קביעות בלימוד התורה – מעלת לימוד הלילה, סדרי הלימוד והעדפת ההלכה למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

ראינו בסימן רלח

צריך להיזהר בלימוד הלילה יותר מבשב יום,

פעם מבטלו עונשו מרובה.

אפרן מתייחס כאן למה שהקדוש ברוך הוא מצבר אותנו

ושימנתם לבניך ודיברתם בם.

אפרן הסביר לנו בהרחבה את דיני קריאה שמע שחריית ערבית,

אבל אנחנו לא גומרים את המצווה במה שאנחנו

קוראים את קריאת שמע,

אלא צריך להמשיך וללמוד את כל התורה כולה.

כשאדם מגיע לעולם האמת,

מתחילים עם השאלות דין וחשבון,

האם קבעת עיתים לתורה?

אם האדם הזה בשאלה הזו עונה כן,

וברוך השם קבע עיתים לתורה,

יש סיכוי,

התחלת תורה יהיה גם המשך טוב,

אבל אם בהתחלה האדם הזה נכשל,

לא קבע עיתים לתורה, חלילה וחס,

וראשו נגעו,

אם בשאלה הראשונה כך, מי יודע מה יהיה בהמשך.

לכל אדם,

כולנו מצווים לעמוד ספר התורה זה מפיך,

והגית בו יומם ולילה.

כך קראנו בספר יהושע,

כל אחד ואחד מצווה מדי יום ביומו לקבוע עיתים לתורה גם ביום וגם בלילה.

אלא שיש חלק מהאנשים,

שאין להם את התנאי במשך היום לעסוק בתורה.

אדם שהוא שכיר

גומר את התפילה בקושי טועם בפת שחרית כמה דקות ורץ מיד לעבודה.

אין לו זמן במשך היום, ועל זה הגמרא אומרת

צריך להיזהר בלימוד הלילה,

יש לו ברוך השם את התשלומים,

אבל בלילה האחריות בלימוד התורה יותר מבשל יום והמבטלו עונשו מרודה.

הגמרא מסיימת שם בערבים מסמכי

בגבי רב חדר יעקב.

רב חדר יעקב מביא לנו כמשל

ענן אגירי יומה ענן

ועשוינן ביממה ופרעינן בליליה.

אדם שהוא שכיר צריך לעבוד עד ארבע,

אבל היום לא יכולתי לעבוד.

הייתי אנוס, הלכתי לכאן, לשם, שעתיים-שלוש, לא הייתי.

במקום להחתים את הכרטיס לתת בשעה ארבע,

אני מודיע לבעל הבית.

אני מודיע לא,

אני חותם כרטיס בשעה שבע.

לא הספקתי לעבוד ביום,

אני משלים את מה שחסר בלילה.

כולנו שכירים של בורא עולם של הקדוש ברוך הוא.

כולנו שכירים שחייבים לעשות את המלאכה, מלאכת הקודש,

בגלות התורה.

לא הספקתי ביום,

צריך להשלים את הדברים בלילה, אלה דברי רב חדר יעקב,

ומרן ממשיך בסעיף ב' את הדברים האלה, אם יש לו חוק קבוע לדמות כך וכך ליום.

והיה טרוד ביום ללא השלימו,

לשלימנו בלילה מיד, זו החובה

של כל יהודי ויהודי.

חורך קיץ לעולם, יש עלינו את החובה האמורה לשבת ולעסוק בתורה.

בזמנם, לדורותם,

היה להם שלושה עמודים שהעולם עומד עליהם,

תורה עבודה, גמילות חסדים.

אין לנו היום את העבודה, עבודת הקורבנות,

אבל הגמרא אומרת בתמיד למד מת,

שאדם שלומד תורה כאילו עוסק בעבודת הקורבנות, זאת התורה לעולה, למנחה,

כאילו הקריב עולה, מנחה,

זה הכוח של התורה. כך

שהיום התורה היא שני עמודים, מתוך השלושה אנחנו ממלאים את החסר על ידי לימוד התורה.

ולכן לא מספיק שאדם ילמד כמה דקות בבוקר ויוצא בזה ידי חובה,

אלא והגית בו

יומם ולילה.

היא עומדה במסכת מגילה ג', הגמרא שמה עוסקת

במצווה של עבודת הקורבנות,

והגמרא עושה את ההשוואה

שמצוות תלמוד תורה היא לא פחות, אלא עוד יותר חשובה.

שם הפסוק אומר, ויהיוט יהושע בלי ריחו,

וישא עיניו, וירא בני איש עומד נגדו,

וחרבו שמוצה בידו.

וילך יהושע אליו, ויאמר אלוהו, הלנו עתה עם מצרנו,

ויאמר לא,

כי אני שר ציבה אדוני, עתה באתי.

אלה הדברים שהפיסוק אומר.

השאלה היא,

מה פירוש הלנו עתה עם מצרנו? מה פירוש המילים?

הגמרא מסבירה,

הוכיח המלאך את יהושע על שני מחדלים שהיה להם.

דבר ראשון,

לא הקריבו קורבן תמיד.

דבר שני,

לא למדו תורה בלילה.

ביום, והיו עסוקים בלחימה.

בלילה אין לך מלחמה.

למה בלילה לא למדת עם עם ישראל תורה?

היום

יש לצבא את המכשירים לראיית לילה.

אטלקיסטים יכולים לעבוד בלילה אולי יותר טוב מהיום,

אבל אז כל הלחימה הייתה מלחמה פנים אל פנים עם החרבות,

שאפשר לעשות רק ביום ולא בלילה.

אלה שני הדברים שהוכיח המלאך את יהושע.

ועל זה שואל אותו יהושע,

האם באת בשביל עבודת הקורבנות,

או שבאת בעיקר על עניין של ביטול תורה.

דירוש המילה הלנו,

הכוונה היא על התורה.

פרט סביבה לנו.

אנחנו, עם ישראל, יכולים לעסוק בתורה, גוי שלומד תורה חייב מאיתה.

אבל מאשר אם כן הקורבנות הן גם כנגד אימת העולם.

אנחנו מקרבים בחג הסוכות

שיהיו קורבנות כנגד אומות העולם.

זו השאלה, בעיקר על מה באת,

אומר המלאך עתה, בלילה אין קורבנות.

בלילה הכוונה היא על

עונש ביטול התורה, שהוא חמור מאוד.

ולכן בהמשך מיד,

בהמשך

במצור על ירחו,

כתוב שם,

וילן יהושע בלילה ההוא בעמק, הגמרא מסביבה שם,

שלן בעומקה של הלכה תוקן מיד את מה שהחסיר לפניכם.

זה מוסר הסכם לכל אדם ואדם,

אם המלאך נתרכז בעיקר על הנושא העיקרי, היינו בלימוד התורה.

זה לא רק הערה על מה שהיה באותו יום,

אלא זה מלמד אותנו לדורות, תראה כמה מעלת התורה היא דבר חשוב מאוד.

ולא רק ביום, כמו שאמרנו, והגית בו,

יומם ולילה.

בדרך כלל אנחנו מתחילים את היממה בלילה.

ליל שבת אתה מתחיל,

אחר כך אתה ממשיך,

סיפור וכן הלאה.

או לא, הפסוק אומר, והגית בו יומם ולילה כדי ללמד.

לא הספקתי במשך היום ללמוד תורה, הייתי עסוק, הייתי עמוס מאוד.

יש לנו את התשלומים בלילה,

ולכן הפסוק ממשיך,

והגית בו יומם ולילה.

כך גם לגבי ברכות התורה.

ברכות התורה אנחנו מברכים בבוקר עד עמוד השחר שלמחרת, יממה שלמה,

שאתה מתחיל מהיום עד היום שאחריו.

זה לא אומר נתחיל מהלילה. צד הכוכמים בשעה חמש,

נתחיל כל לילה וחמש להגיד את ברכות התורה. לא,

כמו שאמרנו, מכיוון שמצוות התלמוד תורה היא

הלילה נמשך אחרי היום, ושם אתה יכול גם להשליט,

ולכן גם תיתנו לנו חכמינו את הסדר של ברכות התורה,

גם כן בתחילת היום, וזה יפתור גם את הלילה שאחריו.

ואם הרמב״ם ממשיך ומבטל לו עונשו מרובה,

כאדם שהיה לו את האפשרות ללמוד ולא לומד,

עונשו חמור שבעתם.

אדם מנוסח אמנה פטרי,

אבל בלילה

אין מי שיפריע לו,

אנשים הולכים לישון בלילה, אשפחות יורדות,

והיה לך בקלות את האפשרות ללכת ולעסוק בתורה,

אם האדם הזה חלילה לא עסק, עונשו מרובה.

הרמב״ם הוא מרן לשולחן ערוך ויורד העם סימן רש מו',

מדגישים לנו את ההלכה הזו ביתר שאת.

הרוצה לזכות בכתרה של תורה,

להיזהר בכל לילותיו,

ולא יאבד אפילו אחת מהן בשינה,

אכילה ושתייה, שיחה וכיוצא ואין.

זאת אומרת,

אדם שרוצה באמת לדעת את התורה,

לא בצורה של אדם שחובב,

לפעמים הוא קורא איזה חצי פסוק שם, חצי,

לא יודע, אלא הוא רוצה לדעת את התורה, להלכה למעשה, ליישם את הדברים,

אדם צריך להיות קבוע בלימוד,

הוא הולך לשיעור שקבוע באותו השיעור,

כדי שבאמת ידע את כל הדברים בצורה מסודרת, בצורה מדויקת,

ולא חלילה,

תאותו תהיה קרעים-קרעים,

יודע, קצת פה, קצת שם, וזהו.

אלא אדם צריך ללמוד ברצינות כדי לזכות להגיע לכתר, להגיע לכל הדברים האלה בצורה מושלממת.

יש אנשים, אתה שואל אותו, הוא בן 80 שנה,

תראו, איך עברת את החיים?

אני אספר לך, היו חיים יפים מאוד.

הוא מסביר לך, מספר לך איך היה.

תמיד היינו אנשים מכובדים, משפחה מכובדת,

כל יום הייתי מקבל שניים-שלושה הזמנות,

מתוכן הייתי בוחר,

הייתי הולך פעם לאכל דוד, פעם לאכל הפאר, פעם.

כל לילה היה אוכל רבע עוף

במקום אחר לכל סגלי התכנולת.

ספר לך, פה היה עוף, שם, באולם ההוא, היו מביאים בשר יותר,

בעולם השלישי,

הסלטים שם היה משהו משובח, וכן הלאה.

נותן לך סקירה מה הוא אכל בכל החיים.

הגיע לעולם האמת.

נגיד להם, פה אכלתי רבע עוף, שם אכלתי סלטים,

שם טעים.

מה זה מעניין? להבדיל, גם הבהמה, גם החמור והסוס, גם הם אוכלים.

בשביל זה אדם בא לעולם? בשביל האוכל?

אלא,

העיקר הוא שאדם יושב ויעסוק בתור.

ירבו שמחות בישראל. אנשים אוהבים אותנו ודותים לנו הזמנות, אבל

הדבר העיקרי, החשוב יותר מהכול, זהו לימוד התורה,

שהגמרא מחשיבה אותו עוד יותר מעבודת הקורבנות.

ולכן,

אם אתה מחשיב את לימוד התורה יותר גם מאותם הקורבנות של בית המקדש, קל וחומר שזה יותר חשוב מאותן השמחות,

ולכן אדם לא ייבטל מתורתו גם אם הוא מוזמן.

תכבדים אותך, נתנו לך הזמנה,

אבל לא כל הזמנה אתה חייב ללכת,

אלא יישב ויעסוק בתורה.

לפעמים אין ברירה.

לפעמים חמותו, נביאה לו הזמנה.

תבוא,

בן אחי מתחתן, תבוא גם אתה.

אם הוא לא ילך,

תהיה עוד הפעם מחלוקת,

אין לך על מי להתעסק, לא מצאת רק עם השוויגר,

כך אומרים ביידיש, שוויגר.

אין לו ברירה, שילך, אבל

מי אמר שהוא צריך ללכת להיות שם מעשרה ראשונים,

לשבת מההתחלה עד הסוף,

לשבת, לחכות עד שיביאו לו תגלידה, כוס קפה ועוגה?

מי אמר?

אפשר ללכת כמה דקות לתת את זה לכאורה,

קודם כל בראש ובראשונה אני בא לשיעור, לומד את השיעור כרגיל.

נגמר השיעור בתשע עשר, תלך לשם כמה דקות,

תגיד מזל טוב, העיקר, לא תשכח להגיד את המעטפה,

זו העיקר,

זו המטרה העיקרית של ההזמנה וכו'.

ואז, ברוך השם,

היית מעטפה טובה,

היית שמה שעתיים או היית רבע שעה, אם אכלת רבע עוף, לא אכלת רבע עוף,

ולא הרבה מפריע להם, לא זה מה שיעכב,

העיקר באמת את המתנה הטובה. ברוך השם, הכל בסדר,

לא יהיו עליך שום טענות ומענות, לא יהיו מחלוקת.

אבל לבטל את השיעור, שאדם יעזוב את השיעור הכמוה שלו, ללכת לשם,

נכון שיש מצווה לשמח חתן וכלה,

אבל המצווה הזו, מצווה תלמוד תורה,

היא עוד יותר חשובה.

על מה במועד קטן ט' מביאה לנו את הפסוק

שקרא אם מפלינים וכל חפציך לא ישביבה.

הדיוק מהמילה האחרונה, חפציך, משמע,

עניינים של העולם הזה הם לא חשובים כמו עניין של התורה.

משמע, דווקא העניינים של העולם הזה לא חשובים,

אבל עניינים של העולם הבא כן חשובים כמו

בדיוק כמו תלמוד תורה, אדם לומד כדי לעשות.

אבל הפסוק השני אומר, יקרה אם מפלינים וכל חפצים לא ישביבה.

לא כתוב פלינים, כתוב פליניים.

הגמרא דורשת שזה חשוב עוד יותר,

המצווה של תלמוד תורה חשובה יותר אפילו מהעבודה של הכהן גדול שהיה נכנס לפני ולפני.

המילים חפצים,

שאפילו חפצי שמיים אינם כמו לימוד התורה,

כמו שהמשנה אומרת,

בתחינת פאה ותלמוד תורה כנגד כולם.

מה שואלת סקירה בין שני הפסוקים והגמרא עונה.

לא כשיח כאן,

במצווה שאפשר לעשות על ידי אחרים,

כאן במצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים.

וכאן החתונות שיש לנו היום,

זה נקרא המצווה שאפשר לעשות על ידי אחרים.

ברוך השם יש הרבה אנשים שאוהבים לאכול רבע עור לכל צבינות.

לא ראיתי שעומדים ברחוב ומחפשים את העשירי, הצנטר,

להגיד יש אוכלים רבע עוף למעלה יחד עם החתן.

יש ברוך השם 500 איש ועט,

יש שם ברוך השם בשפח,

אתה תהיה, לא תהיה,

תאכל, לא תאכל, זה לא הרבה משנה את המציאות של השמחה שם,

לכן אמרנו שבוודאי

לימוד התורה הוא עדיף יותר מהקורה.

אבל הבעיה שלנו והפוסקים,

במקום שאין אנשים משתדל להיות איש,

היינו במקום שאולי אני היחיד שמסוגל לבצע את המצווה,

כגון

בא אליך אדם,

יש עליינה מסיבה שבה ברחוב בבית של אבא של החתן,

אבל החתן הזה אני מרוך, אין לו כסף.

אתה יודע אם אני מגן על ביטרה,

על עוד, על כנון, תבוא, תנגן קצת.

זה נקרא מצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים.

אין הרבה פראיירים שיבואו בחינם לבוא ולנגן, זה רק אני יכול.

עכשיו, האדם הזה בא ושואל,

האם אני אבטל את השיעור,

אלך נשאר כדי לנגן? כמו שאמרנו, זו מצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים,

או שאני אלך ללמוד כרגע.

אלה הדברים שזה המדיין וזה לא היה פוסקים,

בעיקר נזכר הדבר ברד רע, סימן רס סעיפוד א',

שם הרמה מצטטת מה שלאמר בפסחים קב',

שבעה מנגלים לשמיים, ואחד מהם מי שמוזמן,

מסעודת מצווה ואינו הולך,

מסביב לזה דנו שם גדולי הפסקים.

והמסקנה,

רבנו זלמן, האדמו״ר הזקן, בג'ינטרס האחרון,

כותב,

על מה הגמרא מדברת מצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים,

שיסגור את הגמרא ואילך לעשות את המצווה.

מדובר באדם שיודע את כל ההלכות שצריך,

מאורח חיים, עד סוף חושב משפט,

כל הלכה אתה שואלת אתו הוא יודע.

אלא מה הוא רוצה? לפלפל בחוכמה,

ללמוד זוהר, מעשה מרכבה, רוצה להשלים.

תגידו לו, לא, אתה צריך הלילה ללכת עם העוד,

תלך תנגן,

זה נקרא המצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים.

אבל

אדם שעדיין לא יודע את כל ההלכות, הוא חייב בהן.

אדם כזה,

אל תדאג לאחרים, קודם כל תדאג לעצמך.

איך אמר שלמה המלך בשיר השירים?

שמו לי נותרה את הכרמים.

כרמי שלי לא נתרתי, קודם כל תדאג לעצמי.

איך האדם הזה נוטש את לימוד ההלכה, נוטש את מה שהוא חייב,

והולך ועוסק בדברים אחרים, קודם כל, בראש ובראשונה,

גומל למשוא איש חסר.

הרי רבי יונתן אייפשיס ביערד דבש אומר,

אדם שלא יודע טוב הלכות שבת,

בוודאי שהוא נכשל בחילוני שבת בשוגר בו.

את כל זה מצטט בעל המשנה ברורה בהקדמתו לחלק ג'.

ולא רק בהלכות שבת,

הדוגמה שם היא הלכות שבת.

ואוהדים גם בכל התורה כולה.

אם הוא לא למד טוב הלכות מידה,

עלול להיכשל בהלכות מידה.

אם האדם הזה עצמאי, סוחר,

יכול להיכשל בקלות רבה בהלכות גזל,

הונאה,

ריבית וכן הלאה.

אתה שואל סוחר,

תגיד לי, אתה יודע טוב הלכות הונאה?

הוא עונה לך מיד בשאלה.

מה, יש הלכות הונאה?

הוא לא יודע בכלל שיש דבר כזה.

מימיו לא פותח חושן משפט, חלק האחרון,

סימנים, רכ״ח והלאה.

החלה הרבה הדרך.

אם האדם לא למד,

בוודאי שהוא לא יודע,

והוא חושב שהכול מותר.

איך הם אומרים? זה ביזנס, ככה זה, זה המשא ומתן,

מותר פעם לרמות את זה, פעם לרמות את השני, באים לזה עכבלים,

הוא סוחט אותם, לוקח מהם פי שניים, פי שלוש או יותר.

כל הדברים האלה, לפעמים אדם עלול לחזור בגלגול על הדברים האלה.

אז מה, בגלגול הבא הוא עוד הפעם ילך לחתונות.

מה הסוף?

ולכן, בחיי גוונה, אדם חכם ונבון, קודם כל אני צריך להשלים את מה שהקדוש ברוך הוא מחייב אותי לדעת ולבצע.

כמו שאמרנו, אדם צריך לדעת את כל מקצועות התורה,

לפחות בקצרה.

דין זה מותר, דין זה אסור,

יודע את הכול,

ואז

יכול אחרי זה גם להתפנות לעשיית המצוות.

אבל אדם שעדיין לא הושלם בזה,

אינו חייב ללכת, תגיד להם,

שישיגו פרייר אחר שיבוא להם עם הקנון והאוד כדי לשמח את החתן והכלה.

אני, יש לי שיעור.

גמר את השיעור,

הכול נגמר, אחרי שהוא רוצה ללכת, טוב שילך, אם הם עדיין לא גמרו את הסעודה, ילך עם הכלי לנגן להם.

אבל לא על חשבון לימוד ההלכה, לא על חשבון השיעור,

זו ההנחיה שאנחנו כולנו מצווים לנהוג ולעשות כל השליטה.

גם לווריד אין את החובה האמורה, אלא תעשו ולומד,

גם שם נאמר את הכלל האמור.

הפרישה ביורידיה על סימן רמ״ו סעיף ד',

מתייחס למה שהגמרא אמרה בקידושים כ״ט.

ושמננתם, אל תקרא בשמננתם אלא בשירשתם.

האדם צריך לשלש את לימודו,

שליש בתורה שבכתר,

שליש במשנה,

שליש בתלמוד.

תלמוד הכוונה לימוד ההלכה.

על זה הפרישה אומרת.

כל אדם ואדם שיש לו זמן,

לומד כל היום, יש לו הרבה שעות,

יכול לעשות את כל הדברים גם יחד, ילמד את כל מקצועות התורה.

אבל אדם שאין לו הרבה שעות ואין לימוד התורה,

המינימום, בכל יום אדם חייב ללמוד שלוש שעות הלכה

אל הדברים שכותרו בפרישה,

והעתיקו אותו להלכה כל האחרונות.

הרמב״ם, כשמחלק לנו את היממה, הוא אומר,

יש לך

שמונה שעות כדי לאכול ולשתות ולישון.

שמונה שעות לעסוק בתורה ובתפילה.

שמונה שעות,

כדי שאדם יהיה לו מה לאכול, שיהיה לו פרנסה,

שמונה שעות

בשביל העבודה.

כך כל אדם ואדם מחלק את היממה.

ולכן,

אדם שברוך השם שמונה שעות הוא עוסק מסביב לתורה,

יכול להספיק ללמוד גם תורה שבכתב,

גם תורה שבעל פה יש שלושת לימודו.

אבל אדם שלא זכה

ואין לו את כל הזמנים האלה,

וחי גוונה,

כמו שאמרנו,

שלוש שעות מינימום,

זה מה שצריך כל אדם ואדם לנהוג ולעשות בלימוד ההלכה בלבד.

כל זה מה שהרמב״ם קטן רמוז במה שאמר

ביהושע בפרק א'.

זאת אומרת, לא יימנו ספר התורה הזה מפיך, והגית בימים ולילים,

אמרנו שבו לעשות בכל הכתוב בו,

כי אז תצמיח את דרכיך,

אז, בגין תראייה שמונה,

שמונה שעות תצמיח את דרכיך, עבודה,

ואז תשכיל עוד שמונה שעות ללימוד התורה,

ועוד פסוק אחר, ישנתי אז ינוח לי.

אז גם כן זה שמונה,

יש לך עוד שמונה שעות,

להשינה ואכילה בשתייה. אלה הם הדברים שכל אדם,

אם יש בידו יכולת,

לא כל אדם יש בידו יכולת לבוא ולעסוק בתורה,

כל כך הרבה שעות,

אדם שהוא אנוס,

אבל השעות שיש לו,

בראש ובראשונה שלוש שעות ללימוד ההלכה,

נשאר לך עוד, יש לך, ברוך השם, ארבע שעות,

ואז תוסיף, אתה רוצה ללמוד דף יומי, משנה יומית,

זוהר או כל דבר אחר, כן,

אבל לא כולם מגיעים

ללמוד את הפרישה ביורא לרמ״ו.

גם אלה שרוצים ללמוד הלכה,

מתחילים לפי הסדר,

וזה עדיין דור החיים, סימן ב', סימן ג', עדיין לא הגיע לשער.

ואז באים אליו כל מיני אנשים,

זה רוצה לייסד שיעור בדף יומי, זה בחסידות, זה בתניא או בדבר אחר,

והוא נמשך אחריהם, באים, מושכים אותו,

הולך לומד,

אתמול הוא הכיר את בוראו,

היום הוא כבר נהיה מסובל לילה כי הולך ולומד קבלה או דברים אחרים.

מה לך ולקבלה אתה עדיין?

הלכה למעשה, הלכות שבתיך עדיין לא יודע,

הלכות גזל והונאה אתה לא יודע.

כבר קפצת לראש הסביבה ואתה רוצה להיות מקבל.

אנשים צריכים לדעת את האלף-בית הזה,

אבל לא רבים יחכמו, ויש אנשים שלא שואלים חכם.

עושה מה שלי והוא חפץ,

זה מושך אותו, אז הוא נהנה מזה,

יש שם דרשה יפה.

הרב הזה, בלי עין הרע, שולט בכל המדרשים,

אומר לך את פרשת תולדות ישר והפוך עם כל הסיפורים,

מה היה עם עשיו,

ואיזה שיא הוא גישל לו, יעקב אבינו, כל הדברים הוא אומר לך ישר והפוך.

אבל הלכה למעשה עם כל הדברים האלה,

לא תמיד יש.

נכון שזה תענוג לשמוע אחרי מפיק מרגליות,

זה טוב, זה יפה, זה נעים,

אבל לשמוע חצי שעה ביום שבת דבר כזה, זה נפלא.

אבל שאדם יעביר את כל זמן הלימוד התורה שלו.

רק בדרשות מוודא שאדם נבון לחכם לא יעשה את הדברים הללו,

אלא כשאנחנו מדברים לקבוע עיתים לתורה,

הכוונה היא שאדם יושב ברצינות וילמד תורה ברצינות.

החכם מלמד הלכה,

החכם אומר מתוך השולחן ערוץ,

תפתח יחד עימו את הספר, תלמד מתוך הספר כל דבר לדבר,

ואז האדם הזה בעזרת השם

אותיות מחכימות, ואז הדבר הזה ייתן לו להבין טוב ולזכור את כל הדברים שהוא לומד

בשנים רבות לדורי דורות.

אבל אם האדם יכול לגזול קצת על חשבון העבודה,

זאת אומרת, אדם עצמאי יותר קל.

יקצץ קצת משעות העבודה,

מי אמר שהוא צריך להיות בחנות משבע עד שבע? מי אמר?

אף אחד לא גזר עליו את העונש הכבד הזה,

ייתן לעצמו חנינה.

יכול לקצץ קצת מהשעות, או בבוקר, או בערב,

ימצא את הזמן הנוח כדי שיוסיף על לימוד התורה, כדי שבאמת יחכים.

אמרנו, בעזרת הילד, זכר צודק בברכה,

יספר סיפור מה שהיה בעולם טובה בחלב.

יהודי בשם חכם אהרון היה יהלומן,

אבל היה מדקדק במצוות,

ואומר את התפילה אחרי הנס,

לא היה הולך הביתה מייד,

עם התפילין, יושב, לומד תורה, חוק לישראל, דברים אחרים,

עד שהם מגיע לבית שמונה,

אוכל פח שחרית,

הוא עולה וחצי, רבע לתשע, הולך לחן מזה.

הוא ידע את האמת, היה לו אמונה וביטחון בדורי העולם.

כל המזונות כתובים לאדם, לתשרי עד תשרי.

אם כתוב לי שאני ארוויח השנה הזו מיליון, שני מיליון,

מה יהיה נפקא מנה אם אני אעבוד בחנות כל כך הרבה שעות?

צריך השתדלות, השתדלות אדם עושה מעט.

לא חייב לקיים את המצווה של בזיעת אפיך תאכל לחם למהדרין מן המהדרין.

אין שום מקום שכתוב על המצווה, על העונש הזה שאדם צריך להדר בו.

אדרבה, כמה שאפשר לקצץ, ולכן הרב,

אותו החכם,

היה הולך מאוחר,

אשתו לא תמיד חיה באטמוספירה הזאת,

תמיד היה לאשתו קדונו.

תראה, כל החברים שלך פותחים את החנות בשבע,

הקליינטים שלך באים בשבע, החנות שלך סגורה.

איפה הלכו הקליינטים? כולם הולכים לחברים שלך.

מתי תהיה לך פרנסה? מתי תעבוד?

כל החיים הייתה מקטרת.

הוא לא היה שומע עליו.

אחד הימים הוא יושב בחנות,

נכנס איזה אדם חילמוני,

והיה לבוש על הראש שלו כמה תרבושים.

אנחנו קונים כובע חדש, את הישן זורקים.

הוא היה טמח גדול,

וחבל לו לזרוק את התרבוש הישן, שהיה מלא זיעה.

הוא היה שם את התרבוש החדש על הישן.

ככה היה לו כמה.

כשהחכם אהרון הזה הסתכל עליו, עכשיו זה בטח הקבצן רוצה כסף,

בא להוציא כמה אגורות לתת לו.

לא באתי בשביל זה, אני באתי בשביל למכור לך מרגלית,

אבל אני פוחד אולי באמצע ייכנס ושודד.

תסגור קודם את החנות עלינו.

טוב, תיגר את החנות,

זה הפנדה הזה, הוציא את התרבושים מהראש,

התחיל להוציא אחד ועוד אחד,

עד שהגיע לאחרון,

פתח אותו, היה שם נייר,

בתוך הנייר הייתה המרגלית.

תקריא את המרגלית, נהיה אור בחנות.

הוא אומר לו, אני רוצה למכור את המרגלית הזו, אני צריך כסף.

ענה לו היעודי,

ראיתי, הסתכלתי במרגלית,

תמכור אותי עם הבית והחנות, אין לי חצי מהסכום לתבח.

תדעו, זו מרגלית יקרה מאוד.

דרבאלק, תשים לב, שלא ירמנו אותך.

אבל אני לא יכול לקנות.

טוב, תודה רבה.

חזיר עוד פעם חזרה את הנייר, את התרבושים, אחד על השני,

שם על הראש ועדה.

טוב, למחרת,

החכם הזה קם לנס, מתפלל, אחרי הנס יושב, לומד, לא עושה חשבון לאשתו, היא יכולה לדבר מה שהיא רוצה.

אחרי שגמר פרץ שחרית, שמונה וחצי הולך לחנות.

בדרך הוא עובר מיד בית המלון,

ויש שם התקהלות של הרבה אנשים.

מה קרה? הוא הלך לראות,

אמרו לו, תראה, היה איזה אדם ישן כאן במלון יומיים,

וכמו בלילה מת,

ואין לו כסף,

בכיסים לא היה לו כסף כדי לשלם.

את המלון,

על השינה, על מה שאכל שמה,

לכן בית המשפט נתן צו למכור את כל החפצים שלו, את המכנסיים, את החולציים, את הכול,

כדי לממן את ההוצאות.

הוא יתקרב יותר,

הוא רואה שמה לא רק את המכנסיים והחולצה,

גם את התרבושים הוא נכנס לו מיד בלב, ספק,

ואולי זה אותו אדם בעתיקה,

מקחו את החולצה, מקחו את המכנסיים,

כל אחד,

אלה שקנו,

כנראה, יש להם איזה מונזיאון של עתיקות,

כל אחד קנה בכמה אגורות ובכמה שקלים.

טוב, הגיעו לתרבושים.

אותו המוכר,

היה לו מקל ביד,

שם את התרבושים על המקל, שכולם יראו מה הוא מוכר.

אולי מישהו יסיף,

נו,

כמה זה?

אז הראשון אמר שקל אחד.

הוא יודע, זה אמר שניים.

נו, יש מישהו שמוסיף?

נו, קנה את התרבושים האלה בנאים זיעה.

מי צריך אותם?

טוב, אף אחד לא הוסיף, זכה.

אותו הליצן לקח את התרבושים,

זרק את הקולה על הראש של היהודי הזה.

כולם צחקו, מחאו כפיים, נגמר העסק הזה.

טוב, היהודי הזה בלב כבד

שילם שני שקלים, אולי זה הלך לאיבוד.

מי יודע, הוא מכר בינתיים את המרגלית, לא מכר.

הלך מיד לחנות,

וכמו אתמול, סגר על עצמו קודם כול

מבפנים,

והוציא את כל התרבושים אחד אחרי השני,

היה שם את המרגלית, ומזה התעשר אשר גדול.

כשחזר בלילה לאשתו, סיפר לה את המעשה, אמר לה,

אם הייתי שומע לך,

הייתי הולך לחנות בשעה שבע,

בשבע לא הייתה מכירה פומבית, הייתי מפסיד.

אני הלכתי אחרי לימוד התורה,

קיימתי לקבוע עיתים לתורה גם בבוקר,

הקדוש ברוך הוא שילם לי בבת אחת על הכל מקח.

זה המוסר השכל, דוגמה מוחשית.

אם הקדוש ברוך הוא רוצה,

האם יש מניעה לקדוש ברוך הוא להושיע עבירה ובמעט?

יש הרבה דרכים למקום להעשיר אותנו, לתת לנו מלוך אופניים, שפע רוחני וגשמית.

ולכן כל אדם ואדם,

אם הוא עצמאי,

משתדל קצת לצמצם כדי שהוא יוכל יותר לעשות את זה.

על פי הגמרא בברכות ו',

במגן אברהם למעלה בסימן נ' מחדש ואומר,

אדם שיושב ולומד תורה שבעל ת',

אם הוא מבין, יש לו על זה שכר.

אם הוא לא מבין כלום, על הגרסה בעלמא,

אין בזה כמעט פועל.

כאן הגמרא אומרת,

אדרא דפירקא ריהתא,

אדם יגיע לעולם האמת,

נותנים לו שכר על המצווה שעשה.

רצתי כדי לגמור תורה, על הריסה הזו אני אקבל.

ראשי מרגיש, נו, חוץ מהריצה אני גם למדתי כמה שעות.

מה עם הלימוד?

אומר ראשי, רוב האנשים לא מסוגלים להתרכז טוב ולהבין או לזכור,

ולכן על הלימוד עצמו לא יוכלו לקבל שכר, אלא רק על הריצה לעסוק בצורה.

לומד הרגן אברהם מדברי ראשי,

אדם שלומד ומבין,

זה נקרא לימוד.

אבל אם האדם הזה גורס ואינו מבין,

ממילא אין בזה הרבה צבעים.

אבל על פי דברי כד הקמח מהרין ורבנו זלמן, יש הרצו להבין שכל זה בתורה שבעל פה,

אבל בתורה שבכתב יש פועלת בדבר.

אבל בלי ספק שבשניהם,

כשאדם מסוגל להבין, בוודאי שחייב להתאמץ

ולהפעיל את הכלי העיקרי, המחשבה,

כדי שיבין היטב את מה שלומד תורה,

את מה שהוא עוסק

בלימוד התורה.

ברוך הוא ברא לנו רמח איברים.

המוח,

איפה הוא בין מספר האיברים?

הוא לא עוד איבר, הוא הדבר העיקרי.

מותר האדם מן הבהמה עין כהכל עוול לבד הנשמה. המוח הוא הדבר שמוביל, הוא הדבר העיקרי שלכם.

אם האדם הזה מבין,

זה נקרא לימוד תורה.

אם האדם הזה גורס ואינו מבין,

המגן אברהם אומר שאין בדבר הזה כמעט כבר אלו.

סתם מוכרים מימי השובבים בעוד חודש,

ויש הרבה שחושבים לימוד השובבים זה חתרת עוונות.

מה זה נקרא שובבים?

אז הוא עוזב את השיעורים כאן,

פה לא למדים את כל התהילים פעמיים כפר,

אז הוא עוזב, הולך לבית כנסת,

שם למדים תהילים פעמיים כפר,

עם שבעה קורתי ברית, וזהו.

הוא אומר לך, אני עושה תענית דיבור. למה לא באת? אתמול הייתי בתענית דיבור.

אבל,

כשאדם לומד, הוא מיגע את המוח, הוא לומד גמרא, משנה, הלכה,

הוא לא יושב כמו איזה פוסטמה,

כמו איזה בול עץ,

ושומע, אלא ברוך השם, עם הספר הוא יושב, הוא צמוד, הוא מתקדם.

אחר כך זה בוודאי ששכרו גדול שבעתיים. כך למדנו בגמרא ראובן סיעה ל.ג.

העוסקים במקרא נידה ואינה נידה, במשנה נידה ומכבדים עליה שכר.

בתלמוד, היינו ההלכה,

אין לך מידה גדולה היננה,

ולכן זה בוודאי עוד יותר טוב ועוד יותר חשוב.

אלא מאי?

לזמנם, בדורות הקודמים,

לא תמיד זה היה אפשרי.

כשבאו העולים החדשים לפני מאה שנה או שלושים שנה,

רדו עברית.

ולכן אותם הרבנים,

אדוני משחק התה וכיוצא בו,

תיקנו להם את סדר הלימוד של תענית דיבור,

שלפחות הם ידעו לקרוא תהילים,

הם ידעו תהילים כל היום,

זה מה שהיה מתאים להם.

אבל היום בדור שלנו,

ברוך השם,

כולנו מבינים עברית,

והתורה שלנו כמעט כולה כתובה בעברית לשון הקודש,

אדם שרוצה יכול להבין.

פעם המשנה ברורה היה קצת קשה לקרוא אותו,

היום המשנה ברורה כולו מנוקד עם הנקודות,

הרבה יותר קל לקרוא ולהגות בו.

וכן אותה הדרך, גם הספרים האחרים פעם היו קשים ללמודה.

אנשים רבים היה להם קשה מאוד להבין את הגמרא.

הגמרא אומרת לך, זה לא בשבילי,

זה בארמי,

אני לא מבין שום דבר מה קורה שם.

היום גם לגמרא יש את הפירושים, אם זה של הרב עדין או הפירוש חברותא או דברים אחרים.

יש לך, ברוך השם, את הפירושים האלה,

וכל אדם רציני יכול לחדור גם לעומקה של הלכה, לגמוד את הסוגיות,

ללמוד גם את הגמרא. כך גם במשניות ואפילו בזוהר הקדוש.

תמיד אותם האנשים שעמלים וקוראים זוהר הקדוש אומרים לך,

נכון, אני לא מבין,

הנשמה מבינה.

גם זה, בזמנם ודורותם אי אפשר היה להבין את הזוהר, אנשים שאין להם רקע,

ולכן היו גורסים.

אבל היום גם לזוהר כבר יש את הפירוש של סולם, של אדמו״ר האשלג,

או הפירוש שלי, מתוך מדבש.

ולכן גם בזה אדם צריך לעשות את ההשתדלות,

היינו נשתדל להבין.

אפילו אם האדם הזה גורס כל יום עשרה דפי זוהר,

אני אומר לך, אני פעם בשנה עושה סיום בערב פסח,

אל תעניד בכורות,

אני עושה סיום בצורה הזו על הזוהר.

תגיד לו, במקום שאתה קורא עשרה דפים,

תלמד רק דף אחד עם פירוש הסולם.

אם הפירוש מתוך מדבש,

הפירוש הזה כשמו כן הוא, ממש מתוך מדבש, אדם מבין יפה את הזוהר.

מי אמר שצריך ללמוד עשרה דפים?

מה אתה חושב, הקדוש ברוך הוא סופר את הדפים?

הקדוש ברוך הוא סופר את השעות.

ולכן,

העדיף יותר טוב מעט בכוונה, מערבות שלא בכוונה.

כך גם לגבי לימוד חוק לישראל.

כולנו לומדים מדי יום ביומו פרק אחד שלם של משניות.

יש פרקים שהם לא כל כך קשים,

אדם קורא אותם, החכם מסביר קצת, אתה רץ.

אבל כשאתה מגיע לימים רביעי, חמישי, שישי,

סדר,

חדשים, יזקים, חדשים טהרות,

משניות שמה קשים.

הוא לא יכול להבין את כל הפרק. אם הוא ירצה לשבת להבין, אולי כל היום לא יספיק לו.

גם בזה, העצה היא.

תלמד רק את המשנה הראשונה.

תלמד אותה לאט.

עם הפירוש של רבנו עמודיהו ברטנורא,

אם יש לך גם את הפירוש של הרב קאתי,

על ידי זה תבין טוב את המשנה.

המשנה האחת הזו,

יש לה יותר מעלה, הרבה יותר ערך מאשר לימוד כל הפרק כולו.

זו ההנחיה שצריך לומר לאותם האנשים.

כמו שמרן תמצאת את ההלכה הזו בקצרה למעלה לסימן ב',

טוב מעט בכוונה,

מערבו שלא בכוונה, ולכן כל אדם

משתדל כל מה שהוא לומד תמיד, בעזרת השם, משתדל להבין את הדברים,

לסכם אותם, הליבה דהנחתה.

זו ההנהגה שאיך כל אדם ואדם לנהוג ולעשות אך ורק בדרך הזו.

הגמרא במסכת ברכות ד'

מביאה את מה שנאמר לך את דוד המלך,

חצות לילה אקום להודות לך,

והמקובלים על פי הזוהר אומרים,

בעיקר לימוד התורה החשיבות היא שאדם ילמד אחרי חצות לילה.

עד חצות יש התגברות של הדינים,

ואחרי חצות זה הזמן של הרחמים,

וזה הזמן שמתאים בלימוד התורה יותר.

וכך היו עושים עם ישראל עד לפני מאה שנה, כולם ככה היו עושים,

ספרדים, אשכנזים, תימנים, כולם היו לומדים.

יושבים מוקדם,

חמש היו גומרים ערבית,

חמש ורבע טעמים ארוחת ערב, היו הולכים לישון.

היו קמים בחצות, אחת עשרה היו קמים,

מתחילים בברכות השחר,

ברכות התורה, תיקון חצות,

אחר כך היו לומדים עד הבוקר,

זה היה סדר,

כך כולם היו נוהגים ועושים.

בא החשמל וקלקל לנו את כל הדרכים האלה, את כל התוכניות.

פעם אנשים היו יכולים לישון מוקדם,

ויהיה חושך אפלה.

אתה רוצה ללמוד, צריך היה להדליק איזה נר קטן.

הילדים לא ידליקו את הנר,

מי ייתן להם את הגפורים והנר שישרפו את הבית?

ולכן גם הילדים חמש, חושך אפלה, היו עולים לישון.

היום, מי יכול לישון בשעה חמש, חמש ורבע, גם אם תחליט שאתה יושן,

הילדים החליטו שלא.

איזה ילד הולך לישון בשעה חמש,

יגיד לך מני תרנגול?

הוא הולך לישון,

יפריעו לך,

ואין כמעט את האפשרות לישון מוקדם ולקום מוקדם.

מבחינת טכנית הדבר הזה כמעט ולא קיים.

לפני 70 שנה,

כאן בבית כנסת צופיו,

מעל שוק הבוכרים, יש את בית הכנסת צופיו,

שם היה שיעור קבוע כל לילה

של הגאון רבי יעקב עדוס,

אבא של לבדל החיים, חכם יהודה.

הוא היה מלמד שם כל לילה,

ושוב היית נכנס בחצות,

בית הכנסת היה מלא פה נטה,

אם כולם אומרים תיקון חצות,

ואחר כך הרב היה מלמד אותם גמרא,

הלכה או דברים אחרים,

בסוף מתפללים בנצח אמה, אחרת היו לוקחים מהעבודה.

אבל אותם האנשים שהיו באים ישנו עד חצות הלילה,

ולכן היו מסוגלים אחרי זה לשבת וללמוד.

אנחנו בקושי הולכים לישון סמוך לחצות,

אז מתי אנחנו משם?

ולכן אין לנו ברירה, שיננו לפי המציאות של ימינו.

אם תרצה להקים כאן שיעור מחר בבוקר, בשעה שלוש בבוקר,

כמו שהיה אז,

אולי יבואו שני אנשים וחצי, או שני אנשים ורבע, אני לא יודע כמה יבואו.

אין לנו ברירה, שיננו לפי המציאות.

אבל אדם שיכול לשנות את הסדר,

הוא עצמאי, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה,

אם לכן עמה,

אם הוא מסוגל,

בוודאי שלימוד שאחרי חצות יש בו יותר פעמים.

דבר שני,

על פי הקבלה,

משה רבנו למד את התורה מסיני בארבעים יום,

במשך היום תורה שבכתב,

בלילה תורה שבעל פה.

וזה לא רק למשה, אלא גם לנו.

ולכן,

לא טוב שאדם יעסוק בתורה שבכתב בשעות הלילה, אלא מתאים יותר לשעות היום.

אין שום מקום שכתוב אסור ללמוד תהילים או אסור ללמוד תנ״ך בלילה.

חס ושלום, אין סגנון כזה.

אלא, יותר טוב שאדם יעסוק בתורה שבעל פה. ולכן,

אדם שיכול, יש לו ברוך השם את היכולת,

וכאן בארץ ישראל,

שהשפה המדוברת היא על עברית,

יש לנו,

ברוך השם, אלפי תלמידי חכמים בארץ, אתה יכול ללכת ולעסוק בתורה,

אין ספק שהוא זה הכי טוב, ואף תגיד על כולנו.

אבל אדם שגר במקום שאין לו שם תורה שבעל פה,

הדבר היחיד,

או שיעביר את עצמו בשטויות,

יישב וישמע רדיו או דברים אחרים,

או שיקרא תהילים.

בוודאי שלימוד התהילים,

גם בלילה, גם כן יש לו ערך,

תגיד לו שיקרא את התהילים,

כמו שאמרתי. כל זה, כשיש לאדם ברירה,

אתה מעדיף את לימוד התורה שבעל פה על התהילים.

אבל כשאין לאדם ברירה, ודאי שגם לצי הקבלה,

ברור הדבר שמותר ואין בדבר הזה חלילה שום סרח ש...

מה שאמרנו, שלא טוב שאדם יעסוק בתורה שבכתב הלילה, כמובן על ימי החול.

אבל שבתות וימים טובים אין הדבר כן, אלא

בשבת,

וילה כיום העיר, כחשכה כעורה, אתה יכול לעסוק

גם בתורה שבכתב,

אותו דבר גם לגבי ליל כיפור, ימים טובים, גם שמה שייך את הכלל והמוד.

מחלוקת לגבי ראש חודש.

רבנו יוסף חיים, גם ברף העלים וגם בין איש חי,

מביא את הרמז שהאנשים אומרים,

חודש ושבת קירו נקרא.

אז לא רק לגבי שבת, גם בראש חודש,

ולכן היו מתחילים את התפילה, תפילת ערבי,

לפני התפילה מתחילים לומר, ברכי נושי את השם.

אבל דעתו של הרב לא נוחה מזה. דעת רבנו יוסף חיים,

יותר טוב שלא לומר את המקרא בלילה, גם בלילי ראש חודש.

חול המועד כן, ולכן הושענא רבה, אנחנו לומדים כל הלילה.

באותו לילה הושענא רבה אנחנו קוראים את כל ספר דברים.

הקצר,

כמו שזה חול המועד, חול המועד דומה מבחינה זאת,

בימים טובים ושבתות,

ושמה אין לנו בעיה בדבר.

יותר מזה, המקובלים הוסיפו חמישי בלילה,

אותם שקוראים קודם חוק לישראל,

לומדים חוק לישראל בליל שישי,

מוסיפים 26 פסוקים.

אבל עדיין, גם אם נאמר,

שכן,

אבל המקובלים אומרים, רק את המקרא ולא את התרגום.

לא בליל שישי ולא בליל שבת, התרגום לא אומרים בלילה,

אלא צריך להשתדל לומר את זה ביום.

לגבי שניים מקרא ואחד תרגום, לפי הקבלה,

יום שישי עם התפילין,

אדם יושב אחרי התפילה וקורא את כל השניים מקרא ואחד תרגום,

זה מה שרצוי לכל אדם שיכול,

שישתדל לנהוד ולעשות.

אבל כל מה שעברו הם מקובלים כשאדם גורס את המקרא.

כשאדם לומד את המקרא עם ראשית,

לומד חומש עם ראשית,

עם המפרשים,

בזה אין בעיה.

זה מתובל מעורב עם התורה שבעל פה,

בזה אין לנו בעיה. רמז הדבר שם הגמרא

בברכות ה' הגמרא אומרת

למה חתמים גזרו שהאדם לא יאכל לפני התפילה?

שאם אדם חלילה יבוא מן השדה,

ייכנס ויאכל וישתה, כלומר יאכל קמעה, ישתה קמעה, ישן קמעה,

עוד שפת לו שינה ובטל מקרא השמעה והתחילה.

אחרי הגזרה,

הוא יודע שאם נלך לבית אסור לו לאכול.

מה הוא עושה?

חוזר מהשדה, נכנס לבית הכנסת.

אם רגיל לקרות קורא,

רגיל לשנות שונה,

מה שהיא אומרת, אם רגיל לקרות מקרא קורא,

רגיל לשנות משנה שונה,

אתה רואה שגם בלילה לומדים מקרא.

רק עיצב?

הכוונה היא שהאדם הזה לומד את המקרא,

לא לומד רק,

גורס ספר שמואל, ספר יהושע,

אולי לומד את זה עם המפרשים,

שהוא לומד את זה היטב עם המדרשים והמפרשים,

גם בתורה שבכתב, בתי גוונה,

הדבר ארגיל.

ולכן,

שיעורים רבים יש

כדי לרתק את האנשים, לתת להם גם רקע בכל מקצועות התורה,

יש שם לא רק שיעור בהלכה, יש שם גם שיעור בתנ״ך.

ושוב,

אותו החכם שמלמד את התנ״ך,

הוא לא רק גורס את הפסוקים וקורא להם מה היה עם האריה

ושמשון או דברים אחרים.

הוא דמיה להם גם את כל המדרשים,

וזה אין להם את הבעיה גם לפי הקבלה.

זה טוב ובסדר, אין שום בעיה,

יכול מלכתחילה לנהוג ולעשות כך.

כל הבעיה היא שאדם גורס רק את המקרא בלבד, רק את הפסוקים שבתנ״ך,

וזה, כמו שאמרנו,

סדר העדיפות שאמרו לנו המטובלים,

עדיף יותר שאדם ינצל בשעות הלילה את התורה שבעל פה,

זה בוודאי טוב יותר,

ועדיף ללכות.

לא, לא.

ראש חודש יחד ביום שישי,

אם גמר את התפילה,

רוצה לקרוא שניים לקרות אחת תרגום, יקרא בלבד.

כי הקבלה אחרי שהתפללנו מוסף,

אסור לנו לחזור ולהניח תפילים אל היתר.

בסדר. בכל הימים הרגילים, אחרי חצות אפשר.

כן. נניח ראש חודש, שאין להם עוד בשבוע הבא יום ראשון,

אחרי הצהריים אפשר.

הרבה פעמים ברית המילה

היא בצהריים, בשעה 12,

להביא הבן או המועה והסנדק.

יש להם יותר, לכתחילה נניח תפילים, אין בעיה בדרך כלל.

יום שישי זה לא כך.

יום שישי,

לפני הצהריים יש לך את ההערה של ראש חודש.

אחרי הצהריים כבר יש הערה של שבת,

כי שוב, לפי הקבלה לא טוב להניח תפילים אחר הצהריים.

לכן שם במקרה הזה אין לו דרך אחרת אלא לקרוא שניים מקרא ואחד תרגום בלי תפילים.

אבל חוץ מיום שישי שחל בראש חודש,

כל ימי שישי רגילים אין שום בעיה.

אנחנו עם התפילים אומרים את השניים מקרא ואחד תרגום,

זה הדבר הטוב ביותר,

והתעלית על כולנה זה הלימוד של השניים מקרא המעולה ביותר.

כל דבר שאדם עושה, כל דבר טוב יאמר בלי נדר. שמא חלילה לא יוכל, ולכן אם האדם הזה יתחיל, ימשיך במצווה הזו,

נקרא שניים מקרא ואחד תפילים, אם מצילים ימשיך בדבר הזה, אם אין לו שום בעיה,

אין לו אונס מיוחד.

אבל, סוף שיכיל את עצמו לומר בלי נדר, כמו שאמרנו, לפעמים יהיה איזה אונס,

ואז יצטרך לחפש את החכמים שעשו להצהרה.

לא תמיד החכמים מצויים לפניך בהישג יד.

ולכן, תמיד ירגיל, יפעשמו הדבר בלי נדר, כולל גם למנהג הנפלא הזה, למנהג הטוב בפנינו.

קל מדרע של כיפור על הנשכחות מאיתנו זה עוזר.

כאן הוא שואל אותך, הוא לא שכח,

כאן הוא זוכר שברוך השם הוא נהג יותר משלושה פעמים, נהג ללא אמר בלי נדר.

על זה אנחנו לא סומכים על הקל מדרע,

בלך התחילה.

בכל דבר, לא רק לגבי הדוגמה שהוא שאל, בכל דבר שאדם נוהג שלוש פעמים ולא אמר בלי נדר,

יש את הבעיה הזאת.

לפעמים אדם מתלהב,

גמרו, עשו סיום על שס,

מתחילים עכשיו מחדש, תילול חדש.

השנה יהיה הסיום בטו באב,

לעזרת השם, נגמרו כל העולם ללמוד את השס,

התחילו למחרת, מסכת ברכות דף בעז.

אדם מתלהט, תראה, כל אלה למדו את השס, עכשיו אני גם.

הולך ללמוד דף יומי,

טוב, בהתחלה זה אפשרי, זה קל.

הדפים הראשונים של השס, דברים מתוקים מדבש,

אבל אחר כך הוא מגיע מסכת ערוגים,

שם יש דפים קשים,

נפסיק לבוא.

אבל כשהתחלת, לא אמרת בלי נדר.

עשית את הנצווה שלושה פעמים ולא אמרת בלי נדר.

מי מרשה לך כעת להתנתק, להפסיק?

עוד פעם, יהיה לאדם הזה בעיה,

ולכן טוב שהאדם הזה, כשרוצה להתחיל,

יבין גם שבהמשך אולי זה יהיה קשה,

ולכן יאמר מעיקרה, בלי נדר.

מתי הוא יכול להפסיק גם אם לא אמר בלי נדר?

נניח האדם הזה יקבל על עצמו כל יום שעה אחת דף יומי.

במקום הדף היומי,

אותו אדם לא הולך לשבת בבית, להתבטל,

אלא במקום זה הוא הולך לשיעור הלכה.

לפי סמך הבעיה,

לימוד ההלכה, כמו שהצבענו קודם, הוא לא פחות מלימוד הגמרא, אלא עוד יותר.

ולכן אם הוא הולך לומד הלכה,

שאתה חכם, פסקן, שאומר לו, מורה לו את הדרך אשר ילך בה,

בזה לא צריך

שום התרה.

התרה צריך כשאדם מפסיק מהמנהג.

פה הוא מעלין בקודש, פה הוא עושה דבר עוד יותר טוב. אני לא מפסיק ממצוות לימוד תורה,

אדרבה, אני עולה בדרגה,

ולכן בזה, בכגון זה,

אינו צריך שיהיה לו התרה,

אלא יכול מיד לעבור ללימוד ההלכה במקום אחר,

וימשיך הלאה.

העיקר שימצה את הזמן.

הזמן שהוא קבע לעצמו,

אותו הזמן לא יפסיד, לא יבטל אותו בשום אופן.

כל דבר שיש לאדם שאלה,

כמו בכל דבר אנחנו שאלים את הרב בהלכות הונאה, בהלכות שבת ובהלכות גיזה,

גם בהלכות תלמוד תורה.

יש לנו שני סימנים.

בעברי דעה, ר׳ מ׳ מ׳ ר׳ מ׳ ר׳ מ׳ ר׳ הלכות תלמוד תורה.

לא כל אדם יכול לעשות מה שליבו חפץ.

כל דבר ודבר, גם בהלכות תלמוד תורה כתוב לנו,

ראשונים, אחרונים, פירצו לנו בהרחבה. כשיש לי ספק מה יותר זה כדאי או זה כדאי, אני הולך ושואל

שאלת רב.

במקצועות זה לא כך. אתה רוצה ללמוד היסטוריה? תלמד איך שאתה רוצה.

אתה יכול ללמוד כך, אתה יכול ללמוד כך,

תבחר מה אתה רוצה.

אתה רוצה להיות אינסטלטור, רוצה להיות נגר?

תבחר מה אתה רוצה, תתפרנס. אף אחד לא יגיד לך מה תעשו ומה תבחר.

בתורה זה לא כך. בתורה לא יכול אדם להחליט.

אני, בא לי כיף, אני רוצה ללמוד תנ״ך.

הסיפורים של שלשון, זה יפה, זה מרתק. הוא אוהב ללמוד את הסיפורים האלה, וכן הלאה.

לא כל דבר שאדם מתחשק לו, זהו זה,

וכך נלמד כל החיים.

אלא יש לנו גם הלכות על לימוד תורה,

ורבותינו הגבירו לנו כל דבר ודבר, ולכן כל אחד יכול לשאול את הרעש שלו גם בנושא הזה.

אם יש לפניו שני שיעורים, ילך לכאן או לכאן.

לפעמים אולי השיעור השני יותר טוב,

אבל הוא לא מסוגל להבין את השיעור השני.

וברמה גבוהה, אם הוא ילך לשם, הוא לא יבין,

אז חבל על הזמן.

אז הרב שמכיר את השיעורים ויודע גם את הרמה של אותו השואל,

יכול לענות לו תשובה מדויקת.

אבל,

בכל מקרה,

לימוד הקבלה לא שייך לנו ולא שייך לאנשים שעדיין לא למדו את הכול,

עדיין לא בקיים בכל מצביעות התורה,

אין הווה אמנה ללכת.

יש לנו כאן שכנים טובים,

בחום דוד 19,

חצות לילה 11, באים לכאן, אומרים פתאום חצות, אחרי זה לומדים קבלה.

למי זה מתאים?

הרמת דן בנוסנזיה, רגע, סימן, רשמי, סעיף ד',

אדם שברוך השם נהילה כלעשור בשעה שיפוש.

יודע כל דבר ודבר, בקיא בכל מקצועות התורה על פי אפשר.

עכשיו הוא בא להוסיף עוד קומה

על הפירמידה שיש לו,

גם את לימוד הקבלה.

אבל אנשים שעדיין לא הגיעו למדרגה הזו,

בוודאי שזה לא מתאים להם.

ולצערנו, אני אומר מצד אחד לצערנו,

מצד שני זה משמח.

יש להם הרבה בעלי תשובה, יש מאות אלפים,

ולא מעט מהם

נמשכים מאוד לתורת הקבלה.

חלק לחסידות, חלק לקבלה.

רק אתמול הוא חזר בתשובה, כבר היום אתה תראה אותו יושב ולומד בחשק,

או זוהר, או שאר הכוונות, תופס את הספר.

טוב שהוא תופס אותו בצורה נכונה, לא תופס אותו הפוך, וגם יפה.

מצד אחד זה משמח לראות את החשק הנורא,

החשק העצון של אותם האנשים שלפני זמן לא רב היו לגמרי רחוקים, ברוך השם, התקרבו.

אבל אם האנשים האלה, חכמים ונבונים,

שואלים תלמיד חכם,

מה אני צריך ללמוד?

החכם יורד לו את הדרך אשר ילך בה,

שילמד היטב הלכות שבת, הלכות מידע,

חושן משפט ודברים אחרים,

כדי שידע ליישם את כל הדברים האלה להלכה למעלה.

תחנה סופית תלך גם ללמוד קבלה,

אבל לא לנסות לקפוץ לראש הסולם.

אנחנו אומרים פרדס ראשי תיבות, שעת רמז דרש,

סוד, סוד זה באחרונה.

אבל יש כאלה אומרים, לא, אבל אני ספרדי, ספרד ראשי תיבות.

קודם מתחילים עם הסוף, כך הוא אומר לך.

זו בדיחה יפה, אבל זה לא להלכה ולא למעשה.

ולכן כל אדם צריך לראות רציני בעבודת הבורא,

כולל ובעיקר גם בלימוד התורה, לימוד ההלכה,

שיהיה עקבי, ידע את הכול, ילמד את הכול,

ואז בעזרת השם ידע כל דבר ודבר, יוכל לקיים את מה שהגמרא מסתיימת שם,

בשינמתם,

שיהיו דברי תורה מחודדים בשיחה, שנשאל לך אדם,

אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד שנאמר ושימנתם.

זו ההנהגה שכל אדם ואדם צריך לנהוג ולעשות.

כמו שאמרתי לפעמים,

או בגלל החברה שיש שם, הג'מאע,

מושכים אותו,

או בגלל סיבות אחרות.

אדם צריך לדעת את האמת,

לחפש את התוכן,

מה שמתאים לו, מה שנחוץ לו,

וכשיש לאדם ספקות, הוא יכול לעשות שאלת חכם,

והחכם יורה לו איפה יותר טוב,

ואיפה יהיה לו יותר פריון

בלימוד התורה.

אני עובר מסימן לרשת עמית,

הגמרא בברכות ד' אומרת

שכל לילה לפני שעדה נכשל,

קורא על מיטתו פרשה ראשונה של שמע,

ומברך ומפיל חברי שינה על עיניים.

ולמה הגמרא מסבירה?

כשאדם הולך לישון,

הוא חשוף מהמזיקים, יכולים להזיק אותו,

כמו שאנחנו אומרים במזמורת שבסתר עליון,

יפול מצידך אלף ורבבה ממיניך.

יש הרבה מזיקים,

וכנגדם תיתנו לנו חכמינו להגנה עצמית את

השמע על המיטה שאנחנו אומרים,

מדי לילה בלילה.

אלה הדברים שהעתיקו לנו כל הפוסקים, וכך המסקנה להלכה ולמעשה.

כל אדם יחנך גם את הילדים הקטנים,

שגם הם יתרגלו לומר קריאת שמע על המיטה.

כבר בגיל שלוש, כשהם הולכים לתלמוד תורה,

הם מודיעים מצוין את קריאת שמע.

ההבדל היחיד,

כשאנחנו רואים שמע ישראל,

שמים את היד ומחסים את העיניים.

הם הילדים לא מחסים את העיניים, הם משאירים את הידיים פתוחות,

הם עושים ללעוד אותה.

בסדר, שישאיר את היד פתוחה,

אבל שגם הילד,

גם הוא יאמר קריאת שמע.

ולמילא יהיה גם עליו הגנה,

ולא יבהילו אותו החלומות רעים.

לא פעם קורה, הילדים האלה המסכימים,

נבהלים מאיזה חלום,

הוא קופץ מהמיטה, רץ למיטה של אבא שלו, בוכה, צועק,

מה קרה? ראיתי בחלום כך וכך.

צריך האבא לקום, להרגיע אותו.

במקום זה,

תקדים רפואה למכה,

יקרא יחד אמות, תאמר לו שיאמר את קריאת שמע על המיטה,

ואז הילד ישכב בנחל, בשחותיו ארבע שנותיך,

זו הנהגה גם בלילה,

יארגן את הילדים לאמר את קריאת שמע על המיטה,

כדי לקיים את המצווה כהלכתה.

יש מחלוקת בראשונים אם מברכים על מצווה זו או לא.

לפי רב אלוהים גאון, כן, מברכים,

רוב הפוסקים אמרו שלא מברכים.

והטעם לדבר כתבו לנו התוספות בחולין קה.

כאן זה בא להגן עלינו, ולכן על זה לא שייך ברכה.

אתה לוקח לולב, נר חנוכה,

כל הנושא הזה הוא נושא רוחני.

כאן זה בא להגן על עצמנו,

כשאני עומד ברמזור, רמזור אדום,

אני לא נוסע,

ונשמרתם מאוד לנפשותיכם,

אני מקיים את מה שכתוב בתורה.

למה כשהרמזור ירוק אתה לא מברך ברכה?

תגיד, הנה, אני עוצר באדום, נוסע בירוק.

שוב, זה בא להגן עלי ונשברתם מאוד לנפשותיכם.

על כגון זה לא שייך ברכה, הוא הדין גם פה.

התוספות ממשיכים,

אומרים את זה גם על מים אחרונים חובה.

והגמרא שמה דרשה את הפסוקים.

ויתקדשתם ויתם קדושים. ויתקדשתם אלה מים ראשונים.

סוף הפסוק, ויתם קדושים אלה מים אחרונים.

על המים הראשונים אנחנו מברכים.

על נטילת ידיים.

למה על מים אחרונים אתה לא מברך?

שוב,

גם זה בא להגן על האדם מבחינה פיזית.

כמו שהגמרא מסבירה,

היה מצוי להם בזמנם מלח סדומית.

אם יהיה בידו את המלח סדומית ויגע בטעות בעיניים,

הוא יכול חלילה להתעוור מהמלח סדומית.

ולכן, כמו ששם לא מברכים, מועדים גם פה.

זו דעת או לא פוסקים, וככה מנהג.

אין ברכה לפני כן, וציוונו לקרוא קריאה שמה.

נכון שזה משרד הרבנן, אבל כיוון שזה עיקרו בא להגן עלינו,

לכן לא שייך לבררם.

בסדר,

יכול להיות שנאמר גם את הטעם הזה, השם אלוהי אישן. אבל אם האדם הזה על פי רוב כן ישן,

יש אנשים שאין להם בעיה עם נדודי שינה,

עובדים קשה, הם עייפים,

ואפילו לא תהיה.

לא חילקו חכמינו בדבר בין זה לזה,

ואין ברכה על הדבר הזה.

יש כעין, הרעיון הזה כתוב בספר כד הקמח,

של רבנו בחייה,

כלל,

לחלק מהמצוות יש ברכה, לחלק מהמצוות אין ברכה.

ולמה? אומר כד הקמח.

זאת אומרת, כל מצווה שמכך שהאדם עושה אותה לשם פועלה.

אתה לוקח ואוכל מצה ולא חמץ בליל הסדר,

מברך מצווה ועל אכילת מצה.

אתה מדליק נר חנוכה,

זה לא בשביל להאיר, אסור ליהנות מאותם הנרות.

בלי כך שאתה מדליק זכר לנס, נר חנוכה,

תברך מצווה ולהדליק נר חנוכה וכן הלאה.

אבל יש מצוות שלא ניכרות.

אדם בא בבוקר, יום השבת, אוכל את החמים,

מקיים מצוות שלוש סעודות.

נו, למה לא תברך מצווה ולאכול שלוש סעודות?

לא ניכר שהוא עושה לשם פועלה. אוכל טעים מאוד,

להבדיל, גם הגוי היה אוכל את האוכל הטעים הזה.

ולכן, על זה לא תקנו חכמינו או על האכילה בערב כיפור וכייצא בהם. אין דרכה.

גם פה,

כיוון שהדבר הזה, כמו שאמרתי, הגנה לנו,

לגוף,

ולכן כיוון שזה לא כולו רוחני, לא שייך לבוא ולתקן על הדבר הזה דרכה.

כשהמשיכנו את הרעיון הזה גם למצוות מעכה, עושה מעכה לגביך,

הרעבד ובעל העיטור אומרים שלא מברכים מהטעם הזה, כיוון שזה בא להגן עליהם.

שם זה לא מוסכם, הרמב״ם חולק.

אבל עקרונית, פה אצלנו, ודאי,

רובה דרובה של הפוסקים חלקו על דברי רב עמרם,

ולכן המסקנה היא, כמו שאמרו הרמב״ם ושאר הפוסקים,

שעל קראת שמע על המיקה אנחנו לא מברכים.

מחלוקת בפוסקים לגבי אדם שרוצה לישון ביום,

אם צריך לומר קראת שמע על המיקה או לא,

והמסקנה היא שכן. שאומר, אבל לא חייב לומר את הכל עד והיה עם שמוע מספיק.

ושאין כן לגבי ברכת המפיל,

בוודאי שאסור לו לברך ביום,

גם אם הוא לא ישן כל הלילה.

יש אדם שהמקצוע שלו הוא שומר, כל הלילה הוא ער,

והוא בא תמיד לישון ביום.

תראו אחי,

כשהשמע על המיטה אתה יכול להכיר לו,

מספק הוא יכול לומר אין מה להפסיד.

אבל המפיל,

על מנהגו של עולם מברכים, וממילא,

גם כבר יש חשש ברכה לבטלה,

בוודאי שאסור לומר לו שהיא אומרת ברכת המפיל ביום,

אלא רק בלילה.

לא חשוב לי איזה שעה משעות היום הוא מגיע.

נניח הוא מגיע בשעה חמש.

נכון שזה עדיין לילה,

עוד כמה דקות, עוד שלוש-ארבע דקות, יהיה עמוד השחר.

ממילא, גם שם לא יוכל לבוא ולברך את ברכת המפיל, אין הווה עמנה שידרך אז. גם זה נקרא אמירה ביום,

ואין הווה עמנה לבוא ולברך אז

מה, ברכת המפיל? אתה רוצה להגיד בלי ברכה? בוודאי שלא. בוודאי שאפשר.

אין שום בעיה בכל היממה אתה יכול לגמרי. הוא שאל על ברכה.

להזכיר שם שמיים בוודאי שלא.

יותר מזה,

אפילו אם האדם הזה רוצה לישון ב-11 בלילה אחרי חצוף,

גם על זה יש מחטוקים.

רובה דרובה של הפוסקים הפלשטנים אמרו שאפשר לברך גם אחרי חצות, אבל

דברי שלום אומר שאחרי חצות אי אפשר,

כך כותב בסטיל העבדית,

בדעת רבנו שלום שרעבי הרשש,

כך כתבו להלכה רבי משחי,

החבר שלו היה הרב של חברון,

רבי אליהו מני בזיכרונות אליהו, ועוד רבים מגדולי המקובלים,

וכך המסקנה הלכה למעשה,

שספק ברכות להכן.

יש לנו מחלוקת בדבר,

ולא כדאי שעדיין ניכנס למחלוקת הזו,

שב ואל תעשה עדיף.

יותר טוב שלא יגיד שם שמיים, אלא

יאמר ברוך,

יזכיר ברוך אתה,

יהרהר שם השם,

שם לאלוקנו, ימשיך מלך העולם ומפיל חבר'ה שלה,

יום החתימה אותו דבר.

מתי זה חצות בימים האלה?

בלוח כתוב ב-1123,

אבל ההלכה בענייננו כבר ב-11 עשור,

לברך דמר של שמיים לברכיית המזלוק.

והסיבה היא כך,

איך מודדים את חצות הלילה?

לפי דעת חלק מהפוסקים,

הלבור, שגרע ועוד,

אתה מודד מהשקיעה עד הזריחה חצי בדיוק, וזהו בדיוק

1123. אבל יש הרבה שחומקים,

הרבה פוסקים אמרו כי המגן אברהם הוא מזבח אדמה,

שמונים את זה מצד הכוכבים עד עמוד השחר.

אם אתה מודד מאז,

סדר הכוכבים בעיינים האלה,

חמישה לחמש,

עמוד השחר, חמש וחמישה,

חמש וארבע דקות.

אם כך,

יש לך חצות באמצע בדיוק, מתי זה?

11 זה כבר חצות,

וכאן אצלנו לענייננו, מחלוקת לעניין ברכה.

עוד פעם חזרנו לקרב של ספק ברכות לאתי. זה לכם.

אדם שהולך לישון,

הוא יודע שהוא עייף מאוד, הוא ירדם תוך דקה שתיים,

לומד את ההנשימה על המיטה,

ואחרי המפיל נישן מייד.

אסור לדבר אחרי זה, כמו שכותב הרמרא, אין נוכלים לשוטים ולא מדברים אחרי ההנשימה על המיטה או אחרי המפיל.

אבל

אם האדם הזה הולך לישון מאוחר,

אומנם את הפיג'מה הוא לבש בעשרה וחצי,

אבל עד שיירדם, הוא יודע שזה יהיה אחרי 11,

לא כדאי שאדם ייכנס

בספק ברכה,

לא כדאי להמר, גם בזה נאמר הכלל שו ואל תעשה, כמו שאמרנו, יאמר ברוך אתה,

יהרהר שם ואלוקנו,

זה עדיף יותר.

אתה הולך לחומרה, אתה הולך לחומרה, ספק ברכות לאתי,

גם שם וגם כאן.

אם היה לך פסיקה, מרן היה אומר בצורה ברורה.

והיה מנהג כמרן,

היינו הולכים עד הסוף והיינו חוששים לספק ברכה.

אבל הדבר שנוי במחלוקת.

עכשיו אתה אומר,

אני לא יכול להתחיל להתפלל תפילת מנחה ברבע עד 12,

למה אולי לא הגיע הזמן,

ואז הברכה, מגן אברהם לחיי המתים, הברכה היא לבטלה.

לכן אתה מחכה עד 12. כאן הפוך,

כאן אולי כבר הגיע חצור,

ואז ממילא הברכה, ברכת המפיל, אולי תהיה לבטלה.

אנחנו הולכים לשתי הכתבות, גם לכאן וגם לכאן,

ולכן אמרנו, שאלה תעשה עדיף, יהרהר.

רק אדם שיודע בוודאי שיירדם לפני חצות לילה,

בזה אין עמי בעיה.

שוב, גם זה בתנאי שלא ידבר.

אבל עם האדם הזה פצפטן,

שתי דקות לא יכול לשכב על המיטה בלי שידבר עם אשתו, עם הבן.

היום יש גם את הנייד,

הוא לוקח את הנייד גם למיטה,

וגם לשם הוא ללכת אחד בדרך.

וכולי.

טוב, האדם הזה, אם הוא פצפטן,

אתה יודע שהוא ידבר אחרי המפעיל,

שהוא יכול להסתבך, וגם זה לא טוב.

יותר מזה, חלק מהפוסקים אמרו,

לא כדאי שיברך, שמא ידבר.

רק אדם שיודע את עצמו,

אומר לאשתו, אחרי המפעיל תעני דיבור. זהו.

הוא יודע שברוך השם הוא עומד בזה,

אף מילה הוא לא ידבר אחרי.

נשאיר את הנייד, יש שם תא קולי.

אין לכם נומה אחד כזה,

להיות בטוח בדבר שיש שם מוקדם, כן.

אבל אדם שלא בטוח, אדם שמכיר את עצמו שהוא עלול לדבר,

אז גם בזה תגיד לו את ההמלצה,

שיהרהר את שם השם של ברכת המפעיל.

כך רצוי לנהוג ולעשות, ולכתחילה.

יש מחלוקת, יש כמה דעות,

והאבא עצמו היה כמה פעמים,

יש לו כמה מקומות בספרים שהוא אמר, פעם כך, פעם כך,

תראה, בחבי דעת ועוד.

מרן כתב, כרשימה על המיטה,

תרשה ראשונה. גם זה שומעים במחלוקת, ושוב,

נכון שמרן אמר את התרשה הראשונה,

אבל אנחנו הולכים גם בזה לפי רבנו הארי, ורבנו הארי אומר את כל שלושה תרשים האלה.

ולא רק היה מתחיל שמע ישראל,

כולל פרשן ביאמר,

אלא בסוף היה המסיים,

אני השם אלוהיכם אמת,

עוזר ואומר, השם אלוהיכם אמת, כדי להשלים את רמח

תיבות שהן כנגד רמח איברים שבגוף.

אומנם בפוסקים זה לא מוסכם, יש מחלוקת, יש שרצו לומר,

במקום זה שיקדים, אין מלך נאמן.

אבל גם בזה אנחנו קיבלנו הוראות רבנו הארי,

יותר מהודר שיחזור עוד הפעם על המשפט,

השם אלוהיכם אמת, להשלים את רמח,

ואין הבדל בדברים האלה בין איש לאישה,

כמו שהפרוסקים הדגישו.

אנחנו רוצים להגן על עצמנו מפני אותם המזיקים, ולכך אנחנו קוראים קרשמה על המיטה.

דברי, בעיה חיה, נשה לא בעיה חיה, והיא לא צריכה להיות ממוגנת מפני אותם המזיקים, בבית דבר שגם היא צריכה להשאיר לב לדבר,

שגם היא תאמר את קרשמה על המיטה, כמו שכתוב בסידורים.

רבי חנניה בן, בבקשה.