דיני זימון לעומק – צירוף לסעודה, שלישי, קטן, נשים ומחלוקות הפוסקים בהלכה למעשה

 

- - - לא מוגה! - - - 

אני עובר לסיוון קצ״ז, שניים שאכלו כאחד וגמרו

ובא השלישי

כל היכא דאם הייתה להוא מידי מצאו למכל מיניהם, מצטרף בעד איו,

וחייבים לתת לו לאכול כדי שיצטרף עמהם.

והוא שבעת שלא אמרו אב לן ונבריך, ועלי אמרו אב לן ונבריך, ולכך בא השלישי אינו מצטרף עמהם, ונטילת מים אחרונים,

כאב לן ונבריך דמם.

הגמרא בברכות מ״ז אומרת

לא רק אם התחילו לאכול יחד,

אפילו אם השניים אכלו בהתחלה לבד.

השלישי בא רק לקראת הסוף.

אפילו הכי, הגמרא אומרת שמצטרפים.

הגמרא מסבירה ואומרת,

אם היו מביאים לרב, לרבי אבא,

גוזלות,

זאת אומרת בשר שאפשר לאכול אותו בקלות רבה, טעים מאוד ורך מאוד כמו בשר של גוזלות,

היית יכול לאכול.

אתה לא שבע במאה אחוז.

נמצא שעדיין לא סיימת את הארוחה,

ולכן אפילו אם בפעל הוא לא אכל עם השלישי הזה.

השלישי הזה, כשאכל, הוא אכל למעשה לאדם,

אבל אכל לבד, הוא לא אכל עמם ממש.

אפילו הכי.

הם עדיין לא סיימו את הארוחה. אילו היו מביאים להם משהו לטעום, היו מסוגלים לטעום,

ולכן יכולים עדיין להצטרף, יכולים להתחבר.

אבל אם אמרו,

הב לן ונבריך, או נטלו מים אחרונים, בזה סיימו את הארוחה.

ואפילו אם אחר כך יבוא השלישי הזה ויאכל כזית, הוא לא יכול להתחבר עמם.

הוא לא יכול להצטרף אתם, כלל ועיקר.

כך הוא הדין לגבי אדם שרוצה להצטרף, להתחבר, כדי לברך

את ברכת אשר ברא או שבע ברכות, גם כן יהיה אותו כלל.

הוא בא מאוחר מדי, ואי אפשר יהיה לצרף אותו לא לברך שבע ברכות וגם לא אשר ברא.

כמו שאמרנו כאן, לגבי דין זימון,

אם אין זימון, ממילא אין גם דין ברכת אשר ברא.

מה נאמר?

שניים שאכלו מצווה שייתנו לשלישי שיטעם כזית, כדי שגם הוא יצטרף עמהם,

כדי לזכות במצוות זימון.

אני עובר לסעיף ב' תשעה שאכלו דגן ואחד אכל כזית ירק,

מצטרפין להזכיר השם.

אפילו לא טיבל עמהם אלא בציר,

או לא שותה עמהם אלא כוס אחד שיש בו רביעית מכל משקה,

חוץ מן המים מצטרף עמהם, והוא שיהיה המברך אחד מאוכלי הפת.

אפילו שבעה שאכלו דגן ושלושה ירק מצטרפין,

אבל שישה לא, דרובה דמנקר בעינן.

לא רק אם כל העשרה אכלו לחם יכולים לזמן ולומר לברך אלוקינו שאכלנו משלו, להזכיר שם שמים,

אלא הגמרא אומרת בברכות מ״ח שאפילו אם רוב המניין אכלו לחם, שבעה אכלו כזית לחם,

והשלושה לא אכלו כזית

מהלחם אלא אכלו כזית מהעוגה או כזית פירות,

גם בזה יכולים להתחבר.

הם עונים ואומרים ברוך שאכלנו,

כי זה אמת, הם אכלו.

נכון שלא אכלו כזית לחם, אכלו דבר אחר,

אפילו אחי האמירה ברוך שאכלנו משלו היא אמת,

כי הרוב אכלו גם כזית לחם,

רובו ככולו,

ולכן יש להם מניין ויכולים לזמן בשם בצורה מושלמת. אבל אם אין להם שבעה אלא רק שישה,

לא מספיק.

כאן צריך שיהיה רוב שניכר.

רוב שהוא רק שישה על חודו של קול,

זה לא מספיק לעניין זה, אלא צריכים שיהיו שבעה,

ורק אז יהיה אפשר לזמן בהשם ולומר, נברך אלוקינו.

הלאה וכי, יזמנו בלי שם.

נעבור לסעיף ג' המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל,

ואינו נפתע בברכת המזון של אלו.

זאת אומרת, אותו האדם שאכל כזית ירק,

אומנם הוא עונה להם לזימון,

אבל הוא בעצמו חייב לברך ברכה אחרונה, בורא נפשות,

או אם הוא אכל פירות משבעת המינים, יאמר ברכת על העץ,

והוא לא נפטר במה שהם מברכים ברכת המזון,

כי הוא לא אכל לחם, אלא כל אחד ואחד מברך ברכה אחרונה לעצמו,

והוא, כמו שאמרנו, חייב בברכה האחרונה,

היינו בורא נפשות, או מעין שלוש, אברך את אותה הברכה.

עד עתה דיברנו כדי לצרף מניין לברך ולזמן, נברך אלוקינו.

אבל מרן עובר כעת לגבי זימון בשלושה,

שניים שאכלו לחם,

ורוצים לצרף שלישי שלא אוכל כזית לחם,

אלא אוכל דבר אחר, פירות, ירקות, עוגה.

על זה מרן ממשיך.

במה דברים אמורים לשגע בכל מאכל, להצטרף לעשרה,

אבל לשלושה?

אין הוא מצטרף עד שיאכל כזית פת.

דעת הרמב״ם,

בעשרה אפשר לצרף, פה לא.

מה ההבדל?

שם בלאו הכי יש לך חובת זימון.

הרי חובת זימון היא בשלושה.

אם כן, לומר נברך שאכלנו משלו, בוודאי צריך.

עכשיו אתה רוצה לצרף את השלושה שאכלו ירק להגיע למניין,

כדי להוסיף רק,

נברך אלוקינו להוסיף שם שמיים.

אבל זימון בלעד הכי היה.

לכן, אפילו שלושה אכלו ירק אפשר לזמן.

אבל, מה שאין כן פה בדוגמה הזו,

כאן הדבר חמור יותר,

יש רק שניים שאכלו לחם.

השלישי בכלל לא אכל לחם,

ואין לך אפשרות ליצור את החיוב של זימון. מעיקרה לא התחייבו עדיין.

אם כן, איך אפשר להתיר להם לזמן?

אכן, לפי דעת הרמב״ם יש חובה גמורה שיאכלו שלושתם לחם.

אבל אם יאכלו במקום לחם, השלישי הזה יאכל עוגות, ירקות,

לא שווה שום דבר.

כך הוא הדין גם לגבי חתן וכלה.

אם שניים אכלו לחם והשלישי אכל דברים אחרים,

אם הם יברכו בסוף אשר ברא הששון לשמחה,

זו ברכה לבטלה ממש.

דעה שנייה, שמרן מביא אותה בלשון יש אומרים,

דכזית דגן מענה אפילו אינו פת.

על פי הירושלמי,

אפשר לומר שגם אם אכל כזית עוגה,

לא רק לחם, גם בעוגה אפשר לצרף אותו. דעה שלישית, יש שוברים דבארק ובכל מאכל מענה.

לא רק בלחם או חמשת מיני דגן, עוגה וכיוצא בה,

אלא אפילו אם יאכל כזית פירות או ירקות,

גם בזה יכולים לצרף אותו, כמו שכתבו התוספות רבנו יונה והראש.

אבל מרן כתב את הדעה הראשונה, דעת הרמב״ם בסתם,

ובסוף מרן מסכם לנו את ההלכה, עצה טובה כמשמעלן,

כמו שכתבו מהרם ושאר הראשונים.

העצה היא, אומר מרן, היא כך.

שניים שאכלו,

אם יכולים להזקיקו שיאכל כזית פת,

בזה אתה יוצא ידי חובה לבד דכול העלמא,

תן לו שיאכל כזית לחם.

אבל אם האדם הזה לא מסוגל, אם אינו רוצה לאכול כזית פת,

לכה תחילה לא כדאי לתת לו כלום.

לא ייתנו לו לשתות ולא מאכל אחר,

ואז אליבדקו לעלמא, לא יתחייבו בזימון.

אבל אם בדיעבד אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר, יזמנו עמו אף-על-פי שאינו רוצה לאכול כזית פת.

זו דעת מרן.

אבל יש דעה רביעית, דעת הסמ״ק,

והיא המסקנה להלכה.

אם האדם הזה יכול לאכול כזית פת,

בוודאי שכדאי להביא לו לחם.

אם לא יכול,

לא כמו שמרן כתב, שלא כדאי לתת לו כלום, אלא,

לפי הסמ״ק,

תיתן לו לאכול כזית פירות או ירקות כדי לזמן.

כותב הכנסת הגדולה, כך הוא המנהג נגד מרן.

אלא שאם האדם הזה לא מסוגל לאכול כזית פת,

נותנים לו לאכול כזית פירות או ירקות,

ובלבד לזכות במצוות זימון.

העתיקו להלכה,

שאר האחרונים, לדברי הכנסת הגדולה,

המגן אברהם על המקום ושאר האחרונים, והעידו שכך הוא המנהג.

אמנם הגאון רבי יוסף חזן בספרו חקרי לב שואל מדוע הנהיגו נגד מרן, מה כוחם לפסוק נגד מרן לכתחילה,

לתת לו לאכול כזית ירקות או פירות.

אבל יכול להיות,

כמו שכותב התפארת ישראל,

בזמנו של מרן, אותו שמזמן,

היה מוציא ידי חובה גם את האחרים.

ולכן היה בזה חומרה שבאה לידי כולה.

זה לא רק זימון בעל, מה שאומרים, נברך שכן ומשלו,

אלא היה מוציא אותו לידי חובה את האדם השני,

ואם אין זימון היה צריך כל אחד לברך בעצמו.

אבל בזמן הזה שבלאו הכי כולנו מברכים כל אחד ואחד בפני עצמו, כמו שכתב מרן למעלה בסימן קפג בשם רבנו פרץ ועטור,

שלכתחילה חייבים כולם לברך כל אחד בעצמו כדי שלא יבוא לידי חלומות באמצע, ואז אם יחלום כל הברכה שלו לא טובה.

לכן אם מרן פסק להתיר שם שחייב האדם הזה כל אחד ואחד לברך בעצמו,

אין לנו אם כן בזמן הזה חשש שיבוא כאן חומרה שתבוא לידי כולה.

מה בכך אם נגיד נברך שאכלנו משלו? אין כאן שם שמים לבטלה.

לכן משום זה נהגנו כולה, אנחנו מזקיקים את האדם הזה לכתחילה,

תאכל כזית פירות, העיקר שיהיה לנו שלושה כדי שנוכל לזמן.

כל זה

רק לזימון בלבד.

אבל אם האדם הזה אומר, תראה יש לי חתן והלילה אני רוצה לאכול עם החתן,

אני והחתן אוכלים לחם.

השלישי, אין לו תיאבון לאכול לחם, הוא אוכל כזית עוגה.

וזה לא.

זה לא נותיר לו לברך אשר ברא.

זימון כן, אבל אשר ברא, כמו שאמרנו, יש לך כאן חשש ספק ברכה לבטלה לבדי הרמב״ם. לפי הרמב״ם צריך דווקא לחם.

ולכן, עצה טובה כמשמעלן,

מן הראוי לכתחילה שהאדם הזה יאכל דווקא כזית לחם. אם לא יכול,

לא ייתנו לו לאכול כזית, פירות או ירקות. אפילו נותנו לו לאכול.

אכל בידי עבד כזית, פירות או ירקות.

יגידו רק זימון, נברך שהשמחה במעונו.

אבל לומר בסוף את ברכת הגפן ואשר ברא,

יש כאן חשש ברכה לבטלה על איבדי הרמב״ם,

כיוון שלא אכלו כזית לחם.

כלל גדול וידינו, ספק ברכות להקל.

מדוע ולמה אנחנו מחמירים גם בדיעבד לעניין אשר ברא?

כי יש כאן לא רק ספק ברכות להקל, יש כאן ספק ספקה כדי למנוע אותו מלומר את אשר ברא.

שמא ההלכה כדעת

הרמב״ן

ובעל העיטור שרק כשיש עשרה אפשר לומר את ברכת אשר ברא.

אפילו אם תאמר ההלכה היא כדעת מרן בשולחן ערוך,

שגם בשלושה אפשר לומר את ברכת אשר ברא,

אולי צריך דווקא שלושה שאכלו לחם,

ופה השלישי לא אכל לחם.

לכן חששנו ואמרנו שאסור להם לברך את ברכת אשר ברא, בזה, בחיי גוונה, אשר ואל תעשה עדיף.

אבל אם שלושתם יאכלו לחם,

אנחנו לא נחשוש את דברי הרמב״ן,

משום שהמנהג לא כדבריו,

המנהג לברך את ברכת אשר ברא גם בשלושה.

ולכן המסקנה בזה,

אפשר לברך כי במקום מנהג לא אומרים ספק ברכות להכאלו.

אני עובר לסעיף ד', חברים שאכלו כאחד,

כצתם אכלו כדי שביעה,

וכצתם לא אכלו אלא כזית.

אם כולם יודעים לברך, מצווה שיברך אותו שאכל כדי שביעה ויוציא את האחרים.

אם אין יודעים כולם לברך,

מי שאכל כזית יכול להוציא אף אותם שאכלו כדי שביעה.

הגמרא במסכת ברכות בדף מ״ח מספרת מעשה עם שמעון בן שטח וגיסו ינאי המלך.

והגמרא אומרת שאין לנו ללמוד מהמעשה הזה להלכה ולמעשה,

אלא מה שעשה שמעון בן שטח זה עשה לעצמו את הפסק הזה.

אנחנו לא לומדים מזה אל ההלכה.

המעשה שם התחיל כך.

באו שלוש מאות נזירים לשמעון בן שטח.

אמרו לו, אנחנו נדרנו לפני חודש נזירות.

כעת נגמר החודש, צריכים להביא שלושה קורבנות לבית המקדש.

אין לנו, אנחנו עניים.

תביא לנו בהמות.

מה עשה? התחיל לחקור ולדרוש אותם.

לחלק מהם חצי הצליח למצוא פתח,

ואז עשה להם מטרה.

החכם עוקר את הנזירות מעיקרה כאילו לא נדרו בנזירות כלום.

ממילא 150 האלה פטר אותם,

הרוויח 450 קורבנות.

למאה החמישים הנותרים כל מה שמנסה למצוא להם פתח לא מצליח.

על דעת זה הייתם נוזרים? כן.

על דעת זה? כן. כל דבר ודבר היו אומרים כן, אומרים את האמת.

בא הייתה לו ברירה,

הלך לגיסו ינאי המלך לבקש ממנו שייתן את הבהמות האלה על חשבון אוצר המלוכה,

שייתן 450 קורבנות.

הוא ניסח לו, אמר לו, תראה, באו 300 נזירים.

אני דואג לחצי, אתה תדאג לחצי.

מסכים?

עשה חשבון.

גיסו זה חכם, לא לחכמים לחם זה דלפון,

הסכים לתת 450 בהמות.

אני, כל שכן, לא נעים לסרב, אמר לו, בסדר.

נתן לו צ'ק פתוח, לך תיקח.

כך היה, גמרו את העסק.

אחר כך נודע לו שמועד בן שטח לא נתן אפילו בהמה אחת.

אה, צחק עלי זה?

היה בלאו הכי ינאי המלך

פוזל תמיד לטובת הצדוקים. לא היה אוהב את החכמים,

היה לו איתם עסק תמיד,

רצה להעניש אותו, אז הוא ברח.

אבל, אם כל רשעתו של ינאי המלך

תמיד היה אוהב לשמוע דברי תורה על השולחן.

הם ידעו את ערך התורה, הבינו את החוכמה האלוהית שיש בתורה,

היו אוהבים להשתעשע בדברי תורה.

פחות חסיד, יותר חסיד, תורה, מוכרחים לשמוע.

היו יושבים לאכול, תמיד דברי תורה על השולחן.

גמרו לאכול, הוא והמלכה,

אשתו הייתה שלומציון המלכה,

אחותו של שמעון בן שטח.

אז הוא אומר לה לאשתו, מי יגיד לנו עכשיו דברי תורה? כל החכמים ברחו ממנו.

אמר לו, אם אני אביא לך את אחי,

אתה לא תעניש אותו? אמר לו, לא, אני נשבע לך, מבטיח לך, תביא אותו.

ואז

הביאה אותו, שלחה אחריו,

הוא בא,

הושיב אותו ינאי המלך בין המלך והמלכה,

שם אותו באמצע.

אמר לו, אתה רואה כמה אני מכבד אותך?

ענה לו, שמעון בן שטח, לא אתה מכבד אותי,

התורה מכבדת אותי.

אמר לה, לאשתו, התורה, הוא לא מקבל מרות.

טוב, אחרי שאמר דברי תורה,

אמר לו, לשמעון בן שטח, נו, תברך לנו, קח כוס ברכת המזון, תברך.

אמר לו, מה אני אברך?

ברוך שאכלו ינאי וחבריו, אני לא אכלתי.

טוב, נתנו לו, ואחר כך

ברך

הוא שתה רביעית יין ואמר את הזימון, וברך ברכת המזון.

אתה רואה שאפילו על רביעית יין הוא יכל לברך, להוציא אותו ידי חובה.

ועל זה הגמרא אומרת,

שמעון בן שטח,

לגרמיהו דעבד. מה שעשה, עשה לעצמו כהוראת שעה.

אבל האמת, אי אפשר לברך.

רק אם תאכל כזית לחם אפשר לברך, ולי כזית לחם לא. אלה דברי הגמרא.

האמת היא שבסוף,

לפני שהנאי נפטר,

הוא עשה צוואה לאשתו.

אמר לה,

אל תפחדי מהפרושים,

אלה הקיצונים, השחורים האלה, אל תפחדי מהם.

למרות שהיתה לי איתם מלחמה,

הם לא נותרים, לא נוקמים ולא נותרים איבה.

מצד שני, אל תפחדי גם מהצדוקים,

אלה היו החברים שלו,

אלא תפחדי מאותם הצבועים שעושים מעשה זמרי ומקישים שיחה כפנחס. זו הייתה ההנחיה שלו, הצוואה.

כי אחרי שהוא מת,

שדומציון המלכה אשתו היא שמלכה אחר כך,

היא שהנהיגה את עם ישראל.

וכך היה, היא באמת ידעה ללכת לפי ההנחיה הזו בצורה נכונה.

אחיה, שמעון בן שטח, שהיה נשיא הסנהדרין, ראש הסנהדרין,

הוא שלמעשה הנהיג את עם ישראל.

כבר היתה תקופה מאושרת, זה היה באמצע תקופת בית שני.

התקופה היפה ביותר שהיתה לעם ישראל בזמן בית שני,

זה היה באותו זמן,

באותה התקופה.

היו יורדים גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות.

עד כדי כך

שהחיתים היו גדולות, כמו איזה שקדים,

כמו איזה כליות, דברים יפים. היה להם שפע עצום שהיה באותה התקופה.

אפילו, אחי, למרות הכול, להלכה ולמעשה אין פרוטקציה בהלכה,

וההלכה היא, כמו שאמרנו, לא כשמעון בן שטח.

הסברה היא,

אומנם בכל המצוות כולן אתה יכול להוציא אדם אחר ידי חובה,

אבל כאן, מדרבנן, אינך יכול לברך ברכת המזון אם בעצמך לא אכלת.

אם אכלת לחם,

אתה אומר, כאמור, ואכלת ושבעת.

אתה בא לזמן, הכול בסדר.

אבל אם לא אכלת, אז מעל מה אתה מברך, ואכלת ושבעת?

זה נראה כאילו אתה שקרן.

לכן,

מדרבנן, אסור לי לברך להוציא אדם אחר ידי חובה, אלא אם כן אני בעצמי אכלתי לפחות כזית לחם,

אגב, אחי, אני לא יכול לברך כדי להוציא ידי חובה אחרים.

לגבי קידוש, זה לא כך.

בקידוש אפילו לא אכלתי ואני לא רוצה לאכול ולא לשתות,

אלא אני רוצה לקדש בשביל חברי.

כל ישראל ערבין זה לזה, לא?

אני צריך לדאוג לו,

אני יכול לקדש בשבילו. אפילו קידוש של היום, אני לא טועם טיפת יין, הוא טועם את היין, זה בסדר.

שם לא נראה כשקרן, פה מחזה כשקרה, ולכן,

למרות שמהתורה גם בברכת המזון אפשר,

כמו שכותב הראש, הוא מסביר את זה בהרחבה רבי עקיבא איגר בסימן ו',

אבל מדרבנן לא. מדרבנן, אם לא אכלת אל תברך ברכת המזון כדי להוציא אחרים ידי חובה,

שב ואל תעשה.

אבל אם אכלתי כזית, ממילא אני יכול גם להוציא אחרים.

זה מוסכם הלבד לכולי עלמם.

הבעיה מתחילה, המחלוקת מתחילה,

מה יהיה הדין אם אני אכלתי כזית.

הוא אכל ושבע.

אני חייב רק מדרבנן, הוא חייב מהתורה.

האם אני יכול לברך ברכת המזון להוציא אותו או לא?

לפי דעת בעל הלכות גדולות לו,

אין כאן יחסי כוחות שקולים.

שוב, גם בזה, לכתחילה, אל תברך כדי להוציא אותו.

יש חולקים.

מרן חושש לכתחילה לדברי בהג.

מרן אומר,

אל תברך בשבילו, אלא כל אחד ואחד יברך לבן.

ודיעבד הם ברעף, ודיעבד יצא ידי חובה,

כי רוב הפוסקים חולקים על דברי בעל הלכות גדולות.

רובם הלכו בשיטת הראש ברבנו ירוחם,

שגם אם אכלתי רק כזית, אני יכול להוציא אותו.

הסיבה היא כך.

אמרנו קודם, כל ישראל ערבין זה לזה.

יש לנו חובה לדאוג לשני, לא רק להוכיח אותו,

תוכיח תוכיח את עמיתך,

אלא לדאוג לו בכל התרי״ג מצוות. אם אני יודע לתקוע בשופר והוא לא יודע,

אני חייב לתקוע לו ביום ראש השנה לדאוג לו.

בכלל זה הדרך בכל המצוות.

נמצא מהתורה,

אפילו אם לא אכלתי בכלל,

אני יכול לברך בשבילו ברכת המזל.

אלא מה אתה אומר? מדרבנן, שלא יהיה נראה כאילו הוא שקרן.

אם הוא אכל כזית, כבר לא נראה כשקרן.

ממילא יוכל לברך בשבילו, אפילו אם הוא אכל ושבע.

זו המסקנה שבדיעבד יכול לפתור אותו.

הגה, יש אומרים שאינו חייב לברך מדאורייתא אם לא שתה והוא תאהב לשתות,

וטוב להיזהר לכתחילה אם מקצתן שתו ומקצתן לא שתו, שיברך מי ששתה.

מעיין יוספת ששואל המרדכי,

אני אכלתי ושרעתי, אבל לא שתיתי מים.

הוא לא רק שאכל ושבע, אלא גם שתה מים.

האם אני יכול לברך בשבילו או לא?

המרדכי אומר,

אין כאן יחסי כוחות שקולים.

הוא חייב מהתורה, כי הוא אכל ושרע וגם שתה מים או יין.

אני לא שתיתי,

אני עדיין צמא,

אצלי אין חיוב מהתורה, אלא רק מדרבנן.

הוא מסביר את הפסוק, ואכלת ושבעתה,

איך אדם שבע נהנה במאה אחוז,

אם ישתה גם אחרי זה מעט יין.

אם לא שתה, נשאר צמא, זה לא שווה.

נמצא שאני דרבנן והוא דאורייתא.

אם אתה חושש לבעל הלכות גדולות,

גם בזה צריך לחשוש,

ואסור לי לברך בשבילו.

אבל מרן לא סובר כך.

הרמה חשש לדעה הזו.

מרן סובר, שתה או לא שתה זה לא חשוב, העיקר ששבע.

בטנו מלאה, אכל ושבע.

בין אם שתה מים או יין, בין אם לא שתה,

בכל מקרה הוא חייב מהתורה, ממנה.

אני דאורייתא והוא דאורייתא יכול לברך בשבילו.

זהו מקום, עצה טובה, כדאי להחמיר.

שישתה, מה יש?

ישתה קצת כדי שיצא ידי חובה לבדי כל העלמא,

היינו, אז יהיה חייב בוודאי מהתורה,

ויוכל להוציא אותו.

נפקא בינה שנייה, למעלה למדנו את דברי הגמרא בברכות כך

אדם שמסופק אם ברך ברכת המזון או לא חייב לחזור מספק, ספק דורט אל החומרה.

כך פסק מרן למעלה בסימן קפד סעיף ד'.

מה יהיה הדין אם האדם הזה רק אכל ושבע ולא שתה?

ועכשיו יש לו ספק אם ברך או לא.

האם הוא חל לברך ברכת המזון מספק או לא?

לפי המורדכי לא,

כי הוא עדיין צמא, עדיין אין חיוב מהתורה.

אם כן, ספק לרבנן לכולם.

לפי מרן כן, לפי מרן גם בזה יש חובה מהתורה אפילו אם לא שתה.

וכך המסקנה מעיקר הדין.

אלא לצאת ידי חובה, לבדיקול עלמא כדאי שישתה,

אם יכול גם לאכול עוד כזית, ואז הלבדיקול עלמא יוכל לחזור שוב ולברך עוד פעם את ברכת המזון.

אני עובר לסימן קפצד ח'.

עובר לסימן קפצד ח',

שלושה שאכלו והם מברכים.

ונכנס אחד שלא אכל.

אם נכנס כשאומר המברך,

נברך שאכלנו משלו.

עונה אחריו, ברוך ומברך שמו תמיד לעולם ועד.

ואם נכנס כשאחרים עונים, ברוך שאכלנו משלו.

עונה אחריהם אמן. אגב, וכן בכל הברכות שאדם שומע, חייב לענות אמן.

אם המעשרה אומר, ברוך אלוהינו ומברך שמו תמיד לעולם ועד. והוא עדיין אם היה שם כשגמרו מלאכול ולא אכל עמהם,

כך הוא העונה אחר המברך ואחר העונים.

הגמרא בברכות מ.ה. מביאה לנו עוד דין לאדם שלא אכל,

למרות הכל, גם הוא יכול להיות שותף ולענות עמהם. הכיצד?

הוא אומר,

המזמן, נברך שאכלנו משלו.

אני לא אכלתי כלום, לא אכלתי ולא שתיתי.

אני עונה, ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד.

כשהקהל עונה,

ברוך שאכלנו משלו,

אני עונה משפט מקביל לאותו המשפט,

ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד.

ראשי תיבות,

בושת לו.

מי שלא יודע את זה, בושת לו.

אני חוזר,

בושת לו ראשי תיבות, ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד.

ואם הם עשרה,

אז הם עונים, ברוך אלוקינו שאכלנו.

אז הוא עונה, ברוך אלוקינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד.

זה הלשון שהוא עונה.

ואם יש שם חתן,

אז הם עונים שהשמחה במעונו, גם הוא יענה כך, יגיד,

ברוך אלוהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד שהשמחה במעונו.

יוסיף את המילים האלה בסוף,

כך הוא מודה להשם, משתף את עצמו יחד עם העם.

כל זה אם הוא הגיע בזמן.

אבל אם האדם הזה לא הגיע בזמן,

אלא

כשהוא בא, שמע את הקהל עונים,

והם אומרים בסוף ובטובו חיינו.

הגיע לסוף,

שומע אותם אומרים את המילה האחרונה,

יענה אחריהם, אמן.

כן, זה למדנו למעלה בסימן נ״ז.

אדם שנכנס לבית הכנסת,

אבל איחר,

הוא לא שמע את החזן אומר ברכות השם המבורך,

אלא שומע את הציבור עונים,

ברוך השם המבורך לעולם ועד, שומע את המילה האחרונה לעולם ועד.

יענה אחריהם, אמן. כך הוא הדין, גם פה שני הדברים שווים.

לכן,

בכל מקרה האדם צריך לענות, לשתף את עצמו,

יחד עם האנשים האחרים,

בין אם אכל, בין אם לא אכל. תמיד יש לו איזה נוסח מסוים שחייב לומר. אני עובר לסימן קצ״ט.

השמש שאכל כזית, מזמינים עליו.

למרות שהשמש לא יושב במקום אחד,

אין לו קביעות במקום אחד,

אלא הוא מסתובב, אוכל קצת כאן, קצת שם.

לפעמים בא אדם נכבד ומפנה את המקום, נותן לו, והוא הולך לשבת במקום אחר.

אפילו אחי. במציאות אכל איתם כזית, ממילאה.

צריך לזמן יחד איתם. הוא חייב בזימון,

אסור לו לברך לפני שישמע זימון, והוא מצטרף להשלים שלושה או עשרה.

אלא שפתח הדביר כותב, זה היה בשמש שבזמנם.

אבל היום השמש בזמננו לא תמיד הוא אוכל כזית בצורה כזו עם האנשים.

היום המציאות היא כך.

כל בעלי האולמות יודעים שאם המלצר יושב לאכול באמצע,

אז העבודה לא תהיה עבודה טובה.

במקום להתחיל בשמונה, אומרים לו,

אתה, המלצר, מוזמן לבוא בשבע, יש ארוחה טובה.

הם יושבים קודם כול לאכול.

אכל ושבע, אחר כך בשמונה יתחיל את העבודה, יעבוד ברצינות.

אחרת הוא מריח את האוכל, את המאכל, ולא אוכל, וקשה לעבוד כך.

לכן, בדרך כלל הם אוכלים לפני זה, כך שאין להם קשר ביניהם.

לא תמיד אפשר יהיה לצרף את המלצר הזה,

אלא אם כן להתחבר אתם, והלאה והכי לא.

הם גם לא אוכלים באולם. הם בדרך כלל אוכלים במטבח, יש להם פינה מיוחדת,

שני מנות, שיהיה להם לבריאות,

אבל עקרונית לא תמיד אפשר לצרף אותם, לכן צריך לדקדק ולא לשייך את השמה שהיה בזמנם למציאות של ימינו,

כי יש שינוי במציאות, כמו שטוען פתח הדביר.

אני עובר לסעיף ב'

כותי בזמן הזה הרי הוא כעובד עבודה זרה ואין מזמנים עליו.

הרקע לסעיף זה מתחיל מספר מלכים ב'

פרק יז'.

שם מסופר, סנחריב בא,

כבש את כל העולם חוץ מירושלים.

כבש

והגלה את עשרת השבטים.

את כל שומרון כבש.

לכן את עשרת השבטים הגלה אותם.

רק שבט יהודה היה פה.

בזכות

חזקיה מלך יהודה חובל עול מפני שמן.

חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהיה דולק בבתי כנסיות

ואז 185,000

ראשי גייסות,

אלה הגנרלים שהיו 185,000. החיילים היו בלי מספר, כולם מתו בלילה אחד, מלאך השם הכה אותם.

אבל נכון שהסוף היה טוב,

אבל את ההתחלה אכלנו.

ההתחלה, עשרת השבטים הוגלו על-ידי סנחריב.

אבל מלך אשור לא רצה שהארץ תהיה שממה,

כי ארץ ישראל, ארץ זבת חלב ודבר, שהוא רצה ליהנות

מהטוב של ארץ ישראל. לכן, מה עשה?

הביא גויים מבבל, מהעיר כותא.

מהעיר כותא הביא את הגויים והושיב אותם בשומרון.

התחילו לבוא האריות ולאכול בהן.

ואז קרא המלך לזקני היהודים. כך וכך קורה.

גם אצלכם היו באים אריות אוכלים?

אמרו לו, לא, אצלנו לא היו אריות,

כי התורה אומרת,

ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה את הגוי.

ארץ ישראל לא יכולה לסבול אנשים רשעים.

היא פולטת את הרשעים.

אלה, הכותים האלה, עובדי עבודה זרה. לכן באים האריות, אוכלים בהם.

כששמע את זה, העביר להם מייד את המסר,

אם לא תפסיקו עם הרשע,

כולם ימותו, האריות יאכלו את כולם.

ואז, מפחד השם, התגיירו.

לכן מכנים אותם בשם גרי אריות.

כי מפחד האריות עשו את הגיור. ושם הפסוק אומר שהיו פוסחים על שני הסעיפים.

מצד אחד היו מאמינים בהשם,

מצד שני, את אלוהיהם היו עדיין עובדים.

ודורי-דורות היתה עליהם מחלוקת

בין התנאים, בין חכמי ישראל,

האם אותם הכותים הם גרי אריות והם אפס?

הגיור שלהם מן השפה ולחוץ, כלאם פאדי, וזה לא שווה כלום?

או נאמר לא, הם האמינו גם בהשם, ולכן הגיור תפס.

יש מחלוקת תנאים.

עד, הגמרא אומרת, המסקנה,

בדקו אחריהם ומצאו, יש להם יונה בהר גריזים, שהיו עובדים אותה,

ולכן החליטו עליהם שהם כגויים גמורים לכל דבר.

הכותים האלה,

אלה הם השמרונים שנמצאים בשכם ובחולון.

אלה הם הכותים שעליהם דיברנו עד עתה.

זה עם עתיק יומין,

אלפיים וחמש מאות שנה ויותר, יש לו היסטוריה,

אבל דיניהם כדין גויים,

בין להקל בין להחמיר.

לכן,

גם למאן דאמר שהכותים האלה הם כיהודים,

ובזמנם היו צריכים לזמן על שלושה,

היו יכולים לצרף אותם לזימון,

אבל בדקנו אחריהם, היום אנחנו בטוחים שהם לא יהודים, הכל מן השפה ולחוץ,

ולכן לא מזמנים אותם, לא מצרפים אותם לזימון.

כך גם לגבי דברים אחרים. מרן כתב ביורא דעה, סימן קנט,

אם בא כותי השמרוני הזה, בא ומבקש ממך, תן לי הלוואה,

אתה יכול לתת לו הלוואה צמודה בריבית

בלי שום היתר עסקה.

וחי אחיך עמך, זה לא אחי,

אלא גם לחומרה לא צריך היתר עסקה.

האבדה שלו מותרת, אתה יכול לקחת אותה, לא צריך להשיב לו את האבדה.

במסכת כותים, שם בסוף כתוב שאפילו לגזול ממנו מותר,

כי חכמי ישראל הפקירו את ממונם.

וכן, זו הדרך.

בכל הדברים כולם מחשבים אותם כגויים.

השח אומר, אפילו אם קידש אישה לא חוששים לקידושיו, לחומרה, לעומת צריך גט,

אלא בין להקל ובין להחמיר, דינם כדין גויים לכל דבר.

כמו שאמרנו פה לגבי כותי, בזימון, כך הוא הדין גם לכל חלקי התורה כולה.

אני קורא סימן קצט בסעיף ה'

אונן בחול שהוא פטור מלברך, אין מזמינים עליו.

התורה אמרה, ובלכתך בדרך, משם דייקו חכמינו, העוסק במצווה פטור מהמצווה.

ובלכת דידך הוא דמחייבת,

דווקא כשאדם עוסק בענייניו,

אבל אם הוא עוסק במצווה,

פטור מהמצווה.

ולכן,

האונן חייב במצווה כי קבור תקברנו ביום ההוא.

ולכן,

פטור מכל המצוות שבתורה, כולל גם אם אכל,

פטור מלברך ברכת המזון ופטור גם מלזמן.

ולכן, אפילו אם הוא אכל עם עוד שניים,

אין כאן שלושה שאכלו כאחד שחייבים לזמן,

כי הוא פטור מכל המצוות.

ולכן, גם אם ירצו להחמיר,

לא שייך להחמיר בדבר כזה,

כי כאן הזימון מיותר לחלוטין,

כך שהוא לא יכול לומר את הזימון,

וגם לא יכולים לצרף אותו לזימון, אין מזמנים עליו.

יש מחלוקת אם הוא רוצה לקיים איזה מצווה לענות אמן או לברך, אם רשאי להחמיר.

פה בעניין זה, הלבד כול עלמא לא שייך להחמיר,

היות,

כמו שכתב מרן,

לא מזמן וגם לא מזמינים עליו, הוא לא מצטרף. ממילא אין כאן שלושה.

אני עובר לסעיף ו'

נשים ועבדים וקטנים אין מזמינים עליהם,

אבל מזמינים לעצמם,

ולא תהיה חבורה של נשים ועבדים וקטנים וזמינים יחד

משום פריצותא דעבדים,

אבל נשים לעצמם ועבדים לעצמם,

ובלבד שלא יזמנו בשם.

הגמרא בברכות ממה אומרת

שנשים ועבדים וקטנים לא מצטרפים לזימון,

כגון יש לנו שתי נשים,

היא רוצה לצרף את בעלה שהוא יהיה הגבר השלישי כדי לומר זימון,

או הפוך,

שני גברים והוא רוצה לצרף את אשתו,

כדי לומר זימון,

אי אפשר, זה לא יפה,

זה נחשב כמו פריצותא,

ולכן אין להן רשות לעשות זימון במקרה זה.

אבל אם יש שלוש נשים,

מרן ממשיך בסעיף ז', נשים מזמנות לעצמן רשות,

אבל כשאוכלות עם האנשים,

חייבות ויוצאות בזימון שלנו.

הגעה אף על-פי שאינן מבינות.

במסכת ערכים, בדף ג', הגמרא שואלת

הכול חייבים בזימון, מה בעלי רבות?

בעלי רבות גם נשים.

הרי אמרנו קודם שנשים פטורות.

יש לנו כאן כמה צורות, כמה דוגמאות,

שיש להבדיל ביניהן.

ליצור חובת זימון, יש שני גברים ואשה,

אין לך בכלל חובת זימון.

אפילו אם ירצו לזמן, אסור. כמו שאמרנו, זה פרצותה.

אבל אם יש שלושה גברים,

יש כאן חובת זימון,

וגם אשתו אכלה יחד עמם.

כאן, במקרה זה, כשיש חובת זימון, לא רק על הגברים,

גם האישה חייבת במקרה זה.

ולכן, אם הם סיימו את הארוחה ורוצים לזמן,

צריכים לקרוא גם לה.

אולי היא יצאה רגע על המטבח להביא להם משהו,

צריכים להמתין רגע, שגם היא תשמע ותצא ידי חובת זימון.

בין אם זה זימון בשלושה גברים, עשרה גברים,

היא גם אכלה שם, אלא גם היא חייבת בזימון.

אבל כשאין שלושה גברים,

אין חובת זימון, אלא יש רק שלוש נשים.

בזה יש את המחלוקת בפוסקים,

ולהלכה אנחנו פוסקים כדעת מרן,

נשים מזמנות רשות.

זאת אומרת,

יש להן מצווה לזמן.

אין חובה,

אבל יש מצווה.

ולכן,

כל הבנות שלנו מגיל 12 ומעלה הולכות לבית הספר,

שם בשעה 10 יש להן ארוחת 10,

אוכלות פרוסות לחם.

או לפעמים גם בצהריים ב-12,

גם בסמינר בית יעקב, הן יושבות שם ואוכלות יחד בכיתה.

הן חייבות בסוף,

לפני ברכת המזון,

לעשות מים אחרונים,

וכמו שאמרנו, כדאי גם שיזמנו, שבת אחת תאמר נברך שאכלנו משלו,

וכולן יענו לה ברוך שאכלנו משלו, בדיוק כמו שאנחנו מזמנים,

גם מהן יזמנו, יקיימו את המצווה.

אבל לא יכולות לומר נברך אלוקינו.

זאת אומרת,

אם יש עשר בנות, יש שם יותר מעשר, כל כיתה יש שם בין פורת ה-10 ו-40 בנות.

כיתות מלאות, בלי עין הרע.

אפילו, אחי, לומר נברך אלוקינו, אי אפשר.

הסיבה היא,

כדי לזמן בשם ה' צריך מניין, מניין של גברים.

נשים לא מצטרפות למניין. נקדשתי בתוך בני ישראל,

הנשים אינן בכלל בני ישראל, הן עם בפני עצמו, כך שאי אפשר לצרף אותן למניין כדי לומר קדיש, קדושה ויכולות.

אותו דבר, גם לגבי זה.

ולכן, אפילו אם יש שם אלף נשים,

תאמרנה רק, נברך שאכלנו משלו בלבד, ולא יכולות להזכיר שם שמיים.

הוא הדין גם, אדם שלא זכה ואין לו הרבה בנים.

יש לו, ברוך השם, הרבה בנות.

אשתו ושתי בנותיו הגדולות,

יש לו, ברוך השם, שלוש בבית,

אז אין זימון של גברים.

לפחות

לומר לאשתו, הגברת הנכבדה, יש לכן אפשרות זימון,

וכשאשתו מזמנת, גם הוא יכול להצטרף ולענות,

ברוך שאכלנו משלו וטובו חיינו.

אם הוא לא זכה, לפחות אשתו זכתה,

והיא תאמר את הזימון.

הם לא יכולים לומר, טוב, יש כבר שלוש נשים,

אנחנו חייבות. אם כן, יכבדו פעם את האבא.

לא, אי אפשר.

אלא חיוב הזימון כאן, במקרה זה, רק

בזכות הנשים ממלאה,

אחת מהשלוש נשים היא שצריכה לזמן,

ולא הבעל.

הגבר אינו רשאי לזמן כלל ועיקר.

אמא ושני בנים לא יכולים לצרף את שני הבנים לאמא.

נכון שאין פריצותה בתיאוריה האמא לא שייך,

או אישה עם בעלה,

אפילו אחי, לא פילוגו הבנן.

לחבר חלק נשים וחלק גברים, בשום מקרה לא. אפילו אם זו תהיה דוגמה של אמא,

גם בזה לא חילקו חכמינו כלל ועיקר.

אדרוגינוס מזמן למינו,

ואינו מזמן לא לאנשים ולא לנשים.

טומטום אינו מזמן כלל.

יש שני סוגי אנשים בעולם שיש להם ספק אם הם גברים או נשים.

הדוגמה הראשונה, אדרוגינוס, זה האדם שנולד,

יש לו אברי המין גם של גמר וגם של אישה.

הרופאים היום מסבירים את התופעה הזו כשאדם מתחתן עם קרובת משפחה שלו,

מתחתן עם בת אחיו, בת אחותו או בת הדוד,

הרבה פעמים יש פגם בילד והפגם הוא זה.

בלשון חכמינו הוא נקרא אדרוגינוס,

ויש ספק

על האיש הזה אם הוא איש או אישה.

ולכן, אם יש שלושה כאלה מצטרפים יחד ואוכלים יחד,

יכולים לזמן. ממה נפשך?

אם הוא המזמן גבר, גם הם גברים כמוהו, שלושה גברים.

אם הם נחשבים, האדרוגינוסים האלה, אישה,

שלושתם נשים,

נשים מזמנות רשות, אין בעיה.

אבל כשיש שני גברים והשלישי זה אדרוגינוס,

אי אפשר לומר זימון.

למה? אולי אדרוגינוס זה אישה,

ואי אפשר לצרף שני גברים עם אישה.

לכן, מה שהתרנו, התרנו שיש שלושה אדרוגינוסים והם בלבד יכולים לזמן לעצמם.

אבל לחבר אותו עם שתי נשים והוא, או שני גברים והוא, אי אפשר.

הטומטום הוא יותר גרוע מזה.

אפילו שלוש טומטומים כאלה,

אי אפשר לצרף אותם לזימון.

כל שכן, שאי אפשר לצרף שני גברים עם טומטום,

או שתי נשים עם טומטום.

הסיבה היא,

נכון שגם הוא ספק אם הוא איש או אישה,

יש לו עור מכפה על עבר המין שלו,

אבל אין אחידות במין בסוג הזה.

שם, באדרוגינוס, אתה בטוח, כולם אותו דבר. ממה נפשך? או כולם גברים או נשים.

מסופקים על כולם, אבל הספק הוא אחיד. הם מין שווה.

כאן, יכול להיות שהטומטום הזה,

אם יעבור ניתוח, הוא יהיה גבר.

אולי השני, יעבור ניתוח, יהיה אישה.

חלק כך, חלק כך.

אז אם יהיו לך שלושה טומטומים,

אז יכול להיות מהן שתיים נשים ואחד גבר,

או שני גברים ואחת אישה.

אני אמצא שאפילו הם עצמם לא כולם אותו דבר,

ולכן מסכמת לנו ההלכה,

טומטום, אינו מזמן כלל.

אני עובר לסעיף י',

קטן שהגיע לעונת הפעוטות,

ויודע למי מברכין,

מזמנים עליו ומצטרף לזימון, בן משלושה, בן לעשרה.

הגאה, ויש אומרים,

שאין מצרפין אותו כלל עד שיהא בן שלוש עשרה.

דאז מחזקנן לֶה כגדול שהביא שתי שערות

וכן נוהגים ואין לשנות.

הגמרא במסכת ברכות בדף מ״ח דנה,

כשיש לך שני גברים גדולים ורוצים לצרף, כדי להתחייב בזימון,

רוצים לצרף

עוד אחד או תשעה גדולים ורוצים לצרף עוד ילד,

האם יכולים לצרף קטן או לא.

יש מחלוקת בגמרא,

ומחלוקת בראשונים איך להסביר את הגמרא,

באיזה סוג קטן הגמרא מדברת.

אני אסביר קודם את דברי מרן.

מרן אומר, מדובר כאן בקטן ממש.

ילד קטן,

ילד בן שמונה עשר שיודע למי מברכים,

אפשר לצרף אותו לזימון. לפי דעת מרן,

שני גדולים והשלישי הקטן הזה מצטרפים,

יכולים למרות לברך שחל ומשלו,

או תשעה גדולים והעשירי זה הילד הזה, יכולים לצרף אותו לזימון ולומר זימון בשם, לברך אלוקינו.

מרן מסביר, קודם כל התנאי היסודי הוא שהילד הזה יודע למי מברכים.

הגמרא מספרת שם על הוויה,

שרבה הסתפק עליו אם הוא יודע או לא.

הוא שאל אותו, למי אנחנו מברכים?

הוציא אותו החוצה,

הראה לו, אנחנו מברכים להשם, הוא נמצא למעלה.

קרא עליו את הפסוק, בטרם לצורך בבטן לדעתיך וכולי,

כבר בוצאים בוצאים מכתפי ידיע, כבר מקטנותו ידע להכיר את פרעו מהר.

אז אם הילד הזה, ברוך השם, נבון וחכם, יודע, כן.

אבל אם לא, אפילו אם הילד הזה בן שמונה,

אבל הוא עדיין סתום,

אי אפשר לצרף אותו לא לשלושה ולא לעשרה.

בלשון חכמינו,

הגיל הזה מכונה בשם הגיע לעונת הפעוטות.

זה נאמר גם בחושן משפט לגבי מקח וממכר שהילד הזה עשה,

וגם לגבי הדוגמה שלנו כאן,

שגם בזה יכולים לצרף את הילד הזה לזימון, א', בתנאי שהוא אחרי שש,

ב', יודע למי מברכים.

אין צריך לומר, צריך שיהיה עוד תנאי יסודי,

שלפעמים יש ילדים שקשה מאוד לקיים איתם את התנאי הזה.

התנאי הזה הוא שצעיר שהילד הזה יאכל כזית.

שהרבה ילדים בגיל שש,

הוא יודע למי מברכים, הוא מברך יפה ברכת המזון, הכול.

לאכול כזית,

אין לו תיאבון מסכן.

הוא יאכל ארטיקים ודברים כאלה, בלי עין הרעם ושפע.

לחם כזית זה בשבילו קשה כקריעת ים סוף.

אז קודם כל, האבא צריך לשים לב אם הילד באמת אכל לחם כזית.

זה אין צריך לומר, זו קשיטה.

זה גם גדול, צריך שיאכל כזית.

אפילו גדול שלא אכל כזית, לא מצטרף.

אחר כך, אם כן אכל כזית,

אז אתה בוחן את הילד הזה אם הוא יודע למי מברכים או לא.

אם הוא אחרי גיל שש,

אפשר לצורף אותו לזימון. זו דעת מרן וכך ההלכה.

אמנם,

הרמה פוסק כאן כדברי הראש והמרדכי.

הם מסבירים את הסוגיה. מדובר כאן בילד שהוא אחרי גיל בר מצווה.

לפני גיל בר מצווה אי אפשר לצרף ילד קטן,

לא לקדיש קדושה במניין בבית הכנסת וגם לא בזימון.

לא בזימון של שלושה ולא בזימון של עשרה.

כן, על איזה קטן הגמרא מדברת?

קטן שהגיע לבר מצווה ולא הביא שתי שערות.

כי מדאורייתא, מתי הוא נחשב כגדול ממש,

הגיע לגיל בר מצווה ונוסף לזה גם הביא שתי שערות.

עלה וכי לא.

אם כן, לפי דעת הרמה, וכך הוא מנהג אחינו האשכנזים,

לא מצרפים ילד קטן לזימון.

אלא אם רוצים לזמן בשלושה, צריכים שלושה מבוגרים אחרי בר מצווה.

רוצים לזמן בעשרה, צריכים עניין עשרה גדולים.

מזה הוכיחו האחרונים למעלה בסימן נ׳ה שדעת הרמה,

אם יש תשעה אנשים בבית הכנסת

ורוצים לומר

קטן שהגיע לבר מצווה ולא הביא שתי שערות.

כי מדאורייתא, מתי הוא נחשב כגדול ממש,

הגיע לגיל בר מצווה ונוסף לזה גם הביא שתי שערות.

הלאה וכי לא.

אם כן, לפי דעת הרמה, וכך הוא מנהג אחינו האשכנזים,

לא מצרפים ילד קטן לזימון.

אלא אם רוצים לזמן בשלושה, צריכים שלושה מבוגרים אחרי בר מצווה.

רוצים לזמן בעשרה, צריכים עניין עשרה גדולים.

מזה הוכיחו האחרונים למעלה בסימן נ״ה שדעת הרמה,

אם יש תשעה אנשים בבית הכנסת

ורוצים לומר קדיש על ידי צירוף ילד קטן,

אפילו אם ניתן לילד הזה חומש,

אי-אפשר לצרף אותו.

אפילו כאן, בזימון שאין שם שמים, אתה אומר רק נברך שאחד ממשלו דעת הרמה שלא מצרפים אותו,

והרמה אומר על זה, ואין לשנות.

קל וחומר שם, שם תאמר את החזרה, זה ברכה לבטלה.

אומנם הרמה שם הביא מנהג שנהגו להקל לצרף ילד,

אבל דעת הרמה לא נוחה מאותו המנהג,

והרי הדברים, קל וחומר, מדין זימון.

נמצא שאחינו האשכנזים נוהגים להחמיר בדבר הזה, לא לומר זימון,

אנחנו נוהגים, כדעת מרן, להקל.

אומנם,

האבא בספרו יביע עומר חלק ב', כשדן בנושא הזה,

הוא כתב, אפשר לצרף ילד קטן לזימון של שלושה.

יש שני מבוגרים והשלישי, ילד, אפשר לצרף.

אבל אם יש תשעה ורוצים לצרף את הילד לזימון עשירי, אי אפשר לצרף ילד קטן, משום,

כאן

אתה מצרף אותו לבניין, וצריך לומר, נברך אלוקינו, להזכיר שם שמים,

כמו שאומרים בכל מקום,

ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן, אז גם לעניין זה אומרים כן. כך משמע מהלשון שם.

אבל האבא עצמו, בספרו יחווה דעת חלק ג',

חזר בו,

ושם הוא כותב,

מצרפים ילד קטן,

בין אם זה לזימון של שלושה,

בין לזימון של עשרה,

בין בזה ובין בזה מצרפים את הילד הקטן.

וההסברה היא, מדוע באמת אנחנו מצרפים אותו גם לעשרה?

משום שלומר ברכה, ברוך אתה השם, בזה אתה אומר, ספק ברכות להקל אפילו נגד מרן.

פה אתה לא אומר, שם שמים, ברוך אתה השם, אתה אומר, נברך אלוקינו.

לפי דעת הלבוש באבן העזר, סימן ל״ד,

אלוקינו זה לא כמו שם שמים,

זה קל יותר.

ולכן,

לעניין זה אתה אומר, ספק ספקה.

אולי ההלכה היא שמצרפים ילד קטן גם לעשרה.

אפילו אם תאמר,

אומרים בכל מקום, סבל נגד מרן, אולי אלוקינו זה לא ברכה.

נוסף לזה יש לנו את דעת תפארת ישראל.

התפארת ישראל מחדש ואומר שאפילו הליבה דה הרמה שלא מצרפים ילד קטן לזימון, זה היה בזמנם.

בזמננו אפשר לצרף.

מה ההבדל?

לא משום שהילדים שלנו יותר פקחים ועלו דרגה, לא מצד זה, אלא

בזמנם, אם היית מצרף ילד קטן לזימון,

יש כאן חומרה שבאה לידי כולה,

ולכן הרמה מנעה מלצרף ילד קטן.

בזמן הזה אין את הבעיה.

היינו,

אם יש שלושה,

לפי הדין, הגמרא אומרת, אפשר שאחד יברך בקול רם את כל ברכת המזון,

הוא לא רק מזמן אלא גם אומר את ברכת המזון בקול רם. כולנו שומעים ועונים,

יוצאים ידי חובה בשמיעה.

נמצא,

אם יש שלושה,

אתה עושה לא רק זימון אלא גם ברכת המזון בצורה כזו.

אבל אם יש שניים, לא.

אחד לא יכול להוציא את השני,

אלא חייבים להחלק,

וכל אחד ואחד מברך לבד.

נמצא, אם אתה מצרף את הילד הקטן הזה,

והאמת שאין כאן זימון,

האמת שהם רק שניים,

כאן הוא יטעה ויברך בקול רם ויכוון להוציא אותו מדין שומע כעונה,

וזה לא צריך להיות כך.

נמצא החומרה שבאה על ידי כולם.

משום זה הרמב״ם מנע אמר שאין לצרף קטן לזימון.

לפי זה,

היום בזמן הזה שכתבו רבנו פרץ,

הראש, הטוב והשולחן ערוך למעלה בסימן נט וקפג,

שכולנו מברכים, אפילו אם יש זימון של עשרה,

אף אחד לא יצא ידי חובה בשמיעה.

מצווה, בואו יותר מבשלוחו. כל אחד ואחד מברך בעצמו.

השם יהיה חלום באמצע ולא יכוון למה שהוא אומר.

אם כן, אפילו אם נאמר,

יש כאן זימון,

אולי לא, אולי הילד לא מצטרף,

אם כן אין כאן זימון,

אז מה שאני עושה זימון, מה קרה כאן? אמרתי, נבער שאכנו משלו.

אם לא מועיל, לא יזיק, מה קרה?

אמרתי כאן, לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא? לא.

הוצאתי אותו ידי חובה? גם לא.

אנחנו לא רגילים להוציא אחד את השני ידי חובה.

לכן אומרת תפארת ישראל, גם עליבה דהרמה,

יכולים לצרף ילד קטן לזימון, כדי לומר, נבער שאכנו משלו.

אמנם, אחינו אשכנזים לא נוהגים כך.

הם לא רגילים גם בזמן הזה.

הם לא פוסקים כדעת התפארת ישראל.

מכל מקום,

אנחנו מצרפים את זה כדי להתיר,

לזמן, כדעת מרן, גם זימון של עשרה לכתחילה.

כל זה,

במה דברים אמורים?

למצוות זימון בלבד.

אבל,

אם המדובר הוא לגבי מצוות חתן יכלה,

יש לנו חתן,

יושבים יחד עמו שלושה,

החתן ועוד אחד גדול.

השלישי שרוצים לצרף הוא ילד קטן, פחות מבר-מצווה.

גם אם תאמר, יכולים לזמן ולומר,

נברך שהשמחה במעונו שלחנו משלו.

מצרפים את הקטן כדי לומר זימון כזה, אין שום בעיה.

אבל אחרי ברכת המזון, אם הם רוצים לומר את הברכה אשר ברא ששון ושמחה, זה אסור.

כאן כבר יש ספק.

אם ההלכה כדעת הראש והמרדכי,

אם כן, זו ברכה לבטלה.

ולכן, שם אתה מונע.

אתה אומר לו לחתן, אתה רוצה לברך אשר ברא?

צריכים להזמין עוד אחד גדול.

זה הקטן, פחות מבר-מצווה, אי אפשר לצרף אותו.

כי יש לנו כאן ספק ספקה למנוע את הברכה הזו.

שם ההלכה כדעת הרמב״ן,

שאי אפשר בשלושה לומר את הברכה אשר ברא. צריך מניין.

נכון שמרן לא פסק כך. מרן פסק, כדעת הראש והטור,

שגם בשלושה גברים אפשר לומר את הברכה אשר ברא ששון ושמחה,

אולי דווקא בשלושה מבוגרים.

וכאן זה ילד, פחות מגיל בר-מצווה.

ולכן, תאמר להם, תיזהרו, אל תצרפו אותו.

כך הוא הדין אם עושים מסיבה בבית החתן.

יש תשעה מבוגרים,

והילד הקטן הזה,

רוצים לצרף אותו שהוא יהיה עשירי.

בין אם הוא פנים חדשות, בין אם הוא פנים ישנות.

זה לא חשוב לנו.

אי אפשר לצרף אותו.

לכן, תגיד להם שיגידו רק שתי ברכות.

הגפן ואשר ברא.

בהתחלה לומר לברך אלוהינו, אשר שמחה ומעונו. יכולים לומר. הרי אמרנו, מצרפים ילד קטן גם לזימון של עשרה.

אבל לומר שבע ברכות,

אולי זה לא מניין, ואי אפשר לצרף ילד קטן. הרי מרן כתב בסימן סב באבן העזר,

כדי לברך שבעה ברכות, צריכים שבעה גדולים.

מה ייקח בועז עשרה אנשים?

הוא לא לקח עשרה ילדים.

לכן, בחי גוונה, תזהיר אותם. תדעו, הילד הקטן לא מצטרף גם לדידן,

כל שכן לאחינו האשכנזים,

שלא יכול להצטרף.

אבל לגבי הזימון, אין לנו בעיה. כמו שאמרנו, יכולים לצרף אותו בין לזימון שלושה,

בין לזימון של עשרה.

אפילו בשעת תדח הגדול לא מצטרפים ילד קטן למניין כדי לומר קדיש או קדושה. כך למדנו למעלה בסימן נה,

כך פסק מרן וכך ההלכה.

אי אפשר לנו לשנות,

כי כאן, אם אתה אומר קדיש, אין כאן מניין.

צריך שכינה,

השראת שכינה ולקדשתי בתוך בני ישראל, דווקא אם יש עשרה מבוקרים.

פחות אחד לא.

אפילו אם נניח הם בבית הקברות,

לא מוצאים שם עשירי, ויוותרו על הקדיש.

ואם אתה רואה שאותם האנשים לא רוצים לשמוע,

הביאו חומש, נתנו לילד,

ורוצים שהוא יהיה גדול, איך הוא יהיה בר מצווה, שמים עליו חומש, יחד עם הבר מצווה הוא יהיה איש.

אם כן, אתה רואה שהם רוצים לעשות תרגיל כזה,

תפוצץ להם את המניין, תברח מיד.

עכשיו, אני חוזר לנושא שלנו.

התרנו לצרף

תשעה וקטן כדי לומר זימון בשם.

כל זה אחד, אחד בלבד.

אבל לבוא ולחבר שניים,

שמונה גדולים ושני קטנים,

בזה גם מרן יודה שאסור בשום אופן, אין היתר כלל ועיקר,

לצרף שני ילדים. כך פוסק הגאון חידה בשאר האחרונים, וכך המסקנה להלכה ולמעשה.

התרנו לצרף ילד אחד בלבד,

ואי אפשר לצרף יותר מילד אחד.

אני מסיים את דברי הרמה.

כותב מהריל חירש ושותה,

אם מכוונים ומבינים, מצטרפים לזימון,

אף על פי שאין החירש שומע הברכה.

אדם שהוא חירש מצטרף למניין.

זאת אומרת,

יש לך תשעה.

העשירי הוא אדם חירש,

אבל הוא רואה את התנועות של הפה של האנשים.

הוא עונה אמן, יש מרבה. מרן פסק למעלה בסימן עונה, מצטרף. אתה יכול לומר קדיש.

ואה דין גמא לבא דמרן,

אפשר לצרף אותו גם לזימון.

אנחנו נאמר לברך שאכלנו משלו, הוא יענה יחד איתנו.

מצטרף לזימון, כדי לומר את הזימון כדת וכדין.

אני אומר, כולם עונים, הוא רואה מייד שכולם עונים, גם הוא עונה,

הוא לא שומע, אבל הוא רואה, הוא רואה את הקולות.

ולכן הוא יכול לענות יחד איתנו.

כך דעת התשבץ לרוב הפוסקים, וכך המסקנה למעשה.

אמנם,

הרמב״ם בהלכות מכירה משמע מדבריו שדין חירש המדבר,

דינו כדין חירש אילם, שדינו כשותה ולא מצטרף.

שם הרמב״ם אומר שלא יכול למכור,

ממילא גם לא יכול להצטרף למניין, לא יכול לגרש את אשתו.

אבל, כבר טמא על הדברים הללו הגאון מהרן בן-חביב בספרו גט פשוט באבן-העזר,

ושאל, הרי הגמרא בחגיגה ב' בכמה מקומות,

המשנה במסכת תרומות אומרת,

חמישה לא יתרומו, אחד מהם חירש,

ואם תרם תרומתו תרומה.

לכתחילה לא,

אבל בדיעבד הוא נחשב כפיקח לכל דבר,

למרות שהוא לא שומע, אבל הוא מדבר.

רק חירש אילם הוא לא יכול, אבל זה יכול,

ונשאר בצריך עיון.

ולכן רוב הפוסקים לא חששו בזה לרמב״ם.

מה תאמר?

לגבי שלושה זה קל מאוד לצרף אותו,

אבל בעשרה, הוא העשירי,

תחשוש אולי שם ספק ברכות להקל,

אתה אומר אלוקינו.

אבל ידוע מה שדן הכתב-סופר.

הוא אומר, אפילו בחירש אילם, בזמנם היו גדלים פרא,

לא היה מי שילמד אותם, כי הוא לא שומע,

לא יכול ללמוד, לא לקרוא, לא לכתוב ולא שום דבר אחר.

לכן,

בזמנם הוא היה נחשב כשוטה.

בזמן הזה, אומר הכתב-סופר,

כמה שמאלפים אותם יפה, דינו כפיקח.

אפילו בחירש אילם הוא אמר את החידוש הזה.

כאן וחומר לנו פה בעניין חירש המדבר.

ולכן, בצירוף זה נוכל לפסוק כדברי מרן.

אם מרן יקל שם בדין קדיש, הוא הדין גם פה. לכן, לא רק לגבי שלושה, אפילו בעשרה,

בכל מקום שיש לנו ספק ספקה,

יכולים לעלות דרגה ולהורות גם כמרן.

ולכן, אם יש לך תשעה והעשירי הוא חירש,

כיוון שהוא עונה יחד עם כולם,

הוא רואה לפי התנועות של הפה,

רואה המזמן גמר, מיד האחרים מתחילים לנענע את הפה, מיד גם הוא עונה.

זה בסדר, אין שום בעיה,

אפשר לצרף אותו גם לאמירת קדיש וגם לגבי זימון.

רק לגבי לומר חזרה,

שם צריך שיהיו תשעה מכוונים לברכותיו של החזר,

ולכן הפרי חדש חשש מאוד בדבר, ובצדק, שם באמת לא כדאי.

עדיף יותר שיגידו לחש וחזרה יחד, קדושה בקול רע,

אבל חזרה לא יגידו.

מה שאין כן פה, פה אצלנו לעניין זימון, הדבר קל יותר. אמרנו קודם שלפי הלבוש,

אין חשש ברכה לבטלה, אזכרה שם שמים, באמירת אלוקינו בלבד,

ולכן יהיה רשאי לכתחילה לעשות כדבר הזה.

מה שכתב הרמב״ם, שותה,

לא התכוון לומר שותה ממש. שותה בוודאי לא מצטרף

לא לזימון של עשרה ולא שלושה.

הוא פטור מכל המצוות,

אם חשו אין לנו עסק.

אבל כאן מדובר באדם פתי.

אנשים אומרים זה משוגע.

יש לו פה גדול, מדבר יותר מדי,

תראה מה קורה אחר כך בסוף.

אבל הוא באמת נורמלי, מדבר לעניין. כשהוא רוצה הוא יודע לדבר לעניין.

לכן האדם הזה מצטרף לזימון.

אני עובר לסעיף יא.

מי שנידו על עבירה, אין מזמינים עליו,

אבל רק עבירה אחת. אבל נידו אותו, לא מצטרף.

אם לא נידו אותו, עדיין מצטרף לזימון.

אבל אם הוא עושה הרבה עבירות,

אפילו אם לא נידו אותו, לא מצטרף לזימון. אפילו אם הוא לא מחלל שבת בפרסיה,

עדיין אין דינו כגוי.

אבל כיוון שהאדם הזה עושה כל מיני עבירות, שבע תועבות בלבו,

מדבר לשון הרע,

רכילות, שקר, מרמה, גונב את האנשים. אדם כזה, אסור להתחבר איתו,

ולכן לא מצרפים אותו לזימון כלל ועיקר.

נקרא לסימן רש,

שלושה שאכלו כאחד,

אחד מפסיק על כורחו לשניים,

ועונה עמהם ברכת זימון,

ואפילו לא רצה להפסיק מזמינים עליו בין עונה בין אין עונה.

כל שהוא עומד שם,

אבל שניים אין חייבים להפסיק לאחד,

ואילו כך אין חיוב זימון חל עד שיתרצו להפסיק ולברך. ואם לא רצו להפסיק וזימנו עליהם,

לא עשה כלום.

אם לא רצו להפסיק,

אף הוא אינו רשאי לברך ולצאת לשוק עד שיגמרו השניים ויזמן עליהם.

שהרי כבר נתחייב הוא בזימון, ואך יברך ולא זימון.

הגמרא בברכות מ״ו דנה לגבי חובת הזימון בשלושה,

מתי חייבים להפסיק ומתי לא.

אם שלושתם גמרו, אין בעיה, כולם גמרו, באים לברך,

יש להם זימון.

השאלה היא, כשאחד גמר והשניים לא,

כיוון שהרוב עוד לא גמרו,

הוא לא יכול לאלץ אותם, להכריח אותם, שיחכו כדי שהוא ישמע,

הוא יזמן ואלך, אלא שיחכה.

אפילו אם הוא לא ישמע להם, יצעק, נברך שאכלנו משלו,

הם לא חייבים לשמוע, לענות לו,

ואז גם הוא לא יצא ידי חובת זימון,

אלא

יבקש מהם, אם הם מוכנים לעשות לו טובה, לפנים משורת הדין, למרות שהם הרוב,

יחכו רגע, יגמרו מה שיש להם בפה,

יענו לו את הזימון, ואז אחר כך ימשיכו הלאה את המשך האכילה שלהם.

אבל אם הם לא רוצים להפסיק,

אי-אפשר לעקוף אותם.

גם בזימון של העשרה, תמיד אותה הולך אחרי הרוב.

אבל אם יש שניים שגמרו לאכול, השלישי עדיין באמצע.

הוא מאריך על שולחנו כדי שיאריכו לו ימיו ושנותיו,

הוא רוצה לקיים את הגמרא כפשטה.

אם כן, אומרים לו, נו, לא, אני עדיין אוכל.

הם יכולים לזמן עליו, בין אם יענה להם, בין אם לא יענה. הם הרוב, והוא חייב לשמוע.

ואם לא ישמע, הם יגידו לבייר שכן ומשלו,

בין ענה ובין לא ענה,

הם מצאו ידי חובה והוא הפסיד את הזימון.

ולכן, מן הראוי לכתחילה שאותו האיש ידע את ההלכה, ידע את חובתו,

יגמור מה שיש לו בפה, יענה איתם את הזימון, ואחר כך ימשיך באכילתו. זה לא אוסר עליו להמשיך לאכול,

אבל חייב להפסיק לענות להם.

כך הוא הדין אם רוב המניין גמרו לאכול. יש שלושה-ארבעה שעוד לא גמרו.

בסדר, שיחכו, יגמרו את מה שיש להם בפה, יחכו רגע,

יענו זימון, נברך אלוקינו, נשכחנו משלו, ואחר כך ימשיכו באכילתם.

אם אחרי זה הארבעה האלה האריכו ואחרי רבע שעה הם גמרו לאכול,

הם יכולים לחזור עוד פעם ולזמן,

כי הם נשארו שלושה, הם מעט מהרבה.

קודם השענו זה היה בשביל לומר שם שמים, מניין, נברך אלוקינו.

אבל הם לא התכוונו לצאת ידי חובה,

הם עכשיו שלושה יכולים לכתחילה לחזור ולזמן פעם שנייה.

זו הדוגמה שאפשר לומר זימון פעמיים. אדם יכול בסעודה אחת שיהיה לו זימון בדוגמה הזו שאמרנו עתה.

אם האדם הזה מחכה

כדי לשמוע את הזימון,

ענה יחד איתם ברוך שאכלנו משלו,

הוא לא חייב להמתין עד שהמזמן יאמר ברוך אתה השם אזן את הכל, אלא

לפי דעת תעריף הרמב״ם,

ברגע שענה ברוך שאכלנו משלו וטובה חיינו, יכול להתחיל לאכול מייד.

כך דעת מרן בשולחן ערוך וכך ההלכה.

אמנם דעת התוספות הראש והרמה שצריך להמתין עד שיאמר את סוף הברכה הראשונה הזן את הכל,

וכך מנהג אחינו האשכנזים,

אנחנו לא נהגנו להחמיר בדבר הזה,

אנחנו נוהגים כדברי מרן,

איש על מחנהו ואיש על דגלו, כל אחד ואחד עושה לפי מנהג אבותיו. לכן אנחנו מייד אחרי הזימון יכולים להמשיך לאכול.

הוא, אם יש שם אשכנזי,

הוא צריך להמתין עד שהמזמן יאמר את הברכה הראשונה,

ברוך אתה ה' מזן את הכל.

זה נחשב כאילו המשך של הזימון, קומפלט אחד,

רק אחר כך יוכל להמשיך באכילתו.

אני עובר לסימן ראש א',

גדול מברך, אפילו בא בסוף.

מרן כאן מדבר לגבי כוס ברכת המזון.

נותנים לו את הכוס,

והוא גם מזמן, אומר לברך שחנו משלו.

למי נותנים את הכוס הזה?

למי נאה לברך?

אם יש שם בעל הבית, הכול שלו.

יש לו מונופול, מה שהוא רוצה, הוא עושה.

הוא רוצה, הוא בעצמו מברך, הוא רוצה, הוא יכול לתת לאורח,

אף אחד לא יגיד לו מה תעשו ומה תפעל.

אבל כשאין בעל הבית,

נניח אנחנו אוכלים בישיבה,

אין שם בעל הבית, ראש הישיבה לא נמצא, כולנו אורחים על חשבון הישיבה.

השאלה היא מי מזמן?

הגדול שבכולם הוא המזמן.

מי שמע תלמיד חכם,

אדם שבקיא בהלכה הוא שראוי לו, הוא קודם לפני כולם.

לא אומרים, טוב, נעשה הסכם, נעשה רוטציה.

פעם ראובן, פעם שמעון, כל אחד לפי התור. לא, אין טוב.

כאן בעניין זה, גדול שבכולם, יברך תמיד.

מי נקרא גדול לעניין זה?

אדם שבקיא בגמרא, ארבעה חלקי שולחן ערוך,

יש לו ידע בכל דבר הלכה למעשה.

מי שיודע יותר הוא קודם.

איני אחד יודע מאה הלכות,

השני יודע מאה ואחד הלכות,

אז הוא קודם.

הוא יודע הלכה נוספת, וכן על זה הדרך.

רפואים נאמר, יש שם אחד שהוא דרשן מעולה,

דרשן על הכיפאק.

פה מפיק מרגליות,

תיתן לו לדבר,

יגיד לך מדרשים אגדות,

לספר סיפורים על הצדיקים,

על מי שאתה רוצה.

יש לו מאגר גדול, מוציא מהכיס, יכול לדבר שעות.

השני, מסכן, לא יודע כלום, שום דרוש הוא לא יודע, לא שעה ולא חמש דקות.

אבל השני יודע טוב הלכות.

כאן לא הולכים לפי הדרשות,

כאן לפי הידע המקצועי, כמו שאומרים,

וההלכה היא הידע,

כמו שכותב הרמ״א ביורי דעה, סימן רמ״ב.

אותו דבר למדנו למעלה לגבי דין ברכת המוציא,

מי נאה לברך את הברכה.

נניח בשבת יש לכם משנה, הוא מברך מוציא את כולם.

כולם מורחים, מי יברך? אין שם בעל הבית.

שוב, אותו כלל.

גם לגבי עלייה לספר תורה ראשון, אין שם כהן.

כולנו ישראלים. למי ייתנו?

מי שם החכם?

נותנים לחכם, לגדול שבכולם,

הוא עולה ראשון לספר תורה.

וכן, כל כיוצא בזה.

מרן כתב את הדברים האלה גם לגבי ההלכות פדיון שבויים.

אין לנו הרבה כסף ולא יכולים לפדות את כולם.

נניח יש לנו מאה אלף דולר, אתה יכול לפדות בכסף הזה רק אחד.

יש שם עשרה אנשים בשבי,

והם רוצים על כל אחד מאה אלף דולר.

את מי אני אפדה?

אני רואה אם יש שם חכם, הוא קודם.

אפילו אם יש שם אדם שהוא כהן גדול והחכם אין לו שום ייחוס, הוא ממזר.

ממזר תלמיד חכם קודם אפילו לכהן גדול עם הארץ.

התורה זה העיקר.

יקרה היא מפנינים, מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים, עד כדי כך מדרגת החוכמה.

שם זה נוגע לעניין של נפשות.

שבוי בזמנם, לא כמו היום.

היום עוד לא מעבידים אותם כל כך, יש סיכוי שיצא פעם.

אבל אז אם מעבידים אותם בפרך, היה יכול למות באמצע.

אפילו אחי.

עד כדי כך, חשיבות התורה היא גדולה ועצומה. לכן, גם לגבי כוס ברכת המזון,

הגדול שבכולם הוא מברך. אפילו אם נאמר,

דווקא הוא לא בא ראשון.

כשברכנו המוציא הוא עדיין לא היה, הוא בא מהאחרונים.

לא חשוב אם הוא בא ראשון או אחרון. כאן לא הולכים לפי התור.

אלה מושגים שיש בבנק או באוטובוס, שם עולים לפי התור.

רבותינו, לא הלכו לפי כל התור, זה לא נשמע בארצנו עדיין,

אלא מי שלמד, ברוך השם, תורה,

תורת השם בלבו.

האדם הזה הוא שצריך לברך את כוס ברכת המזון,

אתה נותן לו שהוא יזמן.

אבל אם הוא רוצה לוותר,

האדם הזה, כיבדו אותו, בבקשה, נא לזמן,

והוא מוחל על כבודו.

הוא בא ואומר, בבקשה, נותן למישהו אחר, למה לא?

אם הוא מוחל על כבודו, כבודו מחול,

אומנם אנחנו מכבדים אותו בזכות התורה,

אבל ובתורתו יהגה יומם ולילה, אחרי שלמד,

כאילו התורה נעשית שלו, והוא רשאי למחול.

לכן, חכם שמחל על כבודו, כבודו מחול. הוא הדין גם לגבי בנק.

אם אני עומד בתור ונכנס לבנק, תלמיד חכם גדול.

אסור לי להמשיך לפי התור שלי,

אלא אני חייב לוותר על התור ולתת לו מייד, לחכם הזה, לגשם.

זה ביזיון שחכם יעמוד בתור רבע שעה, חצי שעה.

זה לא יפה.

חבל על הזמן שלו, זה ביטול תורה.

אלא צריך להקדים אותו,

שהוא יהיה ראשון.

הרבה פעמים לא כולם יודעים.

חלק מהאנשים לא מכירים אותו.

אז אם לא כולם מכירים, תאמר לכל הג'מאעה, תגיד להם,

זה מורנו ורבנו הגאון רבי בן-ציון אבא שאול, אדם גדול בתורה.

לפי הדין, חייבים להקדים אותו, הוא יהיה ראשון בתור. תודיע להם,

לא תשאל שאלות.

כל שאלה זה לא טוב. תודיע, זה פסק הלכה, תודיע להם, תכריז ותעביר אותו מייד, שהוא יהיה הראשון בתור.

כך הוא הדין אם עומדים, נניח, בתור לאוטובוס וכיוצא בזה.

כל תלמיד חכם יש לו את הדין הזה. אני רואה הרבה פעמים תלמידי חכמים,

ואנשים לא מכירים אותם. מסכנים עומדים, מאבדים את הזמן שלהם, וזה לא טוב.

אלא אם מישהו, אם אחד מכיר אותו,

לא צריך להיות ביישן בדברים האלה,

אלא שיבצע את ההלכה ולמעשה.

הרמ״ד דן בנושא הזה, אפילו אם אחד מפולפל בגמרא.

השני,

הוא לא פלפלן גדול, אלא הוא פשטן יותר,

אבל בקיא עצום בהלכות.

בקיא בארבעה חלקי שולחן ערוך.

הבקיא סיני עדיף.

הגמרא דנה בנושא הזה באוריות יג,

עם סיני ועוקר הרים, מי עדיף? המסקנה היא סיני עדיף.

הכול צריכים למרא חיטייה.

כמו שאמרנו, כך נפסק להלכה בסימן רמ״ב.

הוא הדין גם לגבי זה. לכן, אם יש שם שני חכמים,

תיתן לאותו הידען יותר,

הבקיא יותר,

הוא מגיע לו תמיד לקבל את העלייה הראשונה לספר תורה,

או פה אצלנו, לעניין מצוות הזימון.

נסיים, מרן.

בענמי להם כשאין שם אורח,

אבל יש שם אורח, הוא מברך.

למה נותנים לאורח לברך לזמן?

כדי שיברך את בעל הבית.

ומה ברכה מברכו?

לפני הרחמנו יחיינו, שם הוא מוסיף ברכה לבעל הבית.

יהי רצון שלא יבוש ולא ייכלם בעל הבית הזה,

לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.

ויצליח בכל נכסיו,

ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ולא ישלוט שטן במעשה ידיו,

ואל יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור עוון מעתה ועד עולם.

ואם בעל הבית רוצה לוותר על ברכתו ולברך ברכת המזון בעצמו, רשאי.

כמו שאמרנו, מה שרוצה בעל הבית יעשה,

אם הוא רוצה לזכות לשמוע את הברכה הזו מהאורח, טוב, שייתן לאורח. לא רוצה. הוא אומר, אני רוצה בעצמי לזמן, רשאי.

בואו הדין שיכול ליתן לברך למי שירצה.

הנוסח הזה כתוב בכל הסידורים,

וכל אחד ואחד שמתארח אצל בעל הבית, כדאי הדבר שיגיע לשם יגביה את קולו,

כדי שיברך בעל הבית,

ואם הוא נשוי,

יברך גם את בעלת הבית, שבשלה וטרחה בשבילה,

גם לה מגיעה ברכה.

אם זה חתן וכלה, הברית מילה, הכל מאורע ומאורע לפי עניינו.

יוסיף להם ברכה לפי העניין.

כל זה, ברוך השם, כתוב בסידורים.

גם בברכון יש את זה, את הכול במקומו הנכון, וכל אחד ואחד ישים לב, יקפיד לומר את הכול,

שלא יהיה חלילה כפוי טובה.

אכל רשתה על הכיסח בו על חשבון בעל הבית,

ובסוף לא מברך, גם תודה לא אומר.

האדם הזה חצוף, אין לו דרך ארץ,

הוא בעצמו לא מברך, לא חפץ בברכה ותרחק ממנו, מי יודע מה יקרה לו.

כבר אמרנו פעם שהולכים בכל דבר אחרי הרוב.

כשהאדם הזה מוכר לי, אני יודע, לא מוכר לי,

אני הולך אחרי הרוב.

היום,

אם אתה בוחן את אותם האנשים שלובשים מעיל ארוך,

רוב רובם אינם תלמידי חכמים.

אנשים טובים, אנשים דתיים.

אבל לא חכמים,

לרבות גם אלה שלובשים פרק,

המעיל עם השתי כפתורים.

יש להם בדרך כלל כנראה איזה כיסא שצריכים להתכפטר לכיסא הזה, לא חשוב לי איפה,

אבל זה לא אומר שהוא חכם.

לדוגמה, חסידי חב'ד,

כל בחור שמתחתן לכבוד החתונה,

אבא קונה לו מעיל כזה, זה מעיל יפה מאוד, כולו אומר כבוד,

אז למה לא?

מגיע לו.

אבל, אז אם הוא קנה מעיל הזה, ייקרא שמו בישראל חכם,

תבחן את רוב האנשים שלובשים את המעיל הזה בעולם.

יש אולי חצי מיליון אנשים כאלה שלובשים את הפרק הזה.

דרך אגב, זה לא מעיל יהודי,

זה מעיל דיפלומטי.

הפרק, המקור שלו זה מעיל של גויים.

מכל מקום,

כיוון שרוב רובם שלובשי הפרק אינם חכמים,

אם אתה רואה אדם שהולך עם פרק, אתה לא חייב לקום מפניו ולא לוותר על הטוב בבנק, אתה לא יודע מזה, אתה לא חייב.

אלא אם כן אמרו לך,

זה הגאון הרב יעקב ישראל פישר.

אז אפילו אם אין לו פרק, אם הוא גאון, אם הוא חכם,

מייד אתה חייב לתת לו את התור שלך, וכן, אז זה הדרך.

לכן, אם אתה רואה אחד כזה,

אתה לא חייב עדיין לכבד אותו.

כל החיוב, כשאתה מכיר,

הגמרא אומרת, איך ידמת אל מלחכם?

שואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר.

כל זה,

במה דברים אמורים? כשלא למדתי ממנו כלום.

אבל אם אני לומד אצלו, אפילו אם הוא לא חכם גדול,

הוא חכם קטן,

הוא לא יודע הרבה הלכות, אבל אני תלמיד שלו. תלמיד שלו, גמרנו, אתה חייב לכבד אותו,

בין אם הוא חכם או לא.

אלא, כשלא למדתי אצלו כלום,

אז אני צריך לבחון ולדעת אם הוא חכם או לא.

מה שואל פוליבאני?

למה לא? בטח,

ודאי.

אם לא יטעם,

הברכה שלו תהיה ברכה לבטלה,

ויעבור על מה שאמרה התורה,

לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא.

הגמרא דרשה מזה בברכות ל״ג. אדם שמברך ברכה לבטלה עובר בלב הזה.

אבל אם יטעם,

האיסור לטעום מעט מים ביום תשעה באב, או ביום שבע עשר בתמוז רק מדי רבנן.

מוטב שייכנס בחשש איסור דה רבנן,

ולא ביסור דה אורייתא.

את המשל הזה המשכנו בעוד כמה דוגמאות.

הבאנו דוגמה שנייה,

מה שאומר הגאון בעל שדה חמד בספרו מכתב לחזקיהו.

האדם הזה שכח שאסור לאכול בשר בימים האלה.

אחרי ראש חודש אב לקחת אחד בשר, בירך שהכול,

לפני שטעם נזכר, אסור לאכול בשר.

אז יטעם קצת, כדי שתחול הברכה.

כך גם אדם שאכל בשר,

ועדיין לא עברו שש שעות,

הוא אכל בשעה חמש.

הוא לקח כוס קפה וחלב, שהכול נהיה בדברו. ונזכר, אני עדיין

לא יכול לשתות חלב, הרי עדיין לא עברו שש שעות.

אפילו אחי,

לסמוך על דברי התוספות שמתירים גם לפני שש שעות,

וייטעם קצת, כדי שלא תהיה הברכה לבטלה. כך אומר גם הבאך לגבי אדם שקצת נמאס מאוכל.

ברך בורא פרי אדמה על הבננה, פותח אותה, רואה הכול חום,

רקוב קצת, מחמד,

והוא נגעל מזה.

אפילו אחי, אומר הבא, אם הוא יכול להתאמץ מעט, יחפש איזה מקום שראוי קצת לאכילה, יטעם משהו שהברכה תחול ולא תהיה ברכה לבטלה, איסור דאורייתא.

תגיד לך ההוראה, הוא הדין גם פה.

הרי הרמה למעלה דן בשאלה כעין זו אדם שעדיין לא קידש בליל שבת לקח את הלחם, ברחם מוציא ונזכר.

אני עדיין לא קיימתי מצוות קידוש, מה יעשה?

אומר הרמה, עצה פשוטה, אפשר לקיים מצוות קידוש גם על הלחם.

לא קרה שום דבר, שום ברכה לבטלה לא יהיה.

ולא מתירים לו לטעום אחרי ברכת המוציא,

אלא אומרים לו שייקח את הסידור ויוסיף עוד ברכה,

ברכת אשר קדישנו במצוותיו ורצה בנו, יחתום ויקדש השבת,

יבצע את הלחם ויאכל על פי היתר מעיקר הדין.

אחר כך ילך לטול את הידיים,

אחרי זה ילך ויוסיף את כל מה שהחסיר.

שלום עליכם, מלאכי השרת, אשת חיל, יום השישי, אחר כך יעשה את השלומים.

אבל כאן,

את מצוות

הקידוש על הלחם.

אבל אומר הרמה, מה יהיה אם הדבר הזה היה במוצאי שבת?

לפני ההבדלה לקחתי לחם, בירכתי על הלחם המוציא.

אתה לא יכול לומר לו, תעשה הבדלה על הלחם. אי אפשר לקיים הבדלה על הלחם, זה לא דומה לקידוש,

שם אין קידוש אלא במקום סעודה, וקראת לה שבת עונג.

פה אין קשר בין זה לזה.

לכן אומר הרמה שהעצה היא שיאכל תחילה, יטעם קצת,

כדי שהברכה לא תהיה לבטלה.

אבל שם מדובר שהאדם הזה, ברוך השם,

אמר בתפילה אתה חוננתנו. פה שלא אמר אתה חוננתנו.

אם יטעם מעליהם או מהפרי,

אז זה מפריע,

כל העמידה הראשונה שלו תהיה ברכה לבטלה.

ולכן, שב ואל תעשה. עדיף יותר טוב שלא יטעם,

אלא יאמר מיד,

ברוך השם כבוד מלכותו,

על הברכה לבטלה שהוציא מפיו, זה מה שנאמר לאדם הזה.

ולכן, איזהו חכם הרואה את הנולד.

כשהוא לא אומר, אתה חוננתנו,

תראה לאן הוא מוביל את עצמו לשרשרת של בעיות.

בשביל מה לך?

אתה יודע שאתה הולך לטסט, אתה צריך לקבל רשיון.

ואיך אתה נוהג? אתה נוהג זהיר, ישר.

אתה עושה את כל הדברים בהתאם לכל כללי ההלכה.

להבדיל, בכל עת יהיו בגדיך לבנים.

יש לו על הראש

חבית מלאה שמן.

אז אם יישפך אפילו קצת,

הבגד הלבן, מיד ניכר בו הכתם.

כך אדם שבא לעבוד את עבודת הבורא יתברך, אומר שלמה המלך,

וכל עת יהיו בגדיך לבנים,

ושמן על ראשך לא יחסר.

זה לא רבע פח שאפשר לתמרן,

אלא זה מלא עד הסוף.

כמו הערביות הפלחות האלה הולכות עם כד השמן על הראש הזה.

כך גם להבדיל, האדם הזה הולך על חבל דק.

צריך להיות זהיר מאוד,

ולא לעשות טעויות כאלה, טעויות גסות,

לשכוח אתה חוננתנו.

יש אנשים שאומרים, בלאו הכי אם לא אמר, לא חוזר, זה לא נורא.

בדבר שחוזר הוא נזהר, אבל בדבר כזה לא חוזר, מה על אש?

פעם אומר, פעם לא אומר, איך שיעלה המזלג.

וזה לא כך צריך להיות.

תראה איזה בעיות חמורות האדם הזה מפיל על עצמו ברגע שלא אומר טוב את עתה חוננתנו.

סיכמנו להלכה שלא יכול לומר באמצע השמע כולנו,

אלא אם לא אמר ביתה חונן,

לא שם ולא ברצה, גמרנו, הפסיד.

אם אתה רוצה לומר באמצע האלוקה ניצור, כן,

אבל באמצע הרצה לא.

נחם למאורע.

נחם, כי זה שייך מעין המאורע.

והשב העבודה, אתה מבקש, והשב העבודה לדביר ביתך, מבקשים נחמה,

מתנחם מבני בית המקדש,

שניהם על העתיד. לכן שייך לשלב את זה יחד. זה עדיין קשור,

אבל מה שייך מצוות עשה מן התורה, מצוות קידוש והבדלה, לברכת רצה. מה זה נוגע אחד לשני?

לא קרה זה אל זה,

ולכן סיכמנו להלכה שמה שבדיעבד לא יגיד,

שב ואל תעשה עדיף.

אפילו הוא נלך לעבודה איתך על משהו אחר כך שתודה והוא אמר.

אם הוא כיוון, כן, אם היה לפניו, כן, אבל אם לא כיוון על דבר אחר,

זה לא יעזור שירוץ לברז וישתה מים וכן הלאה, אלא

מה ידע אהבה אהבה זה ברכה לבטלה, ויאמר מיד ברוך שם.

מחר בלילה, בעזרת השם, תפילת ערבית יותר מוקדם.

מנחה ברבע לשבע,

ערבית בעשרה לשמונה,

ואחרי זה יהיה הרב סופר.

כי ביום שני בלילה הוא לא היה, יהיה לילד תשעבי אב,

אכן תשלומין, בעזרת השם,

מחר בלילה.

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.