זהירות מברכה לבטלה והשלכותיה בהלכה – תפילה בזמן, דיני גיור וברית מילה
- - - לא מוגה! - - -
תעידך אמרך הוא יום חלבן, דתיו ימלך אותו,
שמור בו אורך נלך.
אם ירקו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים.
אנחנו בסימן רטו,
סעיף ד'.
כל המברך ברכה שאינה צריכה,
הרי זה נושא שם שמים לשווא, וראו כי נשבע על השווא, ואסור לענות אחריו, אמן.
יש מחלוקת בראשונים, האם הדברים האלה, דברי הגמרא בברכות ל״ג כפשוטם,
שעוון ברכה לבטלה הוא איסור גמור מדאורייתא,
או שכל זה אסמכתה,
כמו שאמרו התוספות בראש השנה,
ל״ג.
במחלוקת הזו יש לנו הרבה דברים, נפקא מינא למעשה.
רבנו מנוח והגאות מימוניות בשם אסמכ אומרים,
נפקא מינא אם אפשר לברך על ההלל בראש חודש או לא.
והרמב״ם לשיטתו,
שאיסור ברכה לבטלה דאורייתא,
ולכן הרמב״ם לקחת שאסור לנו לברך על ההלל בראש חודש, כיוון שזה לא דין אלא מנהג.
אז כמו שאמרו בסוכה מ'ד,
חבית חבית ואלא בריך,
כך הוא הדין גם הוא.
כך גם לנשים במצוות שהזמן גרמה.
לפי אותה השיטה, אותו מהלך,
אסור לאנשים לברך על מצוות שהזמן גרמה,
על שופר, סוכה, עציצית וכיוצא בזה.
גם כאן,
אם האיסור הוא מדאורייתא, אין בכוחנו לבוא ולהתיר.
אבל,
לפי דעת הראש,
לפי האומרים שאין זה דאורייתא אלא דרבנן,
אז חכמים הם אמרו והם אמרו,
ולכן יכולים לברך על ההלל בראש חודש,
או יהיה מותר לאנשים לברך על מצוות
שהזמן גרמה.
במחלוקת הזו אנחנו קיבלנו הוראות מרן.
מרן, בסימן תכב,
כותב לנו שאסור לברך על ההלל בראש חודש.
כך המנהג בארץ ישראל.
מה זה המנהג?
לא רק שלנו,
של הספרדים,
אלא בית הכנסת של האשכנזים בצפת,
גם שם לא מברכים על ההלל בראש חודש.
כשהאשכנזים הגיעו לפני 450 שנה לארץ-ישראל ראו שהמנהג לא לברך על ההלל,
אז גם האשכנזים גם שם הנהיגו שלא לברך. עד היום שם לא מברכים,
וכך המסקנה למעשה,
הן ברכה ראשונה לקרוא את ההלל והן הברכה האחרונה יעלילוך,
אנחנו לא מברכים.
כך גם לגבי טלית, תפילין,
שופר. מרן כתב בסימן תקפט סעיף ו'
שאסור לאנשים לברך על מצווה שהזמן גרמה.
כמו שאמרנו, הא בהא תליא,
אם אנחנו מחמירים שהאיסור הוא דאורייתא,
אין מקום להקל,
אין מקום להתיר בדבר הזה.
ולכן,
כשיש לנו את האפשרות הפרושה מאיסורה,
בוודאי שחייבים למנוע שהאדם הזה לא יברך ברכה לבטלה.
אם זה בשוגג, במזיד, צריך תמיד למנוע את הדבר הזה,
דבר שהוא חמור מאוד.
תודה.
כך גם לגבי מוהל.
פעמים רבות המוהל, לפי תומו,
אדם שהוא תמים ולא יודע ולא שם לב,
הרבה פעמים מזמינים אותו למול ביום שבת.
הוא, לפי תומו, לוקח את הכלים והולך ומל.
אחר כך מתברר שהאימא של התינוק,
היא קוראת לעצמה גיורת.
כותב בספר אור דציון חלק א',
שאותו המוהל,
חילל שבת.
ולמה?
הרי הגיורת הזו יהודייה לכל דבר.
אם אחרי שנתיים-שלוש שביע הבן,
הבן הזה הוא יהודי,
למה הוא אומר שלא ימודו אותו בשבת?
הרב מדבר על מה שקוראים היום גיורת, כאילו התגיירה.
אבל אתה יודע מראש שהאישה הזו לא שמרה תורה ומצוות,
המשיכה לחלל שבת,
ואם היה הגיור לפני כיפור,
תבדוק מה היא עשתה בכיפור,
המשיכה לאכול חזיר ביום הכיפורים, הכול כרגיל.
אומנם היה שם טבילה,
היה שם תעודה,
כתבו לה תעודה יפה,
זה לא משנה איפה הייתה התעודה,
בחוץ-לארץ,
בארץ-ישראל, ברבנות, הרבנות הצבאית,
זה לא משנה לנו הפרטים,
מה כתוב בנייר.
הנייר שווה לא יותר מהנייר.
לא הוא הופך את האישה הזו ליהודייה, לא הנייר,
אלא המהות, העניין.
ולכן אם אותה האישה המשיכה לחלל שבת,
ממילא הייתה גויה ונשארה גויה והיוצא מן הטמא טמא.
הילד שלה גם כן הוא נחשב לגוי,
ואם המוהל הזה ימוד אותו ביום שבת,
ממילא הרי הוא מחלל שבת.
התורה אמרה לנו ביום השמיני אמול שאפילו ביום שבת אנחנו דוחים את קדושת השבת כדי לעשות ברית מילה,
כל המדובר הוא למול יהודי,
אבל חלילה וחס
אין היתר למול גוי ביום שבת.
היום יש בעולם מעל 200 מיליון בני אדם שעושים ברית מילה.
זה מגן עליהם, זה מחסן אותם מפני הרבה מחלות.
סרטן המין, איידס או דברים אחרים,
זה עוזר להם הרבה, ולכן זה נפוץ היום בהרבה מהמדינות בעולם.
אבל
אתה רוצה למול גוי ביום ראשון, ביום שני,
שום בעיה, אין. מותר.
אתה רוצה למול כלב, קוף, גוי,
הכול מותר לכתחילה, אין שום איסור.
ביום שבת, חס ושלום,
ביום שבת בוודאי שיש איסור בדבר,
אין היתר, ולכן אם המועד הזה תמים, כולה יודע.
אתה יודע את המציאות, צריך לומר לו.
לא רק לגבי שבת, אלא גם לגבי ימי החול.
מה נפקא מינה בחול? הרי אמרתי שמותר למול גם את הגוי בחול.
אבל המוהל מברך ברכה.
מלך העולם אשר גישנו למצוותיו יציווה אנו על המינה.
אחרי זה הוא לוקח כוס יין,
מברך אשר כידש עדים מבטן.
אם זה יהודי, על היהודי צריך לברך.
אבל אם זה גוי,
זה ברכה לבתנה.
ולפי מה שאמרנו,
איסור ברכה לבטלה הוא איסור גמור מדאורייתא,
ולכן אם המוהל הזה תמים, לא יודע,
תגלה את אוזנו. אולי הוא לא בדק,
הוא לא חקר ודרש, הוא חשב שזה ילד רגיל.
הוא לא יודע שהאימא שלו היא כך וכך,
אז תאמר לו, תעדכן אותו,
תגיד לו שייזהר לא לברך,
שלא יבוא לידי איסורי דאורייתא,
כי כאן זה לא בגדר ספק,
אלא הדבר הזה הוא דבר שהוא ודאי.
הראשונים כמעט
ולא דנו בפרטי-הפרטים האלה ובמה שאני מדבר.
בזמנם לא היה מצוי הדבר הזה.
ההצגות האלה לא היו.
זה התחיל לפני 200 שנה,
כשהרפורמים התחילו,
גם הם, במעשה הליצנות שלהם, כאילו מגיירים וכו',
ואז התחילו לדון בדבר הזה גדולי האחרונים,
חמדת שלמה, בית יצחק,
שאלות ותשובות אחיעזר,
וכן על זה הדרך. שאר האחרונים גם כן דנו ואמרו שהיסוד בדבר הוא קבלת עול מלכות שמים, קבלת מצוות.
אם הגר הזה רוצה להתגייר ברצינות,
ויאמינו בהשם ובמשה עבדו,
הוא בא על דעת לשמור הכול.
ברוכים הבאים, נגייר אותו,
ואחרי זה נקיים בו מצוות עשה דאורייתא,
ואהבתם את הגר.
אבל אין לו שום כוונה לשמור תורה ומשרות,
אפילו אם הוא הצליח לרמות את בית הדין,
הצליח לעבוד עליהם,
אמר להם, כן, כן, אני אשמור. כך הוא אמר להם.
אנחנו לא מסתכלים מה הוא אמר להם אם לבן הארמי אמר כך או לא אמר כך.
לא הדיבורים קובעים.
איך אומרים תכל'יס, המעשה.
בפועל הוא שמר או לא שמע.
לא שמר,
הוא היה גוי ונשאר גוי.
תיקח קוף, תעשה לו ברית מילה,
תכניס אותו למקווה.
נו, אחרי שהוא נהיה יהודי?
תיתן לו תעודה, הוא יתגייר כדת וכדין.
אולי הרפורמים ייתנו לו, הרפורמים ייתנו.
רק צריך לשלם, לא בחינם.
שם אין שום דבר בחינם.
תשלם מהדולר, יכתבו על הכלב, על הקוף, על הפיל, יכתבו שהוא יהודי.
אין להם בעיה.
טוב, אנחנו לוקחים את התורה ברצינות.
אנחנו לא ליצנים,
ולכן בוודאי שאותו האדם היה גוי, נשאר גוי,
וממילא אותו המוהל שאמור לבוא ולמול, או את הבנים שלו וכן הלאה,
גם כן חלים אותם הכללים.
וגם אם הברית מילה נעשית בחול,
אתה יודע מראש שהאדם הזה לא ישמור כלום.
אין בריכה, לא למול את הגר ולא דרכה אחרת,
כיוון שאתה יודע שכל זה מסחרה,
הכול מן השפה ולחוץ,
אין בזה שום רווח ושום תועלת,
זה רק תקלה ומכשול.
ולכן,
בכל הדברים האלה אנחנו פוסקים את דינו, בוודאי שהוא גוי,
גם לרבות לגבי דיני שבת לכולה,
כגון בימים האלה אנחנו מדליקים תנורים.
הרבה פעמים יש עומס על החשמל.
איך אומרים בעברית? שלוש פאזות.
אין לו שלוש פאזות.
חמש ועשרה,
החשמל נותק.
אין חשמל בבית.
מה עושים?
מר'ן כתב לנו בסימן רסע א', יתרון קל.
יש לך גוי? תביא את הגוי, שידליק לך.
יש לו דלת ממול, ממול הבית.
יש לו אחת כזה או אחת כזו שיש להם אומנם תעודה, הם יתגיירו ברבנות הצבאית.
יש לו תעודה יפה, הכול,
אבל,
לפי הדין הוא גוי,
תזמין אותו,
תגיד לו, נכבא החשמל,
שקודם יוציא את התנור.
אם עוד פעם הוא ידליק, עוד פעם זה יכבה.
מה יועיל?
שיוציא את התנור או יכבה דבר אחר,
ואחר כך ידליק לך את המפסק הראשי.
הדבר מותר לכתחילה, אין שום בעיה. כמו שאמרנו,
הוא לא אפילו בגדר ספק,
אלא הדבר הזה הוא בגדר ודאי,
ולכן גם לגבי כולה,
לגבי שבת או כל כיוצא בזה, דינו כגוי לכל דבר.
כך גם לגבי דין נישואין,
אין אביה מנה להתחתן עם האנשים האלה.
אם אותו אדם שם כיפה על הראש ורוצה לבוא להשלים לנו מניין,
הוא רואה שיש תשעה, הוא מרחם עלינו, יש לו לב זהב, לב טוב,
אין. אתה יכול לצרף את הגוי, אי-אפשר לצרף אותו, אין אביה מנה.
וכל הדברים האלה, כל ההצגות האלה,
לא עושים עלינו שום רושם כלל ועיקר,
ולכן בין לחומרה ובין לכולה היה גוי ונשאר גוי.
הסברנו בהרחבה את הנושא כשלמדנו יורה דעה, סימן רס״ח.
מי שיש לו את הקלטת, את הדיסק,
יכול לשמוע בהרחבה, הבאנו שם את כל המקורות בעניין זה, בענייננו.
גם להציל את אותו המוהל מאיסור ברכה לבטלה,
שלדעת הרבה פוסקים דאורייתא,
גם בזה יש עלינו את החורף חושב מאיסורה.
אם המוהל איזה תמים ולא יודע, תגיד לו.
מחר יש לך ברית מילה במקום זה וזה,
תשים להם, אל תברך.
לפעמים הוא אומר לך,
אם אני לא אברך אני אעשה להם דבר כזה,
אחר כך לא יתנו לי את האלף שקל, מה יהיה?
לפעמים הוא הולך בשביל הממון.
תגיד לו, לפחות בשעה שאומרים ברוך אתה ה'
והם צועקים ברכו ברוך שמו שהוא יגיד, למדני חוקיך. טוב, הוא יכול אולי לפתור את הבעיה של הברכה עם למדני חוקיך,
אבל אם הברית מילה ביום שבת, שם אין את הפתרונות האלה.
ולכן אינה ואמנה שהוא ילך וימול ביום שבת,
אלא ודאי שבכל הדברים האלה אנחנו צריכים להיזהר ולהזהיר.
הגאון הרב הרצוג היה הרב הראשי לישראל,
הוא דן בנושא הזה והשאלה שלו היא,
אותו האדם אולי התכוון לשמור תורה ומצוות, אולי לא.
אנחנו לא יודעים.
יש לנו ספק.
מה עושים מספק?
האם זה נקרא ספק דאורייתא,
ספק דאורייתא לחומרה אולי הוא יהודי,
או שנאמר שלא.
והרב עונה,
הרב אומר,
תמיד כשיש לנו ספק ויש לך חזקה,
אתה מחזיר את הספק על החזקה הקודמת.
מה הוא היה קודם?
הוא היה גוי.
יש לו חזקת גוי.
אתה מסופק אם הוא נהיה יהודי או לא,
מחזירים אותו לחזקה הקודמת,
ולכן הוא לא בגדר ספק אלא הוא בגדר גוי גמור.
ולכן צריך להתייחס הן לגבי גבר, הן לגבי אישה, אין הבדל בדברים האלה,
כולם אותו דבר.
ואין הבדל אם האדם הזה לובש מדין,
אם הוא קצין בצה״ל או לא.
מה, אם הוא קצין בצה״ל אז לא צריך לשמור תורה ומצוות?
מותר לקצין בצה״ל לאכול חזיר ביום כיפור?
יש שולחן ערוך מיוחד לגויים של צה״ל? איפה כתוב הדברים האלה?
הבדיחות האלה, אלה בדיחות של הקואליציה.
אנחנו לא פוסקים הלכות מהקואליציה שלנו,
כבודה במקומה מונח.
יש להם שם תמיד חגיגות, פעם חגיגה עם שר הביטחון,
פעם זה. טוב, הם המשיכו עם החגיגות שלהם,
כל פעם חגיגה אחרת, כל פעם דברים אחרים.
לא משם יוצא תורה, לא מהם אנחנו לומדים את ההלכות,
ולכן בלי ספק שיש עלינו את החובה, אף על שם מישואה,
לומר לאותו המוהל את ההלכה האמורה.
הנפקא מינה עוד במחלוקת הזו
עם האיסור ברכה לבטלה דאורייתא או דרבנן.
בעוד חודשיים,
יום חמישי, יא באדר ב',
אנחנו אמורים לצום תענית אסתר.
אותו האדם, החזן,
לפני שהתחיל ברוך שאמר,
הלך ושאל את האנשים אם הם צמים או לא.
שאל שישה אנשים.
אמרו לו, כן, אנחנו צמים.
מה עם האחרים?
לא שאל.
התחיל ברוך שאמר.
הגיע, ברוך אתה השם, גואל ישראל.
האם יכול לומר ברכה בפני עצמה עלינו?
לחתום העונה לעמו ישראל בעת צרה?
יש לך רוב, אבל הוא מסופק על האחרים, אם כן, אם לא.
גם זה תלוי במחלוקת שאמרנו.
שם יש לנו ספק ספקה.
יש הרבה פוסקים שהטיעו גם אם אין עשרה מטענים, רק שישה.
ולכן שם, אם הוא ירצה לברך,
לומר את ענינו ברכה בפני עצמה, יש לו על מה לסמוך.
לא נורא.
אבל אם הוא שואל אותנו עצה טובה מלכתחילה,
מלכתחילה למה אתה שואל רק שישה?
שאל את כולם.
שאלת שישה, אמרו לך, כן, צמים.
תשאל עוד ארבעה,
ואז תדע, בוודאי,
יש לך עשרה מטענים,
אפשר בוודאי לומר ברכה בפני עצמה, ענינו,
לחתום העונה לעמו ישראל בעת צרה,
אפשר יהיה להוציא ספר תורה, זה מה שכדאי לעשות. אבל לפעמים האנשים ממהרים, לפעמים מניין של הנץ החמה,
הוא פוחד שיפסיד את הנץ, אין לו הרבה זמן. שאל שישה, והוא מייד מתחיל, ברוך שאמר.
טוב, בדיעבד, מהי דאבה אבה?
בדיעבד, כן יכול, יש לו רשות לבוא ולומר.
אבל דווקא מילה גם בדברים האלה לגבי הלכות עדות.
למדנו בחושן משפט סימן ל״ד.
אדם שעובר על איסור ברכה לבטלה,
האם נפסל העדות או לא?
אם תאמר שזה עוון דאורייתא,
פסול העדות.
הזכרנו אתמול שאדם שמברך ברכה לבטלה,
אם זה במזיד צריך לנדות אותו.
אם לא נדה אותו, אותו האדם הוא בנידוי.
כמו שנאמר,
בנדרים דף ט',
מרן פסק את זה ביורא דעה סימן ש״ל״ד סעיף נ״ז.
ולכן גם כאן יחול אותו כלל, אותו דין,
שאותו האדם נפסל לעדות.
אם תאמר שהלכה כתוספות שזה דרבנן,
גם בדרבנן פוסלים לעדות, אבל צריך קודם להודיע, להכריז.
זה נפקא מינא אם זה דאורייתא או דרבנן.
בנפקא מינא יש הרבה אנשים,
הן רבים מטעם הארץ.
פעם היינו קוראים להם כת עצלים.
הם היו כת קטנה שהיו באים ומתפללים שחריד בשעה 12. היום זה כבר לא כת,
היום הם מעצמה גדולה שמתפללים מאוחר.
לפני כ-250 שנה,
כשכת החסידות קמה,
הגאון מווינה עשה עליהם חרם.
למה עשה חרם? מה קרה?
אז לא הייתה פוליטיקה בעולם ולא היו מפלגות.
לא היה, לא דגל התורה, לא ש״ס, לא אגודת ישמעאל ולא דבר אחר.
שמה עשה עליהם חרם? מה קרה?
למה הוא יצא מגדרו?
הוא ראה חלק מאותם החסידים שמתפללים מאוחר,
מתפללים שחרית בשעה 12,
מתפללים מנחה בשעה 18. לוח הזמנים שלהם לצערנו היה משובש.
אז אם הדבר הזה הוא בשוגג, אתה מלמד אותם, אתה מעיר לו,
הוא מתקן, הכול בסדר.
אבל אם הם ממשיכים במרדם, אם זה במזיד,
בגמרא, בשולחן ערוך, סימן ש״ל, סעיף ל״ז, כתוב,
צריך לעשות נידוי.
אם חליל אני שותק,
אם האדם הזה שומר על זכות השתיקה,
אז הוא עצמו בנידוי, עד כדי כך.
ולכן לא הייתה להם ברירה,
אותו הגאון מבינה יחד עם חבריו, אותם גדולי הדור,
עשו עליהם חרם.
מה זה חרם?
זו לא איזו מילה בעלמא שאתה כותב במודעות.
הם לא היו מתחתנים עם בנות שלהם. אם היתה הצעת שידוך שיש איזה אחד מכרת החסידים, לא היו מתחתנים אתם.
עד כדי כך, בגלל הבעיה האמורה.
לצערנו, בדור שלנו המציאות כבר נהייתה אחרת.
פעם זו הייתה בעיה רק עם החסידים.
תלך מחר להשתיב לך בזיכרון משה או בסטמר,
אתה תראה שם נציגות נכבדה,
נציגות מהחסידים,
נציגות מהליטאים,
נציגות מהספרדים,
מכל העדות, גם לתימנים. יש שם ייצוג נפלא, השבאבניקים, כת האצילים הזו,
ורוב העם מתפללים, לא בניין מצומצם מחפשים את העשירים, את הצנטר.
אלא,
לצערנו,
פעם הזדמנתי לשם, הייתי צריך לעיין באיזה ספר,
נכנסתי לזיכרון משה והם היו באמצע התפילה.
טוב, אף אחד לא השבע לי.
שתקתי, הגיעו לקדושה, אני לא אמרתי קדושה.
אני ישבתי, נשכתי לשבת.
ניגש אלי אחד אחרי זה, כבוד הרב,
אנחנו אמרנו קדושה.
איך אתה לא אומר אתנו קדושה?
אמרתי לו, מה השעה?
12 וחצי כבר, עבר חצות.
אז הוא עונה לי, אומר לי, כל יום אנחנו מתפללים כך.
והוא ממשיך, אומר, כבודו, אה, זה לא עניין מצומצם,
יש ברוב עם, בית-הכנסת היה כמעט מלא.
מה אני אגיד לו?
מה יש לדבר? והאנשים האלה צריך לפעמים לדבר אתם בלשון יפה, להסביר להם את ההלכה.
תפתח להם יורי דעה, תראה להם כמה הדבר חמור.
בר-מינן, נידוי, חרם,
ברכה לבטלה, זה איסור חמור מאוד. כותב הנשיא בעימק שאלה.
גם לימאן דאמר שאומר זה דרבנן,
זה איסור דרבנן החמור ביותר שיש.
הנה, תראה, יש על זה נידוי.
איפה מצאנו בייסורי דרבנן נידוי,
ואם הוא לא מנדה אותו האדם יהיה חלילה בנידוי? איפה מצאנו דברים כאלה? אתה רואה עד כמה הדבר חמור.
צריך להסביר בנחת לאותם הבחורים.
לפעמים אתה שואל אותו למה אתה מתפלל מאוחר?
אז הוא אומר לך, ישנתי מאוחר, הוא הלך לישון ב-1630-1500,
הוא הלך לישון.
הקושייה היא, למה הלך לישון?
היית הולך קודם להתפלל.
יש במוסייף מניין של פועלים.
מתחילים ב-171500.
היית הולך קודם להתפלל בשחרית, ואחר כך היית הולך לישון.
נכון שזה לא מהודר, זה לפני הנץ,
אבל יותר טוב שיתפלל ב-171500,
זה מניין טוב, יוצא ידי חובת התפילה,
ולא יבוא בשעה 1200 יחד עם כל אותם השבאבניקים,
יעמדו ויתפללו איזה מין תפילה זו יגיעה לעולם האמת.
במקום לקבל שכר שהוא בא, יתפלל שעה, שעה וחצי היה כל יום,
במקום זה ייקחו אותו לגיהינם ויגידו לו, ברכת ברכות למטלה.
זו תורה וזו שכרה, זה כדאי, זה משתלם.
צריך להסביר לאותם הבחורים,
להסביר להם שיזהרו שלא לעשות שטויות.
כך גם לגבי תפילת מנחה.
גם למנחה יש את אותה הבעיה.
התפללתי במוסאיוב לפני שנתיים בליל שבת.
גמרנו תפילת ערבית, 20 דקות אחרי השקיעה גמרנו ערבית.
אנחנו יוצאים,
נכנסו אחרינו כת האצילים,
וראש הקבוצה התחיל.
מנחה, אשרי שווה ביתך.
אני אומר לו, מה זה מנחה? עכשיו כבר לילה, ליל שבת.
אז הוא אומר לי, אבל עדיין לא התפללנו מנחה, אז מה יהיה?
אמרתי לו, בנחת, תתחילו קבלת שבת.
תתחילו מזמור לדוד, תאמר לכל הג'מאעה שלך,
שיתפללו ערבית שתיים.
אחרי שגומרים עשיה שלום,
אל תתחיל ויחולי השמים והארץ,
אלא יגידו עוד הפעם, תשלומים למנחה,
ואחר כך יגידו, ויחולי השמים והארץ.
אמרתי לו, המנחה עבר, מה זה, 20 דקות אחרי השקיעה אתה רוצה להתחיל?
איך אפשר?
המצב הוא שלצערנו, הרבה אנשים הם רבים מטעם הארץ, וכמו שאמרתי, פעם הם היו כת קטנה,
היום הם מעצמה גדולה.
אל תחשוב שזו רק בעיה של ירושלים עיר הקודש,
בסאטמר, בזיכרון-מוישה,
הם בכל העולם. תלך ללונדון, לברוקלין,
בכל מקום אתה תמצא את האנשים האלה שבאים להתפלל שחרית ב-12 בצהריים.
אם השמש היתה מחכה להם, היו מעמידים את השמש,
שמש בגבעון-דון, הייתי שמח מאוד,
אבל עדיין אין להם את יהושע בן נון שיעצור את השמש, ולכן צריך להסביר להם שהם עושים מעשה חמור מאוד,
מעשה אשר לא ייעשה.
ואם הוא אומר לך, תשמע, לא הרגשתי טוב,
היה לו חום גבוה, לא הרגיש טוב, אין לנו שום טענות, אנוס, רחמנה, פטרה.
אבל אם הגיעה השעה 12,
שיתפלל מנחה 2. מרן כתב לנו בסימן קח את דברי המשנה והגמרא,
יש תשלומים.
אז אתה לא יכולת להתפלל,
היה אנוס, אנוס, רחמנה, פטרה,
שיתפלל מנחה 2. לא יכל להתפלל מנחה, היה אנוס,
התפלל ערבית 2. אבל לבוא ולשנות,
לעשות כחומר ביד היוצר,
לבוא ולהתפלל שחרית ב-12,
מנחה בשעה 18. וערבית מתי? אני לא יודע.
השם מרחם.
אלה דברים,
מעשים אשר לא ייעשו, והם נכשלים בייסורים חמורים,
ייסורי דאורייתא החמורים של עוון ברכה לבטלה.
כמו שאמרנו,
אין לנו אפשרות לשתוק אלא חייבים למחות בידם עד שישנו.
מורנו, ראש ישיבת פרת יוסף, חכם עודה צדקה, היה אומר,
מי ייתן לי את המפתחות של בתי-הכנסת בשעה 21?
אני אלך ואסגור את כל בתי-הכנסת כדי שאותם השבאבניקים לא יבואו לברך ברכות לבטלה.
אבל מי ייתן לו?
אף גבאי לא ייתן לו.
הם רוצים הכנסות.
השבאבניקים האלה, אל תחשוב, הם עניים. יש להם הרבה כסף.
תראה שם המוכרים את העליות,
מתחילים במאה ואחד. הם מוכרים פתיחת ההיכל,
אז הגבאי רוצה כסף, ולכן הוא משאיר להם את בית-הכנסת פתוח, את ההיכל פתוח.
אבל אנשים בני תורה חלילה לא יעשו את הדברים האלה.
מימי לא התפללתי מאוחר.
גם אם יש לי חום, גם אם אני לא מרגיש טוב,
מתפלל בזמן.
אחרי התפילה חוזר לישון, זה מה שהאדם מראשמים יודע ועושה.
אבל ללכת ולהתפלל בשעות כאלה משונות זה דבר שלא היה ולא נברא.
אין שולחן ערוך מיוחד לשבאבניקים האלה.
תגיד, הם מסכנים, תעזוב אותם. יש אנשים, כך אומרים לך, תעלים עין.
מה זה תעלים עין? מה?
שישרפו אותם בגיהינם על ברכה לבטלה.
אנחנו נעלים עין?
זה לא האחים שלנו.
ודאי שהם האחים שלנו,
ואין לנו רשות לבוא ולהעלים עין בדברים כאלה, בפשעים כאלה,
אלא חייבים להסביר להם בלשון נעימה,
כדי שלא יבואו לידי איסורים,
לידי ברכות לבטלה.
אבל השעה העטרונה אפשר להעלים עין?
לא,
תודה רבה.
נו, גמרת לדבר שם, ישראלי.
ההלכה היא,
אנחנו מונים ארבע שעות
לברכות קריאת שמע.
השאלה היא, ממתי מונים את ארבע השעות האלה?
מונים אותן מעמוד השחר או מהנץ?
מחלוקת.
לפי דעת הלבוש,
מנחת כהן והגרע מונים את זה מהנץ.
למרות שיש מחלוקת, מחלוקת בעניין ברכות,
אפילו אך יש לנו ספק ספקה,
בשעת הדחק אנחנו מעלימים עין, מונים את ארבע השעות האלה מהנץ.
זאת אומרת,
מחר, סוף זמן,
קריאת שמע בשעה 9.13 דקות.
9.13 דקות זה סוף זמן קריאת שמע לפי הלבוש.
ברכות קריאת שמע אתה מוסיף עוד שעה,
אבל לא שעה רגילה אלא שעה זמנית.
שעה זמנית בימים האלה זה 52 דקות.
ממילא יהיה לך זמן לגמור את המברך את עמו
ישראל בשלום עד עשר וחמישה.
כשאני אומר לגמור ולברך את עמו ישראל בשלום,
הכוונה היא על החזרה,
שיגמרו את החזרה בעשר וחמישה. טוב, נעלים עין.
אם עשו כך, יש להם על מה לסמוך, עדיין בדיל ויעבור.
אבל כשהם מתחילים ב-12 עבר חצות היום,
והם לא ממהרים.
אתה תשמע אותם הם מנגנים.
אז ישיר משה ובני ישראל איך עם ישראל עברו ביבשה בתוך הים,
איך הם ניגנו את השירה,
גם הם מנגנים, מי רץ אחריך?
אם החזרן ימהר, הם יצעקו עליו בחול, בשבת.
לצערנו, אחרי החצות אין שום פוסק,
אין שום מאן דאמר שיגיד שבשעה 12 אדם יתחיל, ברוך שאמר, יתחיל להתפלל.
בימים האלה חצות היום, 11 ו-40.
איזה הווה אמנה להתפלל בשעה 12 וחצי באחד אחרי הצהריים.
אין שום הווה אמנה.
ולכן צריך להסביר לאותם האנשים שישתדלו לא לעשות שטויות, לא לברך ברכות לבטלה.
והפתרון,
הם לא יכולים לקום מוקדם, זה קשה להם להתעורר כי הוא ישן מאוחר.
הפתרון הכי קל,
שלא ילכו לישון,
אלא אם הוא רוצה ללכת ב-05 בבוקר לישון,
תגיד לו, לא, אל תלך לישון,
יש במוסאיוף, ביזדים או במקומות כאלה.
יש מניין ראשון, מניין של הפועלים.
קודם כול, ילכו להתפלל,
אחרי שיגמור את התפילה,
ילך אחרי זה לישון.
זה מה שצריך להנחותם בדרך, להסביר להם בנעימה,
ונקווה שיהיה לנו חן,
שדברינו יהיו נשמעים גם בדבר הזה.
גם לגבי דין ספר תורה,
תראה, בברכי יוסף סימן קל.ה הוא מביא שעל-פי דברי הזוהר אסור להוציא ספר תורה ולברך עליו אחרי חצות היום,
וכך ההלכה.
נפקא מינה לפועלים.
הרבה פעמים יש אנשים שחייבים להיות בעבודה כבר בשעה שש בבוקר,
ולכן אחרי שהוא אמר את העמידה קיפל את התפילין ונסע מהר לעבודה.
לא היה לו זמן להישאר לקריאת התורה.
אבל המזל שלו,
שם במקום העבודה יש להם בית כנסת ויש להם ספר תורה.
אז הם רוצים שם, אותם הפועלים, לקרוא שם ספר תורה.
אם יש להם הפסקה בשעה עשר בבוקר זה מעולה.
עשר בבוקר יש להם הפסקה לשתות כוס טה, כוס קפה או דבר אחר,
יבואו אותם המניין לבית הכנסת, יקראו בתורה,
יכולים גם לברך.
אבל אם אין להם הפסקה בשעה עשר,
אלא ההפסקה היא רק בשעה שתים עשרה,
אין את האפשרות הזו שיבואו בשעה שתים עשרה ויברכו על ספר תורה,
אלא ההלכה היא שיקראו בספר תורה ללא ברכה.
אסור להם לבוא ולברך.
כמו שאמרנו, ההגדרה,
גם לגבי קריאת התורה,
אחרי החצות אי-אפשר לברך, גם כאן חל הכלל ספק ברכות להקל.
לפעמים איננו טענות על האנשים האלה, המסכנים האלה.
אתה אומר שהם אנוסים,
אבל אדם שהוא אנוס רחמנא פטרי,
אבל לא שיעשה שטויות ויברך ברכות לבטלה.
לא בגלל שהיה אנוס נתיר לו שאבוי ויברך ברכות לבטלה.
בוודאי שכל זה איסור גמור, ולכן צריך להסביר להם בנחת,
שיקראו בתורה, אבל ללא ברכה.
לפעמים יכולים לדבר עם בעל-הבית.
בעל-הבית שהוא אחראי לכל הנושא,
במקום שייתן להם את ההפסקה ב-12,
שיקדים.
ייתן להם את ההפסקה ב-11.
11 עדיין זה לפני חצות.
יקדים שעה,
ואז הם יכולים להרוויח, לקרוא בתורה בברכה.
זה הדבר שיכול להציל אותם.
צריך לנסות את הדבר הזה.
כלומר, הרבה פעמים בעל-הבית, אדם שיש לו מסורת, יש לו זיקה למסורת,
אולי גם הוא יבוא ב-11 וישמע את קריאת התורה אתם.
אולי גם הוא לא הספיק בבוקר לשמוע קריאת התורה.
אבל להתיר להם לברך על הסופר תורה אחרי חצות. עוד פעם, יש לנו בעיה עם הברכה.
ספק ברכות להקל.
ואם נאמר שדעת הרמב״ם שהאיסור הוא דאורייתא, כך הוא לשון מרן גם,
ממילא יש כאן ספק דאורייתא ולחומרה,
ולכן אנחנו אומרים, כמו בכל מקום גם כאן,
ספק ברכות להקל.
אל תחשוב שיש לנו שני תורות,
תורה אחת לספרדים ותורה אחת לאשכנזים.
לפני שנכנסת סיפרנו על הגאום מווילנה.
הגאום מווילנה לא היה ספרדי, היה אשכנזי.
אבל כתוב במשנה,
כתוב בגמרא, כתוב בשולחן ערוך,
כל הפוסקים פה אחד כתבו לנו את לוח הזמנים מתי צריך להתפלל.
ולכן אין הבדל בדברים האלה.
גם לאשכנזים יש את החובה להקדים,
להתפלל תפילת שחרית בזמן, לעשות את כל הדברים לפי לוח הזמנים שאמרנו,
וגם להם הדבר אסור.
אתה רואה איזו מחלוקת עצומה הייתה אז,
אתה רואה שהיה נידוי וחרם בגלל ההלכה הזו, בגלל הדברים האלה,
ולצערנו עד היום יש אנשים שלא למדו לקח בכל הדברים האלה.
בדרך כלל, ברוב התורה אנחנו הולכים אחרי הרוב.
יש לנו מחלוקת בין הפוסקים.
התורה בחומש שמות פרשת משפטים אמרה לנו,
אחרי רבים להטות.
אנחנו תמיד הולכים אחרי הרוב.
אם יש לך בהלכות שבת מחלוקת,
40% אומרים אסור,
60% מהפוסקים אומרים מותר,
מרן אומר מותר, אנחנו פוסקים להתיר.
זו הלכה כמעט בכל מקצועות התורה,
חוץ
מהלכות ברכות.
אם זה בהלכות ברכות,
לא רק אם 40% אומרים לא לברך,
אפילו אם יהיו לנו שניים נגד מאה.
שני פוסקים אומרים לא לברך, ומאה יגידו כן,
אנחנו נאמר שלא לברך.
תמיד אנחנו, כשקיבלנו הוראות מרן, הולכים בעקבות מרן.
כאן אומר הגאון חידה בחיים שעל,
אנחנו לא פוסקים כמרן בהלכות ברכות,
אלא הכלל הוא ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן.
כמעט בכל מקצועות התורה, אם יש לך ספק ספקה,
על-פי ספק ספקה אתה מתיר.
כאן לא.
כאן אתה לא יכול להתיר, אלא גם אם יש לך ספק ספקה,
לא מברכים.
ספק ספקה בברכות לא עבדי נעל.
ובכל זאת,
אם האדם הזה לא רוצה להפסיד את הברכה לפני עשיית המצוות או לפני הברכה,
באיזה צורה כן יוכל לפתור את הבעיה?
יש לנו עצה ראשונה,
אמירת ויברך דוד.
העצה השנייה, לומר ברוך אתה ולהרהר שם ואלוקנו.
יהרהר שם שמים ואחר כך ימשיך בפה ויאמר מלך העולם, בורא פרי העץ,
אדמה או כל דבר אחר.
זו העצה לצאת מידי ספק.
על-פי דברי הלכות קטנות למדנו עוד עצה.
העצה הנוספת היא,
לפעמים יש שם במקום ילד קטן בגיל ארבע.
אתה אומר לילד, בוא אני אלמד אותך איך מברכים את בורא נפשות.
אם תדע גם אתה לברך,
אני אתן לך סוכרייה.
ילד בשביל סוכרייה, מה לא יעשה?
דבר חשוב מאוד,
חתיכה ראויה להתכבד, ולכן כשאתה מברך אתה מתכוון לחנך אותו.
אין כאן שום עוון ברכה לבטלה, כמו שמרן אמר בסעיף הקודם.
מצד שני אתה עושה לעצמך תנאי, והיה.
אם אני חייב בברכה בורא נפשות, אני מתכוון לעצמי.
אם לא, אני מתכוון לחנך את הילד.
אתה לוקח על הילד הזה טרמפ,
אין הבדל אם זה ילד או ילדה,
ולא רק אם זה הילד שלי,
גם זה הילד של השכן.
אותו דבר, אותו כלל, אותו דין,
אין שום בעיה בדבר,
וממילא גם דרך הילד אנחנו נוכל לחלץ את עצמנו, ובמחלוקות,
בספקות שיש לנו,
נוכל לעשות את העצה הזאת.
לפעמים אדם אכל כזית,
בוודאי שהיה חייב לברך בורא נפשות,
אבל הוא לא זוכר,
כן בירכתי, לא בירכתי.
לפעמים יש בני בית, הוא לא לבד,
שואל את אשתו, אשתו אומרת לו, כן, אתה ברכת.
לפני שהלכת לטלפון אתה ברכת, היא מזכירה לו.
לפעמים הוא לבד ואין מי שיזכיר לו. מה יעשה?
שוב, או העצה של ויברך דוד,
או העצות האחרות,
אבל לברך ברכה,
כמו שאמרנו קודם, ספק ברכות לעכב, ואינו רשאי לברך.