התחשבות בכוונת הגידול והמציאות המשתנה בהלכות ברכות הנהנין: מלבבות דקל וקשיו ועד עגבניות ירוקות וחדש בבירה

 

- - - לא מוגה! - - - 

המשנה בברכות מל אומרת לנו שדבר שצומח על פירות הארץ אומר בורא פרי האדמה,

דבר שאינו צומח מברכים עליו שהכל מאויה בדברו.

במראיין כאן בסימן ראש דן לסעיף א',

מראיין מפרט לנו הרבה דוגמאות,

כינויים, פטריות וכיוצא בהם, דברים שאיננו היה צומח שברכתם שהכל.

אבל מראן ממשיך והביא לנו דוגמאות

שהגמרא והפוסקים כתבו גם דברים שהם מהצומח,

לפעמים ברכתם שהכל. כגון, מראן כותב על הקורה.

היום בעברית שלנו אנחנו קוראים לזה לבבות דקל.

הגמרא אומרת שעל דבר כזה מברכים שהכל.

ולמה?

אדם נוטע את אותם עצי תמרים, עצי דקל,

כדי להוציא את התמרים, לאכול את התמרים,

וזה לא נעשה, לא ניטע בשביל הקליפה שעל הגזר.

אלה דברי הפוסקים,

כך מראן כותב וכך ההלכה.

אבל היום בהווה מביאים לנו קופסאות שימורים.

כתוב עליהם, נבבות דקל.

כאן המציאות היא שונה.

הם הולכים לג'ונגלים,

שם יש הרבה מטעים של עצי דקל.

הם כמעט לא מתעסקים בתמרים,

אלא כל מה שהם הולכים לשם לקטוף,

את הקליפה שמסביב לגזע.

אותה קליפה שמכונה בשם נבבות דקל,

את הקליפה הזו הם מביאים לנו באותן קופסאות השימורים.

ואנחנו לומדים מדברי רבנו ירוחם,

שכל דברי הגמרא,

כשאנחנו לוקחים מאותם העצים את התמרים,

התמרים עיקר,

דרך אגב אתה לוקח את הקליפה הזו,

מה שנקרא בלשון הגמרא קורה,

וזה הברכה שהכול.

אבל אם העיקר אלה הם לבבות הדקל,

אתה רואה גם לפי המחיר.

הם מוכרים קופסא כזו של 300 גרם במחיר של 12 שקלים.

אתה רואה את המחיר.

יותר יקר אפילו מהתמרים.

ולכן, בחי גוונה, אם זה העיקר,

אומר רבנו ירוחם, יברך על זה ברכת בורא פרי האדמה.

לא שייך לברך על זה בורא פרי העץ.

פירות שצומחים על הענפים של העץ,

על זה שייך לומר בורא פרי העץ.

פה אתה לוקח את אותן נבבות הדקל מסביב לגזע.

מה שאתה לוקח מסביב לגזע,

אתה יכול לעלות אותו דרגה במקום שהכול יעלה לדרגת בורא פרי האדמה.

אבל זה לא יהיה פרי העץ.

הזכרנו בשיעור הקודם לגבי הפאפאיה.

גם שם אנחנו לא מברכים על פרי הפאפאיה ברורא פרי העץ אלא רק ברורא פרי האדמה. גם שם הפרי לא בא על הענפים אלא הפרי צומח, מהגזע צומח הפרי.

כך גם בנושא הזה של לבבות הדקל, שזה בא מסביב לגזע.

ולכן אנחנו יכולים לשנות דבר אחד,

להעלות דרגה,

כיוון שזה העיקר במקום שהכול יברך על זה בורא פרי האדמה.

אבל להעלות את זה לבורא פרי העץ אי אפשר.

זה הדין בין אחד תחילה.

אם האדם הזה לא ידע, הוא ברך על זה בטעות שהכול בידי עבד יצא.

על הכול אם אמר שהכול נהיה בדברו, בידי עבד יוצא ידי חובה.

אבל אם הוא יודע הנחה יעשה כמו שאמר לנו רבנו ירוחם.

כדבר רבנו ירוחם, כך כתבו רבנו אהרון הלווי, הרעב ואמירי.

ולכן אפשר להורות ולכתחילה לברך על דבבות הדקל ברכת בורא פרי האדמה.

זה מנחה אותנו.

הכיוון של החשיבה בשביל מה נוטעים, בשביל מה זורעים,

זה נותן לנו בהרבה דוגמאות את הכיוון להלכה למעשה, מהי הברכה.

ואני אפרט עוד דוגמה.

פעם היינו מברכים על הגרעינים של האבטיח שהכול נהיה בדברו.

היום אנחנו מברכים בורא פרי האדמה.

כך גם הגרעינים של

חמניות או גרעיני דלעת.

גם עליהם, פעם היינו מברכים שהכול. היום, בורא פרי האדמה. מה השתנה?

למה אנחנו משנים בזה? הסיבה היא כך.

לפני מאה שנה,

חמישים שנה,

היו זורעים את האבטיח כדי לאכול אבטיח.

נשאר בצלחת מעל גרעינים.

האימא הייתה אוספת את אותם הגרעינים,

שוטפת את זה יפה. לכבוד שבת הייתה מניחה במחוות.

היו קולים ואת זה היינו מפצחים.

עיקר הזריעה הייתה בשביל האבטיח.

דרך אגב, אתה לוקח את החרצנים,

את הגרעינים האלה,

ולכן הברכה יורדת מהאדמה בשביל הכול.

זה מה שהיה פעם.

היום המציאות אינה כן.

יש איזן מיוחד,

אבטיח מיוחד שהוא מלא, מלא וגדוש גרעינים.

והם זורעים את אותו אבטיח רק בשביל הגרעינים.

מניחים את זה במסננת גדולה,

האבטיח הולך לאיבוד. הם לא צריכים את זה, האבטיח שם לא טעים.

מה שנשאר להם אך ורק הגרעינים, החרצנים של האבטיח.

את זה הם שוטפים ומזה אנחנו לוקחים בפיצוחים ואוכלים.

אם זהו העיקר, ממילא הברכה היא בורד פרי האדמה.

כך גם לגבי הדלעת.

פעם היו זרעים בשביל הדלעת.

דרך אגב, היה לך גם גרעינים,

ולכן אז הייתה הברכה שהיה הכול. היום זה לא כך.

היום זה זן מיוחד לדלעת שהוא מלא וגדוש הרבה מאוד גרעינים.

ושוב,

הזריעה, הם זורעים את הדלעת לא בשביל לאכול את הדלעת.

את הדלעת בדרך כלל הם זורקים, אין להרבה טעם,

אלא בעיקר בשביל אותם הגרעינים שעל זה הם מקבלים את הכסף הגדול.

ולכן, שוב,

זה הפך להיות,

זהו עיקר גידולו.

ולכן מברכים על זה ברכת בורא פרי האדמה. כך גם לגבי החמניות.

פעם היו עושים הרבה שמן מהחמניות ואנשים לא היו רגילים בזה.

היום רגילים בפיצוחים שאתה מוכר,

כולם קונים את גרעיני החמניות בשביל הפיצוחים.

ושוב,

הרוב ככול,

לא בשביל תעשיית השמן אלא בשביל לאכול אותו כמו שהוא כשמפצחים.

ולכן הברכה גם על גרעיני החמניות,

הברכה היא בורא פרי האדמה. מברכים את הברכה הראויה להם.

מרן ממשיך, מביא לנו עוד דוגמה לגבי שקדים.

על השקד אנחנו מברכים ברכת בורא פרי העץ.

יש שקד שנקרא בשם קשיו.

פעם הרבנים היו אומרים לברך על הקשיו ברכת בורא פרי האדמה.

והיית מתבונן בספרי הפוסקים לפני החמישה.

כולם כתבו אדמה.

היום אנחנו מברכים על שקד הקשו,

בורא פרי העץ.

מה נשתנה? מה קרה?

מדוע אתה יוצר את המהפך הזה?

גם כאן יש את אותו יסוד, אותו כלל.

עץ הקשו נותן פרי גדול כמו תפוז, על זה יש את השקד.

בזמנו, לפני חמישים שנה,

כשהיו נוטעים את המטעים האלה בדרום אמריקה,

היו כל מחשבותם,

כוונתם הייתה רק בשביל הפרי הגדול הזה.

השקד היה דרך אגב,

ולכן לא שייך לברך על זה העץ,

אלא הברכה הייתה על השקד הזה, בורא פרי האדמה.

היום לא.

היום הם למדו שאנחנו אוהבים את השקד הקשור,

ולכן הם אוספים את זה ושולחים לנו.

מקבלים תמורת זה דולרים ויורו,

וכדאי להם מאוד.

אז בשעה שהם נוטעים, נוטעים גם בשביל הפרי הגדול האנסיסי, וגם בשביל השקד.

כיוון שמחשבתם גם על זה,

מומלח חזר להיות שהשקד הקשיו חוזר לברכה הראויה לו,

היינו יברך על זה ולכתחילה בורא פרי עץ.

טעה ואמר בורא פרי האדמה, בדאבד יצא,

אבל ולכתחילה על הקשיו אנחנו מברכים עתה בורא פרי העץ. המהפך הוא בגלל המחשבה שלהם השתנתה.

הם שינו וכוונתם בשביל השקד הקשיו,

ולכן גם אנחנו משנים, גם אנחנו לפי זה מכתיבים ואומרים לברך על זה בורא פרי העץ.

כך הוא הדין גם לגבי השקדים הירוקים.

בשבוע הבא אתה תלך לשוק,

אתה מוצא בשוק את השקדים הירוקים שאוכלים אותם עם הקליפה הירוקה שעליהם.

מה מברכים על זה?

שוב יהיה תלוי לפי המציאות הזו שאנחנו אומרים.

אם האדם הזה נטע את הפרדס השקדים,

הוא נטע את הכול כדי להגיע לתחנה הסופית, יהיה לו שקד קשה ויבש.

על זה הברכה בורא פרי העץ.

אבל כשהוא בא ומפרק חלק מזה,

מוריד את השקדים הירוקים שאוכלים אותם עם הקליפה,

הברכה על זה אומר לנו מרן שהכל נהיה בדברו ואין על זה ברכת שהחיינו.

מתי יכול להיות דוגמה שכן יברך על זה העץ?

מרן כתב לנו למעלה בסימן רב סעיף ב',

האפשרות שנגיע לזה היא

אם המטע של השקדים מוציא שקדים מרים.

אם זה מר,

נא לה, אין לו תועלת במה שישאיר את זה על העץ,

ולכן הוא נאלץ לקטוף את הכול בשלב המוקדם כשזה עדיין ירוק.

אז אם כן, עיקר הפרדס הזה,

עיקר השקדים האלה,

להוריד אותם בזמן שזה ירוק.

ולכן אז במקרה הזה נוכל לברך על זה ברכת פרי העץ,

כמו שכתבו הרבה ראשונים בדען בעל הלכות גדולות.

יש גרסה אחרת בבאג, אבל המסקנה היא כי באנו לראות מרן,

ואין כאן חשש ברכה לבטלה שנאמר ספק ברכות להקל נגד מרן.

כי כאן במציאות זה גדל על העץ, כמו שאמרו המגן אברהם וסיאטו.

ולכן אם אנחנו יודעים בוודאי שאותו מטע השקדים עתיד להוציא שקדים מרים,

ולכן כותבים אותו בזמן שזה עדיין ירוק,

בזה בוודאי הברכה היא העץ.

אבל כשאדם הולך בשבוע הבא לשוק וקונה את השקדים הירוקים האלה,

תלך אחרי הרוב.

ורוב רובם של עצי השקד יש להם שקד מתוק, לא מר.

ואף על פי כן,

למרות שיש אפשרות להשאיר את השקדים האלה על העץ ויצא לך שקד טוב,

הם עושים רווח גם מהסיבוב הראשון,

מרודים חלק מהשקדים מהעץ, מקלים מהעץ, מדוללים קצת,

ולכן על זה אין ברכת בורא פרי העץ, כי זה לא עיקר גידולו,

ולכן הברכה יורדת לשעקול מאויה בדברו.

כמו שאמרנו, אין על זה ברכת שהחיינו,

כך גם על ללווה גפנים ועל החזיז.

מה זה חזיז?

אדם שזורע חיטים,

הקציר הוא בסוף חודש אייר.

האדם הזה, במקום לחכות עד חודש אייר,

הולך מחר בבוקר, לוקח את הקומביין וקוצר.

מה צמח לו מהחיטים?

חיטים קטנטנות, סך הכל הגיעו ל-30%.

מה הוא עושה עם זה?

הוא לוקח, שם את זה על המחבת,

כולה את זה, וזה נעשה מתוק. זה מתמתק,

והוא אוכל את זה כמו שאוכלים את הפיצוחים,

גרעונים או דברים אחרים, הוא אוכל גם את זה.

מברכים על זה שהכל נהיה בדברו.

למה שהכל? הרי אדם שכוסס את החיטה מברך ברור פרי האדמה. למה אתה מוריד אותו דרגה?

שוב,

העיקר החיטה, אדם מחכה עד חודש אייר שיהיה גמר פרי, גמר החיטה.

פה זה לא נגמר,

פה לא הגיע לעונת המעשרות,

בסך הכל 30% גדל,

ולכן הגמרא אומרת יורד דרגה במקום בורא פרי האדמה יברך על החזיז,

על השחט הזה, יברך ברכת שהקהול.

מורנו חכם מן ציון בהסבר דברי הגמרא ביורד לאן סימן ש״א לומד מזה עוד דוגמה.

אדם שקונה עגבניות ירוקות,

יש אנשים שקונים את העגבנייה, כדאי לעשות מזה סלט,

הוא משאיר את העגבניות הירוקות האלה במטבח ארבעה-חמישה ימים, זה נעשה אדום, נעשה בשל כל צורכו,

אוכל את זה עם הסלט,

אם הוא אוכל סלט כזה בלי להילחם, מברך אדמה, אין שאלה.

אבל יש אנשים שקונים את העגבניות הירוקות האלה לעשות מזה כבוש, מחלל.

לוקח יחד עם שום בצל, מיץ, לימון או דברים אחרים,

זה יוצא כבוש, יוצא טעים מאוד.

אם הוא אוכל את זה עם לחם,

הלחם עיקר, אתה מברך רק על הלחם המוציא,

על זה אין שום ברכה.

אבל אם האדם הזה אוהב את החמוץ הזה,

הוא לא לוקח לחם, לוקח את העגבנייה הירוקה שכבש אותה היטב,

לוקח ואוכל אותה לבד.

מה יברך?

תראו, באר מציון חלק ב' הוא אומר,

יברך על זה שהכל נהיה בדברו.

שאל אותו, למה שהכל?

עגבניות זה בורא פרי אדומה.

למה אתה מוריד אותו דרגה?

איזה עוול הוא עשה כשאתה מוריד אותו לשהכול?

שוב, על פי דברי הגבוהה,

עדיין זה לא הגיע לעונת המעשרות.

ההגדרה,

מתי הגיע לעונת המעשרות בעגבניות?

כשהעגבנייה תהיה אדומה.

כל זמן שהעגבנייה הירוקה לא הגיעה לעונת המעשרות, זה דומה לחזיז שאמרנו כאן שברכתו שהכל,

ולכן גם על העגבנייה הירוקה הזו,

גם עליה אם לאוכל אותה בפני עצמה,

יברך שהכל נהיה בדברו.

אין הבדל אם זו עגבנייה רגילה או עגבניות שרי.

העגבניות הקטנות, הגולות, שרי,

גם הן יש,

בכוונה מורידים אותן לשוק שזה עדיין ירוק, בוסר,

עדיין זה לא טוב, לא ראוי לאכילה כמות שבות.

ואנשים שאוהבים לעשות מזה את הכבוש, את המחלל,

לוקחים מזה ועושים,

ומי שירצה לאכול אותם כמו שהם בצורה הזו,

יברך על זה ברכת שהכל נהיה בדברו.

טעה ואמר בפני האדמה, בדיעבד יצא.

במציאות בעבר זה אמת שזה גדל באדמה,

ולכן על פי דברי המגן אברהם מסימן ר״ו סעיף קטן א״ בדיעבד יצא ידי חובה.

אבל בלכתחילה הברכה היא שהכל נהיה בדברו.

יש אנשים שאוהבים ללעוס גת.

הגת הזה יש בו מעט, מעט מאוד מהחשיש.

הם אוהבים ללעוס את זה והם שואלים אם מברכים על זה.

אין לו טעם טוב, הטעם שלא אומר.

תמיד האנשים כאן לטעום,

אז האנשים לא נהנים מזה מצד הטעם.

הם נהנים מהחשיש שיש בו,

לא נהנים מהטעם של הירק,

ולכן לא שייך לברך על זה ברכה.

הבעיה העיקרית בדבר הזה,

לא רק התימנים אוהבים את הגת,

אלא גם התונאים אוהבים את זה.

זה שורץ תונאים.

אז איך אדם יכניס לפה עלים כאלה שיש בהם גם הרבה תונאים?

את הבעיה של הברכה פתרת. אתה אומר להם, אין בזה טעם מתוק,

אתה לא מברך.

אבל מה יהיה עם התונאים?

עדיין לא ראיתי גת גוש קטיף ואיזה הכשר של איזה בדץ שיקדימו רפואה למכה, שלא יהיה על זה תונאים.

ולכן, מי שירצה ללעוס מזה צריך לטפל בו בדיוק כמו שאתה מטפל בפטריזיליה,

חסה, בעדונס, כמו שאתה מטפל בהם.

אתה שם את זה במי אמה או מי חומץ,

אתה שוטף את זה היטב,

אתה בודק כל העלה והעלה,

אחרי שבדק, ירצה ללעוס, למה לא?

אבל אחרי שלעס הרבה צריך להיזהר לא לתפוס הגה.

יש בזה, כמו שאמרתי, מעט מהחשיש,

והאדם מאבד את ההשערה מד מרחק.

אם הוא נוהג,

הוא רואה מרחוק רכב,

הוא חושב שהאוטו הזה רחוק ממנו שני קילומטר.

והאמת, הרכב הזה רחוק ממנו עשרים מטר, עשרה מטר.

הוא יכול להיכנס בו.

אולי אדם עובר את הכביש, חוצה את הכביש,

הוא חושב שאדם איזה רחק ממנו שני קילומטר, הוא לא נועט.

האמת היא שהוא קרוב אליו, הוא מאבד את ההשערה הזו, את המד מטר הזה,

ולכן אדם שאכל הרבה, לעס הרבה מהגת,

צריך להיזהר שלא ינהג, ייתן לאשתו. אם אשתו לא לעשה מזה, ייתן לה שהיא תנהג, היא תביא אותו בשלבים לבית כדי שלא יקרה חלילה אסון.

אבל כמו שאמרנו בראש ובראשונה,

צריך לשים לב לגבי הבעיה של התולעים.

אבל אם הוא מקים בזה,

יש עצים של הכפר הערבי נטוש.

הבעל הולך לכלות שקדים שם, אז לפי תעמודות... גם בזה מברכים על זה שהכול נהיה בדברו.

נכון שבהווה הכפר הערבי הזה הוא נטוש,

אבל הם נטעו את העץ השקט כדי לאכול שקדים יבשים,

ולא נטעו את זה על דעת לאכול שקדים ירוקים. הוא הולך וכותב בצורה משונה בזמן שזה עדיין ירוק,

ולכן הברכה עדיין נשארה שהכול נהיה בדברו. מרם ממשיך ואומר,

אל דלעת חיה, מברך שהכול.

הדלעת,

אנחנו מבשלים.

כל המטרה בדלעת לבשל,

ואז זה יוצא טעים לטוב, ואז הברכה עבור הפני האדמה.

אבל אם הדלעת עדיין לא מבושלת,

הוא לוקח חתיכה ואוכל,

יורד לדרגת שהכול, למרות שהוא נהנה מזה,

אבל עיקר גידולו כדי לבשל,

וכאן זה עדיין לא מבושל, לכן הברכה שהכול.

כך הוא עדין גם לגבי שאר הירקות.

אדם לוקח תפוח אדמה.

תפוח האדמה, כשהוא מבושל, ברכתו בורא פרי האדמה.

אבל אם הוא לוקח מהתפוח האדמה הזה, כשהוא עדיין לא מבושל,

למנה ברכתו של הכול.

שאלה זו מצויה הרבה.

לפעמים אנשים יוצאים על פני השדה ועושים על האש,

שמים גם תפוחי אדמה, פתטות.

ולפעמים זה צנוי כל צורכו,

ואתה יכול לברך עליה ברוב פרי האדמה.

אבל לפעמים הילדים אין להם סבלנות.

הוא רק שם את זה על האש, אחרי כמה דקות הוא רוצה לאכול. ייתן לו.

אבל תדגיש לו,

על תפוח אדמה, שזה לא מבושל ולא צלוי,

הברכה היא שהכל נהיה בדברו. עדיין זה לא מבושל ולא צלוי.

אם הוא רוצה לברך אדמה, שיחכה, יהיה לו סבלנות.

לפעמים הוא לוקח שעתיים, שלוש, תלוי איזה גחלים יש לו.

יש לו גחלי רתמים או גחלים אחרים,

לפי זה תגדיר אם זה צלוי כל צורכו או לא.

אבל אם אתה יודע, בוודאי שזה לא צלוי כל צורכו,

ממילא הברכה תהיה במקום אדמה שהכל נהיה בדברו.

כך גם לגבי הקישואין. גם בקישואין או בכרוב וכיוצא בזה, יש הרבה דברים שאנשים רגילים לבשל אותם. ולכן,

אחרי שהחציל בושל כל צורכו,

הברכה עליו היא ברכת בורא פירו האדמה.

אבל אם החציל הזה עדיין לא מבושל והוא לוקח אוהב לאכול אותו כך, אפילו שהוא נהנה,

אין עליו את עיקר הברכה, בורא פירו האדמה,

אלא יברך על החציל הזה שהכול.

יש אנשים, במקום לבשל את החציל,

במקום לעשות מזה מרק ירקות, במקום זה יש כאלה עושים או כבוש או עם סוכר.

מבשלים את זה עם סוכר,

יוצא גם כן טעם טוב המרקחת הזו,

ויש עליו את הצורה,

על זה יברך בורא פירי האדמה.

אם הוא בישל אותו עם הסוכר פריעו טעים וטום,

כמו כל ריבה שאתה רואה את הפרי, עדיין הפרי לא מרוסק,

לכל הדעות אפשר לברך את הברכה הראויה לו.

פה יהיה אפשר לברך על החציל המרוכח הזה,

אפשר לברך עליו בורא פירי האדמה.

אבל כשהוא אוכל את החציל כמו שהוא נע,

כמו שהוא עדיין לא מבושל, לא מרוכח,

בחיי גוונה יורה דרגה במקום אדמה,

יברך עליו ברכה, שהכל נהיה בדברו.

כך גם על הבצלין.

אדם לוקח את הבצל,

מבשל את זה במרק,

נותן טעם למאכל,

ואם הוא אוכל את הבצל המבושל הזה,

יברך עליו בורא פירי האדמה.

אבל אם הוא לוקח את הבצל הזה כשהוא חי,

הוא לא מחכה עד שיתבשל,

הוא לוקח את הבצל הזה ואוכל אותו כך,

הברכה היא שהכל.

יש אנשים שאוכלים את זה עם הלחם,

לחם ובצל,

אז הברכה המוציא לחם מן הארץ, זה העיקר, פוטר את הבצל.

אבל אם הוא לא אוכל את זה עם לחם, אלא אוכל אותו כמו שהוא,

בחיי גוונה יברך שהכל.

אומנם יש היום הרבה אנשים שהמציאו תורה חדשה.

האנשים האלה, הטבעונים,

הגדיר אותם אורון החכם ממציון, הוא אמר,

האנשים האלה אנשים בריאים,

אבל מתנהגים כמו חונים,

ולכן מחפשים כל מיני מאכלים, כל מיני דברים ושונים,

ולפעמים בעל החנות יש לו לשון ארוכה, לשון מדברת גדולה,

הוא יודע לעבוד עליהם בעיניים.

הוא אומר לו, תאכל את הבצל הזה חי, זה מנקה את הגוף מכל הרעלים,

כך הוא אומר.

צריך לחפש משהו שינקה לו את המוח,

זה אולי יותר מתאים.

לאותם האנשים שהמציאו את התורה החדשה הזו מדברים הרבה שטויות, הרבה דברים וטבעים אבל אנשים הולכים אחריהם, אתה רואה יש הרבה אנשים תמימים הרבה עהדלים הולכים לאותן החנויות ומה שהוא אומר לו זה כאילו הלכה למשה מסיני הוא אומר לו בבוקר תאכל עליברק עניה שם אחד של שור, תאכל בצל אחד ומה שהוא אומר לו זה כאילו משה רבינו אמר טוב שיהיה בריא אותו אדם

אנחנו לא אומרים שיש עוון לאכול מהבצל אבל שידייק עם הברכה,

הברכה היא שהכל נהיה בדברו, זה מה שצריך לעשות כי אדם לא הולך לזרוע את הבצלים האלה בשביל אותם האנשים.

כמה אנשים כאלה יש? יש מעט משוגעים, לא הרבה, עדיין רוב העולם נורמלים ולכן בחיי גוונה הדרך לבשל את הבצל ואין דרך לאכול את הבצל הזה שהוא

חריף מאוד וקשה לאכילה בפני עצמו אין דרך לאכול אותו חי כמות שהוא ולכן הברכה תרד לברכת שהכל נהיה בדברו.

יכול להיות שאם זה לא כל כך חריף היום עושים הרכבות והרכבות האלה לפעמים אתה ממעט את החריפות שלהם איך נקרא לזה חמוץ מתוק חריף מתוק עושים כל מיני הרכבות

אם זה כן נאכל תיתן את זה לכל האנשים כל העולם אוהבים לאכול אותו כמות שהוא חי אם יהיה דבר כזה אז נשנה ונאמר שתהיה הברכה בורא כרי האדמה.

אבל בהווה אני חושב שעדיין הבצלים האלה כל הדוגמאות שהבאתם אני חושב שעדיין רוב האנשים לא אוכלים את זה כמות שהוא זה לא נוח לאכילה בצורה הזו זה חריף אלא רגילים או לבשל או לערב את זה קצת בסלט חותכים

איזה חתיכות קטנטנות משהו אתה מערב בסלט הטוטן אבל לא אוכלים אותו כמות שהוא ולכן הברכה עליו היא ברכת שהכל נהיה בדברו. הגמרא מביאה על קמח שערים גם קמח שערים שהכל נהיה בדברו למרות שזה גורם קצת אולעים במעיים אפילו לאחי הוא נהנה יברך על זה שהכל שחר תימרים או שחר שערים אנחנו קוראים לשחר שערים היום בשם בירה

אין הבדל אם זו בירה שחורה או בירה לבנה הברכה על הבירה היא ברכת שהכל נהיה בדברו.

אמנם יש שם חומר יסוד דהיינו על שעורים אבל כשאתה מבשל כדי לעשות בירה בבישול כל השעורים נמסים לגמרי זה נינוח ולכן אינה ואמנה נברך על זה בורא פרי האדמה המילה פרי צריך

שיהיה לך חלק מהגוש מהפרי פה זה נמס לגמרי ולכן צריך לברך על הבירה הזו בין אם זו בירה שחורה בין אם זו בירה לבנה צריך לברך עליה ברכת שהכל נהיה בדברו.

היום מייבאים גם בירה מחוץ לארץ מייבאים בפחיות מביאים בירה וצריך לשים לב אם זה מהישן או מהחדש

ולחם וקלים וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד אביאכם את קורבן אלוהיכם.

המשנה במסכת קידושין בדף ל״ח המשנה דנה בנושא הזה ומרן כתב לנו את ההלכה הזו פעמיים באהבה

באיר החיים סימן תפטט סעיף י' ובהורא דעה סימן ר״צ״ג.

בשני המקומות מרן אומר גם על חיטה או שעורה שגדלו בחוץ לארץ גם על זה יש את הדין של חדש.

אם אתה לוקח בירה בחודש אייר סיוון הכל זה מהישן.

יש שם הכשר בדף אין בעיה אתה מברך שהכל משוטה.

אבל כעת בסוף טבת או בשבט כבר גדלה השעורה החדשה שם וממילא הבירה שהם עשו זו מהשעורה החדשה וכאן טעם כעיקר דאורייתא כמו שכתב מרן בסימן צ״ח סעיף ב׳

ולכן אין היתר לשתות מאותה הבירה.

יש הכשר שנפוץ מאוד בחוץ לארץ שם ההכשר הוא אויו.

לפעמים האנשים הולכים אחרי ההכשר הזה ונדמה לו שהבירה הזו כשרה כיוון שיש על זה את ההכשר אויו.

אבל לצערנו הם מזלזלים בפרט הזה,

הם לא בודקים,

לא שמים לב אם השעורה הזו היא מהחדש או מהישן ולכן אי אפשר לסמוך על היום בפרט הזה.

אם יש לך פחית בירה כזו ואין עליה הכשר טוב מן הראוי להימנע לא לשתות מאותה פחית הבירה גם ממתקים,

בפרט הממתקים שבצבע שחור.

לקריץ, יש שם גם חלק מהחומר יסוד שהוא שעורה וממילא אם

זה בא מאותם החיתים והסעורים שעדיין לא הגיעו לחודש ניסן,

עד אחרי הפסח זה אסור.

בינתיים כל זה בגדר חדש שיהיה אסור לאכול מאותם ממתקים ואפילו לתת לעודד קטן גם בזה הדבר אסור.

שהכול ובסוף אם הוא שתה רביעית בבת אחת נפשות כיוון שהרוב זה המים,

הרוב כאכול זה מים ולכן

אם הוא שתה בבת אחת רביעית יברך על זה או בורא נפשות.

אל אסבא דה דברה שאינם זורעים.

בערבית קוראים לזה קובזה, לחם ציפורים.

אף אחד לא הולך לזרוע את העשבים האלה למרות שיש אנשים שאוהבים לא יכול מזה, אפילו אחי כיוון שאנשים לא זורעים.

מרן אומר שיברך על זה ברכת שהכול נהיה בדברו. אבל

המגן אברהם בדעת רבנו ארי,

לפי דעתו צריך לברך על זה ברכת בורא פרי האדמה.

דיברנו בנושא הזה למעלה בסימן רג' סעיף ד' לגבי עצי סרק שמצאים פרי.

וגם בדעת מרן, אם זה דבר חשוב וטוב,

יכול להיות שמרן מודה שיתנו לו את הברכה הראויה לו.

יכול להיות אולי שהקובזה הזו, הנחם ציפורים הזו, אולי הוא נקרא דבר חשוב.

אז אולי אפילו למרן יברך על זה בורא פרי האדמה.

קל וחומר לדעת רבנו ארי, שבוודאי הברכה היא בורא פרי האדמה, וככה הוא לומר מלכתחילה.

אין כאן שאלה של ספק ברכות.

כמו שהזכרנו קודם את הסברה של המגן אברהם והפנים מאירות,

סוף סוף זה גדל, צמח מהאדמה.

אז מה שהוא אומר בורא פרי האדמה זה לא שקר.

אם זה לא שקר אף אחד לא יאמר שיש כאן לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא.

ולכן אנחנו לא חוששים ויכולים לפסוק בדבר הזה כדעת רבנו ארי.

בדרך כלל היום האנשים לא אוכלים מזה כמעט, אבל הזקנים שהיו כאן בירושלים לפני 61 שנים,

בתקופת מלחמת השחרור, תש״ח, שנת 48',

ירושלים אז הייתה במצור. היו קרוב ל-100,000 יהודים כאן והיה כאן כמעט רעב.

לא היה מספיק מים, לא היה מספיק אוכל,

ובהפוגות היו אנשים יוצאים לשדות והיו לוקחים מהקובזה הזו ואז הם היו שואלים על הדבר הזה.

אז אם אשאל אותך יהודי אשכנזי ביטאי,

תוכל לומר לו שיברך על זה את הברכה שכתב מרן שהכל נהיה בדברו.

אבל אם אשאל אותך יהודי ספרדי אנחנו שקיבלנו ראות רבנו ארי אז בלכתחילה יותר מתאים לומר לו שיברך על זה ברכת בורא פרי האדמה.