הלכות ספירת העומר למעשה: כוונה, טעויות בספירה, דין ספקות ואונן – הדרכה מקיפה לשמירת “תמימות” הימים

 

- - - לא מוגה! - - - 

התחלנו בימים האלה במצוות ספירת העומר,

ומרן כתב לנו סימן שלם לפרט את ההלכות.

מרן דן בדוגמה שיהודי שלא יודע כמה היום לעומר בא ושואל אותי

כמה היום.

ומרן מזהיר,

כשאתה בא ועונה לו, תגיד לו,

אתמול היה שלושה ימים לעומר.

אל תאמר לו היום ארבעה ימים.

למה?

שאם יענה ויאמר לו היום ארבעה ימים לעומר,

אינו יכול לחזור ולמנות בברכה.

אבל קודם בין השמשות, כיוון שאינו זמן הספירה,

אין בכך כלום.

הגמרא, במסכת ראש השנה בדף כח, הגמרא עוסקת

בכל המצוות, האם מצוות צריכות כוונה או לא.

מחלוקת,

מחלוקת תנאים, מחלוקת אמוראים, מחלוקת גם בראשונים, בפוסקים.

וכאן אצלנו,

הרי באותו רגע שהאדם ענה לו היום ארבעה ימים,

הוא לא התכוון לקיים את המצווה ולצאת בזה את החובה,

אלא הוא מתכוון רק לעזור לחבר שלו גמילות חסד.

אם נאמר שמצוות צריכות כוונה גם במצוות דה רבנן, אז אפילו אם נאמר ספירת העומר בזמן הזה דה רבנן,

אז אפילו אם הוא ענה לו, אין בכך כלום.

עדיין הוא לא יצא יד החובה, ועדיין הוא צריך לחזור לברך ולספור.

אבל מרן מודע לזה שיש מחלוקת גדולה בראשונים.

נכון שמרן הולך בעקבות הריף הראש מהרמב״ם.

הם נקטו להלכה שמצוות צריכות כוונה,

זה הדין בלכתחילה.

אבל לגבי דעבד, אם כבר ענה ואמר לו היום חמישה ימים,

הרי כלל בידינו לענייני ברכות,

ספק ברכות להקל.

אז יכול להיות שלדברי החולקים יצא ידי חובה,

ומה שיחזור עוד הפעם לברך וציוונא עד ספירת העומר, אולי ברכה למטלה.

ולכן הלשון של מרן מדויק.

מרן מתייחס לא רק אם יצא ידי חובת מצוות ספירת העומר על ידי שיענה לו,

אלא מרן אומר, אם לא יכול לחזור ולמנות בברכה.

זו הבעיה העיקרית.

ולכן, אין ספק, הליבדיקו לעלמא,

מן הראוי בלכתחילה להיות זהיר.

תענה לו, אתמול היה שלושה ימים, ואם האדם הזה חכם,

בזה הוא פותר את הבעיה בלכתחילה.

אנחנו,

סדר מצוות ספירת העומר שלנו הוא

החזן שלנו ברך,

ספר,

כולנו שמענו היום ארבעה ימים, ואנחנו אחריו.

זה לתימנים, זה לא כך.

אלא,

החזן שלהם, אחרי שגומר את כל הלשם ייחוד,

הוא מודיע,

אתמול היה שלושה ימים לעומר.

אחר כך כולם ביחד במקהילה, סופרים ביחד.

כך הוא אומר,

זה הסדר אצליהם בצורה הקבועה,

כדי שלא יהיה טעות, שלא תהיה אי-הבנה.

אדם שסופר טעות כאילו לא סופר בכלל

אם האדם הזה היום במקום ארבעה ימים אמר שלושה ימים?

לאפס.

הברכה שלו לבטלה ואם לילה ויום עבר עליו ולא תיקן

ממחר בלילה לא יוכל לברך על ספירת העומר.

נכון שהוא אמר את הברכה, אמר גם לשם ייחוד,

אבל אם הוא אמר מספר לא נכון, אמר טעות

ממילא הלך עליו, אותו אדם הפסיד.

נחזור ונסכם.

אדם עם הארץ שלא יודע הלכות,

שאל אותו חברו כמה היום והוא ענה לו

היום ארבעה ימים,

האם בדיעבד יצא או לא יצא, כמו שמענו שנוי במחלוקת.

המחלוקת כאן כפולה.

אם הוא ענה לו ארבעה ימים ולא אמר את המילה לעומר או לא התחיל את המשפט היום ארבעה ימים לעומר,

אלא כשחברו שאל אותו אמר לו ארבעה,

האם המילה האמירה צריכה להתחיל היום ארבעה ימים או שאין צורך באמירה היום.

גם זה שנוי במחלוקת ולכן בכל הדברים האלה שאלך לחכם יפרט

מה היה לו.

פתרון קל מאוד,

יאמר לחזן שאתה מברך תכוון עליי.

יכוון עליו הברכה, יחמוק מהמחלוקות,

יצא ידי חובה באותו לילה בצורה מושלמת,

אולי הברכה תועיל גם לו,

ואחר כך הוא בעצמו יספור ויאמר,

היום ארבעה ימים לעומר.

אולי יצא ידי חובה באותו לילה בצורה מושלמת ולא מספיק גילוי דעת שהוא לא רוצה ללכת לחובה בזה שהוא עמד לשליח ציבור ארבעה ימים?

אתה רוצה לומר שאדם שיודע הלכה, אצלו יש כוונה נגדית.

תודה.

זה באדם שיודע הלכה,

אבל לא כולם, יש להם את המחשבה הזו, כמו שאתה ממחיש,

כוונה נגדית. אם באמת כך היה,

אני מסכים איתך. לכן אמרתי שישאל שאלת חכם.

החכם יבדוק גם את הפרט הזה, את הפרט האמור. ולכן, אם באמת אותו החכם ראה שהיה כאן כמו כוונה נגדית, אין לך למה.

אם היה באמת כהן כוונה נגדית,

לא תהיה מניעה. יוכל גם לחזור ולברך.

אני קורא את סעיף ה'

כשאדם בא לקיים את מצוות ספירת העומר,

לפני כן צריך לדעת מראש מהו המספר.

יודע מראש, היום ארבעה ימים,

ורק אחר כך הוא מתחיל ואומר, ברוך אתה ה'.

אבל אם אדם לא עשה כן, מרן מדבר, ועם הארץ

אינו יודע החשבון,

הוא פתח את דעתה דלסיים כמו שהשמע מחברו

ושתק עד ששמע מחברו וסיים כמוהו,

בדיעבד יצא.

בדיעבד, סוף סוף

הוא אמר בסדר,

אבל בלכתחילה זה לא טוב. ולמה?

למדנו מהגמרא במסכת ברכות יב שהברכה היא החלק החשוב בזה,

וכשאדם אומר בברכה שם שמיים,

שם ואלוקנו.

צריך לדעת על מה הוא מברך.

שם הדוגמה של הגמרא,

הוא צריך לדעת אם זה שהכל נהיה בדברו שחר,

או שזה יין בורד פרי הגפל. הוא צריך לדעת מראש לפני שיתחיל ברוך אתה השם.

גם פה הוא צריך לדעת מראש,

חייב לדעת

לפני שמתחיל,

בשעה שאומר שם שמיים הוא יודע שהיום ארבעה ימים לעומר,

רק אז באמת הדבר יכול להועיל ולכתחילה.

אבל בדיעבד,

יש לנו ספק שם בגמרא, בעיה דולא הפשיטא,

ולכן מרן פסק שבדיעבד יצא ידי חובה.

זה הסעיף הבא,

זה הסעיף הבא, ומרן אומר שבדיעבד יצא.

לא כולם מסכימים לזה, מחלוקת.

שם הדוגמאות מתחילות במחלוקת של הגמרא,

בדוגמה של יין ושיכר, כמו שאמרתי קודם.

מחלוקת בין הרמב״ם להרעבד,

איך לפרש את הסוגיה?

מחלוקת שמסתעפת

להרבה דוגמאות.

ובלכתחילה בוודאי צריך להיזהר לא להגיע לזה, אבל כמו שאמרנו בדיעבד,

ספק ברכות להכן,

ולכן לא אחזור לברך. אבל נחייב אותו שיהיה החזור בלי ברכה.

שאחזור לספור בלי ברכה, כדי שהספירה האחרונה תהיה מושלמת לכל הפוסקים ולכל הדעות.

שבע שבתות תמימות תהיינה.

לפי בעל הלכות גדולות, פירוש הפסוק

צריך שיהיה לא רק חלק מהימים,

אלא צריך שיהיה לו ארבעים ותשעה ימים שיספור ספירת העומר.

אם חסר לו,

לילה אחת

לא ספר,

עכשיו הלילה הזה הוא בא לשאול אותנו,

אתה אומר לו, אין לך תמימות,

ממילא הפסיד את המצווה,

ולא יוכל בשאר הלילות לברך,

אם יברך לפי בעל הלכות גדולות,

זו ברכה לבטלה.

התוספות במנחות סמך ווא מצטטים את דברי בעל הלכות גדולות,

ואלה הם מעירים על זה, זה תמה גדול ולא ייתכן. התוספות,

לא מסכימים עם בעל הלכות גדולות.

רוב הפוסקים

לא הלכו כמו בעל הלכות גדולות.

אף על פי כן, מרן כן פסק כמוהו,

והסיבה היא,

בדברים שהם ספק לא תישא את שם השם אלוהיך לשווא,

ספק ברכה לבטלה, אנחנו חוששים מאוד,

ולכן מרן פסק שאם באמת האדם הזה החסיר לילה ויום לא ספר,

הפסיד את המצווה ולא יוכל בשאר הלילות לברך אלא בשאר הלילות

לספור ללא ברכה אלה דברי מרן וכך המסקנה להלכה ולמעשה.

ולכן כל אדם צריך לשים לב,

זכור, אל תשכח.

כשהאדם הזה מתפלל במניין,

אז א'

הוא בוודאי סופר, ב' הוא סופר כהוגן,

כהוגן, בפרט בימים האחרונים.

מגיעים למספרים 44

ארבעים וחמש, ואז אנשים מתחילים להתבלבל.

אדם שמתפלל ביחיד,

א', ספק אם בכלל לזכור לספור את ספירת העומר.

ואפילו אם אשתו תזכיר לו,

לא תשכח, צריך ספירת העומר,

אבל עדיין הוא עלול לטעות במספר.

כשהוא נמצא בבית הכנסת,

אין לך ערובה גדולה מזו,

א', הוא בוודאי יספור, ב', הוא שומע את כולם.

הציבור בוודאי לא ייתכן שכולם יטעו וכולם יתבלבלו.

ולכן מן הראוי שאדם יעשה כל מאמץ לא לוותר אף לילה

בימים הללו במצוות תפילת ערבית בציבור,

כדי שמצווה גוררת מצווה,

ובעזרת השם גם יספור את ספירת העומר כהוגן.

לכל הדבר שאמרנו,

שאם בוודאי לא ספר לילה ויום

אסור לו לברך בשאר הלילות,

כל זה כשיש לך דבר שהוא ודאי,

בדוגמה הזו.

אבל יש דוגמאות אחרות

שמרן הביא את דברי תרומות הדשן להלכה,

שאם יהיה ספק ספקה, כן יהיה אפשר להתיר לברך.

והדוגמה היא,

האדם הזה מסופק, יש לו ספק

אם אתמול בלילה הוא ספר או לא ספר.

אז אומר תרומות הדשן יוכל להמשיך בשאר הלילות לספור בברכה.

והסיבה היא, יש לנו כאן ספק ספקה,

שמר הוא ספר, יש כאן תמימות.

אפילו אם תאמר שהוא לא ספר,

אולי ההלכה, כמו התוספות ורוב הפוסקים,

שאין צורך בתמימות,

תמימות תהיינה, אין הכוונה 49 ימים.

אם היה בצורה כזו, כמו בעל הלכות גדולות,

למה אתה מברך 49 פעם?

אם כל זה מצווה אחת מימות תהיינה,

אתה מברך פעם אחת וציוונו על אכילת מצה.

אתה מברך פעם אחת

וציוונו על מקרא מגילה.

איפה מצאנו על מצווה אחת 49 פעם?

זה מה שהתוספות מתקשים ברוב הפוסקים.

לכן חלקו על דברי בעל הלכות גדולות ואמרו שכל לילה מצווה בפני עצמה.

אנחנו מצרפים ספק ספקה את שני הדברים וספק ספקה במצווה שלמאן דאמר דאורייתא לפי הרמב״ם והחינוך,

ולכן מחייבים אותו להמשיך ולספור וממילא יכול גם לברך.

הפרי החדש על המקום

הוא שמגדיר לנו את העניין בצורה בהירה יותר.

מפרש את דברי תרומת הדשא ממרן

כשיש לי ספק ספק ספקה אני מחייב אותו.

ספק ספקה לחומרה

שאני מחייב אותו לספור.

אחרי שהצלחתי על ידי הספק ספקה הזה לחייב אותו,

החיוב גם שואב, מושך אחריו גם את הברכה,

ולכן זה לא דובר לדוגמה הראשונה.

בדוגמה הראשונה שבוודאי הוא לא ספר,

שם ספק ברכות להקל.

פה זה לא ספק שקול, כאן יש לך עוד ספק נוסף,

אולי הוא כן ספר,

ולכן בחייג אבנה אומרים לו שבשאר הלילות...

ימשיך ויספור בברכה, זו הדוגמה של מרן וכך ההלכה.

האחרונים הוסיפו עוד כמה וכמה דוגמאות שגם בהם הפוסקים מצאו ספק ספקה וגם בהם הפוסקים התירו לברר.

הדוגמה הראשונה,

אדם בא להתפלל תפילת מנחה בערב ל״ג לעומר והחזן

קצת העריך כבר שקעה חמה,

כבר היה אחרי השקיעה.

אומר,

ה' צורי וגואלי, אנא ה' התחיל וידוי.

וזה אותו אדם יודע, זה ערב ל״ג לעומר והוא צועק לו, ל״ג לעומר היום, מה אתה אומר וידוי?

בסדר, החזן תיקן, אמר ה' אדוננו ואמר קדיש.

עכשיו מגיע זמן ספירת העומר אחרי ערבית,

אותו אדם בא לשאול,

אני צעקתי לו, ל״ג לעומר, אני כבר ספרתי.

הרי אמרנו קודם,

אל תענה לחבר, אל תגיד לו, היום ארבעה ימים.

תגיד לו, אתמול היה שלוש.

וכאן הוא טען ואמר, ל״ג לעומר.

האם הפסיד את הברכה?

יספור בלי ברכה או לא?

זה הדיון שדנו גדולי האחרונים,

וגם כאן הפוסקים מצאו ספק ספקה.

הספק הראשון,

הוא לא אמר את המספר בצורה מפורטת.

הוא לא אמר היום שלושה ושלושים יום לעומר,

אלא הוא אמר ל״ג.

ספירה בראשי תיבות יכולה להועיל מחלוקת.

דבר שני,

גם אם נאמר מצוות לא צריכות כוונה, פירוש הדבר שהוא אמר את המילים.

פה הוא התכוון למשהו אחר בכלל.

ל״ג לעומר זה שם של חג.

הוא לא התכוון לתאריך,

אלא התכוון לתאריך של ל״ג לעומר.

ראינו הילולה של רבי שמעון בר יוחאי,

ולכן משום זה דעת רבים מגדולי הפוסקים בגלל הטעם השני שכן עדיין

יכול לברך כי במה שאמר לו קודם הוא לא יצא ידי חובה.

זאת מאוד.

הראוויה הראשונים האחרונים דנו אדם שספר אבל לא אמר את הסוף.

עכשיו יש לנו ספירה קצרה, ארבעה ימים,

אבל בעוד שלושה ימים אנחנו נאמר

שבעה ימים לעומר שהם שבוע אחד.

וכן בל״ג לעומר צריך לומר שלושה ושלושים יום לעומר שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים.

הוא לא אמר שהם.

ההמשך הזה, ספירת השבועות,

זה חלק עיקרי של הספירה,

זה מעכב או שזה תוספת בקשיש?

גם זה מחלוקת.

הרבה פוסקים אומרים שאם לא אמר שהם,

אם לא גמר את הפירוט של השבועות,

לא יצא.

אם כן יש לנו כמה וכמה ספקות.

שבע מצוות צריכות כוונה.

אפילו אם תאמר מצוות לא צריכות כוונה,

אולי כאן הוא יתכוון לשם חג.

ואולי ספירה בראשי תיבות ל״ג לא יצא.

ואולי אם לא פירט את השבועות, שהם ארבעה שבועות וחמישה ימים,

כן יש לנו כאן ספק ספקה.

ולכן יכולים לחייב אותו לחזור.

לחזור ולספור וממילא זה גם שואב אחריו את הברכה יוכל גם לברך וציוונו על ספירת העומר כל זה בדיעבן

ולכתחילה אתה עומד ליד החזן תגיד לו הלילה הילולה של רשבי שכחת מרבי שמעון? כך תגיד לו אל תזכיר את המילים לג לעומר כדי לא להיכנס למחלוקת כך עושה אדם חכם מנבון גם אם תגיד לו הילולה דרבי שמעון

הוא יקלוט אותך ומיד יעבור ויאמר השם אדוננו לא צריך להאריך הרבה הרבה סיפורים אלא במקום לנסח ל״ג לעומר תנסח לו הילולה של רשבי כדי לא להיכנס מעיקרה לשאלות ותשובות האלה אבל בדיעבד כבר קרה מה שקרה הנה חנמה נוכל להתיר לו אחרי הערבית שיברך ויספור את ספירת העומר כל וחומר אם זה היה בין השמשות אז אולי עדיין זה יום

יהיה לך עוד סניף כדי להתיר לו לברך אחר כך אז אם זה היה יום ביום עדיין זה לא ל״ג זה ל״ב זה עדיין שניים ושלושים אז יהיה לנו עוד סניף כדי לחייב אותו אחר כך לברך ולספור את ספירת העומר

גם שבלילה בטוח זה לא יפה נראה לך שהכל נהיה בדיוק ויהיו במסגרת ספרים נאמר בלי באחר כך זה לא ספר ביום, כן

עוד דוגמא שהפוסקים דנו ואמרו ספק ספקה

אדם שבוודאי לא ספר בלילה

האם יכול לספור ביום?

נראה מדבר בזה בסעיף הקודם

האם מצוות

ספירת העומר נמשכת לילה ויום או רק בלילה? מחלוקת. להלכה

בלילה אנחנו מברכים. ביום אין לו אפשרות לברך. עוד פעם, בגלל המחלוקת ספק ברכות להכל אבל למרות שאנחנו אומרים ספק ברכות להכל מכל מקום אתה אומר לו כן תספור ביום

מה הרווח?

הרווח הוא א', אולי הוא מתקן בזה, אולי הוא מקיים את המצווה

זאת ועוד.

הוא יוכל להציל את הימים הבאים איך?

גם כאן יהיה לנו ספק ספקה

אולי מה שספר ביום זה מועיל.

הפנים תאמר שלא, שם ההלכה כי התוספות שלא בעיינן תמימות.

עוד הפעם יש לנו ספק ספקה במצווה של אמן דאמר דאורייתא ולכן נוכל בשאר הימים להמשיך ולספור בברכה זו התועלת במה שספר ביום.

ולכן אצלנו אצל הספרדים המנהג הוא

לפני שהחזן מתחיל כבה הוא אומר היום ארבעה ימים לעומר.

בשביל מה אתה אומר את זה? כבר ספרנו אתמול בלילה.

שישים שמאחד מהאנשים לא ספר והספירה הזו תוכל להציל את המצב,

תוכל לעזור לו לחלץ אותו לפחות לגבי שאר הימים.

כל זה אם הוא בטוח בוודאי שספר ביום.

ספק אם בכלל גם ביום הוא ספר זה כבר עסק ביש, צריך שאלת חכם.

אם האדם הזה לא זכה להתפלל אצל הספרדים,

הלך להתפלל אצל האשכנזים בשטיבלח,

שם החזנים שלהם ממהרים

אין להם זמן להגיד היום ארבעה ימים לעומר, זה לוקח שתי שניות,

אין להם זמן,

זה יהיה טורח ציבור,

ולכן הם לא נהגו בזה.

ואם הוא התפלל שם, מסתמא והוא לא אמר ואז האדם הזה הפסיד באותה השנה וזה לא טוב.

לפי דברי הזוהר המקובלים,

אדם שזכה, ספר את כל ימי ספירת העומר כעוגן, מגיע לחג מתן תורה,

האדם הזה זכאי וראוי לקבלת התורה.

אבל אדם שאחד למעלה ושבע למטה, פעם ספר פעם לא,

האדם הזה לא כל כך הגון וראוי ולכן אנחנו חייבים לעשות כל מאמץ,

כמו שאמרנו,

לא לשכוח אפילו יום אחד שלא יבוא לידי תקלה.

עוד נפקא מינה,

עוד מחלוקת, דנו הפוסקים,

אדם שלא עלינו קרה לו אסון.

האונן,

כל זמן שעדיין לא נקבר המת,

האונן פטור מכל המצוות. כך למדנו ממה שאמרה התורה,

ובלכתך בדרך דרשו בסוכה כה,

בלכת ידך ודמחייבת, אבל עוסק במצווה פטור מהמצווה.

אותו האדם האונן הוא עוסק במצוות כי כבוד תקברנו ביום ההוא,

ולכן הוא פטור מהמצוות.

אונן שעבר עליו

לילה ויום,

המת נפטר לפני השקיעה,

ולא הצליחו לקבור אותו, אלא רק למחרת,

אחרי עשרים ושש שעות,

עברה עליו יממה שלמה, לא ספר, לא לילה ולא יום.

גמרנו.

האדם הזה,

נכון שזה באונס, אין לנו טענות עליו, הוא היה פטור,

אבל במציאות הוא לא ספר, ולכן שאר הלילות נספור ללא ברכה.

זה הדין לגבי אותו אדם שהיה לו מקרה של אונס,

כמו אונן וכיוצא בזה.

כל וחומר, אדם שעבר ניתוח,

ואחרי הניתוח היה בלי הכרה,

ולא יכל לספור וכו', טוב, גם בזה אנוס רחמנה פטרי,

ולא יוכל להמשיך בשאר הלילות לברך, אלא לספור ללא ברכה.

אבל המחלוקת, הבעיה היא כאן בירושלים עיר הקודש.

פה יש לנו חברה קדישה מסודרת.

אם האדם הזה קרה לו אסון כך וכך,

אז הוא הלך מיד לחברה קדישה עץ חיים,

בניהול של הרב שרבני, כאן בשושנים מדווין,

חברה קדישה מסודרת, עושים את הכול.

אמר לו, כך וכך קרה.

הוא אמר לו, אל תדאג, אנחנו נסדר את הכול.

ברגע שהוא אומר דבר כזה,

זה נקרא כאילו מסר את הגופה לכתפים,

פרק מעליו את חובת המצווה, כי כבר תקברנו,

כי הם יקברו, הם יעשו את הכול,

ושלוחו של אדם כמותו,

ממלא הוא מתחייב במצוות,

הוא נאמר, לא, הם יעזרו לך, אבל אתה עדיין נמצא בתמונה, אתה עדיין חיה במצווה, ואותו האדם עדיין בגדר אונן. מחלוקת גדולה בפוסקים.

ולכן,

אם הוא שואל אותנו,

אתה אומר לו, אולי ההלכה שבאמת החברה קדישה הזו פותרת אותך,

ולכן תספור כעת בלי ברכה.

תאמר כעת, היום ארבעה ימים לעומר.

אני לא אוכל להגיד לו שיברך,

למה?

ספק.

ולא רק ספק, אלא

מרן כתב לנו בסימן עין א', כשהזכיר

את הבעיה הזו,

מרן הזכיר עוד טעם של הירושלמי.

אנשים רואים אותו עושה מצוות,

אנשים אומרים, תראה, לא אכפת לו שאבא שלו מת.

אבא שלו מוטל מת,

והוא הולך עושה מצוות, מברך על ספירת העומר או דבר אחר.

יש כאן זלזול.

אז גם אם נאמר

הוא לא כל כך פטור,

אבל מצד הזלזול אכן מרן מנע מאותו האדם שלא יעשה מצוות.

ולכן, גם פה, לברך? בוודאי שלא נוכל להתיר לו לברך,

אבל לפחות שיאמר היום ארבעה ימים לעומר,

כדי להציל את הימים הבאים.

גם כאן יהיה לנו ספק ספקה, אולי הוא לא היה בגדר אונן,

אולי החברה קדישה כבר מצילה, פותרת לו את הבעיה,

אפילו אם תאמר שלא, שמא כל לילה מצווה בפני עצמה.

כל זה,

אם הוא היה אונן 24 שעות, לילה ויום.

אבל,

אם למחרת הצליחו לקבור את המת,

מיד אחרי הקבורה,

אדם שיודע הלכה ייגש ויאמר לאבלים, תספרו כעת ספירת העומר.

הם, האבלים, בר מינן מבולבלים.

אל תסמוך עליהם שבאותו רגע המחשבה שלהם תעבור למצווה ספירת העומר.

הם טרודים בצער הנורא שלהם, נפרדו כעת מהאימא לנצח וכו'.

ולכן, מי שנמצא שם, אדם שיודע הלכה,

כדי להציל את המצווה,

מיד אחרי זה יאמר להם לספור.

אפילו אם הם קברו את המת חמש דקות לפני השקיעה, תגיד להם מיד,

שם, בבית הקברות, שיגידו היום ארבעה ימים לעומר,

בזה יציל את הימים הבאים.

כך כדאי, כך רצוי, לנהוג ולעשות ולכתחילה,

כך יעשה אדם חכם שיזכה אותם.

אם הוא אונן ודאי לא יויים, או שהם יגידו את הימים שלו?

אונן ודאי לא יועיל לו.

אם היה אונן אליבדיקו לעלמא,

אז ספק אם גם בדיעבדים זה מועיל.

תראה, בדברי הראש במסכת ברכות, בדף יח', שם הוא מביא את דברי רבנו יהודה,

האם אונן פטור מעיקרה,

או שהוא כן חיה במצוות, אלא שדוחים את המצוות.

האם זה בגדר דחויה או אותרה? מחלוקת בראשונים,

שם, במה שכתב הראש.

ולכן, אם אין שם חברה קדישה מסודרת,

אנחנו לא נוכל להורות לו שיספור.

אבל כאן בירושלים, כמו שאמרתי, זכינו.

יש לנו אנשים בני תורה שאפשר לסמוך עליהם,

ולכן נוכל להורות לו שלפחות יספור את ספירת העומר ללא ברכה.

הבעיה האמיתית היא,

גם אם יש לך חברה קדישה מסודרת,

הם דואגים לרוב הדברים.

קשה לומר שחברה קדישה תעשה לך את הכול.

והסיבה היא,

צריך לדאוג לכבוד האחרון של המת, שיבואו אנשים ללוויה.

הבן יודע איפה האבא שלו היה מתפלל.

הוא יודע, אבא שלו היה במוסאיוף, היה הולך כל יום שם,

כל החברים שלו יראו מודעה, כולם יבואו ללוויה.

אם לא תהיה מודעה שם,

הם לא יודעים והם לא יבואו.

אז הבן שיודע היכן,

הוא ילך וידביק את המודעות במקום הנכון.

חברה קדישה בדרך כלל,

לא יודעת היכן היה המנוח מתפלל.

איפה החברים שלו מהג'מאע כדי שכולם יבואו ללוויה,

זו הבעיה הראשונה.

יש עוד לפעמים בעיות טכניות אחרות שאדם לא צופה אותן.

נכון שהם משתדלים והם עוזרים,

אבל הרבה פעמים צריכים גם את העזרה של המשפחה.

לא תמיד הדברים נעשים על ידי חברה קדישה בלבד.

בראש ובראשונה,

החוק במדינת ישראל אסור לקבור בלי רישיון קבורה.

צריך רישיון.

ולפעמים הפקיד שם הוא אדם מושחת, אדם רע בליעל.

שמענו שבדרום יש איזה משוגע כזה,

שכשיש איזה מת שיש עליו סימן שאלה,

אז הוא מייד מעכב את הרישיון ואומר,

אולי הרגו אותו,

אולי היה כאן מעשה פלילי,

אז צריך לשלוח אותו לאבו כביר שיחתיכו אותו חתיכות.

כך הוא אומר, אותו האדם,

ויש לו שופט,

שופט בישראל, בבית המשפט,

שאת מה שהוא אומר גם הוא אומר ועושה, ולא פעם היו להם צרות צרורות עם אותו השופט הנבל שרוצה לחתוך את אותם המתים המסכנים האלה.

ואז,

חברה קדישה לבדה לא יכולה להתמודד עם הבעיה הזו, אלא

הם צריכים את העזרה של המשפחה.

המשפחה באים ואומרים, הנה, תשמע, זה התיק הרפואי שלו.

האדם הזה עבר 50 התקפי לב, היה לו לחץ דם וסכרת וכו' וכו'.

האדם הזה היה בן 80,

אז סביר להניח שהוא מת כדרך כל הארץ ואף אחד לא הרג אותו,

ולכן אם אתה משיג מהרופא האישי שלו את כל המסמכים,

העזרה של המשפחה יכולה להועיל מאוד כדי לחלץ את הגופה מהציפורניים של הפתולוגים של אותם הקניבלים אוכלי אדם.

ולכן בחיי גוונה,

בוודאי שהאונינים,

המשפחה הם בגדר אונינים,

הם בוודאי לא יכולים לברך ולסבור את סבירת העומר על איבדי כולם. הנה, אני מביא דוגמה מוחשית שלפעמים קצרה ידם של החברה קדישה להועיל ולהצליח להתמודד בדברים האלה לבדם,

הרבה פעמים צריכים את העזרה של המשפחה.

בחברה קדישה יודעים מי האדם הזה, אם הוא עבר התקפי לב,

אם היה לו 51 מחלות או לא היה לו,

מאיפה הם יודעים את הדברים האלה?

ולכן, לא תמיד יכולים להסתמך על החברה הקדישה,

כמו שאמרתי גם לגבי הבעיה של המודעות,

ואידך זיל גמור. יש עוד דברים אחרים שהרבה פעמים החברה קדישה מתקשרת,

מתייעצת ושואלת כיצד, מה לעשות. ולכן,

לברך, בוודאי שלא נוכל להתיר לו לברך כל זמן שלא נקבר המת,

אלא אם כן הם הצליחו לקבור את המת בלילה,

אפילו באחד או שתיים בלילה קברו את המת, מייד אחרי הקבורה יכולים גם לברך על סבירת העומר.

אבל אם לא, אם נדחתה הלוויה למחרת,

קברו אותו ביום,

רק אחרי הקבורה יכולים לספור סבירת העומר ביום בלי ברכה,

כדי להציל את הימים שאחריהם.

יש לכם ספק לא לעשות את הספק ומי על זה הספק אם לא, וגם אם לא אמרם לא,

אתה ספק איזה יום או כל יום בנפרד או כל השבוע.

תראה, תראה, בפתחי תשובה ביורד דעה סימן שמ״א הוא מדבר בדוגמה אחרת.

אונן

עם הארץ הלך ועשה הבדלה. למרות שהיה אונן במוצאי שב״ב,

שלו אחי הלך ועשה הבדלה.

אומר בפתחי תשובה בדיעבד יצא יד החובה. כך הוא מצטט בשם האחרונים.

אז יכול להיות גם פה, אם בדיעבד הוא ספר, יכול להיות שכן בדיעבד יצא יד החובה.

אבל שאני אגיד לו לברך ולסבור, בוודאי שלא.

אין הווה אמנה,

ודאי שלא נוכל להגיד לאדם הזה כי עדיין, כמו שאמרנו, הוא בגדר אונן,

וקשה לנו להפקיע אותו לגמרי מכל וכול מהעניין.

לפעמים זה נמשך יומיים.

אותו אדם הלך לעולמו בצרפת או בארצות הברית,

והם, המשפחה, רוצים לזכות אותו,

לקבור אותו בארץ ישראל,

כמו שכתוב, וכפר אדמתו עמו.

האדמה של ארץ ישראל מכפרת, יש לה מעלה גדולה,

ולכן הם רוצים להביא את הארון.

שוב,

אם דעתם להביא את הארון לארץ,

זה לוקח לפעמים יומיים, שלוש, תלוי מאיפה.

אם זה מארגנטינה,

מקומות רחוקים,

צריך להחליף לפעמים שניים או שלושה מטוסים.

לוקח הרבה מאוד זמן עד שזה יגיע לכאן.

השאלה היא על היומיים או שלושה ימים,

האם האנשים האלה אוננים, לא אוננים. שוב, גם שם קיימת השאלה הזו,

הבעיה עבורה,

ושוב, אנחנו לא יכולים בשום אופן להתיר להם לבוא ולברך, וצבענו להניח תפילין וכן הלאה.

בוודאי שלא. נצטרך לחשוש מאוד בדבר,

שהברכות האלה הן ברכות לבטלה,

כי נכון הדבר שהוא נתן הוראה לחברה מסוימת,

חברת אל על או חברה אחרת, שיביאו את הארון.

אבל אתה חושב, ברגע שהוא אמר או שילם,

הוא גמר את העניין? לא, זו רק ההתחלה.

התחלה של הצהרות, כמו שאומרים.

הרבה פעמים יש בעיות טכניות, בעיה כזו, בעיה אחרת,

ותמיד צצות בעיות שלא חשבת עליהן.

הוא צריך להיות כל הזמן עם הטלפון,

עם המכשיר הנייד,

כדי להנחות גם את החברה קדישה, גם את האחרים,

לקשור את הקצוות, כמו שאומרים,

עד שהארון יגיע,

איך כתוב בברכות ז' עד זיבולה בת ראיתה,

לבעין איש רחמיה, על זאת יתפלל אליך כל חסיד, לעת מצוא, לעת מצוא, זו קבורה.

לא קל להגיע גם לקבורה,

גם לזה צריך זכות שיגיע מהר,

ורגע אחד קודם.

הרבה פעמים, כמו שאמרתי, זה יכול לקחת זמן.

ושוב, כשאנחנו דנים לגבי ברכות,

מן הראוי שלא יברך. אלא,

באותם היומיים, אם הוא רוצה לצאת לידי חובת התפילה,

יאמר לחזן, תכוון עליי, תוציא אותי.

יעמוד, בלאו הכי, אין לו הרבה מה לעשות.

את המודעות הם הכינו,

אבל עדיין לא יכולים להדביק את המודעות, לא יודעים מתי המטוס ינחת,

מתי תהיה הלוויה, עדיין זה לא ברור.

ולכן, ברגע זה לחברה אין להם מה לעשות.

אבל מצד שני, יכול להיות שיתעוררו דברים ויצטרכו אותו.

לכן, שהוא בעצמו יתפלל ויאמר ברכות, לא.

אבל שמישהו אחר יזכה אותו, והוא רק יענה המינים.

בזה אנחנו נוכל לסמוך על מאן דאמר,

אולי הוא לא אונן באותם הרגעים ואולי כן יוכל לעשות את התחבולה הזו כך גם כשהוא רוצה לשתות, לאכול, אסור לו לברך

אלא גם בזה מישהו אחר יברך שהכול, הוא יענה אמן ויפתור אותו וכן כיוצא בזה

בשבת אי אפשר לקבור, בשבת הוא לא אונן שם בוודאי אליבדיקו לעלמא חייב לברך, חייב להתפלל אבל אם זה בימי החול, קיימת הבעיה האמורה לא יבוא ולא יהיה

לפעמים יש בעיות קשות בדברים האלה,

ואדם צריך להיות מעודכן לדעת, לומר, להנחות

את אותם האנשים, אותם האוננים שידעו כיצד עליהם לנהוג ולעשות.

לפעמים יש בעיה על האישה הכי גמורית. ביום טוב גם אין עניינות,

אלא אולי בשעה האחרונה, אם הוא יכול ללכת להחשיך וכו', כן?

האם יש כמה אחים שחקת ויש כאלה? כולם, כולם מטפלים וכולם יש

להם את האחריות את המצווה כי כבוד תקברנו ביום ההוא.

והרבה פעמים האחד עוסק בדבר כזה,

השני דרך הטלפון מספר,

מודיע לגבאי והתכנסת פלוני, תודיע מחר בבוקר בשעה זו וזו הלוויה.

דרך הטלפון.

גם זה חלק מהכבוד של האבא, חלק מהכבוד האחרון.

וכן, אז זה הדרך.

היום כמעט לכל אחד יש את הנייד,

ודרך הנייד הרבה דברים הוא כן יכול לעשות.

פעם באמת היה כמו שאתה מתאר.

אי אפשר היה.

רק אחד לוקח ואחרים לא עושים כלום.

היום לא. היום כמעט כולם מעורבים בכל העניינים דרך המכשיר,

גם להודיע לאחרים שיבואו ללוויה, וכן הלאה, זה הדרך.

לפעמים אנשים יודעים,

אבל צריך להביא רב שיבוא להספיד.

הרב לא יודע.

זו לפעמים האח השני דווקא,

היה לו את הקשר,

הוא הצליח לתפוס את הרב,

וביקש, אמר לו, כבוד הרב, בשעה זו וזו הלוויה, בבית הלוויות, בשעה זו וזו,

תבוא תספיד.

וכן על זה הדף.

האם זה לא חלק מהכבוד של האבא?

כשהוא עוסק בדבר הזה,

זה לא נקרא עוסק במצווה שפטור מהמצווה?

אין לך עונה גדול מזה.

מה, לאח הגדול יש מונופול?

רק הוא צריך לקבור את האבא לעשות?

האחרים אסור להם לעשות? דברים בטלים.

כל המשפחה,

כל אותם הקרובים, שבעה קרובים,

חייבים במצוות הללו,

ולכן אי אפשר לומר שהם לא בגדר אוננים,

ולכן הזהרנו שלא יברך בשום אופן וציוונו על סבירת העומר לפני הקבורה.

אלא אם זה ליל יום טוב או ליל שבת,

זו הדוגמה היוצאת מן הכלל שכן.

אבל חוץ מליל שבת ויום טוב,

ימים האחרים, גם אם התרנו לו לספור בלי ברכה,

אבל לברך בשום אופן לא.

במצב הזה, לא הוא מנהל את הילד ולכן אותו?

שוב, אם אתה אומר שהוא אונן,

העוסק במצווה פטור ממצוות ושיננתם לבניך.

אז במילה, גם העצה של הלקט כאן זה נפל,

גם זה לא הולך.

ולכן, אין לו ברירה, אלא כמו שאמרנו, נשתדל להזדרז.

לפעמים יכולים על ידי מעטפה,

אתם מכירים את מדינת המעטפות, אתם לא...

פועלים חדשים, יכולים לתת למי שצריך ואז יוכל מיד לקבל את הרישיון ולקבור את המת במהרה

אבל לגבי הנחת תפילין זה עוד דבר כמה לקבור את המת? שוב,

שוב לגבי דין מצוות התפילין אם זה יום קבורה ומיתה פטור ממצוות הנחת התפילין

אם זה יום קבורה שאינו יום מיתה אחרי זה יכול להניח תפילין

תלוי מתי היה האסון

ולכן בדברים האלה כמו שאמרתי אם הוא לא בקי טוב ישאל חכם כדי שידע כיצד עליו לנהוג ולעשות

עוד נפקא מינה במחלוקות הללו שדיברנו

האם כל לילה מצווה בפני עצמה או שבע שבתות תמימות תהיינה

עוד נפקא מינה לגבי נער שנעשה בימים האלה בר מצווה

אותו הנער

אם הוא לא ספר עד תאריך כ' בניסן

אלא יום הבר מצווה שלא כ' בניסן ומתחיל

בזה אין מחלוקת ודאי שהליבה דבעל הלכות גדולות

ודאי שאסור לו להמשיך

ולברך

וציוונו על סבירת העומר אלא סופר משאר הימים ללא ברכה

הבעיה מתחילה אם היה הילד הזה ילד טוב ירושלים

ראינו אותו מדי לילה התפלל איתנו ערבית

וברך וספר הכל היה בסדר

וכעת הגיע ליל כ' ברוך השם נעשה גדול המצווה והעושה נהיה בר מצווה גבר בגוברין

האם יוכל להמשיך ולברך

לספור בברכה או לא?

מחלוקת גדולה בין הפוסקים

דן בזה פרי הארץ ובא כאן בשערי תשובה הגאון חידה ושאר אחרונים

העריכו בזה הרבה האם הנער הזה הפסיד באותה השנה לא יוכל לברך

או שכן יכול

וגם כאן חלק מהפוסקים השתמשו ברעיון של תרומת הדשן וברן

וגם כאן הם אמרו יש לנו ספק ספקה שאפשר להתיר לו לברך בשאר הימים

יוכל לספור ספירת העומר בברכה

הרעיון הוא כך

אם נלך לפי דברי בעל העיטור והרן

תרא דה רבנן מוציא חדה רבנן אז נכון שהוא היה בהתחלה

מטז ניסן והלאה הימים הראשונים היה תרא דה רבנן גם זה

סדר רבנן וסדר רבנן זה לא אפס ולכן יש כאן תמימות

אפילו אם תאמר הלכה כדעת התוספות במגילה יט

הרעיף הראש והרמב״ם שתרא דה רבנן לא מוציא חדה רבנן

אולי כל לילה מצווה בפני עצמה כמו שאמרו התוספות ורוב הפוסקים

עוד ספק עוד סניף נוסף יש לנו את הסברה של מארי אנגל

הוא מחדש ואומר

נכון שעיקר החובה של האבא לחנך את בנו עד הבר מצווה

אבל בדברים שיש לו השפעה עליהם הוא יכול ומסוגל

מצוות החינוך נמשכת גם אחרי הבר מצווה

עוד מהאחרונים הלכו בדרך הזו

וכך מסכם להלכה הגאון

רב חיים קניבסקי ומורנו חכם מן ציון באור לציון חלק ג'

ורב חיים מביא ראיין הזה מהגמרא במסכת

קידושין כט עכשיו הגמרא סופרת מה האדם צריך לעשות לבן

נולד יום השמיני ימול בשר ומולדתו

אם הוא בכור תפדה אותו

אחרי זה צריך ללמדו תורה תפילה ללמדו אומנות

שישות בנהר

והגמרא מסיימת שאבא חייב לעשיאו האישה

באיזה גיל צריך אבא לעשיאו האישה?

המשנה אמרה באבות פרק ה' בין שמונה עשרה לחופה

קודם דיברת אמרת שבגיל חמש אני צריך ללמד אותו תורה אני מבין הוא ילד קטן

אבל בגיל שמונה עשרה הוא כבר גדול שהתחתן לבד מה אני צריך לעמוד אחריו?

הגמרא מביאה לנו פסוק איחול לבניכם נשים ואת בנותיכם תנו לאנשים מצווה מדברי קבלה שאבא חייב

זאת אומרת

הבן לבדו לא מסוגל להתמודד עם העניין הזה לשאת אישה. בחור בשמונה עשרה רך לימים ביישן צריך עזרה של האבא

האבא ואולי גם האמא האם היא יפה או לא יפה מאיפה הוא יכול לדעת? אמא שלו אומרת לו הוא סומך על האמא אמא שלו אומרת לו הכל בסדר והחל על זה הדרך כל הדברים מבחינה כלכלית הוא צריך את הגב של האבא

אז אתה רואה שהחינוך מתחיל

בגיל רך אבל גם אחרי הבר מצווה גם בגיל שמונה עשרה האבא חייב לחנך את בנו להרגיל אותו במצוות גם כגון מצוות פרייה ורבייה מצוות החתונה

ולכן גם פה גם אם נאמר שהוא בעצמו אין עליו את החיוב באופן אישי אבל מצד דין חינוך האבא מצווה להמשיך עם הבן הזה שיספור ספירת העומר כל יום לא רק לפני הבר מצווה

אלא גם אחרי הבר מצווה זו הסברה הנוספת שוב סופג ספיקה במצווה שלמאן דאמר דאורייתא מחייבים אותו לספור אם חייבת אותו לספור זה מושך אחריו גם את הברכה זו הטענה של המקלים בדבר שיכול גם לברך בשאר הלילות וציוונו על ספירת העומר לפעמים יש לו פתרון קל מאוד הוא עומד ליד החזן לפני שהחזן אומר ברכי נפשי את השם

הוא אומר לו אל תשכח לכוון עליי בברכה והחזן ירא שמיים בן תורה מכוון עליו פתרון קל מאוד

אבל לא תמיד הוא זוכר להודיע על החזן ולפעמים הוא בא לשאול רק לאחר מכן

זה הוויכוח והשאלה אם לומדים מהדוגמה של מרן לדוגמה שלנו או לא זה הוויכוח זהו סלע המחלוקת לגבי אותו נער שנעשה בר מצווה בימים הללו

הנפקא מינה במחלוקת הזו אם תרי דה רבנן מוציא אחד דה רבנן או לא דיברנו בזה לפני ארבעה חודשים בהלכות חנוכה

אם הילד הזה שהוא בן עשר קיבל את השליחות מההורים

ובצד הכוכבים הדליק נרות חנוכה

אחרי שעה האבא מגיע לבית שואל אותנו יצאתי ידי חובה או לא?

חנוכת

להלכה אתה אומר לו שיחזור

עוד הפעם, והדליק שוב, אולי מה שהבן עשה לא יצא ידי חובה,

אלא שלעניין ברכות,

בדיעבד אולי יצא, ספק ברכות להקל, לא יברך עוד הפעם, וציוונו להדליק נר חנוכה.

כך גם לגבי ברכת המזון.

הגמרא, כשדנה בברכות מ״ח,

דיברה על הדוגמה הזו.

זו הדוגמה שהפוסקים לוקחים ממנה לדברים האחרים.

ילד שאכל, וגם אביו אכל ושבע.

אין בזה מחלוקת, אין שאלה, לבדיקו לעלמא,

גם בדיעבד שהילד הזה ברך בקול רם,

והתכוון להוציא ידי חובה את האבא שלו, האבא שלו לא יצא ידי חובה.

כי האבא שלו שאכל לחם ושבע,

חייו מדאורייתא ואכלת ושבעת וברכת,

ואילו הבן הזה שאכל רק מדרבנן,

אין דרבנן, מוציא דאורייתא, בזה אין ויכוח.

הוויכוח מתחיל כשאבא לא שבע.

ואז,

אם הוא אכל כא זית ולא שבע,

לזה לדעת רוב הפוסקים זה דרבנן.

שאלה אם הילד יכול להוציא אותו או לא.

שוב, גם בזה הילד אכל כא זית, אצלו זה תרא דרבנן.

למה?

כשהוא אוכל ושבע אצלו יורד מדאורייתא לדרבנן.

כשהוא לא שבע אלא רק דרבנן,

רק כזית דרבנן, לנו זה דרבנן, אצלו זה יורד עוד ארגה, זה יהיה תרא דרבנן.

ולכן, אם האבא אכל כזית והילד אכל כזית,

לפי דברי התוספות,

לא יכול הבן הזה להוציא ידי חובה את האבא, גם מדיעבד שבירך בקול רם, לא הוציא אותו.

אבל לפי דברי בעל העיטור והרן, כן הוציא אותו.

מרן דעתו בכמה מקומות,

תרפט קפו, בכמה מקומות מרן דעתו, כדברי התוספות, עריף הראש והרמב״ם,

מרן לא הלך בשיטת בעל העיטור והרן.

ולכן, מרן פוסק שם שאפילו אם הבן הזה אכל כזית והאבא אכל רק כזית,

אסור לו לברך בקול רם ולהוציא ידי חובה את האבא.

מתי כן יכול?

אם הבן הזה אכל ושבע ואבא אכל רק כזית.

אז כאן זה חד רבנן וכאן חד רבנן,

זה כן יכול להועיל אם הבן הזה בירך בקול רם, פטר את האבא,

אלא שהגמרא מסיימת על זה,

תבוא מהרה לאדם שאשתו ובניו מוציאים אותו ידי חובת ברכת המזון. אדם צריך בעצמו לקיים את המצווה ולא לסמוך על שולחן אחרים לשמוע מילד קטן ברכת המזון, בוודאי שזה לא ראוי.

אבל פעם היו נשים שלא ידעו קרוא וכתוב, לא הייתה להן ברירה, זו הייתה הדרך היחידה שיצאו ידי חובת ברכת המזון.

טוב, מאי דאבה אבה,

הוא רחום יכפר עוונו.

נכון, ענף קמינא עוד גם לגבי ברכת מעין שלוש.

לדעת הרשב״א ורוב הפוסקים מעין שלוש היא דאורייתא.

אם הילד ברך,

לא הוציא ידי חווה את האבא שלו, הילד דרבנן,

ואילו האבא דאורייתא.

אבל

לדעת האומרים שמעין שלוש זה רק דרבנן, כך משמע מהרמב״ם,

שזה לא דאורייתא,

וכך משמעות מרן בסימן רטו.

אם זה דרבנן,

אז יכול להיות אתה דרבנן.

דה רבנן הוא מפיק דה רבנן, או שנאמר, אצלנו דה רבנן, אצל הילד יורד עוד דרגה, זה טרה דה רבנן,

ואין טרה דה רבנן, הוא יכול להוציא חדה רבנן.

ולכן המסקנה היא

אסור לאבא להקשיב ולשמוע את ברכת מעין שלוש,

לצאת ידי חובה בשמיעה מהבן, אולי הבן לא יכול להוציא אותו ידי חובה,

זה הדין בלכתחילה.

בדיעבד, טוב, קשה לנו להורות לו שאחזור עוד הפעם לברך,

למה?

כלל גדול בידינו,

ספק ברכות להקל.

אם יש לו עוד עוגות, אז פתרון קל מאוד.

יברך מזנות ויאכל עוד כזית,

ואחר כך יחזור עוד הפעם ויאמר את על המחיה.

אבל לפעמים אין לו.

נגמרו העוגות, נגמר הביסקוויטים,

ובחול המועד פסח לא תמיד יש עוגות.

כן.

ולכן גם בדבר הזה אנחנו מחפשים עצות אחרות,

אבל אם אין לו שום עצה,

לא נוכל להתיר לו. אנחנו חוששים לדברי בעל העיטוב והרן שאולי יתרא דרבנן ומוציא חד רבנן, ולכן אמרנו שאולי יצא ידי חובה מהבן,

כך גם לגבי שאר ברכות הנהנין.

ברכות הראשונות,

המוציא מזונות עץ אדמה שהכול, או ברכות האחרונות,

בורא נפשות רבות, או ברכת הריח.

כל הדברים האלה, ולכתחילה אין דבר כזה שישמע מהבן, יצא ידי חובה מהבן,

אבל בדיעבד אולי כן יצא ידי חובה,

בין אם זה איש או אישה.

ראשי שם על המקום בברכות מ״ח שדן בהלכה הזו,

וראשי מחדש ואומר,

הילד לא חייב לא מדאורייתא ולא מדרבנן.

ההבדיל הוא כמו גוי.

אנחנו חייבים, האבא חייב לחנך אותו, אבל לא הוא.

היסוד הוא כך.

אנחנו חייבים במה שאומרים לנו חכמינו לשמור ולעשות.

ושמרת לעשות ככל אשר יראוך.

אנחנו מחויבים בזה,

והפרטי פרטים הם כל המצוות דה רבנן.

הילד לא חייב בכלום.

גם במצווה ושמרת לעשות הוא לא חייב.

אז על סמך מה אתה מחייב אותו בחינוך,

חכמים אמרו, הוא לא חייב לשמוע לחכמים.

להבדיל,

האם הגוי צריך לשמוע, מוחמד צריך לשמוע על הפסק של הרב אלישיב?

הוא קיבל הוראות מועצת חכמי התורה? לא.

אותו דבר גם לגבי זה.

זו הטענה של רשי. רשי אומר, הילד לא חייב כלום.

רק שם בברכת המזון,

בכזית זה לא דין דה רבנן גמור, אלא רשי מדייק מהמילים.

שם הגמרא עוסקת בהסבר הפסוק.

יישא השם פני ביניך.

מה זה, פרוטקציה לעם ישראל?

הגמרא אומרת, כן. הקדוש ברוך הוא אומר,

איך לא אשא פנים לישראל? אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם החמירו על עצמם עד כזית ועד כביצה.

מה זה החמירו?

נשמע זה חומרה.

אם זה חומרה,

אז גם הבן יכול להוציא אותן.

ולכן אין ראיה מהדוגמה של ברכת המזון למצוות אחרות.

זו שיטת רשי והרמב״ן.

אבל רוב הראשונים,

רוב הפוסקים ומרן לא נוקטים כך.

עוסקים במרן אומרים שהבן בעצמו חייב מדי רבנן מצד מצוות חינוך

ולכן אם הבן אכל ושבע ואבא אכל כזית רק אמרנו שכן הוא הוציא אותו

או לגבי שאר המצוות גם שם משמעות הדברים שהבן חייב בעצמותו

ובעצמו יש עליו את החיוב חינוך מדי רבנן

נפקא מינה עוד לגבי ברכת הלבנה.

הילד הזה אמור להיות בר מצווה ביום י״ד לחודש.

אנחנו מברכים ברכת הלבנה בליל י״ד והנער הזה שאתה יודע בעוד ארבעה ימים

יהיה בר מצווה.

האם יכול לברך או לא?

ואם יברך יגיע ליל הבר מצווה ואתה אומר לו תשמע אתה צריך עכשיו לברך ברכת הלבנה.

הוא אומר לך למה? אני בירכתי יחד איתך לא ראית אותי?

אבל אז היה תרי דה רבנן.

אצלנו ברכת הלבנה חא דה רבנן, אצל הילד יורא דרגה תרי דה רבנן.

אז כמו שכלפי אחרים,

גם כלפי עצמו לא יכול להוציא חא דה רבנן,

כשיגיע ליל י״ד צריך עוד פעם לחזור ולברך עוד פעם את ברכת הלבנה.

אבל לפי בעל העיטור והרן כן יצא ידי חובה.

מה עושים?

תגיד לו אל תברך.

בליל י״ד י״ד תגיד לו אל תברך לא כדאי.

תחכה, תהיה בליל י״ד בר מצווה, תוכל לברך על יבדי כל העלמא כדי שלא ייכנס בחשש ברכה.

זה טוב בקיץ.

בקיץ מזג האוויר בהיר,

בוודאי שיוכל לברך ברכת הלבנה בליל י״ד או ט״ו,

אין בעיה.

אבל אם זה חורף,

מי אומר לך, מי מבטיח לך שבליל י״ד יהיה בהיר,

אולי יהיו עננים ולא יוכל לברך,

ולכן אין לו ברירה אלא לכוון, לשמוע מהחזן.

יובל החזן כוון עליי להוציא אותי ידי חובת ברכת הלבנה,

והוא בעצמו יעשה תנאי ויאמר כך

אם אזכור

בליל י״ד לא יהיה מעונן,

אני מתכוון שלא לצאת ידי חובה מהחזן,

ואברך בעצמי את ברכת הלבנה.

ואם לאו, אם תהיה תקלה יהיה מעונן,

אני כן מתכוון לצאת ידי חובה מהחזן,

אז הוא משריין את עצמו שיקיים את מצוות ברכת הלבנה,

ממה נפשך כדת וכדין?

לאידך גיסאי, ייתכן ויוכל לאחר מכן לעשות את המצווה כהלכתה בצורה מהודרת בליל י״ד או בליל ט״ו.

גם שם אתה מתחיל את הבעיה,

האם יש בכוחו לעשות את המצווה שיועיל לה גם לאחר שיהיה בר מצווה או לא, גם שם אתה פוגש את הבעיה הזו.

האמת היא שאפילו בדאורייתא יש גם דוגמה שעליה יש ויכוח קשה בין הפוסקים.

לא יבוא ולא יהיה ילד בכור שלפני חודש אבא שלו כבר הלך לעולמו

או בתאונת דרכים או במחלה.

מגיע לילה שלושים ואחת,

הסבא אין לו סמכות לבוא ולפדות אותו.

אבל הוא,

הוא קיבל ירושה מאבא שלו, הוא עשיר, יש לו כסף.

ועכשיו הוא בגיל העשר,

הוא אומר, יש כאן כהן,

בא להלל, אומר לו, תשמע אתה

אני רוצה שעכשיו תפדה אותי.

אתה אומר לו, אבל אתה עדיין לא בר מצווה.

הוא אומר לך, אז מה יש? אני רוצה להיות זריז, זריזים הקדימים למצוות.

האם יש לו סמכות לפדות את עצמו מדין זכין לאדם שלא בפניו או לא?

גם זה שנוי במחלוקת גדולה בין גדולי הראשונים והאחרונים,

והמסקנה היא,

יעשה תנאי, אם הוא רוצה לפדות אותו בלי ברכה,

לא כדאי שיברך,

ניתן לו את זה. והיה,

אם הגביע שנתן להילל נשאר,

לא נאכלו המעות, בלשון הגמרא,

הגיע ליל הבר מצווה,

ממילא,

אז האדם הזה כן קיים את המצווה.

הצד הוא יותר טוב,

בליל הבר מצווה תקרא לו, תחזיר לו לרגע את הגביע, אולי זה לא שלך, אולי זה שלו,

אם הוא לא קיים את המצווה,

ממילא זה כמו מקח טעות,

הגביע לא שלך, תן לו את זה בחזרה,

עוד הפעם הוא ייתן לך את זה, ובזה תקיים את המצווה כהלכתה,

זו העצה היעוצה.

אבל שהסבא יבוא ויברך,

יאמר וציוונו,

אין סמכות לסבא שלו,

לא אבא של האבא ולא אבא של האימא,

בוודאי שלא כדאי, לא רצוי לנהוג ולעשות כן,

להיכנס לספק ברכה לבטלה.

דווקא ממילא גם לגבי קידוש.

לא יכול הילד הקטן להוציא לידי חובה את האימא שלו,

אפילו אם נאמר האימא שלו כשבאה להתפלל תפילת ערבית בליל שבת.

לפני זה היא כיוונה לצאת ידי חובת זכור את יום השבת לקדשו,

על ידי שאמרה בתפילה בברכת ערבית,

אמרה מקדש שבת.

ספק אם הבן הזה יכול לפתור אותה, להוציא אותה לידי חובת קידוש,

ולכן היא חייבת לקדש ולא הוא.

אלא אם קשה לה לשתות מהיין,

לשתות את היין הוא יכול להוציא אותה, בזה אליבדיקו לעלמא הדבר יכול להועיל.

לגבי קטן,

כשנברך ברכת הבנה למדנו שאיתן אין לו ברכה לבתי, למה יגידו שאתה,

למה הוא באמת לא ברכה לבתי?

בסדר, השאלה היא אחרי הבר מצווה.

לפני הבר מצווה אין.

לא, לא. אחרי הבר מצווה, אם נאמר שהוא הביא שתי שערות, אז הוא עובר בלא טיסה.

ולכן כאן כבר תהיה בעיה, אין לו ברירה,

אלא עצה טובה לומר לחזן, כוון עלי להוציאני ידי חובה.

רבי חנניה, בן הכבישו.

רבי חנניה, בן הכבישו.