מתי זוכים לניסים? | ר' שי קדושים

 - - - אין זה התמלול, אלא עיקר הדברים מסדרת 'חכמת המצפון' (לכתבה על המחבר זצוק"ל - לחץ כאן) חומש ויקרא פרשת בהר מאמר שפב - - - 

 ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם וישבתם על הארץ לבטח (ויקרא כה, יח).

 רצון ה' הוא שנשב לבטח בארצנו, אך הוא מתנה את הדבר בכך, שנשמור את המצוות ונבחר בצד הטוב, ואז יהיה לנו בטחון ושלוה בארצנו, וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו, שאלה זו נשאלת ע"י פשוטי העם ומקורה לכאורה בחוסר בטחון בה', מכל מקום אין התורה שוללת את השאלה, והתשובה היא וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים.

 שאלה זו איננה שאלה של ריחוק אלא להיפך, מתוך התיחסות התורה לשאלה זו לומדים אנו שכדאית היתה השאלה עבור התשובה, ע"י התשובה מקבל השואל בטחון בה' ועידוד עצום לקוות לישועת ה', שאלות מסוג זה כדאיות הן כי ע"י השאלה מתחדדת יותר התשובה, ומתחזקת התחושה שאין לנו על מי להשען אלא על אבינו שבשמים.

 נקודה זו איננה נקודה פרטית למצות שמיטה בדוקא, כי אם לענין ישוב ארץ ישראל בכללות, עבור בטחון בארץ ישראל לא די בשמירת המצוות כפי שראינו בפסוקים הראשונים, יש גם לדעת לתלות את הבטחון אך ורק בהקב"ה, כפי שבמצות שמיטה אנו יודעים שרק הוא המבטיח וציויתי את ברכתי, כך גם בכללות הישיבה בארץ ישראל.

 במצבנו כיום בארץ הקדושה מותר לנו לשאול מה ילד יום, והתשובה שצריכים אנו להשיב לעצמנו היא אחת, בטחון בה', לא בטחון גרידא אלא עלינו לעודד את עצמנו שיש לנו על מי להשען אבינו שבשמים, ואם זו מטרת השאלה שוב אין היא גורמת ריחוק כי אם התקרבות יתירה להקב"ה.

 בתהלים נאמר (קיב, א): "אשרי איש ירא את ה' במצוותיו חפץ מאד גיבור בארץ יהיה זרעו" השגת הגבורה בארץ היא ע"י יראת שמים וע"י חשקת המצוות, מהי ההדגשה במלה מאד? מבאר הגר"א שהחשק למצוות יהיה מעל הגבול הטבעי ועי"ז זוכים לנסים.

 נרחיב את הדברים על הפסוק (שופטים ג): "ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל" אמרו חז"ל (ילקו"ש שם מ"א) בא וראה מה בין ראשונים לאחרונים, הראשונים היו מתנסים ביד הקב"ה והאלקים ניסה את אברהם, וכן דור המדבר למען אנסנו ולמען נסותך, אבל האחרונים נתנסו ביד האומות שנאמר, ואלה הגוים אשר הניח ה' לנסות בם את ישראל, וצריך ביאור למה אין הדורות האחרונים זוכים להתנסות ע"י הקב"ה?

 בכדי להבין זאת עלינו להבין מה בין דורות הראשונים לאחרונים, ומצינו בגמרא (ברכות לה) משום ר' יהודה בר אלעאי, בוא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי, זו וזו נתקיימה בידן, דורות האחרונים עשו מלאכתן קבע ותורתן עראי, זו וזו לא נתקיימה בידן, הענין נעוץ במאמר נוסף של רבי יהודה בר אלעאי שם, דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון (שערי הבית) כדי לחייבן במעשר, דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות חצירות וקרפיפות כדי לפטרן מן המעשר.

 אין כאן טענה על דורות האחרונים שהם לא שומרי מצוות חלילה, אלא שחיפשו אפשרות הלכתית כדי להפטר מן המעשר, ובכך נפלו מדרגת דורות הראשונים שהם היו מהדרים להכניס עצמם לחיוב מעשר בדוקא.

 העיסוק במלאכה עבור פרנסה אין בו שום רע וההכרח לא יגונה, גם אין טענה על דורות האחרונים שאינם עוסקים כלל בתורה, אלא מהו העיקר ומהו הטפל, מהו העראי ומהו הקבע, והתוצאה שדורות הראשונים זו וזו נתקיימה בידן, שכאשר החשק למצוות הוא מעל לטבע, אזי מדה כנגד מדה היא שזוכים לניסים שלא כדרך הטבע, א"כ דורות הראשונים כיון שליבם היה מסור לתורה ולמצוות, ולא חיפשו להפטר מתורה ומצוות ע"י היתרים, ממילא זכו להנהגה של זו וזו נתקיימה בידם.

 בכך נוכל להבין גם את ההבדל בנסיון, המושג נסיון מורה על קירבת ה', כפי שמבואר בילקוט שם: "נתתה ליראיך נס להתנוסס" (תהלים ס) מנוס שינצלו ישראל מדינה של גיהנם, למה? מפני קשט סלה כדי ליתן שכרם בקשט שנאמר: "ונתתי פעולתם באמת" אבל הרשעים אין להם מנוס שנאמר (איוב יא): "ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מנהם".

 האחרונים מתוך היותם חסרים את הקירבה הראויה לקב"ה, בהיותם חסרים את הכוונה והלב לקיום המצוות בשלימות, לא זכו לקירבה המיוחדת שזכו לה דורות הראשונים, להתנסות ע"י הקב"ה בעצמו, הדרך היחידה להשיג את קדושת ארץ ישראל היא ע"י קדושת עם ישראל, וקדושת ישראל בכלל וכל יחיד בפרט תלויה בקיום המצוות והדקדוק בהן בלב ונפש, כמ"ש בפרשת ציצית (במדבר טו): "וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם והייתם קדושים לאלקיכם".

 בתקופה קשה זו כשאנו רוצים שהמצוות שאנו מקיימים יגנו עלינו חובה עלינו לעשותן כפי שצריך, ומצינו בגמרא (שבת סג.) אמר ר' חיננא בר אידי כל העושה מצוה כמאמרה אין מבשרין אותו בשורות רעות שנאמר (קהלת ח, ה): "שומר מצוה לא ידע דבר רע" א"ר אסי אפילו הקב"ה גוזר גזירה הוא מבטלה.

 מהי המשמעות של עושה מצוה כמאמרה? מלבד דקדוק הדין בכל פרטי המצוות יש כאן נקודה נוספת, קין והבל הביאו שניהם קרבנות לה', והמהר"ל (גור אריה בראשית) מעורר שאלה, איך לא הגינה זכות הקרבן על הבל, ודוקא גרמה לו את קנאת אחיו שהרגו? ומבאר המהר"ל שלשניהם היה חסרון בלשם שמים, גם אצל הבל נאמר (בראשית ד): "והבל הביא גם הוא" היינו שנגרר אחר קין ולא עשה את המצוה מעצמו.

 במצב חירום של כלל ישראל חובה על כל אחד ואחד לבדוק את עצמו באיזו דרגה הוא נמצא בעבודת ה', האם אכן הוא לומד ועושה את המצוות בלב ונפש מתוך השקעת מחשבה, או שהוא רק בגדר של גם הוא, בני תורה שאינם נקראים לצאת החוצה, בודאי שעליהם להתחזק בתוככי בית המדרש, חיזוק בכל המצוות ובפרט בתלמוד תורה, כפי שמתרגם יונתן בן עוזיאל: "גיבור בארץ יהיה זרעו" גיבור באורייתא, ומתוך כל זה נזכה "וישבתם על הארץ לבטח". 

(מצור דבש).