סמיכות הברכה למעשה – דיני ברכות הנהנין והריח, עובר לעשייתן, והימנעות מספק ברכה לבטלה

 

- - - לא מוגה! - - - 

ויושיבו לך שירות חיים.

אני קורא בסימן רטז,

סעיף יב. מברכים על המוגמר.

פירוש בסמים שמסיימים על הגחלים להריח בהם

מי שיעלה קטור רעשנו קודם שיגיע לו הריח, אבל לא יברך קודם שיעלה קטור רעשן.

סעיף יג.

המוגמר,

אם הוא של העץ מברך בורא עצה וסמים, אם הוא של העשן מברך בורא עשבה וסמים,

ואם הוא של שאר מינים מברך בורא מיני בשמים.

בזמנם, בדורותיו,

היו רוצים שיהיה ריח טוב בבית,

היו עושים את המוגמר.

לוקחים מחטה, מנגל,

יש שם גחנים לוחשות,

ואז היו מפזרים את הבשמים.

היו מפזרים את הבשמים, כשהיה העשן,

היה הכול נשרף, העשן שהיה נודף יוצא מזה,

היה לו ריח טוב מאוד.

על-ידי זה היה בבית ריח טוב, בפרט בחורף

הבית סגור. בקיץ החלונות פתוחים,

אבל בחורף הכול סגור,

היו רגילים לעשות את הדברים האלה,

וגם על זה צריך לברך את הברכה הראויה.

אם אתה לוקח עצה בשמים ואתה שורף על הגחלים,

הריח הוא מעץ עצה בשמים. יברך ברכה בשם המלכות, עצה בשמים.

אם אתה לוקח נענע וכיוצא בזה, עשבה בשמים,

יברך את הברכה הראויה,

בורא עשבה בשמים.

ואם זה לא מעט סומח,

יברך את הברכה, בורא מיני בשמים.

אלה הן הברכות שאנחנו אמורים לברך גם על המוגמר.

מתי מברך, מרן אומר, לשעלה קיטור העשנו,

קודם שיגיע לו הריח, עובר לעשייתן,

אבל לא יברך קודם שיעלה קיטור העשן.

אם אני רואה את היהודי שמדליק את המנגל,

הוא נמצא בסוף בפינה.

מהרגע שהוא מדליק, מאותו רגע שמתחיל להישרף,

עד שהעשן יגיע אלי,

זה ייקח עוד שתיים-שלוש דקות.

אל תברך מייד, תחכה.

עדיין לא הגיע הזמן,

אלא רק כשהעשן מתקרב אליך, היינו,

הריח מתקרב אליך, ורק אז תוכל לברך את הברכה הראויה,

ולא קודם לכן.

כך גם בכל ברכות הנהנים, ברכות המצוות, בכולם שייך את הכלל הזה,

שלא יקדים אלא הכל יהיה צמוד.

כגון,

אני בא לקיים מצוות עשי דאורייתא, להניח תפילין.

אחרי שפירקתי את התפילין מהכיס,

הנחתי אותם על הזרוע,

חסר לי רק לקשור.

הכול מוכן ומזומן,

אז אני מברך להניח תפילין, ואני מתחיל להדק את הקשירה.

כך אני עושה בקיום המצווה.

הוא לא יכול לברך בזמן שהתפילין עדיין בתוך הכיס,

זה יותר מדי מוקדם.

כך גם לגבי שאר המצוות או ברכת הנהנים.

יש לך תפוז,

הוא רוצה לאכול תפוז,

עדיין לא קילף את התפוז, מברך בורא פרי העץ.

נו,

עד שיגמור לקלף, עד שיכניס לפה,

עובר בינתיים זמן רב, זה לא בסדר.

אלא גם שם.

גמרת לקלף,

הכול ברוך השם מוכן ומזומן,

תיקח מייד, תברך העץ ותכניס אפשר לפה,

כך גם בכל ברכות הנהנים, אם זה ברכת האכילה, ברכת הריח, ברכת המצוות,

לכולם שייך את הכלל הזה.

את כל זה אנחנו לומדים מפסחים דף זין.

שם הגמרא אומרת

כל המצוות, מברך עליהם, עובר לעשייתם.

מה פירוש המילה עובר?

הגמרא מסבירה, הכוונה היא קודם,

שנאמר ויעבור את הכושי.

שם מסופר שהאחימעץ

רצה לרוץ ולבשר לדוד המלך,

אבל קדם לו, הכושי כבר התחיל לרוץ.

אלא מאי? אחימעץ היה יותר מהיר,

ולכן כתוב, ויעבור את הכושי.

השיג אותו.

לא כתוב שהקדים אותו, אלא כתוב ויעבור.

היה לידו, עבר לידו, רץ לידו,

והשיג אותו.

אז פירוש המילה עובר הכוונה קודם.

למה הגמרא צריכה להביא לנו מילה בעברית, מילה עמוקה,

ונצטרך להביא את הפירוש, להביא את הפסוק?

הגמרא יכלה לכתוב לנו כל המצוות, מברך עליהן, קודם לעשייתן.

בשביל מה צריך לעשות את הפירוש הזה להאריך כל כך?

אלא הגמרא מדגישה,

כמו ששם,

ויעבור את הכושי.

היה קרוב אליו והשיג אותו.

גם כל מה שאתה מברך עובר לעשייתן.

צריך שיהיה סמוך.

שלא יברך על התפילין כשהתפילין עדיין בתוך הכיס,

אלא כשהתפילין כבר על זרועו.

חסר לו רק ההידוק,

רק אז יברך על התפילין,

וכן כל כיוצא בהם.

בכולם, בכל המצוות,

ישתדל לנהוג ולעשות כן.

כך גם אצלנו לגבי הברכה על המוגמר. כמו שאמרנו, אחרי שהבית ימלא עשן,

העשן כבר מתקרב אליו,

עוד כמה שניות יגיע אליו ויהנה, מייד יוכל לברך.

כך גם אדם שבא לקבוע מזוזה.

אתה מכניס את המזוזה בתוך הנרתיק,

אז הוא מייד מברך.

אתה עדיין בשלב שאתה רחוק מהביצוע של קיום המצווה.

לא ימהר.

קודם כול יכין את הכול.

ייקח סנטימטר, ימדוד, יבדוק, יעשה.

אחרי שהכול נגמר,

הכול מוכן ומזומן,

אתה תופס ביד ימין את המברגה ויברך לקבוע מזוזה, ילחץ ויהדק את המזוזה למקומה,

וכן כל כיוצא בזה.

לא נהג ולא עשה כן,

אלא מהרגע שגמר את הברכה עד שהוא מתחיל לבצע את המצווה עובר יותר מכדי דיבור, יותר מזמן אמירת שלום עליך רבי.

כמה זה לוקח?

שנייה ורבע?

עבר יותר משנייה ורבע. לפי דען שבולע לקט,

הברכה היתה לבטלה.

יש כאן הפסק.

הפסק לא רק בדיבור אלא גם בזמן.

רבי דוד אבו דירם חולק. הוא אומר, כיוון שלא דיבר,

הפסק אם הם עברו חמש עשר דקות,

זה לא נורא.

מרן, בסימן תקפה סעיף ג',

מרן פסק כדברי רבי דוד אבו דירם לכולה.

שם הדוגמה.

התוקע לא מצליח לתקוע.

אנחנו הבאנו מייד תוקע אחר מבית-כנסת אחר.

בינתיים, עד שהלכת ובאת,

בוודאי שעבר הרבה יותר מאשר שנייה ורבע.

אפילו אחים, הרן אומר שם,

לא יחזרו עוד הפעם לברך. מי שלא דיבר באמצע, לא יחזרו לברך. למה? הייתה כאן הפסקה בשתיקה,

אף אחד לא דיבר, ולכן בדיעבד לא נורא.

מסכם המגן אברהם, נכון שבדיעבד לא חוזר לברך,

ולכתחילה לא טוב להיכנס למחלוקת האמורה, טוב לחוש לדעת שבו להלקט,

ולכן הן ברכת המצוות הן ברכת הנהלים, תמיד לעולם שהכול יהיה סמוך,

שלא יהיה הפסק בזמן,

הפסק זמן רב מדי,

אלא כמה שאפשר לחבר, לצרף את זה ביחד,

זה עדיף יותר.

האחרונים, המגן אברהם ושאר האחרונים, דנו לגבי ברכת הריח על הסיגריה.

יש אנשים,

גם אם הוא לא מעשן,

אבל כשמישהו מדליק סיגריה הוא נהנה להריח את הריח.

האם יברך או לא?

המגן אברהם מסופק, אבל כל האחרונים דעתם שלא יברך על הריח של הסיגריה,

גם אם הוא נהנה מאותו הריח.

סיגריות לא נעשו בשביל הריח,

הן נעשו בשביל מטרות אחרות.

אם רק את הריח המוכר יהיה עני, כן.

לא ירוויח. אם רוצים שתשרוף כמה שיותר סיגריות,

כניס תקנה עוד, ולכן אין על זה ברכה. זאת ועוד.

למדנו בברכות למדי שעל שמן זית לא מברכים, כיוון שעל שמן זית מזיק,

מבירקוס.

כך גם פה.

לא רק מי שמעשן ממש,

גם אדם שהוא מעשן פסיבי,

גם זה שמריח את הריח,

נושם את העשן הזה שהאחר עישן,

גם הוא ניזוק.

לפי הסטטיסטיקה של הרופאים,

מדי שנה בשנה,

1,500 מתים בגלל הפגע הרע הזה.

ולכן, שוב, עוד הפעם, דבר שמזיק,

אין עליו ברכה, אל תברך שום ברכה,

ולכן על הדבר הזה לא שייך לברך כלל ועיקר.

שמעתי שיש סיגר מיוחד.

הסיגר הזה יקר מאוד.

לא מעשנים את זה,

אלא הם לוקחים את זה ביד,

וכל הזמן יש בו ריח טוב.

מה הריח הטוב הזה שיש שם?

האם זה ריח שיש לו עיקר או שאין לו עיקר? אני לא יודע מה הסוד של הסיגר הזה.

יכול להיות שאולי כן אפשר לברך או לא, כי שם זה לא מזיק,

אתה לא מדליק את זה,

אלא אם תופסים את זה כל הזמן ביד וזה כל הזמן מפיץ ריח טוב.

איננו יודע מה הסוד שם.

אם זה ריח שאין לו עיקר,

אז ממילא לא יוכל לברך על זה בגלל סיבה אחרת.

הגמרא במסכת סוכה בדף ט', הגמרא דורשת מהפסוק

חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים להשם.

המילה חג נדרשת

מלשון חגיגה.

כמו קורבן חגיגה להשם,

אסור לך לבוא וליהנות מהקורבן, אתה לא יכול לרכוב על הבהמה.

כך גם הסוכה, גם היא קודש להשם.

אלה דברי הגמרא,

כך פסקו כל הפוסקים, מרן הביא את זה בהלכות סוכה, סימן תרלח.

ולכן,

אם האדם הזה רוצה לחתוך חתיכה מאז כך כדי להוציא את הבשר שבין השיניים,

אסור לו מדאורייתא, אסור לו לעשות כדבר הזה.

זה נקרא בלשון חכמינו, הוקצה למצוותו,

ולכן אסור לך לבוא ולעשות כדבר הזה.

באו חכמים והוסיפו לנו,

נוסף לסוכה,

גם בארבעת המינים, גם שם יש את אותו דבר.

אתה מברך ביום הראשון, טו בתשרי, מצוונו על נטילת לולב.

ארבעת המינים, גם הם,

אסור להשתמש בהם מדי רבנן כל שבעת הימים.

ולכן הגמרא אומרת שאסור להריח בהדס

אם הלולב קשור ביחד ההדס.

ההדס אומנם יש בו ריח טוב אבל אסור מדי רבנן להריח את הריח הטוב של ההדס,

כל השבוע כולו.

אלא אם כן, אם האדם הזה דרכו להחליף.

אני בדרך כלל, באמצע החג,

אחרי שלושה ימים,

אני מוציא את הישן, זה כבר קצת יבש,

אני מהדר, לוקח הדסים אחרים.

אז מראש,

כשברכתי ביום הראשון בטו,

אני לא קידשתי את זה לכל השבוע,

אלא רק שלושה ימים, זה הכול.

טו, טז, יז.

נגמר יז,

אתה רוצה להוציא את הישן,

להכניס את ההדסים החדשים.

הישנים, אין בהם קדושה,

אתה רוצה להריח בהם, אפשר.

לא רק אפשר,

מהודר מאוד על-פי הקבלה בבשמים של מוצאי שבת,

לקחת שלושה בדי הדס,

שיהיו שלושתה משולשים,

וכאן לא רק ששלושתה משולשים,

בירכנו גם עליהם על נטילת לולב.

בברכות ל״ט למדנו, הואיל ונעשתה בו מצווה אחת,

נעשה בו עוד מצווה.

ולכן אתה מפרק את המוצאים מהלולב,

את ההדסים,

אל תזרוק אותם, תשאיר אותם.

אם יש בהם ריח טוב, תשאיר אותם למוצאי שבת.

בשעת ההבדלה נברך עליהם, זה מעולה, זה טוב.

מתי אתה אומר שכל שבעת הימים אסור להריח בהדס?

כל זה אך ורק אם האדם הזה אין דרכו להחליף.

אבל אם קבוע תמיד לעולם הוא מחליף אחרי יומיים-שלוש,

אין לו בעיה.

אחרי שלושה ימים, כשהוציא את הישן,

הישן אין לו יותר קדושה ואפשר לכתחילה להריח.

אבל בינתיים,

על אוף שלושה ימים אליבדיק ולעלמא אסור להריח בהדסים.

הגמרא ממשיכה,

אדם שרוצה להריח באתרוג,

אין לו היתר לאכול, להריח מותר.

זאת אומרת, מהו עיקר האתרוג?

האתרוג מיועד, זה עץ פרי,

פרי עץ אדר, לאכילה.

אסור לך לאכול, הוקצה למצוותו.

להריח, הגמרא, מתירה לנו.

מותר, השאלה היא,

צריך גם לברך?

מותר להריח וגם אני אברך, הנותן ריח טוב בפירות או לא?

כאן כבר אתה מגיע לספק, כאן אתה מגיע למחלוקת.

דעת רוב הראשונים שצריך לברך.

כך דעת הרעביה,

מהרם, ספר האגודה,

רוב גדול של הראשונים אומרים כן.

תברך על זה הנותן ריח טוב בפירות ותריח.

אבל רבנו שמחה הוא שחודק.

רבנו שמחה אומר,

האתרוג, שילמת עליו,

בשביל מה אתה קונה אותו? בשביל להריח?

תקנה בחצי שקל לימון אחד, יש לו גם כן ריח מצוין.

בשביל מה אתה משלם עליו 100 דולר, על האתרוג הזה, אתרוג מהודר?

בשביל המצווה.

אם כן,

גם הפרדסן שנטע את הפרדס,

גם הוא מרוויח הרבה כסף, וגם אנחנו,

לא מתכוונים לשם ריח, ולכן לפי רבנו שמחה לא מברך.

מחלוקת. מה עושים?

בא מרדכי ואומר לנו פתרון,

ואת הפתרון הזה גם אומר מרן כאן ברשת זין, סעיף יד.

לכך נכון שלא להריח בו.

ממה נפשך?

אם תריח ותברך,

לפי רבנו שמחה זה ברכה למתנה.

אם תריח ולא תברך,

אולי אתה נהנה מהעולם הזה, עבדי ברכה.

ולכן,

כדי שלא יגיע למחלוקת הזו,

כתבו לנו המרדכי ומרן,

לכך נכון שלא להריח בו,

וכך המסקנה למעשה.

מחלוקת נוספת.

אני בא בלילה,

ולקחתם לכם ביום הראשון,

כל מצוות ארבעת המינים דווקא ביום, לא בלילה.

והאדם הזה בא בלילה, רוצה לקחת את האתרוג,

לברך עליו הנותן ריח טוב לפירות.

האם אפשר או לא?

מגן אברהם אומר כן, אפשר, למה לא?

רוב הפוסקים הלכו כמו המגן אברהם, שאפשר.

אבל הבעיה היא,

התז אומר, לפי רבנו שמחה אתה קלית את האתרוג בשביל המצווה, לא בשביל להריח,

ולכן גם בלילה אתה לא יכול לברך.

אבירו לחג, שגם בנושא הזה,

אומר רוב הפוסקים הלכו כמו המגן אברהם.

מעיקר הדין כן היה מותר להריח.

אבל מה נעשה עם הברכה?

אם תברך אתה מסתבך עם דברי התז וסיעתו.

לכן עוד פעם חזרנו להמלצה הראשונה,

לכך נכון שלא להריח בו לא ביום ולא בלילה,

כל השבוע כולו.

אתה רוצה לברך הלאה ונותן ריח טוב בפירות?

תחכה לשמחת תורה.

כתוב בתפרס, יום שמחת התורה הזו,

נגמרה המצווה, כבר לא מברכים,

אז תוכל לברך עליו.

לפני כן,

לא כדאי לברך כדי לא להסתבך,

לא להגיע למחלוקת אם יברך או לא,

כולל גם בשבת חול המועד.

בשבת חול המועד אנחנו לא מברכים. אין ברכה באותו יום, שם יעבירנו ארבעה עמות ברשות הרבים.

ואף על-פי כן. עדיין.

קנית את היתרון בשביל להריח בו ביום שבת, בשביל זה קנית אותו?

עדיין יש לנו את שרשרת המחלוקות.

ולכן, להלכה לא יריח גם ביום שבת.

יותר מזה כותב הגאון רבי יעקב אטינגר בספרו ביקורי יעקב. הוא אומר,

ביום שבת האתרון הזה הוא מוקצה,

הווה כגרגות וצימוקים מוקצה מחמת גופו.

יש חולקים. הרב אלישיב חולק ואומר,

זה נקרא מוקצה מחמת חסרון כיס.

אם יבוא הילד הקטן, בן שנתיים,

ירצה לקחת את הלימון או את התפוז,

לא יגיד לו כלום, שייקח.

אפילו אם יפיל את זה על הרצפה,

אני יכול להרים, לקלף את התפוז ולאכול.

אבל אם הוא יבוא, הילד הקטן הזה ירצה לקחת ביום שבת את האתרוג שלך,

ירצה לשחק עם האתרוג הזה.

אתה שילמת עליו 100 דולר אתרוג כל כך יפה,

כל כך מיודע,

אתה תיתן לילד הקטן, תיקח לו מידו, תגיד לו, אני אתן לך במקום זה סוכריות.

אתה תפצה אותו בדבר אחר, לא תיתן לו.

אז אתה רואה שזה יקר לנו, עדין מאוד.

אז ממילא, לפי ההגדרה, אולי זה נקרא מוקצה מחמת חיסון כיס,

כך שלא כדאי גם ביום שבת לקחת ולהריח.

יותר מזה אתה זומר.

אפילו אם נאמר,

האתרוג מונח כאן,

וביום שבת אני לא אגע בזה, אני לא אטלטל.

אני מקריב את האף כדי להריח.

אפילו זה לא.

למה לא?

יכול להיות שהריח יהיה טוב, ושמה יאכל מזה.

האתר חושש אפילו בדרבנן.

כמו שאמרנו לגבי עורלה, כלאיים,

אז גם בדרבנן הוא חושש.

ולכן אין לנו שום דרך,

תמיד יש לנו שרשרת של מחלוקות,

למרות שיש לנו כאן ספק ספקה.

אבל ספק ספקה בברכות לא עושים, ספק ספקה בברכות לא עבדנן,

ולכן המסקנה היא,

עדיף יותר שהאדם לא יריח באתרון כל אותם שבעת הימים.

מה אתה רוצה, לזכות בברכה?

קל מאוד, פשוט מאוד, יש לך בארגז,

יש שם לימון,

יש בלימון ריח טוב, ריח גן-העדן.

תיקח, תברך על הלימון.

בתקופת חג הסוכות יש גם גויאבה.

תיקח גויאבה, תברך על הגויאבה הנותן ריח טוב בפירות.

זה מה שניתן לנהוג ולעשות.

מחלוקת נוספת יש בין גדולי האחרונים לגבי,

כמו שאמרנו,

דבר שאינו עשוי להריח, עיקרו לא נעשה לריח.

האם מברכים עליו? לא מברכים עליו, כגון התבלינים.

אתה נכנס לחנות של התבלינים,

גם שם הפוסקים המשיכו את המחלוקת כאן.

הגמרא בסוכה ל״ז, הגמרא דנה אדם שרוצה ביום שבת להריח בלימון.

אני לא מדבר עכשיו על האתרוג,

אלא נכנסתי לפרדס ביום שבת, יש שם לימונים,

אני רוצה להריח.

הגמרא אומרת שאסור. למה?

הריח ימצא חן בעיניו והוא ירצה לאכול מאותו הלימון או מדבר כיוצא בו, ולכן אין היתר.

אבל להריח בהדס מותר.

אתה יכול להריח גם בלי לתלוש,

ולכן הגמרא מחלקת בין זה לזה, בין שני הדברים.

אלה דברי הגמרא, וכך פסקו רוב הפוסקים להלכה,

שבכל דבר מאכל,

כשהוא נמצא אצלך בבית, בארגז,

אז אתה יכול לברך הנותן ריח טוב בפירות ולאכול.

אבל אם זה עדיין מחובר לאילן,

יש את הגזירה שמא יבוא לידי איסור קוצר.

ראשי אומר שם,

מה תגיד לי?

הוא יקטוף לא ביד אלא הוא ינגוס בפה.

אומר ראשי, אין לך תלישה גדולה מזו, גם זה קוצר.

יש תוספתא שעל זה דנו גדולי הראשונים,

אם רק קוצר ביד או גם בפה,

מכל מקום, גם זה וגם זה אסור.

אין לנו היתר לבוא ולהריח אדם שמטייל ביום שבת ויש לו על העץ לימון או דבר אחר,

היזהר שלא להריח בו. בדברי מאכל אין היתר בדבר.

את ההדס. אם הוא רוצה להחזיק ביד, יש מחלוקת, יש ראשונים שהתירו.

אפילו אם יחזיק ביד,

אם הוא בטוח בעצמו שלא ייתלש אפילו עלה אחד,

גם כן יהיה הדבר מותר.

אבל בירושלים הקור הורס את העלים.

הרבה פעמים העלה-נידף הזה, רק אתה נוגע בו, הוא נופל.

לכן,

כאן באזורים שלנו עדיף להחמיר, גם לא לנגוע,

אבל הוא רוצה לקרב את האף שלו להדס,

ולהריח בזה אין לנו בעיה בדבר.

מען מסיים,

מרן בבית-יוסף מביא לנו מחלוקת נוספת,

האם מברכים על הלחם החם,

מברכים על זה או לא.

הדעה הראשונה,

דעת מהרן תלמידו הקשבץ,

רבנו שמשון בר-צדוק,

רבי דוד אבו דרם ואורחות חיים, הם אומרים שמברך,

והברכה היא, הנותן ריח טוב בפת.

אתה לא מברך על הלחם בורא פרי האדמה.

כיוון שהלחם הוא חשוב, על הלחם יחיה האדם,

ולכן מברכים על הלחם המוציא לחם מן הארץ.

כמו שקבע הברכה לעצמו בברכת הנהנין באכילה,

כך גם קובע הברכה לעצמו לגבי ברכת הריח.

במקום לומר הנותן ריח טוב בפירות,

את המילה האחרונה תוציא,

הנותן ריח טוב בפת.

אבל זה לא מוסכם, יש חולקים.

דעת התשבץ, אמירי, שעשו לברך כך.

יש לנו שני ראשונים ששמם ראשי התיבות שלהם התשבץ.

קודם אמרתי, תלמידו של מהרם התשבץ אומר לברך.

תלמידו של המהרם רבי שמשון בר-צדוק

כתב את הספר התשבץ, ראשי התיבות, תשובות שמשון בר-צדוק.

היה לו רשות להיכנס לאותו בית-הסוהר, לאותו המגדל שהיה בו מהרם בסוף ימיו.

שם יש הרבה תשובות שהוא שאל את רבו והוא כותב מה ענה לו רבו.

אבל יש עוד תשבץ

שהיה מגולי ספרד, היה הרב של אלג'יר.

התשבץ השני, ראשי תיבות, תשובות

שמעון בר-צמח.

הוא אומר שלא, אסור לברך,

כך דעת אמירי וכך אומרים חלק מהפוסקים, בדעת מרן.

זה לא מוסכם בדעת מרן,

שדה-הארץ אומר בדעת מרן לברך,

אבל הרבה אחרונים לא מפרשים כך בדעת מרן. מרן השמיט את זה כאן בשולחן ארוך,

והמסקנה,

לא לברך את הברכה הזו.

קודם כול, הטעם הראשון,

אתה אופה לחם,

אתה אופה לחם שיהיה ריח טוב שעשר דקות, רבע שעה,

כשהלחם חם יהיה בו ריח. לא בשביל הריח אנשים עושים את זה,

אלא על הלחם יחיה האדם בשביל האכילה.

זאת ועוד.

מה אתה רוצה לברך?

הנותן ריח טוב בפת.

ברכה כזו לא נאמרה בשס.

יש לנו כלל,

כל ברכה שלא הוזכרה בגמרא בשס, אי-אפשר לברך אותה.

את הכלל הזה, את ההלכה הזו כותב רב יהודי גאון,

הובא בתשובות הגאונים בעמוד 50. ולכן,

לא רק על הברכה הזו, הנותן ריח טוב בפת שלא הוזכרה בגמרא,

אלא כהנה רבות גם שאר הברכות, גם בהן אנחנו אומרים את הכלל הזה. כגון,

אנחנו מברכים בכל יום שלא עשני אישה,

הנשים מברכות שעשני כרצונו.

אנחנו הספרדים, הספרדיות,

לא אומרות שם שמים,

אלא אומרות שעשני כרצונו בלי שם שמים,

כי לא כתובה הברכה הזו בגמרא.

כך גם ברכת ברוך המקדש שמו ברבים, בתפילה.

אתה לא אומר שם שמים, כי זה לא כתוב בגמרא.

בסוף מודים דה רבנן,

על שאנחנו מודים לך, ברוך אל ההודעות.

גם זה לא כתוב בשס,

לומר שם שמים,

ולכן אנחנו אומרים בלי שם,

על שאנחנו מודים לך, ברוך אל ההודעות.

כך גם לגבי ברכת בורא נפשות רבות וחסרונן.

הירושלמי אומר, אתה חותם בסוף,

ברוך אתה השם, חי העולמים.

אנחנו לא אומרים שם שמים, אנחנו אומרים ברוך חי העולמים.

כך גם לגבי ברכת שפתרני מעונשו של זה.

הילד הקטן, ברוך השם, נעשה בר מצווה,

והאבא, לפי דברי המדרש, פרשת תולדות,

צריך לומר שפתרני מעונשו של זה.

עד עכשיו אבא היה חיה בחינוך,

כל מה שהיה עושה הבן,

הכול תחת חסותו, תחת אחריותו של האבא.

עכשיו הוא כבר ברשות עצמו.

שוב הגמרא לא אמרה את הברכה הזו,

ולכן גם כאן אסור לומר בשם השם.

אלא אם הוא רוצה לומר בליל הבר-מצווה,

ברוך אתה,

להרהר שם ואלוקנו,

מלך העולם שפתרני מעונשו של זה.

כך גם לגבי ברכת דם בתולים,

ר' בן-העזר סימן סג' אמר שלא אסור לומר שם שמים בברכה אשר צג אגוז.

גם ביורדיה סימן שינהי בברכת הפדיון,

גם שם נאמר כלל זה.

אחרי שהכהן קיבל חמישה סלעים,

אבא ברך על פדיון הבן, שהחיינו, הכל היה בסדר.

ואז אתה מביא כוס יין,

ואתה מברך על הכוס יין אשר קידש עובר ממעי אמו וכו'.

אנחנו אומרים את הברכה הזו בלי שם. למה בלי שם?

למה, מה נשתנה הברכה הזו מכל,

לא כתוב את הברכה הזו בגמרא.

הגמרא שלנו בפסחים קכא,

הגמרא הביאה את הברכה על פדיון הבן,

לא כתבה לנו אם תביא כוס יין, להוסיף את הברכה אשר קידש עובר.

ולכן אנחנו כן אומרים את הברכה הזו,

אבל ברוך אתה,

מהרהר ה' ואלוקנו, ימשיך מלך העולם אשר קידש עובר ממעי אמו.

גם בחתימה גם כן יאמר שם ה' בהרהור ולא יאמר בפה.

אחרי זה, בסוף, יברך בורא פראי הגפן וישתהה.

למה אנחנו אומרים שאת ברכת הגפן ישאיר באחרונה, בסוף?

למה לא יאמר את בורא פראי הגפן בהתחלה כמו בברכת הברית,

אתה אומר הגפן, ואחר כך אשר קידש עדיד מבטן?

למה אתה משנה?

שם בוודאי שצריך לומר את הברכה אשר קידש עדיד מבטן.

אין כאן חשש הפסק בין ברכת הגפן לטעימה.

אבל כאן,

אם נאמר שהברכה הזו אין לה מקום, אם נאמר שהברכה הזו מיותרת,

אז בין ברכת הגפן לטעימה יהיה כאן הפסק.

ולכן אנחנו משנים את הסדר.

קודם אתה אומר בלי שם את הברכה אשר קידש עובר,

ורק לאחר מכן בסוף אתה אומר את ברכת בורא פראי הגפן ושותה.

כך גם לגבי ברכת הראו עינינו.

מי שמתפלל אצל אחינו בני ישראל המרוקאים,

אחרי שהם גומרים שומר אבו ישראל עד,

הם לא אומרים מייד קדיש,

אלא כולם ביחד מנגנים את הנוסח של ברכת הראו עינינו.

התוספות, עוד מהראשונים אמרו את זה.

למה אנחנו לא אומרים?

יבוא אדם ויגיד,

אומנם אני לא מרוקאי,

אני תימני, אני עיראקי,

אבל אני מתפלל בבית-הכנסת של המרוקאים, יש שם מנגינה יפה מאוד.

הם אומרים את זה בנעימה.

אני רוצה לברך.

יכול?

לא, אל תברך.

למה לא? התוספות אמרו, הרבה פוסקים כתבו את זה.

עוד פעם,

לא כתוב את נוסח חתימת הברכה הזו בגמרא.

מה שלא כתוב בגמרא?

קשה לנו להתיר, להזכיר שם שמים. עוד פעם חזרנו לכלל, ספק ברכות, להקל.

אדם שישן, קם בבוקר, אין לו מים,

הידיים שלו מלוכלכות,

או שטיפל במכונית שלו,

כל היד שלו מלאה גריז.

אבל יש לו חול ים.

לקח את החול ים, ניקה את היד, אתה רואה עכשיו היד נקייה 100%. האם יכול לברך וציוונו על נקיות ידיים?

אין לו מים, שעת הדחק.

לא.

יש לנו ברכה בגמרא וציוונו על נטילת ידיים.

אין נוסח כזה, וציוונו על נקיות ידיים.

ולכן לא נוכל להתיר לו לברך.

וכן כל כיוצא בזה.

גם בגניזה הקהירית שמצאו לפני 130 שנה,

גם שם, חלק מכתבי היד מצאו שם כל מיני ברכות על כל מיני דברים אחרים.

שוב, המסקנה היא שאין נביא רשאי לחדש מעתה.

אחרי חתימת התלמוד אי-אפשר לבוא ולהמציא ברכות אפילו לגאונים. הדוגמאות שהבאתי, חלק מהן, הגאונים כתבו,

גם להם לא היה סמכות להזכיר שם שמים אלא ברכות אלה בלי שם,

ואידך זיל גמור, קל וחומר לברכות אחרות.

אפילו אם יבואו עוד מעלת הפרופסורים,

כל האקדמיה ללשון ישבו ביחד וימציאו לנו איזו ברכה לברך ביום העצמאות או ביום אחר.

כבודם של הפרופסורים במקומו מונח, שיהיו בריאים,

אבל אף אחד לא יכול לבוא ולהמציא ברכה.

כל ברכה שתבוא לומר, בוודאי שהיא ברכה לבטלה, תרתי משמע.

ולכן עיניו המנע לבוא ולפרוץ גדר, כך שבסיכום,

יש לנו בעיה עם ברכת הלחם אם אדם יריח, יברך או לא.

מה המסקנה?

הרמה נותנת לנו עצה פשוטה.

לכך אין להריח בו.

אתה עובר ליד אנג'ל,

אל תנשום מהאף, תנשום מהפה ותלך, אל תריח את הלחם.

ממה נפשך?

אם הוא יברך ונותן ריחתו בפת,

אולי הברכה לבטלה, לפי דעת התשבית, סמאירי ובית-יוסף.

אם הוא לא יברך,

אולי הברכה כן צריכה להיות והוא נהנה מהעולם הזה בלי ברכה.

אז כמו שאמרנו קודם בדברי מרן על האתרוג בשבעת ימי חג הסוכות,

מרן אמר בשיעה מרדכי,

לכך נכון שלא להריח בו,

אותו דבר,

אותה העצה אומר גם הרמ״ה לגבי ברכת הלחם, העוגות.

אדם מגיע לבית בליל שישי, יום שישי,

אשתו, ברוך השם, הופעה לו עוגות, לחם, ויש ריח טוב בבית.

גם שם אסור לו לבוא ולברך את הברכה מה נותן ריח טוב בפת, וגם לא ברכת בורא מיני בשמים. זה לא בשמים, הלחם הוא לא בושם,

ולכן,

כמו שאמרנו,

משתדל שלא יתכוון להריח כדי שלא ייכנס למחלוקת האמורה.

מרן אמר,

עוד טעם למה לא מברכים על הלחם? מרן לקמאן בסימן רצ״ז, מרן כתב, אין זה ריח חשוב שיהיה ראוי לברך עליו.

אתה שואל על מי שעובד באנג'ל?

כל האנשים האלה לא מרגישים שום ריח.

אחרי יומיים-שלוש האף שלהם מתרגל. אתה, שבא מבחוץ,

אתה עובר שם, אתה מרגיש הנאה, אתה מרגיש את הרוח.

הם כבר לא מרגישים שום ריח, שום הנאה, שום דבר.

עליהם אין שאלה, עליהם אין מחלוקת.

הם בוודאי לא מברכים.

כל המחלוקת היא רק עלי ועליך, עלינו, שאנחנו לא עובדים שם.

אבל אף דווקא אנג'ל, כל מאפייה, כל מקום כיוצא בזה,

מן ההואי שאדם יהיה זהיר כשלא יריח.

באפייה הראשונה יוצא ריח משהו שהוא לא רגיש. כן, נכון. כשאתה בא בבוקר, אין שום דבר.

אחר כך האפייה הראשונה יוצא ריח גן-עדן. כן, נכון. הריח גן-עדן הזה, יש עליו מחלוקת.

אם תברך עליו, ובזכות המצווה, מצוות הריח, תגיע לגן-עדן או לא,

זה בעיה, סימן שאלה.

ולכן המסקנה היא סבל.

אין לכם המסקנה. אתה רוצה לומר, ברוך אתה, להרהר אשר השם,

מלך העולם הנותן ריח טוב בפת,

או לעשות את העצה השנייה של ויברך דוד.

למה לא, אתה יכול לעשות אחד מהשניים,

אבל להגיד שם שמים לברך ברכה, אין לנו יותר,

כמו שאמרנו,