עניית אמן אחר ברכות – מתי עונים אחר עצמנו ומתי לא: יסודות ההלכה ומנהגי העדות

 

- - - לא מוגה! - - - 

הגמרא בברכות נא מביאה לנו שתי ברעיתות.

ברעיתה הראשונה, אדם שעונה המלחר עצמו,

הרי זה מגונה.

ברעיתה השנייה, אדם שעונה המלחר עצמו, הרי זה משובח.

הקיצד? הגמרא נתרצת.

מה שאמרנו, עונה המלחר עצמו, הרי זה משובח,

מדובר בברכת המזון.

אתה אומר שם, ברוך אתה ה' בונה ירושלים, אמן.

מה שנאמר, אדם שעונה אחר עצמו, הרי זה מגונה,

מדובר בשאר הברכות.

האדם הזה מברך בורא פרי העץ, אמן.

אחרים צריכים לענות לך, אמן, לא אתה.

אז זה, הרי זה מגונה,

כך כתבו כל הפוסקים להלכה, וכך פסק מרם בשבחן ארוך,

סימן רטו סעיף א'.

מחלוקת בראשונים,

איך להסביר את העניין של ברכת המזון,

מדוע שם

טוב לענות המלחר עצמו,

ולמה במקומות אחרים לא.

יש לנו עוד כמה וכמה דוגמאות,

עוד כמה דברים שהם נפקא מינא למעשה.

נפקא מינא הראשונה,

אנחנו מברכים ברוך שאמר,

ברוך שאמר ברכה ראשונה על פסוקי דזמרה,

השתבח ברכה אחרונה.

אנחנו מסיימים בסוף, מלך אל חי העולמים, אמן,

צריך לענות אמן אחר עצמו או לא.

דעת רוב הראשונים, כמו הרייף והרמב״ם,

יש שבעה עשר ראשונים שהלכו בדרך הזו,

שיגיד, מלך אל חי העולמים, אמן.

למה? כי זה דומה לברכת המזון.

ברכת המזון, יש לך כמה ברכות,

ואחריהן אתה עונה אמן.

גם פה יש לי שתי ברכות צמודות,

וגם אחריהן צריך לענות אמן.

מה שהגמרא אמרה, ברכת המזון, לא רק ברכת המזון,

אלא גם ברכת המזון.

כמו ברכת המזון, אסור לך לדבר

בין הזן את הקול לנודה לך. אסור לדבר, זה מחובר.

בין על הארץ ועל המזון לרחם.

אסור לך לדבר, זה מחובר.

ולכן כולם יחד, קומפלט אחד.

ולכן, הוא הדין, גם פה אצלנו.

בין ברוך שאמר להשתבח, אסור לדבר.

מי שמדבר באמצע פסוקי דזמרה,

חוזר עליה מעורכי המלחמה.

ולכן, גם פה,

שניהם

הברכה הראשונה.

תודה.

והברכה האחרונה,

נודה,

השתבח שמך ליד מלכנו, הן צמודות,

ולכן עונה אמן אחר עצמו.

זו דעת רוב הראשונים, וכך ההלכה, כך אנחנו נוהגים.

הוא הדין גם.

אתה מתפלל, 19 ברכות, אתה חותם בסוף בברכה האחרונה,

המברך את עמו ישראל בשלום, אמן. גם אנחנו עונים אמן,

אחר עצמנו.

כך גם לגבי

ההלל.

אתה מברך על ההלל,

ברכה ראשונה בחג הסוכות,

וציוונו לגמור את ההלל, ברכה אחרונה יהללוך,

וחותם מלך מהולל בתשבחות, אמן. גם שמה עונה אמן אחר עצמו.

בערבית

יש לנו ארבעה ברכות.

שתיים, לפני קריאת שמע,

המערבי אוהב את עמו ישראל,

ושתיים, גאל ישראל, שומר עמו ישראל לעד, אמן.

עונה אמן אחר עצמו.

כך גם בהפטרה.

בשבת או ביום טוב אנחנו אומרים את ההפטרה.

גומר את הברכה השביעית,

המפטיר, מברך בסך הכל שבעה ברכות.

ברכה אחרונה על התורה ועל העבודה. מסיים, ברוך אתה ה' מקדש השבת, אמן.

כך כותב הרעה בפקודת הנביאים,

תלמידו הרטב״א, המאירי ועוד, וכך ההלכה ולמעשה.

כל אותן הברכות

דומות לדוגמה של ברכת המזון,

ובכולן אנחנו עונים, אמן, אליבא דמרן.

התוספות לא מסבירים כך.

התוספות מסבירים את העניין אחרת.

הם אומרים,

יש לך שלושה ברכות, עד בוני ירושלים, אמן.

הברכות האלה הן מדאורייתא.

הברכה הרביעית היא מדרבנן.

לא משה ולא יהושע תיקנו את הברכה האחרונה,

אלא אחרי האסון של ביתר,

אז תיקנו את הברכה האמורה.

כ-50 שנה אחרי החורבן התארגנו הצעירים נגד

החיילים של רומי, והייתה לחימה קשה.

בהתחלה היה להם ניצחון. בר-כוכבא היה מצביא גדול,

וכבשו את רוב השטח של ארץ ישראל והצליחו לכבוש מידי האויב.

אבל הרומאים נזעיקו תגבורת, הביאו את כל החיילים שלהם, את כל הצבא מכל העולם,

ולצערנו נכשלנו עוד פעם.

העיר האחרונה שהייתה במצור הייתה ביתר,

ונהרגו במלחמה הזו מיליונים, כמו שהגמורה מתארת,

בגיטין נח.

אבל הרשעים היו אכזרים, אותם הגויים,

שאפילו לקבור את החללים לא נתנו.

אלא עשו את הגופות כדומן על פני השדה, כגדר חיה מסביב לכרמיים.

אבל הקדוש ברוך הוא עשה נס, ואותם הגופות לא השריחו.

לאחר מכן הקסר מת,

והקסר שבא אחריו היה יותר אנושי,

ונתן רשות לקבור את כולם.

ואז תקנו את הברכה האחרונה שאנחנו אומרים,

ועד האל אבינו מלכנו,

הוא היטיב לנו,

הוא מטיב לנו, הוא יטיב לנו.

הטוב והמטיב, כל זה נתקן אז.

הטוב, שלא ישרחו, המטיב, שניתן הוא לקבורה.

כל זה היה לפני כ-1900 שנים.

כל זה לא דאורייתא.

אל יבדי כול עלמא זה דאורייתא.

וכדי להפריד,

להבדיל בין ברכות דאורייתא לדאורייתא, אמרו בוני ירושלים אמן.

לדוגמה, בזמנם היו פועלים שהיו עובדים קשה מאוד.

אפילו בעלי הבית,

הבוסים שלהם, היו אנשים עניים.

ולכן, לקילו חכמים מאוד על אותם הפועלים,

היו שומעים בוני ירושלים אמן, מייד היו חוזרים לעבודה.

עד שמה זה דאורייתא.

חייבים.

אבל את הברכה הרביעית

התירו להם, שחררו אותם מהברכה הזו.

אז שמה להפריד בין דאורייתא לדרבנן.

אבל כאן, כשהתג אומרת, תשתבח.

השתבח, אין שם ברכה דאורייתא. כל הדוגמאות האחרות כולן דרבנן.

ולכן, לפי דברי התוספות,

המרדכי והרמה שהולך בעקבותיהם,

בכל הדוגמאות האחרות,

כל החמישה הדוגמאות האחרות,

לא עונה אמן אחר עצמו.

כך פוסק הרמה, וכך נוהגים רוב רובם של אחינו האשכנזים.

ולא רק האשכנזים,

גם התימנים הבלדים, כמו שכותב שולחן ארוך המקוצר,

גם הם לא פוסקים לענות אמן אחרי מלך אל חי העולמים אמן וכיוצא בו,

אלא הם אומרים מלך אל חי העולמים.

עד שם ותו לה.

אבל השאמים כן אומרים אמן.

רוב רובם של התימנים כן אומרים אמן כמונו, וגם אנחנו נוהגים בזה כדעת מרן.

בכל שישה הדוגמאות אנחנו עונים אמן אחר עצמנו.

עוד פעם אני חוזר על השישה הדוגמאות.

ברכת המזון בונה ירושלים אמן.

בסוף השתבח מלך אל חי העולמים אמן.

בסוף התפילה מברך את עמרי ישראל והשלום אמן.

בסוף ההלל יעלילוך.

אתה גומר

מלך מהולל בתשבחות אמן.

בערבית

שומר עמו ישראל עד אמן. בהפטרה מקדש השבת אמן.

כך אנחנו נוהגים וכך המסקנה להלכה למעשה.

יש עוד כמה ראשונים שדנו בזה והם אמרו דוגמה עוד יותר,

קיצונית.

בעל הלכות גדולות אומר

ברכתי העץ, אכלתי כזית מהתפוז ואני מברך כעת ברכת

בורא נפשות.

לפי בעל הלכות גדולות

אני חותם ואומר ברוך חי העולמים אמן.

עונה אמן אחר עצמו.

יש עוד ראשונים שאמרו כן.

מרן לא הלך בדרך הזו אלא רק בדוגמאות שהבאנו.

מה ההבדל?

גם שם יש לך שתי ברכות, בורא פרי העץ ובורא נפשות.

למה שם לא תענה אמן אחר עצמך?

ההבדל הוא,

אחרי שאמרת בורא פרי העץ ואכלת מהתפוז,

אחרי זה מותר לדבר.

אדם לא חייב לשתוק עד שיגמור, עד שיסיים את הברכה האחרונה, בורא נפשות.

כיוון שמותר לדבר,

זה לא צמוד אחד לשני,

ולכן אין גם צורך לומר את

ברוך חי העולמים אמן.

דוגמה פשוטה,

אנחנו מברכים בבוקר את ברכות השחר וברכות התורה.

יש לך עשרים ברכות.

למה לא תאמר ברוך אתה ה' גומל חסדים טובים לעמו ישראל אמן? למה שמה לא תאמר?

כי אין קשר בין הברכות.

עם האדם הזה אמר הנותן אסכבי בינה להבחין ביניהום ובין לילה.

ואחרי זה היה לו טלפון והוא ענה.

חברו טלפן לו, אמר לו כן, התעוררתי כבר, אני ברוך השם ער, אני תכף אגיע.

האם יש איסור להפסיק

בין ברכה לברכה? לא, זה לא קומפלט אחד.

שם בעמידה אתה אומר,

מגן אברהם,

אסור לך לדבר גם בין ברכה לברכה.

הברכה היא סמוכה לחברתה,

ולכן זה לא פותח בברוך. אתה לא אומר, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אתה גיבור.

אלא אתה אומר מיד, אתה גיבור.

כל הדוגמאות שהבאנו,

הברכות הן צמודות.

אסור לדבר בין ברוך שאמר להשתבח.

אסור לדבר בין ברכת

לגמור את ההלל ליהללוך, כמו שהגמרא אמרה,

בברכות יד שבאמצע ההלל לא מדברים.

אבל כאן ברכות השער,

מותר, אין הפסק, אין איסור הפסק באמצע ביניהם.

כך גם לגבי ברכות התורה.

יש לנו שתי ברכות בברכות התורה.

הברכה הראשונה מתחילה

וציוונו על דברי תורה ואתה חותם המלמד תורה לעמו ישראל.

אחרי זה אתה אומר את הברכה השנייה אשר בחר בנו.

אם אילו היה חובה

לחבר את שתי הברכות,

למה הברכה השנייה אשר בחר בנו היא ברכה שפותחת בברוך?

כלומר, ישר אשר בחר בנו מכל העמים.

אלא אין קשר בין הברכות.

אתה חותם ומלמד תורה לעמו ישראל.

זהו, סיימת. מעיקר הדין אומר הריטב״א אתה יכול כבר לומר דברי תורה.

בלי ברכות התורה אסור לומר דברי תורה. כאן הוא כבר אמר.

אלה דברי הריטב״א. ולכן זה לא נקרא שיש לך שתי ברכות צמודות.

כך גם כשאנחנו עולים לתורה.

גם שם אתה אומר רק את אשר בחר בנו. אתה לא מתחיל את הברכה הראשונה ואת סימנו על דברי תורה.

ולכן שם אין צורך לומר את האמן שאתה חותם ואומר ברוך אתה ה' נותן התורה.

אין צורך.

אומנם העולה לספר תורה שמברך את הברכה הראשונה אשר בחר בנו.

עד שיגמור את הברכה שאחריה אשר נתן לנו אסור לדבר באמצע.

אם כך, למה לא תיקנו לומר אמן אחרי הברכה האחרונה?

שם היה לוקח הרבה מאוד זמן עד שהיו גומרים את הברכה האחרונה.

היינו,

היום כל עולה לתורה מברך.

בזמנם הכהן היה מברך רק ברכה ראשונה ומתכוון על כל העולים.

האחרון המפטיר היה מברך ברכה אחרונה אשר נתן לנו ומכוון על כל העולים שלפניו.

בזמניו לא היו רק קוראים בתורה,

ויהי בשלח פרעה את העם.

היה גם הפטרה וגם תרגום.

הכל היה צמוד.

כמו שהתימנים עד היום יש להם תרגום,

כך היה לכל עם ישראל את התרגום.

קריאת התורה עם התרגום לוקח יותר משעה.

אז בין הברכה הראשונה אשר בחר בנו עד הברכה האחרונה לוקח הרבה זמן, שעה,

ולכן שמה לא עולה אמן האחר עצמו,

שמה, כמו שאמרנו לפי הריב הרמב״ם, אין צורך.

כך גם לגבי קידוש הבדלה,

גם שמה לא עולה אמן האחר עצמו.

והסיבה היא,

לא תמיד האדם מברך על הקידוש שתי ברכות.

לפעמים כן, לפעמים לא.

כגון,

הרבה פעמים חל פורים בימי שישי.

האדם הזה,

כמה דקות לפני השבת,

לקח כוס יין, שם עם הר ענן, בורא פרי הגפן.

מצוות היום ביין, עד לא ידע בין ארור אמן לברוך מרדכי.

אחרי כמה דקות לקח מפה,

כיסה את כל הלחמים, ורוצה עכשיו לקדש.

אמר שלום עליכם, מלאכי השרת, אשת חיל, הכל בסדר.

עכשיו מגיע סמי מרנן.

אסור לו לברך הגפן.

לפני חמש דקות ברכת הגפן והתכוונת על כל סוגי העיינות.

אלא איך הוא מקדש?

הוא אומר רק ברכה אחת, מקדש שבת. רק את הברכה השנייה בלבד.

אתה רואה שהברכה הראשונה איננה צמודה בהכרח

למצוות הקידוש לברכה השנייה.

כל זה מרן כתב בסימן רע.

לא רק לגבי הקידוש, גם בהבדלה יהיה אותו דבר.

מרן כתב את זה בסימן רצ״ט, סעיף ג',

שגם שם לא יאמר את הגפן, אלא יאמר את הברכה האחרונה.

אז כשאין לך את החיבור בזה אין חובה לענות אמן אחר עצמנו.

אילו היה לעולם היה הכל צמוד זה בזה,

למה אתה מתחיל ברוך אתה השם עוד הפעם?

אמרת הגפן,

ברכה הסמוכה לחברתה תתחיל ישר מיד אחרי זה את הקידוש אשר קדישנו במצוותם ורצה בנו ושבת קודשו תמשיך?

אלא ודאי, לפעמים זה לא צמוד לברכת הגפן,

ולכן חייב עוד הפעם לפתוח בברוך.

לכן גם בהבדלה, עוד הפעם מתחיל ברוך אתה השם,

כך גם בברכת האירוסין.

גם שם יש לך שתי ברכות.

למה כשהוא גומם מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין,

למה לא יענה אמן אחר עצמו? יש לך שתי ברכות.

למה אחרי השתבח כן, אחרי מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין לא?

גם שם, לא תמיד זה צמוד ביחד.

אלא, בוא ונאמר,

הכל היה מוכן,

אבל כשהגיעו החתן והכלה, הגיע יחד עם האבא,

לקח כוס יין ורצה להגיד לו לחיים,

אבל לפני שמברכים בשר ודם,

קודם מברכים את הקדוש ברוך הוא.

ברך הגפן והתכוון,

על כל העינות שיש, על כל מה שישתה עוד.

אחרי שאמר הגפן, אחרי שגמר לומר לחיים,

עכשיו הוא אומר לו, אחרי עשר שניות, נו, חכם, בכבוד, תתחיל, צב עם הרנן.

אסור להגיד עוד הפעם הגפן.

ברכה לבטלה, אתה התכוונת על הכל.

אגיד רק את הברכה השנייה.

אתה רואה שהברכה השנייה פותחת בברוך.

אומר, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על האריות.

למה פותח בברוך?

אילו זה היה צמוד לברכת הגפן לעולם,

שלעולם חייב לברך,

לא היה פותח בברוך.

אלא ודאי, זה דבר בפני עצמו.

ולכן שם לא אומר אמן אחר עצמו. כך גם בשבע הברכות.

גמר את שבע הברכות, משמח החתן עם הכלה.

למה לא יגיד אמן אחר עצמו?

שוב, זה לא צמוד אחד לשני.

ראייה לדבר,

הם בירכו את כל השש ברכות.

עכשיו נותנים לך לברך את הברכה האחרונה, אשר ברא.

אתה יכול.

אילו הכל היה צמוד, הכל היה אדם אחד חייב,

כאן זה פותח בברוך.

אתה אומר עוד הפעם, ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, אשר ברא ששונא ושמחה.

אם זה היה הכל קומפלט אחד, כמו בתפילה,

למה זה פותח בברוך?

שיתחיל ישר,

כמו שהוא אומר, סוס תזיס ותגל עקרה,

אז יגיד, גם אשר ברא ששונא ושמחה.

שוב, גם זה לא צמוד לכל אותם השש ברכות שלפניו.

כמו שאתה רואה, גם כשיש לך שלושה אלא עשרה,

בברך אשר ברא. הוא לא חייב את כל השבעה,

אלא לפעמים גם רק אשר ברא לבן.

ולכן, בדברים האלה לא תקנו חכמים לענות אמן אחר עצמו,

שם אין צורך, אלא רק

בשישה הברכות, בשישה הדוגמאות שהבאנו,

רק שם יענה אמן אחר עצמו.

וליל הסדר,

הכוס הרביעי שאנחנו מוזגים אחרי ברכת המזון,

אומר עליו את הלל הגדול.

נסיים את ההלל, אומר יהלילוך, מלך מהולל בתשבחות

ושותה את הכוס הרביעי.

האם יאמר

מלך מהולל בתשבחות אמן?

יענה אמן אחר עצמו או לא?

כותב בספר ערב פסח,

שלא יענה אמן.

וכך כותב להלכה,

ברור לציון חלק ג'.

למה לא?

כשאתה מברך בבוקר, אתה אומר שתי ברכות.

ברכה ראשונה, וציוונו לגמור את ההלל,

ברכה אחרונה, אחרי ההלל יעלילוך.

בליל הסדר אין ברכה ראשונה.

אנחנו מתחילים ישר הללויה ללא עבדי השם,

אין שם ברכה ראשונה, רק ברכה אחת. ברכה אחת,

לא יאמר אחרי יעלילוך אמן.

אבל יש חולקים.

החולקים אומרים,

הרן שואל,

אם אין ברכה ראשונה,

למה אתה לא אומר בתחילת יעלילוך,

ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם? הרי אין כאן ברכה לפני,

זו לא ברכה סמוכה לחברתה.

למה לא פותח בברוך?

עונה הרן, הוא אומר,

היא ברכה סמוכה לחברתה לברכת אשר גאה לנו.

כשאתה גומר את ההגדה, אנחנו מברכים מלך העולם אשר גאה לנו וגאל את אבותינו, ואתה חותם גאה לישראל.

זו הברכה שלפני,

ברכה האחרונה היא עלילוך.

אם כך, אז כן יכול לענות אמן אחר עצמו.

אבל מצד שני, עוד הפעם,

אחרי שאמר גאל ישראל,

הוא הולך לנטילת ידיים.

האם אסור לדבר?

יכול לדבר.

בכל הדוגמאות שהבאנו,

אחרי שאמר ברוך שאמר, אסור לדבר.

אבל כאן כן יכול לדבר.

זה הוויכוח שיש לנו בין הראשונים.

לפי בהג, בוודאי שיכול לומר מלך מהולל בתשבחות אמן.

השאלה היא, לפי הרייף הרמב״ם,

ורבנו ישעיה, אם יכול לענות או לא.

ולכן, אם אדם ירצה, יאמר דעבד כאמור עבד, אין חובה,

אתה לא מחויב לומר את האמן,

כי אין הדבר דומה זה לזה.

התורי זהב, התס בסימן תרכד שואל לגבי ההבדלה.

שם יש לנו ארבעה ברכות.

אז הוא עונה,

אם תענה אמן אחר עצמך, זה יהיה הפסק

בין ברכת הגפן לטעימה.

ולכן, בקידוש והבדלה לא תקנו חכמים.

לפי זה גם, באירוסין אותו דבר.

אחרי שהוא גומר, חייב לטעום מהיין.

אם יענה אמן, אחרי שהוא עומד, מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין אמן,

גם כן האמן יהיה הפסק. לפי התז,

גם כן זה מובן מדוע שם לא תקנו לנו חכמינו שיענה אמן אחר עצמו.

בסיכום,

גם אדם שמתפלל אצל אחינו האשכנזים בשתיב לך,

הוא מגיע, סוף ישתבח,

יענה ויאמר הבוחר בשירי זמרה, מלך אל חי העולמים, אמן.

הם לא אומרים, אנחנו נאמר.

הם לא אומרים, אברך את עמו ישראל בשלום, אנחנו נאמר.

שבוע שעבר היה ראש חודש.

אז במילה האחרונה,

החזן שלהם צריך להגיע למקאם של ראש חודש.

אז הם מנגנים במילה האחרונה, בשלום.

הם לא אומרים אמן,

אחרי מילד בשלום, מילד מתחילים את הברכה.

למה? כי הם נוהגים כדברי התוספות,

כדברי המרדכי והרמא, הם לא אומרים.

לא כל האשכנזים, יש בודדים מהם שכן אומרים.

הגר״א במעשה רב הלך בדבר הזה כדברי עריף הרמב״ם ומר״ן.

כך ההגר״א היה אומר,

כך כתוב במעשה רב, ולכן יש חלק קטן,

בודדים מהאשכנזים שכן אומרים.

אבל אנחנו הספרדים,

גם התימנים השמים כן אומרים.

אבל הבלעדים,

כותב בשולחן ערוך המקוצר, הוא אומר שהבלעדים לא רגילים לומר אמן, אלא רק

בברכת המזון אחרי בונה ירושלים.

אני עובר לסימן רשת טו,

סעיף ב'

השומע,

אחד מישראל מברך אחת מכל הברכות, אף על פי שלא שמע כולם את תחילתה ועד סופה,

אף על פי שאינו חייב באותה הברכה,

חייב לענות אחריו אמן.

הגמרא בברכות נא, נג, בכמה מקומות הגמרא עוסקת בחיוב של עניית אמן,

ומר״ן כתב לנו בכמה מקומות את הנושא,

למעלה בסימן קכד, כאן אצלנו ועוד.

באסמכתם, איפה אנחנו יודעים שחייבים לענות אמן,

שם נאמר בפסוק, בחומש דברים, פרשה תאזינו.

כי שם אדוני יקרא, הבו גודל אלוהינו.

האדם הזה אמר ברכה,

אמר את שם השם, וסיים בורא פרי העץ.

אנחנו השומעים, הבו גודל אלוהינו,

אנחנו עונים אמן אחרי אותו האדם שברך,

כך הדין, בין אם אתה שומע ברכת הנהנים,

ברכת המצוות, ברכת השבח, בתפילה, ברכת המזון,

בכל הברכות שאנחנו שומעים לעולם אנחנו נותנים גם שותפות שלנו לברכה,

ואנחנו עונים אחריו אמן.

לא רק אם שמעת את כל הברכה מההתחלה ועד הסוף,

אלא אפילו אם רק שמעת את המילה האחרונה,

גם בזה עונה אמן אחר עצמו.

מנין לנו?

הגמרא במסכת סוכה, בדף נא, הגמרא מספרת

היה להם בית כנסת באלכסנדריה של מצרים,

בית כנסת ענק, היו שמה כפליים כיוצאי מצרים.

החזן עומד כאן מתפלל,

אלה שבסוף לא שומעים אותו, רחוקים מאוד.

הגמרא מספרת שלא כולם היו מעורבבים, לא יושבים איך שבא להם,

אלא הנגרים יושבים קבוצה אחת, שכונה אחת,

קבוצה אחת הצורפים,

קבוצה אחת החכמים, קבוצה אחת הסופרים.

כל אחד היה מיד מגיע לג'מעה שלו, הכל היה מסודר מאוד.

אבל אי אפשר שכולם ישמעו את קולו של החזן. היום יש רמקול, אז לא היה רמקול.

איך ידעו שהחזן גמר מגן אברהם ויענו אמן?

הגמרא אומרת, היו מרימים דגל.

כשמרימים את הדגל, כולם יודעים, החזן כעת אמר מגן אברהם, וכולם היו עונים אמן.

כך היה בכל התפילה.

לא שמענו את קולו של החזן. אתה אומר לי, כי שם השם יקרא,

כשאני שומע את המברך, אני עונה אמן. כאן לא שמעתי.

לא שמעת, אבל אתה יודע.

אתה יודע שבשנייה הזו אותו החזן גמר, מגן אברהם, אתה עונה אמן?

כך הוא הדין, גם אצלנו.

יותר מזה, אפילו אם האדם לא שמע אפילו את המילה האחרונה, כגון.

יש הרבה אנשים,

כשיושבים יחד בשיעור,

נזהרים מאוד לא להפריע.

ואפילו ברכה הוא נזהר לא לומר בקול אלא בלחש.

אני רואה אותו, האדם הזה ממלמל בשפתיים.

לפי התנועות של השפתיים, אני רואה שהוא אמר שהכול בא לשתות.

הוא גמר שהכול נהיה בדברו,

אני עונה אמן.

תגיד, אבל לא שמעת כלום,

אבל ראיתי.

מה ההבדל אם ראית את הדגל או שראית את השפתיים שלו,

קולו לא נשמע, אבל שפתיו נעות.

ולכן, ברגע שאתה יודע שהוא גמר את הברכה,

אתה יכול לענות אחריו אמן.

יש אנשים שלא כך נוהגים.

גם כשהוא נמצא באמצע השיעור,

הרי יש פתגם שאומר, שופוני יעלם, שופוני ינס.

איך ידעו שהאדם הזה קיים, חי וקיים?

אז הוא באמצע השיעור,

הרב מדבר, הוא מתחיל.

מלך העולם שהכול נהיה בדברו.

הוא אומר לך, כדי שכולם ישמעו, יענו אמן.

הוא מפריע לעצמו ולכולם.

טוב, לנו אין השפעה לאנשים האלה,

צריך פסיכולוג או פסיכיאטר, הוא אולי יכול להבריג להם איזה בורג שחסר. טוב, השם ירחם.

אבל אדם מתורבת,

אומר בלחש, כדי לא להפריע,

שומעים דברי הלכה.

כשאתה מכניס מקל בגלגלים,

אז ממילא זה מבלבל את כל האנשים, מוציא את האנשים מהריכוז.

על ידי זה, ממילא האנשים לא זוכרים את ההלכה, זה מבלבל אותם.

ולכן, אדם אומר בלחש כמה שאפשר,

קולו לא ישמיע אפילו לאחרים.

יש פלחים אחרים,

לא די לו שהוא בא מאוחר.

אותו הפלח שנכנס,

עושה, מצדיע לכולם, שלום עליכם,

שנכנס בקול רעש גדול.

אמרתי קודם, אנשים כאלה צריכים באופן דחוף, או פסיכולוג, או פסיכיאטר,

אנשים כאלה מחפשים תשומת לב.

לא,

אנחנו לא רוצים שלא יבואו, אנחנו רוצים שיטפלו אצל הפסיכיאטר.

אחרי שהוא יטפל בהם, יבואו בשקט, ישבו בשקט,

יבואו מתחילת השיעור עד הסוף.

אבל ההנהגה של אדם מתורבת,

אדם שפוי,

צריך להיזהר מאוד, לא להפריע, אלא שומע את הקול מההתחלה עד הסוף.

ולענייננו,

אפילו שלא שמעתי, אבל ראיתי שהוא ממלמל,

ראיתי שהוא גמר הרגע את הברכה,

עונה המלח הרב.

האדם הזה מדבר עם חברו, חברו בארגנטינה.

מכאן עד ארגנטינה זה טריסר אלף קילומטר, רחוק מאוד.

ולפעמים הוא דיבר הרבה ונהיה צמא.

אשתו הביאה לו שתייה.

אתה שומע אותו ומברך שהכול נהיה בדברו.

תענה אחריו, אמן.

תגיד, למה? זה רחוק, 12,000 קילומטר.

אבל אתה עונה תוך כדי דיבור.

בזמן אמת אתה עונה את האמן.

מה לי אם יש דגל?

כאן, במקום הדגל, יש טלפון. הטלפון הוא הדגל.

הוא שאומר לך שחברך ברך שם ברכה.

זה הליבה דכול עלמא.

אתה רשאי לענות אמן, אין שום בעיה בדבר.

גם ברדיו, אם הלוויין חדיש,

אפשר לכתחילה לענות אמן.

בחלק מתחנות הרדיו יש להם לוויין טוב.

זאת אומרת, כמו בטלפון, גם כאן,

באותו רגע, רגע אמת, יתגדל ויתגדש שמרבה,

אתה גם שומע אותו דבר.

יש אולי תחנות רדיו מיושנות,

או חברת זר וסוחרת שמעבירה את השיעור במוצאי שבת,

יש להם לוויין אנטיקה, לוויין מפגר קצת,

ולכן שמה לוקח מהרגע שאותו החזן אומר, יתגדל ויתגדש שמרבה,

עד שאנחנו שומעים,

עובר לפחות שתי שניות.

הזמן שאפשר לענות אמן לוקח עד כדי דיבור, עד שנייה אחת.

כמה זה כדי דיבור? כדי אמירת שלום עליך רבי.

אבל אם עברו שתי שניות,

יותר מהזמן הזה האדם הזה הפסיד ואינו יכול לענות אמן.

אז שם, אם זה לוויין מיושן,

שמה לא תוכל לענות אמן.

פעם היה קל מאוד לבחון את הדבר. נניח, יש לך אותו שידור בכמה תחנות רדיו.

היית משאיר כמה מקליטים, כמה רדיו, בכל חדר.

באחד אתה שומע,

הוא אומר, לפיך רבה להם תורה ומצוות.

ברדיו השני אתה שומע, רבי חנניה בן עקשיא אומר,

מה האמת?

והאמת שהחזן כבר הגיע, לפיכך היא באה להם.

אלא שהמשדר שם, האנתיקה,

ולכן הוא מפגר, הוא אומר, שם הוא עדיין נמצא עם רבי חנניה בן עקשיא.

זה ההבדל. היה אפשר להרגיש את זה בחוש.

עד היום יש חלק מהלוויינים שהם לא טובים.

אבל כשאתה בטוח שהרדיו הזה הוא מדייק,

אין לך שום בעיה,

יהיה אפשר לענות אמן.

צריך לוודא את העניין הזה.

במוצאי-שבת אני סוגר את הרדיו.

ברגע שמגיעים לקדיש,

אני לא יודע אם הלוויין חדיש, מיושן.

אין ספק, אני סוגר את הרדיו כדי לא להיכנס לספק הזה,

כדי לא להסתבך בשאלות הללו.

גם באינטרנט,

גם באינטרנט יש 25 שניות, גם שמה באחד אתה תשמע.

אם זה דרך הלוויין, הרדיו, אתה תשמע שהוא אומר לפיכך.

באינטרנט, שם אתה תשמע אותו אומר,

רבי חנניה בין הקשייה אומר. נכון, גם שמה יהיה את ההבדל הזה,

כשאדם שומע שם את הקדיש.

אפילו שלך הוראה זה שידור חי,

זה לא חי, זה מת.

אם עברו שתי שניות,

עבר זמן כדי האמירה שלום עליך רבי, גמרנו.

נגמר הזמן.

קל וחומר, אם האדם הזה שומע בקלטת,

לפעמים ברדיו זה לא שידור חי.

מביאים איזה קלטת,

והרב ברך שברכת שהכול נהיה בדברו,

ואתה שומע עכשיו את הפלסטיק, את הדיסק שאומר ברוך אתה.

מה, על הדיסק אנחנו עונים אמן? על הדיסק הוא לא חייב בברכה,

ועל זה אין עניית אמן.

מי שזוכר, לפני עשרים שנה היה בא אלינו לעתים קרובות הגאון רבי שלום שוודרון,

והיה אומר דברי תורה, דברי אלוקים חיים.

כשהיה רוצה לברך, הוא היה פוחד שמאיזה מישהו, איזה אהבל, יענה אמן על הברכה של הדיסק,

של הקלטת.

מה הוא היה עושה?

הוא היה סוגר את המיקרופון,

גומר לברך,

אחר כך היה עובר עוד הפעם חזרה למיקרופון, היה בכוונה סוגר כדי שלא יוקלט,

שלא יהיה את הברכה, שלא ייכשלו אנשים ויענו אמן בצורה לא נכונה.

כך גם לגבי ההבדלה.

גם שם,

אם אתה שומע מהרדיו, אסור לך לענות אמן, שמה תיזהר לא לענות אפילו אם הלוויין חדיש.

ולמה לא?

אדם שרוצה לצאת ידיחה, אתה צריך לשמוע ישר מהמברך.

אבל אם אתה שומע מהקלטת, זה אפס.

או גם אדם ששומע מהרדיו, ברדיו יש מברנה,

מה זה המברנה?

קולט ומשדר מיד.

אז כמו קלטת ישנה לפני חודש,

אסור לענות על זה אמן,

גם אם הקלטת הזו הייתה לפני שנייה או שנייה וחצי,

אבל זה קלטת.

ובכל תחנת רדיו יש את המברנה הזו.

ולכן,

אסור לאדם לצאת ידי חובת ההבדלה על ידי הרדיו.

פעם אני שמעתי באיזה רדיו דתי,

נכנס לשם, לתחנה, איזה כוכב אחד,

והוא לקח את המיקרופון,

שם היה הכול הפקר, אין מי לומר לו מה תעשו ומה תפעל.

הוא אמר לאנשים, אני עדיין לא אמרתי הבדלה,

ואני מתכוון להוציא את כל המאזינים מידי חובת ההבדלה.

והוא אמר, ניגן יפה מאוד, ראשון לציון הנה עינם, אנא השם הושענא, אנא השם הצליחנא,

הצליחנו ואצליח דרכנו, היה צריך להגיד לו שאצליח את השכל שלו, שלא יהיה אהבה על,

אבל הוא בירך את כל הברכות והוא אומר לך,

אני מתכוון להוציא ידי חובה. מה יוציא ידי חובה? מברנה מוציאה ידי חובה?

אבל מי אנחנו שנחלוק על הרדיו?

רדיו, בת כל זה מהשמיים, אותו האדם, אותו הכוכב.

טוב, כאן, שמי יקרה דבר כזה, לכן התקנה של חכמינו,

אל תענה אמן אחרי הרדיו.

בקדיש שאתה לא חייב, שם אתה יכול לענות אמן.

בהבדלה, בברכות שאתה כן חייב,

כאן תיזהר, אל תענה אחריו אמן.

אפילו אם האדם הזה לא יגיד שאני מוציא ידי חובה.

סוף סוף יש כאן סוג ברכה שאני חייב בה,

ולכן התקנה של חכמינו בחי גוונה,

בלכתחילה שלא יענה אחריו אמן בשום אופן.

גם בטלפון יש את המברנה,

גם בלוויין, ובלוויין יש חמש מברנות,

ולכן גם שם לא יוצא ידי חובת מגילה, לא יוצא ידי חובת ההבדלה, גם בדיעבד.

תודה רבה רבה רבה.