ברכת הגומל בזמן הזה – מי חייב, מתי מברכים, ומה השתנה בדורנו בין סכנה למציאות בטוחה

 

- - - לא מוגה! - - - 

אני קורא בסימן רש יט סעיף ז בתורה בחומש ויקרא פרשת צב, התורה אומרת לנו את הדינים של קורבן תודה.

את הקורבן תודה היו מביאים אותם האנשים שהיו

חייבים לומר תודה לבורא עולם.

ארבעה שחייבים להודות.

היום בזמן הזה אין לנו את בית-הקדש,

אין לנו קורבן תודה.

במקום זה נשאר לנו להודות לבורא עולם לומר את ברכת הגומל.

ארבעה הם אדם שהיה חרוש בבית-הסוהר ויצא,

אדם שהיה חולה ונתרפא,

או יורדי ים,

או אדם שנסע במדבר.

הולכי מדברות, שנאמר בגמרא,

על מה מדובר,

אדם שנוסע ממדינה למדינה או שנוסע מעיר לעיר?

יש בזה מחלוקת בראשונים.

הכלל בידינו,

כשיש לנו מנהג אנחנו הולכים לפי המנהג,

ובמקום מנהג אנחנו לא חוששים גם לענייני ברכות.

מנהג האשכנוזים,

שרק אדם שהולך ממדינה למדינה מברך הגומל,

הלווכי לא,

אבל מנהג הספרדים, מנהג שלנו,

שגם אדם שהולך מעיר לעיר מברך את ברכת הגומל.

מחלוקת שנייה,

אתה אומר שחולה צריך לברך אחרי שהוא יתרפא.

על איזה חולה מדובר? חולה שאין בו סכנה או שיש סכנה?

גם זה שומעים במחלוקת הראשונים,

וגם זה נפסק להלכה על-פי המנהג.

מנהג האשכנזים, רק חולה מסוכן,

חולה שיש בו סכנה, מברך עליו הכי לא.

אבל שוב אנחנו נוהגים להקל.

אפילו חולה שאין בו סכנה גם כן צריך לברך את ברכת הגומל.

עוד מחלוקת,

ילד קטן פחות מגיל בר-מצווה, מברך הגומל או לא.

האשכנזים נוהגים, כדיבורי מהרם מינץ ומגן אברהם,

שילד קטן או ילדה פחות מגיל בר-מצווה לו,

מברכים.

אנחנו נוהגים כדעת לחמי תודה וברכי יוסף,

אנחנו אומרים לילדים לברך את ברכת הגומל.

עוד מחלוקת, בראשונים,

הפסוק שאמר בתהילים,

פרק קז, דוד המלך פירק לנו את כל הארבעה.

האם רק הארבעה האלה, לא פחות ולא יותר,

או שהפסוק הביא לנו כמה דוגמאות,

והוא הדין גם סכנות אחרות.

גם זה שנוי במחלוקת הראשונים.

מרן פותח, מרן מתחיל בדברי הריבש, שאומר, אין הבדל.

ולכן, אדם שניצל מדריסת השור ונגיחותיו,

או שהעמד עליו וראיין את עורפו,

או אם גנבים באו לו עם שודדי לילה וניצול,

על כל אחד מהם, לפי הריבש, מברך.

אבל, מרן ממשיך,

מביא לנו את דברי רבנו גרשון,

רבי דוד אבו דירם, אורחות חיים ועוד,

שאמרו,

קורבן תודה אתה יכול להביא אך ורק על אותם ארבעה דברים,

לא פחות וגם לא יותר.

ולכן,

אם באו שודדים,

וברוך השם, הקדוש-ברוך-הוא הציל אותו,

ולא קרה שום דבר,

זה לא כתוב בתוך הפרק שקראנו,

יאמרו גאולי השם, שם אין את הדוגמה הזו,

ולכן דעת מרן שאסור לברך את ברכת הגומל במקרה הזה.

שוב, גם בזה יש חילוקי מנהגים.

האשכנזים כן מברכים,

הם אומרים ארבעה לאו דווקא,

אנחנו אומרים לו רק הארבעה,

לא פחות ולא יותר.

ולכן,

אדם שנפל לידו, קסאם, טיל,

או שהתפוצץ לידו לא רחוק מטען חבלה,

וברוך השם, הוא ניצול, נשאר בריא ושלם,

שוב, גם זה לא כתוב בפסוקים. איפה כתוב הפסוק שאם נפל לידו טיל?

זה דבר שלא נכתב בפסוק,

לא יכול להביא על דבר כזה קורבן תודה ומי מנה לדידם,

לא יכול לברך את ברכת הגומל, אלא המרן אומר, וטוב לברך בלא אזכרת שם.

אין את דברי מרן, וכך אנחנו נוהגים, כך המסקנה להלכה ולמעשה.

נפקא מינה במחלוקת האחרונה גם לגבי המחלוקת הראשונה של עורכי דרכים.

אמרנו שהאשכנזים נוהגים לברך רק על נסיעה ממדינה למדינה.

אנחנו מברכים גם על נסיעה מעיר לעיר.

הגאון רבי חיימנאי דן על מנהג האשכנזים.

אמנם הרב זכה,

כל ימיו הרביץ תורה אצל אחינו בני ישראל הספרדים.

כשהיה צעיר לימים הוא היה בעיר הקודש חברון,

האדמור מחבד הקודם.

הרייץ ציווה אותו, תיסע לבוכרה לסמרקנד,

והיה תרבית שם תורה.

וכך היה, נסע שם, שנים רבות היה שם, הרבית שם תורה.

משם אחר כך נסע לקהיר, למצרים.

התחנה הסופית היתה כאן בירושלים.

הוא היה אומר כל ערב, היה אומר שיעור, ומתכנס את מוסיוף.

היום כל המתפללים שם מלאים עברית.

בתקופה ההיא, לפני 80 שנה,

רוב המתפללים היו עולים חדשים מבוכרה.

לא ידעו אותו עברית.

באמצע השיעור, אם אדם היה שואל שאלה בבוכרית,

הרב היה עונה לו בבוכרית רהוטה.

לדעתו הייתה בוכרית,

פני ערבו אותו מאוד, הרביץ תורה,

אבל את הספרים שהרב כתב,

הוא כתב ספר קצות השולחן,

הוא כתב את הספר הזה לא רק לבוכרים ולספרדים, הוא כתב את זה גם לאחינו האשכנזים.

ועל זה הוא דן, הם נוהגים אם נוסע ממדינה למדינה, מברך הגומל.

הרב שואל,

אם האדם הזה נוסע בארצות אירופה,

נוסע משווייץ,

בלגיה, הולנד, צרפת, נוסע לכל המדינות האלה,

היום כשאתה נוסע באותו אזור אפילו דרכון לא צריך.

פעם היה צריך דרכון כשהיה גבול מעבר. היום גמרו גם עם הסיפור של הדרכון,

יש לך רכב פרטי, אתה יכול לטייל, ללכת, לבוא איפה שאתה רוצה.

האדם הזה טייל, נסע הרבה קילומטרים ועבר מכמה וכמה מדינות.

הרב אומר,

אסור לברך את ברכת הגומל.

תגיד למה, הרי במעבר בין מדינה למדינה,

הלוואי לכול העלמא, הולכי דרכים, צריכים לברך.

למה אתה אומר שלא?

הרב מסביר ואומר.

הוא מצטט לנו את דברי הראש, הטור והשולחן ערוך.

מדוע ולמה אדם שנוסע הולך ובא, מדוע צריך לברך?

כיוון שכל הדרכים בחזקת סכנת חיות רעות וליסטים.

אלה הם שני הדברים שמהם אנחנו חוששים.

ברוך השם, האדם הזה ניצול,

לא פגעו בו,

לא הליסטים ולא החיות רעות,

ולכן צריך לומר תודה לבורא עולם,

צריך לברך את הגומל.

אבל, הרב מדגיש,

היום כשאתה נוסע באותן מארצות,

עברת מבלגיה, הולנד, שווייץ,

האם בדרך יש חיות רעות?

יש אריות, דובים, ננורים? אין.

האם בדרך יש ליסטים? אין.

כיוון שבמציאות אין, לא זה ולא זה,

אם כן,

אין מעיקרה שום סכנה כלל ועיקר,

ולכן לא יברך הגומל.

אלה דברי הרב, קצות השולחן.

את אותו רעיון אמרו עוד רבים מגדולי האחרונים.

הגאון מבריסק,

סוף ימיו היה כאן בירושלים,

נפטר בט' בתשרי תשכ',

והרב, כשהיה נוסע,

היה אומר את תפילת הדרך,

שתולכנו לשלום, תצעדנו לשלום,

אבל כשהיה מגיע לחתימה היה אומר ברוך אתה,

לא היה מזכיר שם שמים בפה.

היה אומר שם השם רק בהרהור,

והיה חותם שומע תפילה.

למה לא תאמר? כתוב בשולחן ערוך,

מרן בסימן קי' סעיף ד',

מרן העתיק את מה שנאמר בברכות כט,

שצריך לומר את תפילת הדרך,

ושם כתוב תפילת הדרך עם שם השם.

למה הוא היה אומר בלי שם השם?

עוד פעם,

גם הוא טען את אותה הטענה.

כשיש סכנה של חיות רעות וליסטים,

אז אני צריך לומר, לבקש בתפילה, תפילת הדרך עם חתימה, ברוך אתה השם שומע תפילה.

אבל היום אין.

אתה נוסע מכאן לבני-ברק,

אין בדרך לא חיה רעה ולא ליסטים.

לכן הרב היה נמנע,

לא היה חותם והיה אומר שם השם.

לא רק הגאון בבריסק,

אלא גם הגאון הרב אוירבך,

גם הוא כך היה נוהג,

כך כתוב בספר הליכות שלמה, שהרב תמיד היה אומר את הברכה בלי שם.

כך דעת האגרות משה,

כך כותב גם בספר עולת יצחק.

נורא נוכחה מנציון בספר אור לנציון חלק ב',

גם הוא הולך באותה השיטה,

אבל הפירוט, הדוגמה שלו,

הוא מוריד את הדוגמה לנו לדידם.

קצות השולחן אמר את הדוגמה לאשכנזים בהליכה,

בנסיעה מעיר לעיר, מדינה למדינה.

הרב אומר, אנחנו נוהגים אפילו מעיר לעיר, גם כן מברכים תפילת הדרך וברכת הגומל.

על זה הרב אומר.

באמת דברים אמורים, כשאתה נוסע מעיר לעיר אתה נוסע מכאן לחברון.

מכאן לחברון יש בדרך מחבלים רשעים

שזורקים אבנים או בקבוקי תבערה,

וכגון זה שיש סכנה,

בזה אתה צריך לברך.

אבל כשאתה נוסע מכאן לבני-ברק אין בדרך לא חיה רע ולא ליסטים.

אתה לא נוסע לבד, אתה נוסע עם הרבה מכוניות לפניך, אחריך, ממול,

אם חלילה יש משהו.

הרבה אנשים חמושים,

ולכן אף פעם אין שם לא זריקות אבנים ולא שוד ושובר ולא דבר אחר.

לכן הרב אומר, אפילו אם האדם הזה נסע בפועל 72 דקות,

לא יברך הגומל.

למה הדבר דומה?

אני נהג מונית, אני נוסע מגילה לפסגת-זאב,

30 קילומטר מרחק.

נסעתי כמה פעמים הלוך ושוב,

יותר מ-72 דקות הייתי בדרך.

האם יעלה על הדעת שיברך הגומל? ודאי שלא.

אתה נמצא במקום שאין שם לא חיי רעב ולא נסטים.

אותו דבר בדיוק כשאתה נוסע מכאן לבני-ברק. מה ההבדל אם אתה נוסע מגילון ונביא-יעקב,

פסגת-זאב, או שאתה נוסע לבני-ברק, לתל-אביב או מקומות אחרים?

כשאתה נמצא בתוך הארץ, בתוך הקו הירוק,

אין שם לא חיי רעב ולא נסטים.

זו הטענה של הרב.

וכמו שאמרנו,

יש לו את הסיעתה מדברי שאר הפוסקים,

שגם הם אומרים כדבר הזה.

הדברים שהרב אומר לא מוסכמים.

כאילו בספר רבי העומר חלק א', אורח חיים סימן יג', ועוד,

הם טוענים, הם אומרים.

אמת, נכון הדבר, אין היום, לא חיה רעה ולא נסטים.

אבל עדיין יש תאונות דרכים.

אז יש עדיין סכנה כלשהי,

ולכן הם אומרים שכן צריך לבוא ולברך את ברכת הגומל.

מה יענו אותם הפוסקים?

הם אומרים לך,

אנחנו, לנו, לדידן, הספרדים,

אני ארבעה דווקא.

רק ארבעה היינו הולכי דרכים, יורדי העם, רק ארבעת הדברים האלה, לא פחות ולא יותר.

בין ארבעת הדברים האלה לא כתוב תאונות דרכים.

אם היית שזה בכלל הולכי דרכים,

למה הראש לא כתב את זה?

למה הראש כתב בלשונו רק את הסכנה של חיות רעות ולסטים?

הוא היה יכול לכתוב חיות רעות, ליסטים ותאונות.

הרי גם בזמנו של הראש היו תאונות.

היו התאונות עם המכוניות.

אז בזמנם היתה עגלה עם סוסה,

ולא פעם היה קורה שהסוס היה דוהר במדרון,

אז לא היו כבישים טובים.

היה דוהר, נוסע,

ולא פעם סוס ורוכבו רמה בים.

גם אז היו תאונות.

גם אז זה היה קורה לעתים לא רחוקות.

אדרבה, עם המכונית אתה שולט, אתה יכול לתפוס את הצד הימני,

לנסוע יותר לאט, אתה תופס יפה את ההגה, אתה שולט במאה אחוז.

אבל אם הסוס מקבל כריזה,

מתחיל לדהוב,

לא תמיד יש לך שליטה עליו.

גם אז היו תאונות.

למה הראש לא אמר את זה?

כנראה הוא הבין שזה לא בכלל הולכי דרכים,

ואמרנו, ארבעה דווקא, גם לא יותר.

איך אתה יכול לבוא ולהוסיף את הנושא השני, של התאונות?

זאת ועוד.

יש תאונות, אבל התאונה היא לא דבר מצוי,

לא דבר שממנו אנחנו צריכים לחשוש כל כך.

יש היום בארץ כ-6 מיליון בני-אדם שנוסעים כל יום ברכבים.

מתוך ה-6 מיליון יש חלק מהם, חלק קטן,

שקרה להם תאונה,

ויש בכל יום בממוצע הרוג אחד.

זה הכול, זה מה שיש.

אז מזה אתה לא יכול לומר שיש כאן סכנה מצויה,

שבגלל הסכנה הזו אנחנו נצטרך,

נחייב לברך את תפילת הדרך בשם ה',

נחייב את ברכת הגומל בשם ה'. מי אמר לך?

זו הטענה של אותם הפוסקים. ממילא יש לנו מחלוקת.

צריך לומר ספק ברכות לאקם.

שוב, מה הם אומרים?

אבל יש מנהג.

המנהג הוא,

גם מי שנוסע לבני-ברק וחוזר מברך הגומל.

ממתי התחיל המנהג הזה?

המנהגים האלה התחילו לפני מאות בשנים.

לפני מאות בשנים היתה סכנה.

עוד לפני 120 שנה היו כנופיות, לפעמים היו משתלטים על איזה צומת,

אם זה הכנופיה של אבו-ג'ילדה או מישהו אחר,

ואז מי שהיה עובר,

או שודדים לו את הארנק, או הורגים אותו, או שניהם ביחד.

ואין מושיע, ולכן אז מי שהיה נוסע מירושלים ליפו חוזר,

צריך היה לברך הגומל בלי כל ספק.

אבל מאז ועד היום יש שינוי גדול, נעשה מהפך במציאות.

אם היום איזו כנופיה תבוא ותשתלט על צומת לטרון ולא ירצו לפנות את המקום, יתחילו לשדוד את האנשים.

היחידה ללוחמה בטרור יגיעו עם המסוק שלהם,

יחספו אותם בתוך דקות.

אין דבר כזה, אין ההפקרות הזאת שהיתה פעם.

ממילא, המציאות היא שאין היום שום סכנה.

ברגע שחל המהפך הזה אנחנו חייבים להיות ערים למציאות.

אם אין סכנה, אין גם ברכה, אבי נתניה.

אנשים נוסעים ממנה, אנשים התרגלו, נוסעים לתל-אביב, נוסעים למירון, נוסעים למקומות האלה.

צריך לברך, כך הם חושבים.

השאלה היא אם באמת צריך.

לפי דעת אותם הפוסקים שאמרנו,

קצות השולחן, הגריז, הרב סולובייצ'יק,

ספר עונת יצחק של הרב רצבי,

כך גם אור-נציון אומר כדברים האלה,

הגאון הרב אויירבך. אתה רואה כמה וכמה פוסקים שהבדילו בין המציאות שהיתה למציאות של ימינו.

ולכן, עצה טובה לא להזכיר שם שמים.

לגבי מרכת תפילת הדרך, שם הדבר קל יותר, שם יש לנו פתרון.

הפתרון הוא כך.

האדם הזה רוצה לנסוע למירון.

הוא אומר לך, אני יוצא בצהריים בשעה 1330. לפני כן הוא הולך להתפלל מנחה.

בקלות רבה אתה יכול לפתור את המחלוקת, את הספק.

תגיד לו,

כשאתה מברך ברכת שמוע קולנו, ברכת שומע התפילה,

תוסיף שמה שתולכני לשלום.

בסוף הוא חותם, כי אתה שומע תפילת כל פעם. ברוך אתה, השם שומע תפילה.

מייד הוא גומר את התפילה,

נוסע לדרכו אל החיים הטובים ולשלום.

אם הוא נוסע בלילה, רוצה לנסוע במוצאי-שבת,

אז מתפלל ערבית, שוב, יכול בתפילת ערבית לבקש לומר את תפילת הדרך,

וגם שם יש לנו פתרון קל.

אבל ברכת הגומל, אין לך את הפתרון הזה.

ולכן צריך לחפש אדם שבוודאי חיה בברכת הגומל.

הוא יברך בקול רם,

ואנחנו נשמע,

ומספק, כשאתה שומע ממנו, עונה ממנו ויוצא ידי חובה,

בזה אתה פותר את הבעיה של ספק ברכה לבטלה.

עד כאן לגבי הקו הירוק,

כשאתה נוסע ירושלים, חיפה, מירון וכיוצא בזה.

אבל אדם שנוסע לחברון,

שם המציאות אינה כן.

שם, לצערנו, זורקים אבנים, ולכן על זה אין ויכוח.

בזה גם קצות השולחן,

גם הגריז,

כל הפוסקים פה אחד יגידו לך,

מי שנוסע למערת המכפלה לחברון וחוזר,

יאמר תפילת הדרך בשם השם,

יאמר אחרי זה, אחרי שאחזור לחיים טובים ולשלום,

יאמר את ברכת הגומל בשם המלכות.

ולמה?

יש שם זריקות אבנים.

ולא רק אבנים, לפעמים יש גם בקבוקי תבערה, יריות וכיוצא בזה.

הליסטים, מה הוא מחפש? את הארנק שלך.

אלה מחפשים את הארץ שלנו, רוצים לגרש אותנו מהארץ,

ולכן הם זורקים אבנים.

ולכן, בחי גוונה,

בוודאי שמי שנוסע ביהודה ושומרון,

בינתיים בהווה יש שם זריקות אבנים,

וכל מקום שזורקים אבנים יצטרך לברך את ברכת הגומל.

אפילו אם האדם הזה אומר לך,

אני ביום ראשון בעוד ארבעה ימים, אני רוצה לנסוע לביתר.

תאמר לו, תפסוק לו,

כשאתה יוצא את ירושלים תאמר את תפילת הדרך בשם השם,

כשתחזור לחיים טובים תגיד הגומל.

אומר לך, אבל מכאן ועד ביתר,

סך הכול רבע שעה נסיעה.

אתה יוצא את ירושלים ליד גילה,

ומשם עד ביתר, כביש המנהרות, זה קרוב יום.

אין לי 72 דקות, אז למה אני אבוא ואברך?

תענה לו, תביא לו את הלשון של מרן.

מרן כתב בסימן רט, סוף סעיף ז',

ואם הוא מקום מוחזק בסכנה ביותר,

אפילו בפחות מפרסה,

לא צריך 72. ושם, כמו שאמרתי, ביום ראשון הם זורקים הרבה אבנים. מה יש ביום ראשון?

ב-15 לחודש, למניינם,

הם קוראים לזה יום הנכבה.

יש להם וסט קבוע, הם כולם משתגעים.

מצוות היום באבנים, ככה זה אצלם,

כולם זורקים אבנים.

יש להם בביתר שכנים רעים בכפר חוסאן והם זורקים אבנים.

זה לא אחד או שניים, זה הרבה.

ממילא זה נקרא בכלל מקום מוחזק בסכנה ביותר.

כאן כבר לא צריך 72 דקות.

כאן, אפילו פחות מזה,

אתה צריך לומר, לברך את תפילת הדרך בברכה,

כך גם את ברכת הגומן. על זה אין לנו ספק, אין לנו מחלוקת.

כל המחלוקת היא כאן בתוך הקו הירוק, כמו שאמרנו,

כאן, במקומות הללו.

יש לנו עדיין מקומות רבים שעליהם יש את הפתרון שאמרתי לגבי התפילה,

שיכול להקדים את תפילת הדרך, זה העיקר שנאמר לו מראש.

או לגבי ברכת הגומל, ישמע מאדם אחר, אם החבר שלו נסע לביתר או נסע לחברון וחזר,

הוא יאמר לפני כן, לפני שהוא מברך,

אני מתכוון להוציא את כולם לידי חובה, אנשים ונשים בעזרת אנשים, הכול יהיה בסדר רק בדרך הזאת.

אבל כשהוא לבד יבוא ויברך, הוא עלול להסתבך במחלוקת הפוסקים,

וכלל גדול וידול הוא בעניינים אלו ספק ברכות להקהל.

כך אוהדים אותה הבעיה, אותה המחלוקת, גם לגבי הטיסה.

הראשון שדן בנושא של הטיסה,

אם מברכים או לא,

היה הגאון רבי יוסף רוז'ין הרוגוצ'ובר.

אז בזמנו היה כל הנושא חדש מאוד.

המטוסים היו מטוסים פרימיטיביים מאוד,

ועל זה הוא דן.

הוא הוכיח לפי פירושו בגמרא בח' קלט שטיסה במטוס לא מברכים הגומל.

חלקו עליו כל גדולי הדור.

מי שהיה תלמיד חבר שלו היה אדמו״ר מחב״ד, רבי מנחם שניאור סון,

האדמו״ר המחב״ד האחרון, ולמד אתו חברות״א זמן רב.

הוא אומר שבוודאי גם על טיסה צריך לברך.

הוא אומר, אני לא מאמין שיצאו הדברים מפיו של הרב של הרגוצ'ובר.

כדברי האדמו״ר מחב״ד שאמר לברך על טיסה,

כך הסכימו גם כל גדולי הדור.

תראו תשובה,

יביע עומר חלק ב',

ישכיל עבדי,

הגאון הוא במצליח מזוז בספרו איש מצליח,

ועוד כמעט כל הפוסקים פה אחד הסכימו שגם על טיסה צריך לברך.

ולמה?

דרך נשר בשמים.

מה ההבדל אם אתה נוסע באדמה הולכי דרכים או דרך נשר בשמים, אתה הולך למעלה בשמים, גם שם יש נתיב, גם שם יש דרך.

ולכן המסקנה היא שכן.

שוב,

על איזה דוגמה, באיזה צורה מדובר ממשיך ואומר מורנו החכם מן ציון לאור לציון.

המדובר הוא כך,

אני נוסע לשוויץ.

אתה נוסע לא לבן,

יש שם בג'מבו עוד 500 איש.

אולי אחד מהם יש לו סכין או אקדח, אולי אחד מהם ליסטים.

ולכן,

כמו כל הולכי דרכים צריכים לברך, גם כאן אתה גומר את הנסיעה, חוזר לחיים טובים ולשלום, צריך לברך.

אבל, ממשיך הרב ואומר,

אם האדם הזה,

הוא לא נסע עם ג'אבו אלא האדם הזה טייס קרב,

היה לו אימונים,

הוא נסע במטוס שלו 72 דקות ואחרי זה נחת.

אז הרב אומר, לא, לא יברך הגומל.

למה?

כשהוא נסע במטוס,

היה שם בשמים חיה רעה?

היו שם ליסטים?

לא.

הוא נסע מלבדו.

אין כאן לא מלחמה ולא דבר אחר.

אין כאן סכנה של ליסטים, ולכן דעת הרב שגם בזה לא יברך.

שוב, הגאון הרב אורבך,

בדבר הזה חולק עליו.

הוא אומר, עצם ההמראה יש בה סכנה.

הנחיתה,

שתהיה נחיתה רכה ולא נחיתה קשה,

גם היא סכנה, ולכן הרב מחייב לברך הגומל.

אבל,

לדברי הרב, מה שכתב בהליכות שלמה,

אין כל כך הוכחה לנו, לספרדים.

הרי אמרתי קודם שהאשכנזים פוסקים לא רק ארבעה,

אלא הוא הדין גם סכנות אחרות.

אם גנבים באו להם משודדי לילה,

מברך, וכן כל כיוצא בהם.

לכן, גם הסכנה של ההמראה והנחיתה,

גם על זה הרב אומר לך שיברך.

אבל לנו, לדידן, שרק ארבעה, לא פחות ולא יותר,

מי אומר שרשאי לברך על הסכנה של ההמראה, הנחיתה, ובפרט עם לילה של 72 דקות? מי אומר שהוא יוכל לברך?

זה הספק שיש לנו בהסבר של הדברים.

אבל כשהוא נוסע לא לבד, אלא כמו שאמרתי, הוא ממריא, נוסע לשוויץ, לעולם, לא למקום אחר,

יש הרבה אנשים אתו.

בוודאי שיש עדיין סכנת ליסטים,

בזה אין לנו ספק,

בוודאי שיברך את ברכת הגומל, בזה אין חשש.

גם אותם האנשים שנוסעים לאומן לפני ראש השנה,

גם הם חייבים לברך את ברכת

תפילת הדרך,

שומע תפילה לחתום בשם השם, וגם הגומל.

תגיד, למה?

שם הם לא נוסעים עם אנשים זרים,

אלא הם שוכחים מטוסים מיוחדים,

רק אנשי שלומנו.

רק הג'מאעה באים כולם, נכנסים למטוס.

אם כך, אין כאן סכנה של ניסים, אתה מכיר את כולם, כולם משלנו.

אפילו, אחי,

על הנסיעה באוטובוס, שם, על זה צריך לברך.

לא פעם קורה,

עוצר את האוטובוס שוטר,

לוקח את הרשיונות מהנהג,

הרשיונות בסדר, הכול בסדר,

אפילו אחי לא נותן להם לנסוע.

עד שיבוא מישהו,

ייתן לוויה עד 20 דולר,

אז הכול בסדר, ואז הוא נותן להם.

מה ייתנו לו 20 דולר? לא ייתן.

מה נקרא השוטר הזה?

זה נקרא שולד, נסעים.

מה זה? מה הבדיחה הזאת? מה הוא לוקח 20 דולר?

זה גנב, זה שולד.

אז יש עדיין סכנת ליסטים, לא באוויר, לא במטוס,

יש סכנת ליסטים מאותם השוטרים.

הם מחופשים כאילו הם שוטרים.

מה אכפת לי אם הוא שוטר או לא?

במציאות הוא גנב, הוא שודל, ולכן. על זה בוודאי מי שהיה במיומן וחזר, ילכה למה.

גם בהליכה יברך תפילת הדרך, גם בחזרה כשיגיע לכאן יגיד הגולר, על זה אין לנו ספק.

אבל כשהכול עובר בשלום, הכול עובר חלק.

אין לך לא סכנת ליסטים ולא חיה רעה.

כאן יש לנו את הסימן שאלה. כמו שאמרנו, את המחלוקת הגדולה בין גדולי החכמים, בין גדולי הדור,

ולכן בחי גוונה אנחנו אומרים,

ספק ברכות להקהל.

גם לגבי הפלגה נסיעה בים, גם שם יש לנו את סימני השאלה האלה.

מחלוקת ראשונה,

אם האדם הזה לא נוסע לא באונייה ולא בסירה,

אלא הוא יודע לשחות בקיץ.

האוויר טוב, האוויר נחים,

הוא נכנס לתוך הים.

נכנס לתוך הים, סחה 72 דקות וחזר.

יברך הגומל או לא? זה בכלל יורדי ים?

או שתאמר, שם כתוב, ועלו שמים ירדו תאונות,

על מה נאמר?

מי שנוסע באונייה, זה לא נסע באונייה.

גם זו מחלוקת גדולה בין גדולי הדור,

מלחת יצחק,

קניין תורה ושאר הפוסקים, ושוב, גם בזה, עוד הפעם נחזור,

ספק ברכות להקהל, לא נוכל להתיר דבריך.

היום בקיץ יש הרבה אנשים שנוסעים לצפון וסוחים סירה.

אם זה על נהר הירדן, בכנרת, יש שם קייקים,

נוסעים, מטיילים עם הסירה.

אומר לך האדם הזה,

אני נסעתי בסירה,

השיט היה 72 דקות.

האם אני יכול לברך הגומל או לא?

שוב, גם בזה יש את אותו ויכוח, אותה מחלוקת,

ולהלכה לא יוכל לברך.

או אדם הזה נוסע בירקון,

גם בירקון יש לו את אותו דבר,

גם שם יש לו סירות,

הוא לקח את הסירה והוא לבד, או עם חברותא,

נסעו 72 דקות.

גם בזה לא יוכל לברך הגומל. והסיבה היא,

היום החוק מחייב שכל אדם שרוצה לקחת סירה חייב קודם כול לחגור חגורת הצלח,

שהסירה תתהפך,

ולכן אי-אפשר לעלות לסירה הזו כמו שאני עולה למכונית.

קודם כול הוא חוגר חגורת הצלח.

זה היה.

גם אם, נאמר, היתה איזו רוח והסירה שלו התהפכה,

יש עוד הרבה סירות לידו, יש הרבה סירות מימין, משמאל, ממול.

רואים אותו מהחוף. הוא נצפה מהחוף,

ואם קורה משהו יכולים לבוא להציל אותו.

כיוון שהוא חגור חגורת הצלה,

הוא לא טובע בתוך עשר שניות.

הוא יכול לצוף עם החגורה הזו זמן רב.

עד שיבואו, ירימו אותו, יכניסו אותו לסירה אחרת, ויחזור לחיים תומים.

נמצא שהיום כמעט אין שום סכנה.

קל וחומר, אם האדם הזה אומר,

אני לקחתי סירה, נסעתי בים-המלח.

נו, בים-המלח אפשר לטבוע?

גם בלי חגורת הצלה, גם כן הוא יכול לצוף בקלות רבה.

ולכן, בכל אחד מהדברים הללו אפשר יהיה להגיד לו,

תברך הגומל.

מתי כן?

אם הוא לקח את הסירה בים התיכון ונסע מערבה, התרחק מהחוף,

אף אחד לא רואה אותו.

המציאות היא שכבר לא נצפה מהחוף,

נסע, חזר בשלום.

שם, אני מבין, שם, חלילה, אם היה קורה משהו,

אף אחד לא רואה אותו, ואז יש סכנה גדולה.

אבל במקומות האלה, בנהר הירדן, בנהר הירקון, ים-המלח וכיוצא לזה,

שם אין את הסכנה הזו.

ולכן,

אפילו אם הוא שוהה שם 72 דקות בטיול שלו בסירה,

שוב, עדיין, לפי המהלך הזה,

לא יוכל לבוא ולברך את ברכת הגומל.

רבנו אברהם בן הרמב״ם כתב ספר בערבית.

בזמנו, לפני 800 שנים,

השפה המדוברת בכל ארצות המזרח, היתה ערבית.

הוא כתב את הספר בערבית,

היום תרגמו אותו לעברית,

שם הספר המספיק לעובדי ה'.

ושם הוא מסביר מדוע צריך לברך את ברכת הגומל, אדם שנשא באונייה,

בגלל שמא האונייה תטבע, שמא, חלילה, יחנק בטביעה.

לפי זה,

במציאות של הסירות שאנחנו אומרים,

אין סכנה של טביעה.

המציאות היא שאין שום חשש, כיוון שהוא לא נוהג בסירה לבד,

יש עוד הרבה סירות מימין ומשמאל,

ולכן כיוון שאין שום סכנה,

שום יכול להיות שגם בזה הוא לא יוכל לבוא ולברך את ברכת הגומל.

בכל הדברים האלה, שוב, יש מחלוקת, יש חלקים.

כשהאדם הזה שנסע לחברון,

נסע למערת המכפלה וחזר,

לפני שהוא מברך הגומל, יגיד בפירוש,

אני מתכוון לפטור את כולם, וזהו.

בזה גם הנשים, גם נשים, בדרך כלל הנשים ביישניות.

גם אשה שחייבת בברכת הגומל,

הן מתביישות לבוא לעמוד לפני הגברים ולברך.

ושוב, כשהאדם הזה עומד ומברך את הברכה,

הוא נסע, גם היא נסעה,

יוציא אותה ידי חובה,

אליבן דכול עמא,

זה מה שניתן לנהוג ולעשות.

מחלוקת נוספת לגבי חולה,

חולה שיש בו סכנה לכל הפוסקים, לכל הדעות, צריך לברך את ברכת הגומל.

ולא חשוב לנו כמה זמן הוא היה בסכנה,

אם הוא היה שלושה ימים, יום אחד או חצי יום,

ברגע שהוא היה בסכנת חיים,

לכל הפוסקים ולכל הדעות גם לאשכנזים חייבים לברך ברכת הגומל.

כל הוויכוח הוא על חולה שאין בו סכנה.

בזה הם לא מברכים, אנחנו כן.

אבל חולה שיש בו סכנה,

לכל הפוסקים, לכל הדעות, צריך לברך.

כגון כל ניתוח שהוא ניתוח בהרדמה מלאה לכל הפוסקים, לכל הדעות, צריך לברך אחרי זה את ברכת הגומל.

ולמה?

תגיד, ברוך השם, הניתוח עבר בהצלחה,

הכול היה בסדר.

אחרי יומיים אמרו לו, לך הביתה. גמרנו. הכול היה מאה אחוז, הלחץ דם, כל הדברים, שלחו אותו הביתה. אז למה אתה אומר שיברך הגומל?

הסיבה היא שההרדמה עצמה יש לה סכנה.

מתוך מאה אנשים שמרדימים אותם יש אחד שנורדם לנצח,

יושן ולא קם.

זה מה שקורה בפועל.

לא תמיד המרדים הוא חכם שיודע לתת את המינול של כמות ההרדמה.

לפעמים הוא נתן קצת יותר,

ואז האדם הזה מאבד את ההכרה וגמרנו, גומר.

אז בהרדמה יש כאן רמת סיכון,

ולכן כאן, אליבא דקול אלמא, צריך לברך את הגומל.

כך גם בניתוחים אחרים.

עשה ניתוח קיצור קיבה או לא היה רואה טוב, הלך ועשה ניתוח קטראק.

גם שם יש סיכון בדברים האלה, צריך לברך את ברכת הגומל.

אבל אם הוא עשה ניתוח כאן,

היה לו שבר,

הלך בבוקר, עשה את הניתוח,

בצהריים הכול היה בסדר,

הרופא אמר לו, יאללה, לך הביתה.

קוראים לזה אשפוז יום.

הוא הלך הביתה לאחים טובים ולשלום.

כאן לא עושים בשביל ניתוח שבר הרדמה מלאה של כל הגוף. לא, זה מיותר.

סך הכול הרדמה מקומית.

מרדימים את המקום על-ידי זריקה,

והרופא גומר את המלאכה, עושה את הכול בקלות רבה.

או, האדם הזה היה לו כאב שיניים, הלך לרופא,

הרופא אומר, תשמע, השינה הזו רקובה, אין מה לעשות.

חבל להתעסק אתה,

הזריק לו זריקה, ועקר לו את השם.

אחרי שגמר את העקירה, לך הביתה.

שם לו צמר גפן על הפצע המשותה דם,

אחרי כמה דקות הדם נפסק, אומר לו, עוד שעתיים אתה יכול לאכול.

זהו.

האם יעלה על הדעת שהוא בכלל חולה?

זה לא בגדר חולה.

על זה לא נוכל להתיר לו לבוא ולברך את ברכת הגומל.

אפילו אם הרופא שיניים היה חכם בעיניו ואמר לו,

אותו הרופא שיניים,

הפסקן הגדול,

פוסק הדור, אמר לו, תברך הגומל.

אבל מה ידרך הגומל? אין כאן שום סכנה.

אפילו לנו, לדידם,

המדובר הוא באדם ששכב חולה במיטה.

על זה נאמר שצריך לברך את ברכת הגומל.

הדמיון של הגמרא בשבת ל״ב,

האדם שעלה למיטה דומה כמי שעלו לגרדום.

זאת אומרת,

האדם הרבה פעמים מסתבך.

מתחיל עם שבת, אחרי השפעת יש שם ברנכית, דלקת ריאות,

ובסוף מוציאים אותו בעוון מתים.

ולכן יש חשש,

בגלל זה חששנו אנחנו ואנחנו הספרדים מברכים גם על חולה שאין בו סכנה.

אבל כאן לא. כאן האדם הזה, כמו שאמרתי, לא היה בגדר חולה.

כך הוא עדין, אדם שנפל ושבר את היד.

שבר את היד,

הלך למגן-דוד, עזרה ראשונה,

צילמו אותו, אמרו לו, יש לך שבר ביד.

עשו לו מייד גבס.

האם אחרי שגמר את הטיפול,

אחרי שעשו לו גבס,

הוא חייב לשכב במיטה? לא.

לפעמים האדם הזה יש לו קצת כאבים.

נותנים לו כדורים, לשכך כאבים, וזה הכול.

אבל הוא לא חייב לשכב במיטה. הוא יכול ללכת, הוא חוזר מייד לעבודה או לבית-המדרש, יושב ולומד כרגיל.

כאן הוא לא ישב במיטה אפילו יום אחד,

ולכן גם בזה לא ינרח הגומל.

כך הוא עדין גם בשבר יד או שבר רגל.

גם ברגל אותו דבר.

פעמים רבות הוא לא בא.

למה הוא לא בא? הוא אומר לך, אני לא יכול לדרוך על הרגל.

בסדר, הוא לא יכול לדרוך.

אני אביא לו עגלת נכים. היום יש עגלות עם מצבר.

הוא יבוא וייכנס לכאן, לבית-הכנסת, יישב וילמד.

האם הוא צריך לשכב במיטה? לא, הוא לא צריך.

אחרי שגמרו את מעשה הגיבוס,

אחרי שגיבסו אותו,

הוא יכול ללכת ולבוא, הוא לא חייב לשכב.

מה שהוא לא הולך בגלל שמבחינה טכנית אין לו עגלת נכים,

זה עדיין לא יחייב אותו בשום אופן בברכת הגומל,

ובזה לא יהיה הבדל סברדי, אשכנזי,

לא יוכל לדרוך.

אלא אם כן הנפילה היתה נפילה קשה,

והשבר הזה היה שבר עם תזוזה של קצות שברי העצם.

שבר כזה הוא סכנה.

אפילו בשבת צריך להסיע אותו מייד לבית-חולים,

זו סכנה, זה פיקוח נפש,

על זה בוודאי צריך יהיה לברך הגומל.

אבל אם זה שבר קל,

בוודאי שלא רשאי, לא יכול לברך את מרכת הגומל.

כאן זה לא חולה כלל.

יש לו בעיה טכנית עם אחד האיברים,

ועל זה לא צריך לבוא ולברך את ברכת הגומל. אבל דברים אחרים, אם האדם הזה היה לו שפעת,

שכה במיטה שלושה ימים ונעשה באי,

לני לדידן, אנחנו הספרדים נוהגים כשנברך את ברכת הגומל.

הגאון הרב אלישי מחדש ואומר שבזמן הזה גם לספרדים,

אם היתה לו שפעת, לא יברך את ברכת הגומל.

מה קרה בזמן הזה?

למה הוא אומר שלא יברכו ברכת הגומל?

הטענה שלו היא כך.

בזמנם ודורותם אדם שהיתה לו שפעת,

גם אם היה הולך לרופא,

רופאים לא ידעו איך לרפא במאה אחוז.

היה מנסה, נותן לו תרופה, תיקח את הכדורים האלה.

אחרי יומיים זה לא עזר, חוזר אליו,

והוא מנסה תרופה אחרת. ככה זה היה עובד.

הוא היה מסתכל בעיניים שלו לראות,

היו מנחשים מה יש לו.

היום זה לא כך.

מייד הוא הולך למעבדה,

עושה בדיקות דם, בדיקות שתן, אתה יודע בדיוק מהו החיידק שמקנן לגופו,

ולפי זה אתה מתאים בדיוק את האנטיביוטיקה כך שהתרופה היא במאה אחוז.

בזמנם אדם שהיה עולה למיטה, אדם שהיה לו שפעת,

זה כמו שהעלו לגרדום נידון,

היה סכנה שמחלילה יסתבך,

אבל היום אין את הסכנה הזאת.

ולכן דעת הרב שלא יברחו את ברכת הגומל, אדם שהיה לו שפעת.

האמת היא שלא תמיד המציאות כמו שהרב מתאר,

אלא הרבה פעמים זה מתעכב ימים מספר.

אנשים רבים, כשיש להם קצת חום,

לא הולכים מייד לרופא. הוא אומר, אני אשתה הרבה תים, אני אהיה דרי.

למחרת הוא קם, הוא קודח מחום.

ברור שאין ברירה, הוא הולך לרופא.

הרופא נותן לו, תלך לקופת-חולים,

למחבדה שלהם, תעשה בדיקות זעם, בדיקות שתן.

כי הם לא נותנים לו מייד תשובה על המקום,

אלא הם אומרים לו, תבוא ועוד יומיים תקבל תשובה.

האדם הזה נסחב שלושה-ארבעה ימים,

רק אחרי שהוא מקבל את התשובה,

רק אז הרופא נותן לו את האנטיביוטיקה המתאימה ורק אז הוא מתחיל להחלים.

הרבה פעמים, בינתיים הוא יכול להסתבך, ברונכין, דלקת ריאות או דברים אחרים,

הוא יכול למות, כמו שקורה להרבה אנשים.

אם האדם הזה הלך לבית-חולים,

נניח בלילה אין קופת-חולים,

הלך לחדר מיון,

ושם היה רופא טוב, רופא רציני,

מייד אמר לו בדיקות.

שלח אותו לבדיקות שם, בתוך בית-החולים,

תוך חצי שעה הם נותנים לו תשובה.

מייד הם מעבירים תשובה במחשב של הרופא,

הרופא רואה בדיוק מה הבעיה,

נותן לו מייד את הכדורים, הנה זו האנטיביוטיקה,

אחרי שעתיים הוא מתחיל כבר עם כדורי האנטיביוטיקה,

מתחיל להדביר את החיידקים.

בזה, בדוגמה הזו,

הטענה של הגאון הרב אלישיב, הטענה צודקת.

אבל במציאות של קופת-חולים של ימינו,

עדיין לא זכינו שבתוך שעה ייתנו לך את התשובה של המעבדה,

הלוואי שאחרי יומיים תהיה תשובה.

ולכן בחיי גוונה עדיין יש חשש שיסתבך,

ולכן לנו לדידן יש לנו את ההיתר לבוא ולברך את ברכת הגומל,

לא רק בחולה שיש בו סכנה אלא גם בחולה שאין בו סכנה.

סוף-סוף האדם הזה שכב במיתה, שכב שלושה ימים.

בוודאי שצריך לומר תודה לדורא עולם שנתן לו את החיים במתנה,

ולכן יצטרך לבוא ולברך את ברכת הגומל.

בספר אורים גדולים ורבי עקיבאלגר אומרים שניהם שאם האדם הזה יתרפא ובא לברך הגומל,

אני נסעתי בחברון,

הוא לא יכול להוציא אותי ידי חובה. יש שני סוגים,

זה סוג אחר וזה סוג אחר, כך הוא מוכיח מהגמרא,

באזרחים חטא, כמו קורבן תודה הוא עדין גם פה,

ולכן מלכתחילה כל אחד יברך לבדו ולא יסתמך על האדם השני,

ספק אם האדם השני מוציא אותו ידי חובתו. כל זה מלכתחילה,

בדיעבד אם הם לא ידעו,

וכבר כיוון עליו יצא ידי חובה.

כי הרב שאמה נשאר בספק.

גם רבי עקיבאלגר מצטט,

הוא מצטט את הדברים בשם אומרם,

ואין הדברים ודאי שלא יצא אלא ספק,

בדיעבד, הכלל בידינו תמיד,

ספק ברכות לעקיבאל, ולכן בדיעבד יצא ידי חובה.

אין הבדל בין גברים לנשים,

גם הנשים שהיתה לאותה האשה אחת מכל הדוגמאות שדיברנו,

שאנחנו חייבים לבוא ולברך את ברכת הגומל,

גם היא צריכה לברך הגומל.

הבעיה העיקרית היא נשים ביישניות.

הן מתביישות לעמוד לפני הגברים ולברך,

אז היא אומרת לבעלה,

אשתו כגופו, נכון? תברך אתה במקומי.

יש מחלוקת אם הדבר מועיל או לא, ולהלכה לא מועיל הדבר.

לא רק לגבי האשה, אלא גם לגבי ילד.

הילד שלו היה חולה, ברוך השם, התרפה,

האבא רוצה לבוא בבית-הכנסת ולומר לברך את ברכת הגומל. אין דבר כזה.

מי שהיה חולה הוא בעצמו יבוא ויברך.

אותה האשה היא חייבת, ואין היתר לבעלה לברך.

הכלל של אשתו כגופו לא נאמר פה,

נאמר בהלכות קריאה שבע,

ולכן אסור לבעל לבוא ולברך. אלא

אם נאמר שגם בעלה היה חולה, לא רק היא אלא גם הוא,

שתבוא לעזרת נשים.

הוא יכוון להוציא אותה ידי חובה.

הוא מברך בכל רען, יונה אמן, זה טוב.

לאו דווקא בעלה, הוא הדין גם עם אחד מאתנו.

הוא אומר בפירוש,

אני מתכוון להוציא ידי חובה, גם את הנשים,

זה טוב.

אבל שהיא בכלל לא באה לעזרת הנשים,

אלא היא רוצה לשלוח את בעלה,

כמו שאמרנו, לא מועיל, הן לגבי הבעל והאישה,

כך גם לגבי הילד או הילדה.

אין את האפשרות הזו, כמו שהסברנו,

ולכן כל אדם שרוצה לברך ישים לב לדייק כדי שלא יבוא לידי ספק ברכה לבטלה,

שלא יעבור חלילה על עליו ותישא את שם השם אלוהיך אל השם.

אנחנו מקדימים בלכתחילה.

לפני הברכה אנחנו רואים את הפסוק.

הלא אליה,

הודיע אדוני בכל איבה, בסוד ישרים ועדה,

ואחר כך אומרים את הברכה.

אם לא אמרת את הפסוק, יש אנשים מהירים מאוד ולא אומרים את הפסוק,

גם אם הוא אמר את הברכה בלי הפסוק,

בוודאי שיצא ידי חובה בדיעבד.

רבי חנניה ונעקשן.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת,