בס"ד 23/11/2018 ספר בראשית- פרשת ויצא:  ויקח מאבני המקום

נציב יום: נחמה בן זקן בת רבקה, תזכה לחתן את בתה, תשובה שלמה אמתית, עליה לארץ במהרה, ורפואה שלמה מהרה.

"ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, וישכב במקום ההוא, וישכם יעקב בבקר, ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".

חכמים אומרים בגמרא בחולין צא': כתוב: "ויקח מאבני המקום" המשמעות שלקח מספר אבנים, וכתוב: "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו" מכאן שלקח רק אבן אחת?

אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד,

וכל אחת ואחת אומרת: "עלי יניח צדיק זה ראשו", וכולן נבלעו באחת.

אז הכתוב מלמד אותנו: שהם נתקבצו למקום אחד וכל אחת אומרת: "עלי יניח הצדיק את ראשו", ואז נהפכו לאבן אחת. נבלעו כולם לאבן אחת.

וכן פרש גם רש"י: האבנים התחילו מריבות זו עם זו: זו אומרת: "עלי יניח צדיק את ראשו", זו אומרת: "עלי יניח צדיק את ראשו",

מיד עשה הקב"ה אבן אחת - וזאת שנאמר: "ויניח את האבן אשר שם מראשותיו" .

צריכים להבין: מה העניין שהאבנים רבות זו עם זו? בודאי טמנו לנו בזה חכמים זכרונם לברכה רמז עמוק מאוד.

אומרים חכמים זכרונם לברכה: יש בני אדם שהם זהירים במצוות שבין אדם למקום. אבל מזלזלין במצוות שבין אדם לחברו. ויש אנשים ההפך: זהירים במצוות בין אדם לחברו ומזלזלין בין מצוות בין אדם למקום. וכמובן שאלו ואלו טועים! שכן חייבים להיזהר גם במצוות בין אדם למקום וגם במצוות בין אדם לחברו, שהרי כולם נתנו מרועה אחד.

איפה אנחנו רואים את זה?

בשני לוחות הברית, השם נתן לעם ישראל שני לוחות.

על לוח אחד: נכתבו המצוות בין אדם למקום, "אנוכי השם אלוקיך", ו"לא יהיה לך אלוקים אחרים על פני, לא תשא את השם אלוקיך לשוא, זכור את יום השבת לקדשו" כל זה בצד אחד - בין אדם למקום.

על הלוח השני: נכתבו מצוות בין אדם לחברו, "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך, לא תחמוד".

והנה רואים שהקב"ה מסר את שני הלוחות הברית יחד למשה רבינו, כדי להורות: שאסור חלילה לאיש ישראל לזלזל באחד מהם, ואי אפשר להפריד ביניהם, שהרי כולם נתנו כמקשה אחת.

לפי זה נוכל להבין את המריבה של האבנים: חכמים אומרים: "מיעוט" אבנים = שנים, כשאומרים אבנים, "ויקח מאבני המקום", לא כתוב כמה אבנים, כמה זה מיעוט של אבנים - שנים. מה כתוב: "ויקח מאבני המקום", הכוונה שיעקב אבינו לקח מאבני המקום, מהאבנים - הלוחות של הקב"ה, זה מה שאמרו לנו חכמים במתק לשונם.

האבנים התחילו לריב זו עם זו: כל אחת משני לוחות האבן רודף אחרי הצדיק ואמר לו: "עלי יניח צדיק את ראשו", כלומר: תשים את כובד המחשבה על מצוות בין אדם למקום, זו אומרת האבן השניה: "עלי יניח צדיק את ראשו", כל העיקר שישים את המחשבה של הצדיק על המצוות: בין אדם לחברו.

מיד עשאן הקב"ה אבן אחת, לרמוז ליעקב שאין הבדל ביניהן כי כולם נתנו מרועי אחד. וצריך הצדיק להניח מחשבתו על שניהן כאחד - בין מצוות של בין אדם למקום ובין מצוות שבין אדם לחברו. לכן כתוב בסוף: "ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".

בהתחלה זה היה: "אבני" ואחרי שהשם עשאן אבן אחת, אז ניתן להבין שזה מה שצריך "ויקח את האבן אחת אשר שם מראשותיו". זה הרעיון שטמון בתוך זה.

עכשיו שני סיפורים; בין אדם למקום, בין אדם לחברו.

אז ככה, סיפור ראשון: רבי יום טוב ליפא טייטלבוים ישב על כיסא הרבנות בעיר ממורוש סיגאט. הוא סבל שמה ממתנגדים שהיו לו בקהילה, הם לא הסתפקו בהטחת עלבון כנגד הרב, אלא הגיעו לא עלינו להרמת ידיים כלפיו וכלפי בני ביתו.

יום אחד הסב בביתו עם קבוצת מקורבים מבני המקום, ושח עמם בדברי תורה. לפתע הושלכה אבן גדולה לתוך הבית, כמעט פגעה בראש של הרב, אחד המסובים הרים את האבן וטלטל אותה מיד ליד

וקרא בזעם: "איזה אבן גדולה, זה ממש סכנת חיים, כמה רעים האנשים האלה, איך משליכים אבן כזאת גדולה כלפי רבנו בכוונה תחילה"?!

רבי יום טוב ליפא טייטלבוים שיסע אותו ואמר לו: "חס וחולילה, להטיל דופי ביהודים כשרים, חס וחולילה, לא נחשדו ישראל להטיל אבנים גדולות כאלה, אין זו אלא שהם הטילו אבנים קטנות, ואותן האבנים התחילו מריבות ביניהן, כל אחת אומרת: "אני ינוח על ראשו של הצדיק", ומתוך כך נעשו כל האבנים הקטנות לאבן אחת גדולה".

סיפור שני:

מסופר על הרב הגאון רבי יונתן אייבישיץ זכר צדיק וקדוש לברכה: בילדותו שררה עניות גדולה בביתו, לא היה להם פת לאכול, פעם אחת קנה אביו לכבוד שבת מספר תפוחים והסתיר אותם תחת הכרית. הוא ידע את הפיקחות של רבי יונתן הבן שלו שאין דבר נעלם מעיניו. בבוקר ביום שבת בודק האב את התפוחים מתחת לכרית, ונוכח לדעת שרק תפוח אחד שוכן אחר כבוד מתחת לכרית, מיד קרא ליונתן הקטן,

שאל אותו: "מה קורה?"

אז הוא ענה לו בפיקחות: "מצאנו אצל יעקב אבינו שהאבנים ששם מתחת לראשו רבו ביניהן, ולבסוף התחברו לאבן אחת, גם כאן, בשעה שהנחת את ראשך עליהן, כל התפוחים רבו ביניהן, ובסוף התחברו לתפוח אחד גדול".

אה! חכמי ישראל,

שבת שלום.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר (ישעיה מב, כא): "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".