פוסק הלכות לבד | הרב אמנון יצחק

ידוע המעשה: סוחר ממולח בא אל הרב, עלתה במוחו המצאה מחוכמת בענייני המסחר, באמצעותה יוכל לגרוף הון עתק. אין זו ממש הונאה, רק ככה בערך. זה לא שקר, אבל כרוך בהעלמת איזה פרט מהותי. לא ישימו לב. אבל שיעקצו ויתפקחו, יעמדו על התרגיל וירעישו עולמות. נו, נו, אין עליהם להלין אלא על עצמם. אף אחד לא הכריחם, למה לא בדקו בשבע עיניים. זה הטיעונים שלו לעקיצה. אבל משום "והייתם נקיים", אז הוא רצה לקבל מראש את האישור של הרב. שירשה לו לעקוץ בשיטה הזאת. ושהרב יבין אין כאן רמאות. בסיבוב אחד , כדי להמחיש וסובב את הבוהן ככה וגורפים את הקופה.

שמעתם? הוא בא לרב לקבל אישור לעקוץ. אני חוזר מה הוא הולך לעשות: הוא סוחר ממולח, יש לו המצאה מחוכמת בענייני מסחר, יוכל לגרוף באמצעותה הון עתק, הוא אומר זה לא ממש הונאה, רק ככה בערך. זה גם לא שקר, אבל מעלימים רק איזה פרט מהותי. גם לא ישימו לב. אבל אחרי העקיצה אם יתפקחו, ואז הם ירעישו על התרגיל, כי הם יבינו מה עשו להם. טוב, אז זה אשתו, זה אשמתם. עליהם להלין על עצמם. משיהו הכריח אותם? לא הכריחו אותם. למה לא בדקו. היו בודקים בשבע עיניים.

אבל הוא לא רוצה לקחת על עצמו את זה, משום "והייתם נקיים", אז הוא רוצה אישור מהרב. הוא אומר לרב: שלא תטעה, אין פה רמאות, זה רק עקיצות, זה רק זה.. זה בסביו אחד, ככה הוא ממחיש לו עם הבוהן, גורפים את כל הקופה.

הרב מאוד מאוד התפעל. "מה אתה אומר! אפשר ככה להרוויח בסיבוב אחד? או! כעת אני מבין! תודה! תודה שהערת את עיניי. הוא נבוך, חשד, מה הרב מבין? במה הערתי את עיניו?". אז הרב אומר לו: "כידוע אין הקב"ה שש לעשות ניסים, עולמנו עולם הטבע, והנס נחשב כהטרחה כלפי מעלה. אפילו במקום שהוא נצרך, שוקדים למעט בניסים. כי הקב"ה רוצה שהעולם ילך בתהלוכותיו כמו שהוא קבע, הטבע זה אלוקים, והקב"ה רוצה שהעולם יתנהל על פי הטבע. כמו שאומר הרמב"ן בבראשית ו, יט.

והנה בעניין הלוחות מצאנו נס מופלא! כתוב: "ויפן וירד משה מן ההר ושני לוחות העדות בידו, לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים". כותב רש"י: משני עבריהם היו האותיות נקראות ומעשה ניסים היה.

מעוד תמהתי: מדוע נדרש נס זה? למה צריך שיהיה משני הצדדים שיהיה נקרא? עכשיו הבנתי. לפי שבלוחות נאמר: "לא תגנוב", אז היה מקום לומר: שאומנם כך כתוב עלפי הלוח, אם זה היה מצד אחד, אז היו אמרים כן כך כתוב על פני הלוח. אבל בסיבוב אחד אפשר לסובב את הלוחות  ולמצוא שמה איזה היתר. אז הקב"ה הראה של כל צד שלא תסובב ה"לא תגנוב" יזדקר לפניך. "לא תגנוב" זה גם מהצד הזה וגם שהופכים זה "לא תגנוב". לכן הקב"ה עשה נס. למה היה צריך נס? הוא ידע שיש כאלה עם האצבע שיעשו את הסיבוב, יגידו "אה".

התשובה היא כהלכה במעשה שהיה, אבל העניין עמוק יותר. תקשיבו טוב!

מקור הדברים גמרא בשבת קד: אמר רב חסידא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין. למה? כיוון שהכתב נקב מצב לצד, מעבר לעבר, ומילוים, איך כותבים מ"ם ואיך כותבים סמ"ך? צריך לעשות את זה עם חריץ ובאמצע צריך מילוי, אז מילוים ריחף באוויר. שהכתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ. כגון: אם אתה מסתכל מפה אז נגיד המילים, כתוב :"נבוב" אז מה יהיה מהצד השני? "בובנ". תכתבו על הנייר ותהפכו אותו, תראו "בובנ". נגיד "רהב" זה יהיה "בהר". "סרו"  יהיה "ורס". בהיפוך. אבל זה גם נקרא בהיפוך, זה לא הולך ישר כמו שכתוב מהצד הזה.

פירש רש"י: האותיות הפוכות וגם התיבה הפוכה. כלומר, מה שקרוי: כתב ראי. כתב ראי זה הכתב הצד השני. אם אתה כותב ככה, מה שאתה רואה מהצד השני, זה נקרא כתב ראי. הרי שמעבר אחד נקראו הדברות בשטף, ראו ברור, כתוב. והעבר השני הפוכות היו ונקראו במאמץ. תעשו את זה בדף ותראו בצד השני, תראו איך זה נראה.

אז למה צריך שמצד אחד יקראו את זה בשטף ובצד השני יקראו את אותו תוכן אבל במאמץ? מה העניין? מה העניין?

ה"משך חכמה" העיר בכך את עינינו והוא כתב: השגת ה' יתברך בחוקי תורתו היא החכמה העליונה ויש בה שתי דרכים: האחת- להשיג את הבורא דרך התבוננות בברואים. על דרך שאמר הנביא: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה". עם זה שאתה נושא עיניך וראה את השמים ואת הכוכבים וכל צבאם, אתה רואה מי ברא אלה. ברור לך שזה לא עומד מכח עצמו וזה לא הוא שם שמה והחוקים של כל הגלקסיות.

וגם נאמר: "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו". זאת אומרת, שאלמלא ניתנה תורה, היינו למדים צניעות מהחתול, חתול לא עושה צרכיו בפני אדם, אלא חופר בארץ ומכסה את הפרשותיו. היינו לומדים גזל מנמלה, שאין אחת גוזלת מאכל חברתה. והיינו לומדים עריות מיונה, שאינה חיה אלא עם בן זוגה. זה אפשרות אחת שהיינו יכולים ללמוד ולהשיג את הבורא מן הברואים.

הדרך השנייה- הוראות של צניעות וגזל ועריות, פשוט מפורשות בתורה. לכך רמזו הלוחות. שנקראו הוויתן, שאתה קורא אותן רגיל, אז זה הוראות מפורשות, אבל רמזו שיש גם דרך אחורית, להתבונן בבריאה ולהפיק את לקחיה. כמו שמעיינים בכתב ראי. ומבינים משמעותו שאינה מובנת להדיה. זאת אומרת, שאתה מסתכל על כתב ראי, אתה צריך להתאמץ בשביל להבין מה המילה, כאילו לסובב את זה ולהתבונן מה כתוב פה. אז גם שאתה מסתכל על הבריאה והכל, זה כאילו אתה בא בדרך האחורית ללמוד את מה שהקב"ה רוצה שתבין ותלמד. אז צריך לעיין ולהתבונן טוב, אבל אתה תבין. אתה תבין אם אתה תעיין. אבל זה רק אחרי עיון.

אז זאת אומרת, אם לא ניתנה תורה אפשר ללמוד מהבריאה. כמו אברהם אבינו, כמו האבות הקדושים. איך הם למדו? הסתכלו בבריאה והבינו בדיוק מה הקב"ה רוצה וכבר עמדנו על זה בכמה דרשות קודמות.

אז זה הסיבה שהלוחות ניתנו משני עבריהם כתובים. מצד אחד אתה קורא כמו שאנחנו קוראים רגיל, מצד שני זה כתב ראי. מה זה בא להגיד, אומר המשך חכמה: יש שתי דרכים להשיג את הבורא וחוקיו: אחד בפשוטות שכתוב לך בתורה, ושתיים: אין לך כרגע תורה, אתה מסתכל בבריאה, מהבריאה אתה יכול ללמוד, זה לא כתוב מפורש, אבל אם תעיין טוב, אתה תבין בדיוק מה הכוונה.

עכשיו תשמעו דבר נפלא! בספר העיקרים במאמר ג, כתב: שזו הוראת פרק שירה. פרק שירה מאבחן בכל יצור את לקחו. השמים אומרים, מה הם אומרים? יש להם פסוק: "השמים מספרים כבוד אל". מה פירוש? שמ"שאו מרום עיניכם" מגיעים ל"וראו מי ברא אלה". עצם זה שאתה נושא עיניך, אתה רואה, רואים בחוש שיש פה בורא, יש פה מתכנן, מישהו הנדס פה את הכל, מישהו ברא את הכל.

אז השמים מספרים, עצם השמים מספרים. מי ברא אלה, והם מספרים כבוד אל. אבל צריך להתבונן. זה לא כתוב. מהתבוננות בעיון, אתה רואה.

הכלבים מה אומרים? "בואו נשתחוה ונכרע נברכה לפני ה' עושינו". כבר עמדנו על זה, על הכלבים. היינו, מהכנעת הכלב לבעליו נלמד כמה צריכים אנו להיכנע לבורא. אז מה הכלב אומר? אומר: "בואו נשתחוה ונכרע נברכה לפני ה' עושינו". מזה שהוא אומר: בואו נשתחוה ונכרע, כמו שהוא עשוה, אתם ראיתם איך הוא בא לפני האדון, עושה ככה... אז הוא אומר מזה  נברכה גם אנחנו, נברכה מלשון "ברכיים", נבריך, כמו "ויברך את הגמלים", אז גם אנחנו. לפני ה' עושינו. אז לומדים ממנו. הוא לא אומר לנו את זה מפורש, אבל ההנהגות שלו מראה לנו את מה הכוונה.

הנמלה מה אומרת? "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו". הנמלה היא בריאה קלה וכה חרוצה בטבעה והיא אוגרת בקיץ מאכלה, ללמד אותנו שהבורא העניק לנו את הכלים להשיג את המזון ועלינו לנצל את הכלים. ואז יתקיים בנו: "למען יברך ה' אלוהיך בכל אשר תעשה". אבל כדי שלא נעבור את הגבול בחריצותנו למשנו ממנה עצמה, להסתייג מהגזל. לא לעשות עם האצבע ככה, אלא גם אם אתה חרוץ ואתה רוצה להביא טרף לביתך והכל, עד גזל! לא לגעת בגזל. זה לומדים מהנמלה. הנמלה אומרת: "נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו".

זאת אומרת, הקב"ה נותן לכולם, למה אתה צריך לקחת של השני?  נותן לחם לכל בשר! אתה בשר? אז גם לך הוא נתן, למה אתה צריך לקחת מהבשר השני?

ועל דרך הזה יתפרש כל פרק שירה. שמכל הנמצאים, כל הברואים אחד לאחד יש לאדם להפיק לקח על מה שראוי לו לעשות. נפלא! מי אמר לנו את זה? ספר העיקרים.

ובספר חסידים בסימן מז, כתב: מלפנו מבהמות ארץ, ילמד אדם את בנו להיות נאמן מכלב שהוא נאמן לאדוניו. ובעוף השמים יחכמנו, ילמד אדם מדוכיפת. זהו תרנגול הבר שבשביל שלא השלים הבטחתו לשר של ים בימי שלמה, עבור השמיר שהפקיד אצלו, חנק את עצמו. מובא בגיטין סח. שלמה המלך רצה לבנות א הבית המקדש ואסור לבנות את המקדש ולסתת בברזל, אז היו צריכים את התולעת השמיר. יש שאומרים שתולעת השמיר זה כמו קרני לייזר. אתה שם אותה מעל האבן והיא חוצבת את ההר.

עכשיו, איפה היא נמצאת? מופקדת אצל שר של ים. והדוכיפת בגלל שהוא נאמן בהבטחתו, אז היו צריכים לעשות תרגיל, איך להוביל את השמיר, אף אחד לא יודע איפה היא נמצאת. אז בניהו בן יהוידע נשלח והשמדי גילה לו שזה רק הדוכיפת. תרנגול הבר הוא נקרא. זה אצלו, רק אצלו אפשר להשיג את זה, כי הוא היחידי הנאמן ששר של ים סומך עליו ונותן לו את השמיר. ומה הוא עושה? לוקח את השמיר, הולך להר, שם אתו על ראש ההר ואז השמיר חותך את ההר ואז הוא מביא עשבים וזה לשמה ומתחיל ישוב חדש. פורח. מהרים צחיחים נהיה שמה צמחייה והכל ואפשר להתחיל לחיות שם בסביבה וכו'.

אז הוא עשה לו תרגיל, מה עשה? הלך אצל הקן של תרנגול הבר הדוכיפת, ראה שיש לו ילדים, הביא זכוכית לבנה וסגר לו את הקן. עכשיו הדוכיפת רוצה להכנס לילדים שלו להאכיל אותם, הוא לא יכול להכנס, הזכוכית מפריעה לו. אין לו בעיה. הוא הלך שר של הים, והא נאמן בהבטחתו להחזיר, אז הוא לקח את השמיר ושם אותו על הזכוכית בשביל שהוא... ואז שהוא שם את השמיר, בניהו בן יהוידע, לקח את השמיר והלך. עכשיו בגלל שהוא לא יכול להחזיר את זה לשר הים והוא לא עמד בהטחתו,  הוא התאבד. התרגול הזה, התרנגול הבר דוכיפת.

אז לכן ילמד אדם מדוכיפת שזה תרנגול הבר שבשביל שלא השלים הבטחתו לשר של ים בימי שלמה, עבור השמיר שהפקיד אצלו, חנק את עצמו. אז קל וחומר לשארית ישראל, שלא יעשו עוולה, ויהיו נאמנים בהבטחת. אתה רואה מה זה, בעל חי לא עומד בהבטחתו, הוא לא יכול לסבול את זה, הוא לא יכול לסבול את קיומו, הוא לא יכול להישאר חי עם משחבה כזאת שהוא לא עמד בהטחתו. אז הוא התאבד. אז אדם צריך לדעת מה זה.. מפה תלמד מה זה הבטחה, מה זה נאמנות, מה זה דבר שאתה אומר, מה אתה מוציא מהפה שלך. ככה הסביר לנו בספר חסדים.

זאת אומרת "מלפנו מבהמות הארץ", "מלפנו" זה לשון לימוד, כן, "אאלפך בינה", זה ללמד. "מלפנו מבהמות הארץ", אנחנו יש לנו ללמוד מבהמות ארץ, מה יש לנו ללמוד? לדוגמה מהכלב שהוא נאמן, אז גם אתה צריך להיות נאמן וכו'. גם מעוף השמים יחכמנו. גם שמה אתה רואה את הדוכיפת שהוא נאמן בהבטחתו ואם לא זהו! אין חייו חיים. אז אנחנו יכולים למוד מזה, צריכים ללמוד מזה. וכך גם מפרש המלבי"ם את דברי הגמרא בפסחים נג: מה ראו חנניה משאל ועזריה למסור את עצמם לכבשן האש? למדו קל וחמור מצפרדעים. שהשליכו עצמם לתנורים בימי פרעה. אז הם אמרו: אם צפרדעים, מישהו חייב אותם להכנס לתנורים? לא! יכול להכנס למיטה של פרעה, למה הוא צריך ללכת לתנור ולהישרף. אבל הם הלכו. הם קיבלו ציווי כזה? לא. יש להם שכר אם הם עושים את זה? לא. יש להם גן עדן וגהנום? לא. והם עשו. ואנחנו שיש לנו שכר, יש קידוש ה' ויש חילול ה', אז אם הם עשו, אז קל וחומר שאנחנו צריכים לעשות. ובגלל זה, בגלל צפרדעים הם מסרו את נפשם, חנניה משאל ועזריה ונכנסו גם כן לכבשן האש, לתנור. למדו קל וחומר מצפרדעים. רואים שלומדים מבעלי חיים אפילו.  

בספר "שבט מוסר" פרק כב ופרק ל', גם הוא הזכיר כמה וכמה לקחים מבעלי חיים, כגון: מהנחש. הנחש מכיש בלי הנאה. כמו שכתבו בערכים טז. אלא מאהבת ההזק. מה הנאה יש לו? שאין לו שום הנאה מזה, אבל הוא מכיש מאהבת ההזק. מזה ילמד אדם להטיב בלי שאיפה לגמול, אלא מאהבת ההטבה. ההפך מהנחש. הנחש מכיש בלי הנאה, מאהבת ההזק, אדם ילמד להטיב בלי לשאוף לגמול, אלא מאהבת ההטבה.

וגם ילמד האדם מהחתול שהוא אוכל נחשים, כמו שכתוב בשבת קכח. אז ילמד שניתן להתמודד ואפילו לגבור על יצר הרע. היצר הרע זה הנחש. ידוע. מי פיתה את חוה וכו'? הנחש. אז רואים שאם חתול אוכל נחשים, אז גם אתה תלמד שאתה יכול להתגבר ולהתמודד מול יצרך הרע, הנחש.

ועוד הוא כתב בפרק מז: שהקוף הוא בעל חיים שדומה קצת לאדם ומוטבע בו טבע חיקוי לאדם. הקוף מחקה את האדם. למה? לאותת לאדם שנברא בצלם אלוקים, אז שירצה לחקות את הבורא יתברך וללכת בדרכיו.

כיוון שכך, נשאלתי שאלה, אומר רבי יעקב גלינסקי, זכרונו לחיי העולם הבא: מדוע באמת ניתנה התורה אם אפשר הכל ללמוד מבעלי חיים, מהשמים, מהברואים, מהבריאה. אם הכל אנחנו יכולים ללמוד משם, למה ניתנה תורה? נתבונן בטבעים של בעלי החיים ונבין מהם את רצון ה' מאיתנו. מה אתם אומרים? מיותר. אם אפשר ללמוד מהברואים, אז למה צריך לקבל תורה? הרי כתוב במפורש: אלמלא ניתנה לישראל היינו לומדים מכל בעלי החיים. "מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו". היינו לומדים ומחכמים מהם. מה רע? ועד שניתנה תורה כך היה. אז למה צריך תורה? שאלה. שאלו אותו.

אז הוא מספר מעשה שהיה.. תשמעו איזה מעשה! מדהים! אני מאמין שכל אחד ימצא את עצמו בתוך זה קצת: בחור מבית טוב למד בתלמוד תורה ובישיבה, והיה בו ריח תורה. ריח. היה בו ריח תורה. הקים את ביתו, עמל לפרנסתו, וקבע עיתים לתורה. כשהייתה לו שאלה, מה עושים כשיש שאלה? פונים לרב. ופתאום הרב הבחין שהוא כבר לא בא הרבה זמן לשאול. נו, קורה שאין שאלות. אבל כדאי לברר מה קרה. אחרי התפילה קרא לו, אמר לו: "כבר זמן מה לא דיברנו, אם אתה פונה לרב אחר, אני לא מקפיד". "לא, לא, חלילה וחס! רק רב אחד יש לי! אבל אני חס על זמנו של כבוד הרב. אז החלטתי לפסוק לעצמי. לא רוצה להטריד יותר את הרב". "נפלא", אמר הרב בספקנות, "אכן יש הקפדה על מי שהגיע להוראה ואינו מורה. שהקפדה, אם אתה כבר יודע להורות ואתה כבר לא מורה שהקפדה, מה עצובים כל הרוגיה. אבל יש גם הקפדה על מי שלא הגיע להוראה ומורה. אז אולי תגלה לי על סמך מה אתה פוסק?". אז הוא אמר לו: "לא, פשוט. פשוט. יש לי כלל פשוט: בשאלות קלות, אני מקל. בשאלות חמורות.. (הוא לא עושה אפילו ספק ספקא, תכך תראו איזה מוכשר) בשאלות קלות אני מקל, בשאלות חמורות אני מחמיר". כמה פשוט. שואל אותו הרב: "מה זה למשל שאלות קלות?". אומר לו: "הנה היה מעשה (הוא כבר תלמיד שמחכים את רבו), הלכתי לעבודה, הבאתי כריך בשרי, (מה שקרוי בהגה סנדוויץ')  הפועל הנוכרי (מה שקרוי גוי), הפועל הביא גם הוא כריך בשרי (מה שקרוי סנדוויץ') ובטעות לקח את שלי. אז מה נשאר לו? הכריך של הגוי. נו, זה שאלה קלה. כי זו סוגיה מפורשת בבבא קמא, קיג, עמוד ב: טעות הגוי מותרת. אז אכלתי את הכריך שלו". טעות הגוי מותרת. כתוב שמה סוגיה אם מותר לגזול גוי, אם אבדת גוי מותרת, אם טעות גוי מותרת. אז אסור לגזול גוי, גם עם האצבע. ואבדה של גוי כתוב: "לכל אבדת אחיך". אבדת אחיך אתה משיב, אבל אבדה שהיא לא של אחיך, אתה לא משיב. אז אנחנו לא מחויבים להשיב אבדה, אז אבדת הגוי מותרת. זאת אומרת, אם הוא איבד, אתה לא צריך להכריז. וגם טעות הגוי מותרת, זאת אומרת, אם הוא טעה בחשבון והוא נתן לך יותר, הוא טעה, אז במקום שאין מציאות שהוא יוכל למצוא שהוא טעה ויהיה חילול ה', אתה לא צריך להחזיר לו. זה נקרא טעות גוי מותרת. אבל זה נאמר בממנות. אם הוא טעה בחשבון, אז טעות הגוי מותרת. מותר לך להשאיר אצלך את מה שהוא טעה. הוא החזיר לך את ההלוואה והחזיר לך קצת יותר, כאילו הוא היה צריך לתת לך שלושה שקלים, נתן לך ארבעה שקלים נגיד. זהו, אתה צריך להחזיר? לא. טעות הגוי מותרת. אבל אם אתה יודע שהוא בודק חשבונות ואח"כ הוא ימצא ואח"כ הוא יגיד "הא, לקחת ולא אמרת", יהיה חילול ה'. לא. במקום כזה לא. אז מה הוא לקח את זה? כתוב אבל "טעות הגוי מותרת", הוא טעה אכל את הסנדוויץ' שלי, אז אני יכול לאכול את שלו. שלום! זהו. פסק הלכה, זה מהקלות.

הרב הצטמרר! הצטמרר! "ומה זה שאלה חמורה?". אמר לו: "הא, בתשעת הימים שאלה אותי אשתי, הרי בימים האלו אסור לתפור, כידוע, האם כשהיא ממלאה צוואר של עוף במילוי קמח ושמן, קוראים לזה באידיש "הלזלה", האם מותר לה לתפור את העור כנהוג? כדי לסגור את העוף. ודאי שאסרתי! איזו שאלה. בריב חמורים אני מחמיר. שוטה! נו, כך זה נראה שפוסקים לבד. ככה זה נראה.

אז עכשיו שאלנו שאלה, מה האלה? בשביל מה צריך תורה? אם אנחנו הכל יכולים ללמוד מבעלי חיים, אז בשביל מה צריך תורה? אבל תשמעו, אם יש פה פוסקים כאלה, זה בעיה. אם לא נקבל תורה, אחרי שכבר כתוב, אתה פסוק ככה, אז מה אם לא כתוב, מה אתה תפסוק?

אז אם היינו לומדים גזל מנמלה, כן, הרי אמרנו שמה לומדים מהנמלה אם לא ניתנה תורה היינו לומדים  גזל מנלה, שהיא לא גוזלים את חברתה, נכון? אז הוא אומר: "נכון, אמת. היא אינה גוזלת ממה שחברת זכתה. חברת לקחה איזה גרגיר, היא באה, מריחה, "לא, זה לא שלי", אז היא לא לוקחת. כל הכבוד! אבל חברתה מאיפה השיגה? היא זרעה? היא קצרה? לא. גזלנית. מאיפה היא לקחה? מהשולחן שלי! מאיפה היא לקחה?! אז מה תלמד? מה תלמד? אומר: מהחברים לא גוזלים, אבל אם זה לא חברים, אתה יכול לקחת. מה פירוש? אתה יכול ללמוד...

והחתול, החתול הוא צנוע בחצר. בחצר. כשהוא בחצר אז הוא מכסה. לא בחצר, איפה הוא יכסה, אם הוא נמצא אצלך בסלון, איפה יכסה? אז הוא אומר: בעתו הוא היה אוכל יומים. יומים. אתם זוכרים מה זה יומים? כשהיו בישיבות, לא היה מקום בישיבה לישון ולאכול, אז היו מארחים אותם בבתים. כל אחד לוקח לבית שלו בחור ישיבה, והוא כמה ימים לוקח אותו. אז הוא אומר שאכלנו יומים, אצל בעלת הבית אחת, היה לה חתול. למה היא החזיקה חתול? מפני עכברים. מצויים היו עכברים מאוד מאוד, אז היו מחזיקים חתול והוא מטפל בהם. אבל מה הוא אמר לך? מפני מה מעשה שהיה היא לא הייתה נועלת נעלי בית לפני שהיא ניערה אותם. חתול מאוד צנוע. הולך לנעלי בית שלה, עשוה שם את זה, פעם היא הכניסה את הרגליים לתוך הנעליים וזה לא היה כל כך נעים. לא היה כל כך. מאז היא מנערת תמיד את הנעליים. אתה יכול ללמוד צניעות מחתול, אח"כ אתה יכול לעשות כל מיני דברים.

ובכן, הכלל הוא, הכלל: אילו היינו אנחנו פוסקים לעצמנו, היינו לומדים מחתול. אבל איך הוא משסע עכברים, את החלק הזה היינו לוקחים. אין לאדם לסמוך על עצמו והתבוננותו. אם נסמוך על מה שהוא מסתכל בבריאה, הוא יבין ואז...

לכן הקב"ה אמר אני אתן לכם תורת אמת כתובה ישר. ישר כתוב, אני אביא לכם הכל ושמה כתוב וכתוב וזה מכתיב את כל אורחותינו ולא נזוז ממנה. אבל תעשו טובה, עם רב. לא מאלה, אתם יודעים שהכל מותר, הכל, הכל. עם רב שבאמת יודע להגיד לך את ההלכה ולדקדק ולא לחפף ולא לשלוף מהמותן ולא ולא.. אז זה מה שצריך, אחרי שכבר ניתנה תורה. כי אתם רואים שיש מומחים שהם כל דבר קל מקלים וכל דבר חמור מחמירם, ובסוף הם נהיים חמורים, ואפשר ללמוד מהם איך לא ללמוד. גם הוא מבעלי החיים שניתן ללמוד איך לא ללמוד.