תלמוד תורה מול פרנסה – האם עדיף לעבוד ולהתפרנס או להקדיש את החיים ללימוד תורה? וכן הלכות תפילת מנחה, חזרת הש״ץ ומתי מתפללים תפילה אחת בקול רם

 

- - - לא מוגה! - - - 

בפרשה הקודמת קראנו

שכשם אלוהיך תראה אותו תעבוד.

ומילים אותו תעבוד

הסביר ואומר לנו הרמב״ם,

שהכוונה היא

מה שאמר שלמה המלך

ככל דרכיך זה עין.

הגמרא במסכת

ברכות ה' לגמרא המורה.

וזו פרשה קטנה שגזרו תורת נאום בה,

הגמרא מצוטטת את הפסוק בכל דרכיך ולעין,

כפי שאמר התנא באבות, פרק ב' תשמעי וכל מעציך יהיו לשם שמיים.

שלא רק כשאדם עושה מצרות, מעצים טובים,

לא רק הם יהיו לשמה אלא גם כשאדם עוסק באנינים הגשמיים שלו,

שגם בהם הוא מתכוון לשם שמיים,

ואני אוכל כדי שיהיה לי כוח לעבוד את הבורא.

אני אשם כדי שיהיה לי כוח לשבת ללמוד תורה,

למצואות מצוות ומעצים טובים לראש חרוד.

אין ספק שהמטרה הנוספית שלנו,

שהאדם עושה מצוות,

שהכול יהיה מאה אחוז נטו לשם שמיים.

לא תמיד הדבר אפשרי

שיהיה כך,

ולא תמיד האדם יכול להגיע על המטרה,

ולכן נבוא חכמינו מתוך שלא נשמע יבוא נשמע.

אבל

עוסקים יחלקו ימיהם

לגבי אדם שעומד על פרשת דרכים.

כפי שפתח לנו את המושא היה הגאון רבי שמואל אבוהר,

בפרשת רבי שמואל.

הרב אבוהם הוא גדולי רבני תניה לפני שלוש מאות וחמישים שנה.

יש לו את ספר הבחירה, ספר רבי שמואל, ועוד.

והוא דן,

אדם שהתחכן,

נשא אישה, הכל בסדר.

יש לו פרשת שתי דרכים.

ללכת ללמוד מקצוע.

במקום הזה הוא יכול ללמוד את המקצוע, להתפרנס וחמור.

מה יהיה עם התורה?

תלמד המתכנסת ברוחו,

נלמד העת איתה,

נלמד כמה שעות בערב.

או,

במסלול האחר,

נלך כל אלה ללמוד כל העת.

ובשביל רב, שיש לך חלקי כסף.

כי בן הורשע מהסבא שלו,

לא צריך לקבל פרוצה מהישיבה.

לא צריך ללמוד מאד רב.

אחר כזה תגידו גדולה,

ולכן קודם, בשביל מה אתה תלך ללמוד מקצוע,

חבל לך על הזמן,

תתחיל בנושא הרוחני ובתורה,

ובליל את החיים שלך בזה,

תקיים את מה שאמר דוד המלך,

שבטי בבית ה' קודם החיה.

אבל אין הרבה אנשים שקיבלו ידושה מהסבא.

כל האנשים אין להם.

אם כך, מה המחיר?

צריך לקבל מלגה מהכולם.

זה לא יכול לשבת על המון מנחות

וייתן לו פרנסה ולי יביא אוכל לבית. יש לו משפחה.

השאלה היא, האם זה כדאי?

הרי הגמרא משבחת מאוד את אותם האנשים שלא נהנים מהבריאות.

דהי עקפיך כי צוחם.

אשריך מטוב לך.

אשריך מעולם הזה וטוב לך מעולם הבא.

אשריך, כמובן, משבחת את איש שנהנה מול הגיע עקפם.

ברשימים, אם הוא ילך לעבוד, והיום הוא הגיע עקפם,

והוא מבלט עקבות היום בעבודה מוגדרים ושמיעים.

מה זה?

זה או זה?

זו השאלה,

ועמי הדלים גם גדולי הפוסקים.

הרמב״ם,

כשפתח לנו את הנושא בדברי המשנה באלוה,

תופיע תלמוד תורה עם גורף ארץ,

שידיעם שלהם ישכחת עמות.

אשר הוא כתב בפירוש המשנה,

והמשיך גם בהערכות תלמוד תורה, פרק ג' הלכה י' ועוד.

ואחריו, כל גדולי הפוסקים

קיבלנו בהרחבה פרקס.

התשוויץ,

אבי שמעון בר צמח,

היה מגדלי הדור,

היה תחילת ימיו בספרד.

חבר'ה שהיה גדול עצום ברם,

בתחילת ימיו לא רצה ליהנות מכיתה של תורה.

המקצוע שלו היה רופא.

הרופא היה מתפרנס מזה,

ואחרי זה,

אחרי שהיה גומר בקליניקה,

היה יושב והעוסק מגניב בו.

כל זה היה עד גלות ספרד.

לצערנו היו שתי גלויות בספרד.

הגלות האחרונה הייתה בריש ננברץ, שיותר לא חזרו לשם.

בגלות הראשונה, מאה שנים קודם,

לצערנו

רשו אותה, רק עוד הפעם הזאת.

בגלות הראשונה,

התשווה בבי שמעון ובתמח,

נאלץ לעצור לספרד,

הגיעה לאג'יר.

הרי גב' אדומי אג'יר,

שם הם קיבלו אותו בשמחה וכבודו.

ואז הוא עמוק בפני פרשת דרך.

להמשיך לעבוד,

הוא רופא, הוא רופא טוב, וזה יכול להתפרנס,

וחלק מהיום יעסוק בתורה,

או לנטוש את העבודה, כל היום תורה נטו.

אחרי הסימן שאלה, שאלה ועמד בפניו,

ואז הוא התחיל בדברי הפוסקים,

תשובות הגאונים, הרמב״ם,

הביא את הרעיון של הרמב״ם,

גווחה אותם,

הוכיח מעשרות סוגיות בשס, במדרשים, בשונות הגאונים,

שכדאי שאדם ייהנה,

יקבל את המגזר מהישיבה, ובגלל שיעסוק

כל היום כולו בצבא.

כמשל, אני אומר,

יש מצבה,

הצבא שלנו מורכב,

יש לך עשרות דיוויזיות שרובם הגדול חיילי מולויים.

יש גם כמה סדים,

אבל עמוד השידרה של הצבא

אלה אנשי הקבע.

אנשי קבע, כך נקרא,

מסביב להם אתה בונה את השם.

ברוחניות,

אנשי הקבע שלנו מבחינה בוחנית,

אלה הם אדם הרבונים,

שלא עוסקים בממלכת הקודש ובמשרה חוקית,

אלא

כולכם כולו שקועים בצורת השם,

ואז הם יכולים גם להתעלות ולהגיע גם לתחנה הסופית,

לסופי שמרתתה,

אביבה די סדר.

בלי זה לא יהיה לך גודל המשך של תסכמי על שום

שמשוכנן ומעלה יודעים את התורה כולה ויכולים לפסוק בכל מקצועות התורה,

ולא תוכל להגיע למצב הזה,

אם האדם הזה ילך לעבוד ואחר כך יבוא לבנה.

שקפה בדק עם גבולי התנאים,

היו חלק מהם

שהיו עובדים על משחק נפחה,

או על מלחמה מסמלן.

רבי יהושע, כמובן הוא סופר עליו בברכות כבחות,

שהיה במקצוע והיה פחמי.

מה זה פחמי?

אם אתה מרשל על גז ועל החשמל אף בזמנם בדורותם,

לגבי להם היו איזה שני מילה פחמים.

הוא היה קודם רציני,

הוא מגליק אותם,

אחרי שזה הופך להיות פחם,

והוא היה מקבל מאנשים את המבורים.

היום אין מקצוע כזה.

היום רק פעם אחת בשנה קונים פחמים.

לפני יום העצמאות.

אז הופכים קונים פחמים,

לפני יום אחד אף אחד לא הלך לעבוד.

אבל זה היה מקצוע שלו, כמו שהגמור מסתכלת שם.

אתה רואה, בנאים, האמורים,

כך הם נהגו לעשו,

הם היו גם באים וחזקים בגופם,

היו ענקי הלוח ונפשם.

יפנו גם לעסוק במלאכה,

גודל הזקן היה מסתכל תרפאית חד,

חציו הופכים לשתק, חציו הופכים לשתק, חציו הופכים לשומר לתנידה, כמו שהגמירה עברה ביומן עמודי,

יחדו גם וגם.

אבל איזה זמן הזה אין אפשרות לדבר ולעשות כן?

כך אומר מרן בכסף ישנה.

בדרך כלל החיבור בכסף ישנה,

מרן כתב אותו כדי להביא את כל המקורות שמהם שאב הרמב״ם את ההלכה.

אם יש איזה פשויות על העולם,

מרן תשתגלו בזה.

כאן מרן לא נושא פנים.

כאן מרן כיצד כל הראיות שאומרי התשווה,

מרן מתנגלות אותן, ובסוף

הוא אומר, הוא אומר,

קודם אמר שהצד השני, החולקים עלינו צודקים.

אם היה אפשרי, תגיד ההלכה כמו שהם אמרו.

הרב אומר, אין אפשרות בהווה במובן הזה לבחר את הדברים האלה,

ולכן

עת לעשות בהשם,

יפה מזרחות.

וזה מרן מסוים,

ולכן

רגוני ההלכות לא נהבו כרמב״ם.

הוא דובר אל יד אנחנו הספרדים,

וכיוון להראות את הרמב״ם, כמו שלא רק בטל בשאלות יישובות עד כת בטל.

כאן, הלבוש כותב,

חכמי דורו של הרמב״ם לא הסכימו איתו.

חכמי המשאר החביב,

ולכן המסקנה של הגאון בשמואל אבוהם,

שנוצח שהאדם הזה יבחר

בדרך השנייה שילך לכולל,

יושב ויעסוק כל היום בצורה,

למרות,

כמו שאמרתי קודם,

יתחייב בכבוד הפמילה,

כמו נפרנס את העצמו.

חשבו את ההסכם להסתכלנו סביבים.

אנחנו נוכים לאלה שמולדים, אני ההסכממום שמשלם,

ובאותו עם סכם יושב אדומים,

תשמע שההסכם הזה סואם את ההלכה.

גם הגאונות המחיי בן אדם יש לספר ראשון לציון,

גם הוא בספרו אומר את הדברים האלה ליהושע,

ואחרונים, כל גדולי האחרונים, גם אבינו הלכה אצלנו,

בסימן ראש תמיד אלוף,

בדיבור המתחיל, בכל גודלי אדעות,

ולכן הוא אומר את המסקנה הזו להתיר ותריך להשתדל לחנן

את אותם האנשים שמוסגלים.

יש לו בן כוח וחלק,

יש לו כישרון גדול,

יש לו גם סבלנות שיש אנשים, כישרון יש.

אבל אין לי סבלנות לשבת, איך אומרים לאנשים, יש לו קוצים ברגניים,

יש לו כפיסים,

הוא יושב עשר דקות והוא הולך.

מה מחר כזה שלכם לעבוד, יהיה נגר, יהיה סטה, יהיה חשמונאי.

אדם שברוך השם יש לו את כל הכלים מבחינה רוחנית נפשית,

מסוגל לשבת וללמוד,

ודאי שחובתנו מעודד את האנשים האלה שלא יהיו רק במשרה חלקית,

אלא יהיו

במאה אחוז נוטו, ישבו ויעסקו בתורה.

ואנחנו נשתדל

לסייע באדם.

זה רק המציאות של הדוח שלנו.

המציאות, לצערנו, תפחה את האנשים.

במשך השנים האלה,

הרבה אנשים התקרבו להבין שבשמיים.

חלק מהם על ידי אנשי האחים,

או על ידי הרב אמנם ניצחק,

וכאלה זה, יש לו עשו חיים,

כמיליון בני אדם שהיו בצד השני,

כאילו, גם כאן,

גם בכל הארץ,

גם בכל העולם,

אנשים מתקרבים, מתחדרים לשורה.

אנחנו שמחים מאוד, דבר שהוא מאמין לתלם לראות את הבעלי תשובה האלה

ששומרים תורה מסוימת.

בכל איזה בעלי חטיבים.

ממש.

כולם לומדים בתוך כמה דקות איך להניח חטיבים.

איפה הבעיה? איפה תודה רבה כלום?

אין לאותם האנשים, אלה הם מנגיגים.

תרשמים יש.

תרשמים שהיא תפוס מיכולית,

בכל מקום יש מי העגרה והמלך בעולם צריך אישי.

יש.

אבל.

חסקנית שהוספיקה הלכה למעשה,

בצורה מדויקת,

על כל דבר ודבר.

אנחנו מבקשים.

רב שידריך אותנו, שיפסוק לנו.

יש דרשם בכל העולם, ואין לנו מעניין.

הרב אביב יצחק ראה את הלבנציה וממשיך לעבוד.

אנחנו כאן יושבים עדים על הכול.

הוא ממשיך בגלם להחזיר משמעות.

מה יהיה בעוד עשר שנים?

עוד מיגיון אנשים זה חוזר כפולה, מעולה יותר.

יש לך תסכנים של אותם האנשים?

באמת מחר לסופר, תגיד,

והנהל של הסופר, אני רוצה פסקנים.

יש לו עמדה, כמה פסקנים, שהוא ימכור לך.

תנימה.

אתה צריך להכשיר את הדור החדש,

שאותם אברכים ילכו ויעצפו בין דברי תורה ודברי הלכה.

אנחנו מקווים שעצמנו יעשו חי בנהוגה.

אותם האנשים ברור הזמן יהיו גם פסקנים שהם היוו,

שהדריכו את אותם האנשים.

בינתיים?

אנחנו, איך אומרים לאנשים לחוץ, אנחנו, אין לנו את אותם האנשים שאוהים לדבר.

פעמים אנשים שהם חצי חתם ורבע חתם עושים מנגיגות בגלל שאין מישהו אחר.

הרבה פעמים אתה שומע את הפסקים שהם עבורים בצורה לא נכונה,

לפעמים הם שומעים.

בכל זה אולי אנחנו אשמים, אביי אשמים אנחנו.

אם היינו מכשירים את הזאת, כמו שאמרת, היינו מקדמים את פני,

היינו רואים מה עתיד להיות, מה צפוי,

אולי מה היה קורה הדבר הזה. כבר יש בעיה.

החוק משתדל להתקדם קדימה,

מראה את הערכים ולעודד את אותם

האברכים שמסוגלים להמשיך ולגדול בתורה,

גם אם המחיר הוא,

יצטרכו ליהנות מהבריות.

יצטרכו לקוון מיטב שיהיה כך,

ובכלל שיהיה לזה המשך לתורה,

שלא תשכח חלילה לימוד קרוב.

אני אומר, זה נושא אחר,

לימן רשת המשפט,

הלכות

תפילת מונחה.

ויוצא יצחק פסוח בסודו.

שם למדנו,

יצחק הרימי תיקן את תפילת המלחמה.

התפילה עצמה,

דבר ברמב״ם,

השולחן ערוץ ועוד הסכים שהתפילה היא מדורמת.

כמו שנאמר, ולעבודו בכל איבתכם,

זו העבודה שבלב זו התפילה.

תכף אמרה דורשת איתנו, ואלה,

כשחכמינו באו ונחנו אלינו,

סיגרו לנו שלושה תפילות.

וברייתא, פעם אחר ביום אדם מתפללו מסוג.

חכמינו נתנו לנו את התפילות

אברהם אבינו תיקן שחריף,

יצחק נבחר בו יעקב תפילת ערבית.

אלה הן התפילות שאנחנו מתפללים מודי יום ביומו.

אומנם שהתפלל כבר ערבית לשחריף.

סר לעשן את תפילת המלחה בכל הדעות, דבר ברייתא,

אלא תוספת ראשון היא

מצווה מדרבנו.

וראשונו,

שבולעלה כאילו תלמידים הן גאות, באנו.

למה קוראים לתפילה הזו בשם מלחה?

הרי קורבן הוא תמיד של שחר,

שכנוגדו יש לנו את תפילת שחרים.

גם שם היו מובאים עם הקורבן

גומלים גם מלחה.

מדוע אם כן, רק כדי שאתה קורא בשם מלחה,

בקורבן הראשון,

בכל זאת נדחה את הסיפור שהיה אצל העם מדהים מאוד בארכידאי.

בהתחלה התוכנית הייתה

תעקוד את יצחק.

אמר מנחה אומר לו,

אל תשלח את החיים לנער ואל תעתו בנימה.

ולכן,

והנה עילה חם לאחד ותלמד בקרניו,

ואלף אברהם וייקח את היל ויעלם ובעונה תחת בינו.

מיד אחרי זה אבא המביא הצטער.

הוא לא צפה שיקרה הדבר הזה.

הוא אמר,

כל קורבן שמובן צריך להבין יחד בימו את המלחק.

לא ידעתי מלחק.

אמר למצחק אבינו,

אבא אל תצטער, אני את הכול, תפילת המלחק במקום,

וזה אנחנו עושים עד יום זה.

אז הוא מדגיש שכל אדם צריך להיות זכיר מאוד לצפילת המלחק.

נכון שיקדם ואמר שקורא נראה את הילד בלבנם.

אמרו לאחי אדם צריך להיות זכיר,

לא יתעצל ללכת להתפלל מידיהם בעונו במניח,

על ראש מטרוד בעסקים ובאמצע העסקים שלו.

אמרו לאחי להתאמץ

כדי לקיים את המצווה הקרחה.

זהו ראה,

אלאו הנביא,

היה לו את העימות הקשה עם אותם נביאי הבעל.

כל זה מסופר בספר מלכים בין.

היה לו תשאיר תם, שונים,

שמואל מורדף,

מפני לא רק אותם נביאי הבעל,

המייסד,

גם המייסד שהיה תחת הנהגתו של אחאב,

שהיה מלך לשער, שהצליחה אותו לגרום אל אשתו,

ורדפו אותו, אותו ואת כל מביאי העומר,

הרבו את תגובם הגדול,

ולצערנו רוב העם נטה אחרי עבודה זרה על ידי אותם נביאי הבעל.

אליהו עשה את הגזרה, שלא יהיה גשם וכו'.

תחלה סופית.

הוא הציע לאחיו,

בן מלעשה, נזבח אחד,

ונראה

אם הקורבן שלכם מנצח או הקורבן שלי,

שהקב' יישלח אש מהשמיים.

וכך היה.

הם הביאו

את הקורבן שלהם.

היו שניים, שגרדו יחד

באותה רפת.

והעגל לא רצה לזוז.

הוא ידע שלוקחים אותו לעבודה זרה.

אז שבא אליהו, הוא אמר לו,

כמו שמתקדש עם שמיים על ידי אחיך,

גם על ידך,

שהראו שאין אש,

והעבודה זרה על כל הבל ואין בה מועיל, גם על ידך מתקדש עם שמיים.

הוא אמר לו,

כמו שאתה תמסור אותי בידה.

זה כזה, אדליהו נצר אותו,

ואז הם לקחו

ושמו אותו על המזבח.

הם לא היו טפשים,

הם היו רשעים, זה לא טפשים.

והם ידעו שהעבודה זרה,

הן הן במועיל.

והם ידעו שבא אליו יש מהשמיים.

מה הם עשו?

גיסו של אחת,

חייל בית האלי,

והוא יסתתר שם מבעוד יום,

וכשיצעקו לו,

הרבה על ענינו,

ואז הוא יזיק להם בלמטה את האש.

גיסו שברכו שלח מחר, שעקת אותו ונשן ושאר פגל.

הם צועקים,

הבעל עלינו, אין קום ואין עונה ואין אשם.

השם יחשבו,

רק הגיע התורה של אליהו הנביא,

שהתחיל להתקודם בפני הקדוש ברכו,

כדי שיהיה כיבוש השם,

ואתה יציגו אותה את דיבם אחרוני וכו'.

מתי אליהו הנביא נעלה?

בזמן המלחה.

הגיע אחר התהריך,

בזמן של הקרבה תורבן תמיד שבין הערביים בזמן המנחה,

ואז נרדה אש משמיים ושרפה את הקורבן, את כל המים שהיה שם, הכל התייבש,

ואז כל העם ביחד אמרו,

השם הוא האלוקים, השם הוא האלוקים.

כמו של יום הנביא נענה בזמן הזה,

יש לנו גם סיכוי שבעזרת השם גם אנחנו נענות בתפילה,

בגלאטון, כל אדם ואדם מתאמץ

לא להפסיד אף פעם את תפילת המנחה,

אלא להתקלל מזה יום ביומו.

יש אנשים עסוקים בעבודה,

שאומרים לו, מה יהיה על מלחה,

ועם זמן, אני עסוק.

ערבית שתיים.

על זה אמרו? ערבית שתיים אמרו לא ככלל עליהם. אין דבר כזה.

גם אנחנו נבנבנת במוביל לבוא ולעקוד את המזרח,

בוודאי שיש עליו אותה חובה ללכת ולהתקלל

מזה יום ביומו ולא יפסיד את התפילה לא בחול ולא בשבע.

ספר התפילה הוא, אנחנו מתחילים משם אהוד,

גם מוצא אחלה גיטית, אחרי זה פרשת התמיד,

את הכבש שאולי ועשה במערביים,

פתאום הכתובת אשרי יושבי ביתך,

אחרי שאומר החזן קדיש,

אחרי זה אנחנו מתחילים מתפילת הלחש.

גמרנו עושה שלום,

ואז

החזן חוזר, כופל את תפילת החזרה.

מדוע?

למה צריך לומר את תפילת החזרה לשחרית,

נוסף, נמחף

אותם לדבר?

יש אנשים שאינם יודעים קרוא וכתוב,

אינם יודעים מובטלו לבד.

ולכן,

כדי לזכות גם אותם, שגם הם יטעו ידי חוות התפילה,

יקנו חכמנו את תפילת החזרה, הם ישמעו יטעו ידי חובה,

שומע כמובן.

יום פחות, פעם היה הרבה,

אבל גם היום יש עדיין אחוז אחד או שניים מהאישים

שאינם יודעים לקרוא, ולכן יש צורך בוודאי להמשיך בזה.

יותר מזה, הרמב״ם בתשובה נשאל,

שכל הסיבוב כולו,

כולם יודעים להתפלל,

כולם יתפללו תפילת לחש.

האם צריכים לחזור ולומר את תפילת החזרה?

עונה הרמב״ם ואומר, כן, צריכים, חייבים.

אפילו אם בטל הטעם לא בטלה תקנה,

דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירות,

מה שהגמרא אמרה בבקשה ד'.

והרמב״ם ממשיך, אומר לנו עוד שתי דוגמאות.

הגמרא מנסכת שבת בתף חסד״ל את הגמרא אמרת.

תקנו חכמינו בליל שבת

אחרי שאומרים ויכולו השמים והארץ,

אנחנו מוסיפים גם את ברכת מעל שבע.

בשביל מה צריך לומר אותה?

הרי בכל ימי השבוע לא אומרים,

והגמרא מסבירה.

היו אנשים שהיו באים מאוחר.

אותם שמתחילים מאוחר

גומרים מאוחר.

אנחנו סיימנו את התפילה,

חוזרים מהבית הכנסת שהיה מחוץ לעיר,

חוזרים.

אותו אדם יחזור מאותו מקום נובעד

מחוץ לעיר

הימים המדדיקים.

בוא תרמוס כל החיות היער, שמאותם האנשים ינזקו,

ולכן תקנוח כמונו הסיפור.

ברכת מאין שבע, בינתיים, מאז שאנחנו גומרים את הדרכה הזו,

אותו אדם יגמור את התפילה וישוב ויחפר יחד איתנו.

אומר הרמב״ם, אפשר בזמן הזה.

בתי הכנסות שלנו אינם מחוץ לעיר.

בתי הכנסות במרכז העיר, בכל שכונו, בכל מקום.

אז למה היום אתה אומר את ברכת מאין שבע?

אמרת לך את האחרון.

נכון לדבר שכאילו הטעם הזה לא שייך,

אבל גם אם בצד הפעם לא בצד הפעם.

כך גם הקידוש,

הוא מראה את הגברה בפסחים קא.

בזמנם ודורותם היו רק

אומרים את התפילה, כמו אומרים,

ואז היו כבר מביאים כוסייים דרך שבח והיו אומרים את הקידוש כולו.

היה להם גם הופכים בזאת הכנסת,

והיו אז בתי מלון,

האכסניה הייתה,

כולם היו נמצאים באמתנת האנשים,

היה קידוש, ואחרי זה מיד תעודה.

תראו, אם אין לנו סעודה, כי אין עורכים.

אם כך, אם אתה לא יכול לקיים וקראת על השבת עונג,

אין קידוש אלא במקום סעודה, אם אתה לא יכול לבצע את זה,

כן, למה תורמה את הקידוש?

מדוע אותם הקהילות ממשיכים לומר את הקידוש?

אומר הרב בר, שהוא מתפטר הפעם בו בקל התקנה.

הוא מביא את כל הדברים האלה גם יחד כדי להמחיש לנו שאתה לא כוחין,

כל תקנה של חכמים וכל גזירה,

בכל דקה.

שייך את הטעם שאמרו חכמים או לא שייך?

אם לא שייך, אני כן, אני אמחק את זה. לא.

אין דבר כזה למחות,

זה הכלל בכל התקנות, כך גם פה.

כל זה לפי עכשיו.

לפי הקבלה,

המעלה של תפילת החזרה יותר מתפילת הלחש.

לכן כולנו מקוימים בכל ימות שנה,

ומתפלל תפילת לחש וחזרה,

כך עושים בדרך כלל

ברוב קהילות.

אבל כתבו

רבנו אפרים בשם רבי גאון שגולה על עקב והשולחן ערוך,

לפעמים

צריך להתפלגת תפילה אחת בכל רב.

במקום שתי תפילות, אלא רק תפילה אחת.

היה נוריד דוגמה אחת, אפשרות אחת, איך

עשינו את זה,

אנחנו לא נאבים בזה כדי להימרה, אלא

הביצוע של תפילה אחת בכל רב נעשה כך.

הניח

הגענו תיקון תפילתי כפורת בפניך, חצי קדיש.

מתחילים כל הציבור ליחד את התפילה של שפתיים.

הציבור יחד עם החזן.

החזן אומר בכל רעיון.

מגיע מחייה נתיב, אומרים יחד את הקדישה.

אחרי שגומר את ברכת אתה קדוש, מגיע נתה חונה,

שם ומפסיק לומר בכל רב.

אלא ממשיך, כמו כל הציבור,

ממשיך את כל התפילה בלחש,

זה נקרא תפילה אחת לכל רב.

התקנה הזאת, להתפלל בצורה הזאת, בסגנון הזה,

גיבה פתרון לשעת חרם. לפעמים

אין לך אפשרות לומר גם לחש וגם חזרה,

אלא על שעת חוקה.

כשהשעה תחוקה, אז אנחנו נצטרך להתמודד במקום תפילת החזרה,

בסוף סוף אנחנו נזדקה את החיבור שישמעו את הקדושה,

ולכן נגידו תפילה אחת בכל רב.

מגיש דוגמה, מה שמצוי לנו בימים האלה.

סוף זמן תפילה בימים האלה,

עשר וחצי בבוקר.

יש מחלוקת בשביל שבעה שעה קודם,

אני לוקח את השיטה של הנבוש והגרש.

הם מקימים ביותר אומרים,

אתה חייב לסיים את התפילה,

המברכת עמי ישראל בשלום בעשר וחצי.

האדם הזה החזן, ולא ירגיש טוב,

עד שקם, עד שהגיע לבית הכנסת, התחילו מאוחר.

הוא מגיע ונאמר, כואלנו השם צבאות,

הוא רואה השעה כבר עשר עשרים וחמש.

אם יתפללו תפילת לחש,

ואחרי זה ירצו את החזרה,

הוא לא הספיק,

יעמוד רבי, מה עושים במוקרה הזה, שוב? גם כאן?

תפילה אחת בכל רב.

הוא גומר בעם ישראל, ימשיך הלאה בקול רב.

אחרי מחיי המוטים הובילו את הכבשה,

ימשיך את הקדוש.

חצך אונן רע לה ויאמר בלחש.

אותה בעיה יש גם בתפילת המנחה. גם שם לפעמים

אנשים לא הגיעו בזמן עד שהגיע המניין נעשה מאוחר מאוד,

ונשארו רק

חמש דקות בזמן התפילה.

פעמים רבות זה קורה בימי שישי.

עכשיו, בימים האלה,

השקיעה

נסוגה אחורנית.

לפני חודש, השקיעה הייתה עשרה לשמונה.

יש אנשים שעדיין חיים באיסור, עדיין לא שמים לב שהשקיעה זלה. הם עדיין באים מאוחר.

אגביי, צריך להעיד להם, מגיע להם, רבותיי,

השקיעה השבוע שבעה ורבע,

בתפילים מנחה רבע משבע, תשימו אליהם להקדים.

יש אנשים שומעים אותם.

באים ומתבללים, הכול בסדר,

החזן גמר, המברך את עמי ישראל בשלום,

גמר את תפילת החזרה לפני שקיעת החמה.

בסדר. אין שום פוסק שיאמר שחלילה הייתה כאן ברכה לבטלה,

הכול היה בסדר, גמרנו בפני השקיעה.

אבל אם עד שהעשירי הגיע לכם הגלביה על השעון,

שבע ועשרה,

עוד שש דקות,

שקיעה.

עד שגמרו את הלחש,

אחרי זה כבר יש שקיעה,

לא יוכלו אולי

להתפלל תפילת החזרה, אולי הדרכות הן לבטלה.

כך דעת הרמב״ם, שאסור להתפלל אחרי השקיעה, תפילת מלחה.

בא המשיח,

אומרים לך, אתה כהן,

בוא תקריב קורבן,

והוא מתקל על השעון.

שבע ולבע, אתה כבר ספק יום ספק לילה.

אתה לא יכול להקריב את הקורבן,

ספק דורת הלכונה, אולי עם הקורבן הזה אולי פסום.

למי ספק אתה?

מוזר לא להקריב.

גם תפילת המלחה, שהיא כנגד קורבן תמיד של בין הערביים,

גם את זה אי אפשר להתפלל

מבין השמשות שהוא ספק יום וספק לילה.

זו הדעת של הרמב״ם,

יש חוקים.

אבל בין שתי הכתובות יש לנו את השיטה של הרבי גאון בספר השקיעה.

הרבי גאון אומר,

היום אם הייתה לך תקנה כזו, לא נורא.

אתה יכול להתפלל תפילת מנחה גם אחרי השקיעה.

ביום שישי לא.

מה ההבדל?

הסביר ואומר, אולי גם היום, גם ביום רביעי

אמרנו אתה חונן וגם בלילה, ביום חמישי גם כן אתה חונן.

אבל כשהמגודר הוא ביום שישי זה לא כך.

ביום שישי נלחה אתה חונן,

אבל אם זה כבר לילה אתה קידשת.

אז מי אמר לך שבשעה שבע בעצמי שאתה אומר את תפילת החזרה, מי אומר לך שזה עדיין יום?

אולי זה לילה.

ואולי צריך לומר, אתה קידשת.

ולכן, לפי אברהם גאון, אסור לנו לבוא ולהתפלל תפילת מנחה

ביום השמשות של יום שישי או ביום השמשות של שבת.

זאת אומרת,

הקואליציה של הרמב״ם וסיעתו שעשו אחרי השקיעה,

שישי-שבת היא מתחזקת הרבה יותר.

ולכן,

לפי זה,

אותם האנשים שהגיעו מאוחר, שבע ועשרה,

מה הם יעשו כדי להקדים רפואה למכה,

לא להסתובך במחלוקת הזאת,

עם השעה מאוחרת,

עד שהגיע הספורים לאמצע חמש דקות לפני השמיעה,

לא יאמר החזן תפילת לחש,

ואחרי זה חזרה.

אלא גם במקרה הזה תפילה אחת

בקול רם,

כדי שיסוי כמובן גם את הקדישה,

אבל אין לי רשות,

ולכתחילה,

לומר את תפילת החזרה.

אני יודע שלא כל האנשים מודיעים הלכה,

ויש כת עציהם.

ככה הגמרא קורה להם במחקורת פסחים,

פרק תמיד נשחט,

ויש אנשים שלא מסוגלים לבוא בזמן.

הוא אולי יכול להודיע,

עם גם מודעה על נוח המודעות,

הוא יכול לקשקש.

הם באים מתי שהם רוצים.

מי שרוצה לראות את הדברים,

זה בסדר,

תיקח אותך מצלמת וידאו,

תראה, מי מתפלל בחצר במניין האחרון כל יום אחרי השקיעה?

זה לא אנשים, קליינטים חדשים.

זה כמה אנשים.

חורף, תגיד, מסכימים, לא יכולים לבוא מוקדם.

השקיעה כל כך מוקדמת, ארבע ארבעים, הם לא יכולים להגיע לכיס.

טוב,

נסלח להם.

אבל כעת השקיעה שעות, שעתיים, שעתיים וחצי, תקדים, עשר דקות קודם.

יש סוג אנשים,

ואולי הפסיכיאטר המחוזים אחד אולי יעזור,

אולי לא, לא בדקתי אותו,

הוא מצליח בבנים האלה.

לא, אנחנו שוקרים, אין לנו מה לעשות עם האנשים האלה. אבל,

אם ישמעו לנו,

וכמו שאמרתי, חמש דקות לפני השקיעה

הגיע המיליארד,

לפחות נטיל אותם מספק ברצות ובנתנה,

יש לה ספק תשע עשרה ברכות, זה לא ברכה אחת, זה הרבה ברכות,

שיגידו בשבע בעשרה ולאחת בכל העם.

אני מדבר על השבוע הזה, שבע בעשרה.

בשבוע הבא, השקיעה והרצאה כבר יהיה השקיעה.

כל שבוע השקיעה הולכת לאחרונים 6-7 דקות.

אגב, צריך להתאים את עצמו בהתאם לכך,

ולשים לב להיות מההסתרה הראשונים,

להיות זריז ונזכר, להגיע מוקדם.

ואם לא,

אז אתה, גבאי שאתה אחראי על עובות הכנסת,

צריך לדעת את ההלכה ולכוון אותם, שיגידו

תפילה אחת

מכל עולם.

לא רק בזה.

לפעמים יש

מקרה אחר,

שהבעיה, הלחץ הוא לא בגלל שאתה צנוך

בסוף הזמן,

אלא בגלל שיש שם במקום פועלים.

יש לנו בשבוע הבא הימים שלישי-רביעי, ימי ראש חודש.

תפילה ארוכה,

משחה שחרית, משחה, הליל, קצת התורה.

אנחנו יכולים להתאחר.

ובוקר כנסת ברוקו לא מחייבים את כל החברים לבוא בשבע לחתום על השעון,

אלא יום ראש חודש, באים יותר מאוחר.

נשיב להם, הנהלת חסון יעקב, נשיב להם, אין כאן בעיה.

אבל יש מקומות שהכוהנים חייבים להגיע לעבודה שש וחצי, שבע,

אם הוא יהיה אחר,

חלילה יכול להיות שהיא פתרות.

ולכן אותם האנשים לפעמים מקבלים מבניין רשום,

לפעמים זה פותר את הבעיה.

מתחילים מיד עם עמוד השחר ברוך שבע.

ולפעמים גם זה במועד.

שאין לך ברירה, תאמר מראותם הפוערים.

שלא יגידו תפילת לחש וחזרה,

אלא יגידו הן בתפילת שחרית,

תפילה אחת בכל רם,

והן בתפילת ססה, שאין ברירה,

כך ננהגו ואפסי.

וכן כל כזה, זה גם כאלה,

ננהגו

בדרך האמורה.

הרמב״ן,

שאמרתי קודם לשמוע את ההלכה,

מה שהוא כותב,

למה, ומדוע יש חזן, אמר תפילת החזרה.

הוא בזמנו אמר לאנשים תפילה אחת בכל רם, אין חזרה.

הוא אמר למה, הרי הוא קוצר בתפילה יפה, הוא אמר להם, אתם לא

מקשיבים

למה שאומר החזן,

היו מדוברים באמצע,

ולמדנו בדברי הרוע שטור מהשפחה לאור בסלימן קכ״ד,

אם אין תשעה מכבדים בברכותיו של החזן,

קרוב להיות ברכותיו למטלה.

ולכן הרמב״ם אמר להם מספיק תפילה אחת בכל רעש.

אחרי זמן מה, האנשים התקרבו, התחזקו,

ואז,

ברוך השם, חזרו בתפילה שלמה,

הרמב״ם החזיר עטרה לא ישנה,

ועוד פעם אמרו לחש וחטרה.

לצערנו,

מה שהיה בדברו של הרמב״ם,

זה לא רק היה,

זה תמיד גם ש...

עד לפני יותר עשר שנים,

היינו באים לבית כנסת,

והיה מתנתק מכל העולם הזה, מכל הגשמות.

האדם בא, היו שומעים את התפילה, הכל היה בסדר.

היום מביאים את היצר הרע בכיס.

הטלפון.

ולפעמים אתה רואה באמצע החזרה מישהו עונה לטלפון.

יש כאלה,

כמו צריכים להודיע לחברו משהו,

יש מה שנקרא אס.אם.אס.

אז הוא,

במקום לשמוע מה שהחזן אומר על הצדיקים ועל החסינים,

מה עושה הצדיק הזה? עושה אס.אם.אס. הוא לא מקשיב.

אם לא מקשיבים,

חודף העם.

אולי כל התפילה שהחזן אומר, הכל לבטלה.

ולכן,

אותו הרעב של הקהילה או הגבאי,

יודע צדיק נפש רוער

אם יש לה עסק,

אם אין תשעה נטו שמכוונים לברכותיו של החזן,

מה שעשה הרמב״ם בגודו,

ניאלץ לעשות גם לאותם האנשים,

אין הבדל בין דרכם.

יש שם בארץ

מאות תלמודי תורה בבתי ספר שיש להם מנהג נפלא.

לא מגיעים לתלמוד תורה בשמונה, אלא

באים שעה קודם,

מתפללים כל יום לתלמוד תורה.

דבר נפלא.

באים המורים, המנהל,

בדרך כלל כיתות ז'-ח',

יש חלק מהתלמידים שהגיעו כבר לגיל רב מצווה,

ואחד מתפללים שם בדבר ארגן טוב,

להתחיל את היום ברגל יומין,

שנומצאים שם ומתפללים שם ברורה.

אבל

יוחמים אמנהל שואל

אני אומר תפילת לחש וחתרה,

או תפילה אחת בקור רב?

התשובה היא לא תשובה כללית וכולם אותו דבר.

זה לבחון אם יש לו עסק.

לפעמים הילדים שלומדים שם,

הילדים האלה מתורבתים מבחינה רוחנית.

כולם שומעים, כולם מקשיבים לחזן,

הכל עובר בצורה מושלמת, למה לא?

תגיד לחש וחזרה.

ולפעמים חלק מהנערים האלה יש להם ביד את המכשיר,

וזה עושה לשני אס.אם.אס. או דברים אחרים,

כלשהו מתערפן לאמא שלו וכן הלאה.

עוד פעם,

אם הוא לא רואה תשעה מכבלים בברכתה של החזן,

היא למנה מאותו מנהל

שיחזל

מתפילת הלחש והחזרה,

אלא שתהיה תפילה אחת בכל ה... לפעמים יש שם הרבה תושבים בסביבה,

לבוא ולהדביק לו דעות,

ולהביא תגבורת שיבואו לשם, חוץ מהתלמידים,

יבואו עוד עשרים איש מהסביבה, אנשים רצוניים, בני תורה,

ואז יהיה לו עשרה נטו ששומעים את כל החזרה,

שומעים מהחזן טוב, מצוין.

ואם לא,

בינתיים הוא עושה סקר אחרי התפילה,

הוא שואל,

ופעמים אומרים גובלי, לא מתביישים.

הוא אומר לך, אני לא אישה.

יותר גובל,

פעמים אחד המורים

בא לו חישק לבנות תורה.

באמצע תפילת החזרה, פותח הרמב״ם,

תמעיר לו,

מתעמם ממך.

זה אסור.

אין יותר באמצע תפילת החזרה לגבי תורה.

צריך להקשיב לחזן,

אבל במציאות, אם הוא לא שומע, לא ענה לך,

ממילא אתה לא סופר אותו.

עוד הפעם, יש לך,

אולי,

ספק ורפא בלת עמה.

וברכות רמב״ם, הגמרא אומר,

אדם שבאים עליו ניסויים, מפשפש במעשיו.

פשפש ולא נפש, לא בביטול תורה.

אז כששואלים, אם האדם הזה חלילה עשה עוון בביטול תורה,

עוון כל כך חמור בשביל שנגד כל העבירות,

איך אתה אומר קודם, פשפש ולא מצא. הנה, יש.

התשובה היא,

האדם הזה שלם בכל וכל קלות.

הוא לא מבטל מהתורה,

גם תורה הוא לומד.

אלא מאי?

בשעת החזרה היה צריך לבטל מהתורה,

ואותו אדם לקח רמב״ם לגמות באותה שעה,

זה בביטול תורה, שהיה צריך לבטל מהתורה ולא ביטל,

ולכן באים עליו איסורים.

טוב, אנחנו עכשיו לא נמצאים בבית דין של מה על הלדוד, למה באים האיסורים על האדם, אבל,

הענייננו.

יש לך אנשים שמכוונים? כן.

אם אין לך עניין שמכוונים,

אז מה אכפת לי אם הוא בגלל שהוא מתעסק עם הטלפון את אמת,

או שהוא לומד רמב״ם, או דברים אחרים?

במציאות, אם הוא לא עוסק

במה שצריך לעשות,

ראינו בכוונת התפילה שהחזן אומר,

הכל יהיו גרופאות המטלה. כדי לגרוע את זה נתקן לאותו ציבור, לאותו מקום,

שיגידו תפילה אחת לכל יום פורים.

בדרך כלל, ביום פורים יש מניונים,

נקרא

מזמן מנחה גדולה.

מזמן פורים זה שעון חורף,

ב-12 ורבע, ב-12 ועד 20, ויש כמה עניינים,

נשימה א' בצהריים, בדרך כלל עדיין לא מספיק לשתות,

אתה רואה באים,

יושבים

בצורה יפה, בצורה מרוכזת, כולם מכוונים,

הכל בסדר, אבל אדם שלא התקלם מוקדם,

בא בשעה חמש וחצי,

במחא קטנה.

שוב,

שואל אותך אדוני,

לחש וחזרה או תפילה אחת בקול רם?

תפילה אחת בקול רם. למה?

יש כאן 20 איש, יש לנו מניין גדול.

אבל אם תעשה סקר עם האנשים,

לא צריך להביא את המשאיף של המשטרה,

לדעת מי שתה, כמה שתה,

אתה רק מתקרב בתוך 400 של האדם הזה,

אתה לפי הריח יודע אם הוא שתה קוניאק, ערק, ויסקי, רודקה.

זה היום, נו, יום ששותים לו,

כולם מקיימים עד דולי אדם.

לא, ואתה חושד בכשורים שאותם השיכורים הם כולם יחדמו על הטובים ועל החסידים וכו'.

לצערנו, אדם שהוא שתוי,

מאבד את כושר הרוקס.

גם אם הוא רוצה, הוא לא מרוכז.

ולכן, שוב,

אין הרבה סיכויים שיהיה לך תשעה שיכנו לדרכותיו של האחזב,

ולכן לא.

עדיף יותר,

גם במקרה הזה,

לרעץ להם ביום הפורים.

אני מדבר יום הפורים

לכל העולם ביום ד',

לנו הפורים ביום ת'-ו', כל אחד שותה ואוכל לפי התעריף שלו.

לא כדאי להתחולל לחש וחזרה שמחליל היו כל ברכותיו במטלה,

אלא יתפללו תפילה אחת בקול רם,

גם שם אנחנו נצטרך מאלץ לעשות את הדבר הזה.

אנחנו יודעים את ההלכה

והם גוברים מאוד בשבתות,

גם כשיש חטא,

לא לעשות את הקידוש מסודר.

גוברים ספר תורה, מוסף, רק אחרי מוסף,

הולכים לעולם פנימה עם קידוש,

קמים, שותים, עושים סעודת שבת.

אבל יש אנשים, אין להם סובלנות.

אפילו מפחיר עדיין לא אדם,

ואחד מהם לוקח כוס יין, צועק סביב על ענן, עושה קידוש ומתחילים לאכול ולשתות.

אגב, לפעמים

אין להם שליטה עליהם. אם הוא מאבד שליטה,

הרבה פעמים אתה רואה שהם לא רק אוכלים עוגה,

אלא יש שם גם שתייה כדת אין או נס,

קוניאק, וודקה, כל הסוגים, כל המינים.

עכשיו עוד פעם, מגיעו לתפילת מוסף,

האם יהיו תשעה שיכוונו לבירוקותיו של החזן?

זאת אומרת שהם כבר הספיקו לשתות,

נכון שהם עשו שינו כהוגן, אבל במציאות עכשיו,

בגלל מי שאכל שוי ורחון נודף אוכל עוד שום, הם יעשו גם ברכות המטלה.

במקרה הזה אין ברירה.

ניאלף

ונצטרך לומר להם, תפילת המוסף,

עוד פעם, זה יהיה תפילה אחת בכל אחד.

אבל,

כשהאנשים האלה בני תורה, תורות השם, אף אחד לא אכל ולא שתה,

גם תפילת המוסף צריכה להיות תפילה ראשונה בלחש,

תפילה שנייה תפילת החזרה.

אין הבדל בין מוסף בכל התפילות,

גם תפילת מוסף של שבת חייבת להיות בדרך האמורה,

בשיטה הזו, ולא לשבת.

בסוף של ראש השנה יש עליו מחלוקת בין רבי יצחק ובלגיע האתונות,

ולכן התימנים

לא נוהגים לעסוק לחש וחזרה,

בתנאי תפילת מוסף של ראש השנה, תפילה אחת בכל רב.

אבל חוץ מאותה התפילה,

בכל תפילות המוסף של כל השנה אין מחלוקת,

ולכן גם במוסף צריכים להיות בלכתחילה,

לחש וחזרה.

רק אם הגבה היא בשליטה, יש שמה שתיינים,

ועם השתיינים קשה לנו לבוא ולהכתיב להם מה לעשות. אז במוסף של השתייה גמר, והם ניצחו אותנו. טוב, אם אין לך תשעה שענו אמן,

שיהיו מרוכזים אחרי הברכות של החזן, בשעת הדחף שלה,

נאלץ לומר תפילה אחת בכל רב.

רק ולכתחילה,

תמיד כשאפשר צריך לומר את שתיהן.

אתה גמרא בתענית ח',

שואלת מבוא, יש לפעמים,

יש את הגבירה שאין גשם.

אמן הסבירה בגלל לא חשה לחישות, אשר היא אומרת,

שלא אומרים תפילת החזרה היא רק בנה אחת בגובה.

בגלל זה חלילה יש את הגבירה של הגבירה הקשנית.

אנחנו רוצים שירד הרבה גשם, יהיה הרבה שפע לעם ישראל, שהקב' ברוך הוא יזכר אותנו, ותמיד כן להתפלל את התפילות בצורה מושלמת,

כהוגן, כדת וכדין, לחש וחזרה.

החל מיום ראשון הבא אנחנו משנים קצת את סדר התפילות, כמו שאמרתי השפיעה הוקדמה,

ולכן מיום ראשון והלאה, תפילת המלכה בשעה שש,

הרבנים יתחילו שש ועשרים והלאה,

ערבית תשאר אותו דבר, ערבית תהיה בשעה שמונה,

כמו שאנחנו רגילים,

כך יהיה בעזרת השם,

עסקו למצוות.

עסקו, בנות.