מה מיוחד בברכת הבנים ישימך אלוקים? [יהוד 2004] | חוזרים בעבר
אין ברכה לברך את הילדים יותר מאשר "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה" (ברכת הבנים, בראשית מח כ)
שלא תהיה בילדים לעולם קנאה.
ואין בית כמעט, שלא מקנאים אחים אלו באלו, "קנו לזה חולצה למה לי לא?".
קנו לזה משהו, לקחו את זה, הקדימו את זה, אמרו לזה, נתנו לו טיפה יותר.
ועל זה יש מריבות כל החיים בכל דבר, לא רק בין אחים, בין אנשים בכלל. "קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ" (קהלת ד ד).
ברכה גדולה זו! מי שיכול להקפיד לברך את הילדים בזה, ויתכוון בזה, חשוב מאוד.
אבל צריך גם ללמד את זה, שידעו מה המעלות שיש בזה.
יש מנהג בברית מילה שאומרים את הברכה הזאת "יְשִׂמְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה"
כי לא יודעים אם התינוק יהיה בסוף כמו אפרים, או כמו מנשה. מכל מקום, שיהיה כמו אחד מהם זה טוב.
יהיה צדיק, בין אם הוא הולך לישיבה והופך להיות גדול בתורה,
ובין אם הוא יתעסק בהנהגה, שיהיה צדיק גם כן במעשיו.
יום אחד נצטרך גם לתת 'דין וחשבון'. איך התנהגנו בחיינו? איך התנהגנו בעולמינו?
ועם מה אנחנו יוצאים מכאן?
מספרים על רבי משה לייב מסאסוב זצ"ל, שהיה נוסע למרחקים לצרכי ציבור,
ופעם הוא נתעכב בנסיעתו זמן רב, וכשחזר הביתה,
הקיפו אותו הילדים ושאלו אותו: "אבא! מה הבאת לנו?"
השתמט, ניסה לדחותם בקש, אבל כשהמשיכו לתבוע בתחנונים, בצעקות, נתעלף פתאום!
לאחר שהוא הקיץ מהעילפון,
שאלה אותו אשתו: 'האם הדברים נגעו לליבו, בקשת הילדים נגעה לליבו כל-כך עד שהוא התעלף?
איך הוא בא בידים ריקות ולא הביא להם שום מתנה. כשגעגועיהם היו רבים מאוד!'
מה ענה רבי משה לייב מסאסוב? אמר: "לא בגלל הבקשה שלהם ולא מפני החרפה שבבקשה, נתעלפתי.
אלא באותה שעה שביקשו ממני, ציירתי לעצמי בדמיוני,
איך יהיה כשאני אגיע לעולם העליון, אחרי דרך רחוקה,
ואבא שלי, אבא שבשמים, ישאל אותי: 'מה הבאת מהדרך הרחוקה? מה הבאת? הבאת לנו משהו?'
מה אני אגיד לו אז? מה הבאתי לשמים?".
מישהו מאתנו בכלל חושב שהוא צריך להביא משהו? כל היום חושבים על מה לקחת!
מי חושב על להתכונן ולהכין לעולם העליון?
מספרים על ה'חפץ חיים' בתחילת ימיו, עיר מולדתו נקראה זטל.
היה שם מטורף אחד, שהיה מכתת את רגליו מרחק של כמה פרסאות,
להגיע לוילנא כדי לקחת מגבאי של בית המדרש, קמצוץ טבק להרחה. קילומטרים הולך ברגל בשביל שאכטה!
וחוזר בחזרה. למחרת בא עוד פעם, הולך קילומטרים לקחת קמצוץ טבק!
בשיחות של ה'חפץ חיים', כשהיה עושה 'חשבון נפש' עם הקהל,
הוא היה אומר: "כשיגיע אדם לעולם האמת,
ישאלוהו: 'מה הבאת מדרך כה רחוקה?'
שהמרחק שלה הילוך מהעולם העליון לפה, זה כמה מאות שנים!
ויתברר שהוא הביא רק קמצוץ טבק! - איזה פאדיחה!'
מה זה? בן-אדם הלך קנה סיגריות, עישן, עשה לו פייפ. בשביל זה באת לעולם?!
כל יהודי יש בו ניצוץ של אמת, שהוא יודע מה האמת! ואף אחד לא עומד כמעט לברר בעצם: מה אני עושה?
תחשבו רגע: אם מודיעים לכם: "יש עוד עשרים וארבע (24) שעות מעלים אתכם למעלה".
נו, מה אתה רוצה להספיק לעשות? מה אתה רוצה? נו מהר 24 שעות! מצטמצם,
אומרים לו: 'עוד שעה! עוד שעה! קח שעה אחרונה! מה אתה עושה?'
נו? מה עושים שעה אחרונה? מה עושים?! מסיבת סיום? אדם שלא הכין את עצמו באמת,
לפעמים זה הפתעה לא נעימה, לפעמים זה בא מהר! מה עושים?
צריך להתכונן. מי שמתכונן, חכם. "אֵיזֶהוּ חָכָם?" – "הָרוֹאֶה אֶת הַנוֹלָד" (אבות ד א) הַנוֹלָד אצלו הוא כבר עכשיו!
הוא יודע שכל רגע יכול להיות שהוא יצטרך להסתלק! ומה הוא הכין?
אז בשביל מה הוא בא? הכל חרטה! - למי שחי בחרטה!
אבל מי שחי באמת ויודע מה הסיבה שהוא בא לעולם - אשריו ואשרי חלקו.
כל רגע הוא מתענג, הוא מתמוגג, אין לו קנאה ואין לו תחרות עם כל אחד, והוא 'שמח בחלקו!'
והוא יודע: מה שה' נותן, נותן בהשגחה ובידיעה ברורה, מה ראוי, ו
את הכלים שנותן ה' צריך להשתמש בהם לעשות כרצונו, זה הכל. בלי להתווכח, בלי לריב, בלי שום דבר.
יש לך חיים, נצל אותם!