הייתי שם במצרים - חלקים לא-לב-לג-לד-לה - לקראת מכת בכורות | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: לרפואת יחזקאל בן מלכה ובפרט ברֵיאות - מהרה אמן, אמן!

'אני הייתי במצרים' בפרקים הבאים: לא עד לה. 

- 'זהו! הפעם לא נוותר! מספיק עם אטימות הלב הזו... לא די לו במה שעולל לכל האומה?! מה הוא רוצה על חשבוננו...?!' 

הדיבורים המרים האלה נשמעו ברחבי הממלכה, בכורות מצרים הרגישו: 'שפרעה משחק בחייהם!' מעולם לא היתה תסיסה כזאת במצרים, האנשים זעמו מאוד, איומו של משה - היה חד משמעי!

- כולם קבעו: 'שיהיו בקפלן...'

כולם ידעו כבר: 'כי דברי משה אינם חוזרים ריקם! והוא הרי אמר דברים ברורים - לא השאיר מקום לספק: ""וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם: וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה: וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף" (שמות יא, ד-ה).

תקוות מצרים, הבכורות, הנערצים כמו סגנים של אלילים... עומדים למות מוות אווילי! רק משום גאוותו של גמד עריץ אטום לב שאינו מפיק את הלקח ומסרב להודות בקיומו של בורא עליון. 

הבכורות היו מתוחים מאוד! 

- לא! איננו מוכנים להיות הקורבן לכך, משה יודע מה שהוא אומר, הוא הוכיח זאת כשדיבר עם פרעה והיכה במטהו על ראש כל השרים העומדים שם ואמר בדיוק מדהים מי הם בכור ומי לא!' 

אַהּ! זה המדרש הגדול מביא... אַהּ! היכה להם בראש – 'אתה בכור!' בום! אתה זה... טראך... 

וואי וואי וואי...! 

- 'לא נוותר! די לשתיקה!' 

בְּני נכבדי המלוכה שפכו את ליבם בפני אבותיהם בתחנון מר: 'שיועילו להשפיע על פרעה להציל את נפשם!!' 

- 'אבא! ידעת שדברי משה מתקיימים במילואם, אתה לא חושש שאנחנו נמות?!... תשפיע על פרעה שישלח את העברים!...'

תשובת ההורים הממה אותם! 

- 'יש לי עשרה (10) בנים - לא נורא אם ימות אחד (1) מכם!... העיקר לא להיכנע ולא נשלח את ישראל...!' 

ואוו אטימות לב כזאת! רשעות של חיּוֹת... 

- ממש חמאס...

הבכורות לא התייאשו! 'נלך לפרעה הוא בעצמו בכור! אולי מתוך חשש לגורלו ישלח את ישראל...'

משלחת בכורות נשלחים אליו מדברים בכל הכבוד הראוי מסבירים את הדבר הפשוט שכל תינוק מבין. 

בניגוד למצופה מגיב פרעה בזעם...! 

- 'אינכם מתביישים?! אני עצמי בכור ונמצא בסכנה זו בדיוק כמוכם! ואני מוכן למסור את נפשי לכך! ללכת עד הסוף או אני או היהודים! ואתם נעשיתם מוגי לב נכנעים מיד?!' 

כעס הבכורות גבר מאוד! פרעה עוצם עיניים כמו עיוור, גם על סף מותו לא מוכן להודות על האמת. התסכול הפך למרידה גורפת המבקשת אפיק לפריקת הזעם. פרעה אותת לחיילים החמושים שמיהרו להוכיח את יכולתם 'מלחמת אחים' עזה חוצה כל ידידות או קרבה משפחתית התלקחה במלא עוזה! בהיותם אמונים כאבותיהם על מידת האכזריות, התנפלו על ההורים המרושעים בחמת זעם 'כולם נגד כולם' כמיטב החינוך המצרי הרע, שהפך ברגע כבומרנג אכזרי נגד עצמם!

קרבות אלו גבו קורבנות לא מעטים, שש מאות אלף (600,000) הרוגים! נוספו לכל המיליונים שמתו בתקופות האחרונות. 

בעוד 'מלחמת האזרחים' משתוללת ברחובות, התקבצו בכורות השפחות רועדים בפינתם! אין להם כלי נשק להילחם בחיילי המלך ונותרו פגיעים וחסרי ישע, מחשבות יְאוש התרוצצו במוחם, תוכניות עלו וירדו, מנהיג החבורה נראה מסתודד עם רץ מיוזע נטל את רשות הדיבור 

ואמר: 'זה עתה הגיע אלי מידע מהימן! 'בכורות מצריִּם רבים יצאו מתחום מצרים ונטעו אוהלים מחוץ למדינה כדי שלא תפגע בהם המכה...!' אומנם אנו איננו בני העם המצרי ואין לנו רשות לצאת מגבולות המדינה - אבל אין ברירה! חייבים לעשות כמותם! עם כל הסיכון בדבר, נברח, נֵחַבא, נצא מן העיר מגבולות הממלכה'.

כל הדברים התקבלו פה אחד! כולם היו מודעים לסכנה, הסיכויים שיתפסו גדולים מאוד, פרעה לא ירחם עליהם! זאת הם ידעו... אך גם הבינו: אם יִשארו כאן - מוות בטוח! הרי כך אמר משה. ואיש לא הטיל ספק באמינותו.

באישון לילה יצאו בני השפחות מבתיהם בידיים ריקות, ברחו אל ההרים ומקומות המסתור סבורים: 'להתחמק ממלאך המוות!' 

עם בוקר דווח לפרעה על הבריחה, זעמו גאה להשחית! שוטרי המלך הוזעקו... מונחים חד משמעית: 'ללכוד את הנמלטים ויהי מה... ולהשליך אותם לצינוק מצחין!' בורות הכלא התמלאו בדחיסות מחרידה! לא נותרה פיסת רווח לעריקים החדשים, מחוסר ברירה שוכנו בבית הסוהר הסמוך לבור.

וברחובות היהודים שׂוררת עליצות גדולה! הם באמונתם ובאמונת אבותיהם שלא נכזבה, הקב"ה מוכיח קבל עם ועדה: 'כי הוא הא-לקים!'

המצרים ואליליהם הרבים הוכו מכה על מכה! וכל מכה מבהירה שוב ושוב: 'יש בורא לעולם ומנהיג!' רק באלוה מרכזי אחד (1) עדין לא פגעה מידת הדין - זה הבכורות של האומה, שהמצרים יחסרו להם כוחות אליליים כיוון שהם ראשונים במשפחה.

מתוך הגישה הנבערת הזאת - הלא האלילו המצרים גם את מזל טלה! למה? בהיותו ראש ובכור לכל המזלות, מאחר ולפי דעתם האווילית התגלמותו בעולם, זה כבשי הצאן והורשו הבהמות האלה להסתובב חופשיים ברחובות קריה 

- כמו בהודו שהפרות יכולות להיכנס לאן שרוצות... 

כשכל מצרי ואפילו רם הדרג ביותר, כורע ברך וקד ביראת כבוד להוד רוממותן של הצאן! לא נִתנו הסברים רבים לדבר, זאת היתה חוקת דתם במצרים ואוי לו מי שהעז לזלזל בבעל חיים זה...!

והיהודים ידעו כי היום הזה יום שבת קודש עשירי בניסן, יִנתן האות והאליל של מצרים הזה יופרך! קבל עם ועדה יוכח כי גם הכבש הוא רק בהמה פשוטה ותו לא.

באותה שעה בצלאל הלך לצדו של אהליאב, שניהם נדחקים אחרי צעדי אלימלך (אבא של אהליאב) שהוא רץ ברחובות מחפש כה וכה עד שמצא מבוקשו, כבש שמן עמד במעלה הרחוב, חוסם את התנועה בעליל ומעלה גרה בנחת, איש לא... איש לא... איש לא העיז להזיזו! אלפי עוברי אורח עוברים ברחוב קדים לעברו ומסתלקים הצידה במחוות כבוד והערצה עיוורת. 

אלימלך פסע לעבר הבהמה בצעדים בטוחים מתבונן בה, מוודא: שעדין לא מלאה שנה לכבש הזה וגם בחן אם יש בו מום, אלפי עיניים מזרות אימה ננעצו בו: 'מה הוא הולך לעשות?' - והוא מתעלם מהם לחלוטין! דבוק בציווי ה': "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן"! (שמות יב, כא) 

המצרים עמדו שם מסומרים במקומותם! ולא גורעים עיניהם מהאדם שאינו נרתע להתקרב לאלילם! 

אחד אמר: 'נראה אותו מעז לגעת בו...!'

 - 'הוא ימות במקום!' אמר השני... 

- 'השד הטמון באוזן הטלה יצא...' עוד אהבל אמר. 

- 'יִנשך לו את האצבע!' ככה אמר מבין דבר... 

- 'ועם רגלי התרנגול שלו יחרוץ בלחייו שלושה (3) חריצים עמוקים שלא יתרפאו לעולם...' 

איך אומרים? מג'נין... כולם תמימי דעים: 'שהאיש לא ינקה מעונש חריף!'. 

בצלאל נראה מהורהר, 

- 'מה לך?' שאל אותו אהליאב.

- 'דבר מה לא מובן לי...! אביך פגש בדרכו כבש אחר גדול הרבה יותר למה לא לקח אותו?'

- 'מסיבה פשוטה! הרי ראית כי הכבש עטוי בבגדי פאר!'

- 'כן אז מה?'

- 'בגדים אלה מוכיחים: כי כבש זה יועד ע"י המצרים לעבודה זרה! ולכן הוא מוגדר הכבש הזה: 'נעבד' והנעבד - פסול להקרבה!'.

- 'אולי רק רצו לעובדו ולא עשו זאת בפועל?' 

- 'כיוון שיעדוהו לכך - מוגדר הוא: 'מוקצה!' הפסול להקרבה אפילו אם לא עבדו אותו בפועל'. 

- 'אך הרי המצרים עובדים לכל הכבשים!' הקשה בצלאל: 'ואם כן מה השוני בין זה לזה?'

- 'הבדל גדול יש בין אותו הכבש שהמצרים עובדים אותו בפועל לשאר הכבשים; שאר הכבשים המצרים מכבדים אותם ובבערותם הרבה מיּחסים להם כוחות עילאיים בהשתייכותם למין האלוהי...'

כנראה שהם לא עקבו אחריהם, כי אם היו עוקבים אחריהם היו רואים שהאלוהים מוציא גללים כאלה עגולים שחורים... 

- 'והם סוגדים להם ואינם מקריבים לפניהם קורבנות!'. 

עוד הם דנים לגבי כשרותו, הרים הכבש את עיניו כמי שחש בקרבתם, התרומם מרבצו ובהתעלמות מוחלטת מהסביבה רץ לעבר בני המשפחה המביטים בו בהשתאות כאומר: 'כשר אני ושייך למשפחות הקדושה...!' 

ילדי משפחת אלימלך עם ילדי ארבעת (4) המשפחות המאומצות על ידם סבבו את הכבש בתרועות שמחה ולטפו אותו בחדווה והקטנים משכו לו באוזן ובאף ובזנב. 

אלימלך גחן אל הכבש ומשך אותו באוזניו וגרר אותו במורד הרחוב, המצרים הרגישו: מושפלים! הם ראו את הכבש האלוהי שלהם רץ אחרי היהודים בצורה כנועה!! ולפעמים נופל ונגרר על גבי הקרקע בביזיון...! הם ציפו: שהאליל יציל את עצמו מידי החצופים! אך הכבש פעה פעיות תמימות: 'מֶאאהה... מֶאאהה...' ורץ אחרי היהודי. 

אלימלך ניצל את הליכתם המשותפת ושינן את הלכות 'קרבן פסח' עם הילדים: 'אנחנו נקריב את הכבש הזה ביום י"ד בניסן ארבעה (4) ימים קודם ההקרבה אנחנו נבדוק אותו מכל מום ואז נזה את דמו באמצעות אגודת אזוב על פנים משקוף הבית ומזוזותיו אשר ישמשו כמזבח לעניין הזאת הדם. 

בניגוד לשאר הקרבנות אין מצוות הקטרת האמורים בקרבן זה והם יְאכלו צלויים כשאר הבשר, איסור החמץ לא ינהג אלא יום אחד (1)'. 

צריך להכניס לו שְׁפוֹד, מה שקוראים שיפוד, מאחורה איפה שהזנב טז... לבפנים עד הפה ואז לגלגל אותו ככה שלם צלי ולא לשבור בו עצם שיראו: את האלוהים שלהם נשרף! שלא יכלו להגיד: 'זה לא... לא... לא האלוהים...' כי אם זה לא יהיה שלם אלא חתיכות בשר לא יודעים אם זה חמור, סוס... לא-לא לא! זה האלוהים שלכם ככה לעיני ככה כולו על מנגל מסתובב...

המצרים חרקו שן! זעמם גאה, פניהם שִקפו כעס ומרירות אין קץ, רוחם סערה מאוד, חפצו לקרוע את היהודים כמו דג! אבל לרגע חשש אהליאב כי יְיַדו באביו מאבני המקום הזרועות שם! 

- כדרך הערבים...

אך משום מה לא זזו ממקומם! רתוקים נשארו על עמדם כמשותקים ללא תגובה על ביזיון אלילם! 

קבוצת צעירים חמומים שצפו במחזה מחלון ביתם דלגו לרחוב בתרועות מלחמה בזעקות נקם אוחזים בידיהם סכינים משוננות וחרבות מעוקלים - לעשות שמות ביהודים. 

חזותם שִקפה חוסן בריוני! אלמוֹתי, תוך כדי המרוצה הפראית נעצרו לפתע, אַה! תפסו את בטנם בעוויתות כאב עזות! משל בלעו עופרת רותחת... חסרי אונים התפתלו על הקרקע אחוזי תזזית, פניהם מחווירות כסיד מסגירות כינון מחלות אנושות שנתקפו בעוז, ידיהם מֵעשות את החזה בתנועות יְאוש והעידו: כי לבם קורס הוא!

פני היהודים צהלו לאור הנס הגלוי! בעוד שאר המצרים מתוסכלים מחוסר היכולת לעשות דבר... 

אַה! מי היה שם? - עבדול כרים, עמד בצד תמה לראות את האליל הגדול הולך על ארבע (4) מכזיב לעיני כל...!

אהליאב קלט אותו, 

- 'אַה, עבדול! אתה כל הזמן הטפת לי: 'שזה אלוהים גדול! ויש להאמין בו...!' אֶה... תראה את אלוהיך... בעל חיים פשוט! בהמה, כל הזמן טענתי לך: 'שזה רק בהמה...!' 

- 'למה אתם צריכים אותו?' שאל עבדול.

- 'לשחוט אותו! לקורבן פסח כמצוות השם א-לקינו...' ענה לו אהליאב ללא מורא.

עבדול כרים פער עיניים בתדהמה עצומה וחרונו גבר! בזמנים כתיקונם היה מפוצץ את ראשו של החצוף ללא היסוס: 'ככה לזלזל באלוהי מצרים לעיני כולם?!...' משום מה הרגיש חסר אונים לחלוטין! הוא יכל להסביר לעצמו: 'למה הוא מתיּרא מהיהודים? שעד היום היו מרמס מתחת מגפיו...! 

'היהודים האלו הרימו ראש...! עוד יבוא יום ואני אראה להם...' 

כמו מצרים רבים שסביבו פצח בבכי מר! השפלה נוראה, הרגשה: שהאלילים עולים על המוקד.

מכל עבר נראו יהודים מלווים בהמון ילדים שצווחים בחדווה ומושכים אחריהם עז או כבש שמן לצורך השחיטה ופני כולם קורנים מאושר! 

והמצרים המבולבלים מנסים לנחם את עצמם: 'אל דאגה! אל דאגה, הכבש האלוהי יפתיע... הוא ישחרר את עצמו! אתם תראו, מיד נראה זאת! מיד נראה זאת...'

לקראת ערב התקרבו בחשאי למשכנות היהודים להציץ לתוך הבית לראות את שלום אלוהיהם, והמחזה שנגלה לעיניהם זעזע אותם עד עומק נשמתם! הכבש האלוהי מושפל קשור בחבל למיטה, לא יכול לזוז!! 

- 'האם יתכן כדבר הזה?!' שאל מצרי את חברו: 'איך יכולה להיות השפלה כזאת לאלוהים?' 

- 'אל תדאג! עד מחר הוא יטפל בהם... יטפל בכל היהודים...!'

למחרת לא קרה כלום! וגם לא ביום השלישי (3), המצרים מתוחים: 'למה קשרו להם את האלוהים למיטה?' מחכים לראות: מתי הוא ינקום את הנקמה, משום מה, הכבש נשאר קשור: 'מֵאאהה... מֶאאהה...' והוא לא טיפל ביהודים...

ביום הרביעי (4) כששבו המצרים מהעבודה בשדה והלכו לעשות ביקור אצל האליל ולחרדתם: ראו שהוא לא שם! 'להיכן נעלם האלוהים? אולי הצליח לברוח!' לפתע קלט אחד מהם אדמימות מרוחה במשקוף הבית של היהודים והעיניים התרחבו בבעתה! 

- 'הוא נשחט!' זעק בקול אימים...: 'זה הדם שלו!' הפנים החווירו כסיד, 

חברו נעץ בו מבט מקפיא: 'מה זה המחשבות של הכפירה הפרועות האלה?! איך עולה בדעתך מחשבות הבל כאלה? וכי אפשר לשחוט אלוהים?! ודאי שהכבש התיר את הזיקה ועלה לשמים...!' 

נבוכים עומדים שם נושאים עינַים לשמים מחפשים אישור אולי יראו אחד מרחף עולה משהו... אולי עקבות? אולי עיגולים יורדים מלמעלה... שום דבר! 

נשארו מבולבלים: 'כנראה שאנחנו לא ראויים לראות אותו בעלייתו השמימה...!' נחמו זה את זה. 

אבל ניחוח עז של בשר צלוי ריחף באוויר! וחדר לנחירִים ולא היה קושי להתחקות אחרי המקור, חרשׁ חרשׁ הלכו בעקבות הריח, הציצו בחרקים של החצר והמחזה הותיר אותם מוכי תימהון!

תנור גדול מלא גחלים בוערות באמצע החצר בתוכו שפוד של עץ רימון, משופד הכבש שלהם לכל אורכו ונצלה לאט-לאט! "עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" (שמות יב, ט).

לקראת הערב, בני משפחת אלימלך התכוננו לעריכת ליל הסדר ולאכילת קורבן פסח, דפיקות מבוהלות נשמעו בדלת, השכנים המצרים עומדים בפתח גוררים את הבן הגדול 

- 'שלום! אתם יודעים כמה אנחנו אוהבים אתכם...' 

אהליאב תמה על החוצפה! לא פעם קיבל מהם ומהבן הזה בעיטות אכזריות!! עם גידופים על עמו ועל דתו...!!!

והשכנים ממשיכים: 'שמענו: 'שהלילה - כל הבכורות ימותו של המצרים!' אנחנו חוששים לשלומו של בנינו בכורינו חמודינו וטוב לבנו, תיקחו אותו בבקשה תשכיבו אותו בין הילדים שלכם, בבקשה שיהיה באמצע-באמצע בין כל הילדים שלא יאונה לו כל רע, אתם מכירים אותנו אנחנו אנשים טובים מעולם לא פגענו באיש...!' 

עיניו של אלימלך התכווצו, בזיכרונו עלו תמונות מהעבר הלא רחוק אי אפשר לשכוח! הוא זכר היטב איך התנדבו בני המשפחה הזו המצרית למטווה שטני של פרעה לשכן מצידם של כל בית יהודי שתי (2) משפחות מצריות כדי לבלוש ולרחרח אחריהם ללא הרף...!

כתוב: "וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים" (שמות א, כא) למי? למצרים. "וַיַּעַשׂ לָהֶם" לשון זכר לא להן; לשפרה ופועה. 

אז החתם סופר אומר: 'עשה לָהֶם בָּתִּים, מה זה עשה לָהֶם בָּתִּים? בין הבתים של היהודים הכניס בָּתִּים של מצרים! 

[מפה למדו בבני ברק: לעשות בין לבנין עוד בנין...] 

וכל זה היה בשביל לבלוש ולרחרח שאם נולד ילד - שיזרקו אותו ליאור! ובכל עת היו שולחים את הילדים הקטנים וגם את הבכור הזה לרגל בבתי יהודים לראות את המסתור של היולדות היהודיות: היכן מטמינין את התינוקות. 

ובזדון לב הצביעו לפני השוטרים על מקום הטמנת התינוקות במחילות עפר שנחפרו כמסתור מפני הבלשים! בבורות, בנקיקי סלעים והיו מגיעים צוהלים עם אֵתים ומעדרים לפנות את האדמה לחשוף את התינוק המוטמן. 

בחדווה רבה הם צפו מקלגסים האכזריים המעיפים את התינוקות חסרי הישע למצולות הנילוס! ואז היו חוזרים בדיצה מנפנפים בשמחה לאיד את הצו המלכותי שמורה להעניש חמורות את היולדת ואת כל משפחתה!

אלימלך ומשפחתו, היו צריכים להתגבר על הסלידה מהמשפחה המצרית המנוולת! עם הבקשה המחוצפת!! אך בכל זאת הסכימו, יהודים זה יהודים! 

- 'הקש בגג'... 

המצרים שבו לביתם מרוצים, שמחים שהצליחו להערים על מלאך המוות.

אך האמא המצריה עם רגש מצרי היתה מודאגת! העולל הקטן שלה המוטל בבית גם הוא בכור לאביו, זאת ידעה רק היא! 'צריך פתרון דחוף!!' הרהרה... ורעיון נצנץ במוחה, חרש העלתו לגג של דירתה, טמנה אותו בתוך סחבות וערימות גרוטאות והיתה רגועה: 'מלאך המוות לא מסתובב במקומות כאלה! בודאי הוא לא ישים לב...' אבל ליתר ביטחון העמידה למראשותיו פסלון זהב וכיסתה אותו גם בבלויי סחבות להסתיר אותו מהגנבים גונבי האלילים. 

- האלוהים לא יכול לשמור על עצמו - הוא ישמור על התינוק...

אח"כ יצאה מרוצה! לא לפני שהבטיחה לפסלונים בהן צדק! 'שהיא תקנה להם מתנות יפות! ותקריב להם קורבנות רבים אם ישמרו לה על הבן...'

ליל ט"ו בניסן:

חשכה יורדת על מצרים, הירח המלא טיפס לאיטו... 

בבתי היהודים - דולקים נרות! אווירה חמה של חג ושמחה שרתה במעונם, כל העם מסובים עורכים את 'ליל הסדר' בזמירות ושבחות לה', נוכח דם קרבן הפסח המרוח מולם, מתחזקים ומתנקים משרידי אמונות באלילי ההבל שדבקו בהם במשך מאות השנים ששהו ביניהם. 

בבתי המצרים - שררה חשכה! לא הרבה נמו את שנתם, השנה היתה טרופה מלאה חרדות והיו רבים שפחדו מן הבאות, בראשם היה הגמד פרעה, כופר! כהה חושים שלא רוצה לראות אפילו את העתיד הקרוב.

בהפגנת אדישות הלך לישון, משדר מסר חד משמעי: 'איומי משה לא עושים עלי רושם...!' 

היתה שמה גם אותה זקנה שפחדה, בביתה אין שום בכור, הבן שלה כבר מת מזמן! אז ממה היא צריכה לפחד? ובדברי משה אמר: 'שבכל בית יהיה בכיּה...!' אז זה נראה לה: לא מציאותי! לפחות לגביה.

היו גם כמרים רבים שעדין האמינו בכבש באמונה עיוורת! למרות שראו אותו צלוי מול עיניהם... מכל מקום 'מזל טלה' שלו המצרים עובדים עדין קיים בעולם... ועכשיו חודש ניסן היום וכעת זה שיא של החודש! הירח מלא ומזל טלה שולט ברמה! 

- 'לכן הלילה יקרה המהפך!' הכריזו הכמרים... 

ה' קבע דוקא ביום זה את הסדר! למה? להכניע את האלוהים שלהם! האלוהים שלהם להראות להם: שאין לו כח, בשיא תקפו!

- ''בחצות הלילה' - הגיע תקפו של מזל טלה לשיאו! ואז... ינקום הטלה ביהודים החצופים!...' אמרו הכמרים על שחיטת הכבשים ההמונית... והלכו לישון רגועים, בטוחים: לקום בבוקר לראות במפלתם של ישראל... 

'מזל טלה' הוא מסממני העבודה הזרה החזקים ביותר במצרים! לו הם התפללו והקריבו קורבנות במשך אלפי שנים - עכשיו הגיע תורו לעזור להם ולהושיעם' כך הם האמינו...

ואנחנו מתקרבים למכת בכורות;

מערכת הכוכבים נעה בשמים כסדרהּ, הירח המלא שיֵּט לאיטו, שעת חצות התקרבה, טלה עלה מן האופק והחל להיכנס לתקפו ואז...

צווחת הזקנה!! הפרה את דומיּת הלילה... דמות דיוקנו של בנה המפוסלת מבצק מיוחד מעשה ידי אומן - שוסעה ע"י כלבים רעבתנים! קולות רעמים עזים החרידו את חשכת הלילה! ברקים מסמאי עינַים הבליחו בשמי הרקיע יוצרים מחזות בלהות! 

בעוד היהודים ישנים שינה ערבה לא מוטרדים כלל מהקולות הנוראיים שלא הגיעו לאזניהם. 

אבל המצרים נסו מפוחדים לחדריהם הפנימיים מתוך זעקות פחד ואימה...!

והיות ואני לא רוצה להפחיד אתכם הבוקר אז אני אשאיר את זה למחר... 

'הריני מכוון לקיים מצות חכמים: 'ר' חנניא בן עקשיא אומר: 'רצה הקב"ה...'