משקלה של תורה לרבים, גדרי מזיק חברו ותשלומי תפילה באונס ושגגה

- - - לא מוגה! - - -

עד שיבוא אליו קליינט שישה חודשים בשמן עמור עד שימכור מרגלית אחת זה בכל דקה ובכל שתיים מוכר נכון שמהיהלומים הקטנים אין הרבה רווח אם אתה מוכר יהלום ב-500 דולר לא מרוויחים על זה 400 מרוויחים 50 20 אבל במשך היום נכנסו אצלו 1,000 איש 500 איש בסך הכל זה מצטרף ולכן היה מרוויח טוב החנות שלו הייתה קטנטנה לא מספיק כל כך היו הרבה קליינטים פתח עוד חנות ועוד חנות היה לו בסוף רשת חנויות וכן על זה הדרך אז נכון הדבר שהשני על מרגלית אחת מרוויח הרבה אבל כמו שאמרנו ההוא לא עושה את היומית שלו כמו שאותו האדם שירד לעמך כמו שאומרים ומכר בסיטונות גם אותו האדם שמזכה את הרבים מלמד תורה בישרתי צדק בקהל רב מלמד תורה לרבים אז כל דקה שלו יש שם עשרה אנשים כל דקה אצלו זה עשר דקות וכן על זה הדרך בין אם הוא מלמד ילדים קטנים אבל פיהם שאין בו חטא מה שהיה עושה רבי חייא או שזה מבוגרים בין כך ובין כך שכרו איתו פועלתו לפניו יש בדבר הזה שכר רע ועצום ולכן כל אדם ואדם השתדל להעריך את המצווה הגדולה הזו יש אנשים שמסוגלים לזה יש להם סבלנות פעם הוא היה מורה יודע מה זה יכול ללמד ילדים או בשבת או בחול החופש הגדול לצערנו כבר התחיל מה עושים הילדים? מסתובבים ברחובות אם יהיו מורים מדריכים כאלה יתפסו אותם ישבו יחד עם אותם הילדים ילמדו או משניות או הלכה או תהילים או דבר אחר אין לך הצלה גדולה מזו סוב מרע ועשה טוב אין לך דבר גדול מזה ולכן כל אחד ואחד מאיתנו חייב בדברים האלה אם רבי חייא שידע את כל התורה היה יכול ללמוד בעמקות בכל רגע ורגע היה מבטל מזמנו כדי להכביץ תורה לאותם הילדים קל וחומר אנשים פשוטים כמונו אלא אם כן האדם הזה אומר תראה אני לא ברמה שיודע ללמד אני בקושי יודע לקרוא בקושי יודע לקרוא לעצמי אין לי מה למכור אני לא יכול ללמד אבל אני עשיר כסף יש לי אז לפחות שייתן לאחרים לתרום מהונו מכספו כדי שאותם הילדים או המבוגרים ישבו וילמדו ויעסקו בתורה וכמו שאמרנו זה דבר שכר רע ועצום אין לך שכר גדול יותר מזה היינו לימוד תורה דרבים הגמרא במגילה ג' שם עוסקת בתוכחה שהוכיח המלאך את יהושע בן נון שני מחדלים היו שם אמש ביטלתם תורה, היום ביטלתם קורבן תמיד שאל אותו יהושע נו ועל מה באת? מה הדבר העיקרי? אמר לו עתה באתי מה זה עתה? בלילה אין קורבנות אלא על ביטול תורה זה הדבר העיקרי מזה הגמרא לומדת שביטול תורה דרבים חשוב יותר אפילו מהקורבנות שנאמר עתה באתי אלה דברי הגמרא שם מזה למדו הפוסקים את ההלכה הידועה לגבי מקרא מגילה וסימן תרפז ולכן כל אחד ואחד שיש לו יכולת לארגן דברים כאלה בוודאי שחייב. קל וחומר שלא יגרום חלילה ביטול תורה דרבים. יש אנשים קלי דעת שאין להם הרבה שכל באמצע הדרשה הרב מדבר אומר פסקי הלכה ואותו השוטה לוקח כוס תה אומר ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שהכל נהיה מדברו למה עשית את זה אומר לך אני רוצה שכולם יעני אמן אני רוצה לזכות את הרבים כך הוא חושב אבל מי אמר לך שהאמן שלך זה יותר חשוב מאותו לימוד תורה בוודאי שלא זה לא דבר שהוא בגדר ספק אלא ודאי שאסור לו לעשות כדבר הזה כי הוא גורם ביטול תורה דרבים יותר מזה בספר מים רבים כותב אדם שיושב ומלמד תורה או לומד תורה ברבים ויש במקום השני קדיש, קדושה, ברכות השם המבורך אומר לא לענות מובא בספר שערי תשובה, פתחי תשובה, שערים המצוינים בהלכה הרבה מגדולי האחרונים העתיקו את הדברים הללו להלכה ולמעשה משום התורה אמרה לנו ובלכתך בדרך העוסק במצווה פטור מהמצווה ואותו האדם עוסק בתורה בפרט תורה דרבים ולכן אין לו היתר לבוא ולהפסיק באמצע השיעור לעמוד ולצעוק קדוש קדוש למה? כי הוא גורם ביטול תורה עד כדי כך אז כל וחומר שאותו האדם אין לו רשות אין לו היתר לבוא ולעשות כדבר הזה לבוא ולברך באמצע יש מקומות שאין להם חכם שיגיד להם דברי תורה, הלכה או דבר אחר אלא סך הכל שמה שומעים סיפורים. הדרשן שלהם יודע לספר סיפורים. אז באמצע הסיפור תבוא ותגיד שהכל נהיה בדברו, טוב, גם זה שהכל, גם זה בסדר, אין בעיה. אבל כשהם זכו והם לומדים גמרא, לומדים הלכה, ובאמצע לימוד ההלכה אותו האדם עושה כך, צריך לגעור בו, צריך למחות בידו, להסביר לו, אתה מפריע, פעם אחרת זאת תעשה כך. ואם הוא אומר לך, תראה, במנחת יהודה אני הייתי עושה כך, במנחת שמואל אני הייתי עושה כך, תסביר לו את ההלכה, תאמר לו את מה שאמרנו, כדי שלא יבוא לגרום ביטול תורה דרבים, לא יעשה דבר שהוא נוגד את ההלכה. דיברנו אפילו על ביטול תפילה, קל וחומר, לגבי אמינים וכיוצא בהם, שאינו רשאי לעשות כן. יש מאמר יפה בירחון מוריה של הגאון הרב ז'ולטי, זכר צדיק לברכה. הוא שם מחלק בין אדם שיושב סתם ולומד לבין אדם שלומד יחד עם חכם. כשהוא לומד עם תלמיד חכם, על זה נאמר גדול שימושה יותר מלימודה. זאת אומרת, כשאני לומד לבד משניות, אני לומד לבד גמרא, אז אני קורא. מה שאני מבין, מבין. אבל אין לך מזה תכליס הלכה למעשה, כשזוכים ולומדים עם תלמיד חכם והוא מסביר להם יפה את השיעור, זה נקרא בגדר שימוש תלמידי חכמים. נשאל את האנשים ברחוב מה זה גדול שימושה יותר מלימודה. הוא אומר, אני תמיד מביא לחכם כוס תה, אני זכיתי, ברוך השם, אני שימשתי את גדולי הדור, הייתי מביא כוס תה לחכם יוסף עדו, זכר צדיק לברכה. טוב, זו דרשה יפה, גם על זה יש שכר הרבה. אבל רבותינו לא התכוונו לזה, התכוונו גדול שימושה. לא מספיק שאדם ילמד את הדברים. אתה יכול ללמוד את כל מסכת נדרים, אבל אתה לא יודע איך עושים מטרת נדרים. צריך לדעת לראות הלכה למעשה. כשאני רואה איך הרב עושה הלכה למעשה, אני לומד תכליס, כמו שאומרים, וגם אני מתמחה ועושה את הדברים האלה בצורה נכונה. איך קוראים לזה בלועזית? סטאג'? רופא, למד שבע, שמונה שנים, אף אחד לא ייתן לו תעודה. צריך שנה שלמה לעשות, כן, וכן על זה צריך להתמחות. צריך ללכת ולעשות את הדברים הלכה למעשה, לראות איך אתה בביצוע. כך גם לגבי זה. כשיושבים ולומדים תורה והשיעור הזה מתנהל על מי מנוחות, פתאום באה איזו קבוצה, הם עדיין לא התפללו ממך, אין להם אף אחד להתפלל. נכנסים לבית הכנסת, מפריעים, מתחילים להתפלל שם. אז שואלים אותך, לומדי השיעור, אנחנו חייבים לעמוד, לענות להם, נקדישך ונעריצך, או לא. תענה להם, תתעלמו מהם, כאילו לא אמרו שום דבר. תמשיכו ללמוד כרגיל, כמו שאמרנו, העוסק במצווה פטור מהמצווה. לגבי אדם יחיד, אם צריך לענות עליו, אין לו איזו מחלוקת. אבל כאן, בדוגמה הזו, שזה רבים, כמו שאמרנו, ההלכה הפסוקה, שאין צורך להתייחס לאותם האנשים. הם רוצים להתפלל מנחה? יש מקום בחצר, שילכו ויתפללו בחצר. אין להם רשות, אין להם היתר לבוא ולהפריע להם, לאותם האנשים שלומדים בשיעור. אפילו אם הם לא שאלו שאלה וכבר עשו מעשה, אותם לומדי השיעור ימשיכו הלאה בלימודם ויתעלמו מאותם האנשים המתפללים, כי לימוד תורה דרבים, כמו שאמרנו קודם, הרבה יותר חשוב, הרבה יותר מעולה. הוא מוכיח את זה מדברי הרבה פוסקים, וכך המסקנה להלכה ולמעשיה. זה דבר שמצוי הרבה בזיכרון משה. יש שם בבית הכנסת שיעור קבוע בשעות הערב, שיעור בגמרא. ולפעמים בשתיבלכים, בחוץ, הכול מלא, נכנסים בפנים, מפריעים להם. אז צריך להגיד לאותם לומדי השיעור שפשוט יתעלמו מהם, הם לא חייבים לענות, לא קדיש ולא קדושה ולא דבר אחר. תלוי עם מי יש לך עסק, מי האנשים. לפעמים גם זה צריך. אנשים, ארחי פרחי, תגיד להם הלכות, לא הבינו כלום. אומרים להם קצת מוסר, מתחילים לקרב אותם, להחזיר אותם בתשובה. גם זה צריך. לפעמים גם זה נחשב כלימוד תורה דרבים, וגם בזה לא יפסיק. כמו שאמרנו, הכול תלוי לפי העניין. אני עובר לסימן הבא, הרוצה להתפלל תפילת נדבה, צריך שיהיה מכיר את עצמו, זריז וזהיר ועמיד בדעתו, שיוכל לכוון בתפילתו מראש ועד סוף. אבל אם אינו יכול לכוון יפה, קרא ננבה, למה לי רוב זבחיכם? והלוואי שיוכל לכוון בשלוש תפילות הקבועות ליום. התפילות לא רק אבות תיכנון, אלא גם כנגד הקורבנות, כמו שהגמרא מפרטת בברכות קבע. בבית המקדש יש להם קורבן נדבה. גם אם אני לא חייב, לא חטאת ולא אשם ולא עולה, אני רשאי להביא קורבן נדבה. ברוך השם, יש לי כסף, אני עשיר, אני מביא קורבן נדבה. שלמה המלך עליו השלום היה מביא כל יום אלף קורבנות נדבה. אבל התפילה שהיא כנגד, היינו תפילת נדבה, יכולה להיות אך ורק אם האדם הזה עושה את התפילה בצורה מושלמת. היינו שמכוון טוב. תחילת התפילה עד הסוף, הכול בכוונה, הכול הוא מרוכז, מאה אחוז. אדם כזה, למה לא? כדאי שיתפלל גם תפילת נדבה. אבל בזמן הזה רוב ככל בני אדם קשה להם להתרכז טוב ולכוון היטב בתפילת הנדבה. הלוואי שבתפילת החובה יהיה מרוכז טוב ויתפלל כהוגן. ולכן על זה הנביא רומז ואומר, למה לי רוב זבחיכם, יאמר השם? את המינימום, את השלוש שלך תעשה בצורה טובה, זה הרבה יותר טוב ממה שתעשה הרבה, טוב מעט בכוונה מהרבות שלא בכוונה. ולכן היום בזמן הזה כמעט ואין לנו את העניין הזה של תפילת נדבה. אף על פי כן, הגמרא אומרת בברכות כא אם הוא מסופק כמתפלל, חוזר ומתפלל. תמיד אתה אומר, ספק דה רבנן נקולה. למה כאן חוזר עוד פעם ומתפלל? בגלל שהתפילה היא בקשת רחמים והוא יכול לפתור את הבעיה שלא יהיה כאן חשש ברכה לבטלה. יאמר כך אם התפללתי תהיה התפילה הזו לנדבה, אם לא התפללתי תהיה לשם חובה. על ידי התנאי הזה הוא פותר את הבעיה, יש לו חברת ביטוח כדי שלא יבוא לידי חשש כל דעות של ספק ברכה לבטלה. לכן הדין הזה כאן, כמו שאמרנו, שונה מהדינים האחרים שיש בכל מצווה דה רבנן. כאן בחיי גוונה מן הראוי שיחזור ויתפלל על הספק, אבל לפני שיחזור, כמו שאמרנו, יעשה תנאי לנדבה. לא רק במנחה או בשחרית, אפילו בערבית, שפעם הייתה רשות, אבל קיבנו על עצמנו כחובה. גם בזה אם הוא מסופק, אם הוא יתפלל או לא, יחזור על ידי תנאי לנדבה. יש עוד עצה שנייה, אבל היא יותר קשה. העצה היא, אני מסופק אם התפללתי מנחה או לא? יש עכשיו תפילת מנחה, החזן אומר את תפילת החזרה. אני אומר לחזן, תכוון עלי להוציא אותי ידי חובה. אבל זה יותר קשה, צריך להתרכז כל הזמן לשמוע מילה במילה, ולא תמיד האדם מרוכז, זה יותר קשה. לכן העצה הראשונה שעשה תנאי לנדבה היא דבר קל יותר ופשוט יותר. אם הוא עושה את הדבר הזה, לא צריך לחדש שום דבר. כל מה שאנחנו מחייבים אדם שמתפלל תפילת נדבה לחדש בדבר, כל זה כשאין סיבה. כאן יש סיבה, אולי הוא לא יתפלל, כאן זה עצמו חידוש, ולכן לא צריך לחדש בדבר. מה פירוש חידוש? האדם הזה, בתפילה הקודמת, התפלל רגיל. עכשיו הוא חזר את התפילה השנייה, תפילת נדבה. בתפילה השנייה, תפילת הנדבה, הוא מוסיף באמצע ברכת רפאנו. ולכל מכאובנו ולכל מכותינו הושלח רפואה שלמה לאובן בן יעקב, אין נא רפא נא לק, אל רופא רחמן ונאמן עתה. ברוך אתה השם, רופא חולי עמו ישראל. זה נקרא, התוספת הזו נקרא, שחידש בה דבר. הבאתי, למשל, דוגמה רפאנו, לאו דווקא שם. יש לו אח, בן דוד, בן דודה, לא כל כך דתי. באמצע ברכת ישיבנו, מתפלל עליו, מזכיר את שמו שהקדוש ברוך הוא ייתן במחו אהבת תורה, ויחזור בתשובה. או באמצע שמע קולנו, שואל אדם צרחה ושומע תפילה. עכשיו זה מייסף לכל המחנות. כל הבקשות, כל הדברים שיש לו, יכול לבקש ולומר שם. ממילא, כשהוא מוסיף איזה קטע, זה נקרא חידוש, זה נקרא מחדש בדבר. אז כשאדם בא להתפלל תפילת נדבה, הוא לא רשאי להתפלל סתם. כבר התפללת פעם. מה אתה חוזר עוד פעם להתפלל? זה בל תוסיף. אין דבר כזה פעמיים שחרית או פעמיים מנחה. אבל כשהוא מחדש בדבר, הוא מוכיח שזה לא סתם תפילה, זה לא עוד פעם מנחה, אלא כאן זה דרך תחנונים, כאן זה נדבה ותחנונים. בזה, בחיי גוונה, יש מקום להתיר. אז כל זה במקרה רגיל. אבל כשיש לו ספק אם מתפלל, כמו שאמרנו, יכול לחזור, צריך עוד הפעם לחזור ולהתפלל על-ידי תנאי בנדבה, ולא חייב לחדש בה דבר. לא רק בזה, גם בדברים אחרים. אתמול היה ראש חודש. בא אדם ושואל, התפללתי ממך, אבל אני לא זוכר אם אמרתי יעלה ויבוא או לא. לפעמים אתה יכול לפתור לו את החידה מיד. האם יש ילדים שם? התפללו הילדים? כשאמרת רצה, שמעת מישהו שצעק יעלה ויבוא? הוא אומר לך, כן, הילד ההוא צעק יעלה ויבוא. נסתמא, סמוך ונראה, יש סיכוי שהוא זכר ואמר יעלה ויבוא. הצעקות האלה לפעמים מחדירות את התודעה, אבל לפעמים לא היה מי שיזכיר. הוא לא יודע. מאוד מסופק, קשה לו לדעת אם אמר יעלה ויבוא או לא. גם כאן תאמר לו שאחזור, כהרגל הלשון של האדם, אדם יתפלל בדרך כלל לא אומר יעלה ויבוא, ולכן יחזור, אבל יעשה תנאי נדבה. אם אמרתי יעלה ויבוא, תהיה לשם נדבה. אם לא אמרתי יעלה ויבוא, תהיה תפילתי לשם חובה. על ידי התנאי הזה, אז באמת נוכל להרשות לו שאחזור עוד הפעם להתפלל. בזה, הלבדי כול עלמא רשאי. הרמ״ד דן בנושא הזה לכמן בסימן תכ״ב, אם מחזירים על הספק או לא מחזירים על הספק. אבל כשהאדם הזה יעשה תנאי נדבה, בזה אין שאלה, אין מחלוקת, אין ויכוח, לבדי כול עלמא יכול. לא רק שם, גם בדברים אחרים. עשרת ימי תשובה, צריך לחתום המלך הקדוש. גמר את כל התפילה והוא לא זוכר, הוא לא יודע. אמרתי האל הקדוש, המלך הקדוש. גם בזה יש לך עצה פשוטה מאוד. תחזור על ידי תנאי נדבה. אם ההלכה היא שחייב לחזור אם לא אמר המלך הקדוש כדעת עריף הראש מהרמב״ם, ואם אמרתי באמת בטעות האל הקדוש, אז תהיה תפילתי לשם חובה. ואם לא, גם שם, בכל מקום שיש מחלוקת, תמיד לעולם הפתרון הוא זה. אבל יעשה כל מאמץ כדי לכוון טוב בתפילה הזו, לפחות בברכה הראשונה. אם האדם הזה אומר שאפילו בברכה הראשונה הוא לא מסוגל לכוון, אפילו על זה הוא מסופק, תגיד לו שייוותר, שלא יתפלל. עדיף שלא יתפלל בצורה הזו מאשר יתפלל ויכניס את עצמו לספק ברכות לבטלה. שיפסיק מייד. שחריד ומנחה כתוב בשולחן ערוך. בסוף סוף הסימן, וביאור ההלכה מוסיף לגבי ערבית. בביאור ההלכה, דיבור המתחיל פוסק, הוא אומר שגם בערבית אותו דבר, ולכן בזה הדבר שונה. אני ארחיב את מה ששאלת. בזמן שהיה בית-המקדש קיים, אמרתי, אפשר להביא קורבן נדבה. אם האדם הזה אומר, תראה, אני מביא חצי קורבן, מהפה של הבהמה עד הכרס יהיה חובה. מהכרס של הבהמה עד הזנב יהיה נדבה. אפשר להביא חצי-חצי, אין דבר כזה. או שהכול חובה, או שהכול נדבה. לחצאים לא קשרה בזה. גם לגבי התפילה, או הכול חובה או הכול נדבה. יש דעת הרשב״א שאומר אחרת, כל הפוסקים חלקו עליו, ולכן מרן פסק שאי-אפשר להתפלל חצי נדבה חצי חובה. ולכן, אדם שכבר התפלל וחזר עוד הפעם להתפלל, באמצע על הצדקים ועל החסדים נזכר, אני כבר התפללתי מנחה, צריך להפסיק מייד. זה דבר שמצאו הרבה אנשים שמתפללים כאן כל יום בשבע. אבל באיזה יום הלך לברית-מילה, הזמינו אותו באחת בברית-מילה, שם הייתה מנחה חגיגית והוא התפלל. הוא לא זכר. הוא בא בשבע, כמו כל יום, התחיל להתפלל. הגיע על הצדיקים, הוא נזכר, אני כבר התפללתי, הייתי בהיכל דוד, התפללתי. מה יעשה? הוא לא יכול לומר, טוב, על הצדיקים ועל הלאה, מהכרס עד הזנב, עד עושה שלום, יהיה קורבן לדבר. אין דבר כזה חצי-חצי, אלא כמו שאמרנו קודם, חייב להפסיק מייד ויאמר ברוך השם על הברכות בבטלם שאמר. צריך לסיים ולומר, ברוך השם, הקדוש-ברוך-הוא ימחל לו על מה שאמר את אותן הברכות. לכן כדאי שאדם כזה, שיתפלל מנחה באותו יום, הוא שינה, כדאי שיעשה לעצמו זיכרון. או שיבקש מהחבר שלו, הוא יודע שהחבר הזה יושב לידו במנחה, יגיד לו, תזכיר לי, אני כבר התפללתי מנחה. תזכיר לי, אם תראה אותי לוקח סידור, או שישים את השעון ביד ימין, או שיכתוב ביד ימין עליו משהו. יעשה איזה דבר כדי שיזכיר לעצמו, שלא ישכח ולא יבוא לידי ספק ברכות לבטלם. לא שמעתי טוב. עוד פעם? גם כן. גם כן, אותו דבר. כן, גם כן.

יום השנה, יארצייט, ג' תמוז רבי מנחם מנדל שניאורסון הרבי מחב"ד מילובביץ' זצ"ל זיע"א

הלילה, ליל ג' תמוז, ליל מנחם מנדל שנוארסון. היה גדול, רב ועצום. בראש ובראשונה היה תלמיד חכם גדול, היו לו ידיעות רחבות בכל מכמני התורה, פשט, קבלה, כל מה שאתה רוצה הרב למד וידע. ולא רק זה, יותר משהיה קהלת חכם, היה לו כישרון עצום, לשלמה המלך, ללמד דעת, ללמד תורה, את עם ישראל. כך גם האדמו״ר הזה היה מהחלוצים הראשונים שהפיץ את מעיינות התורה חוצה כמעט בכל העולם. את החסידים שלו היה שולח למקומות הנידחים ביותר. הוא לא שמר על הגחלת, כמו שאומרים, כולם יהיו לידי, שומרים על שלמות המשפחה. אלא את כל החסידים שלו שלח לכל קצווי תבל, ואתה רואה שברוך השם הקימו תלמודי תורה וישיבות לאלפים ורבבות. כשהוא היה אדמו״ר לפני חמישים וכמה שנים, היו קומץ קטן של חבדניקים. אני לא יודע אם היו אלף חבדניקים או אלפיים חבדניקים בכל העולם. היום אתה רואה שיש עשרות אלפים, איך זה בא? זה לא צמח על העץ, זה לא במקרה. אלא הוא מסר את נפשו בדבר הזה כדי להפיץ את התורה, את מעיינות התורה בכל העולם כולו. ממנו ראו, האחרים למדו גם ממנו. אבל החלוץ הראשון, ייאמר לזכותו, הוא הראשון שפרץ קדימה. לא רק בזה, היו פעם החילונים מסוגרים בינם לבין עצמם, היו בודדים שהיו חוזרים בתשובה משם. מי היה מעז ללכת ולפרוץ בתוכם כדי להחזיר אותם? הוא הראשון שהעיז והצליח. הוא פרץ קדימה והחזיר אלפים בתשובה שלמה. הרבה אנשים שהיו על סף ההתבוללות, היה כפסע בינם לבין המוות הרוחני, והוא והתלמידים שלו הצליחו להציל אותם. אתה רואה, דור ישרים מבורך. מהם למדו גם האחרים. אבל החלוץ הראשון, ליטמן דפליג, הוא היה הראשון שעשה את הדברים האלה, והפסוק מתאר מה קורה לאותם הצדיקים בעולם האמת. גדול העצה ורב העלילייה, לא רק הקדוש ברוך הוא דן את האדם מה הוא עשה בעולם הזה, אלא לתת לאיש כדרכה וכפרי מעללם. הפירות, פרי פירות, כל מה שעושים גם התלמידים שלו, תלמידי תלמידיו, כל זה נזקף לזכותו שם בעולם האמת. שלמה, תמכור נר.

סעיף א' טעה או נאנס ולא יתפלל שחרית, מתפלל מנחה שתיים, הראשונה מנחה והשנייה לתשלומין, ואם היפך לא יצא ידי תפילה שהיא תשלומין, וצריך לחזור ולהתפלל אותה, וכן הדין בכל מקום שצריך להתפלל תפילה לתשלומין. בכל המצוות שבתורה, אדם שלא קיים את המצווה, בין במזיד, בין בשוגג, בין באונס, בכל מקרה שהוא, עבר זמן המצווה, הפסיד את אותה המצווה, ויותר אינו יכול לקיימה. מי שלא תקע בשופר ביום ראש השנה, היה באיזה בסיס נידח, והרבנות שלחה להם איזה תוקע, ולא הצליח לתקוע להם. ביום צום גדליה באים לשאול, מה נעשה? אין לך אפשרות לקחת באותו יום שופר, לברך, וציוונו לשמוע קול שופר. אם הוא יברך, זו ברכה לבטלה. יש יום אחד בלבד שאפשר לתקוע בו בשופר ולקיים את המצווה, זה רק יום ראש השנה, ואין לו תשלומין. כך גם למצוות סוכה, ארבעת המינים, נר חנוכה, מקרא מגילה. אפילו אם לא קרא את המגילה בלילה, בליל פורים, ורוצה ביום לקרוא את המגילה פעמיים, פעם שנייה לתשלומין, גם זה מיותר. כמו שכותב הגאון חידה בברכי יוסף, בסימן תרפז, אין תשלומין. כך הוא הדין. כותב הרטבע לגבי מצוות כזית מצה בליל פסח. אם משום מה לא היה יכול לאכול את הכזית ולא קיים את המצווה, הוא בא היום ורוצה לקיים את המצווה. לא רק שהיום לא, אלא אפילו באותו יום עצמו, ביום טו בניסן, רוצה לאכול מצה במקום הלילה, גם לא. הוא לא יכול לברך על זה. אם יברך, תהיה ברכתו לבטלה. וכן בשאר כל התרייג-מצוות, בכולם הכלל הוא כך. יש רק כמה דוגמאות יוצאות מן הכלל. אדם שלא קידש בליל שבת יכול לקדש ביום שבת קידוש מלא. לא רק ברכת הגפן, יוסיף את הברכה השנייה, ברכת מקדש השבת. או לא הבדיל במוצאי שבת יכול להבדיל גם ביום ראשון, כמו שעשינו לפני חודש במוצאי תשעה באב. או אדם שלא קרא קריאת שמע בבוקר, כעת מתפלל ערבית, לאחר ערבית יקרא פעם שנייה את קריאת שמע, יהיה לו תשלומין לקריאת שמע של הבוקר, כמו שכתב מרן למעלה בסימן פה. כך גם לגבי תפילה. לא אומרים שהתפילה היא כנגד הקורבנות, והרי עבר זמנו בטל קורבנו, אלא כיוון שהתפילה היא בקשת רחמים, ולכן יש אפשרות לתקן ולהשלים. הכיצד? לא יתפלל תפילת ערבית, מתפלל שחרית 2. לא יתפלל שחרית, מתפלל מנחה 2. לא יתפלל מנחה, למרות שהלילה בערבית זה יום אחר, ויהי ערב, ויהי בוקר, יום אחד. בזמן מנחה זה היה יום שלישי. כעת זה יום רביעי. תפילה אחי עדיין צריך להתפלל תפילת ערבית, ערבית 2. משום שהתפילה היא בקשת רחמים, לכן, משום זה, יש לה תשלומים ויכול להתפלל גם ערבית 2. וכן, בכל ימות השנה. רק לגבי תפילות מוסף ונעילה, שהן רק כנגד הקורבנות, שם, שייך לומר, עבר זמנו בטל קורבנו, ולמוסף ונעילה אין תשלומים, כמו שהגמרא סיימה שם. מרן פסק את זה לקמן, בהמשך, בסעיף ו' כתב להלכה את דברי התוספות, שמוסף ונעילה יוצאים מן הכלל. אבל שאר התפילות, שחרית, מנחה וערבית, לכולם יש תקנה ויש אפשרות להשלים, בתנאי שהדבר הזה יהיה בשוגג ולא במזיד. לכן, אם האדם הזה טעה ולא יתפלל מנחה, מתפלל ערבית 2. מה נקרא טעה? איך הדוגמה? הוא יכל להתפלל בשעה 18. הוא היה ליד בית-הכנסת, אבל הוא חשב שאני התפללתי בעבודה באחת. היה נדמה לו שהוא יתפלל. אחר כך ב-18.20 הוא מגיע לבית-הכנסת, בא להתפלל ערבית, ואז הוא נזכר שאני לא התפללתי מנחה באחת. אני יצאתי אז, הלכתי לדבר עם המנהל ולא התפללתי. אם כן, יש לו כעת תקנה להתפלל ערבית 2. משום שהוא לא עשה את זה, חלילה, במזיד, ברשעות, בזדון, זה היה רק בטעות, ולכן על דבר כזה יש אפשרות להשלים, יש תשלומים. יכול להתפלל ערבית 2. דוגמה שנייה שיכול להתפלל ערבית 2, אדם שנאנס, מה נקרא אונס? אדם שלא הרגיש טוב, היה לו קלקול מעיים וגופו לא היה נקי. אדם כזה שגופו לא נקי, תלוי אם יש משהו צועה בפי טבעת, אומר הראבן, אסור מהתורה להזכיר שם שמים, ללמוד תורה או להתפלל. מ-12 בצהריים עד 6.20 לא יכל להתפלל מנחה, גופו לא היה נקי. מייד אחרי זה, ברוך השם התאושש, נכנס, התקלח, יצא, ורוצה כעת להתפלל ערבית. הוא שואל אותך, האם אני רשאי להשלים להתפלל ערבית 2, או נאמר, אני הייתי פטור, אנוס, רחמנה פטרי, ומי מלא, אני לא חייב להתפלל ערבית 2. יש בזה מחלוקת בראשונים. דעת התשבץ, שבאמת הוא פטור ואין לו תשלומים. דעת הרמב״ם, הראש, הטור והשולחן הערוך שחייב, וכך ההלכה למעשה, שחייב להתפלל תשלומים. מרן הביא את הדוגמה הזו ממש למעלה בסימן פה, ופסק, שצריך להתפלל תפילת תשלומים במקרה כזה, וכן כל כיוצא בזה. הדוגמה שם, באונס כזה, אבל לאו דווקא אונס כזה, הוא הדין גם באונס שדומה לו, גם בו יהיה אותו כלל ואותו דין. האדם הזה היה מסכן בבית-סוהר. הכניסו אותו למעצר, התחנן להם, תנו לי להתפלל מלחה. היה שם איזה סוהר רשע ולא נתן לו. החדר שלו היה מלוכלך, מזוהם, הוא לא יכל להתפלל שם. עד שהצליחו להוציא אותו, זה היה שש ועשרים, עבר זמן מנחה, אז גם במקרה זה יכול לכתחילה להתפלל תפילת ערבית שתיים. יש לו במקרה זה תשלומים. אבל אדם שהוא אונן, נפטר לו אחד משבעה קרובים, אבא, אמא, בן, בת, אח, אחות, או אשתו. במקרה זה אסור לו להתפלל, כיוון שהוא אונן, פטור מכל המצוות. ולא רק באותו רגע, באותה השעה, אלא גם לאחר הקבורה. אם סתימת הגולל היתה בשעה 1820 והוא בא עתה להתפלל ערבית, אינו רשאי להתפלל ערבית שתיים, משום שהאדם הזה היה עוסק במצוות כי קבור תקברנו והעוסק במצווה פטור מהמצווה. אם היה פטור מעיקרה, על זה אין תשלומים. ולכן אסור לו להתפלל ערבית שתיים. הדרישה ביורדת אבי סימן שמ״א רוצה ללמוד מזה לגבי דוגמה של אדם שעוסק בצורכי ציבור באמונה. ניקח דוגמה. קיבלתי תרומה, 100,000 דולר, בשביל הגמ״ח. אז בשעה 1220 ישבתי במשרד והתחלתי לחלק לאנשים כסף. זה נכנס וזה יוצא, ומחתים אותם על הטופסים, הכול בסדר, ושכחתי ממנחה. ב-1820 נגמר התור, ברוך השם, ואז אני מסתכל ורואה נהיה חושך. עכשיו אני רוצה להתפלל ערבית. האם אני רשאי להתפלל ערבית שתיים, או לא? אומר הדרישה, כמו באונן, שהיה עוסק במצווה פטור ואין לו תשלומים, גם פה, האדם הזה היה מקיים מצוות עשה דאוריתא והלכת בדרכיו. כמו שהקדוש-ברוך-הוא גומל חסדים טובים לעמו ישראל, גם אנחנו חייבים לגמול חסד. אם כן, העוסק במצווה פטור מהמצווה. הוא היה פטור ממנחה. אם היה פטור, אין לו תשלומים. כך דעת רוב הפוסקים. חשך הגאון חידה בברכי יוסף, במחזיק ברכה, ועוד. אבל לעומת זה, התז חולק. התז אומר, יש הבדל בין אונן לבין העוסק במצווה, זה שהיה מנהל את הגמ״ח. שם, אונן, אפילו אם אין לו מה לעשות, יש חברה קדישה שמטפלת. אסור לו להתפלל. הוא מזלזל במת אם ילך להתפלל. ולכן, שם הוא היה פטור לגמרי. פה לא. פה אם האדם הזה היה נזכר בשעה 1800, שעדיין לא יתפלל מנחה, אז היה מודיע לאנשים. אכן, בית ישראל שמעו, אני זכיתי, ברוך השם, אני יהודי, תחכו לי חמש דקות, אני אתפלל מנחה. יש כסף, ברוך השם, בקופה, תחכו. מה, הם לא יחכו לו? ברוך השם, עם ישראל, יש להם לב זהב, יש להם לב טוב. חכו לו, למה לא? תתפלל, בבקשה, מגיע לו. אז אם היה רוצה, היה יכול לסדר גם את זה וגם את זה, היה יכול לדחות קצת את המצווה ולהתפלל כעד מנחה. חביבה מצווה ושעתה. שם, באונן, לא היה יכול בכלל להתפלל. פה היה יכול. ולכן, לפי דברי התז, צריך להתפלל ערבית 2. מעיקר הדין היה צד לפסוק את דעת הדרישה לפטור אותו מתשלומין. אבל יש לנו עצה. העצה היא פשוטה. תאמר לו לאדם הזה, תתפלל ערבית. אחרי שהחזן גמר קדיש יש אל אמה, אמר ברכו, אתה תעשה תנאי לנדבה. אם אני חייב, יהיה לשם תשלומין. ואם לאו, תהיה תפילתי לנדבה. יעשה את התנאי הזה ויעשה עוד פעם, סיבוב שני, תפילה שנייה, עמידה שנייה בשביל תשלומי מנחה. אולי זה יתקן. אבל תמיד כשאנחנו באים ואומרים מעצה שיש אפשרות להשלים יעשה תנאי לנדבה, צריך להבחין בין דוגמה שמעיקר הדין אני חייב להתפלל. התנאי לנדבה זה על הצד היותר-טוב, לרווחה בעלמא, או במקרה שמעיקר הדין יצא. ההבדל הוא כך. אם מעיקר הדין לא יצא, והתנאי הוא רק לסתום פרצה, יש שני פוסקים שאומרים שזה לא טוב, אני חושש להם שלא יהיה חשש, ברכה לבטלה, אני עושה תנאי לנדבה. בזה הוא לא צריך לחדש בדבר. זאת אומרת, כל התפילה מההתחלה עד הסוף, תפילה רגילה. לא צריך להוסיף כלום. במקרה זה, שהאדם הזה היה עוסק באותן השעות בצורכי ציבור, ונאנס ולא להתפלל, כשבא להתפלל אחר כך, הרי לדעת הדרישה ורוב הפוסקים יצא. כך דעת מור וקציעה, ישועות יעקב, הגאון חידה, הרי קיבלנו הוראות החידה. אם כן, אם עיקר הדין יצא, כשהוא בא אחר כך להוסיף את תפילת התשלומים, זה לא כל כך טוב, זה לא מאה אחוז. לכן, העצה היעוצה במקרה זה לחדש בה דבר באחת מהדרכות מ־אתה חונן עד רצה, להוסיף איזה דבר מעין אותה הדרכה. אי אפשר לחדש בדבר בשלושה הראשונות, ולא בשלושה האחרונות, אפילו דבר מאותו העניין, אלא חידוש דבר יכול להיות בין התחונן לשומע תפילה. הוא צריך פרנסה טובה. לפני שאחתום בברכת מברך השנים, יבקש פרנסה טובה, או באמצע אשמע קולנו, לפני שאחתום כי אתה שומע תפילת כל פה, יבקש שהקדוש ברוך הוא יחזיר בתשובה שלמה את כל חיילי צה״ל. זה נקרא חידש בדבר, ימשיך, כי אתה שומע תפילת כל פה, ימשיך על הסדר. בזה, אליבדי כולה עלמא. גם אליבדי הדרישה אין שום חשש ברכה לבטלה, כי הוא עשה תנאי לנדבה, וגם חידש בדבר. בזה הוא פתר את הבעיה לגמרי מכל וכול. בדוגמה שהאדם הזה חולה, אז היה חייו האדם הזה במצוות, ולכן יש לו תשלומים אחר כך. הוא לא יכל, היה אנוס, יכול להשלים אחר כך. דוגמה אחת ויחידה שדומה ממש לאונן, זה אדם שהיה בלי הכרה. כגון, האדם הזה נפצע בתאונה בשעה 12 בצהריים, איבד את ההכרה. כעת הוא חוזר להכרתו, ברוך מחיי המתים, פותח את העיניים, הבן שלו אומר לו, תתפלל ערבית. אמר לו, למה לא מנחה? הוא אומר לו, מאוחר כבר, רבע לתשע. טוב, הוא אומר לך, מנחה אין, אז אני אתפלל תשלומים, ערבית 2. אתה צריך לומר לו, אדם בלי הכרה אינו חייב בשום מצווה, היה פטור מעיקרה, ולכן לא שייך להתיר לו להתפלל ערבית 2. זה לא דומה לאדם שעוסק במצווה, פטור מהמצווה. שם, למה הוא פטור? כאילו דוחים את המצוות האחרות לכבוד המצווה הראשונה. אבל לא שהאדם הזה אינו בר-חיובה. האדם הזה הוא כן בר-חיובה. כך אומר המאירי בערובין צדיק וו. אדם שעוסק במצווה ופטור מהסוכה, הוא רוצה להחמיר. יושב בסוכה, מחמיר על עצמו. אומר המאירי שיברך על הסוכה. ראשייח לא אומר, אתה פטור, איך תאמר ויציוונו לשבת בסוכה? אישה מעיקרה פטורה, לכן אסור לה לברך ויציוונו לשבת בסוכה. אבל אני גמר, אני חייב. אפילו אם תאמר העוסק במצווה פטור מהמצווה, אני יכול עכשיו לחייב את עצמי? אני רשאי. כך פסקו הרבה מגדולי הפוסקים, כך כותב בספר אבן שתייה בדעת הריף והרמב״ם. כך כתבו ספר החרדים, הלבוש, הרמב״ם מפנו ורבים מגדולי הפוסקים. אז כמו ששמו הדין גם פה. האדם הזה אומנם עוסק במצווה חשובה, גמילות חסדים. אז תאמר לו, אם אתה עכשיו תפסיק, תעמוד, תתפלל מנחה, זה ברכות ובטלה. למה? אתה עוסק במצווה, פטור מהמצווה. אדם שפטור מתפלל, זה ברכה ובטלה, שלא כך. אני יהודי, גבר שחיה בתפילה. יש לי אפשרות להתפטר. אם אני רוצה לדחות קצת את מצוות גמילות חסדים, להתפלל קודם מנחה, אני רשאי. ממילא גם לגבי הדוגמאות האחרות. אדם בלי הכרה מעיקרה לא היה חייב כלל ועיקר, היה פטור. או גוי שהתגייר אחר-הצהריים. יצא מהמקווה, האדם הזה מייד בירך על הטבילה, ואחר כך ברירך שהחיינו. גר שמתגייר, הרי הוא כקטן שנולד, אמר נולד מחדש, תגיד לו מזל טוב. אחר כך הוא אומר ברכות התורה, קריאת שמע, אחרי קריאת שמע הוא רוצה להתפלל מנחה. הוא אומר לך, תראה, בבוקר לא היה לי זמן, לא התפללתי שחרית, אני רוצה כעת להתפלל מנחה שתיים. לא שייך. היית גוי, היית פטור. אדם שהיה חייב בשחרית ולא התפלל, אז התפלל מנחה שתיים. הוא לא היה חייב. התפלל מנחה אחת. או, לא יבוא ולא יהיה אדם משוגע. יצא מדעתו בצהריים, קיבל התקפה, התקף קשה ב-12 בצהריים, ומסכן, היה לא נורמלי. עד שהכדורים, כדורי וליום או כדורים אחרים השפיעו עליו, עד שנעשה שפוי, נהיה לילה. והוא זוכר שלא התפלל תפילת מנחה. הוא אומר, טוב, אני אתפלל עכשיו ערבית שתיים. אין, היית פטור. או ילד שנהיה לילה בר-מצווה. זכור לומר, אני אתפלל במקום מנחה, אני הייתי אז קטן. לא היה חייב. ממילא אין תשלומים לכל הדברים הללו. אבל בדוגמה שהאדם הזה, הגבר הזה, כן בר-חיובה, ובשוגג או באונס לא יתפלל, בזה שייך לחייב אותו תפילת תשלומים. לכן, באותם הסמינרים שמחזירים בתשובה את עם ישראל, יש אנשים שחוזרים כבר בהתחלה בתשובה. יש כאלה לא מייד מתחממים באמצע. אז אם בשעה 14 בצהריים האדם הזה החליט, הכרתי את בוראי, אני חוזר בתשובה, תאמר לי מה אעשה. תאמר לו, קודם כול שיברך את ברכות השחר, שיאמר קריאת שמע, מייד אחרי זה יתפלל תפילת מנחה, ותשלומין לשחרית לא מנחה אחת, אלא ערבית שתיים, כך גם יש, מנחה שתיים, שיתפלל עוד עמידה שנייה, היינו, מנחה שתיים. אם אמר לך האדם הזה, אני לא התפללתי הרבה תפילות, מהבר-מצווה עד היום לא התפללתי, בקושי בכיפור הוא התפלל, אך על פי כן לא שייך כלל ועיקר לבוא ולומר שיתפלל כל כך הרבה תפילות בקבלנות. יש תשלומין לתפילה אחת ולא יותר, תאמר לו שייכוון על החזרה של החזן, על החזרות שיהיה לו, אבל אין תשלומין יותר. הסדר בתפילה, כשאדם מתפלל מנחה שתיים או שחרית שתיים, קודם כול התפילה שהיא חיוב, ורק אחריה את תפילת התשלומין. משום, הטעם הראשון, תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. יש לך תפילת ערבית כל יום. תשלומין זה קורה לאדם פעם בכמה שנים, לכן חייב להקדים קודם כול את ערבית, תפילת החובה, ורק לאחריה את התשלומין. טעם שני, אומר האליער הבא, כדי שהאנשים לא יבואו לידי שיבוש וטעות, יהיה נדמה לו, לאדם הזה, מנחה אומנם לכתחילה עד שש ועשרים. אבל אם לא התפללתי מנחה עד אז, אני יכול אחר כך להשלים, מה יש? לא נורא. יבוא, יתפלל, יגיד קודם מנחה ואחרי זה ערבית, ואז כל הגבולות נפרצות במקרה זה. אלא, אתה מדגיש לאדם הזה, ערבית שתיים, מנחה, הפסדת, גמרנו, עבר זמנה, בטל קורבנה. אלא, עכשיו אתה משלים, אומר במקום ערבית אחת, ערבית שתיים, שכר תפילה יהווה ל, שכר תפילה בזמנה לא יהווה ל, אין לו שכר של תפילה בזמנה, עברה כבר תפילת מנחה עליו. ולכן, במקרה זה אין לו, לאדם הזה, ברירה, אלא להתפלל קודם כול עמידה של ערבית, אחר כך התשלומין. כך גם בכל התפילות כולן. אבל אם האדם הזה היה בדעתו הפוך, האדם הזה עמא ארץ גדול, ואמר, קודם כול נלך לפי הסדר, חסר לי מנחה, אז הראשונה למנחה, השנייה לתשלומין, לא יצא ידי חובת הראשונה, אלא רק השנייה. לכן, אם האדם הזה במוצאי שבת בא להשלים את תפילת מנחה של שבת, לא יתפלל ביום שבת מנחה, משום מה בא להשלים לומר ערבית שתיים. אם היה האדם הזה יודע לשאול, אז היינו אומרים לו שבראשונה שהיא לשם ערבית, יאמר בה אתה חוננתנו, מה שנייה לא. אבל יש אנשים שהם בגדר שאינו יודע לשאול, ואז מה קרה? בראשונה הוא אומר, זה בשביל מנחה, מנחה של שבת, אז איך אני אגיד אתה חוננתנו? זה עדיין שבת. אז בראשונה לא אמר אתה חוננתנו, רק בשנייה הוסיף ואמר אתה חוננתנו, ידי השנייה יצא, ידי חובת העמידה הראשונה לא יצא כלל ועיקר, וכך למעשה שאחזור להתפלל עמידה שלישית, כדי שתעלה לו בפעם ההיא לשם תשלומין, כי לא עשה את הסדר הנכון. הטעם הראשון משום תדיר ושאינו תדיר, אינו עיקר בדבר זה. נכון, גם בקורבנות שייך את הדבר הזה, כמו שהגמרא אמרה, בפסחים נח, זבחים מט, אבל הגמרא מדגישה תחוננתנו, רק בשנייה הוסי ואמר תחוננתנו, ידי השנייה יצא, ידי חובת העמידה הראשונה לא יצא כלל ועיקר, וכך למעשה שיחזור להתפלל עמידה שלישית כדי שתעלה לו בפעם ההיא לשם תשלומין, כי לא עשה את הסדר הנכון. הטעם הראשון משום תדיר ושאינו תדיר אינו עיקר בדבר זה. נכון, גם בקורבנות שייך את הדבר הזה, כמו שהגמרא אמרה, בפסחים נח, זבחים מט, אבל הגמרא מדגישה שם שזה רק לכתחילה ולא לעיכובה. אם היה הטעם רק משום תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, אז למה בדיעבד, אם היפך קודם אמר את תפילת התשלומין ואחר כך את החובה, למה בזה לא יצא? אלא ודאי שלא זה עיקר הטעם. עיקר הטעם לא בגלל שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, אלא עיקר הטעם כדי שאנשים יבינו את חומרת הזמנים של התפילות, לא יבואו לפרוץ את הגדרות, וצריך שיהיה לו ברור שכאן זו תפילת ערבית שתיים וזה לא מנחה, מנחה עבר זמנה לגמרי מכל וכול. אני עובר לסעיף ב' טעה ולא התפלל מנחה, מתפלל ערבית שתיים. הראשונה ערבית והשנייה לתשלומין. טעה ולא יתפלל ערבית, מתפלל שחרית שתיים. הראשונה שחרית והשנייה לתשלומין. לאחר שאומר יוצר בי״ח ברכות, יאמר אשרה ואחר כך יתפלל י״ח לתשלומי ערבית. וכן, כשמתפלל ערבית שתיים משום שלא יתפלל מנחה, יאמר אשרה בין תפילה לתפילה. מרן ממחיש לנו את סדר התפילה לאדם שלא יתפלל ובא להשלים. אם קרה דבר בתפילת ערבית, אז מתפלל שחרית שתיים. איך? גומר את העמידה הראשונה, כשהחזן מתחיל את החזרה הוא צמוד יחד איתו, מתפלל את החזרה יחד איתו, גם התפילה השנייה תהיה תפילה בציבור, גם התפילה השנייה תהיה מתוקנת כהוגן בצורה שלמה. כמובן, לקריאת שמע ולברכותיה הוא לא יכול לעשות תשלומים ולומר בבוקר, אחרי זה לומר אשר בדברו מערים ערבים. האדם הזה מערים ערבים שלא בחוכמה. בקושי יש לו תשלומים לקריאת שמע, אבל לא לברכותיה. הברכות הלכו עליו. גמרנו, הפסיד. אם האדם הזה יאמר לך, טוב, אני מתפלל אם החזן תשלומים לערבית, אני צמוד לחזן, חוזר פעם שנייה, כשאגיע למחיי המתים, האם אומר יחד עמו קדושה או לא? אם זה תשלומים בשביל ערבית, הרי בערבית אין קדושה, אין הקדישך. תענה לו, הרי אתה קורא אותה שחרית שתיים. כמו אורח הוא בעל הבית. מה שאוכל האורח כך אוכל בעל הבית, ואין הבדל. אם בעל הבית אוכל לחם שחור, לחם אחיד עם ריבה, יכול האורח לומר לו, אני לא רגיל לאכול כך. תביא לי אווז מפותן עם פיתה חלבי. אין דבר כזה. אתה רוצה, תלך לבית שלך, תאכל. מה שאוכל בעל הבית אוכל הרוקח. כך הוא הדין גם בזה. לכן, אם האדם הזה מתפלל עתה שחרית שתיים, יש לה דינים של שחרית. כמו שחרית אומרים, נקדישך ונעריצך אחרי מחיי המתיים, גם פה רשאי לומר נקדישך ונעריצך. או נניח שהאדם הזה הוא בעצמו החזן, אז אכוון על תפילת החזרה לשני דברים ביחד. מכוון על החזרה, שהיא קודם כל תפילת התשלומים בשבילי. דבר שני, אני מכוון בה גם שתהיה תפילה זו לשם חזרה להוציא את הציבור יד החובה, מי שאינו יודע להתפלל. ואז אמוהי לא. אבל אם החזן הזה שכח. כשהתפלל באותו רגע, לא זכר בכלל שאתמול בלילה לא התפלל ערבית. רק כשהגיע ומברך את עמו ישראל בשלום אמן, אז נזכר. אני אתמול בלילה לא התפללתי בכלל ערבית. אז הוא אומר, טוב, אני במציאות התפללתי שתי תפילות. אם היה מכוון, הנה מה טוב. אבל האדם הזה הרי לא קיבל בתפילה השנייה לשם תשלומים. הוא התכוון בה רק לשם חזרה. והרי מרן פסק, מצוות צריכות כוונה. לכן תגיד לו העצה כזו, שאחזור ואעשה תנאי, אם ההלכה כחלקת יואב שאומר שיצאתי, יהיה לשם נדבה, ואם לאו, יהיה לשם תשלומים של ערבית. זו התקנה שאעשה. אבל אם היה זוכר מעיקרה, היה מייד בתחילת החזרה עושה תנאי שיהיה גם לתשלומים וגם לחזרה, וזה היה פותר את הבעיה לגמרי מכל וכול. אם האדם הזה לא יתפלל לשחרית, שוב יש לו תקנה, מתפלל מנחה שתיים. אחרי שגמר את העמידה הראשונה, יחכה לחזן, ויתחיל יחד עם החזן את התשלומים, כדי שגם התפילה השנייה, תפילת התשלומים, תיחשב כתפילה בציבור, כשמתחבר ונעשה צמוד יחד עם החזן, מההתחלה עד הסוף, בוודאי שאומר גם, נקדישך, כשהגיע למחיי עמידים. ואם זה בערבית, כמו שאמרנו קודם, מיד אחרי שגמר את העמידה, לא יתחיל מיד את העמידה השנייה. ימתין קצת לשמוע את הקדישים. וכשהציבור אומרים שיר למעלות, אשה עיני אל הערים, הוא יאמר אשרי יושבי ביתך. כי האדם צריך לומר שלוש פעמים בכל יום אשרי יושבי ביתך, אז מובטח לו שהוא בן העולם הבא. הוא לא אמר לפני מנחה. אם דילג מנחה, הוא גם דילג מנחה וגם דילג אשרי. ממילא כעת יש לו תשלומים. אמנם יש בזה מחלוקת בין הסמק למהרעי והרמ״פ פוסק שיאמר, אבל על-פי הקבלה לא טוב שיאמר. אדם שאומר את אשרי לשם תפילה, לפי הקבלה זה לא טוב, כמו שכתב בן איש חי בפרשת משפטים. לכן, לפני שהוא אמר את אשרי יחשוב בדעתו כך. אם העיקר להלכה שצריך לומר אשרי, אני אומר את זה לשם אשרי כתפילה ממש. צריך לומר, אני קורא מזמור בעלמא, כמו שאומרים מזמור שיר למעלות, הוא אומר אשרי כדי לעמוד בתפילה השנייה מתוך דברי תורה. גמר החזן, קדיש יהיה שלמה וברכו, הם מתחילים עלינו לשבח, הוא יתחיל מיד, את העמידה השנייה, שהיא תשלומים לתפילת מנחה, יעשה את תפילתו בדרך זו ויצא ידי חובת תשלומי מנחה. גם אדם שאיחר לבית הכנסת בא מאוחר ואין לו מניין אחר. המניין האחרון של תפילת מנחה זה המניין הזה. כשנכנס החזן התחיל תיקון תפילתי, והוא עדיין לא אמר את הקורבנות ואשרי לפניכם. אם האדם הזה יתחיל עם הציבור, השם משפתי, יוכל לגמור איתם ולהספיק לשמוע קדושה. אבל אם ירצה להתחיל מלמנצח, אז הוא יפסיד. הציבור לא יחכה לו, וכשהוא יהיה על הצדיקים ועל החסידים, הציבור יגיד קדוש קדוש והוא איבד קדושה. לכן לא כדאי שיאמר אשרי, יתחיל איתם את העמידה. אחרי מנחה הוא בא ואומר, אני רוצה עכשיו להשלים. למה לא, שישלים. הוא רוצה להתחיל למלצח על הגיטית, שיגיד. כמובן, אשם יחוד הוא לא יכול לומר. אשם יחוד הלך. אבל מגיע לאשרי, שוב הוא נתקל באותה הבעיה. הפנים עדיין לא שקעה החמה. על פי הקבלה לא טוב לומר את המזמור אשרי אחרי מנחה. ולכן שוב, יאמר את אשרי על ידי התנאי שאמרתי. אם זה טוב, אני אומר אשרי לשם תפילת מנחה. אם לא טוב, אני לא מתכוון בו למנחה. מתכוון לומר סתם מזמור. וכי אסור לומר אשרי סתם ככה? על פי הקבלה אסור לומר כעת אשרי? אף אחד לא יגיד לך שאסור. תאמר, למה לא? בזה התנאי הפשוט הזה פותר את הבעיה מכל וכול, הן בשבת והן בחול. זו התקנה שיעשה אותו האיש. אומר הרשב״א, הדה משלים התפילה שהפסיד דווקא בזמן תפילה. אבל בשעה שאין זמן תפילה, לא. אם האדם הזה חזר בתשובה שלמה בשעה 12 בצהריים. אמר לך, אני רוצה כעת להתפלל. בהתפללתי אתכם שחרית, אז עדיין הייתי חילוני. עכשיו אני רוצה להתפלל מיד, תשלומים. תגיד לו, תחכה. עוד רבע שעה יהיה זמן מנחה. תתפלל למנחה שתיים. אגיד לך, למה לא עכשיו? תביא למשל, יש לך קרון, הקרון לא נוסע לבד. הקטר סוחב אחריו את הקרון. כך גם להבדיל. אין כוח לתפילת התשלומים בפני עצמה, אלא צריך שהתפילה העיקרית, תפילת מנחה, היא תגרור אחריה גם תשלומים, גם תשלומי שחרית, בינתיים תעכב אותו שלא יתפלל תשלומים. אני עובר לסעיף ד'. אין תשלומים אלא לתפילה הסמוכה בלבד. בדין זה יש שלושה דעות בפוסקים. הדעה הראשונה, דעה אחת שהן שתיים, זו דעת רב יהודאי גאון, בעל הלכות גדולות. הוא אומר, אם האדם הזה לא יתפלל ערבית ואחרי זה לא יתפלל שחרית, יכול להשלים את הכול בתפילת מנחה. התפלל תפילה ראשונה למנחה, עמידה השנייה תשלומין לשחרית, עמידה השלישית תשלומין לערבית שלפניה. מסביר הטוב את דברי בעל הלכות גדולות שכוונתו היא רק שלושה תפילות, זה המקסימום ולא יותר. אתה יכול להשלים את התפילה של היום, ואינך יכול להשלים תפילות של יום קודם. אבל רבנו יונה לא הסביר כך את הדברים, אלא הוא אומר שבהג מתכוון גם אם אתה רוצה להתפלל חמישה תפילות אתה יכול. האדם הזה היה אנוס, לא יתפלל יומיים, כעת ברוך השם הוא יכול להתפלל, שיתפלל בבת אחת חמש תפילות זו אחר זו. דעה אחרונה, דעת הרמב״ם, הראש רבנו יונה, הרעה, ראשונים סוגרים שיכול אדם להשלים רק תפילה אחת ולא יותר. לא רק את התפילות של הימים הקודמים לא יכול, אלא גם את התפילה של אותו היום אינו יכול להשלים, אלא רק תפילה אחת בלבד ולא יותר. בא רבנו יונה ואומר, נכון שפסקנו למעשה כדעת הרמב״ם והראש, אבל אם ירצה לצאת ידי חובה ליבה דבעל הלכות גדולות, יוכל לעשות תנאי קלין דבר ושיחדש בדבר ואז באמת הרשות בידו ונכון לעשות כן. דווקא מינה לאדם שבא לחזור בתשובה אז יכול לעשות את הדרך הזו, ועוד יותר טוב שיהיה חזן ויכוון על תפילות החזרה, שגם לתשלומים וגם להוציא את הציבור לדחובה. בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי מכל וכול. עבר כל היום ולא התפלל מוסף, אין לה תשלומים. התפילות כולן הן בקשת רחמים, תחונה לאדם דעת. הן גם כנגד הקורבנות, אבל עיקר התפילה היא בקשת רחמים. מה שאין כן תפילת מוסף, עיקר התפילה הזו כנגד קורבן מוסף. אם בבית המקדש לא הקרבת קורבן מוסף עבר היום, אתה בא בלילה ורוצה להקריב קורבן מוסף. הייתכן? אי אפשר. כך גם אם האדם הזה לא הספיק להתפלל מוסף, לא בבוקר ולא בערב, אצת הכוכבים יכול להתפלל מוסף. הגיע אצת הכוכבים, גמרנו, הפסיד. הוא לא יכול להתפלל ערבית שתיים, העמידה השנייה במקום מוסף. כשם שאין לקורבן מוסף תשלומים, כך הוא עדין גם לתפילת מוסף, אין תשלומים, בין אם זה מוסף של ראש חודש, שבת, חול המועד, ראש שנה, כיפור, כל החגים. לכולם הדין שווה, אין הבדל ביניהם. אמנם, גם בדין זה יש מחלוקת בין התוספות לרשב״א. הרשב״א אומר שיש תשלומים, אבל המסקנה היא כדעת התוספות שאין לה תשלומים, וכך המסקנה למעשה, ספק ברכות להקל, כל וחומר שמרן פסק את דברי התוספות שאסור לאדם להתפלל את תפילת מוסף כתשלומים, אין לו מה לעשות. אם זה היה ביום שישי, נניח, ביום ראש חודש שחל ביום שישי לא התפלל מוסף והוא רוצה לנצל את יחובת הרשב״א, הוא יכול לעשות דבר כזה, לומר לחזן, תכוון עליי להוציא אותי בברכת מעין שבע. טוב, זו אפשרות, אבל חוץ מיום שישי אין לך בכל ימות השבוע את ברכת מעין שבע, ואין לך במה להשלים, נמצא שהאדם הזה הפסיד את תפילת מוסף, עבר זמנו, בטל קורבנו. אבל אם האדם הזה בא לשאול עשר דקות לפני שיעבור הזמן, לא התפללתי, לא מנחה ולא מוסף, מה קודם? תענה לו. קודם כל, מנחה ורק אחריה מוסף. מנחה יש לך שבעה ימים בשבוע, מוסף פעם או פעמיים, ולכן תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. כל זה לכתחילה. אבל אם האדם הזה לא ידע, קודם התפלל מוסף ואחר כך מנחה. בידי עבד יצא. כי הכלל תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם, אמרנו כבר בשם הגמרא באזרחים מ'ט שזה רק לכתחילה בלבד, ואין הדבר הזה מעכב, ולכן אם האדם הזה הפך את הסדר, דה דה עבד יצא. הזיד ולא התפלל תפילה אחת, אין לה תשלומים אפילו בתפילה הסמוכה לה. ואם רצה, התפלל אותה נדבה, ואינו צריך חידוש אם התפלל אותה בתפילה הסמוכה לה. כל דין תשלומים לתפילה שייך רק, אך ורק, באדם שלא יתפלל בשוגג, באונס וכיוצא בזה. אבל אם האדם הזה ידע שכעת צריך להתפלל מנחה, ולא רצה להתפלל, אומרים לו, בוא תתפלל, הוא אומר לך, לא צריך, אני אתפלל בלילה ערבית שתיים. על כגון זה אמרו, ערבית שתיים עוונו כפליים. אסור לו להתפלל פעם שנייה תשלומים, אין תשלומים לדבר כזה. אם מתפלל תשלומים הוא נכנס בספק ברכה לבטלה. למה? כי האדם הזה ביטל את התפילה במזיד, בשד בנפש. כל מה שנאמר על הפסוק מעוות לא יוכל לתקון, זה שביטל, הכוונה ביטל במזיד, ולכן אין לו שום תשלומים. אבל אם ירצה האדם הזה לעשות תנאי לנדבה, בזה כתבו הראש והרשב״א שאפשר. כי אין חיוב לתשלומים. אבל אם ירצה, אולי כן. יש מחלוקות בדבר, ולכן מה האדם עושה? הוא אומר, אם אני חייב, תהיה לשם תשלומים, ואם לאו, תהיה לינדבה. בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי מכל וכו'. כל זה באדם מבוגר כמוני וכמוך. אבל ילד קטן שבא לשאול עתה את חטאיי, אני מזכיר היום. הלכתי, שיחקתי כדורגל, המשחק היה מעניין, אני הכנסתי הרבה גולים, ולכן לא הפסקתי ולא התפללתי מנחה. אני מתפלל ערבית שתיים או לא? הוא מודה על האמת, שהוא לא שכח. הוא יודע שצריך להתפלל מנחה, אבל השטן בער בו כל כך חזק, והעסק הלך, היה גול אחרי גול. הילד הזה אין לו הרבה שכל. המזיד של הילד זה כמו שוגג שלנו. ולכן, אפילו אם הוא אומר שזכרתי שצריך להתפלל, אפילו הכי מעלה, שאתה יכול להרשות לו שיתפלל עתה ערבית שתיים, משום שהילד הזה אין לו הרבה דעה. אני עובר לסעיף ח' מי שלא יתפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל, מפני שסבור שעדיין יישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו. ובין כך ובין כך עברה לו השעה, יש לו תשלומים. הדין הזה מקורו מדברי הנימוקי יוסף ממסכת דבר כמה בדף כב. שם הסוגיה עוסקת אישו משום חיציו, משום עמונו, ונימוקי יוסף מסתעף להלכה זו. הדוגמה של הילד, בשעה 16 היה לי מניען, יכולתי להתפלל, אבל אמרתי אחר כך, יש זמן, עד שעה 18, כשיש זמן, נתפלל אחר כך. כשהגיע סוף הזמן בשעה 18, אז באמת שכחתי. אז לגמרי נעלם ממני. האם הולכים לפי ההתחלה? בהתחלה הייתה רשלנות מסוימת, או מסתכלים לפי הסוף, מה שקרה באחרונה. הנימוקי יוסף אומר שני דברים. המסקנה בלשון האחרון, שזה לא נחשב למזיד, נחשב לשוגג. ולכן יש לו תשלומים במקרה זה. אדם רוצה לעשות תנאי לימדבה, לצאת יד יחומה לבדיקו לעלמא, למה לא? אבל מעיקר הדין הוא חייב, ולכן אינו צריך לחדש בדבר אומר את העמידה השנייה לשם תשלומים, כי מה שלא התפלל מנחה בצורה כזו, זה היה נחשב לשוגג. כך הוא הדין גם לגבי אדם שהלך לחתונה, הוא נסע מירושלים, אמר, אני אתפלל שם. האוטובוס איחר, הגיע לשם מאוחר, הם היו באמצע שבע הברכות, ולא התפלל שם. מייד אחרי שבע הברכות יש אוכל, חבל מוותר. אמר, אני פועל אחר כך. וגם אחר כך לא התפלל, ושכח. יש לו תשלומים למחרת יכול להתפלל תפילת שחרית 2. או אדם ששתה, השתכר ולא יכל להתפלל, מתפלל ערבית 2. שאלה זו מצויה הרבה מאוד ביום פורים. אם האדם הזה התחיל לשתות בבוקר, יכול לכתחילה הליבה דכולי עלמא להתפלל ערבית 2, תשלומים למנחה. המחלוקת מתחילה אם האדם הזה לא התחיל בזמן, איחר, התחיל לשתות בשעה אחת. האמת, אם היה שואל אותנו, היינו אומרים לו, לך תתפלל, תתחיל במנחה ותסיים בסעודה. אבל הוא לא שאל שאלות, השתכר. ולכן לא יכל להתפלל מנחה. לפי דעת מרן, אף על פי כן מתפלל ערבית 2, גם זה נחשב כעין שוגג. גם בזה יש חלקים. אומר חסד לאלפים עצה פשוטה, יתנה יעשה תנאי לנדבה, יצא בזה ידי חובה לבדקו לענמה. אלא מאי? כאן מעיקר הדין ההלכה היא כמרן. מעיקר הדין צריך להתפלל תפילת אשדומים. ולכן, כשהוא עושה תנאי לנדבה על צד היותר טוב, אין צורך לחדש בדבר אלא תנאי לנדבה מספיק ולא צריך להוסיף שום דבר אחר. כך הוא עדין לגבי כל אדם אחר שקרה לו מקרה כזה ושתה והשתכר. אין הבדל. לא רק לגבי שיכור, גם בשתי שייך אותו כלל. אמנם למדנו למעלה בסימן צדיקת בשם רבנו זלמן שאם האדם הזה בא ושואל בשתי הדקות האחרונות אני שתי שתי שתי רק רביעית, התפלל או לא, אפילו אם עדיין לא הפיג את יונו, כיוון שתפילת שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתי שתיים, כאן אין זמן אחר. יש עוד שתי דקות. לכן, בדיעבד אומרים לו שיתפלל. האדם הזה לא יודע את הדין ולא יתפלל מנחה, בא לשאול בערבית. שוב, גם בזה אומרים לו שיתפלל ערבית שתיים. כל זה עדיין בגבולות, בגדר השוגג והאונס, ואין זה נחשב חלילה למזיד, ולכן יכול לכתחילה להשלים ולהתפלל ערבית שתיים. הדוגמה האחרונה שמרן מביא אלה דברי תרומת הדשא. מרן מחזק את ההלכה הקודמת שאמרנו בשם נימוקי יוסף, שההלכה היא כמו הלשון האחרון, שגם תרומת הדשא הלכה בדרך זו, בשיטה זו, וגם היא להלכה. הדוגמה של תרומת הדשא היא קצת שונה. ואני אתחיל, לפי הסדר, את הדין, אני אומר את הדין בקצרה, ואחר כך אפרט את הטעמים. אדם שנמצא באמצע העבודה ושואל, אם אצא להתפלל מנחה בציבור, יהיה לי הפסד מהרווח. לא יהיה לי הפסד מהקרן, אבל אני יכול להרוויח בחצי שעה זו מאה דולר. אני חייב ללכת להתפלל במניין, או שאני רשאי להתפלל ביחיד. כותב הרב יד אליהו, חייב להתפלל במניין, כי זה הפסד מהרווח. אבל אם האדם הזה אומר, תראה, אני יוצא להתפלל מנחה במניין, בציבור, יש לי פועלים, והפועלים הם לא ימשיכו לעבוד באותו קצב. הגמרא אומרת באהבה מציאה, סגולה, אדם שקיבל הרבה כסף ירושה, לא יודע מה לעשות עם הכסף, עם הרבה נכסים והרבה דאגה. הוא רוצה לגמור מהכסף, הוא לא צריך לעבוד קשה כדי לשרוף את הכסף. יסקור פועלים ולא ישב עמהם. סגולה, בדוקה ומנוסה, שהכסף הולך מהר מאוד. אז הוא אומר לרב, תראה, אם אני יוצא להתפלל מנחה, אני יודע עם איזה פועלים יש לי עסק, אני יודע שיהיה לי הפסד מהקרן. כי אני משלם להם משכורת, גם על החצי שעה הזו אני משלם, והם לא מוציאים תפוקה. אז בזה אומר הרב יד אליהו, יכולים להקל עליו שיתפלל ביחיד במקום במניין. צוטט להלכה בדברי הבאי הרתב ובשאר האחרונים, וכך למעשה. אם הוא יכול מעיקרא כשמקבל עובדים, יחתים אותם. אנחנו יוצאים בשעה 16-16, כולנו יחד, יוצאים להתפלל מנחה. זה חלק מחוזה העבודה. אין לך חוזה יותר טוב מזה. אבל לפעמים העובדים האלה לא דתיים, והם לא רוצים להתפלל. אומרים לו, אתה רוצה לסגור את החנות להתפלל? בבקשה, תשלם לנו, כרגיל. כאילו עבדנו, ממילא האדם הזה עלול להפסיד, לכן מקלים עליו קצת, כדי שלא יפסיד מהקרן, יתרנו לו להתפלל ביחד. אבל כל זה, כל ההיתר, כל הקולה הזו, שהאדם הזה כן מתפלל, רק מוותר על המצווה של תפילה בציבור. אבל אם האדם הזה אומר לך, תראה, אם אני רוצה להתפלל חמש דקות, גם בזה אני מפסיד מהקרן. האם אני פתור להתפלל? אני אתפלל במקום מנחה ערבית, שתיים, זה טוב או לא טוב? תענה לו, אסור. כך כתבו בפירוש תרומת הדשן ושאר הפוסקים, הרמה ושאר האחרונים, שהאדם הזה חייב להתפלל, יהיה מה שיהיה. אפילו אם הוא יפסיד הרבה כסף, עד כמה? עד איזה גבול? נניח הממון שלי הוא 30,000 דולר, זה ההון שלי, עד חומש. אם אני עלול להפסיד עד ששת אלפים דולר, אני חייב. יותר מזה אני לא חייב. כמו בכל מצוות, זה לא רק פה. אלא אפילו פה, שזו רק מצווה דה רבנן, יש לנו הגבלה עד חומש. כך הוא הדין בכל המצוות שבתורה. אדם לא יכול לומר, אני אעשה עוון ואחר כך אני אתן חלק מזה לצדקה. אז העניים ירוויחו, זה כדאי. אין דבר כזה. אתה חייב להפסיד אפילו הרבה מאוד כסף ובלבד לא לעשות שום עבירה ולא להפסיד שום מצווה, לא מצווה דאורייתא וגם לא מצווה דה רבנן, כמו הדוגמה הזו, כמו המצווה הזו שפירטנו. ולכן אפילו, יש לו בוודאי הפסד מהקרן, האדם הזה חייב ללכת ולהתפלל. אם הוא לא רוצה לצאת במניין, לפחות להתפלל ביחיד, לעמוד שם בחנות שלו בצד ולהתפלל תפילה מושלמת. זהו הדין מלכתחילה. כעת עובר תרומת הדשן ודן לגבי דין דעבד. האדם הזה לא ידע ולא עשה את הדין כפי שאמרנו, אלא בא ומספר לך עתה. בערב היה לי כך וכך, לא יכולתי לעזוב את החנות ולא התפללתי תפילת מנחה. האם בדיעבד אני מתפלל ערבית שתיים או לא? על זה הרב תרומת הדשן מגדיר את העניין, זה דומה יותר לשוגג ולא למזיד, משום שהאדם בצורה טבעית, אדם בהול על ממונו, ולכן הוא פוחד שהממון שלו ילך לאיבוד, לכן עשה מה שעשה, אבל זה לא דומה למזיד, אדם שעשה ברשעות במזיד שלא יתפלל. ולכן יש אפשרות להשלים, יכול להתפלל, ערבית שתיים, אין בזה שום חשש. שוב, יש לנו עוד שתי מחלוקות בדעת תרומת הדשן. השאלה היא, מה התכוון הרב? על הפסד דמי הקרן או הפסד דמי הרווח? הגאון רבי יהודה עייש בספרו לחם יהודה מסביר את דברי תרומת הדשן רק אם היה לו הפסד דמי הקרן. חשש הפסד מהקרן על דבר כזה, יכולים להתיר לו להתפלל לערבית שתיים. אבל אם הוא אומר לך, לא, הפסד מהקרן ודאי לא היה. אלא, אני חששתי הפסד מהרווח, ולכן לא התפללתי מנחה. וזה אומר הרב, אין לו תשלומים, לא יכול להתפלל לערבית שתיים. אבל הטעמים והראיות שמביא הרב תרומת הדשן מחזקים את דברי הבחלקמן בסימן רלד, שאפילו אם היה רק מניעת הפסד דמי הרווח, גם בזה בדיעבד יכולים להתיר לו ולהתפלל גם תפילת תשלומים יכול להתפלל ערבית שתיים. הוא מביא ראיה, תרומת הדשן, שגם אדם שלא הלך להתפלל מסיבה זו, זה נחשב כשוגג, שהרי הגמרא אומרת בברכות חטא שצריך להיזהר בכבוד תלמיד חכם ששכח תלמודו. אפילו אם החכם הזה צעיר, הוא בסך הכל בן 40 שנה, הוא לא בן 70. אבל לפני שנה היה גאון שבגאונים יודע את כל התורה בעל פה. שם הוא לא יודע. מה שתשאל אותו הוא עם הארץ. תפיל אחי, צריך להיזהר בכבודו. לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. אבל כל זה דווקא אם זה קרא לו לאונסו. אבל אם החכם הזה החליט, אני סוגר את הספר, לא מעניין אותי יותר הלימוד, החליט להיות סוחר. רוצה להרוויח הרבה כסף, למכור בדים, למכור עגבניות, אז זה גמרנו, אם שכחת את הלמוד, מה איזה אהבה אהבה? אלא מדובר הוא לאונסו. מה זה לאונסו? מסביר ראשי, או מחמת חולי, חלילה וחס, איבד את ההכרה, חלק מהמוח שלו השתתק, ושכח, עוד דוגמה שנייה, היה טרוד בפרנסתו. אתה רואה שללכת להביא טרף לביתו פרנסה זה לא הפסד מהקרן, זה כדי להרוויח. גם זה נחשב כאונס, ולכן חייבים לכבד את החכם הזה, צריכים לקום מפניו. כמו שם, הוא הדין גם פה. נכון שהיה כאן בעיה של הפסד מהרווח ולא מהקרן, ולכתחילה היה אסור לו לעשות כן מוותר על התפילה. בדיעבד זה נחשב כאונס, כשוגג, ולכן יש לו תשלומים. רעיה שנייה, מביא הרב, שהאדם הזה, למרות שעשה מה שעשה, עשוי, בדיעבד יש לו תשלומים, ממה שלמדנו בסימן רמ״ח סעיף ב׳. שם מרן מדבר על מה שכתוב בגמרא בשבת בדף י׳ט. אסור לאדם להפליג בספינה בימים, חמישי, שישי, שבת. אותם שלושה ימים אסור להקדים ולהפליג. לדבר מצווה מותר. מה נקרא דבר מצווה? נוסע לארץ ישראל, או מוסיף רבנותם והמרדכי, אם הוא יוצא בשביל הפרנסה שלו. יוצא כדי להרוויח, להביא טרף לביתו. אתה רואה שגם שם זה לא הפסד מהקרן, אפילו כי מחשיבים את זה דבר מצווה, ומותר לו לנסוע. נכון שמרן אומר ששאר הפוסקים לא מסכימים לזה, שם כדי להתיר לכתחילה נסיעה לו. אבל כאן לגבי דיעבד, שיוכל האדם הזה להתפלל תפילת השלומים, ערבית שתיים, בוודאי שמרן היה סומך בזה על דברי רבנותם. ולכן המסקנה למעשה, אם האדם הזה שואל, לא עשיתי על-פי הדין ולא התפללתי מנחה, כל זה היה בגלל מניעת רווח, אף על-פי כן התפלל ערבית שתיים. בסברת הדבר אנחנו יכולים להשתמש בדברי הגאון מבי יהודה עיאש, ויש לנו גם נפקא מינה גדולה בסברה הזאת. הוא אומר, מהי נפקא מינה שהאדם הזה ילך להתפלל והמוח שלו על הבית-מסחר? מה יקרה שם עכשיו? מה הפועלים האלה יעשו? ממילא לא יוכל להתפלל בכוונה, לכן זה נחשב כשוגג ויש לו תשלומים. לפי זה, לא רק במניעת הפסד מהקרן, גם במניעת רמח יש את הבעיה, יש לנו את בלבול המוח הזה, ולכן יכולים לדון אותו לכף זכות, בדיעבד, יש לו תשלומים. לפי זה תבין שלא כל האנשים שווים. יש אדם שבאמת בהול מאוד על ממונו, ואם הוא יפסיד עשרה שקלים, השם ירחם. נכאב לו הלב, לא יוכל להיכוון בתפילה, לא באותה התפילה, אולי שנה לא יוכל להיכוון. כל החיים שלו יחשוב על מה שהפסיד. אבל יש אנשים מסוג אחר. יש אדם שברוך השם, הון ועושר בביתו, יש לו בית מסחר גדול וענק, מזמן הוא עבר את המיליון. ואז הוא יודע, אני אלך להתפלל, אז יהיה לי מניעת רווח או הפסד 100 דולר, פחות 100 דולר, נו, מה יקרה? האדם הזה רגוע, שלו, ואפילו אחיהו טמא גדול לא הלך להתפלל, כאנושו היה חתם, בהול על ממונו. האדם הזה רגוע, ואם אתה אומר לו שנפל הכוס ונשבר, הוא לא מניד עפעף, נשברה צולחת קריסטל יקרה, לא אכפת לו, אתה רואה שהעושר אצלו זה זורם כמו מים. אז למה כשמגיע זמן מנחה, שם אכפת לו? זה כבר זלזול, זלזול במצוות התפילה, שנחשב פושע ומזיד, ולכן האדם הזה לא יכול להתפלל, תפילת ערבית שתיים. על כגון זה אמרו ערבית שתיים עוונו כפליים. רק באדם שמסכן הוא עני ואביון, או שהוא, חלילה וחס, חסר לו כאן איזה בורג עני בדעת. אולי יש לו הרבה כסף, אבל המוח שלו, כמו איזה ילד קטן, הוא רץ אחרי הכסף מהבוקר עד הערב. אבל הדרשנים רמזו על אותם האנשים שכל חייהם הולכים בדרך זו. אתה שואל אותו, למה אתה אוכל? הוא אומר, אם אני לא אוכל בשר, לא יהיה לי כוח לעבוד. איך אני אוכל לעבוד? אני אפול מהרגליים. אתה שואל אותו, נו, ולמה אתה עובד? בשביל מה אתה צריך לעבוד? תראה, יש לנו נוער על הברזלים, מטיילים כל היום. הוא אומר, אם אני לא אעבוד, לא יהיה לי לכם לאכול, מה אני אוכל? אז הוא עובד בשביל לאכול ואוכל וכן הלאה. גם הבהמה בדיוק אותו דבר. הבהמה עובדת, אוכלת ויושנת, האדם הזה נמשל כבהמות נדמו. בשביל זה באת לעולם? תבוא, ביום הדין, מה תגיד להם? במשך החיים אני אכלתי, ברוך השם, חמשת אלפים חמש מאות חמישים וחמש גרם קילו בשר, זה אכלתי. אתם רוצים לדעת כמה עוף? וכן הלאה. גם הבהמה אוכלת, אז מה? אדם בא לעולם הזה כדי להוסיף מצוות, מעשים טובים, והרגע של המבחן זה שעת מנחה. אדם נתפס באותו רגע בניסיון, אבל צריך לדעת להתרומם מעל הניסיון הזה, אם הקדוש ברוך הוא שלח לו הון ועושר בביתו, שלא יהיה חלילה וחס שיהיה כמו כורח ועדתו, עושר שמור לבעליו לרעתו. אדרבה, יש לך עושר, תהנה מהעושר שלך ואל תעבוד כמו איזה מטורף בכל החיים. שוב, מחלוקת נוספת. אם האדם הזה אומר לך את האמת, תשמע, היה לי ספק, אולי ייכנס קליינט על הספק הזה, ספק, הפסד, אני ויתרתי על מנחה, לא התפללתי. גם בספק מתירים לו או לא? בזה אומר הבן איש חי, יעשה תנאי לנדבה. תגיד, אם אני חייב לילד תשלומים ואם לאו לא יהיה לנדבה, בזה הוא פותר את הבעיה לגמרי, מכל וכול. כשיש לנו ספקות, יש לנו פתרון, תנאי לנדבה. אבל, לכתחילה, חלילה וחס להתיר לו, אפילו על ודאי לא מתירים, כל וחומר על ספק, תגיד לו שהוא חייב מיד לעמוד ולהתפלל תפילת מנחה. ראשית, להתפלל מנחה שתיים, הראשונה מנחה והשנייה לתשלומים. ואם היפך, לא יצא ידי תפילה שהיא תשלומים וצריך לחזור ולהתפלל אותה. וכן הדין בכל מקום שצריך לחזור ולהתפלל תפילת תשלומים. היות והתפילה היא בקשת רחמים, לכן אדם שקרא לו אונס ולא התפלל אחת התפילות, יש לו תשלומים בתפילה שאחריה יכול להשלים ולהתפלל במקום ערבית אחת יכול להתפלל ערבית שתיים, או אם לא יתפלל ערבית יכול להתפלל שחרית שתיים. אין הכוונה שיחזור מתחילת התפילה עד סופה, אלא רק את תפילת השמונה עשרה, רק אותה אומר כפול פעמיים כדי להשלים את התפילה שחסרה לו. מה שאדם יכול להשלים זה דווקא בזמן התפילה, אבל שלא בזמן התפילה, אינו יכול להשלים. כגון, האדם הזה לא התפלל שחרית, הוא בא לעשות תפילת תשלומים בשעה 12 בצהריים, אז זה לא זמן שחרית ועדיין לא הגיע זמן מנחה, לכן אין אפשרות לעשות שום תשלומים באותה השעה. התשלומים הם כמו אורח אצל בעל-הבית. כשיש לך בעל-הבית יש תפילה עיקרית, יש בסיס, ואז דרכה אתה יכול להוסיף גם את תפילת התשלומים. אבל אם באותה השעה זה לא זמן תפילה, ממילא אינו יכול גם להתפלל תפילת תשלומים. יש מחלוקת בראשונים, מה הדין לגבי אדם שלא יתפלל הרבה תפילות. היה חולה, היה אנוס, והחסיר שלושה או ארבעה תפילות, הערב הבריא ויכול להתפלל. הוא רוצה כעת להשלים את כל התפילות החסרות לו. האם התשלומים רק לאחרונה, רק לאחת, או לכולן יש תשלומים? המסקנה היא, רק לאחת יש תשלומים, ולא יכול לחזור את כולם. אלא אם כן, האדם הזה דרכו הוא רגיל תמיד לכוון בברכה הראשונה בברכת אבות. ואז האדם הזה, לפני שיתחיל את התפילה השלישית, יאמר כך, אם אני חייב תהיה לשם תשלומים, ואם לאו, תהיה לנדבה. דבר נוסף, יחדש בה דבר, בזה יהיה הדבר מותר. מה פירוש יחדש בה דבר? אם בתפילות הקודמות התפלל תפילה רגילה, כאן יוסיף משהו באמצע שמע קולנו. לפני שאחתום כי אתה שומע תפילת כל פה, יוסיף שהקדוש-ברוך-הוא יחזיר בתשובה את כל חיילי צה״ל. או בקשה כעין זו, בקשה פרטית או כללית, זה לא חשוב. בחי גוונה, אין לו חשש וספק ברכה לבטלה. ממה נפשך? אם ההלכה היא שהוא חיה בתפילת התשלומים, אז התפילה היא בסדר. ואם לאו, יש לו לפחות תפילת נדבה. בזה הוא פותר את הבעיה ויוצא ידי חומה לבד לכול עלמא. כמו שיעצו בזה רבנו יונה, הראש עטור ושולחן ערוך. אם עבר כל היום ולא יתפלל תפילת מוסף, למוסף אין תשלומים. הבעיה היא מחר ביום ראש חודש או שבתות, ימים טובים, ימי חול המועד. אם היה אנוס, הוא לא יתפלל לתפילת מוסף. הוא לא יכול לומר בלילה, אני אתפלל כעת, ערבית שתיים, השנייה, תשלומים למוסף. כי אותה התפילה, עיקרה אינה לבקשת רחמים, אלא עיקר התפילה הזו היא בבחינת ונשלמה פערים שפתנו במקום קורבן מוסף. יש לך קורבן מוסף שהיה קרב בבית-המקדש, ועוונתנו חרב בית-המקדש ואין לנו קורבן, במקום זה אנו מתפללים את תפילת מוסף. והרי הכלל בקורבן, עבר זמנו, בטל קורבנו. אם יבוא מחר מלך המשיח, יבנה את בית-המקדש. אתה יכול לומר, אתמול ביום שני לא הקרבנו קורבן, אז נקריב כעת במקום אתמול-שלשום בקורבנות הכלל, עבר זמנו, בטל קורבנו. לכן הן לתפילת מוסף והן לתפילת נעילה של יום הכיפורים אין תשלומים. לכן אם האדם הזה לא הרגיש טוב ביום הכיפורים לפנות ערב, ולכן לא יתפלל לתפילת הנעילה, בלילה לאחר שאחר להתאושש, הוא רוצה להתפלל ערבית, והוא אומר, אני אתפלל גם את תפילת הנעילה. לא. במקרה הזה אין לו אפשרות, האדם הזה הפסיד לגמרי מכול וכול את תפילת נעילה, ואין לה תשלומים. יש מחלוקת בפוסקים מה הדין באדם שהגיע בדקות האחרונות של היום. הוא שואל אותך, לא התפללתי לא מוסף ולא מנחה. אין לו זמן להספיק להתפלל את שתיהן גם יחד. יש עוד ארבע דקות, יהיה צאת הכוכבים. אם הוא יתחיל את מוסף, עד שיגמור יהיה צאת הכוכבים ולא יוכל לומר מנחה. אם יתחיל מנחה, לא יוכל לומר מוסף. האם כדאי יותר לומר את תפילת מוסף ואת תפילת המנחה, יוכל להשלים אחר כך ערבית שתיים, או נאמר לו, יותר טוב שיתפלל כעת תפילת מנחה ויוותר, יפסיד לגמרי תפילת מוסף, משום שתדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. זה העיקר לדינה שיותר עדיף, יותר טוב, שיוותר על תפילת מוסף ויתפלל כעת, יתפלל לתפילת המנחה, משום שתדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. אדם שלא התפלל איזה תפילות במזיד, ידע שהוא חייב להתפלל ומשום מה לא התפלל, זלזל. בזה אין לתשלומין, אין לו היתר להתפלל תפילת תשלומין. כשהיה יכול להתפלל תפילת מנחה הוא זלזל. אמר אני אתפלל ערבית שתיים. על כגון זה אמרו ערבית שתיים עוונו כפליים ולכן אין לו היתר לעשות דבר שכזה. בכל מקום, אדם שחזר בתשובה הערב הכיר את בוראו ואומר, אני מוכן להתפלל כעת ולהשלים גם את התפילות שהחסרתי בעבר. אפילו אם תחשיב את זה בגדר מזיד, יש לו העצה, מרן אומר שעשה תנאי לנדבה. היינו, לפני שיתחיל את תפילת התשלומין, יאמר אם אני חייב תהיה לתשלומין, ואם לאו יהיה לנדבה, גם בזו יוצא ידו חובה לבדי כול עלמא, כאן במקרה זה אינו חייב לחדש בה דבר. אדם שהיה יכול להתפלל בשעה ארבע, היה לו זמן והיה יכול להתפלל, אבל הוא אמר, יש לי זמן, יש עוד שעה ורבע עד סוף הזמן, אני אתפלל אחר כך. כשהגיע סוף הזמן, בשעה חמש, היה לו הרבה קליינטים, ושכח בכלל שלא התפלל. האם האדם הזה נחשב לאונס, או כיוון שבהתחלה זכר ויכול ללכת להתפלל בשעה ארבע, אז זה נחשב תחילתו בפשיעה ובסופו באונס שחייב. בזה דן על נימוקי יוסף, הוא מביא שני תירוצים בדבר. המסקנה, נחשב הדבר הזה כאונס, ולכן יש לו היתר להתפלל תפילת התשלומין. לא מחשבים את האדם הזה כמזיד ופושע, אלא כיוון שבסוף הזמן בסך הכול הוא שכח ולא עשה את זה, חלילה, ברשעות, ולכן מחאי גוונה מתירים לו להתפלל ערבית שתיים. נו, כאן אפשר, כאן הוא יכול. נו, אז הוא אומר, מנחה. שיעבור, הוא יעשה את מה שיכול. אם יספיק, יספיק, נספיק, נספיק. רבותינו לא תיקנו לאדם הזה אלא את מה שיכול. הוא יכול כעת, את שניהם יעשה. יכול לעשות אחד, יעשה אחד, ולכן הוא חייב ללכת לפי הסדר. אומנם הדבר תלוי במחלוקת האחרונים, אבל אם היו רואים האחרונים את דברי המאיר, היו חוזרים בהם. ולכן, משום זה אמרנו כאלה. חמד, מוסף, הוא לא אומר את כל הזה. הוא צריך ללכת אם אתה חוזר את הבית. אפילו, אחי. יכול לעשות את זה. כל מוסף, מסגן יחידי של ראש הממשלה. אפילו, אחי. הכלל הוא תמיד, הן בענייני קורבנות והן בענייני תפילה. תדיר ושאין לו תדיר. תדיר קודם. אדם שיש לו הפסד ממון, הוא אומר לך, אם אלך להתפלל אני אפסיד כסף. אפילו, אחי, הוא חייב ללכת להתפלל. הוא לא יכול למכור את העולם הבא שלו בגלל בצע הכסף. אלא שיש כאן שלושה דרגות בעניין זה. הדבר הראשון, אם האדם הזה אומר, אם אני אלך להתפלל במניין, אני רוצה להתפלל.