אנשים חושבים שהמחלה ארורה...

ש. כבוד הרב, ואני, כמו שהרבה מקרים שנשמעים פה, ובהרבה הרצאות שלך, אבא שלי גם כן נפטר לפני שלוש (3) שנים, אפילו יותר, גם כן מהמחלה הארורה, ואנחנו עושים כל מה שצריך לעשות, אבא שלי היה מבית דתי והכול, קיבלנו בהבנה, הקדוש ברוך הוא, זה רצונו, וזה ה... עכשיו, ואני בעל המשפחה, אימא שלי גרה איתי, ורציתי לדעת אם יש לי איזושהי, אני בטוח שיש לי אחריות עכשיו יותר גדולה מבחינת בעל משפחה, זאת אומרת, יש לנו טלוויזיה בבית ואני לא כל כך... 

הרב: חייב לזרוק אותה מיד. 

ש. אני, אתה יודע, זה... אני לא צד לבד בבית, יש גם את אשתי. 

הרב: אבל אתה יכול להישען עליה... 

ש. אני יכול, כן, כמובן, אני רוצה, ואני כל הזמן פה, ואני הרבה פעמים אפילו מעשה את זה. רציתי לדעת אם אני יכול לעשות משהו בצורה יותר, בלי שתזיק לאישה, כמובן. 

הרב: אמרתי, להשען עליה. 

ש. להשען על הטלוויזיה, אתה אומר. 

הרב: כן. 

ש. להפיל אותה. 

הרב: ככה זה קורה לפעמים, מה לעשות? יש תקלות. 

[הקהל צוחק...]

ש. כן. אז באמת, קצת יותר, כאילו, לעניין שלי. יכול להיות שזה גם משפיע אצלי, כאילו, בעבודה שלי, בפרנסה שלי?

הרב: בוודאי. כמה שמכניסים טומאה יותר לבית, מסלקים את הקדושה, והסיעתא דשמיא. 

ש. תודה רבה. 

הרב: בהצלחה. אבל עקב מה שהוא אמר, אני רוצה להגיד משהו. יש אנשים חושבים שהמחלה היא ארורה. לא מחלה ארורה. אדם עובר על ארורים, הוא בעצמו הוא מתארר. זאת אומרת, כשעוברים על המצוות, יש הרבה מקרים שכתוב בתורה: "אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר..." (דברים כז, טו) ארור האיש אשר. אז אדם מזמין את המחלות. 

עכשיו שתבינו, אדם.. אדם שכבר קיבל מחלה, סימן שעוד אוהבים אותו. למה? כי נתנו לו הזדמנות לחזור בו. יש אדם, גם הזדמנות לא נותנים לו, מת בתאונת דרכים, אפילו לא הרגיש. 

האישה הזאת שדרסו אותה עכשיו בחיפה (לתפ"ץ) נכה. שהייתה על כיסא גלגלים, ניצולת שואה, היא אומרת שהיא רק הרגישה מכה, אפילו לא יודע מאיפה זה בא. היא סיימה במצב עוד שהיא חיה. יש כאלה שנמחצו שבוע שעבר ולא נשארו, אפילו לא הרגישו. 

זאת אומרת שאדם עוד מקבל איתות שקוראים לו מחלה, עוד יש לו סיפק בידו לתקן ולהספיק. בעוד שיש אנשים שלא יודעים אם הם יקומו מחר אפילו, הם הולכים בריאים לישון, והם לא קמים, פשוט לא קמים. אז אלה אפילו התראה לא קיבלו. 

אז מה בן אדם מודאג רק מהמחלות?! צריך להיות מודאג שהוא בריא, כי אף אחד לא יודע מה ילד יום. הוא מודאג, 

ש. ואבא שלי עשו מדע, הוא אמר, הוא לא ידע מה קרה. 

הרב: תן לו, תן לו בבקשה, כן. כן. 

ש. טוב, כשאבא שלי ידעתי, אבל באמת הוא לא ידע על המחלה, כי הרופאים יאשו איתנו להחליט אם לנצח אותו או לא נדע אותו, ואנחנו החלטנו בשבילו, ובעצם אבא השתתק מאז, ולא יכול להגיד לכלום. הוא היה פה, החיים שלוחניים, חיים דפקים, בבית כנסת פה, והכל, וה... 

הרב: הוא לא הפסיד, בוא אני אסביר לך. אני אגיד לך למה הוא לא הפסיד. אם הוא היה שומר תורה ומצוות, אז סוף סוף הוא הגיע לגן עדן! 

אם נשארים פה עוד עשר (10) שנים או פחות, זה לא קובע, העיקר לאן הולכים מפה? להישאר פה זה לא חוכמה. צב נשאר פה יותר, מאתים (200) שנה... אבל הוא צב. אדם צריך להישאר פה על מנת להגיע לגן עדן. אם הוא מגיע בסוף לגן עדן, או בהתחלה לגן עדן, מה זה משנה?! העיקר הוא בגן עדן.