הפלא ופלא - אות צ - חלק ב | הרב אמנון יצחק

- - - אין זה התמלול, אלא עיקרי הדברים מהספר 'הפלא ופלא' באדיבות הרב המחבר ר' יהודה חיון שליט"א (לכתבה על ספריו 'לכתחילה' לחץ כאן) - - - 

צהבת

תינוק שלא ניתן למולו מחמת מחלת הצהבת – יטלו את ידי התינוק בכל בוקר כדת וכהלכה, "ושב ורפא לו". כן כתבו המקובלים (ראה "ישועות מרדכי" עמוד 72).

צואת כלבים

הכלב משהה את אכילתו במעיו במשך שלושה ימים. הסיבה לכך היא, מכיון שמצואת כלבים מעבדים עורות לספרי תורה, תפילין ומזוזות, לכן ברא ה' את הכלב באופן שישהה את אכילתו במעיו שלושה ימים, כדי שבצואה לא יהיה עיפוש וריח רע. כן כתב בעל "שפתי רננות" (שנת תכ).

צום

למרות שבלתי אפשרי להתענות יותר משבעה ימים רצופים (כמבואר ברמב"ם הלכות שבועות פ"ה), מכל מקום אם המתענה ירחץ את גופו במים קרים כל ימי תעניתו – הוא יוכל להתענות הרבה יותר משבעה ימים רצופים. כן כתב בעל "אלף כתב" (אות שו).

\

אדם שמקבל על עצמו תענית, ובלילה שלפני התענית הוא אוכל יותר ממה שהוא רגיל לאכול בכל לילה אחר – לא עלתה לו התענית. כן מבואר ב"אליה רבה" (סימן תקסג, אות א) וב"באר היטב" (סימן תקסח ס"ק כב).

\

לנשים יותר קל לצום מגברים. כן כתב הרמב"ם ("פירוש המשניות" יומא פ"ח): "הנקבות סובלות התענית יותר מהזכרים, לפי שמזג הזכרים חם והנמס מגוף יותר". מסיבה זו, נשים מתחילות להתענות כבר מגיל י"ב.

צומח

זכרות ונקבות קיים לא רק בחי אלא גם בצומח. יש צמחים זכרים ויש צמחים נקבות, והרוח מעבירה את הכח המצמיח מצמח זכר לצמח נקבה. כך מבואר במסכת פסחים (נו, א), כי יש דקל זכר ויש דקל נקבה.

\

גם בצומח יש תאווה ותשוקה, כעין תאוות עריות שיש בבני אדם. חז"ל (במדבר רבה ג, א) מספרים: "מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן ולא היתה עושה פירות. אמר להם דקלי (מומחה לענייני דקלים): תמרה היא רואה מיריחו, והיא מתאווה לה בלבה. הביאו ממנה והרכיבו אותה – ומיד עשתה פירות".

כאשר נקבת התמר התאוותה לעץ תמר מסויים – "לא תקבל עוד שום עץ תמר אחר – אם ירכיבו אותו עליה, כי אם העץ שנתאוותה לו". כן מבואר במדרש רבה (במדבר ג).

\

ישנו צמח שפוקח עיני עיורים והוא עצמו מסמא עיני פקחים. במדרש רבה (במדבר יח, כב) מסופר על שני בני אדם שהיו מהלכים בדרך, אחד פיקח ואחד סומא. ישבו לאכול, ופשטו ידיהם לעשבי השדה ואכלו. זה שהיה פיקח נסתמא, וזה שהיה סומא נתפקח. לא זזו משם עד שזה נסמך על זה שהיה סומכו.

\

אם שדך מגדלת רימונים חמוצים או שקדים מרים – הנח על שורשי עץ הרימונים או עץ השקדים צואת חזירים ותראה פלאות. כל הרימונים והשקדים שילקטו יהיו מתוקים. כן מבואר בספר "שבט מוסר" (פרק יא).

\

צמח ששמו אדאני – תמיד עליו נוטים אחרי השמש. בבוקר – עליו נכפפים לצד מזרח. בצהרים – עליו נזקפים כלפי מעלה. בבין הערביים – עליו נכפפים כלפי מערב. כן מבואר במסכת שבת (לה, ב).

צור

בשעה שהכה משה עם המטה על הסלע ויצאו ממנו מים, נבקעו כל הסלעים שהיו במדבר ומכולם יצאו מים בו זמנית. כן מפורש ב"ילקוט שמעוני" (תהלים עח, רמז תתיט): "'יבקע צורים במדבר' – משה הכה את הסלע להוציא מים, וכל הצורים שבמדבר הובקעו והיו מוציאים מים, שנאמר: ''יבקע צורים'".

ציבור

אדם שלא רוצה לשתף את הציבור במצוה מסויימת, אלא רוצה הוא לעשותה כולה בעצמו, ולכן הוא מעכב את הרבים לזכות עמו במצוה – עונשו רב. כן כתב ה"מגן אברהם" (סוף סימן קנד) בשם "ספר חסידים": "אחד בנה בית הכנסת, ורצו הציבור להשתתף עמו, ולא רצה כדי שיהיה לו לבדו כל המצוה, וכלה זרעו, כי מנע רבים מלהשתתף במצוה".

\

לכלל ישראל ככלל מובטח שייצא זכאי בדין בראש השנה, אך לכל יחיד ויחיד אין כל הבטחה ויש לו לירא מאימת הדין. העצה היא, לא להיות אדם פרטי, אלא חלק מהכלל, על ידי הטבה לכלל, או תפילה ובקשה עבור הכלל. "עליו משגיחים משמים כמו על הכלל ובטוח שייצא זכאי בדין כמו הכלל".

ציה

"ציה" הוא עוף שמידע את הספנים על סערות ומשברי ים הממשמשים ובאים. כן כתב בעל "כנף רננים" (פרק שירת הציה): "ציה הוא עוף ידוע, המראה לספנים ומודיע אותם עם בא הרעש, ובלע"ז נקרא עוף הרעש. ונקרא ציה, שנמצא לרוב אצל הספינות, ובלשון הקודש יקרה הספינה 'ציה'. וזה לשון בעל ספר 'ראשית למודים': עוף הרעש הוא המשוטט תמיד על פני הים, וכאשר יתקרב אל הספינה ויתראה לספינה, אז יודעים כי קרוב הרעש לבוא".

ציפור דרור

כל חייה של ציפור דרור הם חמישים ושניים ימים. כך מובא ב"ארץ החיים" (תהלים פרק ל"ט פ"ד). ציפור דרור משמשת לטהרת המצורע, זאת למרות שבעל חיים שאינו יכול לחיות שנים עשר חודש – נחשב לטריפה ופסול לקרבן. הסיבה לכך היא, כי בעל חיים שמטבע ברייתו חי תקופה קצרה – אינו טריפה.

ציפורי מצורע

כידוע, אחת משתי ציפורי המצורע – משולחת לחופשי על פני השדה (ויקרא יד, ז). הציפור המשולחת – תחזור חזרה, מאליה, לביתו של המצורע, אם הוא ילקה שוב בצרעת. כן מבואר ב"תרגום יונתן" (ויקרא שם).

ציפורן

בריאות גופו של אדם ניכרת בציפרניו. כן כתב נכד רא"ש בספרו "שבלי אמונה" (הנתיב הרביעי): "ניכר בציפרניים בריאות הגוף וחליו, כי בעת אשר הציפורניים צחים ואדומים, אזי האדם בריא, ובעת שישתנה מראיתם – מורים על חולי הגוף וצרתו".

\

לפעמים נראים על הציפורניים סימנים דקים לבנים. הם מראים על סימן טוב, או על הצלה מגזירה רעה. כן כתב החיד"א בספרו "דבש לפי" (מערכת ד) בשם גורי האריז"ל: "לפעמים נולד על הציפורן שרטוטים חיורין והוא סימן טוב, או אתגזר גזירה וניצול".

\

הגוזז את ציפרניו ושערותיו בסוף החודש – ציפורניו ושערותיו יגדלו באיטיות. מאידך, הגוזז את ציפורניו ושערותיו בתחילת החודש – הם יגדלו במהירות. כן מבואר בספר "מעשה טובה" (עולם הגלגלים): "אם יגלחו שערות האדם ואם יוטלו ציפרניו בסוף החודש – יתאחרו להתגדל, ואם בתחילת החודש – ממהרים לצמוח".

\

אדם ששורף את שערו וציפרניו לבדם, ללא תוספת כל שהיא, הוא ינזק במוקדם או במאוחר. כן מבואר בספר "עצי עדן" (סוף פרק ו' דנזיר): מנהג שלא ישרוף אדם שערו וציפרניו אלא אם מערב בהם דבר אחר שלא יזיק לו".

ציצית

למרות שעשיית מצוה אינה מצילה מיצר הרע, מכל מקום הנזהר במצות ציצית לקיימה כהלכתה בכל ימות השנה, גם בימי הקיץ החמים וגם בזמנים קשים – מלאכי מרום יצילוהו מלחטוא. כך מבואר ברמב"ם (מזוזה פ"ו, הי"ג) וב"שערי תשובה" (כד, ד).

\

אדם שמשוחח עם חבריו, "ומתיירא שלא יתפס ברשת לשון הרע ודיבורים אסורים חס ושלום – יסתכל בציצית, והשם יתברך יצילהו וישמרהו שלא ידבר לשון הרע ושיחה בטלה".

כמו כן, אדם שחש שהוא עומד לכעוס על הזולת בדברו עמו – יביט בשתי הציציות שלפניו, "והשם יתברך יצילהו". כן מבואר באזהרות והנהגות מבעל ה"בני יששכר".

\

אדם שמקפיד שכל חוטי ציציותיו יהיו שלמים, גם כאשר מבחינה הלכתית הציצית כשרה – אל לו לחשוש ממחלות לב לכל סוגיהן. כן היה אומר רבי מאיר אבוחצירא זצ"ל בשם המוקבלים.

\

בעת אמירת התיבות "להתעטף בציצית" – יכוין שראשי תיבותם ל"ב, כנגד ל"ב חוטים ול"ב נתיבות חכמה. בספרים מובא, שבכח כוונה זו לרפא כאבי שיניים. כן מבואר בספר "עצה ותושיה" (עמוד נט) ובספר "ארץ נתנה יבולה" (עמוד קלב).

\

הקפדה על לבישת טלית קטן בדוקה וכשרה כהלכתה, מסוגלת מאוד להסיר מהלובש כל מיני פחדים סמויים המטרידים את מנוחתו. כן כתב בעל ה"בן איש חי" בספרו שו"ת "רב פעלים" (ח"ד, ב"סוד ישרים" סימן יט).

\

הקפדה על לבישת טלית קטן כשרה באופן תמידי – מונעת סבל רב וצער נורא בשעת הגסיסה. כן אמר רבי מנחם מנשה זצ"ל בספרו "אהבת חיים" (פרשת שלח)

\

"אמרו חכמי האמת, כי מי שאינו זהיר במצות ציצית – כשנפטר מן העולם מלבישים אותו בלבוש אחר, ועל ידו אוחזים בו כמה מלאכי חבלה ומכניסים אותו בגיהנם". כן כתב בעל "תולעת יעקב".

צירופי שמות

החיד"א ("מדבר קדמות" מערכת א, אות כו) מעיד, כי האריז"ל זכה להטהר באפר פרה אדומה על ידי אליהו הנביא.

לכן, למרות שכיום אסור לעסוק בצירופי שמות (צירוף אותיות שם ה'), מאחר שכיום כולם טמאי מתים, ואין אפר פרה להטהר על ידו, מכל מקום האריז"ל היה רשאי לעסוק בכך, לפי שהוא נטהר.

צלפחד בן חפר

לצלפחד בן חפר היו גם בנים זכרים, אלא שהם לא הלכו בדרכי אביהם, ולכן לא היה להם חלק ונחלה בירושת הארץ. כן כתב בעל "אור פני משה" (במדבר כו, לג).

נמצא, לפי זה, כי חלוקת הארץ בפעם הראשונה היתה רק לאנשים כשרים; וכך גם מפורש ברשב"ם (בבא בתרא קיז, א) בשם ה"ספרי": "מה תלמוד לומר 'לאלה תחלק הארץ' – כשרים וקדושים".

צלם, הילה, רוח

"צלם" הוא כמין הילה המקיפה את האדם מכל צידיו ובו רקומים כל אברי האדם, ומראהו זהה לחלוטין, למראה, לדיוקן ולצורה של הגוף. בצלם יוחקו כל תנועות האדם וכל מעשיו. גם הרהורי לבו של אדם יוחקו בו.

צלם זה הוא המעיד על האדם ביום הדין. הוא הנענש באש הגיהנם והוא הנהנה בתענוגי גן עדן. אחד משלבי הסתלקות הנשמה מן הגוף לפני הפטירה הוא הסתלקות הצלם.

לצלם זה יש מספר שמות, והם: "חלוקא דרבנן", "עגלת הנשמה", "לבוש", "מלבוש", "רוח". כן כתבו "רבנו בחיי" (בביאור דברי הגמרא בתענית ה, א), הרמ"ע מפאנו (עשרה מאמרות מאמר חיקור הדין, ח"ד, פי"ד) ובעל "נשמת חיים" (מאמר ראשון פרק יג).

\

האריה פוחד מאדם שיש עליו צלם אלוקים. כאשר האריה רואה אדם קדוש, הוא רובץ לפניו מבלי כל תזוזה. גם אם המאלף ינסה לשסות את האריה באדם הקדוש – האריה לא יקום מרבצו. כן כתב הנצי"ב ("עמק דבר" ויחי מט, ט).

צמר

אם ברצונך שצמר צאנך יגדל במהרה – האכל את צאנך מאכלים עשירים במלח. כן כתב בעל "ישמח משה" (פרשת האזינו קמט, א): "צאן שמבקשים לגזוז – יתנו להם לאכול מלח המגדל צמרו, ואחר כך יגוזו".

צער

כל הימים שחלפו על האדם מתוך יסורים או מתוך צער ועוגמת נפש – אינם עולים לחשבון השנים שנקצבו לו לחיות. כן מבואר בספר "דברי סופרים" (ג, א) למהר"צ הכהן: "אין נקרא חיים אלא כשיש לו מנוחה ולא בעל יסורים השרוי בצער, וכשנגזר על אדם מיתה רח"ל – ניצול ממיתה גמורה על ידי הצער, ונראה דגם לשני החיים הקצובים לאדם – אין עולים לחשבון הימים של צער".

\

אדם ששקוע עמוק בצערו – הצער ישקע עמוק בו. כן כתב רש"י (מועד קטן כז, ב, ד"ה על מת אחר הוא בוכה): "שכל הנמשך אחר הצער יותר מדאי – הצער נמשך אחריו".

צער בעלי חיים

צער בעלי חיים עלול למנוע פרי בטן. בספר "חרדים" מסופר, כי פעם האריז"ל הגיע לבית אחד וכיבדו בעל הבית מאוד. כשעזב האריז"ל את הבית, שאל את בעל הבית – במה יוכל לגמול לו על טרחותיו שטרח למענו. בעל הבית ביקש ממנו לברכו בזרע של קיימא. אמר לו האריז"ל, כי הסיבה שאין לו ילדים היא מפני שציער עופות, וכשיתקן זאת – יתברך בפרי בטן. וכך היה.

צער גידול בנים

אדם שסובל מצער גידול בנים – יברח מכל סרך מחלוקת, וישתדל להיות רודף שלום, "ובזה שב ורפא לו". כן כתב בעל "תורת שמחה" (אות עה) בשם "מורי מפרשיסחא".

\

אדם שסובל מצער גידול בנים – יקפיד לומר בשעת ההבדלה במוצאי שבת את הפסוקים דלהלן שלוש פעמים: "ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה", "ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך", "ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו". "והוא בחון". כן מבואר בספר "ישועות חכמה" (סימן עה, ח"ב, אות ז) ובספר "שפתי ישנים" (ח"ו).

\

הנודר נר של שעוה לבית הכנסת בכל ערב ראש חודש, יזכה לגדל את בניו "בלא צער ויציל אותם ממקרי הזמן". כן כתב בעל "אמרי קודש" השלם, אות לח.

צפורה

צפורה היתה פחות מגיל שלוש בעת שנישאה למשה רבנו. כן כתבו בעלי התוספות ("מושב זקנים" יתרו יח, ב), ובזה ביארו כיצד נשא משה את צפורה, והלא משה היה כהן (כמובא במסכת זבחים קא, ב), וצפורה היתה גיורת, והלכה היא (ראה קידושין עח, א), כי גיורת בת שלוש שנים ויום אחד אסורה לכהן.

צפרדע

עד עצם היום הזה, כאשר "צפור-דע" עומדת בנילוס וצועקת – באים כל הצפרדעים. כן מבואר בתוספות השלם (וארא ח, ב, אות ד).

במדרש "לקח טוב" (וארא) מובא, שבמכת צפרדע היתה ציפור אחת בנילוס – בעלת דעה – והיא קראה לכל הצפרדעים לבוא. ציפור זו נקראת "צפר-דע", ועל שמה מכונים כל הצפרדעים בשם "צפר-דע". כאמור, גם כיום, כל הצפרדעים נענים לקריאת ה"צפר-דע".

\

בכמה מקומות מצינו שהצפרדע משמשת כשלוחו של מקום.

במדרש (במדבר יח, כד) מובא, כי פעם אחת הקב"ה שלח עקרב מציפורי להמית אדם שנמצא בעבר הירדן, ומכיון שהעקרב אינו יודע לשחות, שלח הקב"ה צפרדע לציפורי כדי להעביר על גבה את העקרב אל עבר הירדן. בהגיעו אל היעד, ירד העקרב מהצפרדע והלך להרוג את האדם שנתחייב מיתה.

בפרק שירה מסופר, כי קיים בעל חיים שאינו יכול לזוז ממקומו, ובשעה שהוא רעב, הקב"ה שולח אליו צפרדע, כדי שיאכלנה וישביע את רעבונו.

צפת

ה"חת"ם סופר" (פרשת אמור) בהספדו על אנשי צפת שנהרגו ברעידת אדמה שפקדה את העיר, אמר, כי סיבת רעידת האדמה היא, משום שהיהודים שבאותו הדור כיבדו את העיר צפת עוד יותר ממה שכיבדו את עיר הקודש ירושלים, והקב"ה תבע את עלבונה של ירושלים.

צר עין

כסף שמקורו מאדם צר עין – אם הוא יתערב בתוך כסף של אדם אחר, כל כספו עלול לרדת לטמיון. כן מבואר בספר "חסידים" (סימן תתרעג): "כסף של צרי עין, ביד מי שיגיעו – ירד מנכסיו. לכן יזהר אדם".

\

לעולם אין העופות אוכלים ממזון שהונח להם על ידי אדם שהוא צר עין. כן כתב המהרש"א (סוטה לח, ב).

צרה

אל לו לאדם לקחת את הצרות ללב – כי אפילו גיבורים גדולים שבקו חיים מצרות שקיננו בלבם. כן מובא במסכת סנהדרין (ק, ב): "לא תעיל דויא בלבך, דגברי גיברין קטל".

\

כשאדם נתון בצרה, לפעמים הוא לא יצליח להרדם, ולפעמים הוא ישאב לתוך השינה. מדוע? אדם שנתון בצרה שיש סיכויים לצאת ממנה – הוא לא יצליח להרדם, כי הוא שקוע במחשבות מה וכיצד לפעול. מה אין כן אדם שאין לו עוד תקוה – הוא ישאב לתוך השינה. "זה שאמר הכתוב: 'מה לך נרדם', יש לך תקוה, 'קום קרא אל אלהיך' – אולי יתעשת". כן מבואר ב"אלשיך" הקדוש (יונה עה"פ מה לך נרדם).

צרכי שבת

החל מהזמן שבו החל אדם לעסוק בצרכי שבת קודש בהיותו בעולם הזה – מאותו הזמן מוציאים אותו מהגיהנם בהיותו בעולם הבא. כן כתב ה"חפץ חים" (בספר "שם עולם" חלק א, פרק ד) בשם גדול אחד. הגאון רבי אליעזר מן שך זצ"ל היה מסדר את הפמוטים כבר במוצאי שבת. יתכן שהסיבה לכך היתה דברי ה"חפץ חיים" הנ"ל בשם אותו גדול.

צרעת מרים

הצרעת שפרחה במרים, לא היתה על גופה במשך כל הזמן, אלא רק בשעה שאהרן הכהן פנה אליה; אך כאשר אהרן החזיר את פניו ממנה – הצרעת נעלמה ממנה. כן כתב ה"אור החיים" הקדוש (במדבר יב, י), בשם ה"ספרי" (פיסקה מז).

צרפתית

השפה הצרפתית מושכת את האדם לידי ניאוף. כן כתב בעל ה"שם משמואל" (פרשת דברים עמ' כט, ד"ה ונראה דהנה) בשם ה"חידושי הרי"ם".

בכל שפה – מבאר ה"שם משמואל" – צפונה מהותה ותכונתה של אותה אומה. מאחר והצרפתים שטופים בזימה, כידוע, על כן שפתם מושכת תאות ניאוף.

בעבר הרחוק – מוסיף ה"שם משמואל" – כח הניאוף הנמשך מהשפה הצרפתית היה עצום מאוד, עד שבא רש"י ושילב מילים צרפתיות בפירושיו כדי לרפאות מעט את כח הניאוף הנמשך מהשפה.