5-4-15

"אמרו לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שימורים לכל בני ישראל לדורותם". כתב הספורנו, ליל שימורים שהיה מצפה להוציאם, כי לא עינה מליבו, אבל לא מצא את ישראל מוכנים וראויים לגאלם עד אותו הלילה, ואותו הלילה היה משמר ומצפה כי חפץ חסד הוא, כאמרם ז"ל, שהקב"ה מחשב את הקץ.

הנה גילה לנו הספורנו שענין חישב את הקץ הוא ממידותיו יתברך, ממידת "כי חפץ חסד הוא", היינו שבכל עת גלותם הגם שלא היתה הגאולה יכולה להיות כי לא עינה מליבו, והעונש מוכרח, מידתו יתברך היא שיושב ומצפה לאותה הלילה של גאולה וזהו ליל שימורים הוא לה'.

אז לפי הספורנו אנחנו רואים שהקב"ה היה מצפה כל הזמן להוציאם רק ישראל לא היו מוכנים וראויים לגאולה עד שהגיע אותו הלילה. ולמה הוא היה משמר ומצפה? כי הוא חפץ חסד הוא, והקב"ה אמרו חכמים מחשב את הקץ, ז"א מחכה מתי הוא יוכל להתחסד איתם, וזה ממידותיו יתברך כי חפץ חסד הוא, כל עת הגאולה הגם שלא היו יכולים להגאל והעונש היה מוכרח, אז מידת ה' יתברך שיושב ומצפה לאותו הלילה של הגאולה, ליל שימורים הוא לה'. אתם יודעים מה זה להמתין 210 שנה, בורא עולם ממתין ממתין ממתין מתי יגיע הזמן.

רש"י אומר, ליל שימורים שהיה הקב"ה שומר ומצפה לו לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים. אז הקב"ה משמר ומצפה מתי הוא יוכל לקיים את ההבטחה, זה ליל שימורים.

והרמב"ן מוסיף, ואמר ליל שימורים הוא לה' כי שמר להם הדבר מן העת שגזר עליהם הגלות שיוציאם בלילה הזה בבוא הקץ מיד, כי בעיתה אחישנה, או טעמו ליל שימורים הוא לה' - שהוא שומר ומצפה לילה שיוציאם מארץ מצרים, כי הקב"ה מצפה לעת שיהיו ראויים להוציאם משם.

לומדים אנו בזה יסוד גדול במידותיו של הקב"ה, שגם באותה שעה שהוא יתברך אוחז במידת המשפט, הנה הוא רב חסד, העונש עם מידת כי חפץ חסד הוא, העונש הולך עם כי חפץ חסד, בדיבור אחד נאמרו, שגם בעת גזירת העונש חשקו ומגמתו כביכול להיטיב עם בריותיו, אלא שהחטא הוא הגורם והמעכב, כי לא עינה מליבו, האדם בעצמו הוא הגורם, שהקב"ה לא יכול כביכול להיטיב עמו, ויאחוז בידו מידת משפט. אמנם בכל זאת גם באותה שעה כל מחשבתו כביכול מתי תגיע השעה שיוכל כבר להיטיב, כבר בגזר הדין מחכה הבורא מתי אני כבר יכול לחזור להיטיב.

בכל עת גלותם היה ישוב כביכול ומצפה לאותו לילה שיוציאם מארץ מצרים, מתי תגיע כבר השעה שיוכל לגאלם, וכדי לצייר לנו את זה לשבר את האוזן, זה כאדם המחכה כל ימיו בכליון עיניים לשמחת בנו, שזו מגמתו ותקוותו ואליו תאוותו וחשקו עד כלות נפשו. כך הבורא יתברך יושב כל העת ומחשב את הקץ, מונה רגע לרגע ודוחק את השעה מתי תגיע כבר שעת הגאולה שיוכל לגאלם, כי חפץ חסד הוא. ורש"י פירש אמרנו, שהיה הקב"ה שומר ומצפה לקיים הבטחתו להוציאם מארץ מצרים, הוא מה שאמר לאברהם אבינו, וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנוכי ואח"כ יצאו ברכוש גדול, בשעה שנגזרה גזרת הגלות על מה ששאל אברהם אבינו במה אדע כי אירשנה, באותה שעה ממש כבר חישב את הקץ הקב"ה שיוכל לגאלם, וגילה לו את העונש ובבת אחת גילה לו גם אתה שכר שיזכו בגאולה.

נצייר מלך בשר ודם מעניש את עבדו על איזה חטא שחטא לו, ובה בשעה מנחם אותו, אומר תנחומים על ליבו, ומבטיח לו שכר גדול ושינשא אותו לאחר הקבלה של העונש, הנשמע כזאת? שופט שפוסק גזר דין ומיד מבטיח הבטחות איך שהוא ישתחרר כמה שכר הוא יקבל ואיזה דרגה הוא יזכה, אין לנו מושג בדברים כאלה, לא שמענו דבר כזה. שופט מעניש גנב לחבוש אותו בבית האסורים, האם באותה שעה ידבר דברי פיוסים על ליבו? האם יאמרו לו עכשיו הריני מוסרך למאסר, אבל כשתצא אנשאך ואעניקך מכל טוב ותצא בכבוד מלכים, היוכל בשר ודם לקבל מושג במידת חסד כזו?

זוהי מידתו של הקב"ה, שבשעה שגזר העונש על אברהם אבינו "כי גר יהיה זרעך" מיד גילה לו את הגאולה ואת השכר, והיה יושב ומצפה כביכול בעת הגלות מתי תבוא אותה שעה, לא מצפה לראות איך הם יקבלו את העונש אלא מצפה מתי כבר יוכל לתת להם שכר, וזהו חישב את הקץ, ציור לענין זה של חישב את הקץ, מה זה הקץ? כדי ליתן שכר יוכל האדם להשיג מתאוותיו וחמדותיו, כשהוא מצפה ומחכה מתי יוכל ליהנות, שמה הוא יבין את זה היטב.

נו, תמיד לומדים  מדברי הספורנו ולא עומדים על דבריו מחמת שמשתבשים אצלנו המושגים לגמרי ממושגי התורה. עד שאנחנו מוצאים פסוק מפורש "ליל שימורים" שמלמד לנו את מידתו של הקב"ה כי חפץ חסד הוא, לא יודעים בו פירוש, לא נקלט במחשבה שזוהי מידתו יתברך. יודעים אנו תמיד שהקב"ה חישב את הקץ, ומישהו עלה על דעתו שבחישב את הקץ נכלל סוד כל כך גדול שהוא ממידותיו של הקב"ה? והכל משום שאין עולה על הדעת דבר שהוא ההיפך מהמושגים אצלנו, בשביל זה אנחנו נשארים בורים וריקים, מבלי שנוכל לכוון את דברי התורה על אמיתתם.

אדם שצריך לאוסרו בשלשלאות של ברזל כדי לעשות חסד, לא יאמר פירוש כזה בשום אופן, אלא אנשים לא רוצים לעשות חסד, צריך לקשור אותם בשביל שיעשו. כמה אנשים זכו לתת קמחא דפסחא למרות שזה חיוב ודובר על זה? ואפילו בראותו דברים אלו כהווייתם, לא יאמין לזה, וייחס אותם לדברי דרוש, זה דרשות, אנו הרי אין לנו ציור במידות האלה משום שכה נתרחקנו ממידת החסד עד שלא נבין.

ידוע מאמרו של האדמו"ר ז"ל בענין המלאכים, שהוצרכו להשלח אל אברהם בכדי להקל את צערו, משום שהיה צערו של אברהם אבינו במניעת ההטבה והחסד גדול יותר מצער המילה. האם נוכל להאמין דבר זה? האם יש לנו מושג בזה? שאברהם מצטער מזה שהוא לא יכול לעשות חסד, כי ה' הוציא חמה מנרתיקה, הוא מרגיש צער מזה יותר מצער המילה, ביום השלישי בן מאה, כואב, אחרי ברית מילה, זה בלי משככים כמו היום שיש, והצער שלא יכול לעשות חסד גורם לו צער הרבה יותר גדול מהמילה כי הוא יושב למרות הניתוח הוא יושב פתח האהל ממתין ומצפה, עד שמן השמים יודעים שאי אפשר להרגיע אותו רק אם ישלחו לו שלשה מלאכים מן השמים. זה חסד! אנו אין לנו שייכות למידת חסד כלל, ונתרחקנו כל כך מן התורה עד שיכולים להבינה.

זה הענין של בעל הבית דוחק, מה זה דוחק? בעל הבית דוחק, זו מהירות השכינה, מהירות זו היא מצד מידתו יתברך כי חפץ חסד הוא, מהירות השכינה שהיא מדלגת על ההרים מקפצת על הגבעות, היא מצד תאוותו ותשוקתו יתברך כביכול הבלתי תכליתית לעשות חסד, שמצד מידה זו אי אפשר לחכות ולהמתין אפילו רגע, כי בבוא הרגע המקווה אז בעיתה אחישנה, להיטיב עם הבריות, ואי אפשר להמתין כלל וכלל, זה "ובעל הבית דוחק", זהו הענין חפזון שכינה, מה שאמרו במכילתא בחפזון שכינה, ומה מבהיל הוא עבודת האדם שהוא צריך להתדמות לבורא לרוץ עם השכינה.

אין לנו מושג ואין לצייר בשכל איך זה בכח אנוש הענין הזה. זה אם נרצה לצייר אומרים למטומטם, אטום וסתום בשכלו, שילמוד בצוותא עם עילוי, איך זה מתחבר? איך זה מתחבר? אבל מכיון שציוה לנו הבורא יתברך "והלכת בדרכיו", ואנחנו בבחינת מטומטם לקב"ה שהוא בבחינת עילוי בדרך המשל, וזהו הענין שתפקידו של העבד המטומטם להשתוות לקונו העילוי, לילך עמו שווה בשווה ממש, וזה בודאי צריך לומר ביכולת האדם, כי איך אומרים לנו "והלכת בדרכיו" מצפים ומחייבים אותנו שנלך בדרכיו של ה', מה דרכיו? גם בשעה שהוא גוזר עונש הוא כבר מצפה מתי הוא יתן שכר. זה הולך עם חפץ חסד הוא, תמיד זה הולך ככה, הקב"ה רוצה להתחסד עם הבריות, ככה האדם צריך להיות במידתו של אברהם אבינו, לא יכול לסבול רגע בלי חסד שהוא עושה עם הבריות, לא יכול, אין צער יותר גדול מזה, הוא גם עוזב גילוי שכינה, הקב"ה ניצב עליו, נמצא איתו כשהוא חולה עוזב אותו והולך לקבל את האורחים, אתם שומעים. אם אדם היה לו גילוי אליהו היה הולך לבקר אורח שדופק בדלת? בורא עולם בכבודו ובעצמו והוא עוזב אותו בשביל שלשה ערביים עובדי עבודה זרה, חסד, חסד אין לאנשים מושג מה זה חסד.

הרי מצינו באדם הראשון מלאכי השרת לא הבחינו בינו לבין ה' יתברך, הקב"ה ברא את האדם בדרגה כל כך גבוהה עד שהמלאכים טעו בו, טעו בו,

יוצא לנו בזה הארה נוראה בגודל העבודה המוטלת עלינו, שצריך לרוץ ולמהר אחר השכינה, צריך לרוץ ולמהר אחר השכינה, כמה צריך לעמול לעבוד וליגע בזיעת אפיו. ומה גדלה ורבה עבודת האדם, שתכליתה היא לחפוז ולרוץ אחרי הקב"ה כביכול. נרדפה לדעת את ה', צריך לקיים "והלכת בדרכיו" כל הזמן להדבק במידותיו של הקב"ה, זו עבודה אבל אנחנו מחוייבים בה, וגם אם אנחנו מגדירים את עצמנו בבחינת מטומטם אצל עילוי אנחנו יכולים, שהרי מעיקרו של אדם הראשון הוא נברא בצלם אלקים עד שטעו בו ממש, ואמרו לו קדוש מלאכי השרת.

זה הבחינה שנמצמאת בכל אדם, בצלם אלקים עשה את האדם, אז אדם יכול להגיע למדרגות גבוהות ביותר, אבל אם הוא ייצמד לדין - והלכת בדרכיו, מה הוא אף אתה, זה אלי ואנווהו - ואני הוא, ז"א יש באפשרותו של האדם, ירגיל עצמו חסד ועוד חסד, חסד ועוד חסד, חסד ועוד חסד, להתחסד עם הבריות, וגם רואים שאפילו הקב"ה עונש, אם אדם חולה או אדם סובל ה' מצפה כבר מרגע הראשון מתי הוא יגאל מצרותיו מהבעיות מהיסורים וכו'. אז לדעת שהקב"ה חומל ומרחם, אבל מה לעשות שאנחנו מכריחים אותו לפעמים לענוש אותנו, להגלות אותנו, לצער אותנו, אבל זה לא הוא, זה מעשינו הרעים, והוא מאותו רגע שהוא מוכרח ממתין מתי יוכל בעיתה אחישנה, דוחק אותנו בחפזון שכינה להיטיב לנו תמיד אמן ואמן.

רבי חנניה בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר