כבוד התורה מול קדושת הכהונה – סדרי קדימה בברכת המזון, עליות לתורה והנהגת כוס של ברכה

 

- - - לא מוגה! - - - 

אני קורא סימן ראש א',

סעיף ב'

לא יקדים חכם ישראל לכהן עם הארץ

לברך לפניו דרך חוק ומשפט,

אבל לתת לו החכם רשות שיברך אין בכך כלום.

אבל כהן תלמיד חכם מצווה להקדימו שנאמר

וקידשתו לפתוח ראשון ולברך ראשון.

רעיין קס״ז סעיף י״ד.

כשיש אנשים רבים והרבה אנשים מהם רוצים לזכות ולברך

את כוס ברכת המזון,

למי נותנים?

אם נמצא בעל הבית הוא הראשון.

אין בעל הבית,

נותנים לחכם שבהם.

השאלה היא,

איפה עומד הכהן בעניין זה?

יש לך גם חכם וגם כהן.

החכם אינו כהן, אלא החכם ישראלי.

השאלה, מי קודם?

על זה הגמרא אומרת

שבוודאי החכם קודם.

למרות

שלכהן הזה יש מעלה גדולה מאוד,

נולד לאבא הנכון וקידושתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון, לברך ראשון.

כל זה כשכולם שווים והוא המיוחס שבהם הוא כהן.

אבל מה שאין כן כשיש שם תלמיד חכם,

בוודאי שכתר תורה עולה על כתר כהונה.

המשנה אמרה,

שלושה כתרים הם כתר תורה, כתר כהונה, כתר מלכות.

כתר מלכות זכה בו דוד המלך.

גם כתר כהונה היה לאהרון הכהן וזרעו אחריו.

כך שאין לעם ישראל באופן כללי חלק, לא במלוכה ולא בכהונה.

אף אדם לא יכול להיות כהן, גם אם יעשה נדר, שהוא רוצה להיות בלי נדר או עם נדר כהן, זה לא יעזור לו.

אבל כתר תורה מונח בקרן זווית,

כל הרוצה יבוא וייטול.

אל תחשוב שכתר תורה הוא פחות מהם, אדרבה בי מלכים ימלכו,

אדרבה, כתר תורה הוא חשוב יותר מכתר כהונה וכתר מלכות.

אפילו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ,

ולכן משום זה אין להקדים את הכהן,

אלא תיתן לחכם שהוא יברך על כוס ברכת המזון.

כך הוא עדין גם לגבי דין עליית ראשון.

מן הראוי, מעיקר דינא דגמרא, גם כן היה מן הראוי לעשות כן.

אלא שהמנהג שם לא כך.

בעניין העלייה הראשון,

משום דרכי שלום נותנים תמיד לכהן שהוא יעלה,

אפילו אם יש שם תלמיד חכם,

כמו שמעיד על המנהג הזה הרמב״ם בפירוש המשניות ושאר הפוסקים, וככה המסקנה, כמו שמרן כתב במעלה.

אבל פה אין לנו שום מנהג,

ולכן אם יש שם תלמיד חכם וגם כהן,

אז בוודאי שהחכם קודם,

אפילו אם הכהן הזה הוא כהן אמיתי, מיוחס, אף על פי כן עדיין, בכל מקרה,

תלמיד חכם קודם. הגמרא מביאה במסכת מגילה בדף כח על רבי פרידא,

שזכה לאריכות ימים.

ושאלו אותו תלמידיו, רבנו במה זכה לאריכות ימים?

ענה להם, מימיי לא ברכתי לפני כהן.

זאת אומרת, תמיד היה נותן לכהן שהוא יברך

את כוס ברכת המזון,

הייתי תמיד מקיים את מצוות וקידשתו,

ואז בזכות זה זכיתי לזה.

על זה הגמרא שואלת, וכי הדבר טוב והגון, אדרבא.

זו חומרה שבאה לידי כולה.

הרי כל חכם שמברך כהן לפניו,

הוא גורם ביזיון כבוד התורה.

הגמרא מביאה על זה את הפסוק,

כל משנאיי אהבו מוות,

אל תקרא משנאיי אלא משנאיי.

האדם הזה חלילה משניא את כבוד התורה.

אנשים אומרים,

תראה, האדם הזה למד שלושים ארבעים שנה,

בא הכהן, האדיוט הזה הוא לפניו.

מה בצע שנלמד תורה? מה שווה התורה בעניין זה?

ונמצא שאנשים לא מוקירים ולא מעריכים את התורה.

כל מצוות והדרת פני זקן זה קנה חוכמה,

כדי שאנשים יעריכו את התורה וכולם ישאפו ללמוד ויהיו תלמידי חכמים,

וכאן החכם הזה גורם הפוך,

ולכן הגמרא אומרת על זה דבר קשה.

פרקסת הגמרא בשווין.

זאת אומרת, הוא לא נתן חלילה לכהן עם הארץ,

אלא היה שם כהן שגם הוא היה בגדר תלמיד חכם.

אמנם הכהן הזה היה פחות למדן מרבי פרידא,

אם היית שקל אותם לפי החכמה, בוודאי שלא היה מגיע לאותו הכהן אלא לרבי פרידא.

אפילו אחי, אף על פי כן הוא ויתר ונתן לו.

כאן אין ביזיון כבוד התורה,

כי סוף סוף הוא נתן לכהן תלמיד חכם.

מצד שני,

הוא ויתר, מחל על כבודו למרות שהיה מגיע לו,

כי הוא היה למדן יותר,

ולכן זכה לאריכות ימים ושנים.

תוספות שאלים, הרי היה לו תלמיד לרבי פרידא,

שבזכותו רבי פרידא זכה לחיות 400 שנה.

הסיפור היה שאותו התלמיד היה קשה הבנה,

ולכן היה צריך הרב לחזור הרבה פעמים.

היה חוזר ב-400 פעם עד שהיה התלמיד הזה מבין.

היום הקדוש ברוך הוא ריחם על החכמים וידע שאין להם לא כוח ולא סבלנות,

לכן במקום שהחכם יחזור 400 פעם,

עושים היום

דבר כזה, קלטת,

ומי שרוצה יפתח את הקלטת לא 400,

4,000 פעם וישמע עד שיבין.

אבל אז לא היה לו קלטת ולא דבר אחר,

לכן היה החכם היה צריך לחזור לו.

הזמינו את החכם באותו יום לסעודת מצווה,

התלמיד הזה התייאש, אמר, מסתמה,

היום הרב לא יהיה לו זמן לחזור 400 פעם.

אכן היום אין סיכוי, בין כה אני לא אבין,

מעיקרה לא שם ליבו.

הרב חוזר וחוזר, אחרי 400 פעם שואל אותו,

נו, הבנת?

לא, לא הבנתי.

תמיד, לפחות אחרי הפעם ה-400,

הוא אומר, כן, הבנתי, מה קרה היום?

אמר לו, אני חשבתי שכבודו ילך אשת כאמור, לכן לא שמתי ליבי.

אמר לו, אני לא זז עד שאתה מבין.

אני אחזור עוד פעם, עוד 400 פעם, עד שתבין.

כך היה,

חזר עוד 400 פעם, ברוך השם, התלמיד הזה זכה להבין, בפעם ה-800,

ואז החכם יכל כבר ללכת.

ואז יצאה בת קול ואמרה,

האם אתה רוצה שכל בני דורך יזכו לחיי העולם הבא,

או שהוא יחיה, ויזכו אותה 400 פעם, יחיה 400 שנה?

אז הוא העדיף את הברירה הראשונה,

שכל בני דורך יזכו לחיי העולם הבא, זו זכות הרבים,

בוודאי שזה יותר טוב.

אם כן, אתה רואה

שרבי פרידה בסופו של דבר זכה גם לזה וגם לזה.

גם בני דורו זכו לחיי העולם הבא,

וגם הוא זכה לחיות 400 שנה.

אז מי אומר שזה היה בגלל שלא בירכתי לפני כהן?

אולי בגלל זכות אותו התלמיד.

תרצו התוספות,

בהתחלה, כשחי רבי פרידה,

האריך ימים, היה בן 120, 130,

הוא עדיין לא ידע שיזכה לחיות 400 שנה.

הוא חשב,

בשמיים קיבלו את הברירה הראשונה, ביני דורו יזכו לחיי העולם הבא, וזהו.

לכן הוא חשב במה הוא זכה לאריכות ימים, בזכות מצוות וקידושתו,

ממה שלא בירך לפני הכהן.

רק כשהגיע לגיל 400,

אז הבין למפרע שבשמיים נתנו לו גם את זה וגם את זה. מכל מקום,

לימד אותנו הלכה רבי פרידה,

שמצוות וקידושתו, שהאדם זוכה,

בוודאי שיש בזה מצוות עשה מן התורה,

ויש בזה גם אריכות ימים,

אוכל פירותיהם בעולם הזה. ולכן,

אם כולם שווים, האנשים שנמצאים שם,

או שכולם חכמים,

או שכולם אנשים פשוטים,

במקרה זה עדיף לכתחילה לתת,

לבקש מהכהן שהוא יברך על כוס ברכת המזון.

כך הוא עדין גם, נותנים לו עלייה לספר תורה, וכן כל כיוצא בזה.

אבל,

אם יש שם תלמיד חכם וכהן עם הארץ,

אז לא כדאי למסור לכהן, אלא עדיף יותר למסור את זה לחכם.

אבל,

אם החכם רוצה לעשות ענווה,

הוא נותן לכהן לא דרך חוק ומשפט.

כולם הבינו שהחכם נתן לכהן לא בזכות הכהונה שבו, שנולד לאב האנחות,

אלא פשוט מאוד, החכם הזה ידיד נפש של הכהן הזה.

הם חברים טובים, ידידים, מנוער,

ולא בגלל שהוא כהן.

גם אם לא היה כהן,

הוא אוהב אותו אהבה עזה, ולכן החכם מכבד אותו.

אז לא היה כאן ביזיון, כבוד התורה, שיגידו האנשים,

תראה, החכם הזה אפס, הכהן יותר טוב לו.

החכם, כבודו במקומו מונח,

מה שהוא נתן לו, הוא אוהב אותו.

ומותר לחכם למחול על כבודו,

מותר לחכם להיות ותרן ולתת גם לאדם אחר.

לכן, מרן מדגיש ואומר,

שלא יקדים את הכהן דרך חוק ומשפט, היינו שהוא מראה כל מה שנתתי לו בגלל שהוא כהן. אם לא היה כהן, לא.

זה לא טוב, כי כתר תורה יותר חשוב.

אבל אם נתנו את זה בגלל ידידות וכיוצא בזה, בזה אין חשש.

לגבי לוי,

יש מחלוקת בפוסקים,

איך לפרש את דברי הירושלמי.

הירושלמי משמע מדבריו שהלוי יש בו מעלה.

כשאין שם כהן,

ויש לוי עם ישראלים,

נותנים ללוי.

כך הבין הטור בלכאורה.

אחר כך הוא מביא את דברי מהרם,

רבו של אביב הרוש, שאמר שלא.

בזמן הזה הלוויים אין בהם קדושה.

בזמן שהיה בית המקדש קיים,

כהנים ועבודתם לוויים בתוכנם. היום אין את זה,

ולכן למעשה אין חובה מעיקר הדין להקדים אותו.

אומנם, יש חלק מהאחרונים שנטו קו מדברי מהרם,

ואמרו שחייבים לתת ללוי.

אבל, מי אומר שהאדם הזה לוי?

הרי אין לנו היום לוי שמיוחס

דור אחר דור עד לוי בן יעקב.

ולכן, יש לך כאין ספק ספקה.

אולי אינו לוי, אפילו אם תאמר הוא לוי, אולי ההלכה כמהרם,

שבזמן הזה שאינם עובדים עבודה בבית המקדש, אינם משוררים,

ממילא אין חובה להקדים את הלוי.

לכן גם כשאומרים ברשות מורי ורבותי, אם יש שם כהן, אז הישראלי אומר ברשות כהן.

לא שמענו שאומרים ברשות לוי, כי לא צריך לבקש רשות מהלוי מהטעם שאמרנו.

אומנם הרב כף החיים למעלה בסימן קסטס סעיף יד החמיר קצת.

הוא הבין כנראה שהטור סובר למסקנה שחייבים לתת ללוי.

אבל האמת שלשונו של הטור לא כך.

כבר העיר עליו בספר נתיבי עם ואמר שהטור בהתחלה אמר לכאורה. משמע,

אחרי שהביא את מהרם, הוא מזדהה עם מהרם ולא חולק עליו. כל מה שהוא אמר בהתחלה,

לפרש את הירושלמי אחרת,

כל זה היה בלכאורה בסוף מסקנתו, כדברי מהרם.

ולכן המסקנה למעשה,

גם כשאין שם כהן,

יש שם ישראלים ולוי וכולם שווים,

אין חובה לתת ללוי.

כך הוא הדין גם לגבי עלייה לספר תורה.

אין שם כהן, התפרדה חבילה, ואתה יכול לתת עליית כהן למי שאתה רוצה.

אין שום זכות קדימה לאותו הלוי.

יש לוויים טמאים קצת,

הוא אומר, טוב, תן לי פיצוי,

תן לי עלייה אחרת.

בבקשה תקנה, תקנה משלים, שישי, איזה עלייה שאתה רוצה אתה יכול לקנות.

הלוי יכול לעלות על יד רביעי-חמישי.

שני, לא.

הלוי מנוע מנעלות לוי כשאין שם כהן.

רק על יד שני הוא לא יכול לקנות.

שאר העלויות הוא יכול.

לכן,

אם הוא מתחנן,

מבקש, טוב, אתה רוצה לתת לו עלייה שיעלה ראשון,

אין איסור בדבר.

אבל חובה?

אף אחד לא מחייב אותנו שאותו הלוי, נעלה אותו ראשון,

כי כל כוחו של הלוי,

כמו שאמרנו,

כהן בא ראשון הוא העיקר, ובזכות הכהן, אחריו בא הלוי.

אין שם כהן, מתפרדה החבילה.

האמת הוא שיש בעיה גם על הכהנים וגם על הלווים.

מהריוב הוא שעורר את השאלה אם הם באמת כהנים אמיתיים.

בזמנם היה כהני ייחוס,

והיום זה רק כהני חזקה.

גם על הלוי יש את אותה השאלה.

אם כי הבעיה לגבי הכהן חריפה יותר,

שם הספק הוא הרבה יותר.

הסיבה היא כך,

כהן

לא תמיד באופן אוטומטי הבנים שלו נעשים כהנים.

ייתכן מאוד שהאבא והאימא שלו היו כהנים, והבן נעשה לא כהן אלא חלל. כגון,

כהן אסור לו לקחת גרושה.

כהן שנעשה גרושה,

הבן חלל אינו כהן.

לכן אנחנו חוששים.

אפילו אם תאמר, האדם הזה דור אחר דור, מלוי בן יעקב עד עכשיו, הוא מיוחס בין אחר בין.

היו אבות אבותיו כהנים,

אבל אם הייתה איזה פעם פשלה,

לאו דווקא במזיד.

אפילו אם נאמר בשוגג,

הוא לא ידע שהיא גרושה והתחתן איתה,

הבן הוא לא כהן.

ומי אומר שלא קרה דבר כזה אף פעם בהיסטוריה,

כי עם ישראל התפזר בגולה,

הוא רק מקלי אל קלי, ואולי באיזה מקום נידח קרה דבר כזה.

לכן חושש מרי, אולי הוא לא כהן.

לעומת זה, הלוי אין לו את הבעיה הזו. הלוי,

מותר לו לכתחילה לקחת גרושה, והבן הוא לוי.

מכל מקום, עדיין יש ספק. מי אומר שהוא בוודאי לוי?

אולי היה שם תערובת של איזה פיסולי חיתון,

ואז זה כן פוסל.

ולכן, משום זה אנחנו מצטרפים את זה לסניף.

זה לא ספק שקול.

יש חזקה.

זאת אומרת, על-פי רוב הוא כהן.

ולכן, אני כל בוקר שומע את הכהן שמברך ועונה אחריו אמן.

אנחנו הולכים לקבל את הברכה מהם מדי יום ביומו.

אם נולד בי בן בכור, אני מביא כהן, משלם לו חמישה צלעים,

וכן זה הדרך.

גם לגבי הלוי, כל שכן, שאצל הלוי החזקה היא עוד יותר טובה,

לכן אם נולד ללוי בן בכור,

אין לו פדיון, הוא לא צריך לפדות אותו.

קדושי כל בכור, פטר כל רחם בבני ישראל.

הוא שבט לוי, הוא לא שייך לישראל.

ולכן, משום זה,

בוודאי שהולכים בכל דבר אחרי הרוב, אבל יש מיעוט. אני מצטרף את המיעוט למחלוקת,

אולי ההלכה כדברי מארם,

שהיום, בזמן הזה, אין קדושה על הלויים.

אנחנו מצטרפים את זה, בפרט שרוב הפוסקים דעתם כך.

אז יהיה לך ספק ספקה בדי רבנן, לכן, משום זה, כאן אמרנו את ההלכה כך.

שם אין לך ספק ספקה.

אם נולד לך בן בכור,

יש לך ספק ספקה? אולי אתה חייב לפדות אותו? לא.

יש לך חזקה,

על פי רוב אתה לוי, ולכן אין לך חובה, מעיקר הדין, לפדות.

אלא שכותב השאלה תיעבץ, על פי דברי מריו,

שכדאי להחמיר לפדות ללא ברכה.

חומרה כדאי לעשות,

ולכן לתת לכהן מתנה על מנת להחזיר, אין לך הרבה מה להפסיד.

אולי בכל זאת יש איזה חשש כל דהוא?

השאלת העבץ אומרת את זה לא רק על הלווים,

הוא אומר את זה גם על הכהנים.

כל כהן שהוא בכור, כדאי שיעשה כן,

כי הוא בוודאי לא פדוי, אבא שלו בוודאי לא פדה אותו,

אז יעשה לחומרה.

אבל אין זה דין אלא חומרה.

כן, מה שואל?

איזה כהן, שמודי ילד, בבושה, איפה אפשר לילד?

לא.

ישראלי,

הוא יכול להתחתן עם ישראלי,

אבל הוא לא כהן,

גמרנו.

כדאי הדבר שחלל, היינו הבן של הגרושה של אביב כהן,

כדאי הדבר שיחליף את שם המשפחה.

גם אם עד אז קראו לו כהן, כדאי הדבר שיחפש שם אחר,

כדי להדגיש שאינו כהן,

כדי שלא יבואו האנשים לטעות בו,

הוא זרעו אחריו, כדאי הדבר שישנה.

איך?

בסדר, אתה רוצה, תעשה, תעשה לו שם כזה.

לא, לא, לא, אין מחלוקת.

אם האדם הזה, הכהן הזה, לקח גרושה,

הבן שלו חלל, הוא לא כהן,

בזה אין ויכוח, בזה הלבדי כולנו הוא חלל, הוא לא כהן.

הוא לקח את הגרושה.

לקח, בסדר, לקח.

קודם כול, יהיה לו גיהני גיהנם על זה, יתגנו אותו בגיהנם.

דבר שני, הוא פצל את זרעו,

פצל את הבנים שלו,

אין שום ויכוח.

על הבנים, כל הפוסטים פה-אחד מודים, הבנים אינם כהנים.

אני עובר לסעיף ג'

מי שנותנים לו לברך ואינו מברך, מקצר ימיו.

הגמרא במסכת ברכות בדף נה אומרת

יש כמה דברים שמקצרים את החיים.

אחד מהם,

אדם שאומרים לו בבקשה, הנה כוס יין, תברך כוס ברכת המזון.

הוא מתפנק, הוא לא רוצה,

וחלילה מקצר את ימיו.

הסיבה היא,

כשאדם מברך על כוס ברכת המזון,

מאריך את ימיו, שנאמר,

וברכה מברכך.

המברך הוא בעצמו גם יתברך,

אבל מקלן היל אתה שומע עליו.

אם האדם הזה לא רוצה לברך,

אם חלילה הוא לא מעוניין לברך את בעל הבית, אז הוא בעצמו יהיה מקולל. לכן הגמרא אומרת,

מי שנותנים לו לברך ואינו מברך, מקצר ימיו.

כותב בספר חסד לאלפים,

כשזה היה בזמנם,

אז המזמן לא רק היה אומר את הזימון, אלא גם היה מוציא ידי חובה את כל השומעים.

היו מברכים את ברכת המזון בקול רם, והמזמן היה מוציא ידי חובה את כולם.

היה לזה תוקף רע ועצום, ובזה נאמר שמאריך ימים, מי מסרב חלילה מקצר ימים.

היום, בזמן הזה, שבלאו הכי כולנו, כל אחד ואחד מברך בעצמו את ברכת המזון,

אין את הסכנה הזו.

ככה הציקו להלכה גם בנשחי, חווה דעת חלק ד' ועוד.

אבל, מכל מקום,

אם מכבדים אותך, לא כדאי לסרב.

כמו שמרן מסיים,

צריך לחזור שייתנו לו כוס של ברכה לברך.

כדאי להשתדל, לבקש, שייתנו לו.

אדם שזוכה לברך, הרי ברכה שווה עשרה זהובים.

הפוסקים אומרים

שאם בעל הבית נתן לו את כוס ברכת המזון,

בא איזה חצוף, אדם אחר, וחטף ממנו את זה וברך.

בזמנם היה אפשר לתבוע ממנו עשרה זהובים. מחיר של ברכה, היה אפשר לקנוס אותו.

רק היום, לצערנו, אין לנו בתי דין סמוכים שדנים דיני כנסות, אז אי-אפשר יהיה להוציא ממנו עשרה זהובים.

אבל עקרונית אתה רואה שהדבר הזה חשוב מאוד,

ולכן אם מבקשים ממך,

אל תתפנק, יש אנשים שתמיד בורחים מהדברים האלה.

מה יש לברוח? אדרבה, יש לך הזדמנות לברך את השם, יש לך הזדמנות לומר את כוס ברכת המזון, מן הראוי שיעשה כן,

אלא אם כן הוא עם הארץ, לא יודע.

אז יש לו בעיה, טוב, אדם כזה,

הסירוב שלו בצדק.

אבל אם האדם הזה יודע, ברוך השם,

שלא יעשה חזית הסירוב, אלא מן הראוי שיברך מיד,

כמו שעשה דוד המלך.

אני עובר לסימן כדי שיש ב...

או אם יש אנשים מכובדים בבעל הבית, לא יודע, אז תגיד לו לבעל הבית, אמנם אני הייתי שמח לברך,

אבל אתה כנראה לא מכיר, זה שיושב שם הוא תלמיד חכם,

ולי, אני לא יכול לקחת לפניו,

צריך לצייץ לחכם. הנה כנראה, בזה, זה מצוין, אני מסכים.

אני מדבר כשאין חכם ממנו,

ובכל זאת האדם הזה מתחמק, לא טוב,

אלא אם כן אסור לו לשתות יין. יש אנשים בר מילן,

יש להם איזו מחלה או בעיה אחרת, אסור לו לשתות יין,

אז הוא מסרב.

טוב, אדם כזה מובן.

אבל אם האדם הזה, ברוך השם,

כוחו במותניו יכול לשתות יין, אז למה שיסרב?

הטוב ביותר, שייקח מיד ויקיים את המצווה כהלכתה.

בבקשה שלום.

אחרי כן קראו בשמו, לא קראו בשם?

אין הבדל כאן, זה לא דומה לספר תורה, אין דווקא מילה אם קראו בשמו או לא.

אני עובר לסימן רב.

אנחנו מתחילים כעת את הלכות ברכת הפירות.

יש כאן כמה סימנים שקשורים זה לזה,

ויש אלפי פרטים.

אני מתאר לי, רק אני אקרא את הסעיף הראשון,

כל אחד כבר יתעורר לא בשאלה אחת אלא בכמה שאלות, בצורה של שאלות.

אבל אני משוכנע שאת כל השאלות נראה את כולן בהמשך,

ובכל שאלה יהיה תשובה.

לכן, תשאירו את השאלות להמשך.

אם לא היה,

אם שמעתם את כל השיעורים ולא הייתה שאלה שרצית לשאול,

טוב, בסוף אני מוכן לשמוע גם את השאלות.

רב, סעיף א', על כל פירות האילן מברך בתחילה בורא פרי העץ,

חוץ מהיין שמברך עליו בורא פרי הגפן.

בן חי, בן מבושל, בן שהוא עשוי קונדיטון, דהיינו,

שנותנים בו דבש ופלפלים.

המשנה במסכת ברכות בדף למדה,

המשנה אומרת כיצד מברכים, על פירות האילן אומר בורא פרי העץ,

על הירקות וכיוצא בהם בורא פרי האדמה, דבר שאין גידולו מן הארץ שיקום.

המשנה מפרטת לנו את הכללים האלה.

אמנם ברכת שהכול פותרת את הכול, אף על פי כן כדאי שאדם ישתדל להודות

להשם ולתת שבח להשם על כל מין ומין, תן לו מעין אותה הברכה.

ולכן פיצלו חכמינו את הברכות,

שאדם יוכל לשבח את הקדוש ברוך הוא על כל דבר בצורה מדויקת.

להבדיל אלף אלפי הבדלות,

היום בעולם הטכנולוגי יש לך לכל מיני בעיות, יש לך תשובות,

אבל לפעמים התשובה היא בערך ולא בדיוק.

תחפש טוב, תמצא את התשובה יותר בדיוק.

גם בצבא,

בחיל האוויר יש הרבה תשובות על כל בעיה ובעיה,

אבל אם תמצא את הטיל הזה, הטיל הזה הוא בדיוק,

הוא לא בערך,

הוא ידייק יותר טוב, יותר בדיוק.

מחפשים כל דבר היום בצורה המדויקת ביותר.

קל וחומר, כשאדם בא לשבח את הקדוש ברוך הוא,

לא יהיה השבח בערך,

אלא ימצא את הטיל הטוב ביותר שיתביית למטרה

ויאמר את השבח לפני הקדוש ברוך הוא,

הימן דבער מאווה חסידה לקיים מילדי ברכות.

ולכן מן הראוי לכתחילה,

שישתדל כל אדם ואדם ללמוד ולשנן, לדעת לעשות,

לברך את כל הברכות הראויות בצורה מדויקת.

אין הבדל בדינים האלה בין איש לאישה.

מצוות הברכות

איננה בגדר מצווה שהזמן גרמה שנשים פטורות.

לכן מן הראוי שגם הנשים ידעו את ההלכות הללו, כדי שידעו איך לברך על כל דבר ודבר.

כאן, בסימן הזה, מרן מפרט לנו את

נוסח הברכה בורא פרי העץ, על מה מברכים את הברכה הזו.

צריך לברך בורא פרי העץ.

הפה רפויה.

לא כדאי לומר בורא פרי העץ, אלא פרי.

הסיבה היא, אמנם,

תמיד כשיש לך בתחילת תיבה אותיות בגד קפט,

תמיד אומרים במקום פה, אומרים פה.

אם כן, למה פה אני אומר פרי העץ?

הסיבה היא,

אחרי אותיות אה-ווי אומרים במקום פה דגושה, פה רפויה.

ופה יש לך המילה הקודמת, בורא, האות האחרונה, א',

ולכן כדאי לשים לב ולומר בורא פרי העץ.

יש אנשים שממהרים, אין להם זמן, פרי, פרי, ממהר, גומר,

אבל בברכותיו של אדם ניכר אם הוא תלמיד חכם או לא, ולכן מן הראוי שיידייק בלשונו ויאמר בורא פרי העץ.

כך מברכים על כל פירות האילן.

יש דבר אחד ויחיד יוצא מן הכלל, חוץ מן היין.

היין, מברכים עליו, במקום בורא פרי העץ, בורא פרי הגפן.

מדוע ולמה? הגמרא מסבירה, היין עלה דרגה.

היין הוא יותר טוב מהענבים ולכן שינו לו את הברכה.

כמו שהלחם הוא טוב יותר מכל פירות האדמה וקבע הברכה לעצמו המוציא לחם מן הארץ,

אתה מפרט את שם הדבר ולא רק באופן כללי.

גם פה לא אומרים באופן כללי בורא פרי העץ,

אלא מפרטים את שם העצם של הדבר, בורא פרי הגפן.

זה מה שמן הראוי לברך,

וכך כל עם ישראל עושה.

יש שתי גרסאות.

אנחנו הספרדים מברכים הגפן.

אחינו האשכנזים אומרים הגפן.

לכאורה הצדק עם אחינו האשכנזים.

הרי

ידוע כלל,

כלל בדקדוק שאומר אותו הרן.

תמיד בסוף פסוק,

או באמצע הפסוק שיש אתנ״ח,

במקום סגול הופך להיות שם קמץ.

כי אפס כסף. אתה לא אומר כסף, אלא כסף.

אומר הרן ראשי תיבות.

אפס ראשי תיבות, אתנ״ח סוף פסוק, כסף.

אם כן, פה אתה מסיים את הברכה.

מדוע ולמה אתה אומר הגפן, צריך לומר הגפן.

התירוץ הוא,

סוף הברכה על איבה הדראשי זה לא המילה הגפן,

אלא המקדש גמר,

ענו כולם, רק אחרי עניית האמן מותר לו לטעום, ולא קודם.

כי הברכה מסתיימת באמן שאנחנו עונים.

נמצא שאין המילה הזו מילה אחרונה,

אלא זו האחרונה, אחרון אחרון חביב, שיש אחריה עוד טבע.

ולכן, אין הכרח לומר את הגפן.

בוודאי, אליבא דיקול עלמא, אם האדם אמר במקום הגפן, אמר הגפן, בוודאי שיצא.

או הפוך, אשכנזמי שאמר במקום הגפן, אמר הגפן, בוודאי שיצא.

כל השאלה הזו, מה מהודר יותר ומה עדיף,

אנחנו הספרדים ממשיכים במנהגנו ואומרים בורא אפרי הגפן,

ועדיף יותר.

לא רק יין רגיל, אלא גם יין מגיתו,

מיץ ענבים, גם עליו מברכים את הברכה הזו, בורא אפרי הגפן.

זאת אומרת, לקחתי ענבים, סחטתי אותם, יש לך במקום מיץ,

גם זה דינו כדין יין.

אמנם,

המעלות הרגילות שיש ליין, שהוא בריא מאוד לאדם,

לא תמיד יש במיץ הענבים.

הגמרא בברכות נא אומרת שזה גורם קלקול מעין לפעמים, וכן הלאה. לא תמיד יש בהם רק את המעלות. אפילו, אחי, לא פלוג רבננו, רבותינו לא עשו חילוק בין כמה ימים היין הזה.

ברגע שהוא נסחט, הפך להיות דינו כדין יין גמור. כמו שמסביר רשב״ם במסכת דובה ותראה בדף צדיק זין, הוא אומר,

הרי היין הזה, גם אם סחטנו אותו עתה,

אבל הוא ראוי להיות יין שמשקר,

אם היית משאיר אותו עם החרטנים והזגים.

ולכן, בכל מקרה, רבותינו אמרו,

תברך עליו בורא פרי הגפן,

בין אם האדם הזה שותה אותו בחול, בשבת, באמצע הסעודה,

מתי שלא יהיה, יברך עליו את הברכה האמורה.

מרן מדגיש,

בין אם היין הזה מזוג או שהוא חי.

יש מחלוקת תנאים,

יין חי שאין בו תערובת, אפילו טיפה אחת מים.

האם מברכים עליו הגפן או לא? המסקנה היא שכן, גם על זה מברכים הגפן.

אין הבדל אם הוא מזוג עם מים או לא.

דבר שני, מרן אומר,

אפילו אם היין הזה הוא מבושל,

גם עליו מברכים בורא פרי הגפן.

המקור של דברי מרן ודברי התוספות והראש במסכת דברי ותראה בדף צדיק ז',

הם אומרים שהבישול של היין,

הוא לא הורס את היין, לא מוריד אותו דרגה.

אדרבה,

הבישול משפר אותו,

נעשה יותר מתוק, יותר טעים,

ולכן מברכים עליו,

בורא פרי הגפן,

וכך דעת הרב המגיד ומרן הבית יוסף בדעת הרמב״ם.

לכן יש לך שני עבודי הוראה,

הראש והרמב״ם,

כך דעת רוב הפוסקים, מרן ועוד, ולכן מרן פוסק גם פה, גם נקמן בהלכות קידוש,

שעל יין מבושל אפשר לברך הגפן,

דינו כדין יין גמור,

עליווה דמרן, אפשר גם לקדש עליו בשבת או לצאת בידי חבת ארבע כוסות,

כמו שמרן כתב, וסימן תע״ב.

אבל יש רבים מגדולי הראשונים שחולקים.

בתשובת הגאונים כתוב שעל יין מבושל מברכים שהכל נהייה בדברו.

כך דעת רבנו ניסים גאון, רב צמח גאון, רב היי גאון,

כך דעת הריף בתשובה,

ורבים מהראשונים חששו לזה.

מרן לא ראה את תשובת הריף.

אפילו, אחי,

גם אם מרן היה רואה את תשובת הריף,

אין הכרח שמרן היה חוזר בו, משום.

כי יש לך כאן, אליבא דמרן, הראש והרמב״ם נגד הריף.

ולכן, עדיין שני עמודי הוראה אומרים שצריך לברך על יין מבושל, הגפן,

וכן מסתבר שמרן היה נשאר בדמתו.

אלא שלעניין קידוש הדבר הרבה יותר חמור,

כמו שכותב הגאון רב יוסף מיוחס,

זאת אומרת, אם מרן היה רואה את תשובת הריף, אולי מרן היה חושש לו.

אולי הברכה מקדש השבת בקידוש,

אולי תהיה ברכה לבטלה, לכן שם בוודאי שמן הראוי להיזהר לא לקחת יין מבושל.

אבל לגבי דין ברכת הנהנים, הדבר יותר קל.

מה תאמר? עדיין כלל בידינו ספק ברכות לעכל, ואפילו נגד מרן.

אם כן, למה אני לא חושש?

התירוץ הוא, הכלל, ספק ברכות לעכל, נאמר.

כשיש מחלוקת בין מרן ושאר הפוסקים,

ושאר הפוסקים אומרים, זו ברכה לבטלה.

פה בעניין זה אומר הפנים מאירות,

גם אליבא דה-גאונים שאמרו שראוי לכתחילה לברך על זה שהכל,

אם בדיעבד ברכה גפן, אליבא דקולענמה יצא, אין כאן ברכה לבטלה.

הוא מסביר ואומר הפנים מאירות.

כאן, כשאמרתי על היין המבושל בורא פרי הגפן,

אני שיקרתי?

זה בא מפרי הגפן.

הרי הענבים,

כולם מודיעים שצריך לברך על ענבים בורא פרי העץ.

אם האדם הזה טעה ואמר,

במקום בורא פרי העץ, אמר בורא פרי הגפן.

מרן כותב לקמן שיצא.

למה זה לא שקר?

הענבים האלה הם באמת פרי הגפן.

אז אם על ענבים כך, גם היין הוא אותו דבר.

נכון שהיום הוא מבושל,

ולכתחילה היה ראוי שהכול.

אבל מהותו, מאיפה הוא בא,

האבא שלו זה היין.

ולכן אין כאן חשש ברכה לבטלה.

אז מעיקר הדין, אם האדם הזה ירצה לברך על זה בורא פרי הגפן,

לא יהיה איסור שיעשה כן. ובפרט

אם נצרף את דברי המאירי והתשבץ.

הם כותבים, המאירי והתשבץ,

שגם אליבא דה הגאונים שיין מבושל ברכתו שהכול,

כשהאדם הזה בישל את היין הרבה בישל אותו, היין נתעדה ונעשה סמיף.

בזה אמרו הגאונים שהברכה היא שהכול.

אבל אם הוא חימם אותו קצת,

בזה בוודאי גם הגאונים מודים שאפשר לכתחילה לברך על זה הגפן.

וכך המסקנה יש לנו, אם כן, ספק ספקה כדי להתיר.

אולי ההלכה, כדעת התוספות הראש ממרן,

שאפשר לברך על יין מבושל הגפן.

הספקים תאמר כי הגאונים.

אולי גם הגאונים ידעו, אם זה לא מבושל הרבה,

אפשר לברך על הגפן.

ולכן,

אם יש לאדם מיץ ענבים תירוש,

יכול לברך על זה בורף ריא הגפן, משום,

אומנם המיץ הענבים הזה עבר תהליך פסטור,

אבל הפסטור הזה הוא סך הכל 70 מעלות.

הוא לא מגיע לנקודת רתיחה שנשאר על האש,

והתמעט, נעצה כריבה לו. הוא לא עובר תהליך כזה,

אלא סך הכל הוא עובר דרך צינור חם, מגיע ל-70 מעלות, ומייד

הוא זורם קדימה. ולכן בחיי גוונה אפשר לברך עליו את ברכת הגפן.

אם אדם יכול להדר, לקחת יין ביתי שאינו מבושל, אינו מפוסטר, למה לא?

המחמיר תבוא על הברכה, תמיד זה טוב.

אבל בזה, מעיקר הדין, יש לנו הרבה צדדים להקל בדבר.

כך שיהיה רשאי האדם הזה גם לברך על יין מפוסטר כזה.

גם שאר העיינות של כרמל מזרחי, רובם ככולם,

עוברים תהליך של פסטור מחשש של חיידקים וכיוצא בזה,

וגם בהם יש את אותה הבעיה, והמסקנה היא שגם בהם יהיה אפשר מעיקר הדין לבוא ולברך עליהם את ברכת בורא פרי הגפן.

אבל יוצא מן הכלל, יין משוחזר העין גדי,

יין זה פסול לברכת הגפן, אלא

אם אתה שותה רביעית בבת אחת,

תברך על זה שהכל נהיה בדברו, והברכה האחרונה,

בורא נפשות רבות.

ההבדל בין שניהם הוא כך.

צורת העשייה של יין משוחזר,

כשיש להם עודף עצום ליין, מה הם עושים?

מרתיחים את היין הרבה עד שזה נעשה כמו ריבה.

שומרים את זה בחביות,

לפני פסח, כשיש קצת צורך רב,

צריכים הרבה יין,

הם מוציאים את הדבש הזה מהחביות ומערבבים את זה עם מים.

שמים 20% מהריבה הזו,

מוסיפים עוד 80% מים, צבע מאכל,

ונקרא, ויקרא שמו בישראל, יין משוחזר עין גדי.

יש כאן כמה וכמה בעיות.

אמנם בטעם, אם אתה טועם את היין הזה, יין משוחזר,

ועמית ענבים תירוש, זה דומה קצת אחד לשני.

אבל לא הטעם קובע לנו.

אם אני אקח פטל, אני אערב כמה תערובות של פטל,

ואני אעשה חיקוי אמיתי של יין.

יעלה על הדעת שאני אברך על זה, בורא פרי הגפן? זה שקר, זה לא גפן ולא עפרי.

סך הכול זה פטל, צריך לברך עליו שהכול.

אם כן, הטעם לבד לא אומר לנו הרבה,

בפרט בדור כזה,

שהחיקויים הם רבים ועצומים.

אלא, צריך שהדבר הזה יהיה באמת

פרי הגפן.

וכאן, ברגע שבישלו, תעשו ממנו דבש,

פקע מעליו שם יין.

מי אומר לנו את זה?

כך נשמע מדברי רשב״ם.

רשב״ם אמר, למה ממיץ ענבים אפשר לברך עליו הגפן? כי הוא יכול להיות יין המשכר.

פה הריבה הזו אף פעם לא תהיה יין המשכר.

גמרנו,

איבד את הקריירה, הוא סיים.

ממילא, בחיי גוונה הוא לא טוב.

דבר שני, מרן כותב בבית יוסף בשם מערכות חיים.

על אירופי מברכים שהכול.

מה זה אירופי?

מסביר לנו כנסת הגדולה. הכוונה היא יין כזה שעשו אותו כמו ריבה.

אם כן, הברכה היא שהכול.

השתית הרביעית, הברכה האחרונה, בורא נפשות.

ככה העתיקו להלכה גם שאר האחרונים,

מהרה אזולאי, הגאון חידה בברכי יוסף ושאר הפוסקים.

אם כן, אחרי שהוא הפך להיות ריבה וברכתו שהכול.

איך תצליח לעשות יצירה חדשה שתהפוך את זה משהכול ליין?

בזכות מה?

הוספת עליו 80% מים,

אז בזכות המים זה יהיה הגפן?

איך ייתכן?

לא ייתכן כדבר הזה.

ולכן,

היין הזה הוא לא יין, אינו כשר, לא לכתחילה ולא בדיעבד ולא בשעת הדחק.

אלא צריך לברך עליו שהכול ובסוף בורא נפשות.

ולכן, גם אדם שקנה דבר כזה, יש לו בבית ארגז שלם.

בסדר, שישתה את זה בכל יום בצהריים במקום שיקנה טמפו, קנקל,

במקום זה ישתה את היין המשוחזר הזה,

ישתה וייהנה, ייתן לילדים, זה טעים, זה מתוק.

אבל בשביל קידוש הבדלה חס ושלום, ודאי לא תהיה כזאת בישראל,

הדבר הזה פסול לגמרי מכל וכל.

יש בזה תשובה ארוכה

לאגרון ובשלומה זלמן אוי הרבך בספרו מנחת שלמה,

וגם הוא הולך בדרך זו.

אמנם,

לפי דין אוי רבי יהודה עייש בספרו בית יהודה, ייתכן אולי למצוא צד להקל בדבר.

ולכן, אדם שטעה ובירך עליו הגפן,

קשה לומר לו שאחזור עד הפעם ויברך שהכול.

אולי נאמר, ספק ברכות להקל.

אבל להתיר לכתחילה לברך על זה הגפן?

חס ושלום, בוודאי שהדבר אסור,

בוודאי שחייבים ללכת כפי שיטת רוב ככל הפוסקים,

ולכן הברכה על יין המשוחזר שהכול נהייה בדברו.

גם לגבי ברכה אחרונה, מה תאמר?

תתפוס אותי עכשיו ותאמר, הרי הלבד בבית יהודה אולי זה יין, אם כן צריך לומר, על הגפן.

איך הוא יאמר, בורא נפשות?

יש לי ספק ספקה ולכן אני לא פוחד לומר לו שיברך בורא נפשות.

הספק הראשון, אולי ההלכה כהגאונים, שיין מבושל, פסול.

אפילו אם תאמר, הלכה כדברי החולקים, פה זה היה ריבה.

אולי ההלכה כדברי רוחות-חיים,

שעל האירופאים מברכים שהכול.

ועוד, אולי ההלכה ככנסת הגדולה,

שאם אדם טעה וברך בורא נפשות במקום על הגפן, יצא?

כמו שברכת שהכול ברכה כוללת, כך גם ברכת בורא נפשות.

אומנם התוצפות חולקים,

אבל אני מצטרף את דברי הכנסת הגדולה לסניף,

ולכן משום זה, כיוון שדעת מרן הוא כך,

אז בספק ספקה בוודאי שאפשר להעלות דרגה וגם להורות לכתחילה כדעת מרן,

שיברך על זה את ברכת שהכול,

כולל ברכה אחרונה, בורא נפשות רבות.

היין משמח אלוהים ואנשים שיש בו גם את האלכוהול וכולי. ברגע שאני מאדה אותו,

במקום ליטר הוא הופך להיות רק 20 אחוז מתוך זה,

היינו 200 גרם ריבה.

על זה מחדש האורחות חיים ואומר, פקע מעל זה דין יין, היינו.

היין שמשמח אלוהים והאנשים זה לא הריבה.

נכון שזה בא מהיין, אפילו אחי זה ירד דרגה.

אתה לוקח את הקוניאק, גם הקוניאק הוא עשוי מיין.

אפילו אחי,

פנים חדשות באו לכאן,

זה לא היין, זה לא טעם של יין.

ולכן אתה לא יכול לברך לכתחילה על הקוניאק, מורה פרי הגפן.

כך גם לגבי הדבר הזה. אדרבה,

הוא עוד יותר גרוע מאשר הקוניאק. הקוניאק עדיין יש בו סגולות,

הוא עדיין משקר וכולי, אבל כאן זה ריבה.

ולכן על הריבה הזו, על היין הקפוא הזה,

אין לך את הכוח והרשות לבוא ולברך עליו את ברכת בורא פרי הגפן, אלא זה ירד דרגה,

ולא דרגה אחת אלא שתיים.

הוא יורד מהגפן לא להאט,

אלא לשהכול,

כמו שכתב מרן בשם ארוחות חיים כאן בבית אסף.

אתה אוהב לאכול ריבה, בשבילך זה יותר טוב ריבה. אנחנו עכשיו מדברים על יין.

אם אתה רוצה לדעת

מה יותר טוב ביין, אז תשאל בעל מקצוע בזה.

השתיינים הם הבעלי מקצוע. תיתן לו מהריבה הזו, אתה חושב שהוא ייגע בה?

הוא ייתן לך את זה בחזרה, הוא לא ייגע מזה.

הוא יגיע בזה ברכת הנאנין?

כן, בוודאי.

אומנם ברכת הגפן היא ברכת הנאנין, אבל בדרך כלל היא באה על מצוות.

קידוש, הבדלה,

שבע הברכות, כוס מילה וכן הלאה, היא מצויה מאוד,

או כוס ברכת המזון.

בכל הדוגמאות האלה, כשאדם מברך יש אחרים ששומעים ועונים אמן.

אדם לא שותה את היין לבד. בדרך כלל יש עוד ששומעים ולכן הולכים אחרי הרוב.

ברוב הדוגמאות, ברוב המקרים, יש אחר שעונה אמן, נמצא שהגפן היא לא סוף הברכה אלא היא האמצע עדיין,

ולכן לא נהגנו לומר הגפן.

ולכן אנחנו עוברים את ברכת הגפן.

השמפניה היא יין,

ולכן צריך לברך עליו בורא תפרי הגפן,

למרות שיש בו קצת גזים, זה לא משנה. אמרנו קודם שגם על יין תוסס אפשר לברך הגפן.

דבר שני,

צריך להיזהר מאוד גם בדיני יין נסך,

לא רק ביין רגיל, אלא להיזהר גם מהשמפניה.

דפקא מינר,

אדם הולך,

מתארח באחת האולמות,

והמלצר מביא שם כוסות יין.

מן הראוי שאדם מראש המים ימשוך את ידו ולא ייקח מי היין.

הבעיה היא רוב ככל המלצרים ברוב ככל האולמות בארץ,

וצערנו הם או גויים או מחללי שבת ופרסייה שדינם כגויים.

אפילו אם אתה רואה, יש לו למלצר הזה שם של יהודי,

הוא עונה לשם יוסי.

מי אומר לך שהוא יהודי? אולי הוא מוחמד, אולי הוא מוסטפא.

אלא,

כהסוואה, שלא ידעו שיש כאן גויים,

לכן יש הסכם פנימי בין הצוות לא לקרוא לו מוחמד,

אלא קוראים לו יוסי, או השני קוראים לו איציק, וכן הלאה.

מחפשים שמות מצלצולים כאלה,

אבל האמת שהם גויים.

תבדוק ותראה,

בדרך כלל, לצערנו הרב, הם גויים.

בהיכל דוד אין שם גויים. הוא משתדל,

יוסי גברה, משתדל שכולם יהיו רק יהודים לרעי השמיים.

שם אין דבר כזה.

אבל לא כולם עומדים בניסיון.

הרוב הגדול לוקחים גויים, ולכן

אם מזגו גויים כוס יין או שמפניה לכוס,

אין לך היתר לשתות מזה, כמו שכתב בעל הלכות גדולות,

העתיק אותו נרן בירי דעה בהלכות יין נסך,

שאסור מדרבנן לשתות יין כזה, דינו כדין יין נסך, ולכן מן הראוי שהאדם הזה יהיה זהיר.

כל שכן, אם יש להם איזה מסיבה,

ופותחים לכבוד המסיבה בקבוק שמפניה.

השאלה היא, מי שפותח את הבקבוק,

אם זה הפותח הזה, הוא בעצמו אדם בלי כובע, בלי ראש, מחלל שבת בפרסיה,

בוודאי שאי אפשר יהיה ליהנות מזה, אי אפשר לנגוע.

אפילו אם טעית או בירכת על זה הגפן,

תאמר מייד ברוך שם ואין לך היתר לטעום,

משום שכל זה יין נסך גמור.

בעיה נוספת יש בימים האלה, בקיץ,

כמו שבחורף

בעלי החנויות, בעלי הקיוסקים,

סוחטים תפוזים, מוכרים מיץ תפוזים חי.

פעמים רבות בקיץ, בימים האלה,

כשמגיע העונה והענבים בשפע, יש כמויות עצומות.

את השאריות הם לוקחים ועושים מזה מיץ.

אז יש אנשים שצמאים עוברים ברחוב, ואומרים לו, יש כאן מיץ ענבים טבעי, אני אצחק לך.

טוב, הוא רואה את הענבים לפניו והוא לא חושב שהענבים האלה, או עוד דקה, יהיו יין נסך.

הרי אמרנו קודם, ברגע שזה נהיה מיץ,

יש איזה דין, המיץ ענבים הזה, דין יין גמור. וממילא, אם הסוחט לו היה יהודי רשע,

ממילא זה הפך להיות יין נסך.

כל שכן, אם האדם הזה הלך לטייל בעיר העתיקה,

ששם איזה ערבי, איזה פלאח, או שסוחט שם,

בוודאי שצריך להיזהר מאוד בדברים האלה,

לפני שאדם לוקח להכניס לפה,

יחשוב קודם כל מה הוא לוקח ומה הוא אוכל.

הטוב ביותר,

אם אתה רוצה חברת ביטוח בעניינים האלה,

דבר פשוט מאוד.

אל תקנה, אל תכניס לפה שום דבר, אלא אם כן יש על זה הכשר.

אתה רואה כתוב על הבקבוק של הבד״ס או פירמה אחרת,

זה הטוב ביותר.

ואז יש לך כן חברת ביטוח שלא תבוא לידי תקלה ומכשול.

אותם האנשים שלא הולכים בדרך זו, בשיטה זו,

בדרך כלל נכשלים, ואז באים לחכם, כבוד הרב, אני נכשלתי,

עשיתי יאי נסך, מה התיקון?

עשיתי יאי נסך, מה התיקון?

הכי טוב שמעיקרן יקדים רפואה למכה,

ירגיל את עצמו, ירגיל את בני ביתו, את הבנים, את אשתו.

אנחנו לא קונים כלום, רק, אלא אם כן יהיה על זה הכשר טוב,

ואז הדבר יעיל מאוד,

יבוא בעזרת השם לעולם הבא,

הכל היה בסדר,

לא היה לו חלילה בעיה עם ההכלות אסורות.

אגב, אחי, מי יודע אם במשך החיים הוא לא הקפיד על ההכשרים להגיע לעולם הבא,

יראו לו איזה חזיר קטן שהוא הספיק לאכול במשך החיים.

אולי לא חזיר קטן, אולי חזיר גדול, אני לא יודע כמה הוא אכל.

זה דבר שהוא קרוב לוודאי בחיים של ימינו,

במציאות הנוראה שיש היום בימינו,

שלצערנו בארץ

יש 30% מהבשר שמשווק ברחבי הארץ,

הוא בשר מסוג זה.

חזיר נבלות וטרפות,

וכיוצא בזה,

והרמאות בדברים האלה היא גדולה.

כמובן, הם לא כותבים על זה, זה בשר חזיר.

אף אחד לא הולך לומר את האמת הפשוטה הזו,

אלא הם מסווים את עצמם כדי שיצליחו למכור,

ולצערנו, הרבה אנשים תמימים נלכדים ברשת. אני אומר דוגמה על בשר,

אבל גם במשקאות, בכל דבר ודבר יש בעיות, יש צרות.

לכן, הטוב ביותר, שאדם ירגיל את עצמו לקנות רק דברים בהכשר.

פעם לא היה שפע,

היום יש שפע של מצרכים שיש עליהם הכשר,

בפרט כאן בשכונות האלה האספקה הזו מגיעה.

אז קל מאוד שאדם ייתן הנחיה בבית לאשתו לקנות רק מהדברים האלה,

ואז יינצל, לא יבוא לידי חשש מאכלות אסורות וברכה לבטלם.

אני אענה לך, אבל אני רוצה קודם לקרוא את דברי הרמה,

כי זה שייך לדברי הרמה כאן.

לכן, קצת סבלנות,

אני אקרא ואענה.

הגה, ואם מתערב יין בשיכר, אז למה אחר רוב?

אם הרוב יין, מברך בורא פרי הגפן,

ואם הרוב שיכר, מברך שהכול.

התשבץ דן בתערובת, מה הדין?

הוא אומר, שולחים אחרי הרוב.

הוא ממשיך ואומר, לא רק פה,

בעניין ברכה,

אלא גם בדין יין נסך.

לקחתי 40% יין, אספתי על זה גם 60% מים.

זה לא יין,

זה נקרא מים.

אם יבוא עכשיו גוי ויגע בזה, מותר, אין שום איסור.

למה?

פקע מעל זה דין יין, כך שאין כאן חשש יין נסך.

וכך פוסק הרמה על המקום, ככה העתיקו גם שאר האחרונים.

המגן אברהם שואל סתירה בדברי הרמה.

הרמה לקנאן בסימן רד אומר שאפילו אם יש לך 18% יין שישית,

גם זה טוב.

אם כן, איך כאן הרמה מצריך שיהיה 51%. מתרצים השאר, המגן אברהם ושאר הפוסקים.

יש הבדל מה עירבת עם היין.

אם יש לך תערובת מים ויין, מספיק שיהיה ביין שישית.

למה?

כי המים אין בו טעם לדחות את היין,

ולכן הוא מתערב.

המוביל זה היין, והוא גורר אחריו את המים.

אבל פה התשבץ מדבר בשיכר.

נניח אם אני לוקח ערק ומערב עם היין,

אז הערק עצמו הוא חריף מאוד, והוא דוחה

את היין, ולכן

רק אם יהיה הרוב יין אתה יכול לברח הגפן,

אבל אם יהיה לך 51% מהשיכר,

ולא חשוב איזה שיכר,

אם זה מתאנים,

אם זה מתמרים או דבר אחר, כל סוגי השיכר למיניהם,

ההלכה היא שצריך שיהיה רוב יין, עלא וכי לא.

ההגדרה לגבי רוב,

כאן כותב התשבט, וכמו שאמרנו,

העתיקו את זה גם חלק מהפוסקים ביורי דעה,

גם בסימן קי'-ד', קכ'-ג',

אבל יש חולקים.

שוב, הרמב״ש שם כתב

שתערובת של יין נסך עם דברים אחרים צריך שיהיה פי שישים.

אפילו אם לא נגע בזה נוצרי, אלא רק מוסלמי-שמעאלי,

אפילו אחי בטל רק בשישים. איך אנחנו אומרים, בשישה או ברוב. שוב, התירוץ הוא,

אם מעיקרה זה נעשה יין נסך,

מזג איזה גוי, עכשיו, שפכת את זה לתוך האוכל,

אפילו אם יש באוכל פי שישה או פי עשרים, זה לא מספיק.

כבר חל על זה יין נסך, יין נסך רק בשישים בטל.

אבל,

מה שאין כן אם הייתה תערובת מים ויין והרוב היה מים,

אם כן, מעיקרה זה כבר לא יין.

אחר כך בא הגוי ונגע, לא אוסר את זה,

כי הגוי שנוגע בכוס פטל, בכוס מים,

לא אוסר כלל ועיקר.

יש אמנם חולקים,

אבל יש לנו כאן ספק ספקה בדרבנן להקל.

הספק השני הוא,

רבנו יונה אומר בדעת עריף שהשמיד את הסוגיה בבא בת רצ״ז,

הוא אומר שכל זה היה בזמנם,

היין היה חזק מאוד.

היום בזמננו האדמה נחלשה,

ולכן

למרות שבגמרא נאמר, יש שם מחלוקת

חכמים ורבי יהודה,

כל יין גדרי הלחת להט, אם יתבטל או לא.

אז לפי דינא דגמרא משמע, אם יהיה עשרים וחמישה אחוז יין, זה בסדר.

אומר רבנו יונה, זה היה בזמנם,

לפני אלף שבע מאות שנה.

עשרים וחמישה אחוז יין,

אם אתה מערב אותו עם מים,

זה היה המוביל, אפשר לברך על זה הגפן.

היום בזמננו הקרקע נחלשה.

ככה העציקו גם הנימוקי יוסף והרצבע להלכה, פוסק את זה מרן נקמן בסימן רד.

האחרונים באו והגדירו,

באו מחצית השקל פירים וגדים, אליה רבה, ואמרו לנו,

ההגדרה המדויקת, היום בזמן הזה שהענבים חלשים, היין חלש,

51% יין זה יין,

אם יש 49% יין והרוב זה מים, גמרנו.

זה לא שווה כלום. ההדרכה היא שהכל נהיה בדברו,

ממילא לפי זה גם, לדיד הוא יוצא,

שגם מעניין יין נסך לא צריכים לחשוש.

זאת אומרת,

אם יבוא גוי ויגע בין אצילים של האחים שור,

יוצא לפי זה שזה לא נקרא יין נסך.

הסיבה היא,

היינות האלה של שור,

היינות הפשוטים, יש בהן שוויעית יין,

והשאר סוכר, אלכוהול, תמציות,

מים וכו'.

היין הוא רק שוויעית.

יין נמלכים, אצילים, חצילים, כל היינות הפשוטים האלה.

היין ישן נושן, יש שם יותר קצת,

שם יש 25% יין, ושוב, השאר, תערבות אחרות.

שוב, בין זה ובין זה,

אסור לברך על זה בורא פרי הגפן,

אלא רק שהכול נהיה בדברו.

למה?

אילו הייתה תערובת רק מים,

אז תגיד, למאן דאמר,

לפי המגן אברהם בדעת הרמה, אולי זה עדיין טוב,

יש כאן שישית.

אבל התערובת כאן, הם מערבבים שם אלכוהול, סוכר,

אלה הם דברים שכתב כאן התשבית, שיכר וכיוצא בו,

שהם חייבים להישאר תמיד מיעוט,

והם שם הרוב, הם המובילים.

ולכן, אין הבדל בזה בין ספרדים לאשכנזים.

גם אחינו בני ישראל לאשכנזים חייבים לברך על דבר כזה, על פטל כזה,

שהכול נהיה בדברו.

אם הוא שתה רביעית בבת אחת,

יברך על זה בורא נפשות.

אין לו היתר לקדש על זה.

גם בשעת הדחק זה פסול לקידוש ולהבדלה.

מה תאמר לי?

שהבדלה אפשר לעשות על חמר מדינה.

זה שור מדינה, זה לא חמור מדינה.

אבל רק אם אין יין בעיר, אפשר להבדיל על חמר מדינה.

פה יש יין בעיר, ברוך השם יש בשפע,

ולכן אין היתר לקנות דבר שכזה. אפילו בדיעבד, אם אדם קנה,

שישתה את זה במקום פטל בארוחת צהריים.

אבל אין היתר לקדש על זה או להבדיל כלל ועיקר מהטעם האמור.

אפילו לעניין יין נסך, אם נגע בעינות האלה, נגע גוי,

יש צד לומר שספק ספקה בדרבנה נקולה.

אולי ההלכה כהתשבץ שבטל ברוב.

אפילו אם תאמר אין ההלכה כהתשבץ שבטל ברוב,

אלא צריך שיהיה שישית,

אולי בעין המלכים הזה אין גם שישית, אולי יש שם רק שביעית.

ואולי ההלכה כהגייה רבה ועולה תמיד שהעינות שלנו נחלשו,

וכולם מודים שבזמן הזה חייב להיות רוב.

נמצא שיש לנו ספק ספקה בדברים האלה,

כדי להתיר בני עבד, אם נגע בזה גוי.

לכן,

אם הגוי הביא לך מהמטבח,

המלצר הזה הביא לך יין של שור,

טוב,

בזה לא נורא, תיקח, תברך שהכול ותשתה.

אין איסור מעיקר הדין, שם אין לך חשש יין נסך,

ובאמת הוא מציל את העם, שלא יהיה חלילה חשש יין נסך,

וזכות הרבים תלויה בו.

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.

מחר בלילה,

מחר בלילה,

על כל ספרות האילן מברך בתחילה בורא פרי העט.

המשנה במסכת ברכות בדף ל.ה.

המשנה שם אומרת לנו כיצד מברכים.

על כל פרי, על כל ירק, רבותינו קבעו ברכה מפורטת.

אילו רצו חכמינו היה אפשר לתקן ברכה אחת,

שהכול נהיה בדברו וזה פוטר את הכול.

העץ, האדמה, שהכול, לחם, יין.

זה יכול להוציא את הכול לידי חורה.

אבל הרבה יותר מהודר, יותר יפה,

כשאני בא ומפרט על כל מין,

אני מודה לקדוש ברוך הוא בצורה מפורטת.

למה הדבר דומה? אדם עשה לי טובה.

אתה יכול לומר מילה אחת, תודה.

טוב, מילה תודה זה כולל את הכול.

אבל כשאתה מפרט, עשית לי כך וכך, תודה, אתה מפרט ואתה מודה הודאה מעין הטובה שעשה לך,

ככל שאתה מפרט יותר, אתה הגון יותר.

כך גם להבדיל, אנחנו באים להודות להשם,

ואסור לנו ליהנות מהעולם הזה בלי ברכה.

ולכן צריך, כמו שאמרנו,

להודות להשם בצורה מפורטת על כל מין ומין, לתת לו מעין הברכה שלו.

דבר ראשון,

הזכרנו למעלה בסימן קס״ז ברכת הלחם המוציא לחם מן הארץ.

לחם טוב, יש לו ברכה מיוחדת המוציא לחם. אתה מפרט את שם הדבר בתוך הברכה בגלל שהלחם הוא השתנה למעליותה.

הוא משביע את האדם, ועל הלחם יחיה האדם.

כך גם היין.

היין משמח את ליבו של האדם, וגם משביע, כמו שנאמר,

ויין יהיה שמח לבב אנוש, ולכן תקנו ליין ברכה בפני עצמה,

ברכת בורא פרי הגסם.

אבל שאר פירות העץ מברכים על זה בורא פרי העץ,

מידו ירקות וכיוצא בהם, מברכים בורא פרי האדמה.

דבר שאינו צומח מהאדמה בכלל,

מברכים על זה ברכת שהכל נהיה בדברו,

בשר, גבינה, דגים וכיוצא בהם.

הברכה עליהם היא ברכת שהכל.

מרן בסימנים הללו, בסימנים הבאים,

מפרט לנו את כל הכללים והפרטים בעניין זה,

מתי מברכים מעץ, אדמה, שהכל וכיוצא בזה.

מרן מתחיל קודם כל, הדבר הראשון, על היין.

על היין מברכים בורא פרי הגפן.

לא רק אם היין הזה יין רגיל,

יין ביתי, אלא גם יין מפוסטר,

עדיין אפשר לברך עליו בורא פרי הגפן.

אבל אם זה יין משוחזר עין גדי,

שם הברכה עליו שהכל נהיה בדברו.

ברגע שהרתיחו אותו,

עשו אותו כמו ריבה,

פקע מעל זה שם יין.

גם אם אחר כך ילכו ויערבבו אותו עם מים,

הם לוקחים את הריבה הזו,

שמים 20% ממנה בתוך הבקבוק ו-80% מים.

כיוון שהרוב הוא מים, לכן אי אפשר לברך על יין משוחזר עין גדי הגפן,

גם אם זה דומה קצת בטעם, אפילו, אחי, זה לא יין אמיתי,

כך שראוי לכתחילה לברך עליו שהכל.

רק בדיעבד, אם טעה ואמר הגפן, בדיעבד יצא. אבל לכתחילה ראוי לברך על זה ברכת שהכל נהיה בדברו.

לגבי היין של האחים משור,

בדרך כלל רוב סוגי היינות שם אין בהם 51% יין,

ולכן הברכה עליהם אינה הגפן אלא שהכל נהיה בדברו.

רק לגבי היין של כרמל מזרחי,

שם בדרך כלל האחוזים רבים יותר,

זה מגיע ל-51%.

שם אפשר לברך על זה הגפן,

כגון התירוש וכיוצא בו.

אבל היין של האחים משור,

רוב היינות שם אין בהן רוב יין.

אפילו היין ישן-נושן של האחים משור, יש שם רק 25% יין.

השאר,

תערובת של אלכוהול, סוכר וכיוצא.

ולכן לא כדאי לכתחילה לקנות דבר כזה ולציין בו על ידי חולה.

גם יין קונדיטון שלהם, גם בו אין הרבה אחוזים.

למרות שזה יקר, יש שם סך הכול 6% יין.

השאר, תערובות אחרים,

שמים בזה סוכר, אלכוהול, תמציות, טמרהינדי,

יש שם הרבה דברים טעימים.

רק היין הטעים אין שם.

אם הוא נמצא, הוא נמצא ב-1% קטן מאוד.

לצערנו אנחנו פוגשים את הקללה הזו בסוף מסכת סוטה.

המשנה שם מתארת

מה יקרה בשנים האחרונות שלפני הגאולה,

בסוף תקופת הגלות.

המשנה מביאה הרבה דוגמאות שהחוצפה מתרבה בעולם,

קלה בחמותה, בת קמה באימה,

פניה דורק לפני הכלם.

אחד הדברים שכתוב שם,

יש הרבה ענבים.

ענבים בשפע, אבל יין ביוקר.

זה מה שאנחנו רואים.

לא חסר ענבים,

לך ותקנה ארגזים שלמים במחיר יחסית זול,

אבל על 6% יין לוקחים לך מחיר של בקבוק שלם.

עושים צחוק מכל העניין הזה,

ואין מי שיפקח על האנשים האלה.

אילו היה משרד המסחר והתעשייה היה אחראי על כל העניינים האלה,

היה צריך לקרוא אותם לסדר,

ולא היה יכול להרשות להם שישתוללו בצורה כזו.

אבל אין דורש ואין מבקש. הם עסוקים בדברים הרבה יותר חשובים.

יש להם שב״כ, שב״ס, אני יודע, כל מיני דברים חדשים ומקרים.

לכן אין להם זמן לחשוב על הדברים הקטנים האלה, את הבעיות האלה הם משאירים לנו.

אנחנו אוכלים את הבעיות האלה, שותים את הבעיות האלה.

ולכן אדם שאין לו דבר אחר,

יש לו רק יין כזה, בבקשה, מותר לשתות.

אין עוון לשתות יין של שור,

אבל תברך עליו שהכל נהיה בדברו.

כמו שאתה מברך על פטל,

אז כך גם תברך על אותו דבר. אין שום בעיה, הלווה לכול עלמא, יצאת ידי חובה.

כמה שברים.

כמה שברים.

ברוך אתה,

אלוהים ומלך העולם שהכל נהיה בדברו.

מה נראות הכלים מלאה?

אני לא מכיר

את ההבדל בין השברים.

יש אנשים שיודעים להבחין.

יש להם תעודות זהות לזהות לזהות את השברים.

אני לא יודע, לא מכיר אף אחד. אני יודע שחלק מהם יש עליהם לעז.

ולכן אדם ירא שמיים, שומר נפשו ירחק מהם.

אתה שואל לגבי האחים כהן, שמעתי שזה טוב. אני לא מכיר, לא יודע,

אבל אומרים שזה טוב.

אומרים ששם יש 51% יין.

לא בדקתי אף פעם, לא הייתי שם.

גם בכרמל לא הייתי, אלא אני ניזון מהשמועה. שמעתי שכרמל זה בסדר, אני מקווה שכן.

אבל להיות בטוח, אני לא בטוח.

אני אגיד לך מה אני עושה.

האם אשתדל להשיג יין ביתי?

יין ביתי זה הטוב ביותר, הבטוח ביותר.

יש יהודי במאה שערים שמוכר יין ביתי.

קצת ביוקר, אבל זה כדאי.

תקנה בקבוק אחד כזה,

אין יותר טוב מזה.

אפילו אם אתה משלם עוד שני שקלים, זה טוב.

או שתעשה בבית. יש לך עכשיו, הימים ירוי ביקורי ענבים,

עוד מעט יגיע זמן הבציר.

אם אדם מומחה ויודע לעשות, שיעשה במו ידיו את היין.

אין יותר טוב מזה, זה הבטוח ביותר והטוב ביותר.

שם אתה יודע מה אתה שותה. אתה יודע שזה יין ולא מים.

שם אצל האחרים אתה לא יודע.

אם הם מרמים אותך או לא, זה בעיה.

אומרים שגם מליעז טוב, כך אומרים. אני, שוב, לא בקי אף פעם, לא הייתי ביקף שם,

אבל אומרים שיש בזה יותר מ-51%.

בעיינות הפשוטים כן, בישן נושן לא.

אני עובר הלאה לסעיף ב'

הבוסר אין עליו את ברכת הפרי,

ולכן אם יש לך ענבים שעדיין לא התבשלו ועדיין הם בוסר,

אי אפשר לברך על הבוסר הזה את ברכת בורא פרי העץ,

אלא על הבוסר מברכים בורא פרי האדמה.

אבל כל זה כשהגיע הגודל של הענבים לגודל של בוסר.

אבל בחודש ניסן אפילו בוסר זה עדיין לא,

זה עדיין סמדר.

השלב הראשון, אתה מוריד אותו שתי דרגות.

במקום העץ אתה אומר שהכול.

רק אם זה גדל יותר,

במקום סמדר זה הגיע לגודל של בוסר,

אז במדרגה של בוסר אתה עולה דרגה,

במקום שהכול, אתה מברך על זה אדמה.

הגיע להיות ממש ענבים טובים, טעימים,

אתה רואה מבחוץ את הגרעינים,

זה סימן שזה ענבים טובים, טעימים,

אז אפשר לברך על זה בורא פרי העץ.

כך גם בכל הפירות, זה כלל יסודי בפירות.

מתי חכמינו תיקנו לנו את הברכה בורא פרי העץ על הפירות?

כשהפרי הזה בשל.

פרי בשל, ראוי לברך עליו את הברכה בורא פרי העץ.

אבל אם הפרי הזה עדיין אינו בשל,

אי-אפשר לברך עליו בורא פרי העץ,

אלא מורידים את זה לרגע. אני אקח דוגמה פשוטה בשקדים.

השקדים מברכים עליהם בורא פרי העץ,

אבל בחודש אדר מגיעים לשוק

שקדים ירוקים.

השקדים האלה נאכלים עם הקליפה,

ועל השקדים האלה מברכים שהכול נהיה בדברו.

נפקא מינה שנייה,

אם הפרי שלם אפשר לברך עליו גם שהחיינו.

פעם ראשונה אתה אוכל את הפרי, אתה מברך עליו שהחיינו.

אבל אם זה עדיין בוסר,

על בוסר אין ברכת שהחיינו, כמו שנראה לקמן בסימן רכה.

לכן,

על אותם השקדים הירוקים אתה מברך רק כשהכול,

כי זה לא עיקר הפרי, זה עדיין בוסר.

מצד שני, אין לך אפשרות לברך על זה את ברכת שהחיינו,

כיוון שזה בכלל בוסר.

כך אוהדים בשאר הדברים. לאו דווקא הדבר הזה,

דובדבנים או כל פרי אחר שעדיין לא הגיע לשלמות,

עדיין זה לא מבושל כל צורכות, זה מגיע לשוק בוסר.

אפילו אם אתה אוהב את זה, תאכל. אין עוון לאכול,

תברך על זה כיוון שאתה נהנה,

אבל הברכה כאן יורדת דרגה.

במקום שיברך על זה העט,

צריך לברך על זה, ברכת שהכל נהייה בדברו.

אם האדם הזה לא ידע את הדין, לקח את השקדים הירוקים,

טעה וברך עליהם בורא פרי העץ,

בדיעבד יצא.

כך נשמע מדברי הראשונים וכך מסביר בהרחבה בספר פנים מאירות,

העתיקו אותו שאר הפוסקים.

הפנים מאירות מסביר לנו יפה מדוע.

אם האדם הזה לקח את השקדים הירוקים וברך עליהם העץ,

וכי האדם הזה שיקר?

יש כאן שקר? חלילה.

מה שהוא אמר זה אמת.

האמת שהשקדים האלה הם פירות העץ,

ולכן אי אפשר לומר לו שלא יצא,

אי אפשר לומר לו שבדיעבד זה ברכה לבטלה. חלילה.

בדיעבד יצא.

עוד נאמר, לקחתי כוס יין.

במקום לברך על היין את הברכה הראויה לו, בורא פרי הגפן,

טעיתי,

אמרתי על היין בורא פרי העץ.

מרן כותב לקמן שיצאתי.

זה לא שקר.

היין הזה הוא פרי עץ, הוא צמח על העצים. הענבים צמחו על העצים.

לכן מדיעבד יצא.

או לומר, האדם הזה לקח תפוח זהב, תפוז,

וברך על זה בורא פרי האדמה. בדיעבד יצא.

גם עץ, התפוז, נמצא באדמה. בכלל מתי ימנה?

לכן כל שהמשמעות אינה מסולפת,

ממילא הברכה היא בסדר.

מתי אתה אומר שלא יצא אפילו בדיעבד עם שינה?

לקח תפוח אדמה,

במקום לומר בורא פרי האדמה, טעה.

בירך על זה בורא פרי העץ.

זה שקר.

מה, תפוחי אדמה זה עץ? על איזה עץ זה צמח? זה שקר לכזב.

על זה אתה אומר לא יצא גם בדיעבד,

חייב לחזור ולברך שוב, עוד פעם, בורא פרי העץ.

כך עובדים על כל הדברים,

על כל הירקות שברכתם בורא פרי האדמה,

אם טעה וברך עליהם העץ ועצה.

מתי אנחנו אומרים יצא?

רק בדוגמאות הללו,

אם אמר דבר שהוא אמת ולא שקר, בדיעבד יצא. לכן,

אדם שרוצה לאכול ריבה, בלי לחם,

אלא יש לו שם ריבה של צאנים או ריבה של שזפים, הוא אוהב את זה,

לוקח בכף,

רוצה לאכול בצורה כזאת, צריך לברך על זה שהכול נהיה בדברו.

נכון שזה בא משזיפים,

והשזיף הוא פרי עץ,

אפילו אחי, כיוון שזה מבושל וזה יתרסק לגמרי,

אתה לא רואה את הפרי שלם,

לכן זה יורד לדרגת

שהכול נהיה בדברו.

זה לכתחילה.

אבל אם האדם הזה יתבלבל,

הוא ראה כתוב על זה ריבת מישמיש,

מישמיש זה עץ, לקח, אמר, בורא פרי העץ.

דיעבד יצא, זה לא שקר. זה נכון שהריבה הזו,

היסוד של הריבה הזו בא מפרי העץ,

ולכן בדיעבד יצא ידי חובה.

יש לדר,

לדר הזה זה מילה ביידיש.

התרגום של המילה הזו בעברית זה עור.

לוקחים את המישמיש, מרסקים אותו,

מבשלים אותו,

שוטחים אותו כמו עור.

בערבית אומרים אמר דין.

הדבר הזה,

אם אדם שואל מה כדאי לברך עליו לכתחילה,

שהכול נהיה בדברו, כמו שאמרנו בריבה.

טעה וברך עליו העץ, שוב, גם בזה בדיעבד יצא, כי זה אמת,

זה לא שקר.

כך הוא הדין בכל הדברים שנראה לכמן.

אם אדם יש לו גרעינים של מישמיש,

או גרעינים של

שזיפים.

לקח אותם, שבר אותם, והוא יודע שהם מתוקים.

הוא שואל אותך,

מה כדאי לברך עליהם לכתחילה?

אומרים לו שהכול נהיה בדברו.

הוא טעה, אמר במקום שהכול,

אמר בורא פרי העץ,

בדיעבד יצא.

וכי הגרעינים האלה לא צמאו על העץ? זה לא שקר.

לכן בדיעבד, הברכה שלו שאמר תפסה.

הדבר מועיל ויכול להמשיך ולאכול.

כך הוא הדין גם גרעינים של אבטיח.

הברכה שהאדם מברך עליהם היא שהכול נהיה בדברו.

אדם נוטע את האבטיח, זורע אבטיחים,

לא בשביל לאכול את הגרעינים,

אלא זורעים כדי לאכול אבטיח.

ולכן הגרעינים זה לא עיקר הפרי,

ומברכים על גרעיני אבטיח שהכול נהיה בדברו.

אם האדם הזה לא ידע, מסכן עם הארץ,

טעה וברך על זה בורא פרי האדמה מדיעבד יצא.

למה? כי זה אמת.

זה לא שקר,

זה באמת, הגרעינים האלה צומחים באדמה.

ולכן מדיעבד יצא ידי חובה,

וכן כל כיוצא בהם.

אפילו על ענבים, אם אמר בורא פרי הגפן, יצא.

למה?

הענבים האלה הם פרי גפן, זה נכון.

העץ של הענבים שמו פרי גפן,

ולכן גם שם מדיעבד יצא.

ולכן, על זה הדף. לכן,

תמיד צריך להבדיל בין שני דברים.

השאלה, קודם כול, לכתחילה.

אדם צריך להיזהר לדייק מאוד בברכות,

על כל מין לברך את הברכה הראויה לו, לברך לכתחילה בצורה נכונה.

אבל אם קרה לו טעות,

לא ימהר לחזור לברך,

כי הרבה פעמים ייתכן שבדיעבד כן יצא ידי חובה, הוא בדיעבד לא חייב לחזור ולברך.

לכן, יהיה זהיר לבדוק קודם כל את ההלכה.

אם הוא יודע שגם בדיעבד לא יצא, זה משהו אחר.

אבל אם בדיעבד יצא, אסור לו לחזור ולברך.

יש דברים שלא מברכים עליהם בכלל.

יש דברים שהם לא טעימים.

האדם הזה, מסכן חולה,

קיבל מהרופא כדורים.

אז הכדור הזה הוא לא מתוק, הוא מר. הוא מוכרח לבנוע את זה כדי להיות בריא.

על דבר כזה, נכון שהוא מכניס לפה בולע,

אין ברכה.

או נאמר, האדם הזה שותה שמן זית.

על שמן זית גם כן אין שום ברכה.

הסיבה היא, שמן זית זה גורם נזק לאדם.

זה מביא לאדם אולכוס.

כשאדם רוצה להתאבד,

לא כל כך קשה להתאבד. ישתה בקבוק שמן זית, נראה איפה הוא יגיע.

מה?

נכון שזה מביא זיכרון. הוא יהיה בהר המנחות שם, הוא יזכור מה הוא שתה.

שם בקבר הוא יזכור תום,

בהרבה שנים.

זה מביא זיכרון אם שותה את השמן זית בתערובת.

כגון.

אתה לוקח סלט,

שם שם שמן זית.

אז יש שם גם דברי אוכל בתערובת כזו,

אז שמן זית באמת מביא לזה זיכרון, זה טוב מאוד.

אבל כשהוא שותה שמן זית לבד, ככה הוא לוקח ושותה,

זה כמו שאמרתי, זה סכנה.

ולכן גם אין ברכה על דבר כזה.

דבר שמזיק לגופו של האדם,

לא תקנו על זה חכמינו ברכה, כלל ועיקר.

לא יברך, לא עץ ולא שעקול.

יש לברך עליו דיין האמת.

מה אומר?

יש חתיכות גדולות של זה.

נכון.

אנשים שעושים בימים כאלה ריבה בבית,

הריבה שעושים בבית, קומפות וכיוצא בהן,

בדרך כלל הפרי הוא שלם.

לכן, תיקח עתיך מהפרי השלם,

תברך העץ ותפתור את שאר חלקי הריבה.

בצורה כזו, זה הדבר הטוב ביותר.

כי גם אם הפרי מבושל, אם הוא עדיין ניכר

ושלם, או שהוא לפחות חצי, ניכר הדבר,

יהיה אפשר לברך עליו

את הברכה האמורה.

איזה מין?

אדם ששותה מיץ תפוזים יברך על זה שהכול.

אבל כשאני אוכל אבטיח,

נכון שאבטיח, ברגע שאני מתחיל ללעוס אותו, כולו הוא מיץ.

תשאיר לי אחי, אתה לועס אותו.

ולכן הברכה על האבטיח בורא פרי האדמה.

רק אם תסחט אותו במקסר,

תשתה מיץ אבטיח,

המיצים האלה, תמיד זה יורד דרגה שהכול נהיה בצבורו.

רק היין עולה דרגה.

אבל כל המיצים האחרים,

מיץ רימונים, מיץ אבטיח, מיץ תפוזים, אשקוליות, כל הדברים האלה, כולם ברכתם שהכול נהיה בדברו.

אם האדם הזה לקח כוס מיץ תפוזים רגיל של השוק ובירך עליו בורא פרי העץ,

גם בדיעבד לא יצא ידי חובה.

הסיבה היא כך,

שם,

אין שם מיץ תפוזים אמיתי.

יש שם 90% מים.

אחר כך יש שם תרכיז בטעם של תפוזים,

סוכר, צבע מאכר,

עושים לך, ויקרא שמו בישראל מיץ תפוזים.

זה בלוף.

ולכן שם גם בדיעבד לא יצא.

בדוגמה שסחטת, בדיעבד יצאת.

אבל מה שאין כן בדוגמה הזו, גם בדיעבד לא יצאת.

אני שומע חמישה ששואלים,

אני אמשיך הלאה, עוד סעיף.

אתם לא יודעים לעשות אותה טבע שאלות?

אני מסכים איתך, אם בדיעבד טעה ואמר על הלדר בורא פרא האדמה, בדיעבד יצא.

אבל לכתחילה, כיוון שזה מרוסק לגמרי,

לכן זה יורד שתי דרגות,

מברכים על זה שהכול.

כך הוא הדין על תפוחי אדמה מרוסקים,

שנקרא בלשון האנשים פרא.

גם זה ברכתו שהכול נהיה בדברו.

וכן כל כיוצא בהם.

אם זה מרוסק לגמרי, זה יורד דרגה.

במקום עץ או אדמה,

זה יורד תמיד לברכת שהכול נהיה בדברו.

היית אומרת,

אפשר לקרוא מערובי אצלנו?

כן, מותר.

הסיבה היא, כל דבר שנאכל כמו שהוא חי, אין בו דין בשולי גויים.

והלדר הזה, היינו המישמיש, נאכל כמו שהוא חי.

גזר מבושל, היות והוא לא מרוסק,

מברכים על הגזר, בורא פרי האדמה.

מרק ירקות,

הברכה של מרק ירקות, בורא פרי האדמה,

משום שאינך מרסק את הירקות שם,

אלא הירקות, טופחי האדמה, הגזר או דברים אחרים שיש שם הם שלמים, ולכן אתה מברך בורא פרי האדמה על הירק ופוטר בזה גם את המרק שהוא טפל לירקות.

אסור לברך שהכול על המרק,

אלא רק בורא פרי האדמה.

כך הוא הדין גם מרק פירות.

בישלתי את השזיפים והמשמיש, עשיתי מהם מרק פירות.

אני מברך בורא פרי העץ על הפרי, כי הפרי שלם.

הוא לא נימוח כמו הריבה, אלא הוא נשאר שלם.

אני מברך על זה העץ, הוא פוטר גם את המרק פירות.

אין ברכה נוספת שהכול על הקומפות הזה,

אלא רק

פרי העץ בלבד, ברכה אחת בלבד, ולא יותר.

האמת היא שיש עניינים שבגבולות יש צימוקים.

למה זה יהיה בטעים?

אז מה, מותר אצטרכו לזה עץ כשלא? מותר, והברכה, שהכול.

נו, אז מה יש? מה בכך?

אני בעצם אשמח שגם לא רואה מהם להוציאים אותו.

זה לא נעצר?

לא.

אם זה צימוקים שלוקחים,

מבשלים את הצימוקים האלה בצורה יבשה,

ולא סוחטים,

אלא מבשלים, מרסקים את זה ועושים מזה, לדר יהיה מותר.

מה שמרן כתב ביורא דעה בסימן קכג,

שהדבש שעושים מהענבים יש בו יין נסך,

שם מדובר שהם סוחטים.

סוחטים מפרידים בין החרצנים והזגים לבין זה,

ולכן יהיה הדבר שונה.

בית הלדר, לא עושים אותו מצימוקים.

הם מערבבים קצת צימוקים, אבל הרוב זה לא צימוקים. הרוב בדרך כלל זה מישמיש.

הלדר הטעים, אם הוא עשוי ממישמיש. אם הוא עשוי מצימוקים,

אנשים לא יקנו את זה.

ולכן, מה שאתה אומר, קודם כל המציאות לא כך. בית,

אתה לא יכול לאסור את זה, משום שאף פעם זה לא היה יין כדי להיאסר משום יין נסך, ולכן הדבר מותר.

יש להם תולעים?

אין חשש שיהיה בזה תולעים,

כי בדרך כלל היום עושים את זה בבית חרושל בצורה נקייה יותר.

פעם, לפני עשרות שנים, היו עושים את זה בצורה פרמטיבית,

ובאמת היה חשש.

בזמן האחרון עושים את זה בצורה יותר טובה, יותר נקייה,

ולכן אין חשש

שהכל נהיה בדברו.

אלא אם כן, הרבה פעמים בגזר המרוסק הזה,

אם תחפש,

תמצא שם את הזנב.

כשמרסקים בפומפייה, מגיעים לזנב, את הזנב אי אפשר כבר לרסק.

אז את הזנב משאירים כך.

אז זו עדיין חתיכה שלמה.

תברך על הזנב הזה, בורא פרי האדמה, ותפצור את כל הגזר.

אבל אם אין, כשמרסקים את זה במכונה, המכונה מרסקת גם את הזנב. לא נשאר שמה גם זנב.

לכן שם תברך על גזר מרוסק שהכל נהיה בדברו, משום שגם שם הוא מרוסק לגמרי, מרוסק לחלוטין,

ולכן הברכה שלו שהכל נהיה בדברו.

אבל אם טעה וברך על זה בורא פרי האדמה,

בדיעבד יצא ידי חובה.

אבל לגבי הגזר לא אפשר להגיד לך.

גם הריבה היא חתיכה ראויה להתכבד. אם יש לך ריבה של מישמיש,

הריבה לא טעימה,

אז אתה לא ראוי לכבד בזה אורחים? ודאי שכן, אפילו אחי.

תלוי אם זה מרוסק או שלם.

אם אתה רוצה לברך בורא פרי,

אם זה עץ או אדמה, לא חשוב, אבל המילה פרי, כשהפרי שלם.

אם זה מרוסק לגמרי, המילה פרי לא נדבקת.

ולכן יורד הרגעה מפרי העט לשעקול.

אתה לא יכול לחבר את הברכה בורא פרי.

כן.

גרעיני חמניות

וחמניות בורא פרי האדמה.

רק גרעיני אבטיח, שהכול.

ההבדל בין שניהם הוא כך.

כשרוצים לעשות

גרעיני דלעת,

הם נוטעים מראש את הדלעת בשביל הגרעינים.

יש זן מיוחד בדלעות

שהדלעת לא טעימה, הדלעת נזרקת,

אבל יש שם כמות עצומה של גרעינים טובים.

כך זורעים בטורקיה.

גרעיני החמניות האלה תוצרת הארץ,

אבל גרעיני הדלעת תוצרת טורקיה. ושם בטורקיה יש זן מיוחד כזה,

ולכן יוצא להם בשפע כמויות עצומות של גרעינים.

תדלעת זורקים. נמצא שהעיקר בשביל הגרעינים.

לכן מתאים לקרוא את זה בשם בורא פרי האדמה,

כי הזריעה היא לשם הפרי הזה לגרעינים הללו.

כך הוא הדין גם בחמניות.

זורעים את החמניות לשם פיצוח גרעינים.

אומנם עושים גם שמן,

אבל האחוז שעושים שמן חמניות הוא אחוז קטן.

הרוב הגדול 90% ובא לצורך אכילת הגרעינים,

ולכן גם הגרעינים הלבנים, גרעיני הדלעת, וגם החמניות, בורא פרי האדמה.

אבל גרעיני האבטיח, שם זה שהכול.

כי זורעים מי עיקרה בשביל האבטיח,

ודרך אגב יש גם גרעינים.

לכן שם זה יורד דרגה לשהכול.

פופקורן, מה שקוראים לזה מן,

הברכה שלו היא בורא פרי האדמה.

לא רק תירס, מברכים על זה, בורא פרי האדמה,

אלא גם הפופקורן הזה,

יש זן מיוחד בתירס

שזורעים בקיבוץ סעד במיוחד בשביל הפופקורן,

כדי שזה יוכל להתנפח טוב.

ולכן,

כמה שזורעים על דעת זה, לכן הברכה היא בורא פרי האדמה.

הסברס, הברכה עליו, בורא פרי העץ.

יש עץ, סברס,

שמתקיים שנים רבות, ולכן לכתחילה בורא פרי העץ,

ובפעם הראשונה שאתה אוכל את הסברס, תברך עליו גם שהחיינו.

תלוי אם זה מרוסק טוב או לא.

נכון, נכון. אם זה לא מרוסק טוב, אני מסכים איתך.

אבל היום בישיבות יש כבר מכונה שמרסקת,

וזה מרוסק מאה אחוז.

אז הלשון פרי כבר לא תופס כאן, היות שזה מרוסק לחלוטין,

ולכן המנהג הוא לברך על זה שהכול.

כל זה אם אתה לא אוכל לחם.

אם אתה אוכל לחם בארוחת צהריים, אין שום ברכה, כי הברכה המוציא פותרת את הכול.

כן.

קומפות.

אני מברך על הפרי לבנות את המשקה. נכון. אתה מברך על הקומפות רק על הפרי, בורא פרי העץ,

אתה פותר את המשקה.

תשאי לו אחי, תשאי לו אחי.

יברך על הפרי, כי המשקה עצמו קיבל את הטעם של הפרי.

נראה לכנון בסעיף יא,

דברי הרשב״א והראש בדבר הזה, ולכן המסקנה היא, יברך על הפרי העץ ויפתור את המשקה בכל מקרה.

אמרנו שתחפש את הזנב,

תברך על הזנב של הגזר אדמה ותפתור את השאר.

אם אין לך, לא מסרת את הזנב,

תברך על זה שהכול.

גם בתפוח עץ מרוסק, גם שם יהיה אותו כלל. כיוון שזה מרוסק,

זה יורד דרגה ומברכים על זה שהכול דהייה בדברו.

אתם רק שואלים, לא מביאים לנו לטעום.

הייתם מביאים הלכה למעשה, היינו מבינים יותר טוב את השאלה.

אמרנו קודם על הגרעינים של המישמיש,

מברכים שהכול נהיה בדברו.

בדיעבד אמתעה ואמר העץ, בדיעבד יצא.

אדם שלוקח צימוקים, אוכל אותם כמות שהם, הברכה היא העץ.

לקח את הצימוקים,

בישל אותם עם קצת מים.

המים האלה הם טפלים לצימוקים.

הברכה העץ פותרת גם את המים,

אבל אם הוא הלך וסחט,

תפריד בין הצימוקים למים,

כאן בדוגמה זו,

המים האלה הפכו להיות דינם כדין יין,

וברכתם היא בורא פרי הגפן.

לכן צריך להיזהר שגוי לא ייגע בהם, כדי שזה לא יהיה יין נסך.

שקדים ואגוזים, ברכתם היא בורא פרי העץ.

גם אגוז קוקוס,

גם האגוז הזה, גם כן ברכתו, בורא פרי העץ.

ועליו אין ברכת שהחיינו,

כי השקדים והאגוזים האלה מצויים כל השנה כולה.

מתי שאתה רוצה, אתה הולך וקונה מהחנות,

ולכן עליהם אין ברכת שהחיינו.

על סוכר מברכים שהכול.

טעה ואמר על הסוכר, בורא פרי האדמה, בדיעבד יצא, משום,

איך עושים את הסוכר?

זה לא יורד מהשמיים,

אלא יש

סלק סוכר שצומח באדמה.

לכן הברכה שהוא אמר, בורא פרי האדמה, זה לא שקר,

זה אמת.

הסלק סוכר צומח באדמה,

ולכן בדיעבד ימתעה וברך על הסוכר בורא פרי האדמה, יצא.

אבל לכתחילה מברכים על הסוכר שהכול.

הפוסקים אמרו דוגמה נוספת

שאינה להלכה בזמן הזה.

הרדב״ז שדן בנושא,

הוא דיבר על הסוכר שהיו עושים אז.

אז היו עושים את הסוכר מקנה סוכר,

קנה סוף.

לפעמים מביאים לשוק

קרשים ארוכים, צבע חום,

ואנשים מוצצים את המיץ שלהם.

מהקנים האלה היו עושים את הסוכר.

זה עץ.

ולכן,

נכון שלכתחילה צריך לברך על הסוכר שהכול.

אם טעה ואמר על הסוכר בורא פרי העץ,

כיוון שעשו אותו מאותם הקנים שהם עץ, בידיעבד יצא, זה לא שקר.

אבל היום בזמננו זה שקר.

היום לא עושים מהקנים האלה את הסוכר.

היום עושים מהסלק סוכר. הסלק הזה הוא לא עץ.

ולכן, אם האדם טעה ואמר על הסוכר הזה, בורא פרי העץ,

היום לא יצא.

אין לדמות למה שאמרו הפוסקים שבדיעבד יצא,

כי היום המציאות שלנו שונה.

מלכתחילה צריך לברך על שוקולד שהכול נהיה בדברו.

טעה ואמר על השוקולד,

בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה,

בדיעבד יצא.

למה?

החומר יסוד בשוקולד זהו,

לא רק הסוכר, הקקו,

הקקו.

זה העיקר.

הקקו צומח בעץ.

חומר יסוד זה למעשה הקקו, ולכן רוב הפוסקים דעתם לברך לכתחילה על השוקולד,

בורא פרי העץ.

נכון שההלכה לא כך.

זה מרוסק, רק מבושל, ולכן אנחנו מברכים לכתחילה שהכול.

אבל אם הוא אמר בורא פרי העץ, זה לא שקר.

זה נכון. אמת, נכון הדבר,

זה היה כולו מהעצים.

ולכן בדיעבד אם טעה ואמר על השוקולד, העץ או האדמה,

גם אדמה שברך על פרי העץ, בדיעבד יצא.

לכן, בשוקולד

יש ארבעה ברכות שבדיעבד, אם ברך, יצא ידי חובה, והן עץ,

אדמה,

שהכול מזונות.

כל דבר שאדם אומר, מזונות, בדיעבד יצא.

כי יש בזה קלוריות, וזה מזין.

רק אם תאמר על המים, שהכול נהיה בדברו, זה שקר. המים לא מזינים.

אבל חוץ ממים ומלח, שאר הדברים האחרים,

זה כל דבר שאדם אומר, מזונות,

בדיעבד יצא ידי חובה.

לכן, גם לגבי השוקולד,

אמרנו, לכתחילה שהכול,

בדיעבד, כל ארבע הברכות יכולות לפתור את השוקולד,

והן מזונות עץ, אדמה, שהכול.

על הלחם יש חמישה ברכות שבדיעבד, אם ברך,

יצא ידי חובה, והן

מלכתחילה המוציא.

בדיעבד, אם ברכת בורא מיני מזונות,

עץ, אדמה, שהכול, יצא.

אבל אם ברכת על הלחם,

בורא פרי הגפן, לא יצא.

גם בדיעבד לא יצא.

על היין, כל הברכות, כל חמישה הברכות שיברך יצא,

חוץ מהמוציא לחם מן הארץ.

אם תגיד על הלחם, המוציא לחם מן הארץ, זה שקר, זה לא לחם.

אבל אם תברך על היין, בורא פרי הגפן,

עץ,

אדמה, שהכול, מזונות,

כל אחת מחמישה הברכות האלה, בדיעבד יצאת.

לכתחילה, צריך לומר, הגפן, זו הברכה המתאימה לו.

אבל בדיעבד, כל אחת מהברכות,

זה נכון במידה מסוימת, ולכן בדיעבד יצא.

אתה טמא עלי, איך אני אומר, בורא פרי העץ על הלחם יצא,

אבל עץ שאכל אדם הראשון היה חיטה.

אתה רואה שזה היה עץ, לא?

לכן בדיעבד לפחות, יצא.

יש מחלוקת, אני לא אומר שזה מוסכם.

לא אמרתי לך לברך לתתחילה, בורא פרי העץ על הלהם, חס ושלום.

נספק ברכה לבטלה.

אני אומר, בדיעבד, אם קרה דבר כזה,

שגה, בירך, נו, בדיעבד, מהי דיעבד אבה?

אתה רואה שהרבה פעמים יש למין אחד כמה וכמה ברכות שבדיעבד יוצא.

לכן, אדם שטעה, לא ימהר לחזור עוד הפעם.

קודם כל יעשה שאלת חכם.

יש לך טלפון, תשאל את החכם אם אמר לך לא יצא.