החפץ חיים בספר חיזוק הדת מאמר ראשון ושני.

כמה גדול החיוב לחזק הדת בזמננו מפני כמה דברים. א' מפני כבוד ה', ב' מפני הערבות המוטל עלינו. אמרו חכמים ז"ל, כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו, שנאמר "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", בכל הבירורים שבעולם צריכים לתת כבוד לשמו, כדכתיב "הבו לה' משפחות עמים הבו לה' כבוד ועוז", ואמרו חכמים ז"ל, על עגלון מלך מואב שאמר לו אהוד דבר אלהים לי אליך, כתוב "ויקום מעל הכסא", שבזכות זה זכה עגלון שיצאה ממנו רות המואביה. בזכות שחלק כבוד לשמו של הקב"ה.

וכן על נבוכדנצר, שבזכות איזה פסיעות שרץ לכבוד ה' יתברך בעת שהיה סופר אצל סנחריב, זכה אח"כ לכל הכבוד, כמו שמובא בגמרא. ובפרט העם אשר בחר ה' לחלקו שנקראים אצלו בשם בנים, כדכתיב "בנים אתם לה' אלהיכם", בודאי צריכים להזדרז ליתן כבוד לשמו, והיינו לקבל עול מלכותו יתברך עלינו באמת וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו מצוותיו ומשפטיו, ככתוב "את ה' המרת היום להיות לך לאלהים וללכת בדרכיו", ולשמור חוקיו מצוותיו ומשפטיו, שזהו הכל בכלל כבוד ה', כאשר אנו מחבבין את דרכיו ומצוותיו ומשפטיו ללכת בהם.

והנה כאשר האדם נותן כבוד למלך הכבוד, הוא כבוד גדול גם לעצמו, שזכה ליתן כבוד לאלהי השמים ואלהי הארץ, אשר הוא מלך הכבוד סלה. והנה כמה האדם שמח וטוב לב כאשר בא מלך לאיזה עיר והוא נברר להיות ממקבלי פניו וליתן לו את כבודו הראוי לו, על אחת כמה וכמה צריך האדם להיות בשמחה עצומה, כאשר זוכה לכבד את הבורא עולמים אדון כל יצורי מעלה ומטה. ובפרט שזה הכבוד שנתן לו בחייו וייזכר לו לעד ולנצח נצחים, שזה האיש נתן כבוד לאלהי השמים, ויותן לו כבודו הראוי עבור זה, ככתוב "כי  מכבדי אכבד".

והנה ה' יתברך שהוא מלך העולם, מכנים אנו אותו בתפילותינו בשם אב, ככתוב "הלא הוא אביך קנך". ואם כן איך נוכל לחשות כאשר בעוונות הרבים מתחלל כבודו יתברך מיום אל יום על ידי הפרת תורתו ומצוותיו, הלא אילו היו פוגעים לאדם בכבוד אביו בפניו או אפילו רק בכבוד אחד מבניו, הלא לא היה מחשה ולפידים יצאו מפיו על האיש המבזהו, ואיך נוכל לחשות בבזיון אדון הכל, מלך עולמים אשר יצר נשמותינו והוא אבינו מעולם ועד עולם, ככתוב "אם אב אני איה כבודי", אומר החפץ חיים, ואני ידעתי כי יחשוב האדם מה אני, מה אני יכול לעשות, האם עוז בידי למחות למפירי הדת? הלא בודאי לא ישמעו לי כי הם פושעים ומורדים. אך הן באמת אין זו תשובה גם, שגם אנו אין כוונתנו לרפא אלו המתים שמתו ואין להם לחלוחית אמונה שבתורה, כי על כל פנים צריכים אנו לחזק את נפשות הנשארים החלושים שגם הם לא יחלו על ידי הסתת מפירי הדת. וזמננו דומה לעת אשר שלט רח"ל מחלת החולירע, שהרפואה היא לשפשף את הגוף בכח לעורר את כח החיים אשר בקרבו, ויחזור על ידי זה לבריאותו. והנה את מי עושה לו התרופה הזאת? הרפואה הזאת? מי שיש בפנימיותו עדיין קצת כח החום, אבל מי שנתקרר לגמרי מסתלקים תיכף ממנו והוא הולך לבית עולמו. כך הוא הענין בזה בעוונות הרבים, שולטת כעת רוח המינות והכפירה בעולם, ומי ששהה בתוכו את רוח הרע הזה לא יועילהו כל תרופה, עליו אמר שלמה המלך ע"ה, "כל באיה לא ישובון", אז אל מי יהיו עסקינו? למי שלא שאב עדיין בתוכו רוח הרע הזה, כי גם אותו צריך לחזק את נפשו הנדכאה מן האויר הרע, כמאמר הרופאים הגדולים, שבעת שהמגיפה רח"ל גוברת בעולם כל בני האדם חלושים מן האויר המקולקל, וצריכים חיזוק.

והנה כתוב בפסוק "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע", אמרו חז"ל על זה, שמרמז על מה שנשבה ארון ה' בשדה פלישתים, ולבסוף קפדה מאד יד אלהים עליהם עד שהוכרחו לשלחו אל מקומו. מה אמר הקב"ה לעם ישראל, אילו תרנגולת אחת מכם היתה בורחת כמה מבואות היה מחזר אחריה בארון בריתי בשדה פלישתים ואינם חוששים ותושע לי זרועי. אז מה כתוב פה, ה' אומר אם לאדם יש הפסד קטן של תרנגולת אחת שברחה לו מהלול, הוא ירדוף אחריה כמה רחובות להחזיר אותה, הפסד ממון, אבל ארון ברית ה' נשבה, חילול ה' שאין כמוהו נמצא בידי הפלישתים ואף אחד לא דואג להשיבו ולהחזירו. ז"א אנשים דואגים על כבודם על כל דבר קטן, ועל כבוד ה' אינם מוחים ולא אכפת להם מאומה.

ואף אנו נאמר בענייננו, אילו היה נולד איזה דבר בעיר או דבר בעיר שעל ידי זה היה מתקלקל כל העסק שלו, כמה תצדקי היה עושה כדי להפריע את הדבר ההוא, וכן בענין זה, כאשר אנו רואים בעוונות הרבים שרבו המתפרצים להפריע דת קדשנו, שהיא חיינו לעד ולנצח נצחים, על ידי התפשטות של ספרים חיצונים, עיתונים של דתיים, רדיוס, של דתיים, להקות של דתיים, זמרים של דתיים, עופות ובקר של כאילו דתיים, ווי ווי ווי, כמה צריך לחזק את דת קדשנו בכל עיר ועיר, על ידי הרבצת התורה הן לבעלי הבתים והן לנערים והן להמון, כמו שנבאר אי"ה לקמן.

אבל כשאין אנו עושים כן ואנו מחשין מזה, נראה שאין אנו חוששין לכבודו חס ושלום, וכדי בזיון וקצף.

כעין זה מצינו לגבי מעשה דקורח, רצתה השמש שלא לזרוח עד שיעשו דין בשביל בן עמרם, השמש הקפידה איך מבזים את משה רבינו כך קרח ועדתו, היא לא רצתה לזרוח, אמר הקב"ה כשהגויים משתחוים לך, אבל לכבוד בשר ודם את מוחה?

וכן לענין פילגש בגבעה, גם כן מצינו שהתרעם הקב"ה על מה? על מה שלכבודו לא מחו במעשה פסל מיכה, אבל בשביל בשר ודם נתקבצו לנקום על מעש הפילגש בגבעה שניתחו אתה לשתים עשרה חלקים ושילחו אותה לכל שבט ושבט. סוף ספר שופטים תעיינו שם.

אז רואים מפה בעליל שהקב"ה מקפיד על האדם על כל ענינים כיוצא בזה. כל דבר שאנחנו מקפידים באותה בחינה יבחנו אם הקפדנו על כבוד ה', ואם לא תהיה עלינו תביעה גדולה מאד.

ויזכור האדם לפי מה שידוע לנו שהקב"ה מתנהג עם האדם מידה במידה ועל כן כאשר סוף כל סוף תבוא נפשו לפני כסא כבודו יתברך ויבקש שיכבדוהו לפני פמליא של מעלה, ומה יענו אם ישאלו אותו, מדוע לא חששת על כבודי אשר לעיניך חיללו את כבודי ואת כבוד תורתי. מה בצע כי שמרנו משמרתו, ומקרא מלא הוא, כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו, וגם זאת ידע האדם, שכאשר הוא מוכיח לאחד ומזרז אותו לעשות דבר פלוני ופלוני, שזה דבר נאות ומחוייב לעשות כן, צריך על כל פנים בעצמו גם כן לעשות דבר נאות הזה.

והנה אנו מזרזים בכל יום אפילו לאומות העולם ואומרים, הבו לה' משפחות עמים הבו לה' כבוד ועוז, חילו מפניו כל הארץ, אף תיכון תבל בל תמוט, אז אם אנחנו מבקשים מאומות העולם שיעשו כן, וראוי בודאי שנתן כבוד אנו בעצמנו לשמו יתברך ומחוייבים ישראל לתת כבוד לשמו תמיד, אבל חס ושלום כשהאדם מעלים עין מזה מה הוא צועק בכל יום לבני עם אחר שהם יתנו כבוד? ומה זה כבוד לה', כשאדם מחבב תורתו ומצוותיו לעיני הכל ומזרז גם את האחרים שיקיימו את דבריו, זה נקרא כבוד לה'.

והנה ידוע שבעת שקיבלנו את התורה מאת ה', לא על עצמו בלבד קיבל כל אחד לקיים כי אם כל מה שיהיה ביכלתו לחזק קיום התורה אצל שאר בני ישראל גם כן נתחייב. וכולנו נעשינו ערבים זה לזה, ככתוב "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת", כמו שפירש רש"י שם שנעשינו ערבים זה לזה, לכך הדין הוא שכל אחד מוציא את חברו בקיום המצוות אפילו שהוא יצא כבר, כגון קידוש תקיעת שופר וכדומה. דאם יחסר לחברו איזה מצוה, כאילו חסר לו, וכן גם כן שיפריש כל אחד את חברו מאיסור לא תעשה, שאם לא יפרישו מהאיסור במקום שיש ביכלתו יענש גם הוא. וזה הענין של קבלת הערבות לבד מה שקיבלנו על עצמנו מלפנים בעת קבלת התורה, אנו שונים אותו גם כן בכל יום, בעת שאנו מקבלים עלינו עול המצוות, בפרשה השניה של קריאת שמע כתוב בה "ושמתם את דברי אלה על לבבכם", כמו שאמרו חכמים ז"ל בברכות י"ג, אנו מפרטים אח"כ בברכת אמת ויציב שהקבלה הוא על עצמו ובניו ועל כל כלל ישראל. זה מה שאנחנו אומרים "ודבריו חיים וקיימים ונאמנים לעד ולעולמי עולמים על אבותינו ועלינו על בנינו ועל כל דורותינו  ועל כל דורות זרע ישראל עבדיך", אז אנחנו מקבלים לא רק עלינו אלא על כל הדורות, חוק ולא יעבור.

ועתה נתבונן בעצמנו, ידוע כשראובן ערב בעד שמעון בעד מאות רובל כסף, וכל שכן אם ערב בעדו בעד אלפים ורואה ששמעון רוצה לקחת עסק שהוא מכיר שהעסק רע, רע ומר, ועל ידי זה הוא יפסיד את כל מעותיו, כמה מההשתדלות היה עושה ראובן למנוע אותו מן העסק ההוא, כיון שהוא יודע היטב שעל ידי זה כל החוב יחזור עליו כי הוא ערב. וכן בענייננו, צריך אדם לידע אם יכול למנוע את חברו מאיזה עוון על ידי שיוכיחו וכדומה או את אנשי עירו, איך אפשר להוכיח את בני העיר? פשוט תעשה מודעות, תשקיע כסף תעשה מודעות ותפרסם, הנה אנחנו הולכים עכשיו להדפיס מאות אלפים דיסקים על כשרות, כדי לעורר את העם להזהר, ואם הוא מתעצל בזה ייתפס לעתיד לבוא באותו עוון, לכן אמרנו מי שרוצה להפטר חס ושלום שלא יגידו שהוא לא מחה בענין המאכלות האסורות שרצים ושקצים, יוכל להשתתף בתרומה כמו שהסברנו אתמול.

וכמו שאמרו חכמים ז"ל, כל מי שיש לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס על עוון אנשי ביתו, ואנשי עירו ואינו מוחה נתפס על עוון אנשי עירו, וכל העולם כולו ואינו מוחה נתפס על כל העולם כולו.

ומובא בויקרא רבה, שה פזורה ישראל, מה דרכו של שה לוקה באחד מאיבריו וכולם מרגישים, רוצה לומר דרך השה שכל העדר מתחברים ביחד, וכששה אחד לוקה ברגליו אז עומדות כולם יחדיו לפי שעה בגלל שהיא מעכבת אותם, אף ישראל אחד חוטא וכולם נענשים.

והנה אנחנו רואים בעוונות הרבים שהדת מתמוטטת מידי יום ביומו, ואם לא נראה לחזק מי יודע מה יהיה, מה יוכל להמלט חס ושלום, מה יקרה בעוד כמה שנים עם כל בית ישראל, והרי בית ישראל נמשלו לכרם, כרם ה' צבקות, וכשהגדר שלו יפרץ מעט אם לא נראה לתקנו הפרצה תלך ותתרחב וכך יכלה כל הכרם וכל הבעלי חיים יכנסו ויכלו הכל. ואפילו אם לא יופקר במשך הזמן רק איסור אחד של תורה, גם כן רע ומר הוא, כי מזה יתפשט כל שכן אם יגיע הדבר חס ושלום לידי חייבי כריתות ומיתות בית דין, אוי ואבוי מה יהיה כי יפקוד ה' יתברך את העוון חס ושלום על כולם.

ואל יתפאר האדם בנפשו לומר, כי ישיב לפני ה', לא היה בי כח למנוע אותם מן האיסורים, אבל הלא ידוע מכמה פסוקים ומאמרי חכמים ז"ל, כי חפצי שמים צריך להחשב בעיני האדם על כל פנים כחפצי עצמו, ובחפצי עצמו ידוע שאפילו שהעסק הולך בענין רע, אעפ"כ אינו מתייאש ממנו, ותמיד חושב עצות איך להצליח, וגם שואל מאחרים שהם סוחרים גדולים איזה עצה ותחבולה כדי לצאת מזה, והקב"ה ממציא לו עצה ומצוי הדבר שלבסוף הוא מרויח מן העסק, ואף בזה אילו היה שקול בעיני האדם רצון הקב"ה כרצונו, ודאי שהיה מחפש עצות ותחבולות איך להקים את הדת שלא תתמוטט, ובודאי היה הקב"ה ממציא לו עצה וגם עזר גדול מאיתו יתברך לזה. זה מה שאמר הכתוב "בכל דרכך דעהו והוא יישר ארחותיך", רוצה לומר באותן הדרכים שהוא מתנהג בעניני עצמו, צריך להתנהג בעניני שמים. אז לכן בכל דרכיך דעהו, כמו שאתה מתנהג בדרכיך ככה דעהו את ה', גם כן אותו דבר.

אבל בעוונות הרבים אין אנו עושים כן, אין אנו עושים כן בעניני שמים, ותיכף שהאדם רואה שאין לו עצה לזה תיכף הוא מתייאש, ופוטר עצמו מן הדין. אבל לא בשביל שהוא פוטר את עצמו למטה יפטרו אותו למעלה.

בוא וראה מה שאמרו חז"ל בשבת נ"ה. על הפסוק "והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים", שהקב"ה ציוה למלאך שירשום על הצדיקים תו של דיו מעל הרשעים תו של דם, ולבסוף מה כתוב, שציוה אותו להתחיל את העונש מהאנשים הקדושים שלמדו את כל התורה כולה מא' ועד ת', כי מידת הדין עלתה לפניו לומר מה נשתנו אלו מאלו, למה אלה יוצאים להריגה ואלה לא, מה ענה למידת הדין הקב"ה? אלו צדיקים גמורים ואלו רשעים גמורים. שאלה מידתה דין, היה להם למחות, למה הצדיקים לא מחו ברשעים? וענה הקב"ה, גלוי לפני שלא יקבלו מהם. אני  יודע שגם אם היו אומרים להם לא היו שומעים להם. שאלה מידת הדין אם לפניך גלוי לפני מי גלוי? אתה יודע שהם לא היו שומעים להם, אבל הם מאיפה יודעים שלא ישמעו להם? הם היו צריכים להוכיח ולמחות, מיד יצא הדין לחייב את כולם והתחילו מהמקודשים ביותר. וזה פעם יחידה שחזר בו הקב"ה מטובה שהבטיח. באיזה ענין? בענין מחיה, אם אדם לא מוחה הוא נתפס בעוון, פשוט מאד הוא נתפס בעוון, מדובר על צדיקים בשיעור כזה שקיימו את כל התורה מא' ועד ת', והם מתו הראשונים בגלל שלא מחו ברשעים, וה' מעיד שאם היו מוחים לא שומעים להם. אבל מידת הדין אומרת מי אמר שישמעו לא ישמעו, הם צריכים למחות הם לא מחו. ישמעו או לא ישמעו זה עוד ענין, אבל אתה צריך למחות.

אז אין תירוץ כזה שאני מה אני אגיד למי אני אגיד מי ישמע לי, אין תירוץ כזה.

ובמדרש כתוב ששאלה מידת הדין, מי מהם נהרג עבורי? מי מהם נפצע מוחו עבורי? ז"א כמה היו מוכנים למסור את עצמם בגופם ובנפשם לכבוד ה' יתברך? אדם צריך להיות מוכן לקבל פצעים וחבורות עלבונות ובזיונות בשביל כבודו של הקב"ה, אם הוא לא מוכן הוא ישלם על זה. אח"כ הוא יקבל את הבזיונות, כל מה שהוא ברח ממנו הוא יקבל אותו בעולם האמת ובגדול.

מכל זה נוכל להתבונן עד כמה גדול החיוב על כל אחד מישראל, לחפש עצות ותחבולות ולהתרצות על כל פנים אף להתבזות ואך למנוע עוון ופשע מישראל.

ודע עוד, שמלבד שיש עליו חטא שלא מיחה בחברו, כי כל ישראל הם כאיש אחד, וחטא של חברו פוגם גם כן בנשמתו, יש עליו עוד דין חמור לעתיד, כשחברו החוטא יענש וימות בעוונו גם הוא יידרש על דמו של חברו הרשע. כמו שמובא בתנא דבי אליהו, כל מי שסיפק בידו, דהיינו יש לו אפשרות, למחות ולא מחה, ולהחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר, כל הדמים הנשפכים בישראל אינם אלא על ידו. כל מי שיכול להצטרף לארגון שופר בשביל להציל יהודים רחוקים שיחזרו בתשובה ולא עושה כן, יתבעו ממנו את הדמים של אלה שאפשר היה להציל. אשריהם של אלה שהשתתפו במשך השנים בארגון שופר ולקחו חלק בלהציל את עם ישראל.

עוד פעם אני חוזר, תנא דבי אליהו, כל מי שסיפק בידו למחות, גם אם הוא לא יכול הוא בעצמו, הוא משתתף עם מי שיכול למחות, כל מי שסיפק בידו למחות ולא מחה להחזיר את ישראל למוטב, ואינו מחזיר, כל הדמים הנשפכים מישראל אינם אלא על ידו, שנאמר "ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל, ושמרת מפי דבר והזהרת אותם ממני באומרי לרשע מות תמות, ולא הזהרתו, הוא רשע בעוונו ימות ודמו מידך אבקש. זה פסוק.

לכן צריך כל איש לבב להתבונן בגודל החיוב בענין זה. המשך במוצאי שבת.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.