שו"ע - אורח חיים - א' | הרב שמעון משה חי רחמים

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

בשם השם נעשה ונצליח, בעזרת השם אנחנו מתחילים בלימוד שולחן,

רופן הסדר, תקווה בעזרת השם שנזכה לקיים את כל הכתוב בו לדת ולכדים בעזרת השם להצלחת כל קהילות פס בארץ ובעולם באשר הן, ולהצלחת מרנו העולם

אמר נצחק

ובכל אשר לא בעזרת השם.

כן, אנחנו בחלק רוב החיים,

סימן א' הלכות הנהגת האדם בבוקר, בין השכמת בבוקר,

ובו ט' סעיפים.

אומר על שולחן ערוך, התגבר כערי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו,

שיהה הוא מעורר השחר.

אומר עמד על כל פנים,

לא יאחר זמן התפילה שהציבור מתפללי.

אז לפני מספר שבועות פרסמו,

אחרי שכבר הרב זוהק את זה במשך שנים,

שצריכים להתמיד להתפלל בנץ,

והצדיקים האמיתיים וכל הדורות כולם היו מתפללים תמיד בנץ.

ופרסמו עכשיו שברמת אלחנן בשם הרב זילברשטיין והבנים האשכנזים והספרדים שם,

הם נגד התופעה המוזרה שמתפללים בשעות מאוחרות.

זאת אומרת, אחרי הזמן יש אגרה ומגן אברהם,

נכון?

אחרי זמן אגרה מתפללים.

קודם הרי היה מגן אברהם ואחר כך אגרה, נכון?

אז מתפללים אחרי זמן של הזמן, לא, אולי כבר קריאת שמע של הזמן השני ואנשים את זה.

אבל יש יותר חידוש מזה.

יש מקומות שמתפללים שחרית ומנחה בסמוך.

סלם.

מקומות שמתפללים שחרית ומנחה בסמוך. ערבית ושחרית זה מרצוי.

יש מניין באיצקוביץ' זה נקרא מניין הזמרים, אבסולין.

במשך שנים הם מתפללים שם בשעות ככה ממש שלפני עלות השחר.

זה המניין האחרון, איך אני יודע את זה? פעם אחת נסענו למירון, כשהייתי עוד צעיר, בישיבה.

אז נסענו למירון,

לקברות צדיקים ככה בלילה, וערבית לא התפללנו, כי לא היה שם מניין.

אז אמר, איפה נתפללים?

ואיצקוביץ', בחזרה בבני ברק,

לפני שחוזרים לישיבה, אז נלך לאיצקוביץ'.

הלכנו לאיצקוביץ',

ואמרו לי, לא יכול להיות, איפה מי שהיו איתי שעות שתיים, אמרתי, אין מצב שיהיה מניין בשעה כזאת.

ואז הוא עוד מעט ארבע לפנות בוקר, איך יהיה מניין?

הוא אמר, אתה יודע, תראה שיהיה מניין פלוס.

באמת באתי לשם, אור הוא אליי.

מניין ו היה.

שאלתי,

מה קורה פה? אני רואה זמר כזה, זמר הזה, זמר הזה. הוא אומר, כן, אנחנו חוזרים עייפים.

ועד שאנחנו מקבלים את הכסף

מהמשפחה,

ואחר כך אנחנו רעבים, אז צריכים ללכת לאכול.

ועד שאנחנו רק לוקחים איזה סיגריה,

ואולי איזה כוס בירה, ועד שו ועד שו ועד שו, יש למוח בעיתון פספס.

הרי הם גם מקפידים על תפילות.

אז הם באים לשם, זה המניין האחרון ככה לפנה לו את השחר. אמרתי, רגע, תפילין של שחרית גם הבאתם?

שיהיה סמוך.

לא, ערבית ומנחה בשחרית? לא, לא, זה מניין כבר פועלים.

זה מניין אחר.

אז ערבית ושחרית זה מצוי היה שם,

אבל מנחה ושחרית, שחרית ומנחה זה לא מצוי.

אבל השם ירחם, יש גם כאלה שמתפללים סמוך לזמן מנחה את השחרית,

מפסידים לפי המגן אברהם ולפי הקרעה, הקרעה שלך,

ולא רק מקפידים על תפילה כמו שצריך,

כמו שהשולחן ערוך כותב, שיהיהו מעורר השחר,

אלא מאחרים, מרשים לעצמם מה שנקרא לנמנם עוד,

על פי מה שהייצר הרע דורש מהם, וככה, חס ושלום חזרה, אלא אדם מפסיד יום שלם.

ייצר אמר, עכשיו אתה עייף, עכשיו אתה רלש, ישנת אתמול מרוחך,

עזוב, וככה עוד יום ועוד יום ועוד יום ועוד יום, והאדם שורף את כל החיים שלו, חס ושלום.

לכן אומר השולחן ערוך,

כלל הראשון, מה הוא? סעיף א', התגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו.

אל תעשה חשבונות, עכשיו אני עייף, לא עייף, שום דבר.

אני אומר תמיד, נסירות נפש צריך לראות מהעם.

אולי יושן,

ימים ומנות לא היה יושן.

הכול כדי שיהיה בית השם, שיהיה כמו שזה, בית כנסת.

אתה אומר, כבוד הרב, איך אתה לא קורס? מה, אתה לא עייף?

לא, עבודת בוראי. שחרית זה שחרית, תפילה זה דינך, דינך עביד זה הרבה, הכול בזמן.

ולמה?

זה זמנים. ככה גדולי ישראלים הגידו לעצמם, זמנים, זמנים, זמנים.

אדם שהוא מסודר בזמנים,

אין לו בעיה.

אדם שהוא מזייף בזמנים,

חס ושלום, חס וחלילה, הוא מזייף לכל שאר הדברים.

ולמה זה? כדי שיוכל לעבוד את בוראו שיהיו מעורר את השחר.

הוא אומר הרבה, ועל כל פנים לא יאחר

זמן התפילה שהציבור מתפלל, אם יש זמן תפילה שהציבור מתפלל,

תצטרף עמהם.

אז ברוך השם, במקומות שיש מניינים, זה טוב, אבל מקום שאין מניין מסודר.

אז זה באמת בעיה, מה יעשה? אדם צריך למסור נפש עוד יותר, לקום שעה, עוד חצי שעה לפני הזמן,

כדי לנסוע למניין, או שאין שם שליח ציבור שמקפיד על אכילה של שחיטה פרטית ושאר הדברים.

זה בעיה, איך אתה יכול להתפלל במקום כזה? לכן הוא צריך עוד יותר להשתדל כדי ללכת למקום אחר.

אז הוא צריך עוד יותר מקום.

זה מה שאנחנו מנסים להסביר להרבה אנשים.

כן, נכון. צריך להסביר את זה בעדינות.

קשה, קשה.

קשה, קשה להם לקבל את זה, למה זה סתום שם.

רגילים למקום שלהם, וכל מיני דברים. השם ירחם, הלאה.

ועל כל פנים לא יאחר זמן התפילה שהציבור מתפלל,

אומר הרמה עוד דבר.

שיב�יתי השם לנגדי תמיד וכלל גדול בתורה ומעלות הצדיקים אשר הולכים בפני האלוקים. אתה רוצה לדעת מהי דרגתו של צדיק?

תמיד הוא שם למון עיניו את הפסוק, שיב�יתי השם לנגדי תמיד.

כי אין ישיבת האדם בתנועותיו ועסקיו,

והוא לבתו וביתו כישיבתו בתנועותיו ועסקיו, והוא לפני מלך גדול.

אדם הולך לשופט, למלך בשר ודם,

לאיזה פקיד, לאיזה מישהו שהוא,

אפשר להגיד שהוא חשוב.

אפשר.

מתוקף תפקידו, לא הוא עצמו חשוב, מתוקף תפקידו חשוב.

והוא מכין את עצמו, והוא משנן, ומה אני אגיד,

ואיך אני אעשה, ואיך הוא מאמין, אם יגיד ככה, מה אני אענה,

ובאיזה צורה אני אענה, שאני לא יישמע חוצפן מדי.

הכל, הוא מכין כמה. אז כמה אנחנו צריכים להכין את עצמנו לפני מלך מלכי המלכים,

שאנחנו מבקשים ממנו?

ויש לנו הזדמנות.

והנה, המוסלמים,

הם קיבלו חמש תפילות. למה?

שלוש לא מספיק להם, לא שומעים אותם.

גם מחמש לא שומעים.

והם קוראים עלאוואקבר, עלאוואקבר, עלאוואקבר.

קריאה ואיש את החוויה, קריאה ואיש את החוויה, ואין קול ואין עונה.

ואנחנו, יש לנו הזדמנות, אנחנו מקבלים ספייש של כל אחד ואחד מקבל את הקדוש ברוך הוא,

רק בשבילו.

ואתה רק אתה נכנס אליו, ורק אדם מדבר איתו, והוא שומע אותך, ואתה דואג אותו בפשטות, השם שפתי תפתרו והגיד תהילתך.

ברוך אתה השם, אתה מברך אותו, משבח אותו, מהלל אותו.

אז רק תבקש את הדברים כמו שצריך.

ולא דיבורו והרחבת פיו כרצונו,

והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדיבורו כמו שאר המלך. גם הדיבור שונה.

כל שכן כשישים האדם אל ליבו שהמלך הגדול והקדוש ברוך הוא, אשר מלוא כל הארץ, כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר אם יסתדר איש בו מסתרים ואני לא אראה מנאום השם,

מיד יגיע אליו היראה וההכנאה בפחד, השם יברך ובושתו במותאמי.

כך כתב גם הרמב״ם במורה לבוכים, חלק ג' פרק ב'.

אתה רוצה,

לקיים את הדבר הזה,

לעבוד את קומך, את בורא העולם כמו שצריך,

זה צריך לעשות כפי שהקדוש ברוך הוא מבקש ממך,

להתפלל בכניעה, בפחד,

בבושה,

ותמיד תמיד תמיד תמיד יבוש מהקדוש ברוך הוא,

ולא מפני בני האדם מלא יגיעים עליו.

בהתחלה זה היה קומץ קטן, כאילו, עוד פעם.

אז כמו שאמרנו, אנחנו מפחדים שלא ישמעו אותי, שלא יראו אותי,

שלא יגידו,

שלא אסור, מה, יגידו את השם אל שם, אתה משוגע,

תראה, כולם לא, ככה ורק אתה, מה?

עכשיו השתפחנו עוד פעם, שנהיינו ברוך השם, יתרבו,

ויתרבו, ויתרבו, ועוד יתרבו,

ובעזרת השם רק טובים,

ולא אחוז שלום,

לא טובים,

אז משם אנחנו רואים שאסור לאדם להיות מפחד שיריגו עליו, מה יגידו? אל תעשי חשבון מה שיגידו.

איך אמרנו, לאותה אחת ביפו, בכנס,

מה את רוצה, את השכינה?

את השכינה בבית או את השכינה בבית?

אז על דרך זה, גם אנחנו,

מה אתה רוצה, את השכינה בבית או את המלהיגים בבית?

אם אדם רשמע למלהיגים, תמיד יהיה מה ידברו, תמיד מהיגידו, תמיד, אז אתה לא יכול לעשות את זה.

שצריך להישאר תמיד בארבע אמות סיבוב ונעול,

כי תמיד יהיה למישהו להעיף לכם משהו.

אבל אם הוא לא מתבייש לכולם המלהיגים, על אף פתאום שהוא מקיימת רצון, השם יתברך,

כי רק ככה הקדוש ברוך הוא רוצה שיעבדו אותו, שיתנהגו, שיתפללו, שיבקשו.

כזה דבר, זה עבודת השם אמיתית, זה עבודת השם אמיתית, אין שום בושה וחריגה.

גם בהצדה לכת

ובשוכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב.

גם כשאתן נכנס למיטה, לישון,

גם שם הוא צריך להתנהג בצניעות,

לדעת

שהקדוש ברוך הוא אומר, לא כל הארץ כבודו, כל רגע ורגע, כשהוא משקיף עליו.

ומייד שיאור משנתו יקום בזריזות, למה? הקדוש ברוך הוא ממתין לידך, אין אתה עכשיו.

הוא אומר לו, רגע, עוד צעדה,

עוד חמש דקות פה.

שר חשוב עומד לידך, אתה סגר, אה?

תגיד לו, חכה עוד חמש דקות, אני רוצה לישון, ומייד אתה תקפוץ כמו פנתר.

אז שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, בכמה וכמה.

איך אפשר לישון בכלל?

זה עכשיו רק עולה לי,

אולי זה ההסבר למה שהגמרא ברכות אומרת, שדוד המלך,

היה יושן כשנת הסוס.

ממש קצת, כמה שיטים נשמין

רשום שמה, נכון?

שיטים נשמין. שיטים נשמין. למה? מה קרה?

כי כל רגע ורגע יש ברוך הוא נמצא לדרך, אני יכול לישון טעות.

אז כל רגע ורגע אני צריך להיות באיכון לעשות את עבודת הבורא, לקום, להתעורר.

יפה.

לכן, מייד שיאור משנתו יקום בזריזות לעבודת ברוך, יתברך ויתעלם.

ועיקר הגבורה אומר עטז,

מה זה עיקר הגבורה כנגד העץ הרע? מה זה נקרא, איזה הוא גיבור הכובש את יצרו הנה? אנחנו עכשיו התחלנו פרקי אבות בעזרת השם,

יש כאלה שמתחילים מהשבת.

אז מה זה נקרא גיבור הכובש את יצרו?

אז הוא אומר, כי טבע הארי אשר אין לו יירה משום בריאה. ראיתם את הארייה?

לא עושה חשבון לאף אחד.

כשמגיע הטרף שלו, נגמר הסיפור, הוא מנותק מכל העולם, הוא ממוקד אך ורק בטרף שלו.

ככה האדם צריך לעשות רצון השם יתברך, הוא לא מפחד מאף אחד.

גם אם הנאבר יעשה לו כזה קול כזה, להפחיד אותו, הרי יהיה לו מתרגש.

יש לו מטרה.

ככה אנחנו צריכים, בתור יהודים אמיתיים שעושים את רצון השם יתברך, יש לי מטרה, לעבוד ברור עולם כמו שצריך.

ייגמר 120 שנה, נדבר אחר כך, אחרי שייגמר.

אבל כל עוד לא נגמרו 120 שנה, תמיד אני במרדף.

למה העץ הרע תמיד רוצה להתגבר על האדם,

ולהכניע אותו,

ואלמלא גשמורו עוזרו אינו יכול, אבל תראה לגשמורו רצון שאתה רוצה עזרה.

ולא תגיד לו, לא לשם למה אני לא יכול, תעזור לי, מאה אחוז.

והעולם אומר, פיתחו לי פתח.

יפה.

כן לא יעלה על האדם הוראה יצרו אף שהוא תקיף ממנו, אפילו שהעצר הוא חזק,

הוא גיבור, הוא של אש, אנחנו בשר ודם, אנחנו חולים על אש,

כן?

אדם יכול להפוך את היוצרות, לשנות סדרי בראשית,

בשביל להשיג איזה סכום פעוט של כסף, או איזה מטרה קטנה שהוא רוצה.

ופתאום פה הוא נכנע לייצר הרבה קלות. למה?

תחשוב שזה עכשיו, להבדיל אלף אלפי הבדלות, מיליון דולר, אה?

איך תרוץ לזה?

איך תמסור את הנפש על הדבר הזה?

תחשוב שיש לך, פעם אמרו,

איך אדם יכול להציל את עצמו מאה אחוז, להשתמש בכוחות שלו?

במה אנחנו משתמשים?

בקושי 50% מהכוח שיש לנו.

מהמאה אחוז

שניתן לאדם, בקושי.

איך אדם יכול מאה אחוז? אולי בשעת צרה.

כי אדם נמצא בצרה,

הוא עושה את הכול. דוגמה היא שרפה, הוא נמצא בקומה 11 בבניין.

תגידו, יש לך שתי בריאות, או לרדת, אולי

השם ילחם,

במהלך המוות ייקח את נשמתו,

למה? כי הבניין כולו פועל,

או לקפוץ ולהינצל, ויש איזה חבל ככה, שאולי תצליח איתו ככה לרדת את כל ה-11 קומות.

אדם יהסס לרגע?

נגיד לו, אני עובד דרך האש?

מה פתאום?

הוא ימסור את הנפש והוא יגיד לי, אני גם קופץ בלי החבל.

והם תפתחו לי מזרון של חבש, אני קופץ, והשם יעזור, אני אצליח,

ואומר שמע ישראל עושה זה,

עת רצון.

הוא בא את כל הפסוקים והוא מוסר את הנפש. למה? הוא רוצה מאה אחוז למסור את נפשו כדי להינצל, כי זה החיים שלו.

זה תלוי בו, אותו דבר זה.

עבודת הבורא זה תלוי באדם עצמו.

אתה צריך לדעת, או מוות או חיים.

אם אני מקיים את רצון השם יתברך מאה אחוז, אין חמישים, 50. אין.

מאה אחוז, קיימתי את רצון השם יתברך,

אז מאה אחוז אני מקבל פנימה.

לא מאה אחוז, אתה אומר לפי ההתנהגות שלך.

יפה.

שיהו מעורר, לכאורה אין שייכות לזה העניין,

אלא זה זריזות.

מה זה שיהו מעורר? אתה יכול לעורר את השחר?

אתה יכול להגיד לשם יש רגע? קומי, קומי.

אני התעוררתי, יאללה, לפניך קומי, תצאי.

לא.

הרי זה טבעו של עולם שהשמש תצא בסופו של דבר,

מלבד זמן יהושע, שאמר שמש בגמעון דום ואירח כאלות,

אז שם היה משהו אחר, שהוא חצר את סדרי בראשית,

סדרי הטבע,

או שבוראו העולם הוא זה שינהיג את הכול.

אבל אנחנו לא יכולים לשנות סדרי בראשית, סדרי טבע, לא.

אלא אדם צריך להזדרז, דהיינו הוא, לזרז את עצמו בדבר הזה. כמו שהשמש הזריזה ככה,

נראה שהשמש עולה מהר, מהר, מהר בבוקר, ואז כבר, כבר יעלת,

ולעומת זה שוקעת, לאט, לאט, לאט, לאט, ככה האדם צריך לזרז את עצמו בעבודת הבוקר.

אלא הוא העניין שאין דומה העושה מצווה על ידי התעוררות של אחרים ועושה מצווה על ידי עצמו.

כשהאחר בא ואומר, אה, הרב מגיע להרצה המחזק, פשש, כל המתחזק, יאללה, עושים. למה? מישהו אמר.

אבל הוא עצמו צריך לעורר את עצמו, יותר מאשר האחר יורד אותו.

למה על ידי אחר אתה מתחזק? למה אתה שומע איזה סיפור, איזה מקרה שקרה איזה משהו, וואי, נורא, הנה, השביט נחת בסעודיה,

וואי, בואנה חבר'ה, הרב צודק.

הרב צודק לא יימנו שהוא ככה נגע בסור, ברוסיה קצת.

אה, לא מדבר על זה, רוסיה זה רחוב.

כשהוא נגע בסעודיה זה כבר ככה, כמעט קרוב, אה? כן. אז יאללה, בוא נתעורר, בוא נעשה...

לא, אתה לא צריך לחכות שהאחר יעורר אותך,

אלא אתה תעורר את עצמך.

זה טוב.

בלי זה, זה גם קשה לפעמים.

אבל אתה בעצמך צריך לעורר את עצמך, ולא חס ושלום לתת לעץ הרע להפיל אותך.

ועל פי זה נראה לומר מה שכתב רבינו עטור, אני מאיר את השחר ואין השחר מאיר אותי.

עטור אמר ראש כתב על עצמו, לא, אני מאיר את השחר, והשחר מאיר אותי.

ואין הוא קם כה עד למעלות השחר.

והוא זה שאני מאיר את השחר ראשון.

איך הוא מאירים את השחר?

מטילה את היניים, למות עורר.

לומדים תורה, זה נקרא לאור תשחר.

ונראה דמצינו, אדם מקדש את עצמו מלמטה, מקדשין אותו מלמטה.

וכן לעניין התעוררות שיש בה בית מיני התעוררות, שתחילה מתעורר מלמטה, ואחר כך באה עליו ההתעוררות העליון לסייע לו.

אם אדם לא יעשה איזה הכנה מסוימת,

מהשמים לא יסייעו בעדו.

על ידי ההכנה שהאדם עושה, מהשמים מסייעים לו. אז מצינו,

שעל ידי השתלנות של אדם יש התעוררות מלמטה, אבל על ידי זה הכנה שהוא משפיע את ההתעוררות של למעלה.

ועל זה שיבח דוד את עצמו שהיה במעלה כל כך, שההתעוררות שלו מלמטה הייתה גדולה,

והוא הגיע למעלה הגבוהה הזאת. למה?

רק על ידי ההתעוררות של למעלה.

שאין צריך לסיוע של התעוררות של מעלה.

ועל כן אמר, אני מאיר את השחר, כמו לקדושת ישראל, כמו שכתוב,

על איילת השחר, ומעלה זאת אינה אלא לדוד וכיוצא בו.

אבל אנו וכיוצא בנו, הלוואי שנזכה להתעוררות למטה,

ואחר כך גם נזכה,

פשוט שהם מלמעלה מסיימים בעדנו יותר מעל למטה מאשר שאנחנו מסיימים.

כדי שנקבל אחר כך את הלמעלה האמיתי, מה שנקרא, אתה כמו שצריך,

ללא חצאים.

על כן לא זכר השולחן הארוך רק שיתגבר לזה,

שלכל הפחות יהיה מעורר השחר,

אף שלא יזכה למעלה השנייה שזכרנו.

אז מספיק שאדם קצת יאור את עצמו, כדי שבעזרת השם יזכה להתעוררות מלמעלה.

מלמעלה. הלאה.

ממשיכים סעיף ב'

המשכים להתחנן לפני בוראו יכוון לשעות שמשתנות המשמרות,

שהן בשליש הלילה,

ולסוף שני שני שלישי הלילה,

ולסוף הלילה,

שהתפילה שהתפלל באותן השעות על החורבן מעל הגלות רצויה.

יפה. אז פה מדובר לעניין של חצות.

שהוא זמן בקשת רחמים,

שאדם צריך לבקש לא רק על עצמו, אלא על כלל ישראל,

ובסוף הלילה, אחרי שביקש על כלל ישראל, יכול לבקש את צרכיו.

ובקשה הזאת צריכה להיות, אומר המגן אברהם, בנפילת אפיים.

שהוא יתפלל לברור העולם, ריבונו של עולם אחרי שביקשתי. זה טוב באמת שאדם יעשה את הדבר הזה.

כתוב, הוא מתפלל על חברו נענת אכילת.

אדם רוצה איזה שידור, רוצה איזה ישועה,

רוצה דירה, רוצה פה, רוצה שם.

הרבה דברים האדם רוצה

במהלך חיל.

אז איך האדם יזכה לעניין הזה של לקבל, על איזה שהוא יתפלל על האחר.

אתה רואה את החבר שלך שנופל בין משהו, תתפלל עליו.

ומתוך שאתה תתפלל עליו, ברור הוא ישמע את התפילה שלך,

ויענה לו בקשה שלך קודם לכן.

ואז נתפלל על חברו, נענת אכילה.

בבי!

יפה.

בבי!

בבי! ולכן, התפילה שמתפלל באותן השעות על החורבן ועל הגלות היא רצויה מאוד מאוד מאוד בשמיים.

עד כדי כך היא חשובה, לכן חשוב.

הקב' בלי בית, אנחנו עם בית.

אנחנו יכולים, אה? איך אדם יכול לישון בלילה כשהקב' בו אין לו בית?

הרגע אנחנו אומרים שלוש פעמים בשנה, יראי כל זכורך, אנחנו עולים לכותל,

באים, כן, ובואו שאלה מה אנחנו רוצים. מה אנחנו רוצים?

אתה עושה מעשה, אתה מסתער על חורבן בית המקלש, אתה מבקש מהקב' ברוך הוא כמו שצריך, או שאתה מעדיף ככה לוותר,

ויש מי שיבקש, אני עייף,

יש מי שיבקש.

לא, אתה לא צריך להתפלל על הדבר הזה, לבקש כמו שצריך ביקורת, כדי שהקב' ברוך הוא ללמוד ישמע תפילתו.

כן,

נמשיך הלאה.

ג', ראוי לכל ירא שמיים שיהיה מצר ודואל על חורבן בית המקדש.

אז אמרנו, אחד מהסימנים שאנחנו מותירים בבית זכר לחורבן בית המקדש,

זה הלאמה,

כשאדם משייר מעל פתח ביתו, מול פתח ביתו,

כדי שהוא ייכנס, תמיד הוא יראה את זה, יגיד, תראה, כל הבית מסויד יפה,

מסודר, ודווקא מול הדלת ככה מכוער, מה זה זה?

אה, זה זכר לחורבן בית הקדש.

כמו שאני לא יכול לעשות את הבית שלי 100% דלוקס,

לעשות אותו הכי יפה, כמה אני צריך להצטער שביתו של הקדוש ברבור.

אתם יודעים מה זה בית המקדש?

אה, תפתרו פעם של הפרשיות, המשקל.

תראו מה זה הים משקל,

ומה זה בית המקדש?

מה בנביאים מובא? מה כתובים?

איזה באר והדר, כמה זהב, כמה כסף, כמה בדים טובים,

תכלת, ארגמן, תולעת, שני, שש ועזים, איזה אבני שוער, אבנים מינויים, איפה כל זה?

זה חסר לנו.

אז מה שאנחנו עושים היום זה כן, אבני סרעובסקי,

וכל מיני גבע, ומנורות, והכול, זה כן, אפס אפס, לעומת היופי האמיתי של בית המקדש.

נלמד שינון ואבד זכרם אלה הנוצרים.

אז הם עשו שם, ברומא, לא מזמן הם פרסמו את זה, הם עשו כאם בית המקדש שלהם,

של העבודה הזרה שלהם,

בתוכנית מסוימת שהם דימו את זה, חס ושלום, כן? אין מה לדמות,

זה לטומאה, זה לקדושה עולמית,

לבית המקדש.

והם עשו כאילו בגדי כהונה, ונכנסים, ופתחים, ופה ושם וזה.

אבל זה אפילו לא מגיע למדרגה הראשונה, אפילו לא מגיע,

לעומת היופי.

ומה הניסים שהיה שם?

כשרבותינו אומרים, וככה הגמרא דורשת, אף פעם אדם לא אמר, צר לי המקום.

אלפים היו עולים לירושלים, ואף פעם לא היה צר, וכולם היו נכנסים והכול, זה היה מתרחב, השתבחנו.

ואני ראיתי בשם רבותינו דבר נפלא,

שבמועדים גם יורדים, למה אנחנו עושים במועדים? מזכירים את הנפטרים, את נשמות הנפטרים.

למה מזכירים את נשמות הנפטרים במועדים?

כי כתוב שהנפטרים יורדים עם בית מקדש של מעלה

לבית מקדש של מטה,

למקום בית המקדש של מטה,

וככה אנחנו מזכירים אותם, כי הם מגיעים,

ככה אנחנו מזכירים בשלושת הרגלים, נוהגים, אדם שעולה לתורה,

בעדות מסוימות, לעשות השכבה לנפטרים.

אם זה נפטר או אבא, אפילו כמה שנים, לאו דווקא אם זה יהורצייד.

לא עושים השכבה, מה הטעם בזה? כי אותם הנשמות יורדים.

כיוון שאותן הנשמות יורדים לעולם הזה,

אוטומטית מה קורה? גם בית המקדש יורד איתם, כי הם יורדים מבית מקדש של מעלה.

יורדים מבית מקדש של מעלה, וממילא יש מקום בשפע. למה?

זה רוחני, זה לא דשמי,

זה לא צר.

ממילא הכל מתרחב. אז גם הנשמות נמצאות,

גם עם ישראל השתמשנו בעולם, תראו כמה אלפים עולים מבית המקדש

להגיע למקום הכותל,

הקיר החיצוני, המערבי,

שמעולם לא זזה ממנו שכינה, ובאים ומתפרעמים,

ויחד עם זה, הקדוש ברוך הוא מעלה יחד את התפילות,

בסופו של דבר זה עולה למעלה,

וככה הקדוש ברוך הוא מכין את הכל, בעזרת השם, עד שמגיעה יעד הקדוש ברוך הוא,

בעזרת השם, מביא את בית המקדש,

ועם כל אותן הנשמות.

וזה פלא, אנחנו רואים עכשיו את הכול, אין מקום, בקושי אי אפשר לזוז.

ובבית המקדש,

זה לא היה ככה הרחבה פתוחה,

ואף פעם אדם לא אמר, צערי, אין מקום.

כולם היו עולים, עם המשפחות, ולא עוד ישנים שם,

ונהנים, וקורבנות, ומה לא, ובשפע גדול, אף פעם אדם לא יתמנה.

אז אנחנו רואים כמה וכמה ניסים על בית המקדש,

שאנחנו חייבים את הניסים האלה.

חייבים.

אז לכן, אדם שהוא ירא שמים, צריך לעצר ולדאוג על חורבן בית המקדש,

לא רק בזמן של בין יז בתמוז ותשעה באב, ששם אנחנו רואים את התיקון רחל,

אנחנו רואים אותו בצהריים.

ומציינים בחצות היום.

אלא גם כל ימות השנה כולה, אדם צריך להשתדל בדבר הזה.

וטוב מעט תחנונים בכוונה, מהרבות בלא כוונה. עכשיו, אדם רוצה ללבוש שק ואפר, ותענית, ואוו, ולתעניות, והכול, ולבכות והכול, הרבה, הרבה, לא, לא.

אדם שמתרגל למשהו מסוים,

זה לפעמים גם מסיר את הטעם הטוב.

בא, שולחנו, ואומר, לא, טוב מעט תחנונים,

תתחנן קצת,

תבקש קצת, והקצד הזה, זה בשביל מה שנקרא בשמיים, עושה ועש גדול מאשר שתעשה הרבה,

ואין בזה שום כוונה ובזה שום תועלת, כי הטעם הטוב אתה מסיר.

אומר הטז, וטוב מעט,

זה לשון רבנו, אחד המרבה ל...

אחד הממית הוא בלבד שיכוון ליבו בתחנוניו,

כי טוב מעט בכוונה מהרבות בהם שלא בכוונה.

וקשה ממה נפשך?

היא העיר תחילה במרבה בכוונה, למה יש בעיה עם הממית?

והיא בלא כוונה, למה מה אחר כך כטוב יותר?

ומתחילה יש ברותה.

ובגמרא בסוף מנחות אומרים על אחד הממרבה ואחד הממית,

ובזבלן מה קורה? שיכוון ליבו לשמיים. אתה רוצה להרבות? אין בעיה.

אתה רוצה להעמיד את הבעיה, אבל תכוון את ליבך לשמיים.

כי אם אתה מרבה בלי כוונה זה שום דבר, זה לא שווה.

ולכן עדיף שתמעיט.

על ונראה אל תימא דמצינו פרק כמה דשבת דפיוט.

רבא חז יהיה לרב המנונה דקמא אריך בצלוד. רב המנונה מתפלל לא תפילה ארוכה.

אמר, מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שם,

והוא סבר זמן תורה לחוד.

ועל דרך זה שפיר אמרו אחד המרבה בתפילה כי רב המנונה דסבר לזמן תורה לחוד.

וזמן תפילה לחוד. ואחד הממעיט בתפילה כרבא,

שכוונתו הייתה לעסוק בתורה,

ועל כן מסיים שפיר, ובלבד שיכוון ליבו לשמיים.

אם אתה רוצה להיות כרבא מנונה נקבל את זה, אבל באמת תעשה כרבא כמו רב המנונה.

אם אתה רוצה להיות כרבא, גם תעשה נקבל את זה,

אבל תעשה בדיוק כמו רבא.

ואל תעשה ככה 50-50, חצי.

לא טוב.

ועל דרך זה שפיר אמרו אחד הרבה בתפילה כרבא נונה,

ספר לזמן תורה לחוד ואחד הממעיט בתפילה כרבא,

שכוונתו לעסוק בתורה, ועל כן מסיים שפיר בלבד שיכוון ליבו לשמיים. כלומר, באותו עניין שממעט בתפילה לא היה סתם ממעט כדי וממהר על העניינים.

לא, אלא שזה לשם שמיים הוא ממעט.

הוא נצרך לדבר אחר שהוא גם לשם שמיים.

ועל פי זה אמר רבנו כי לפעמים הוא ריבוי תפילה סיבה לשלא יוכל לכוון.

האדם מעריך אותו מדי בתפילה,

הוא מוצא את עצמו פתאום מאינדונזיה.

אתם מכירים את אלה שנמצאים בבית הכנסת וטסים בכל העולם?

שתים בכל העולם, הולך לפה, הולך לשם, טייל, בסוף הוא חוזר לרמב״ם מאה ושבע,

חוזר בחזרה. איך הגעת?

מה זה זה? שם פרקת הגומל כמה פעמים.

הולך, חוזר, הולך, חוזר, איפה אתה משחק אותה?

פעם אחת הייתי בכותל, ראיתי איזה אחד,

לא יודע אם מכוון או לא מכוון, אבל רק נאיץ דפיל.

היה לו סידור שם של מכוונים, אבל עוד ככה.

אני התבלבלתי כבר בתפילה, ראיתי אותו.

מה זה איך אפשר להתכוון ככה?

ברוך אתה, השם.

אתה מתכוון כמו שצעיק, אני לא כן מלך, אולי?

בשמים יקבלו איזה תאמין לי יותר מזה.

מה אתה עושה עכשיו?

זה ניסיון דעת שלכם, זה חוזר לפה, ופה נעשה.

זה אתה יכול להתכוון במאה אחוז?

זה היו אולי גדולים שהרגילו את עצמם בעשר שנים על גבי שנים.

גם אולי, גם אולי.

כי מחשבתו של האדם מאוד מסיתה אותו, מאוד מסיתה אותו, צ'יק צ'קה.

זה צריך הרגל של שנים כדי חס שלום לאור.

סיפרתי לכם על אחד גיסייה אצל הרב אלישיב זצאי.

הוא עמד,

ממש,

כמה דקות טובות.

לא משק, וואי.

ביום אחד,

זה שמעתי גם בשמו,

שהנכד של הרב אלישיב החליט לצלם אותו, בשקט.

הוא היה לומד,

אם היו עושים תורנות של הנכדים כדי לשמור על סבא, כמו של יבחיים קניבסקי.

אז הוא אומר לסבא, ואז הוא החליט לצלם אותו.

הוא החליט לצלם אותו,

ויצא לו מה זה תמונה,

שהרב אלישיב עושה פרצוף ככה של אריה בלימוד.

ככה, עם כל הגישמות.

עכשיו, נו, אם אני אפרסם כזה דבר, יכול להיות שהסבא לא רוצה

שאני אפרסם כזה דבר.

אולי יהיה חסר לנו שלא יהיה ללג וקלס.

מצד שני, אם יאמר שהוא רוצה שיראו

איך הוא ככה מתמיד כמו שצריך,

אז אני אבקש רשות.

אז הוא ניגש, הוא אמר לו, סבא, אני צילמתי אותך, יש את השלום עם פלש, שלא תראה.

אבל צילמתי אותך באמצע הריתך דאורייתא.

ואני חושב שזה יעשה תועלת טובה ללומדי התורה, שיראו בגיל כזה, בן אדם כזה יושב ונחול כאן עם ראשו ולומד, וגר ברמה חדשת הגילים, זה יעשה הרבה קלילים.

חוזק לאותם הבחורים, לאותם בחורי הישיבות, גם רכי כולל, שיראו, אם גדול הדור ככה מתמיד בשעות או שעות, כמה שאנחנו צריכים עוד יותר, עוד יותר להתמיד.

הוא הסכים לא לפרסם את זה.

הוא פרסם את זה, יש בספר שלו את זה.

זה נכון, מסירות נפש בשעות לא שעות. לא מעניין אותם העולם הזה.

המקרר הישן של...

אתם מכירים עגולים האלה של פעם, אוכלים אותם עוד בשוק הפשפשים, ויופי.

כאלה. לא מעניין אותם העולם הזה.

המיטה של הרב שטיינמן, של הסוכנות.

המיטות הברזל האלה, כמו בכלא.

זה לא מדבר אליהם העולם הזה, מדבר אליהם תורה ועוד ועוד ועוד ועוד ועוד.

זה דרגות שהם לא נולדו משה רבנו,

הם לא נולדו רב חיים קניבסקי. רב חיים קניבסקי היה הילד הכי שובב,

הכי שובב

של אבא שלו.

הכי שובב.

ושאלו אותו, איך זכית שחי עם כשל רע יצאי

גדול הדור

זאת אומרת כי עליו בכיתי אחר בבכותל

עליו בכיתי אחר בבכותל, הוא היה הכי שובב, כל האחים שהאחים שלו, שמעת גם על האחים שלו?

כן, האחים של רב חיים, אבל לא עומדים אצלם בתור

לבקש עצה וברכה, לא באים אליהם,

גדולים להתייעץ איתם, למה?

הייתה עליהם גם תפילה, אבל לא כמו של רב חיים.

אז אנחנו רואים מה זה כוח של התפילה

שאדם יכול בשמיים לשנות דברים.

יום ארבי יונתן היה בשביל זה היה שובב גדול. נכון,

עם אותו מעשה שהוא שמע בלילה את אותה שיחה, נכון? אמרו שפלנפולים היו מאוד אנרגיית, מאוד שובבים. נכון, נכון, היפר אקטיבי, נכון,

אבל היום פותרים את זה ברטלין,

ואז הוא לא יוצא גדול,

הוא יוצא גדול, הוא מוציא את אותו הכי גדול, דחוק בחברה, זה לא טוב הדבר הזה.

תן לו, תעודד אותו,

תקרב אותו, תראה לו מה זה עבודות אשר אמיתית, תקרב אותו לגדולי ישראל,

הוא ככה, תשטבח שמו ברורה.

אה, איך אמר לאיזה אחד?

הוא סיפר לאשתי, אשתי גננת חינוך מיוחד, הוא סיפר לה,

הוא אומר, תראי מה זה, היום הדור של היום זה לא כמו של אז.

היום כל האימהות מתלונות, מה, הילד שלי שובב, יאללה, אני צריך לדלין, יאללה, בוא ניתן אמנה תפילה, יקר שיהיה בשקט,

אז הוא עושה לו שקט לכמה שעות,

חצי יום, ארבע שעות, שש שעות, לא יודע, נותן לו שקט, ואז הוא רגוע כאילו הוא מתוק,

כי הוא מרגיש כזה סברתוט, אבל הוא מרוכז בראש.

הוא מרוכז בראש. זה הרבה לוקחים, האוניברסיטה לוקחים את זה.

אתה חושב, אז זה ממש מרכז אותנו דיון עם ריכוז גבוה מאוד,

מאשר שיהיה להם היסח הדעת וכל מיני דברים, ואז הם מפסידים.

אבל הוא אמר, היום יש היסח הדעת חדש, היום יש ריטלין חדש.

הוא אומר, זה הטאבלט.

היום, מה יש לאמא ולאבה להתלונן כשארץ מפריע להם? ואם לא, את הטאבלט הוא שקוע שם שש שבע שעות,

האמא ואבא לא רואים אותו עד למחרת בבוקר כשאתם צריכים לקחת אותו לגן

או לבית ספר.

לא רואים אותו, לא מעניין אותם בכלל.

אז הם אומרים שקשה להם? בזמננו היה קשה.

לא היו משחקים,

לא היה כל מיני כמו שיש עכשיו דברים,

לא היה מחשף, לא היה כלום.

זה היה קשה.

לך תתמודד עם ילד כזה בעייתי.

היום קשה?

מי שאומר להם שהיום קשה הוא שקרן.

הוא הולך, אם לא ככה, אם אין לו את זה, אז הוא הולך לחברים,

אם לא חברים,

ככה. תמיד ימצא לעצמם תעסוקה.

וההורים גם ימצאו לעצמם תעסוקה, העיקר לא עם הילדים.

אבל שם האדם נמדד, שם אתה צריך את התפילה, שם אתה צריך את הרינוך, שם אתה צריך את מסילות נפש.

כמה שיותר על מנת לראות פירות טובים,

אם לא תשקה את העץ.

יצא פירות?

יצא פירות בושים.

למה משהו ישאב מהאדמה, זה יהיה קצת.

זה לא מספיק.

צריך את הגשם,

צריך את השפע מן השמיים, את הברירה מן השמיים, את הסייעתא דשמיא,

צריך את המסירות נפש.

וגם התפילה, אם הגנן לא יתפלל כמו שצריך,

שום דבר לא יצא טוב.

הייתם עכשיו משמידים אלפי מלפפונים.

למה?

הם לא רוצים את הברכה של השנה השביעית, אחרי השנה השביעית, וציוויתי את ברכתי לשלושת השנים הבאות.

הם טוענים שיש יותר מדי בשוק, אז המחיר יהיה,

הוא משתלם להם.

אז הם משמידים עשרות טונות

כל יום. אמרתי, תראה, זה רעיון טוב אולי לשלוח שם מישהו,

לאסוף את הכול, להביא למשפחות נזקקות.

עשה שם איזה אחד סקר שאתמול,

שהשמידו, הוא פרסם את זה,

הוא אומר, זה היה מספיק למשך שבוע לקרוב ל-300 או 500 משפחות,

המלפפונים שהשמידו.

זה ביום אחד.

עכשיו תחשבו בכמה מקומות וכמה, רשאים גמורים.

אז ברור, נותן לך ברכה, אתה ככה עושה.

וכל זה למה? כדי שלא יהיה מחיר זול, שישלמו, שישלמו.

אז זה סדום וארורה, זה לא...

זה יום העצמות?

על איזה עצמאות אתה חוגג?

על מי דבר לעבוד?

צריך לבכות.

לבכות, לא ערב אחד יום הזיכרון לשוער ולתמורה. כל לילה ולילה.

אם עושים כזה דבר,

ברכה שמן השמיים זורקים אותה ככה, השם ירחם, במקום להבין עניים, בדי דרכוי וזה,

לא חסר למי להבין.

תעמיד את המשאית בבני ברק, זה יתפלג לך את החמש שניות.

עשרות אברכים נזקקים לדבר הזה. לא, שיקנו, שישלמו.

סדום וארורה, השם ירחם.

לכן טוב שאדם יתפלל מעט החנונים ויבקש כל הנצרך בו מאשר שיעריך, ואז שר הטעם הטוב בדבר הזה.

ועל כן סיימו בלבד שיכוון ליבו לשמיים, כי כל עיקר בקשת הון זה הכוונה. אם יש לך כוונה או אין לך כוונה.

אם דיברת ולא התכוונת, אז לא דיברת.

אבל אם התכוונת אפילו שלא דיברת, דיברנו.

קיבלו את הדבר.

תראו שהמיעוט שהוא ממעט הוא לסיבה שיכוון ליבו שוב לשמיים, כי טוב יותר למעט בכוונה ממי שמרבה בלא כוונה.

וגן וגן וגן וגן, הוא שר הטעם הטוב כבר, לא אוהבים לשמוע את זה.

וזו סיבה שממעט שיהיה לו כוונה כנראה. אין זאת אומרת שהוא לא מבקש.

הוא מבקש משהו נצרך בלבד,

לא מעבר לכאן.

ואז הדבר הזה, כשמרו ישמע תפילה.

ה׳, וטוב לומר פרשת העקדה ופרשת המים ועשרת הדיברות, ופרשת עולה ומנחה

ושלמים וחטאת.

אומר הרמה, ודווקא ביחיד מותר לומר עשרת הדיברות את היום,

אבל אסור לומרם בציבור.

כן, אומר הרגל אברהם, פרשת העקדה,

זה מה שאנחנו קוראים בקורבנות,

פרשת אמן זה אחרי תפילת שחרית,

עשר הדיברות

לא נהגו בקריאתם, פרשת עולה ומנחה, אגב, זה כאילו הקרבנו גם בקורבנות נמצא, שלמים וחטאת ואשם.

אומר הטז, לזכור זכות עולה ומפרשת העקדה,

שיהיה לנו זכות אבות,

בכל יום של מי?

של אברהם אבינו, יחד עם בנו יצחק, שמסר את נפשו להעקד על קידוש השם. אתם יודעים מה הוא אמר לאבא שלו?

ילד אחר אומר לי, אבא, תגיד, אתה משוגע?

אתה בן מאה,

קיבלת ילד,

עכשיו אתה רוצה לעקוב? תגיד לי, אתה נורמלי? לך לך לבית אבות, מה אתה עושה?

מה אתה בכלל? איפה התקשורת? מה קורה פה?

האבא הוקרין את הבן שלו. מה יצחק אומר לאבא שלו? אבא,

אני מפחד מההתרגשות שאני לא יזוז חס ושלום.

ואז חס ושלום, הקורבן הזה יהיה פגום.

תעשה טובה, תקשור אותי חז״ל.

תקשור אותי טוב.

שהכול יהיה כמו שצריך, שאם כבר אני נהיה קורבן לאשר,

שזה יהיה מאה אחוז טוב.

לא תשעים אחוז, לא שמונים, מאה אחוז טוב.

אז זו זכות אבות שכזו אנחנו צריכים להזכיר לעינינו כל זמן,

כל יום ליום.

וזה גם כדי להכניע ליצרו.

אם יצחק אבילום עשה את נפשו במאה אחוז, מי אנחנו שאנחנו לא נלמד מאבותינו הקדושים את העניין של מסירות נפש?

ואת העניין של ההתבטלות כלפי קודש אבריכם.

לכן פה אנחנו מזכירים את זה כדי גם להכניע את יצרנו. אז יש שתי סיבות.

אחת, זכות אבות. דבר נוסף, להכניע את נפשו.

ופרשת המן,

למה, למה אנחנו קוראים פרשת המים?

כדי שיאמין שכל מזונותיו באות בהשגחה.

היום אדם מאמין לבוס,

הוא מפחד מהבוס, רק הבוס נפרד, הוא מפחד, הוא כאילו הכול בסדר, הוא לא מדבר, הוא מפחד מהבוס.

הבוס נמצא למען, הכול שמיים.

לא הבוס שלך זה המפרנס.

לא הבוס שלך הוא זה שדואג לך למשכורת בסוף החודש.

כי אם אבריכם יחליט שהמפעל ייסגר, אז אתה וכל המאה עובדים תלכו הביתה,

ולא יהיה לך שום דבר.

זאת אומרת, פרנסתך מזומנת מן השמיים, הגשברות מקציב לך מה שאתה צריך לקבל,

כי זה מה שאתה צריך לקבל.

ואם תתנהג עם אושר, הגשברות ייתן לך יותר.

ואם הוא לא נותן לך יותר, סימן שזה,

כמו שאמר שלמה המלך, עושר שמור לבעליו לרעתו, לפעמים זה גם לרעתך.

הגשברות לא רוצה לתת לך רעות, הוא רוצה לתת לך טובה.

תקבל את הכול כמו שצריך, תודה לגשברות במעט.

איך תמיד אבא שלי אומר, שיהיה מעט ועם ברכה.

מאשר הרבה בלי ברכה.

יפה מאז יש לו הרבה ויש לו צרות.

פעם סיפר הרב מוגרבי מחולון,

בשיעור שלו, שאנשים מסתכלים כסף, רוצים פה, רוצים שם, יש ג'יפ לזה, לא מלאי, לא מלאי.

הוא אומר, אדם חושב שהדשא של השכן ירוק. אה, יפה, אה?

אה, יפה, אה, אתה רוצה כמו שלו? אין בעיה. אתה מוכן לקחת את המחלות שלו,

את הצרות שלו,

את הצרות שיש לו מהילדים, מאשתו, מהבעליה, מפה אתה מוכן לקחת?

החובות שלו לא מוכן, אתה מוכן לקחת? אתה לא מוכן לקחת.

אמר הרב לוינשטיין, דבר יפה, אם אדם היה עולה למעלה

לחדר של הדברים הטובים,

השקים הטובים והעסקים הלא טובים, של הצרות והסמכות,

והיו אומרים לו, תבחר מה אתה רוצה, תיקח.

הרי שהוא פה למטה, הוא תמיד מסתכל על השכנית, מה יש לו? אני גם רוצה.

הוא קנה גם אני, יש מקומות, עושים תחרות.

עושים תחרות.

פעם אשתי, חברה של הספריים, מגלה ממקום חרדי, לא משנה איפה,

אה, היא קנתה זה, גם אני אבנה לה, היא קנתה ככה, אני גם אבנה לה. מה זה, תחרות פה?

אתה עושה מיותר טוב?

מלגישים את הילדים בתחרות. לא, השני מתלבש יותר טוב, שאר המתלבש יותר טוב, זה ככה, זה מותג, זה זה.

מה זה כל העולם הזה?

מה זה כל השטויות האלו? הוא לבש פעם, פעמיים, זה כבר גדל, נגמר. אז מה עשית בזה?

תקנה לו בגד, שלא יחשוב כל הזמן לתחרות.

כל הזמן הבן אדם נמצא ברדיפה, אחד כזה תל אביב נמצא ברדיפה, מה יגידו, מה יאמרו, מה יעשו, מה זה?

אין לו זמן לעצמו.

אין לו זמן למשפחה שלו, למה תמיד להשיג את השני?

מה, זאת תחרות עם מישהו?

בסוף אתה משאיר פה את הכל, נגמר התחרות, לפני הזמן.

מה אתה עושה?

אז בשביל מה להתחרות?

אז היא סיפרה לה שהם עושים ככה תחרויות,

תחרות, וזה ככה, ופה ומשם.

אמר הרב לוינשטיין, דבר נפלא.

תבחר, תבחר מה שאתה רוצה, הנה, זה החדר הטוב, זה הרעיון, תיקח מה שאתה רוצה, ובוחר בדיוק את השק שלו.

של הצרות שלו ושל הזה שלו. למה?

כשהאדם נמצא כבר בברוח שלו, בסופו של דבר הוא יוצא, נו, יש תל אביב בעולם, תראה איך סיעדה,

ותראה מסכן חבר שלך, לא...

אדם לא יודע מאיפה נופל עליו הגזרה, הדבר הזה, מאיפה?

אז לכן אל תקנא בחבר שלך,

כי אתה לא יכול לעמוד במה שזה. אם הוא נותן לך ניסיון, זאת אומרת, צריך לעמוד בניסיון הזה ואתה יכול לעמוד.

אם לא, אולי אני נותן לך את זה.

אל תקנא בו,

אל תבקש אתה רוצה כמו שלא, כי אתה לא יכול לדעת מה

זה משפיע. אז הוא אמר, יש בית אחד בחולון,

וילה גדולה.

יש שם כל הסוגים הכי מפואמים של הרכבים.

הוא אומר, כל מי שעובר משם דמי, הוא אומר, פשש, כבוד הרב, תראה מה זה, איזה וילה, איזה מכוניות, פשש, פשש.

כל אחד שם יש לו מחלה אחרת.

יש לו מחלה כזו, יש לו סרטן,

יש לו ככה זה, יש לו... השם ירחם אומר, מי צריך את כל זה עם הזה, עם מחלה כזו?

אלוהים העדיפו לתת את הכול, העיקר להיות ברגע שלנו.

מתי אדם מבין את זה? אתמול אמרנו על פז'ורמל, אדם עובד שלוש עבודות, ארבע עבודות, מה, לא רוצה לגמור את המשכן גם אלא.

פתאום בא לו מפה נזק, משם זה, מפה זה. אינש ברוך הוא מכוון אותך,

מה תגמור, מה תעשה, מה תיקח, מה תעשה ומה תפחל.

איך אתה רוצה להעסיק את הקדוש ברוך הוא במחשבותיו,

במעשיו? הוא מחליט הכול, אני אענה לך אם תגמור, ואז מה לא תגמור, אני אענה לך?

אז מה אתה מנסה, אני אעבוד שלוש שעות. בסופו של דבר שהוא מגיע לאיל, זה כבר מצטערנו איזה מטומדם להם.

איזה טיפש הייתי.

תראה מה זה, איך שרפתי את כל החיים שלי, כלום, אני לא שווה,

איך שאני לא בא ללמוד, אין לי חשק,

אין לי פה, לא יכול, קשה לי, כואב לי, תעשה לי.

מגיל קטן, עכשיו תנצל כל רגע ורגע, תנצל את ההזדמנות הזו לתפוס עוד מצווה, עוד תורה, עוד מעשים טובים, עוד שיעור.

פעם שאלתי מישהו, אני עובד בדפוס, הוא מדפיס את הספכים של התרופות, אתם מכירים? בתרופה יש איזה ספר למי זה טוב, מה זה טוב, מה אפשר להשתמש, מה האחוזים של החומרים וכולי, כל המרכיבים.

מה? תופעות לבית. כן, תופעות לבית, הפוך.

הוא אמר לי, תשמע, כבוד הרב, אני כל היום שומע, שח, שח, שח, שח, שח, שח, מה אני אעשה? אני לא יכול ללמוד, קשה לי, אין לי כאילו הפסקה, אני כל הזמן אומר מצד חמת, צד הנשמה, משבע בבוקר עד שש בערב.

אני בעייף, סחות, ואין לי זמן למשפחה.

אמרתי, תשמע, יש לי פתרון בשבילך.

הנה, יש דיסקים של הרב אמון יצחק,

יש לך נגן בזה, נכון? אין פי.

שים לך עם אוזניות, גם ככה הבוס לא קורא לך כל היום.

אתה עם עצמך לבד על המכונה, אז מה אכפת לך לשמוע ולצחוק ועוד ללמוד?

אמרת, אתה שומע את זה, אתה בקיא בכל התורה.

למה מפה, ממשם, משם זה גמרא, מפה ירושלים, מפה מדרש, מפה זה, מפה זה, השתבחנו בברועולם.

אתה יוצא מהדפוס גם,

לא רק בקיא בתרופות, ממה שכתוב בספר, גם בקיא בתורה, השתבחנו בברועולם.

עכשיו, מה אני הרוויח?

ברוך השם, היום הוא בבית תורה.

למה? הוא טעם טעם של תורה, ואדם שטועם טעם של תורה, אי אפשר בלי זה. זה החיים, כי הם חיינו ואורחי מלו, והתנהגו בברועולם.

יפה. אז זה אדם צריך להאמין.

למה יקרה את פרשת אמן? מה היה שם לעם ישראל?

הקב' ברור, הוא נתן להם את הכל עד לפתח.

מה זה עד לפתח? אדם קיבל צ'יק ישר עד לפתח של הבית שלו. למה?

כי שם היו חדים באמונה.

כל כך אמונה חזקה זכו לקבל. מי שהיה רחוק מאמונה, מי שהיה בעל עבירה,

היה יורד לו רחוק,

לפי הדרגה שלו.

לכן הם באו בתלונה, אמרו, לא, זרמנו את הבצלין, לא רוצים את זה. למה? זה היה מגלה מי טוב ומי לא טוב,

מי מתנהג כמו שצריך ומי לא.

היה עושה להם פשטות, לא רוצים שידעו.

אדם רוצה להיות שבוע חספנו.

אין אדם רוצה לעשות כזה דבר.

אז זה אמן היה מגלם. לא רוצים, לא רוצים את המן, רוצים דברים אחרים.

אז זה, באמת, כשאדם קורא פרשת אמן, השתבח שמו ואורו עולם,

הוא מאמין שכל מזונות, בידי הקדוש ברוך הוא, אם אתה מגיע לעיקר הדבר שכל מזונותיך, לפני הקדוש ברוך הוא ישתבח שמובן, אתה יכול לשבת כל היום,

והקדוש ברוך הוא ישלח לך את מזונותיך הפעם.

שאלו, שאלו את האברכים, האברכים מכניס את הדימה ב-1500 שקל,

1700 שקל, יש מקומות, 1000 שקל, יש מקומות, אני מכיר גם את בחולון, הנה, יש לנו שם בקהילות פז.

שתי אברכים לומדים בחינם.

בחינם.

זה קשה לגמרי לזה, מה?

משכירים עוד דירה על הכול.

נגנם אין כסף, אני אמרתי, זה היה מפרנס אותם, הם חיים ומתלבשים איתו, הכול טוב, וקנו את המצות, את הבשר, הכול, כמו שצריך.

איך?

הקדוש ברוך הוא דואג לאדם, יביא לו את זה, אל תבטח בטור, פתאום זה מביא. אני זוכר את עצמי בתור אברך צעיר שנה ראשונה

בכולל,

יום אחד אשתי בבוקר אומרת, אני מקווה, תוציא אותי לסיבוב בלילה, אני אצא, שנה ראשונה, לשימח את אשתו אשר לקח.

אמרתי, בסדר, גם פה אין בעיה,

אבל אין לי שקל בארבעת, מה אני עושה?

עכשיו שילמתי את החודש נוסף נראש של השכירות, אין לי כסף.

מה עושים?

למה זה אברכים?

מה אני עושה? אמרתי לו, בואו, אני פה מושגת נפשי,

ורוצה גם לשמח את אשתי, זה גם חלק מקיום מצוות התורה.

אני אומר לכם, לא עבר רגע, אחד נכנס, בן אדם חיליק לכל אברך 100 שקל.

אני לא יודע אם זה בזכות התפילה שלי,

אני כלום,

אבל כל אברך קיבל 100 שקל, זה היה 100 שקל שיכלתי לצאת איתו על נסיעות הלוך לחזור, וככה, מה שנקרא, לשמח את אשתי.

אז תראו מה זה, שבאמת אדם יבקש ממנו שברואו,

הוא ייתן לו, למד הבן של ברואו אללה.

בוא, אבא יפקיר את הבן שלו,

אבא יזלזל בבן שלו, חס ושלום.

אלא אם כן, הוא מזלזל באבא.

אז אם הוא מזלזל באבא, ברואו אללה חס ושלום, חס וחלילה אמרו את זה.

אז זה רבותינו תקנו עניין של קריאת פרשת המן, כדי שיאמין שכל מזונותיו באים בהשגחה מבורא עולם.

ופרשת הקורבנות.

דאמרים אין סוף מנחות, זו תורת החטאת, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת. הרי כל הדבר הזה מונשלמה פרים שפתנו.

זה אנחנו מתחננים ומתפללים, כאילו הקרבנו קורבן.

הרי בזמן שבית המקדש היה קיים,

אדם ברוך השם היה זוכה העולם, מביא קורבן,

עולה, נדבה, שלמים וכולי וכולי, לפי

העניינים המצרכים.

אבל עכשיו שאין בית המקדש קיים,

שמרחל, מה אדם יכול לעשות?

אז כנגד זה רבותינו תיקנו לנו את עניין של קריאת פרשת

הקורבנות שלמים, חטאת, אשם, כל זה משלמה פרים שפתנו, בכוח התפילה.

לכן בדבר הזה אדם צריך להתפלל כמו שצריך, שהקורבן יהיה כמו שצריך.

אבל אם הוא מדלג על זה,

או שהוא בא במוחר,

מדלג על הקורבנות, מה עושה ככה, אז איזה קורבן הקרבת?

שום דבר לא הראתה.

וגם אם הבאת, זה קורבן פגום.

זה כמו שהאדם עשה מצווה בשלמות, ברא מלאך מושלם.

לא עשה מצווה בשלמות, ברא אחד משותק שצריך ביטוח לאומי.

מה יעשה?

לא צריכים אותו, הוא יעזור, אין כסף בביטוח לאומי, לא צריכים אחד כזה. ביטוח לאומי של השמיים, לא פה.

פה יש להם מספיק כסף.

לא צריכים אחד כזה, דברה מלאך טוב,

שיוכל להמליץ טוב עליך, וזה לא להיפך.

ולכן כל העוסק, זו תורת החטאת, כל העוסק בתורת חטאת,

מעלה עליו הכתוב כאילו הקריף חטאת.

יפה.

ולכן אומר המוות, דווקא ביחיד מותר לגבי עשרת הדברות,

אמרו שקוראים, ודווקא ביחיד מותר לומר עשרת הדברות בכל יום,

אבל אסור לומרם בציבור.

אומר על זה עתה, דווקא ביחיד,

דמתחילה היו קוראים בציבור.

היו מוצאים ספר, קוראים לעשרת הדברות,

אמרי ה' אלוקר, אשר יוצא לנו לישראל, לא הלך אלוקים אחרים וכו' וכו'.

ואמרינן ספק דברכות,

דבטלו מפני תערום את המינים,

שהיו אומרים אין שאר התורה אמת.

אה, אתם יודעים למה קוראים לזה? כנראה זה רק זה האמת, כל השאר זה לא אמת.

אז כדי שלא יבואו המינים,

לכאן שלום, יגידו כל מיני דברים, ביטלו את הדבר הזה, אמרו כל אחד יקרא ביחיד. אבל אדם שקורא ביחיד,

הריחיד לא מוציא ספר תורה, נכון?

קוראים מהסידור מתוך הספר, מתוך הכתב,

ואין שום מתוך הכתב, פה אין חשש שיבואו ויגידו, למה אתה אומר? אני לא מאמין את זה, אני קורא את זה, יש בעיה, אין בעיה.

אבל ברבים שעושים את הדבר הזה, כדי בני תערונת המינים חששו.

יפה.

אבל אסור לומרם בציבור.

יפה.

ו.

פרשיות הקורבנות לא יאמר אלא ביום.

העניין של קריאת הקורבנות שאנחנו עושים, מתי זמנם?

ביום.

זה כמו בחול המועד, שיש מוסף,

אדם עכשיו יתפלל מוסף, לא יכול לחזור בחזרה להתפלל את הקורבנות של שחריר.

עבר.

עבר זמנו,

בטל קורבנות, לא יכול לחזור בחזרה, אי אפשר, אין משחקים. לכן על פי תקנת האריז על הכדור.

סדר התפילה חייב להיות מתחילה ועד הסוף כמו שצריך

וזה רק אדם שמגיע בזמן לבית הכנסת, לא בקיבה סוס פרעה

אבל אם הוא בא עם סוס של פרעה, שם אין סדר, הכל היה בלגן

הכל התבלגן, ממילא גם התפילה שלו בלגן, לחצאים

ואין זמן הקורבנות היה בבית המקדש חרב דווקא ביום

לכן גם האמירה שזה כנגד הקורבן לא תהיה אלא ביום, ז'

וכשיסיים פרשת העולה יאמר

יהי רצון מלפניך שיהיה זה חשוב ומקובל, אנחנו לא נוהגים בזה

כאילו הקרבתי עולה

וכך יאמר אחר פרשת המנחה והשלמים מפני שהם באים בן דבר

בסדר?

אז היו אומרים את נוסח היהי רצון, יפה

שהם באים בן דבר

מה שאין כן חטאת

אין בא אלא אם כן עבר עבירה שחייב עליה קורבן חטאת

שאר הקורבנו בן דבר וכן בעשם

אף על גב דמצינו עשם תלוי

שזה על ספק שהוא מביא אותו

ועוד מצים הוא שאדם מביא עצמו לידי נזירות ויכול להביא אחר כך עשם

מכל מקום סתם עשם אין בא בן דבר

אז עשם וחטאת דווקא אם אדם עשה מעשה

עשה משהו, עשום עשם לעשם

מביא קורבן

חטאת מביא קורבן חטאת שאר הקורבנות גם הם בניעים בן דבר

וראיתי בשם הרשל שיוכל לומר גם אחר פרשת חטאת והאשם יהי רצון

רק שיאמר בלשון ספק דהיין יהי רצון מלפניך

שאם עברתי עבירה שחייבים עליה חטאת

שיהיה זה נחשב כאילו הקרבתי חטאת

שאם אשמתי שנחשב זה כאילו הקרבתי אשם

ולפי עניות דעתי שאין לומר כן, כך כתב התז, דוודאי מצינו בגמרא בהרבה דוכטין שאדם מביא עולה על ספק

דהיינו אם חייו עולה יהיה זה עולבים, לאו יהיה זה עולת נדבה

כדי היא תאסוף פרק האיש מקדש בסוגיה דמי נתנה לתם בהמה שנמצאת מעל אה

למגדל חודל מכל מקום לא מצינו בחטאת כן,

כיוון וחטאת אינו בא בנדבה ואך יאמר אם איני חייב חטאת תהיה זה נדבה,

דה אין שייך במעשה חטאת נדבה.

אתה לא רואה חטאת זה על חטאת אז לא שייך בזה מעשה נדבה בחטאת.

דמעשה נדבה הוא עניין אחר לגמרי מעשיית חטאת על כן גם כאן אם הוא חייב חטאת והקריאה נחשבת לחטאת דהיינו כאילו עשה ממש קרבן חטאת ככל חוקתו וככל משפטו

ואך יאמר ואם איני קודם פרשה ואם איני חייב חדד תהיה זה נדבה והקריאה היא כבר נעשית כמשפטה, כמשפט החדד בכל פרטיו, אתה לא יכול לשנות את הדבר שאמרת

ועל כן אומר התז אין לומר את הנוסח הזה של האי רצון, נכון? יפה, לכן לא הביאו את זה באמת בסידורים

בסידורים של התמלים מובן

אלה את הנוסח הזה, נכון?

פרשת הקורבנות, נכון? יש את הזה

לא יש כאילו הקרבתי קורבן התמיד, זה נכון, כן

זה לגבי קורבן התמיד

שהיה כל יום בורקר, אבל שאר הקורבנות לא

וגם ראיתי תשובה ניצחת אומר התז לקצת שאומרים קודם פרשת התמיד ומשניות איזו מקומן ומשלמה פעים שפתנו

ולדעתי אינו נכון שיש למחות בידם, וזה משמע על כל מה שיאמר אחר כך

והנה גם דיני חתן נזכרים שם, ואין על זה שילום פרים בנדבה, דשמא הינוך היה, ואבק הם נביא חולין בעזרה

אלא אם כן, אם יאמר ונשלמה פרים שפתנו במקום עבודת התמיד

כנעלה, זה באמת שונה, כאילו הקרבנו

ונשלמה ספרים שפתנו, מוזכר שם

הוא פסוק ושחק, יפה

חטא, ואם יאמר, אנחנו סיימים תכף, כן?

ואם יאמר עם הקורבנות פסוק ושחט אותו על ערך המזבח צפונה לפני ה'

דעידא במדרש, אומר התז,

אמר הקב' ברוך הוא מעיד אני עלי שמיים וארץ

בין עובדי כוכבים ומזלות ובין עם ישראל,

שהם קוראים מקרא זה צפונה לפני ה' אני זוכר להם עקיבת יצחק

זה אדם צריך לכוון בדבר הזה

כשהוא משחט אותו על ערך המזבח צפונה לפני ה' על עניין של עקידת יצחק

בסדר?

וזה הקב' ברוך הוא מעיד בכבודו ובעצמו

שהוא יזכור לנו את העניין של עקידת יצחק, ממילא

תהיה לנו הצלחה וסייעתא דשמיא בכל

וירחם עלינו הקב' ברוך הוא, ויבטל גזרות קשות

ט. ויש נוהגים לומר פרשת הכיור, אחר כך פרשת תרומת הדשא, ואחר כך פרשת הדמית, ואחר כך פרשת מזבח, מקטע הקטורת,

ופרשת סמני הקטורת ועשייתו.

אז זה כמובן לכל הדברים הללו שיש בהם סודות גדולים,

מה זה כל הסמני הקטורת והכול וכולי, טוב שהאדם ילך

עם הילדים שלו שירו מקרוב, יש מכון בית המקדש, מכירים את זה שם?

במדרגות שם?

למעלה,

מהר הכותל, מכיוון הר הכותל,

מאחורה,

אז יש שם את מכון בית המקדש.

שם, באמת זה מקום נפלא, הייתי שם קרר הרבה פעמים,

את המנורה שם בחוץ. ראיתם בחוץ את המנורה הגדולה הזו שמכוסה בזכורית?

אחד מהמתפללים אצלי עשה את זה.

הוא ציפה את זה או פיסל את זה, משהו, אומן גדול.

יש איזה אומן גדול שנפטר,

שהיה עוזב ראש של כבש, קראו לו קדישמן.

ראש של כבש, מכירים את התמונות שלו?

הוא מלא סיור של כבש כזה, ראש של כבש.

היה אומן גדול, צייר גדול וכו' לעזור.

היה עושה לו תרפיסות, כל מיני דברים, וזה עזור. הוא סיפר לי שהוא לקח חלק

בעניין הזה של מנורת בית המקדש, שעשו שם כאם, כן?

הוא לקח חלק בפרויקט הזה, הוא אמר, זה מקום נפלא, כדאי ללכת. ואז נסעתי לשם, ראיתי דברים נפלאים, ראיתי לך סרטון מסבירים,

מראים את הסממנים, ופה ושם. זה ממש טוב להמחיש, כדי שהאדם,

שבאמת הייתה בדיוק, מה זה מנה המקדש? להיכנס לבין פניים אלפנים לא יוכל, רק כהן.

מכון המקדש, שנמצא מעל הרחבה של הכותל המערבי, שם יש כניסה סמלית ויש שם סיורים, קבוצות והכול, זה ממש נפלא שאדם. בנוסף לזה, אני הבאתי לרב ספר יפה שיצא מבאי ותושר, יום חיים קניבסקי, זה נקרא מסעת ישראל.

ספר מסעת ישראל, שם הוא מפרט על ספר ויקרא,

הוא מפרט 36 שקלים, הוא מפרט על כל העניינים של הקורבנות

ועבודת בית המקדש.

אני ממליץ לכהנים שיקנו את זה,

כדי שילמדו למה, בעזרה של מבלמים את המקדש, לא יהיה עכשיו איזה קורסים לכהנים.

לא היה מושג זה עכשיו, צריך ללמוד, צריך להיות מוכן.

בנה בית המקדש, אפשר צריך עבודה, לעכב קורבנות והכול, איך יעשה את זה?

איך ידע מה, איך לעשות מליקה, איך ידע לעשות איזשהו קטורת, איך זה, איך יעשה את הכול?

כהן צריך ללמוד, לדעת את סדר העבודה שלו.

לכן מאוד חשוב שמעכשיו ילמד גם את הרמב״ם,

זבאים, נכון, הגברות, העידורות,

וככה האדם יהיה מוכן בעזרת השם ויעשה את הכל כמו שצריך,

כשייבנה על המקדש,

מיד יוכל לרוץ ולהגיד, הנה אני ראשון לדבר מצווה,

יודע את סדר העבודה, יעשו כמובן גורלות והכל יהיה כמו שהיה, ויכניסו אותו, וככה יוכל

לבקש גם בשביל עם ישראל וגם עם ישראל,

אם נזכה בעזרת השם ונזכה גם אנו לעבוד את השם מתוך שמחה,

בריאות והצלחה, אושר ואושל,

וסייעתא דשמיא אמן ואמן.