כעת שידור חוזר משיעורו השבועי של הרב עובדיה יוסף שליט"א בהלכות פסח

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

להגיד לי שבאמת

לא צריך לדרוש אלא רק לשאול.

יש לנו דברי בעלתניא, יש לנו עוד גמרא. הגמרא אומרת, יקן משה לישראל,

שיהיו דורשים הלכות חג וחג.

מה זאת אומרת שיהיו דורשים הלכות חג וחג?

חג וחג, זאת אומרת,

זה מביא טובה לעולם.

כל עמוד פסוק בזמנו מביא טובה לעולם.

בזמן החג יש עניין גדול ללמוד את הלכות החגים.

אז אומר לך, בעלתניא אומר חידוש גדול,

שהיום שיש ספרים, אין את החיוב הזה.

אז גם לעניין הזה של 30 יום קודם הפסח, אפילו לפי מי שאומר שצריך

שתהיה דרשה ללמוד את הלכות פסח, כל זה כשלא יהיו ספרים.

אבל היום שיש ספרים זה יותר קל. יש לך שאלה? אתה פותח ספר.

בסדר, זה בעיקר הדין, אבל האמת היא שזה לא פשוט.

פעם שמעתי מסבא, עליו השלום, שהוא אמר

שכל ההלכות שאנחנו לומדים זה בגדר שלא תהיה בגדר שאינו יודע מה לשאול,

שאנחנו נדע מה לשאול, שנדע מה בכלל הבעיה.

לא אמר, עץ חסיד, אדם שאין גבור ירא חטא. אדם לא יודע אפילו מה לשאול, מה הבעיה אם הוא לא למד.

כן? לכן, ודאי שאנחנו צריכים ללמוד הרבה הלכות פסח כמו שצריך,

בעזרת השם.

אז אנחנו, בעזרת השם, נתחיל את הלכות בדיקת חמץ.

כן.

רגע אחד.

לא עובד. לא רגע למה. רגע אחד. חכה.

כן, אני איתך. בסדר?

שומע אותי?

נחילה. אני מתחילת.

כן?

אתה איתי?

כן.

אז בדיקת חמץ צריכה להיות,

המרן אומר לנו,

הבדיקה צריכה שתהיה לאור הלר ולא לאור הלבנה.

ואם עבר ולא בדק בליל י״ד,

כשבודק ביום י״ד לא יבדוק לאור החמה אלא לאור הנר.

ואך סדרה שאורה רב אם בדקה לאור החמה דיו,

והוא עדין כנגד ערובה שבחדר.

כן?

אנחנו צריכים לדעת מה אנחנו עושים בפסח בנוגע

לבדיקת חמץ עם הניקיונות של ערב פסח.

בעל כורחנו אנחנו נהנים וסומכים על הבדיקה שהאישה עשתה בערב פסח.

אנחנו סומכים על הדבר הזה.

לא ייתכן לומר שאנחנו לא סומכים על זה.

אם אנחנו לא סומכים על זה,

אז יוצא שביום ליל הבדיקה אנחנו נצטרך לשבת ולרוקן את כל המקרר ולהתחיל לבדוק לאור הנר.

וזה דבר לא מציאותי לעשות את זה,

ובשטח אנחנו לא עושים את זה.

אל כורח שאנחנו כן סומכים על הבדיקה של האישה שעשתה ניקיון בערב פסח.

השאלה פה מבחינה הלכתית, איך זה תופס ואיך אנחנו יכולים לסמוך על הדבר הזה.

אז קודם כול, יש לנו כאן שאלה עקרונית.

כתוב פה, בדיקה צריכה להיות לאור הנר.

האם חשמל לעניין זה מוגדר כאור הנר או לא מוגדר כאור הנר?

כן?

זו שאלה גדולה.

וכל הפוסקים פסקו להלכה שחשמל נחשב לאור הנר,

לעניין זה,

ואפשר לברך על זה בלי שום חשש.

היחיד, היחיד שחשש לזה זה אור לציון,

וגם הוא אומר את זה מכוח ספק ואומר, וצריך עיון.

הוא אומר שהגמרא העיריות למדה מאיפה לומדים בדיקת חמץ צריכה להיות לאור הנר?

לומדים חיפוש-חיפוש,

וכתוב, אחפש את ירושלים בנרות, וכתוב, נר ה' נשמת אדם חופש כל חדרי בתי.

אז הוא אומר שהיות ששם כתוב דווקא נר, אולי דווקא יש בזה עניין בנר,

ולא שזה יהיה נר ולא יהיה בחשמל, וצריך עיון. הוא בעצמו לא אומר פה איזה משהו חזק.

להלכה אנחנו פוסקים שאי-אפשר לברך ואין שום חשש

על בדיקת חמץ על-ידי חשמל.

אז זה עיקר הדין.

ממילא ככה,

כשאנחנו בודקים את הארונות,

או בודקים את המקרר,

כשהאישה עושה את הניקיון, צריך להדריך אותה ולומר לה

שתדליקי את החשמל בשעת הבדיקה.

אפילו שזה אור יום והיא לא צריכה חשמל, אנחנו נגיד לה, בבקשה, תדליקי את החשמל,

כדי שזה ייחשב בדיקה לאור הנר.

וההלכה אומרת ככה,

אם אדם בדק את החמץ לאור הנר קודם ליל י'ד בניסן,

כמו היום,

בדק את זה לאור הנר בלילה,

האם צריך לחזור ולבדוק בליל י'ד את החמץ לאור הנר או לא.

אז דעת רוב ככל האחרונים למעשה שהוא יצא ידי חובת בדיקה, ואין לו מה לחזור ולבדוק בליל י'ד.

למה? הוא בדק בלילה, לאור הנר אין בזה שום בעיה.

אבל לכתחילה מחמיר רבי נשמע ברורה ואומר שבלי ברכה ולחומרה בעלמא,

יחשוש לאיזו שיטה ויבדוק את החמץ בלי ברכה.

אבל מעיקר הדין יצא ידי חובה.

זה דבר אחד.

דבר שני שיש לנו בדבר הזה, מה הדין אם הוא יבדוק ביום?

פה זה מקרה יותר מסובך.

אם אדם בדק ביום את החמץ לאור הנר,

האם יצא בדיעבד או לא, האם בליל י'ד יגידו לו לחזור ולבדוק או לא, פה זו מחלוקת יותר שקולה.

ופה גם יש מקילים, הגאום מבין המחמיר,

ופה להלכה מחייבים אותו בבדיקה שוב,

אבל מה? שוב בלי ברכה.

אז אם כן, נכנסנו למחלוקת הזאת להרוויח לפחות את השיטות האלה,

שהן מקילות.

אם עשו את הניקיון בלילה, זה ממש תופס.

אם עשו את הניקיון ביום, זה פחות תופס,

אבל גם תופס לכמה שיטות, בדעת מרן.

ניקיון זה בדיקה או?

ניקיון זה בדיקה. זאת אומרת,

קשה לומר שהאישה רק מנקה ומחפשת אבק,

אבל חמץ יישאר שם.

זה לא מציאותי.

מצאו פיתות בתוך המקרר.

בהחלט.

אנחנו נדבר על זה רגע אחד, אני אגיע לזה.

בפשטות, ניקיון זה גם חמץ.

ניקיון זה גם בדיקה.

עכשיו, מה שכן,

יש דבר כזה שנקרא את הפיניש,

וזה באמת לא יצא מידי,

זו בדיקת חמץ שאנחנו עושים. הרב שלמה זלמן מנוארברך כותב את זה בהליכות שלמה.

הוא אומר שבדיקת חמץ זה הפיניש האחרון שעלינו לעשות

בפסח.

מה זאת אומרת?

אנחנו עושים מכירת חמץ.

אז במכירת חמץ הדין הוא שצריך לעשות מחיצה גבוהה עשרה טפחים.

אז היום לא עושים מחיצה גבוהה עשרה טפחים.

מכסים את החמץ בניילון, כותבים שחור וכותבים על זה חמץ,

עושים היקר מיוחד שזה החמץ המכור.

או אם יש ארונות שצריך לסגור אותן, סוגרנו אותן.

מתי אתה, כמו שאומרים, סוגר את הבאס, אתה עושה את העניין הזה?

אתה עושה את זה בבדיקת חמץ.

אז אתה עובר ממקום למקום ומחדר לחדר,

ולכן אומר רב שלמה זמנון הרבך, צריך לדבר עם האישה הרבה.

אפילו שכתוב בהלכה לכתחילה לא לדבר, אפילו בענייני בדיקת חמץ בשעת הבדיקה,

הוא אומר, פה בבדיקת חמץ זה לא מספיק שאתה שואל את האישה, ניקט את הבית,

הארונות נקיים, הכול בסדר, הכול כאשר לפסח, זה לא הולך ככה.

אתה צריך

כל חדר וחדר לפנות ולראות מה קורה שם.

הארון הזה ניקט, הכול נקי, המגירות, הכול בסדר.

אתה עכשיו מגיע לארון של, למשל, של היינות.

נעשה שם מיון, מה כאשר לפסח ומה לא.

צריך לכסות את הלא-כאשר לפסח,

שלא תהיה תקלה שזה לא יקרה.

בבדיקת חמץ זה מסתיים, העסק הזה, מכסים אותו, זה כבר פה הופרש לבד.

אותו דבר, אתה מגיע למקרר, גם במקרר נשאר עדיין חמץ, וגם אנחנו מוכרים חמץ שהוא נשאר במקרר.

אתה צריך לבדוק ולשאול איפה החמץ,

איפה התבליני חמץ שמכור,

הוא מכוסה כבר בניילון שחור, הכול בסדר.

הפיניש האחרון שאנחנו עושים זה בדיקת חמץ בעצם.

אפילו שניקנו וסידרנו, עדיין יש מקום לביקורת. היה לי מקרה עם אחד שהוא השאיר במקפיא שלו ניילון שחור, הוא עשה בדיקת חמץ והוא ראה ניילון שחור במקרר.

הוא היה בטוח שזה הבשר שהוא קנה לפסח.

הוא היה אומר, בסדר, הוא המשיך את הבדיקה.

ומה זה היה באמת? זה היה פיתות בתוך הניילון.

זה באמת חסרון. הוא היה צריך לפתוח את הניילון ולבדוק מה יש בפנים.

זאת אומרת, זה נכון,

הניקיון של המקרר הוא גם בדיקה.

אם ניקו את האבק, ניקו גם את החמץ.

מה שהשאירו במקרר, במקפיא, פיתות,

זה נכון, וזה צריך בשעת בדיקת החמץ לעשות מיון וסדר. זה הסדר האחרוני.

זה הסדר האחרוני.

אז ככה, בנוגע למגירות למטה,

בהחלט שבעיקר הדין, להגיד שמגיע לשם החמץ זה לא פשוט.

הרי ההלכה אומרת ככה, אנחנו מדברים עכשיו על הברכה,

אם אפשר לברך על זה בדיקת חמץ.

מקום שלא מגיע לשם חמץ תמיד, אין חיוב לבדוק אותו.

כן.

יפה.

אם זה מגירות ששמים שם חמץ, אז בהחלט שמתחת למגירה יש חמץ וחייב להיות בבדיקה גמורה.

ויש מצב שהאישה שוכחת לבדוק מתחת למגירה ונשאר שם עדיין לכלוך וחמץ.

בהחלט שזה חסרון גדול.

בהחלט שזה חסרון גדול.

אבל להגיד שזה מצוי,

קשה להגיד שזה מצוי, שאנשים לא בדקו ושכחו.

בדרך כלל...

האמת ככה,

בירושלמי כתוב לא לסמוך על האישה,

שנשים עצלות ואי-אפשר לסמוך עליהן בבדיקת חמץ.

הפוסקים כתבו שהשתנה המצב,

והיום נשים לא עצלות ואפשר לסמוך עליהן.

ולא רק זאת, המשנה ברורה כותב שאפשר לסמוך אפילו על נשים ואפילו על קטנים

בבדיקת חמץ.

אז אתה רואה שיש,

בעיקרון בשעת הבדיקה.

עכשיו בעיקרון גם הניקיון קודם,

ותלוי באיזה אישה מדובר, אינה חינמה.

ברוב ככל הנשים אני חושב שבאמת הבדיקה שלהם, הניקיון שלהם זה חלק מהבדיקה.

יש מקום לפיניש, יש מקום לבדיקה האחרונה, שזו הביקורת.

ברוב המקרים לא אמורים למצוא חמץ.

עכשיו לסמוך עכשיו ככה,

אנחנו מדברים על לכתחילה ודיעבד.

אז היא אומרת לך, בדקתי את הארון הזה, אתה יכול לסמוך עליה. אז אתה רוצה, תשאל אותה אם בדק גם תחת המגירות,

הוצאת את המגירות ובדקת.

אז אתה יכול לסמוך עליה, אנחנו סומכים עליהם, אבל מה? צריך שזה יהיה לאור הנר.

זה לא מספיק שהיא בדקה ככה, צריך שזה יהיה לאור הנר. לכן אנחנו מצריכים שבשעת הניקיון שהיא עושה, שתדליק חשמל,

כדי שנרוויח את הדעות שאומרים שחשמל לאור הנר,

שזה נרשם באמת לאור הנר לדינה,

שזה מועיל לעניין בדיקת חמץ קודם לפסח.

עכשיו, אם זה בלילה,

זה לכתחילה.

זה מציאות פשוט לא תקלוק בלילה עד היום, לא, ביום.

בלילה זה בסדר.

ביום מסתדרת בלי חשמל, נגיד לה תדליקי חשמל,

שזה ייחשב אור הנר ביום,

שנרוויח את הדעות האלה.

בסדר? וזה דעות בדעת מרן.

כל זה ככה, זה שלב ראשון.

אז באמת שהחשמל שלנו זה לא נר,

זה הרבה יותר טוב מנר.

וגם באור נה יום יש לחשמל מה להוסיף.

והנה הפוסקים אמרו שביום, אם הוא בודק לאור הנר, זה מועיל.

הרי זה מה שהשולחן ערוך אמר, וקראנו את זה עכשיו.

אם אדם עשה עבירה ולא בדק את החמץ בליל יו-דלת בליל יו-דלת,

בודק ביום לאור הנר.

אתה רואה?

מה שאמרו בגמרא, שרגא בתיארם מאי מאי נר ביום, מה הוא עוזר?

זה נאמר לכתחילה. למה לא תקנו בדיקת חמץ ביום?

אומרים לך, זה לא, אור הנר לא מאיר טוב ביום.

אבל בהחלט שבדיעבד ביום, ביום יו-דלת, אנחנו אמורים לבדוק לאור הנר.

אתה רואה שהמושג הזה קיים.

ולכן זה מחלוקת אחרונים.

אם הוא בדק ביום לפני יו-דלת,

ביום, לאור הנר,

מה הדין,

אז זו מחלוקת.

להלכה מצליחים את הבדיקה בלי ברכה.

כדי להקל ולסמוך על הפוסקים האלה, אנחנו יכולים לצרף אותם. זה סניף ראשון.

סניף שני שיש פה, בספר אור לציון מביא,

הגמרא אומרת, אכסדרה שאורה רב.

מה הפירוש אכסדרה?

מרפסת מקורה שאורה רב. זה פתוח לאוויר השמים,

ויש שם אור טוב,

אז לא צריך לבדוק אותו לאור הנר,

אלא בודק אותו באור ההמה,

והוא הדין כנגד ערובה שבחדר. מה הפירוש?

כמו חלון שבחדר,

בודק אותו לאור החלון ולא צריך נר.

נחלקו הראשונים,

האם הדין הזה נאמר לכתחילה או דיעבד?

לפי דעת רשי ועריף, דין זה נאמר לכתחילה.

אין בדיקת חמץ במרפסת,

אין בדיקת חמץ ליד החלונות.

זה עושים לפני פסח,

לפני יו-דלת, בודקים את זה לאור החמה ודיו.

לא צריך בכלל בדיקה בליל יו-דלת.

אבל מרן החמיר.

מרן אומר לי רק בדיעבד,

שלא בדקת בליל יו-דלת,

תבדוק ביום, לא צריך נר? מספיק לאור השמש.

אבל לכתחילה אני לא אפקיע ממך את בדיקת אלו דלת.

לכתחילה צריך דווקא בלילה לאור הנר. את המרפסת תבדוק בלילה לאור הנר, ולא תעשה את זה ביום לאור השמש.

אבל מרן מחמיר לכתחילה,

אבל אנחנו מרוויחים הרבה.

יש לנו דעת רשי והריף, וזה פשט הדברים ככה, פשט הסוגיה,

שזה לכתחילה אפילו שלאור האכסדרה. עכשיו, הוא אומר, החשמל שלנו, ודאי שזה אכסדרה,

כמו האור האכסדרה, יותר מזה.

זה אפילו יותר מאור השמש שיש לך במרפסת.

זה ממש אור טוב.

ולכן אנחנו נצרף את הסניפים האלה לדינה,

כדי להרוויח שהניקיון של ערב פסח יועיל לעניין בדיקת חמץ.

אבל זה ודאי לא יפטור אותנו מבדיקת חמץ.

אבל מצד שני, גם חייבים לחלק עשרה פתיתים.

ישנן עדות שלא נהגו את החלוקה של עשרה פתיתים, כמו יש בתימנים, הבלעדים.

הם אומרים לך, אנחנו בתימן לא נהגנו לחלק את עשרה פתיתים, אין חיוב לפי ההלכה לחלק את זה.

היום יש חיוב לחלק עשרה פתיתים,

כי אם אתה לא מחלק עשרה פתיתים,

יש לומר שהברכה שלך, בדיקת חמץ, היא ברכה לבתנה.

כי הרי להרבה פוסקים, אנחנו בדקנו את החמץ,

כבר ניקינו את הבית בעוד יום,

לאור הנר, שזה החשמל.

אז איך אתה יכול לברך עכשיו בדיקת חמץ? הרי להלכה אנחנו פוסקים,

שברואה אומר לבדוק את החמץ.

יש מה לבדוק, בהחלט, אבל בודקים בלי ברכה.

אז לכן, לצאת ידי הפוסקים כולם,

אנו שמים עשרה פתיתים ומרוויחים בזה שלא תהיה הבעיה של ברכה לבטלה.

לכן, עשרה פתיתים,

מה נשים? מקום אחד דווקא.

מה שכתוב עשר ולא תשע זה עניין קבלי יותר.

כתבו הפוסקים שבסך הכול עשרה הפתיתים יהיו כזית,

כדי שהוא יעבור על זה לבעלי רעי ולבעלי מצה, אם זה קיים, שיחול הברכה.

ובכל פתית ופתית יהיה פחות מכזית,

כדי שאם הוא ישכח אחד מהם ולא ימצא,

שהוא יוכל לבטל אותו ודיו.

וככה בצורה כזאת יצא ידי חובה לכולי עלמא. זו עצה, היא רוצה להעשות, לסמוך

בבדיקת חמץ.

אז זו עצה טובה כמשמעט של לשים עשרה פתיתים ולפזר אותם. הפוסקים כתבו שלכתחילה לא הוא יפזר אותם, אלא מישהו אחר.

אבל מעיקר הדין,

אם אין לו מישהו אחר, הוא אדם בודד, גם הוא יכול לחלק את עשרת הפתיתים ולעשות אותם.

זה עיקר הדין.

אבל אנחנו מרוויחים בזה הרבה.

מרוויחים בזה הרבה, שהניקיון של ערב פסח יעזור לנו לפסח, לליל הבדיקה.

באמת מובא שהגאון מבין לה, וגם החתם סופר, היו עובדים קשה כל הלילה.

ולא סומכים על הניקיון של קודם פסח, והיו מוצאים את הכול, ובודקים פריט-פריט, וממש בדיקה מדוקדקת, וגם לא סומכים על אחרים, יצווה בו יותר מבשלוחו, ממש היו מחמירים בזה מאוד.

אבל בכל זאת,

קשה לנו לעמוד בזה, ואנחנו לא מחמירים כל כך הרבה,

אז אנחנו לפחות שומרים על ההלכה כמו שהיא.

אז להרוויח שהניקיון של קודם פסח יעזור לפסח, העצה היא תמיד להדליק את החשמל, וככה נרוויח בזה.

עכשיו, יש לנו דין, אין בודקים לנור האבוקה.

למה לא לנור האבוקה?

שמאישרף הבית. אפילו בדיעבד,

בדק לנור האבוקה, כמו נר ההבדלה שיש לנו,

אפילו בדיעבד הבדיקה לא תופסת.

ולא בנר של חלב, ולא של שומן, ולא של שמן,

אלא בנר של שעווה.

צריך שזה יהיה דווקא הבדיקה בנר של שעווה,

ולא בשאר הדברים.

שאלה יפה. צריך לומר שהחשש של ילדים קטנים לא קיים פה.

אם היה חשש של ילדים קטנים,

אז אנחנו לא נגמור אף פעם.

זאת אומרת, יש לי, ברוך השם, לכולם ילדים ונכדים,

אבל יש משמעת.

צריך שיהיה משמעת.

לפעמים אין משמעת, אני מודה.

לפעמים הקטנים שולטים על הגדולים.

אבל בהחלט מדובר פה במשמעת.

לא מסתובבים עם חמץ, החדר הזה בדוק לפסח,

אתה לא תסתובב פה עם עוגיה.

אין מושג כזה.

אם יש שליטה על הילדים, גם ילדים קטנים, אם יש שליטה אפילו על תינוק שזוחל,

שולטים על זה, דואגים מאוד.

מה, הוא לא הסתובב פה?

בואו כולו פירורים והסתובב לנו בחדר שבדקנו אותו.

נערו את כל המיטות, עשו את הכול. הוא בא, עולה לך על המיטה עם כל הפירורים של הביסקוויטים שיש לו.

כל הנקרא נלך לאיבוד. מה זה? עשינו משהו בזה?

בהחלט שצריך שתהיה פה יד ברזל ושיסגרו חדרים, לא ממש לסגור, אבל ביום שהתינוק מסתובב וזוחל לא נותנים לו להיכנס לחדר.

מדובר פה במקרה כזה. במקרה שלא שולטים על המערכת,

הכול מחדש, שום דבר לא עשינו.

נגמר. אין בדיקת, הכול צריך בדיקת חמץ מהשורש.

זה באמת צריך להיות במצב שיש שליטה.

אם מאבדים שליטה,

אז הכול מחדש, או בואו נאמר יומיים לפני פסח, להתחיל את הכול מחדש,

ואז כדי, וגם אז לעשות סדר, שאז לפחות התינוק יבוא עם עוגיות או משהו. אין לזה סוף, כן. אי-אפשר לנקות וללכלך, לנקות וללכלך.

ברור, זה הערה טובה.

עכשיו, יש לנו שאלה גדולה בנוגע לנר פרפין.

נר פרפין זה הנר הלבן שלנו.

האם מומלץ וכדאי לעשות איתו בדיקת חמץ?

באור לציון כותב שאין איתו בעיה ואפשר לבדוק איתו חמץ.

אני לא חושב ככה. אני חושב שלמעשה יש להימנע מלהשתמש בו.

ולמה?

השולחן הערוך כותב לנו פה לא להשתמש בשמן. למה? בגלל שהוא מלכלך.

שמע יישפך, ודעתו כל הזמן שלא ללכלך את הבית.

למעשה, נר פרפין הוא נר בעייתי מאוד.

הוא שמן בעיקרון.

כמו שאתה מדליק נירונית,

אתה רואה מייד איך הוא הופך להיות שמנוני או הופך להיות שמן.

הוא מטפטף הרבה מאוד.

וזה חיסרון גדול שאנשים מאוד מאוד לא בודקים טוב את החמץ עם הנר הזה, כי כל הזמן האישה הרב, כל הניקיון שעשיתי,

אתה מלכלך לי.

הוא הולך, מסתובב בבית, עושה לה טיפות, וזה באמת מלכלך, ועד שזה,

אפילו ששמים בתוך צלחת,

עדיין יש בזה חיסרון במהות הבדיקה. הרי מה מרן אומר לנו? לא להשתמש בשמן.

ולמה? כי זה מלכלך.

תגיד, תגיד, צלח, קח צלח, עד שלא ישפך לך על שמן.

חכמים תהיו...

תקנו לא להשתמש בחפץ שהוא מלכלך ואז הוא ירה ממנו.

אני מאמין לו שאתה רוצה, הצלחת הוא לא, הבנתי, אני שומע. אם תשים צלחת ככה בצורה יפה, אני שומע.

אבל העצה היותר טובה, לכאורה, זה נר שעווה.

הנר השעווה הצהוב הזה הוא באמת, מה שחכמים אמרו, הוא בקושי מטפטף. לפעמים גם הוא מטפטף בינו לבין עצמו, הוא עושה גבעה.

לא ממש מטפטף על הרצפה. גם אז ייקח נייר או צלחת שלא ישפך לו על הרצפה כמה שפחות.

אבל החשש שחכמים חששו בשמן, הוא קיים קצת בנר פרפין.

לכן יש עדיפות, זה ממש חשוב,

להשתמש בנרות הצהובים ולא להשתמש בנר פרפין. פרפין זה שמן,

זה שמן פרפין, זה קצת קרוש והוא מייד הופך להיות נוזלי,

וחז'ל אמרו לא להשתמש בשמן משום שמש יישפך,

שהוא חס על הניקיון כחס על הכלים.

לכן זה מה שכדאי לעשות.

מה שדיברנו בנוגע לבתי-כנסיות ובתי-מדרשות,

מרן אומר לנו, בתי-כנסיות ובתי-מדרשות צריכים בדיקה, מפני שהתינוקות מכניסים בהם את החמץ.

בזמנם לא היו אוכלים ושותים בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות בשום אופן.

לא קידושה רבה בשבת ולא בשום מצב, אין אוכל בבית-הכנסת.

ממש היו מקפידים בזה מאוד.

יש מחלוקת זולה בפוסקים, סעודת מצווה מותרת בבית-הכנסת,

ורוב ככל הראשונים אוסרים את זה.

טוב, זה דיון ארוך בפני עצמו.

למעשה,

בית-הכנסת צריך בדיקה, הוא אומר לך, משום התינוקות. זה קיים,

ילדים מביאים ילדים לבית-הכנסת, לפעמים איזה שקית במבה וזה. זה קיים, מציאות שזה קיים.

השאלה פה אם צריך לברך או לא. בעלתנא כתב לברך. פשט ההלכה פה צריך לברך.

זה דין של הירושלמי שצריך, משמע, מדברים שלא לחלק בין ביור לביור, ומשמע, שצריך לברך.

מי שהחמיר בזה, זה ממש מהאחרונים, זה המהרשם מברזם.

זאת אומרת, עכשיו נפטר מלפני כמאה שנה בדיוק.

הוא אומר שזה הרי תלוי בטעמים של בדיקת חמץ.

למה צריך לבדוק את החמץ?

הרי מספיק לבטל בלבו ודיו.

אני מבטל את כל החמץ כעפרה דערה.

למה צריך בכלל בדיקה?

חכמים חששו שאדם לא מבטל בלב שלו כמו שצריך.

הוא מבטל-מבטל,

למעשה זה שום דבר, זה כמו שאומרים כאן לאם פאדי, זה סתם.

הוא צוחק על עצמו.

חבל על הזמן, אם מישהו ייקח לו את זה, הוא ייגל לו בזה.

זה נכס גדול והוא חייב את זה, בפרט במפעלים.

הביטול הוא לא אמיתי.

והיו סיפורים כאלה בעבר, שבאו גויים ושתו ואכלו לו את הכול, והיה צריך יהודי לשתוק ולראות את זה.

זה בהחלט ניסיון.

לכן חכמים חששו שהביטול לא יהיה ביטול אמיתי.

לכן אמרו, צריך להוציא את החמץ, לבדוק את החמץ. היום אנחנו עושים מכירה, אז זה כבר פותר חצי בעיה.

אבל טעם שני שחכמים נתנו, מחלוקת ראשונים, טעם שני הוא שם ימצא גלוזקה יפה.

הגמרא אומרת את זה, למה צריך לבדוק את החמץ בפסח?

אם אדם לא בדק בליל י״ד, בודק ביום י״ד.

לא בדק ביום י״ד,

בודק בפסח.

למה?

שם ימצא גלוזקה יפה ויאכל אותה.

לכן צריך לבדוק אפילו בפסח חמץ.

הגמרא אומרת, אם ככה כשהוא בודק הוא ימצא ויאכל,

לומד הגמרא הוא מחזר עליו לבערו,

אתה לא חושש שהוא יבוא לאכלו,

אין חשש שהוא יבוא לאכול אותו.

אין עשייה דעת. זה החידוש בגמרא.

אם אתה מחזר עליו לשורפו,

אין חשש שאתה תבוא לאכול אותו.

אתה לוקח, מחפש חמץ, בשביל מה אתה מחפש חמץ? לאכול.

אתה הולך עם נר בפסח, מחפש חמץ,

אין חשש שתאכל, אתה מחפש לבער אותו, לא מחפש לאכול אותו, אין חשש. זה דברי הגמרא.

בסדר?

זה הדין.

אז הראשונים לקחו את זה לבדיקה בעיקר.

למה צריך בדיקה בכלל?

תבטל אותו בדיור.

הוא אומר לך, השם ימצא גלוסקה יפה, ביטל ביטל,

פתאום בשיח דעת בפסח הוא ימצא עוגייה, ויגיד, יאכל טעים.

הגמרא דיברה שתי הלכות.

אם אתה בודק את החמץ בפסח עצמו,

אז אתה מחפש לבער אותו. שכחת לבדוק את החמץ, לא יודע מה קרה, היה אונס,

הוא לא בדק בערב פסח,

בודק בפסח עצמו, ואין חשש שמי יאכל.

הוא מחזר עליו לבערו, אין חשש שמי יבוא לא יאכלו.

אבל במקרה שלנו אנחנו אומרים שהוא לא מחפש בודק בפסח.

אם הוא לא בודק בפסח,

בכלל למה יש חיוב בדיקת חמץ?

אומרים חז'ל, הראשונים, למה?

שם ימצא, ביטלתי, ביטלתי את זה בלב, למה צריך בדיקת חמץ? הוא אומר, שם ימצא גלוסקה יפה ויאכל אותה.

בעיקר הוא לא מחזר לסורפו.

כן, זה משהו אחר. חול המועד.

חול המועד. ביום טוב אין לו מה לעשות עם החמץ, רק כופה עליו כלי, זה מוקצה גם,

ואז הוא לא עושה כלום.

אז אם כן, יש לנו שתי טעמים.

אומר המארשם לפי זה יוצא עכשיו בנוגע לבדיקת חמץ, מתי?

בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.

לטעם שממצא גלוסקה יפה קיים.

כן, נשאר פה איזו עוגיה, מי שיבוא ויאכל את זה.

אבל הטעם שמא לא ביטל אותו כעוגל, לא קיים כל כך. למה?

הוא אומר, כיוון שאין כזית לכל אחד ואחד.

הוא אומר, צריך שיהיה כזית לכל אחד ואחד מהאנשים של בית-הכנסת, וזה ציבור גדול.

אז אין פה כזית לכל אחד, אז לא צריך בשביל זה בדיקת חמץ.

אז זה אומר, תלוי בטעמים. לכן הוא אומר לעשות בדיקה בלי ברכה.

זה חידוש גדול.

וגם ארוך השולחן הוא גם בשיטה הזאת, לעשות בדיקה בלברכה. אנחנו חוששים לזה, להלכה למעשה,

למרות שלפי ההלכה יותר נראה כן לברך אבל לחומרה אנחנו לא מברכים.

הפטנט הוא, הפתרון הוא שהשמש של בית-הכנסת שעליו מותר לבדוק את בית-הכנסת יברך בבית שלו על בדיקת חמץ, ומכוון יפתור את בית-הכנסת ובלי אומר ודברים, בלי הפסק,

יבואו לבדוק את בית-הכנסת.

אבל בהחלט שבית-הכנסת חייב בדיקה,

וזה לא מספיק, הניקיון שעשו.

כמו בבית, אנחנו לא סומכים רק על הניקיון, עושים בדיקה, צריך שהשמש יבוא בליל של בדיקת חמץ, אחרי שהוא גומר בבית שלו,

הוא בא לבית-הכנסת ועובר ובודק את בית-הכנסת בדיוק כמו שהוא בודק בבית שלו.

יעשה בדיקה, את הפיניש האחרון,

שזה לא פתר אותו. מה שאנחנו פותרים אותו מברכה זה רק חומרה של האחרונים,

וממש לא יותר מזה.

מעיקר הדין זה מועיל.

תכבד את כל האורות. לא, כל הפוסקים כתבו שמעיקר הדין לא כדאי ומומלץ יותר להדליק את החשמל בשביל בדיקת חמץ.

הרב בן-ציון אמר, דוגמה,

אם נאבד לך פה 10 שקל על הרצפה,

אז אתה לא תכבד את כל האורות ותיקח פנס לחפש,

אלא אתה מדליק את האורות ולוקח פנס פלוס שיעזור לך לחפש.

האור החשמל הכללי הוא תיאורה חיובית שעוזרת לי להוסיף בחמץ.

מלבד מה שדיברנו לפני זה,

שבאמת יוצאים ידי חובה בחשמל.

אפילו אם אין לך נר ביד, מעיקר הדין הפלורסנטים זה תאורה טובה, והם יוצאים ידי חובה מעיקר הדין של בדיקת חמץ.

אנחנו מוסיפים נר ובודקים אם נר כתקנת חכמים יותר.

אבל זה לא רק שזה לא מפריע, זה עוזר וזה חיובי.

כל הפוסקים, גם אור לציון, גם הרב איירבך, כולם כתבו את זה שפשוט הדבר, גם סבא מביא את זה,

פשוט שכדאי יותר להדליק את החשמל ולבדוק לאורו גם כן, בתוספת.

לא צריך לכבות את האורות.

כן?

מעשה כן, ודאי.

ככה נהגנו, למעשה שתמיד בודקים את החמץ ואור החשמל גם כן.

האור הנר מוסיף באור החשמל, אבל לא במקום,

כי במעשה החשמל הוא תאורה חזקה שאין כמוה, שזה מאוד חשוב שנעזר בה בבדיקת חמץ.

אז היא גופה.

זה בעיה, כאילו יש עניין בלילה. אין לי בעיה.

הרי אמרנו, הסברנו, שמה?

שקודם כול אכסדרה לחלק מהראשונים לא צריך בדיקה בלילה,

נכון? אז אכסדרה זה בסדר.

וזה לא אכסדרה, זה יותר מאכסדרה, זה נחשב לנר, למה לא? זה נר.

אז מה אם זה נר שנותן אור יום, אז מה?

אם יש לי נר עם תאוצה גדולה מאוד, שנותן אור חזק, אז בגלל זה הוא יהיה חסרון?

זה נר, זה למעשה, זה נר.

למה תיקנו בלילה ולא בלילה? חכמים תיקנו בנר, תקנת חכמים היתה בלילה משתי סיבות.

אחד, שרוב בני-אדם מצויים בבתיהם,

וגם אור הנר יפה לבדיקה, אנחנו רואים לה סדקים.

והטעם הזה הוא קיים גם בחשמל.

אפילו כשדלוק חשמל,

כשאתה נכנס לתוך ארון או לתוך מגירה, אז יש לך מה להוסיף עם הנר.

הנר מאיר גם כשיש חשמל.

כן?

יש מקום קצת לזה.

אבל בהחלט מעיקר הדין אנחנו אומרים שהפלורסנטים הגדולים הם בעצמם מועילים לבדיקה בפני עצמם.

אנחנו מוסיפים נר,

אבל אי-אפשר לבוא ולהתחמק ולומר שלא. זו מציאות שבדיקה יותר טובה יש עם החשמל.

במקום של סכנה לוקחים פנס. אם יש לך חדר עם ארון מלא שמיכות וזה, לוקחים פנס, באוטו לוקחים פנס,

זה לכתחילה, אין לנו מה לעשות.

כשאין ברירה משתמשים בפנס, זה מותר לכתחילה, ואפילו אם אין לו נר מברכים על פנס.

עד כדי כך עיקר הדין.

אנו בכל זאת מהדרים לקחת נר כתל חכמים, אבל מקומות של הסכנה,

אנחנו משאירים את זה כדינו ולוקחים פנס להרוויח את הבדיקה כמו שצריך, לעשות אותה כמו שצריך.

עכשיו יש לנו בדין של,

יפה.

יש כאן מחלוקת גדולה על בדיקת חמץ.

האם זה חיוב של הגברא או חיוב של החפצא?

זאת אומרת,

האם החיוב בדיקת חמץ הוא על הבתים?

או על החדרים, כמו שנקרא לזה, או שתי בתים שיש לך?

או שזה חיוב על הבן-אדם.

אתה, הבן-אדם, מצווה לבער את החמץ מאצלך.

זה הנפקא מינה בין הדברים.

אם נאמר שזה חיוב על הבית,

אם יש לו שתי בתים במרחק גדול, בהפסק גדול, בשתי עיירות, הוא צריך לנסוע מתל-אביב לירושלים,

ויש לו שתי בתים,

אז אני אגיד לו, תברך שוב, אם זה חיוב על הבית.

אבל אם זה חיוב על הבן-אדם,

אז אני חייב לבאר את האמת. התחלתי ברוטל.

תל אביב. אני אגמור בירושלים,

אז לא מברכ שוב, וככה הלכה. להלכה למעשה לא מברכים פעמיים בהפסק בין הבתים, לא נחשב להפסק. ככה מביאים משנה ברורה במחלוקת האחרונים, וככה אנו פוסקים להלכה.

שזה חיוב על הבן-אדם מספק. כמובן, זו מחלוקת. זה לא יוצא על-ידי מחלוקת וספק.

זה חיוב על הבן-אדם, וצריך

לבדוק,

והוא מכוון לפתור את הבית השני, ואפילו שיש הפסק גדול, לא נורא.

אין מה לעשות.

ולכן, זה נפקא מינה גדולה, וזה קורה, שאדם שכח לבדוק חדר אחד.

והוא נזכר מאוחר,

נזכר מאוד מאוחר. לפני הצפצוף הוא נזכר שהוא שכח בכלל לבדוק חדר אחד.

אז מה, יחזור ויברך או לא? אפילו שהיה פה איסח דעת גדול והכול, ההלכה לא יחזור ויברך.

הוא התחיל את הבדיקה ולא גמר אותה,

ועכשיו הוא גומר אותה.

אז אני אגיד לו לביך שהוא.

כן?

זה ככה נראה להלכה למעשה שיעשה ויצא ידי כל הדעות.

אבל שלא יהיה ספק שזו מחלוקת.

ואפילו הפסק

גדול, איסח דעת, גם כן יצא, שכח מזה לגמרי.

אפילו הוא שכח מזה לגמרי.

זה התחיל את המצווה ולא גמר אותה. זה מצווה אחת, שהוא התחיל ולא גמר אותה. דוגמה לדבר, שופר.

מרן אומר, וגמרן אומרת את זה,

שאם שמע תשע תקיעות שופר בתשע שעות שביום,

אפילו שהיה הפסק ואיסח דעת בינתיים, ודאי שלא חוזר ומברך.

נכון? זה דומה לשופר.

בטח שיש. אמרנו, זו מחלוקת. אני אקרא את המשנה הברורה. משנה הברורה, סעיף קטן, זין,

בסימן תלב, אומר,

עיין בחיי אדם שאומר שאם בודק

ביתו וחנותו והחנות בחצר אחרת, צריך לחזור ולברך.

חיי אדם מחייב אותי לברך שוב.

אומנם חוק יוסף ומאמר מרדכי שדעתם שכולו חד המצווה היא,

שמחויב ללכת ולבזוק כל המקומות.

בעצם זה לא רק מחלוקת ראשונים כבדה.

יש אולי עשר ראשונים, בגאונים,

שאומרים שאם נשאר לו המקום הכי קטן של חמץ שהוא לא בדק, חוזר ומברך.

למה?

החיוב בדיקת חמץ זה על הבן-אדם,

אבל הבן-אדם צריך לנקות את הכול.

אם הוא ניקה את כל הבית חוץ ממגירה אחת,

הוא קיים מצוות ביעור חמץ?

הוא לא קיים כלום.

הוא אגיד, לא, תשמע, 90% אני קיימתי, 10% לא קיימתי. לא, אתה לא עשית כלום.

אדוני, נשאר לך חמץ, אתה אפס, לא עשית בדיקה בכלל.

לכן הם אומרים,

אפילו סך בינתיים חוזר ומברך שוב.

הם ממש מחמירים בהלכה הזאת. מרן לא פסק את זה.

לפי הדעות של הראשונים האלה, אסור לדבר בשביל בדיקת חמץ.

אם דיבר ולו מה שלא יהיה,

חוזר ומברך שוב. כל הבדיקה זה חתיכה אחת שלמה.

ההלכה לא ככה. ההלכה היא,

כמו שמרן פוסק,

שאם התחיל במצווה ודיבר, לא חוזר ומברך.

לכתחילה לא מדברים,

אבל מעניין הבדיקה מדברים, כמו שאמרנו בשם הרב ריירבך,

שצריך לדבר, לשאול את האישה איפה ומה קרה ומה החמץ הזה ומה קורה פה.

זה מכשול גדול, שאנשים משאירים לפעמים חמץ במקרר,

ולא מכסים אותו בניילון שחור ולא עושים

סימן היכר.

היה לי סיפור מעניין שהיה בן-אדם אחד שהיה לאשתו יום-הולדת בפסח,

בחול המועד.

בעלה רצה לעשות לו הפתעה, הלך ובישל לה סיר בשר.

ומה, איזה תבלינים הוא לקח? הוא ראה תבלינים במקרר, שם,

היא באה, חשכו עיניה, הוא אומר לה,

עשיתי לך הפתעה,

עשיתי לך סיר בשר.

אמר לו, מאיפה לקחת את התבלינים? הוא אומר לה, מהמקרר.

אומרת לו, מה אתה מדבר? זה חמץ.

הוא אומר, מאיפה אני יודע?

היא יודעת.

היא שמה לעצמה, יודעת, צד ימין, צד שמאל, יודעת, זה חמץ, זה כשר.

וזה חסרון גדול.

אלא צריך לעשות היכר,

לכסות את זה עם ניין עון שחור או משהו,

שלפחות שידעו שזה החמץ וזה הכשר. אתה משאיר מגירה במקפיא חמץ, אין בעיה, תכסה אותו, תשים זיהוי.

יש לנו מחלוקת גדולה בנוגע לברכת שהחיינו בבדיקת חמץ.

האם צריך לברך שהחיינו על הבדיקה או לא? לכאורה צריך מצווה באה מזמן לזמן, צריך לברך על זה שהחיינו.

אבל ככה כתב עטור בשם בעל העיטור.

בעל העיטור אומר שצריך לברך שהחיינו על בדיקת חמץ.

למעשה,

עטור חולק עליו ואומר שצריך לומר שזו לא מצווה באה מזמן לזמן. למה?

כי אם אדם יצא מראש השנה,

על דעת לחזור בפסח,

חייב לבדוק את החמץ כבר בראש השנה.

אז לכן זה לא נקרא מצווה שקבוע לזמן.

אבל זה דוחק,

כי בעיקרון זה לא ככה. באמת יש לנו כמו זה מחלוקת בנוגע לברית מילה.

ברית מילה, אנחנו מברכים שהחיינו בברית, הספרדים.

למה? המצווה באה מזמן לזמן.

אבל יש הרמ״א אומר שלא, הם לא מברכים. למה?

הם אומרים שהרי אדם יכול להיוולד לו כמה ילדים בשנה,

מכמה נשים כמובן.

אז הוא אומר, זו לא מצווה באה מזמן לזמן. ומה האמת? האמת שזה לא מצוי. נכון, יכול להיות מקרה כזה,

אבל זה לא הסטנדרט.

לכן אנחנו כן מברכים.

גם פה, בדרך כלל, זו מצווה באה מזמן לזמן. אם יש לך איזה בן-אדם שנוסע לחוץ לארץ בתשרי וחוזר בניסן, תודה רבה, אז בשבילו לא נברך שהחיינו?

זה קשה מאוד, הטעם של הטור. זה מעניין.

אבל יש טעמים אחרים למה לא לברך שהחיינו.

אבו דירם כותב שלא מברכים שהחיינו אלא על דבר שיש בו שמחה והנאה לגוף.

אבל חמץ,

שיש בזה בבדיקת חמץ,

צער בעיבוד החמץ ובשרפתו,

לא שייך לברך על זה שהחיינו.

עוד כתב שאין מברכים אלא מצווה שעשייתה היא גמר מצוותה.

והבדיקה זה לא גמר המצווה. מתי גמר המצווה?

מחר בשריפה.

יותר נכון, בביטול בסוף.

והמאירי כותב שלא מברכים שהחיינו,

אלא מצווה שהיא עיקרה לעצמה.

מה שאין גם בדיקת חמץ,

אין לו אלא הכנה להרחקת עבירה, שלא לעבור על בא לראה ובל להימצא. זה לא המצווה בעצם,

ולכן לא מברכים על זה.

זה שיטות מעניינות, ולהלכה אנחנו לא מברכים שהחיינו.

הראש הוא המעניין פה. הראש, הוא מביא את העיטור והוא אומר, צריך לברך שהחיינו.

למה לא מברכים? הוא אומר, פותרים את זה בקידוש.

כמו שהירושלמי אמר לי, שהבונה סוכה לעצמו צריך לברך שהחיינו.

כן?

ולמה אנחנו לא מברכים שהחיינו?

פותרים את זה בקידוש.

אותו דבר גם פה.

בעיקרון צריך לברך שהחיינו.

למה לא מברכים שהחיינו? פותרים את זה בקידוש.

מחר אנחנו נעשה קידוש בליל הסדר, פותרים את בדיקת החמץ שהייתה קודם.

לכן הבן-ישחי פה כותב, להחמיר,

ואומר, צריך אדם להיעדר במצוות ולדאוג

שיהיה לו שהחיינו בבדיקת חמץ. לצאת ידי חובה של הפוסקים שמצליחים שהחיינו, היא מצווה חשובה,

שנצא לידי חובה של שהחיינו. איך נצא?

הוא אומר, תביא פרי חדש או בגד חדש ותצא בזה לידי חובה.

פרי חדש, ברוך השם, השנה זה הקדים העונות, ויש לנו היום כבר שסק ואבטיח בשוק.

אז אדם, אם יש לו אפשרות לעכב את ה-שהחיינו שלו ולא יברך על אחד מהם, הוא יחכה לבדיקת חמץ, שיהיה לו שהחיינו בפרי.

בחזון עובדיה החמיר בזה קצת ואמר שלכאורה יש בזה הפסק.

אחרי שאתה אמרת לי שלדעתי כר-הדין לא צריך ואיך שהחיינו,

אז מה פתאום שעכשיו הוא יברך שהחיינו על פרי חדש?

אתה מברך לך בדיקת חמץ. לפני שאתה מתחיל את הבדיקה, הוא מברך לי שהחיינו על פירות פה? זה הפסק. מה פתאום להתיר דרך דבר כזה?

לכן מייעץ בחזון עובדיה, הוא אומר שיתחיל את הבדיקה,

שיחול הברכה,

ורק לאחר מכן יברך שהחיינו.

אבל מה הוא אומר? גם לא לאכול את הפרי. זה ממש חידוש מרעיש.

הוא אומר שלא יאכל את הפרי, רק אחרי גמר הבדיקה הוא יאכל את הפרי.

וזה חידוש.

הוא לא מנמק למה והוא לא מסביר, וזה קשה מאוד להקל בזה.

כי מה פתאום הוא מברך שהחיינו הפריבו, הוא לא אוכל אותו.

זה כמו ברכה לבטלה, תאכל.

מה הם יגידו לך?

יש לנו גמרא שבעיקר הדין מברכים שהחיינו על הראייה.

בשיחיינו אדם רואה פירות בשוק, מברך שהחיינו.

אבל כתב כבר הסמג שאנחנו היום לא שמחים כל כך בראייה וצריך באכילה ממש לברך שהחיינו.

כל עוד לא אוכל, אי-אפשר לברך שהחיינו.

עכשיו,

להקל ולומר שפה נסמוך על הראייה זה קשה.

הרי אם אדם ראה כבר ולא בירך,

אז הוא לא יכול לברך שוב.

אם אדם אכל פרי חדש ולא בירך שהחיינו,

יכול לברך עוד פעם?

אם הוא גמר את האכילה,

נגמר האוכל, נגמר.

יש כולה באחרונים שאם הוא לא גמר לאכול,

אז יכול לברך שהחיינו.

עוד הוא עדיין בשיחיינו הראשון.

אותו דבר בגד חדש. אם אדם לבש בגד חדש ושכח לברך שהחיינו,

כל עוד לא פשט אותו, תראה איך שהחיינו.

מה שאין כאן כאן, אם אדם אכל כבר,

במחרת הוא בא לאכול שוב, הוא אומר, וואי, אתמול לא בירכתי שהחיינו, הוא יכול לברך עכשיו? מה פתאום, נגמר ה-שהחיינו שלך.

אותו דבר גם בראייה.

אם אתה אומר שאתה מברך שהחיינו על הראייה,

כשראית בשוק היית מברך.

אתה ראית בשוק, ואחרי כמה ימים אתה מברך על ראייה נוספת?

זה לא יכול להיות.

זה דבר שהוא לא ייתכן.

ולכן, צריך לומר שהוא יאכל לברך בו פרי העץ ויאכל באמצע בדיקת חמץ, אם נגוס ביס אחד זה לא נורא, לא קרה כלום.

ככה זה יותר, ככה נראה בדעתו.

אבל אבא, רנינק הפרט משכבו, אמר עצה יפה ביותר. וגם הרב בודחאליהו אמר את העצה הזאת,

שיש עצה פטנט יפה לעשות ככה,

לפני בדיקת חמץ, לברך בו פרי העץ,

ולברך שהחיינו ולנגוס ביס,

ומייד לברך על בדיקת חמץ.

אז שהחיינו באמצע, הולך על הפרי לפני זה ועל בדיקת חמץ שאחרי זה.

ככה אתה יוצא ידי כל הדעות בצורה יפה,

ככה נראה להלכה.

בכל זאת, הבן-אנשחי לא משתבש.

אני ראיתי במאמר מאוד מאוד יפה של הרב שלמה זמן אוירבך,

יש קונטס לב מלאכים,

יצא בשנת תשמ״ט.

יש שם מאמר מאוד יפה של הרב שלמה זמן אוירבך. הוא כותב,

מרן כתב לנו בהלכות ראש השנה,

יום טוב שני של ראש השנה יש מחלוקת גדולה אם מברך שהחיינו לברך שהחיינו.

לכן אומר מרן שיביא פרי חדש על השולחן ויפתור אותו ויברך שהחיינו.

נשאלת שאותה שאלה נשאלת.

הרי יש מחלוקת, יש שאומרים שאסור לברך שהחיינו.

אז אתה באמצע הקידוש מברך לפה.

לראות שהחיינו? זה הפסק. אתה עוד לא שתית מהיין, מה אתה עושה?

איך אתה יכול לעשות דבר כזה?

מה הרוויח המרן והראשונים שהביאו את זה,

שאומר שלצאת מדי ספק יביא פרי חדש?

מה זה פותר את הבעיה?

זה בכלל לא מתחיל, זה הפסק.

וככה שואל הרב רייבך.

הרב רייבך מחדש חידוש גדול, הוא אומר שההסבר בדברים הוא ככה.

הוא אומר, צריך לומר

שמה שאנחנו מביאים, פרי חדש, כדי שלא יהיה ברכה לבטלה.

כי יש אומרים שלא צריך שהחיינו. הבאתי פרי חדש.

אבל בעיה של הפסק אין פה. ולמה?

הוא אומר, היות שדעתי שצריך את זה לקידוש, זה מספיק.

אפילו שבאמת לא צריך את זה.

באמת לפי ההלכה לא צריך שהחיינו נגיד.

אבל היות שדעתי הייתה שכן, זה מספיק.

זה לא נחשב להפסק.

דוגמה לדבר, הגמרא אומרת,

גבי לטורי.

מה פירוש? אם אדם אמר בערך המוציא לכם מן הארץ ואמר, כתוב שצריך לתת כל אוכל לבהמה, אחר כך לבן-אדם.

אז הוא אמר, תלכו,

הוא מוציא לכם מן הארץ, במקום לטעום, אמר להם, לכו תיתנו לבהמה לאכול. אומרת הגמרא בדיעבד, זה לא הפסק.

הרמ״ה כותב שזה רק דיעבד,

לא לכתחילה.

הוא אומר, מה הדין עכשיו בשתייה?

בשתייה ההלכה אומרת שהאדם קודם לבהמה.

האדם שלא ידע הלכות, אמר ארץ.

והוא טעה וחשב שגם בשתייה, בהמה קודמת,

והוא בירך שהכול,

והוא אמר, תיתנו לבהמה לשתות. מה תגיד, זה הפסק?

אומר הרב אייבך, זה לא הפסק.

זה החידוש פה. למה?

כי היות שדעתו של הבן-אדם שזה לא הפסק.

אפילו שבאמת זה הפסק, הוא לא ידע הלכה, זה הפסק.

אבל היות שדעתו הייתה שזה לא הפסק,

בהלכות הפסק זה כבר לא הפסק.

מסתכלים על דעת האדם.

וזה ההסבר פה בבן-ישחי.

למה בן-ישחי אומר לי יווייך בדיקת חמץ ואחר כך שהחיינו על הפרי?

הוא אומר, אני חושב שהחיינו פה זה בשביל הבדיקת חמץ.

אפילו שזה למעשה לא ככה, ולכן צריך פרי חדש,

כי שלא יהיה ברכה לבטלה,

אבל מדיניה הפסק אין מה לחשוש.

טוב, אבל אנחנו נצא ידי כל הדעות. לסיכום, נצא ידי כל הדעות. קודם כול,

העץ שהחיינו יטעם, ואחר כך

יתחיל בדיקת חמץ.

תודה רבה.

רק ענייני הפסק.

זה לא קשור.

הפסק, ההגדרה של הפסק

זה נתינת דעת של האדם.

אם אני עדיין קשור למצווה, ואני חלק מהמצווה,

אני תופס את הקידוש ביד ואני מכוון עכשיו לכוון על החג,

למעשה יש לי טעות פה, בואו נגיד, לכמה ראשונים.

הם אומרים, זה לא צריך לברך עכשיו שהחיינו.

אבל היות שדעתי שבכל זאת כן צריך לברך שהחיינו, זה לא הפסק.

אפילו שלמעשה זה כן הפסק.

כי דעתי שזה לא הפסק.

הרי הפסק זה גמירות דעת של האדם.

מה דעתי בעניין?

אם בירכתי על פרי הזה ופרי אחר,

עץ, וכיוונתי פרי אחר, זה לא בסדר. זה ודאי לא בסדר.

כאן הפסק זה משהו אחר.

מי טעה בסדר הברכות של ההבדלה?

כגון, מה?

אם טעה בסדר הברכות של ההבדלה,

הוא עשה מעורי האש ובסמים, שינה את הסדר? לא נורא.

מה צריך לברך?

כגון, במקום לברך ברוך פרי הגפן, ברוך בורא, מה אמר?

אמר

במקום לעצה בסמים, יסבה בסמים. לא יצא.

ודאי שלא יצא.

יש אומרים שיצא, כמו אצבע אדמה.

זה קשה להגיד את זה. יש אומרים שיצא.

לא יצא מצד הברכה. אני אומר לו לברך שוב, הפסק אין פה.

הפסק אין פה, אבל הוא לא בירך.

צריך לברך שוב, כן? בסדר, זה עוד עניין.

בברכות עצמן יש הלכות הפסק ויש הלכות ברכות.

ברכות ברכות, אם על הסבה בסמים, בערך בוא נגיד ככה, אם על הסבה בסמים אמר עשה בסמים, לא יצא.

הלכה שוב,

נכון?

אז תגיד לי, טוב, הלכה שוב, מה אם הפסק?

הוא אומר, בסדר, זה לא יפסק.

היות שדעתו היתה, זה לא יפסק. זה מעניין, זו דוגמה יפה. יפי. יפה מאוד.

כן?

זה חידוש גדול מאוד של הרבי ברבך. זה מאמר מאלף. אבל אנחנו חוששים. תמיד אנחנו מחפשים לצאת ידי חובה של כל הדעות כמו שצריך.

לכן להלכה יביא פרי חדש ואיך עץ שהחיינו בבדיקת חמץ. כן?

שם חכמים תיקנו.

יפה.

לא, אבל שם זה תקנת חכמים. אני לא יכול להכניס דברים שלא תיקנו חכמים. אין לי ראייה למה שלא תיקנו חכמים.

בסדר?

מה, היה לך שאלה אתה?

כן?

כן?

נכון.

השאלה מהרוב חשמל יעזור בארונות שאישה זה, אין מצב שזה מתנצל.

עוזר, עוזר.

זה עוזר הרבה. שלא יהיה ספק שזה עוזר הרבה.

גם בארונות במקומות של...

זה עוזר. אני יכול להגיד לך שלא כל כך,

בוא נגיד, זה לא חשוך.

אתה צודק שיש מקום לנר יותר.

עכשיו, בעיקרון,

בארונות, מעיקר הדין לא צריך בדיקה ברעיון אם לא מכניסים שם חמץ.

ארונות שאין נוהגים להכניס שם חמץ, מעיקר הדין לא צריך בדיקה.

אז עושים ניקיון לפסח. בסדר? אנחנו מרוויחים גם את בדיקת החמץ.

בסדר?

בהחלט שבארונות יש קצת עניין בנר יותר או בפנס לחפש יותר בפנים.

אבל למעשה, בדיעבד זה תופס. סך הכול היה פה אורטור.

חשוך זה לא היה.

נכון שאם נכניס פנס אני אראה יותר טוב. אז מה?

בגלל זה אתה יכול להגיד לי שלא בדקתי טוב?

בסדר?

החל עניין דיעבד, אנחנו נקל בזה.

תזכו למצוות.

הכול טוב. רבי חנין אמנלם קשה אומר,

צריך לקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל.

לפרוח לבעליהם תורה ומצוות שנאמר אדוני חפצי מעם צדקו יגביל תורה.