הייתי שם במצרים - חלקים לו-לז-לח-לט - מכת בכורות | הרב אמנון יצחק שליט"א

נציב יום: אלקיים שלום בן סאלם – רפואה שלמה עוד היום מהרה אמן! 

הקהל: 'אמן!'

'אני הייתי במצרים' בפרקים: לו, לז, לח, לט.

מערכת הכוכבים נעה בשמים כסדרה, הירח המלא שייט בשמים לאיטו, שעת חצות התקרבה, 'טלה' עלה מן האופק והחל להיכנס לתקפו! 

ואז... צווחת הזקנה הפרה את דומיית הלילה...! דמות דיוקנו של בנה מפוסלת מבצק מיוחד מעשה ידי אומן - שוסעה ע"י כלבים רעבתנים! 

קולות רעמים עזים החרידו את חשכת הלילה! ברקים מסמאי עינַים הבליחו בשמי הרקיע יוצרים מחזות בלהות...! 

בעוד שהיהודים ישנים שינה עריבה, אינם מוטרדים מהקולות הנוראיים שלא הגיעו לאוזניהם. 

המצרים המפוחדים נסו לחדריהם הפנימיים מתוך זעקות פחד ואימה... עיקר החרדה אחזה בבכורות, געשי הרעמים הלמו בהם בעצמה חדרו לליבם המפרפר בקצב מהיר, קולות חרחורים שעלו מחדרי הילדים הקפיצו את ההורים כולם רצים לעברם מבועתים ולעיניהם מחזה נורא! הבכורות שכבו משתנקים בתוך שנתם, מפרפרים פרפורי גסיסה... 

למרבה הפלא! זה לא הסתכם בבכור אחד (1) כמו שחשבו, לפתע התברר: שהמילה 'בכור' כללה כל מה שנכנס תחת ההגדרה הזו; בכור מאב, בכור מאם, בכורים זכרים, בכורות נקבות וגם כשלא היה בכורים – 'גדול הבית!' 

ואפילו המתים הוותיקים בכורות שכבר מתו מזמן - הוצאו מקברותיהם ע"י כלבים עזים שנברו בתוך הקברות והושלכו היְשר לבית הוריהם! 

גם העכברים לא טמנו ידם בצלחת והשתתפו בהמוניהם בשליפת המתים! (כך כתוב בפסיקתא דרב כהנא ועוד, הכל עם מקורות!

ועם הבכורות הוכו גם כן כל ילידי מזל טלה שלהם יִחסו המצרים כוחות אליליים! בהשראת מזל טלה שבמרומים והם הוכו באופן חמור! עם יִסורים קשים בכל גופם... 

המצרים המבוהלים רצו כדרכם ישר לפסלים נושאים בידם קורבנות וקטורת באמונה עיוורת: 'שיושיעו את יקיריהם...!'

אך... אוי אוי! אוי... שבר על שבר הושברו, הפסלים הרבים שבטחו בהם - הפכו לחסרי צורה! שבורים, מותכים, מנותצים, מושלכים ארצה, נבוכים עמדו מול השרידים...

היְאוש היכה בהם, כל התאוריות רבות השנים קרסו מול עיניהם! לא נותר להם במי להאמין, לא נשאר להם במי לבטוח! 

הלמוּת פטישים מלוות צרחות זעם נשמעו מאחד הבתים! הבית של הכומר הראשי שהיה ידוע כהדוק באליליו ובהם השקיע הון רב! מתרוצץ בביתו כאחוז טירוף, תר אחר הקורנס הכבד, שׁוחה לעומת שרידי האלילים המוטלים ארצה וחובט בשבריהם העלובים במהלומות אדירות...! 

- 'יא אלילים שקרנים!' צרח בקול מר...: 'כל כך הרבה עשיתי למענכם! בזבזתי עליהם הון תועפות!! בתקוה: שתגנו עלי ועל משפחתי ובשעת המבחן מתברר: שאפילו על עצמיכם - אינכם יכולים להגן! אין בכם ממש!!' זו המסקנה.

אלה שהפקידו את הילדים שלהם בבתי היהודים - נחפזו אליהם בלב הולם מקווים: 'שהצליחו להערים על א-לקי ישראל ולהציל את הילדים כשיהיו בין הילדים היהודים'. בבהילות פרצו לחדר השינה.

הילדים היהודים בכלל נמים את שנתם המתוקה עם חיוכים! חולמים חלומות ובאמצע בין כל הילדים - זיהו את הבן המפרפר...

מצרית מפוחדת טיפסה בחופזה על גרם המדרגות העולה לגג ופרץ נביחות עזות קידם את פניה... היא לא הבינה! איך הגיעו לגג הבית הרבה-הרבה כלבים?! איך טפסו לשם, אבל לא היה לה פנאי להרהר, רק דבר אחד היא קלטה: העריסה של הבן ריקה...! בפנים כעוסות תרה אחרי אליליה ומבטי האשמה רושפים מעיניה 

- 'למה לא הגנתם מפני הכלבים הפשוטים?!' רטט חלחלה אחז בה כשהבחינה מפסלון הזהב המחוטב שכה בטחה בו - נותרה רק שלולית מתכת עכורה כי הפסל נמס! גם פסלון האבן לידו הפך להיות אבק דק כמו קמח...

זעקות השבר מגגות השכנים התמזגו בהרמוניה מחרידה! ליְללות הכלבים העזות והבהירו לה: שהיא לא היחידה המבכה את עוללהּ. 

דמעותיה המרות אמורות להזכיר לה: את דמעות האמהות היהודיות שנשפכו כמים! בגלל אכזריותהּ בעת שהיא דווחה לשלטונות בצהלת ניצחון: 'על עוד עולל יהודי!' מצפה לראותו מושלך אל היאור!...

המכה לא פסחה גם על הבכורות שברחו מן המדינה, מחשבתם: 'שמלאך המוות לא ישיגם' - התבדתה, עוון אכזריותם לא נמחק! 

בארמון שררה בהלה נוראה! בניו הבכורים של המלך, יורשי העצר הנסיכים - גוססים נגד עיניו! הרופאים הבכירים פוכרים בידיהם בתנועות משדרים יְאוש מוחלט, פרעה הגמד עומד נבוך אובד עצות!... 

לפתע הוא נזכר: שגם הוא בכור! ברכיו פקו... סחרחורת עזה אחזתו, נשימתו נעצרה, 

- מה אתה מפחד? יא טמבל! הרי אתה אלוהים! שכחת?!... 

בטרם הספיק להוציא הגה - התמוטט ארצה לעיני עבדיו! הרופאים חשו אליו מבטם מודאג מסגיר את המסקנות... והנוכחים נדים בראשם מבינים את העובדה המרה, בעינַים בוהות נעצו מבט מיואש במי שהיה עד כה המלך העריץ המוחזק לאלוה הכל יכול. 

זמן ממושך עמדו מבולבלים, לפתע נסוגו אחור בבעתה! בגוף שהיה דומם כמת - זוהתה תזוזה, לתדהמתם פרעה קם מרבצו גונח ורצוץ מסתכל סביבו: דורש הסבר! 

בהססנות סיפרו לו את מאורעות הלילה ומדבריהם עלתה תמונת מצב עגומה ביותר! 

- 'כל בכורות מצרים; בין זכרים בין נקבות מפרפרים למוות ללא תקווה! מכל זרעך נותרה לפליטה רק בת אחת (1)...! הלוא היא טרמוטיס, זאת שהתגיירה שנקראת אצל היהודים: 'בתיה'. במקומה - מידת הדין לא וויתרה! - היא לקחה את האח שאחריה...'

פרעה קימט את מצחו בדאגה! 

אך הדיווח המדכדך המשיך לקלוח: 'בכל ארץ מצרים ארע כן, אין בכור או בכורה ששרדו את המכה!. לא רק זאת, אלא גם שבעתיד הקרוב לא יִוולדו בכורות מצריִּם חדשים, נשות מצרים המעוברות בבכורות - מתו יחד עם העוברים!'

מבט של יְאוש הבליח בעיני המלך החזק ביותר בעולם, במבט זגוגי הביט נכחו ופעם ראשונה בחייו חלחל בו הפחד וכרסם בליבו: 

- 'גם אני בכור! מועמד למיתה!!'

האיש החזק הבלתי נכנע, הכופר הנצחי נשבר לגמרי והתחיל להאמין! 

אבל בראשי העבדים המרושעים נַבטו כבר מחשבות האפיקורסות, במקום להפנים את גודל הנס ולראות יד ה' המכוונת את העולם! 

הם הגיעו למסקנות הפוכות: 'כנראה שהמלך באמת אלוה! אחרת איך הוא ניצל מהמכה?!' ככה אישרו השומעים... כדרכם של אפיקורסים לא טרח איש מהם לחשוב: 'כיצד יתכן איש שמוחזק לאלוהים הושלך ארצה חדל אונים...!?'

ברחובות הסמוכים בקעו קולות רבים, צעקות נוראות, מתוך בליל הקולות עלה קולם של אזרחים מצריִּם צורחים בזעם המתכננים: להשתלט על הארמון ולהרוג את פרעה! שגרם להם את הצרה הזו... 

פרעה גייס את חייליו במהירות! וידע: שאין עת לחשות, ככל מושלי רשע מאז ומעולם, הבין: שהדרך הקלה להינצל מזעם ההמונים - זה להסיר את האחריות ממנו... 

- אני לא אחראי על מה שהיה בשביעי באוקטובר (07.10.2024)... 

ולהטיל אותה על ראשי בכיריו.

בתור מקדמה, הוא התנפל על שריו הקרובים בהאשמה: 'שהם יעצו לו: 'לא לשלוח!' 

- 'זה מצביאי הצבא! הם קבעו...'

הללו הוצאו להורג מיד ללא משפט! כשהצליח להסיט את זעם ההמונים אל השרים האומללים - רץ בעצמו אל בתי השרים הנותרים להעיר אותם משנתם - שילוו אותו לחפש את משה! 

דבר ראשון (1) נכנס לבית שר הצבא והמחזה היה מפתיע! המצביא הקשוח עומד באמצע הבית והגֵו רוטט מבכי רועד כעלה נידף בעינַים מסגירות פחד אין קץ! ציית לפקודת המלך והתלווה אליו להתחנן לפני משה...! 

"אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי" (שמות י, כח) הוא אמר לו... וואי וואי וואי... 

משצורפו גם המשנה למלך ושאר נכבדי סגל הארמון, פרעה רץ כאחוז תזזית לְכַנּס שאר עבדיו, כצפוי מצא אותם ערים מייללים על מות בכוריהם! והם לא מבינים: 'למה עליהם להיענש?! למה הילדים שלהם צריכים למות?! הכל בגלל ההחלטה השגויה של פרעה ויועציו בלבד! אז שהם ישלמו את המחיר!' כוננו בצביעות, רוחצים בניקיון את כפיהם שמגואלות בדם היהודים!!

למרות היותם הם בעצמם עבדים הצרו מאוד ליהודים ושעבדו אותם עשרות שנים באכזריות! בשנאה תהומית היו אומרים: 'מוכנים אנו להישאר עבדים לעולם - בלבד שעם ישראל לא ישתחרר מעבדותו!'

פרעה לא התחשב ביגונם בדמעותיהם והריץ אותם איתו משכונת היהודים לחפש את משה. 

הלילה היה בעיצומו! בדרך כלל שורר שקט מוחלט בשעות הקטנות האלה של הלילה, אבל כעת המצב היה שונה לחלוטין. 

לאוזני פרעה ועבדיו שרצים ברחובות נשמעו מכל עבר זעקות שבר נוראיות של מצרִים! המנסים להתגבר על יללות הכלבים הבוקעות מכל פינה ומפלחות את דִממת הלילה. 

נבואתו של משה התקיימה במלואה: "אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות יב, ל). 

מתנשמים מתנשפים רצים, הגיעו לשכונת היהודים ופה האווירה היתה שונה לחלוטין! בניגוד לבהלת המוות בבתי המצרים - שמעו קולות של תפילה, זימרה והלל 'ליל פסח!' הבוקעים מבתי היהודים... איש לא מת שם, גם הזקנים המופלגים שהגיעה עת מיתה טבעית - נשארו בחיים!! כולם משוררים ומודים לה', קול רננה נשמע היטב ברחוב היהודי. 

'שירת הכיסופין' הסבה את עיני פרעה לעבר בתי היהודים ותופעה מוזרה צדה את עינו: סביב כל בית יהודי - גופות של מצרים אוחזות בכלי משחית משוננים! תעלומה שדורשת הסבר.

מצרי סיפק את המידע: 'הנני מועסק כמשרת היהודים ונכחתי בכל אירועי הלילה...'

- מלא גאווה! שהמלך עכשיו זקוק לשירותו של מצרי פשוט... 

'הם הסבו מול שולחן ערוך עמוס בכל טוב, ממש כבני חורין! מעניין הוא: שהם ישבו כשמותניהם חגורים בטוחים: 'שהם עומדים לצאת לדרך...' ופניהם מאירות באור יקרות! ופיהם לא פוסק מלזמר שירי שבח לא-לקיהם, אווירה רוחנית ונשגבה כל כך... שעמדתי פעור פה!

ואז נשמעו חבטות פראיות על דלתות הבתים מלוות זעקות פורעים צמאי דם: 'פתחו את הדלת!' זעקו הבריונים בפראות של רוצחים... 

ציפיתי שהיהודים יִבהלו – איש מהם לא התייחס! אפילו לא יצאו לבדוק במה מדובר... למה? היה להם ציווי: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (שמות יב, כב). 

העינַים של פרעה התכווצו...!

והלה ממשיך בתיאור: 'ההלל המשיך להתנגן בקול נעים, חוצה את חלל הבית גולש החוצה ובאורח פלא! הפורעים התמוטטו וצנחו פגרים מתים...'

המצרי מחכה לקורטוב התייחסות של המלך, אך פרעה לא שת ליבו אליו והעדות המזעזעת הפחידה אותו יותר! והחרדה גברה והוא משלח מבטים מבועתים לכל צד, הרחוב שקט מתמיד, רק שירת היהודים נשמעת! 

אפילו הכלבים המקומיים נמנעו מלהפריע להם את שמחת החג!! בדרך כלל הכלבים מייללים בקולות כשמגיע מלאך המוות לעיר... אצל המצרים הם נובחים וקורעים אותם ופה הם שותקים! כלבים יחידים כן שוטטו ברחובות קריה, אלה שזכו במנה של עצם עסיסית מהאלוהים המצרי השחוט והצלוי...

במרירות רבה השקיפו המצרים על שרידי האליל הנערץ הטבוח לעיניהם! עצמותיו נגררות בביזיון על הקרקע ננגסות בתיאבון במלתעות הכלבים הרעבים, אבל לא היה להם פנאי רב להרהר בכך... 

הם רצים אחרי המלך הגמד שמתגלגל שמה בקריה בחיפוש נואש אחרי משה רבנו, אבל ללא תוצאות!

ילדים מציצים מהחלונות ומצביעים על הגמד שרץ - משועשעים בעליל! איך הוא מתרוצץ ואובד עצות... 

בצר לו הוא פונה ושואל: 'איפה הוא? איפה הוא גר? משה!' 

מראים לו צד ימין, המלך ממהר לשם פינת הרחוב הוא נעצר נבוך! לא יודע לאן לפנות... 

היה לי פעם מקרה כזה, חילוני הגיע לבני ברק, אז הוא שאל על איזה רחוב, אז הפנו אותו לגבעתיים... 

כך עשו לו לפרעה... מראים לו כיוון ימין הולך לשם לא מוצא לא יודע לאן לפנות והילדים מפסוטים מסתלבטים עליו; 'משה? גר בדיוק בכוון ההפוך...!' הוא הולך וחוזר ורץ ומסתבר: שהוא לא גר בכלל שם, 'הוא בקצה של השכונה השלישית...' והוא רץ רץ-רץ... 'הפעם מזרחה!...' 'ופעם מערבה...'

סוף-סוף מצא את הבית של משה. 

בעוד עיניו מפוחדות מתגלגלות בחוריהן נעמד מול פתח הבית והחל קורא 

- שימו לב לנוסח!

- 'משה אהובי! משה ידידי! אנא! עזור לי...'

- 'מי שם?' שואל משה.

- 'אני, פרעה, מושפל! מחפש כתובות כל אמצע הלילה... בבקשה! משה צא אלי לפני שימותו כל המצרים...'

המלווים אומרים לו: 'אתה אמרת: "כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת" (שמות י, כח)...'

- 'אני אמרתי: בְּיוֹם אבל עכשיו לילה...!'

- 'אני לא יכול לצאת!' אומר לו משה: 'הצטווינו: "וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר"! 

פרעה נבוך מהדו שיח, משה מדבר אליו מהבית ואפילו לא ניגש לחלון! 

- 'לפחות תעמוד בחלון תדבר עמי משם!'

ומשה עושה לו טובה ניגש עד לחלון... 

המלך מביע דאגה מהמגפה, חושש: שהיא תתפשט על כל המצרים ללא אבחנה... מבקש: 'עצה! מבקש רחמים! מתיירא שמא הוא בעצמו ימות פתאום.

- 'אתן לך עצה!' אומר לו משה: 'אם תקיים אותה במילואה – אני מבטיח לך: שלא תמות הגם שהנך בכור! תגיד ככה: 'בני ישראל - הרי אתם ברשותכם! קומו צאו מתוך עמי!!' 

פרעה הרים את קולו בזעקה ואמר בדיוק מה שהוא אמר... 

באורח פלא! כל דבריו הדהדו בכל רחבי מצרים!! ה' הגביר את קולו שכל מצרים שמעו את קולו הנכנע, המצווה: 'לשחרר את ישראל!'. 

המצרים מתרוצצים מיהודי ליהודי מבולבלים דורשים דוחקים מתחננים: 'נו, תזדרזו תצאו כבר! תצאו-תצאו...!'

והיהודים מסרבים בכל תוקף! 

- 'אנחנו לא בורחים בלילה! אנחנו לא גנבים, מה החיפזון?! נחכה לאור הבוקר...!'

או... זוכרים אותו? עבדול כרים... הגיע לבית של אלימלך, לבקש: 'סליחה!' על מה שעולל להם, מתחנן: 'אהליאב יאלה' תצאו-תצאו...!'

אומר לו אלימלך: 'אני מסרב! נצא רק באור יום...'

- 'אז לפחות תגידו לי מה אני יכול לעשות למענכם?'

אהליאב הסתכל בו במבט בוחן: 'עבדול... אתה זוכר את השרביט עשוי היהלומים שלך? זה שחבטת על ראשי לעיני האורחים שהתפארת עליהם בעושרך?'

- 'כ... כ... כן' גמגם עבדול: 'אז מה רצונך כעת?' 

- 'כידוע לך, אנחנו יוצאים לעבוד את ה' שלושה (3) ימים אז אני מבקש: שתשאיל לי אותו עד שנחזור מהמדבר'.

- 'אב... אב... אב... אבל אין לי אותו כבר' גמגם עבדול...: 'הארבה אכל אותו'.

אהליאב תמה על עזותו! 

- 'עבדול? אתה שקרן...! אני יודע בוודאות שהוא נמצא בכספת המוסתרת אחרי תמונת הקיר הגדולה...'

עבדול שואל: 'מאיפה אתה יודע?'

אומר לו: 'במכת חושך נכנסנו לבית וראינו את כל מסתריך, לך - היה חושך! לנו - היה אור עצום! שאִפשר לנו לראות מה מתרחש באוצרותיך הכמוסים ביותר...'

עכשיו נזכר עבדול בדמויות המוארות שנכנסו לבית במכת חושך וחיטטו בכספת של האוצרות... 

- 'מה?! אתם ראיתם את כל אוצרותַי ולא גנבתם כלום!?' תימהונו היה אדיר!!

באותו רגע גברה ההערכה שלו לעם שיודע לשמור ניקיון כפיו! גם נוכח אנשי הרשע שעשקו אותו במשך שנים!! מהפך אדיר חל בלבו – הרגיש: שהוא נמס מול עוצמתם הרוחנית של היהודים... והיה חפץ להרעיף עליהם את כל הונו!! 

- ה' נתן חן ישראל בעיני מצרים!

מרוגש, נשא עיניו הביט בהם משתאה! בני הבית התלבשו מחלצות יקרות מתאימות לאנשי האצולה וכעת הבין בהערכה: 'שיש לו עסק עם אנשים נכבדים יותר!'

- 'סליחה! אהליאב, אתן לך את השרביט בשמחה, לא רק זה, גם שרשרת הפנינים מהודו וגם ענק יהלומים ממלך כוש!' 

ופנה לשאר המשפחה: 'ולמה אתם זקוקים כדי לצאת?' 

אפוף אהבה גדולה ליהודים מבין את גודל הרעה שעולל להם וצריך לכפר את חטאו.

בצעדים חפוזים רץ לביתו הוציא מן הכספת הסודית, עכשיו התחוור לו: למה היא נשארה לפליטה?! למה בעצם היא נצלה באורח פלא משיני הארבה?! בשביל שהוא יוכל לתגמל אותם!. 

באהדה רבה חילק את תכשיטיו היקרים לכל בני המשפחה! בהתחשב בקמצנות הידועה שלו, הפגנת הנדיבות היתה מתמיהה עד נסית! 

התחנן: 'קחו, קחו עוד! יש הרבה, אתם כל כך טובים מגיע לכם עוד קחו-קחו!'... וכפה אותם ממש לקחת עוד ועוד. 

בעודו מדבר נכנסו שני (2) סבלים עם ארגז כבד ויוקרתי, שהוצא ממחסנו הנסתר של עבדול ע"פ הוראתו, הניחו לפניו ביראת כבוד והסתלקו. 

הוא פותח ומוציא אריגים מיוחדים! סחורה מיוחדת במינה, אריג מקופל פרשׂ אותו לעיניהם והאריג נפרשׂ ונפרשׂ כאילו אין לו סוף, יופי אומנותי נדיר! הביט בהם בשביעות רצון: 'זה בשבילכם!' אמר בהנאה: 'זה בד נדיר עשוי פשתן דק מאוד אך חזק ביותר, שוויו אלפי דינרים!! תתפרו לכם חליפות בגדים לכל אחד...'

אלימלך התנגד! 

- 'לא ולא! למרות שהבד חביב עלינו ביותר אנחנו לא צריכים כל כך הרבה, ניקח כשיעור בגד אחד (1) לכל נפש וירעה אחת (1) 'סְפֵּיר' אולי נצטרך יותר מכך...'

עבדול כרים לא מבין! בכל זאת גזר ממנו אך ורק יריעת בד אחת לכל אחד מבני המשפחה כבקשתם, היריעה הזאת היתה אמורה להישאר עמם כל הארבעים (40) שנה שהיו במדבר! יריעה נוספת לקחו לשׂים בתוכה את המַּצות מצווה שנטלו עמם באותו בוקר.

גם השכנים הגיעו בידַים מלאות...! 

וכל המצרים מתחננים: 'קחו! קחו-קחו...!'

אהליאב מקשה: 'למה אתם מביאים לנו כל כך הרבה?'

- 'אתמול ביקשתם שנשאיל לכם תכשיטי זהב לכבוד החג שלכם!' השיבו במצרים: 'אז בבקשה! קחו בשפע עבור כל בני המשפחה! אנחנו לא חוששים לאובדן רכושנו, כי יכולתם במכת חושך לקחת לנו את כל הכסף!! ואף אחד לא היה יודע מי לקח... מלבד זאת, במידה ולא תשובו - השארתם לנו את הבתים והשדות שלכם תמורתן'.

אלימלך ומשפחתו היו נבוכים: 'איננו יכולים לקבל כל כך הרבה! איך נסחב את זה?! הרי על החמורים שבידינו העמסנו כבר עצי ארזים ארוכים כדי להקים בהם את המשכן!' 

- 'אל דאגה!' צייצו המצרים: 'נדאג גם לזה...'

חיש קל חזרו מושכים בהמות ענקיות בגודל גמל: 'אלה נקראים חמורים לובים! גדולי ממדים חזקים במיוחד!!'

אלימלך משקיף מהחלון בתמיהה: תשעים (90) חמורים הוצבו בחצרו עומדים הכן! והמצרים מעמיסים עליהם משא מדהים!! עשר (10) טון זהב וכסף שהביאו! וממלמלים בקשות: 'סליחה!' על כל הסבל שגרמו ליהודים. 

קולו של משה מהדהד ברמה: 'מבקש מכולם להגיע לרעמסס!' קובע לכל קבוצה את עמידתם המדויק ובאופן נסי נשמע קולו בכל ארץ גושן.

רִבבות היהודים התקבצו מכל קצוות ארץ גושן תוך זמן קצר הגיעו לרעמסס. שעה (60 דקות) - מהלך כמה ימים!! - שעה! על אף שבאופן רגיל הליכה כזו מגושן ארבעה (4) ימים, הכל הסתיים בשעה קלה! בני ישראל יצאו מבתיהם בסך, עוזבים את ארץ העבדים לצמיתות! חולפים על פני אין ספור לוויות של מצרים מבכים מות בכוריהם שנפחו את נשמתם עם בוקר...! 

שימו לב! אני אגיד לכם עוד מעט את החידוש...

היהודים שאך עתה התוודעו לעוצמת המכה הזו, נאחזו התפעלות אין קץ נוכח הנס הכפול!! (1) שונאיהם הוכו מכה ניצחת, (2) עליהם פסחה המגפה לחלוטין, (3) איש לא מת (4) גם זקנים שהגיע זמנם להיפטר מן העולם - נשארו בחיים! 

המצרים הביטו ברגשות מעורבים, מיליונים יהודים עוברים על פניהם והם עצובים על מות בניהם מדוכדכים! נוכח שלדי אבות האומה הקבורים במצרים זה כארבע מאות (400) שנה שנשלפו באופן מוזר מקבריהם והושלכו על פני השדה ע"י הכלבים והעכברים... 

אבל דבר אחד שמח אותם! היהודים יוצאים, היהודים יוצאים!! 

היה זה חיזוק גדול באמונה! לראות את המצרים הרעים שתמיד אמרו ליהודים: 'לעולם לא ניתן לכם לצאת מכאן!' שבעי רצון בשמחה גלויה. 

כבוד הרב שליט"א שר: "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"... (תהילים קיד, א) 

פיש... איך הם שמחים המצרים! נראה שהשמחה שלהם יותר גדולה מיציאת ישראל מצרים.

הגם שמסלול ההליכה הרגיל לארץ ישראל הוא בכיון מזרח, הצטוו בני ישראל: 'להדרים אל העיר סוכות' השוכנת דרומית לעבר הגבול המצרי, שש מאות אלף (600,000) גברים, מגיל עשרים (20) עד גיל שישים (60), עמהם קהל עצום! זקנים ילדים נשים, מגיעים לסך לשל כעשרים מיליון (20,000,000) איש! מלבד שבט לוי, החלו במסע היציאה ממצרים.

הקהל העצום הזה כלל אלפי-אלפי זקנים בני שמונים (80) עד שמונים ושלוש (83) שהוגדרו: 'כבעלי נס!' היו אלה אותם תינוקות שבשנת המֵרור הנוראות השליכו אותם המצרים ליאור - ובדרך נס הם נפלטו כולם מהמים אל המדבר! חלוק אבן שהתגלגל אל תוך פיהם מטיף אליו חלב טרי! ועוד חלוק אבן התחכך קלות לאורך גופם והסִיך את גופם בשמן לחיזוק העצמות. 

בין רבבות ילדי החן, התבלטו מספר עצום של יתומים! בניהם של הכופרים שמתו בעיצומה של מכת החושך... היתומים האלה היוו שמונים אחוז (80%) מכלל ילדי היוצאים והם התמזגו באופן מושלם בתוך משפחות היוצאים שהרעיפו עליהם אהבה רבה!

למרות מספר היתומים הרב, לא התעלמו מהם אחיהם היהודים וברחמנות אופיינית לאומה זו אמצו אותם אל חיק משפחותם, כל משפחה מהיוצאים לקחה תחת חסותה יתומים של ארבע (4) משפחות שכולות! - זה יכול להיות עשרות לכל משפחה!!

איש לא שאל: 'איך אפרנס כל כך הרבה ילדים...?!' - האמונה בבורא עולם חזקה ומוחשית! הזכות הזו עמדה להם לנצח!! "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה" (ירמיה ב, ב) בלי שאלות. 

כך יצאו ממצרים הסגורה והמסוגרת מיליוני אנשים! "בְּיָד רָמָה" (שמות יד, ח) מול עיניו המצועפות של פרעה שרק עכשיו השכיל להבין: 'מה ערך הנתינים שהיו לו קודם...!'

ההמון הסתדר בשורות, שבט-שבט בפני עצמו סביב דגלו המיוחד ונעו לכיון גבול מצרים הדרומית, כשהגיעו לתחום של צוען הבחינו בשיירת ענק מתפתלת בירכי יצאה מהעיר הבירה, מנסה להיחלץ מהכרך הפקוק גדוש מסעות הלוויות הרבות של בכורי מצרים! 

לאחר שנחלצה מסבך האדם ההומה, חצתה אורחת הענק את תחום עיר הבירה והחישה את פעמיה לכיוון מחנה ישראל, כעת ניתן לראותה למלא אורכה, כמות אנשיה היתה מדהימה! המספר נע בין מיליון ורבע (1,250,000) לשלוש וחצי מיליון (3,500,000) איש!! ניכר: שהאנשים האלה לא נמנים על המוני העם הפשוטים, הבגדים ההדורים! הגינונים המלכותיים הצביעו בבירור: על ההשתייכות שלהם למעמד האצולה העליונה! היהודים הביטו בהם משתאים, ע"פ השוני במלבושיהם ניכר שהם מורכבים משתי (2) קבוצות;

ראשי הקבוצה הראשונה (1) קרבו ונגשו אל משה ביראת כבוד נִיכרת ובקשו לשלוח בקשה: 'ידוע לך כי אבותינו נימולו כבר מימות יוסף! מאז פרשנו משאר המצרים, בנינו לנו ערים נפרדות שינינו את בגדנו להיבדל מיתר האוכלוסיּה, עתה כשהנכם יוצאים מארץ מצרים - למה לא תצרפונו אליכם?' 

בתוך כך נקרה תכונה עֵרה בראש השיירה שנותרה מאחור, המנהיגים הסתודדו בהתרגשות מתאמים עמדה אחידה, אחרי חילופי דעות קצרים התנתקו מהקבוצה שני (2) אישים הדורים קדו קלות לעבר אנשיהם ופתחו לעבר מחנה ישראל בשעטה!

קריאת הפתעה נמלטה מפי הצופים! בבירור זיהו את השנַים, אלה היו גאוות מצרים! האחים יונוס ויומברוס, מכשפי העל המלכותיים בכבודם ובעצמם! הבנים של בלעם...

היהודים הביטו בהם בתימהון גובר! מנסים להבין: מה המטרה של בניו של בלעם המפורסם?! האם הם רוצים לשכנע אותם לא לצאת ממצרים? 

גם הם התקבלו אצל משה בסבר פנים יפות! 

- 'קבוצתנו כוללת את טובי חרטומי מצרים ואת מכשפיה הבכירים ביותר!' 

כך הקדימו ואמרו: 'כידוע לכל האמנו עד היום בכל מיני כוחות ואלילים, כעת נוכחנו בבירור בקיומו הנצחי של א-לקי ישראל! בושים ומצירים אנו במורשת השקר בה אחזנו ברצוננו לתקן זאת ולהתגייר! 

ודאי ידוע לך כי כבר עשינו צעד גדול קדימה, הרי בכורות אנחנו, ערב המכה חששנו מפני הבאות, ביקשנו עצה משכננו בני ישראל – ויעצו לנו: לקבל על עצמנו דת יהודית! ועשינו כן, מלנו את עצמנו כדת ישראל ובניגוד לשאר הבכורות המצריִּם כולל אלה שברחו מן המדינה - המכה הקשה לא פגעה בנו כלל! ונשארנו בחיים. לכן אנחנו מתחננים: 'אנא! קבל אותנו לחיק העם היהודי...!!' זעקו בלב נרגש. 

היה זה פלא עצום! האנשים הנערצים בכל פינות תבל מביני המדע בקסם וכישוף ואוב, מומחים בכוחות הטומאה, שלטו בשדים ורוחות, אפילו בשעות אחר הצהרים המוקדמות בעוד הערב גדול, תכונה שהקנתה להם את התואר הנדיר: 'ערב רב!'. 

למה הם נקראו 'ערב רב'? 

בגלל שהם יכלו לעשות את הכישופים והכל גם בשעות אחר הצהרים המוקדמות! בשעה שמעריב היום 'ערב רב' זה היה המדרגה הגבוהה שלהם.

אלה שנלחמו בנחישות נגד משה רבנו! אלה שניסו להפריך את דבריו בפילוסופיות שונות, אלה שדיברו בשם המדע הנאור, באו להודות בטעות ולבקש: 'רחמים על נשמתם!'

לא היה קל לקבל את הבקשה! כי: 'קשים גרים לישראל כספחת!!' החשש מאדיקותם בעבודה זרה ומהמידות הרעות - היו מוחשיִּם מאוד! בניגוד גמור לעם ישראל; הביישנים, הרחמנים וגומלי חסדים. שאלה גדולה: האם תכונות אלו לא ישפיעו לרעה על ישראל?!

מצד שני (2): קשה לסרב לאנשים שמבקשים שלימות נפשית, למה למנוע מהם סיכוי לזכות לחיי העולם הבא? 

ומשה רבנו במידותיו בתרומיות הכריע בהחלטה: 'הנכם רשאים להתגייר ולהסתפח לעם היהודי!'. 

בלבבות נרגשים התמקמה שיירת הענק מאחרי מחנה ישראל והצטרפה למיליונים מיוצאי מצרים. 

כך בחצי היום! לעיני השמש יצאו ממצרים הסגורה והמסוגרת מיליונים אנשים "בְּיָד רָמָה" 

רק שנים (2) לא הצטרפו ליוצאים! שני המלשינים; 'דתן ואבירם' שהיו מקורבים לשלטונות...

שני האחים האלה, על אף שהם ציפו גם לגאולה והאמינו בה! אבל לא העלו על דעתם: כי הגיע זמן הגאולה!! ובני ישראל יוצאים כעת ממצרים לצמיתות. 

להם היה נדמה: שהיציאה היא רק לשלושה (3) ימים! כמו שאמר משה וזו לא הגאולה הסופית, לכן העדיפו להישאר במצרים, לא להפסיד את המעמד... 

איש לא הבהיר להם: כי הדרישה ליציאה המוגבלת בת שלושה ימים - נועדה להטעיה של המצריים כדי שיחשבו: 'שאין בכח הא-לקים לשחרר אותם לגמרי...' 

משה היה יכול לבוא ולהגיד: 'אנחנו יוצאים לעולם!' כשהוא אומר: 'רק לשלושה ימים!' - זה משמעות: שח"ו הא-לקים לא יכול לגמרי לשחרר... זו היתה הטעיה מכוונת כמובן!

בדרך הזו סלל הקב"ה את הדרך לגרור למצולות ים את זורקי הילדים למצולות הנהר. 

הם אמרו: 'שלושה ימים!' הם לא חוזרים אחרי שלושה ימים ואז פרעה יתפתה לרדוף אחריהם... ככה ימשכו אותו אל הים בשביל להטביע את כולם! 'מידה כנגד מידה'. 

והדבר הזה היה סוד כמוס אצל היהודים! והיה אסור שיתגלה למלשינים כמו דתן ואבירם שלא יעבירו את זה למלכות... 

עם עלות השחר, יום ט"ו בניסן, יום חמישי בשבוע בשבת החל מסע יציאה של בני ישראל מארץ מצרים, כל העם נע על רגליו בסדר מופתי! "לְצִבְאֹתָם" (במדבר א, ג) מתקדמים לעבר שערי מצרים האימתניים! מתוך עשרת (10) השערים הקבועים בחומות נבחר למעבר דווקא: 'שער הכלבים!' זה היה השער המכושף ביותר המונע כל בריחה. אם מישהו העז לברוח דרכו - הכישוף הטמון בשער היה גורם לכלבי מצרים לנבוח בקולות רמים שלא הותירו לו סיכוי להימלט!... וכעת יצאו משם מיליונים בלי נביחה אחת (1)...!!

אהליאב הסתכל נכחו על השער העצום! שם ניצב פסל שיש ענק בדמות כלב אימתני רק מראהו מטיל פלצות בלב כל בורח! באמצעות כישופים שונים היה אמור לנבוח בעוז כשעבר דרכו עבד - וכעת הוא ניצב ללא תכלית! בני ישראל עוברים כמו שער רגיל בניחותא ללא מורא ופחד, הכל בנעימות... 

בטח הם שרו (וכבוד הרב שליט"א שר עם הלומדים הי"ו): 'הַכֹּל יוֹדוּךָ וְהַכֹּל יְשַׁבְּחוּךָ וְהַכֹּל יֹאמְרוּ אֵין קָדוֹשׁ כַּה'...'

איי איי... איי! אתם לא זוכרים את יציאת מצרים?! - 'אני הייתי שם...!'

הכל התנהל בנעימות! לא היה כל קושי במסע, גם המעקשים הפכו למישור, ריחות נעימים עלו מכל עבר! מתמזגים עם שירת המלאכים המעלים מזור ורפואה לכל הכאבים; גשמיים ונפשיים כאחד, הסומים - נהנו ממראה עיניהם... החיגרים הלכו ברגלַים בריאות!! 

מאחוריהם מסתרך פרעה עם סגל שרי המלכות מבקש: 'תתפללו עלי! תבקשו עלי רחמים מאת ה'!' 

הפמליה מלווה אותם בכבוד גדול! לאורך כל הדרך, עד גבול מצרים הדרומית ושם נפרדו מהם פרעה ושריו. 

משם המשיכו ללוותם האוקטורין - הם היו עמלקים, היה זה גדוד חיילים שהורכב משכירי חרב קשוחים, תפקידם היה לפקוח עין ולדווח על כל חריגה ולוודא את שובם של ישראל למצרים בעיתוי שנקצב. 

המלך הבין: כי לא ניתן ליעד למטרה זו את החיילים המצריִּם! למה? - הם כבר שפופים מאוד מסדרת המכות שחוו והרגישו נרפשִׂים ונחיתים מול היהודים! לפיכך, נבחרו למשימה זו גדודי עמלקים הידועים באיבתם העתיקה כלפי היהודים! הם ידאגו בקפידה שהיהודים לא יסטו מרישיון המלך כמלא הנימה והם ידווחו על כל חריגה ללא שום חיפוי... 

האוקטורין הוזהרו: 'להשיב את היהודים מצרימה בתום שלושה הימים שאישר להם המלך לצאת!' 

תוך שעה קלה עברו ישראל בהליכה רגלית את הדרך הארוכה של מאה עשרים (120) קילומטר! שנמתחת מרעמסס עד לעיר סוכות ששוכנת לעבר הגבול הדרומי של מצרים. 

הפלא הגדול יותר היה! שגם לאוקטורין שהלכו עמם היתה 'קפיצת הדרך!'. קברת הדרך הזו שזמן מהלכה שלושים ושש (36) שעות - התגמדה לפחות משמונה עשרה (18) דקות! כך, שאפילו הבצק שהיה מונח על ראשם - לא הספיק לתפוח "טֶרֶם יֶחְמָץ!" (שמות יב, לד). 

למרבה! הפלא הבצק נאפה בחום השמש כמו מצה טריה! יחד עם זאת טעמו מיוחד להפליא!! עם מתיקות מיוחדת כאילו טוגן בדבש, באורח נס הספיקו להם המצות האלה לחודש (30) ימים! 

עם חנייתם בסוכות הוצפו בשמחה עצומה! שם נגלה עליהם הקב"ה והקיף אותם בענני כבוד בצבע תכלת מארבע (4) רוחות השמים וענן נוסף ריחף מעליהם לספק מיגון מושלם מפני השרב והגשם. וענן אחר מתחתיהם - שלא יִנגפו ברגליהם.

היהודים מסתופפים בצל העננים בשקיקה של קדושה! הישיבה בצילם של העננים נעמה מאוד, המקום מרווח כל כך שניתן היה להיסב שם כדרך שמסבים על כורסה נינוחה.

גוון התכלת של העננים השתקף למרחקים כעין שחר עולה, מואר בגווני החמה והלבנה, המראה נורא ההוד הזה נשקף למרחוק מפעים ומשמח כל רואים! מיסוך העננים היה כה מושלם שאפילו פרעה שהוא היתוש לא יכול לחדור למרחב ולהציק. 

מאחורי העננים השׂתרכו עדרי הצאן והבקר הרבים, מלווים ברועים, מסומנים בסמני שיוך לבל יתערבבו. כמות עדרי הבהמות היתה מרשימה מאוד! זן החמורים הלובים בלבד - מנה חמישים וארבע מיליון! (54,000,000) מלבד שאר סוגי החמורים ובעלי החיים האחרים...

במרחק של כמאה עשרים (120) קילומטר לפני המחנה היתמר ענן נוסף שהלך לפניהם, מורה את המסלול, משמיד את נחשי הארס ועקרבי ענק שהיו רובצים לאורך הנתיב וסולל את הדרך, מנמיך את הגבעות מגביה את העמקים שהכל יהיה מישור!

בלילה הסתלק עמוד ענן זה ובמקומו הגיע עמוד אש, באור יקרות שכולו קדושה האיר את המחנה, אור רוחני, באמצעותו יכלו לצפות בכל דבר נסתר, כמו בתכולת החביות האטומות וכדים סגורים. לעוצם קדושתו התמקד האור הזה בדיוק רב רק על מחנה ישראל המקודש! ולא גלש מתחומו החוצה. 

ביום השני (2) ליציאתם, ערב שבת ט"ז בניסן, היתמר עמוד הענן לגובהי רום מאותת: 'כי הגיע עת המסע'. דגלי השבטים הונפו אל על, מציינים מיקום ארבעה (4) דגלי הראש בצירוף שני (2) השבטים הנלווים אליהם. 

בקדמת המחנה נצבו שבט יהודה הולכים בראש, בצמידות אליהם הולכים מאחור ילכו שבט יששכר וזבולון, בעקבותיהם; ראובן שמעון וגד, מחנה הלוויים הנמצא בתווך סגר על ששת (6) השבטים הנ"ל. אחריהם נסעו שאר השבטים; כששבט דן הוא ה: "מְאַסֵּף לְכָל הַמַּחֲנֹת" (במדבר י, כה). 

מראה המחנה מרשים מאוד! רוחבו היה כארבע (4) קילומטר ואורכו השתרע על פני כעשרים (20) קילומטר! תוך כדי שירי רננה ותהילה, נקישות תופים, נגינת כינורות ערֵבה, העם נע בסדר מופתי, מדרים והולך בעקבות הענן המיתמר אל על, עד שהגיעו לעיר 'איתם' השוכנת בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר (שמות יג, כ) שם בקצה הצפוני של המדבר - שבתו את השבת. 

וכעת התפרש המחנה על פני שטח - כשנים עשר (12) קילומטר רבועים!

הלוויים - התמקמו במרכז המחנה, שבט יהודה יששכר וזבולון - חנו למזרחם. ראובן שמעון וגד - לדרומם. אפרים ומנשה ובנימין - במערב, דן אשר ונפתלי – בצפון, בארבע (4) פינות המחנה התמקמו עדרי בעלי החיים הרבים. 

לאחר השבת - בבוקר של יום רביעי (4) ליציאתם, ציווה הקב"ה: 'לסוב על עקבם ולנוע צפונה מזרחה!' כאילו חוזרים לכיוון מצרים. הדבר נועד: להטעות את המצרים! לחשוב: 'שהיהודים הסתבכו בדרכי המדבר ולא יודעים לאן ללכת...' 

ואכן, האוקטורין העמלקים המלווים אותם נפלו בפח! הם חייכו זה לזה בלגלוג כאומרים: 'היהודים מבולבלים!' כאשר נוכחו שדרכם נחסמת ע"י המדבר המאיים - הם חוזרים לאחוריהם ומסתובבים סביב עצמם...

החיילים התיצבו לפני היהודים בתביעה חד משמעית: 'קיבלתם אישור יציאה לשלושה ימים בלבד - הגיע הזמן לחזור! אין רשות להמשיך!' 

היהודים התקוממו: 'אנחנו לא צריכים רשות מפרעה...! איננו עבדיו והוא אינו מלכנו...!!' 

החיילים שלפו את החרבות בצורה מאיימת! לא משתמעת לשתי פנים: 'עליכם לקיים מיד את דבר המלך!' 

החוצפה המצרית עברה כל גבול, היהודים כבר לא יכלו לסבול זאת. האוקטורין הותקפו במהלומות מוות, אחרי קרב קטן - ברחו עם הסוסים בדהרה למצרים לדווח למלך: 'היהודים מורדים ומסרבים לשוב! ופגעו לך בחיילים!...'

פני המנהיג עמלקי בכיר, אדמו מזעם! הוא תכנן נקמה: 'מטרת היהודים היא להגיע לארץ כנען - עלינו לעשות הכל – למנוע זאת! במסורת אבותי, יש להם תוכנית: שהם רוצים לכבוש את ארץ כנען... ומיד אחרי כן אנחנו נתנפל עליהם האומה העמלקית כדי למחות אותם מן העולם!'. 

"וַיָּבֹא עֲמָלֵק וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם" (שמות יז, ח) זו היתה התכנית. 

- 'מוטל עלינו להסית את פרעה: 'לרדוף אחריהם ולהשמידם!' כך נהג עשיו אבי אומתנו כשברח יעקב אבי היהודים מארם נהרַים, הוא הסית נגדו את חמיו את לבן הארמי: 'לרדוף אחריו להשמידו!...'

העמלקים העלו רעיונות: איך ישכנעו את פרעה להתגבר על החששות ולצאת למרדף קטלני! במקביל שיגרו הודעה בהולה לארץ מולדתם בהר שעיר; ליַדע את המנהיגים על בריחת היהודים ועל ההזדמנות שנוצרה: 'לחסל אותם במדבר...!'

בהתעלמות גמורה מהאויבים! המשיכו היהודים את המסע צפונה חזרה לכיוון מצרים, משם נפנו מזרחה לעבר העיר 'פיתום' שעכשיו כבר שינו את שמה ל: "פִּי הַחִירֹת" (שמות יד, ב) לשון חירות! 

כאמור לעיל, היה מסע זה מהלך מכוון: להטעות את המצרים כאילו הם נְבֻכִים (שמות יד, ג) וכאילו הם מוטעים ע"י האלילים של המצרים שגורמים להם לחוג במדבר במעגלים ללא טעם... ואז יחזירו אותם למצרים בעל כורחם. 

איש מהיהודים לא התרעם על כיוון ההליכה המוזר! 

אל תשכחו, שמדובר: בעשרות מיליונים! שהולכים עם ילדים קטנים והכל, אין עגלות... כן, זה סיפור... 

אף אחד לא מתלונן ולא מתרעם, באמונה תמימה שׂמים פעמיהם לעבר אתר השעבוד המוכר להם היטב! שם בסמיכות לים סוף לרגלי ההר שכנה העיר המכונה בפי היהודים: 'פיתום' על שם פי התהום שבלע את המבנים שבנו ביזע רב! 

אז המצרים מסיבות שיבוארו לקמן קראו למקום: "פִּי הַחִירֹת". רק לאחר זמן הוברר: כי לא בכדי (בחינם) שׂם הבורא שם זה בפי המצרים, כי אכן כך יקרא המקום בלשון הקודש הגם שהמצרים קראו לו מסיבות אחרות...

וזה היה מופלא מאוד! חיזיון נדיר בטבע, רעש אדמה ביתק את ההר במרכזו, הסית את חלקיו מזרחה ומערבה יצר גַיא עמוק בין שני (2) מדרונות ההר; 

המדרון המערבי - זרוע שיני סלע בולטים שנשלפו מבטן המדרון שכנגדו, עד שמרחוק נראה כבריּה בעלת שינַים! לכן כונה חלק זה: 'פני ההר' לימים 'פני החירות'. עקב השלפות הסלעים נפערו בצלע ההר המקביל מערות רבות שנראו לצופה מלמטה כמו 'פה פַּעור'. המערות האלה העניקו לצלע הזאת המזרחית את הכינוי: 'פי ההר' לימים "פִּי הַחִירֹת" זאת אומרת הם היו מתאימים כמו זכר ונקבה.

בכניסה לגַיא נצבו מזה ומזה שני סלעים זקופים מרובעים בתבניתם, באורח פלא! נחקקו בהם שתי דמויות אדם כתבנית זכר ונקבה עם עינַים פקוחות. 

פלא על פלא היה כאן! הדמויות המופלאות האלה נחקקו בסלעים...! מתי? כבר בבריאת העולם! והוצבו בדיוק במקום זה שנוצר בו הגַיא שנים אח"כ מהרעידת האדמה שביתקה את ההר ובדיוק הסלעים האלה והדמויות נצבו בפתח של ההר שנותק. 

לא יפלא שהמצרים הנבערים מיהרו ליַחס לדמויות כוחות אליליים שיכולים להשפיע מזל וברכה בתאום עם האליל המפורסם: "בַּעַל צְפֹן" (שמות יד, ב) שהתנשא למולם. 

מִקומם המופלא משני צדי הגַיא הביא את המצרים להאמין: כי דמויות אלה מושלות על נתיב יציאה היחידי העובר דרך גוש ההר הענק התוחם את הגבול הדרומי ומשמש כנתיב בריחה לעבדים המתמרדים...

- כבר אז היה חותים'... 

המצרים הסיקו: 'כי צלמים אלה הם אשר יוכלו לחסום כל עבד אשר ינסה להימלט משם!' כדי לסייע לאלילים במשימתם הקשה - כישפו החרטומים את המעבר בכישופים שימנעו מכל עבד בריחה.

מעתה מובן! כי עבד שאכן הצליח לעבור את משׂוכת הכשפים וחצה את "פִּי הַחִירֹת" - זה סימן: שהאלילים אישרו את בריחתו והוא ראוי לתואר: 'בן חורין' לכן ניתן למקום השם: "פִּי הַחִירֹת" זה המצרים קבעו...

האהבלים אמרו: 'שהאלילים האלה שהם דמות של שני הפרצופים שהיו שמה, זה אלילים שלא נותנים לברוח, אבל אם מישהו עבר והם לא עצרו אותו – סימן: שנתנו לו אישור להיות בן חורין'. לכן הם קראו לזה: "פִּי הַחִירֹת".

עכשיו נותר למצרים לעַבּד תכנית: איך לגרום לאנשים להביע רצון להגיע לשם? מקום מדברי יבש לחלוטין! 

ונמצא פתרון: המערות הרבות הפזורות בצל ההר הוכשרו לשמש כלשכות, שמה הציבו פיתויים שגרמו לטיפוסים מפוקפקים כאבן שואבת... אנשים שמחפשים רוחות טומאה תאוות בהמיות - מכאן אפשר להביא אותם לעבודת האלילים. 

כשקרבו בני ישראל אל האזור הזה, נשקף לפניהם מורד ההר המערבי זרוע במערות, דמויות הרשע שהתרוצצו בין המערות נכנסו לתוכן בבושה! חשים: שלא יכולים לעמוד לפני הקדושה הבוקעת ממחנה היהודי המתקרב!! וכשעברו שמה היהודים הם הרגישו: רגשות בושה ואשם... 

- 'בעבר הערצנו את האלילים האלה, מוזר! איך נפלנו בפח?! איך חשבנו שיש לסלעים כח אלוהי?!' 

מחשבות חרטה על העבר המוטעה והתחזקות מכאן ואילך לאומנה בבורא האמתי הציפו את ליבם!

בהגיעם אל הרחבה שלרגלי ההר חנו סמוך לצלע ההר המזרחי בעל שיני הסלעים הנקרא: 'פני הַחִירֹת' כשפניהם מזרחה לעבר הים ואחוריהם אל מבצר מִגְדֹּל.

עוד לפני שהגיעו האוקטורין למצרים, כבר סערו הרוחות בארמון המלוכה! השמועות שהגיעו מרחבי האימפריה לא בישרו טובות, שילוח ישראל התפרש בעיני הממלכות הכפופות לפרעה כסימן חולשה של מצרים... 

- אם מוציאים גדודים וחטיבות מעזה זה אומר: שזה לא טוב! 

אשר אפילו על מרידת עבדיה מבפנים אינה יכולה להשתלט... הדבר עודד מלכים רבים לפרוק את עול מלכות מצרים מעל צווארם! 

- בחירות חדשות מחדש...!

שרי פרעה הביעו חשש: 'שהמרידות ילכו ויגברו ויתפשטו על כל הממלכות שהיו כפופות למצרים עד כה! 'לא טוב עשינו כי "שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ" (שמות יד, ה) טענו בלהט! 

- 'יש לצוות עליהם: 'לחזור מיד!' קבעו בתוקף... מתעלמים מהלקח של 'עשרת המכות' שהם אינם שליטים בעולמו של הקב"ה.

כאילו לזרות מלח על הפצעים, הגיעו האקטורונים - כמו עם טרקטורונים... חבולים ומוכים! והעמלקים לא הסתפקו מלמסור דו"ח יבש! אלא ממש בלהיטות של כלב צמא ללוק דם!! ליבו את הרוחות... סיפרו על המרידה של היהודים... על התעוזה שלהם להרוג באוקטורי המלך... - וזה הגדיש את הסאה!

פרעה... פרעה לא היה צריך יותר מזה! הדבר הזה היווה מבחינתו עילה מספקת להכריז: 

- 'מלחמה על עזה! אֶה...' 

- 'מלחמת חורמה על היהודים!' 

והוא אמר: 'חביבי! עד כאן!...'

קול תרועת חצוצרות המלחמה פילח את חלל האוויר, פקידי המלך יצאו דחופים לכל רחבי המלחמה לגייס כל איש שיודע חרב ששׂרד את עשרת המכות! 

הכרוז הבטיח: 'הטבות מפליגות לחיילים...! גנזי המלך הרבים יפתחו לצבא משכורות ענק ישולמו מראש וביד רחבה, המלך בעצמו ילך בראש הגדוד! להפגין ביטחון עצמי בניצחון חד משמעי נטול סיכון... הוא אפילו וויתר על חלקו בשלל. 

- 'אין רצוני בכספם ובזהבם של היהודים, רצוני: לשתות את דמם"!!!!!!!...'

ואז הסיפור: 'דמם' עד מחר....

'הריני מכוון לקיים את מצוות חכמים: 'רבי חנניא...'