אסור להנות מהעולם הזה ללא ברכה - ב' | הרב עמנואל טולדנו

 

\n

- - - לא מוגה! - - - 

\n

אבל למשל שמה הברכה על השכר

הוא אמר בורא פרי הגפן, רק הוא תיקן.

אם זה מועיל לתיקון זה נקרא שהוא בירך על הבירה, יכול לשתות את הבירה.

אבל אם לא מועיל לתיקון

אז הוא לא יכול לשתות.

אבל ספקד רבנוני כולי לא צריך לחזור לברך, יכול לשתות.

וכך פוסק

מרן בשולחן ערוך,

יש שני מקומות במרן, ברש יוד,

ברש טית, סוף רש טית,

אומר מרן שמה בסוף רש טית, כל הברכות,

אם מסופק, אם ברך או לא,

אם אין ברכות דרבנון, להכה.

אם אין ברכה לאורייתא,

צריך לחזור.

כאן זה ספק אחר, לא הספק של הגמרא.

ספק אם ברך או לא ברך,

יכול לאכול בלי ברכה.

אתה שומע, רב דוד, מה אני מדבר?

יש בגמרא, בדף יב עמוד א', ספק.

אדם שאמר על הבירה, הוא חשב זה יין.

הוא ברח בורא פרי הגפן.

לא יוצא, הפורא פורח גפן לא פוטר שחר.

אם האדם מתיישב

לשתות יין,

כל המשכין פטורים.

מחשיבים כל המשכין כסעודה אחת

ומברך על העיקר,

כמו היסוד של סעודה. מהו היסוד של הסעודה?

מברך על הלחם, פוטר את הכול.

מה, וכי לחם, זה פוטר, במוציא לחם, פוטר בשר, שהכול?

לא, זה לא, לא.

רק, מה הפשט? מכיוון שהוא יושב לאכול,

מחשיבים כל הסעודה מאכל אחד ומברכים על עיקר הסעודה.

אותו דבר בשתיית יין,

מחשיבים כל השטיות,

שתייה אחת,

ומברכים על העיקר.

זה,

הוא ברח על הגפן ושתה,

פוטר שער משכין. מה זה פוטר? וכי יגבור את פרי הגפן ופטור שהכול?

רק הפשט הוא מכיוון שזה נחשב שתייה אחת,

וברכה על העיקר פוטרת את התפל, כל הסעודה.

אבל כאן, עכשיו, יש כאן,

היהודי הזה, בגמרא, בדף יב,

בירך על בירה בורא פרי הגפן,

ותיקן את זה בתוך כדי דיבור.

כך חריף לומד פשט.

הספק בגמרא אם התיקון מועיל או לא.

וביד לא היא פשיטה.

אומר על זה הריף,

וכיוון שברכות זה דרבנן ספקה דרבנן נקולה, אינו חוזר ומברך, יכול לאכול.

וזה כך נפסק גם בשורה הנרוך, ספק אם ברך או לא ברך.

או בדף, בסימן קס ז, הנה כאן,

שכח

אם בסעיף ט, בקס ז, סעיף ט,

אם הוא מסופק, אם ברחם מוציא עולב,

אינו חוזר ומברך. ימשיך לאכול.

יאכל.

גם מרן פוסק אפילו,

אבל באמת זה הריף.

אבל בתוספות בדף יב,

בשם ארי,

לא.

הוא אומר שבספק אם ברך ברכה ראשונה, לא יאכל.

ארי ספקה דרבנן נקולה. הנה, אני אקרא, הוא פירש רב אלפס.

כיוון דלא איפשטה הבעיה,

אז לינן נקולה,

ואפילו פתח ודחמרה וסיים בשכרה, יצא.

ורי אומר לחומרה,

דצריך לחזור ולברך

פעם אחרת.

מה הפשט?

אבל הרי ספקה דרבנן נקולה.

אז רבי הקוויגר מביא כאן,

בגלל שאסור להיענות מן העולם הזה בלא ברכה.

מה שמצאנו, ספקה דרבנן נקולה, למשל בברכת המצוות.

ספק אדם מסופק אם ברך על נטילת לולב או לא.

שכח,

יש שלחה בעולם, יש...

שכח אם ברך על נטילת לולב או לא.

ברכת המצוות זה דרבנן.

עומר שמואל, כל המצוות, ומברך עליהן, עובר לעשייתן.

כל המצוות צריך לברך, ולברך עובר לעשייתן.

הוא מספק, ספק דרבנן נקולה.

אבל כאן יש גם בעיה אחרת, שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה.

לכן רי אומר, ככה רבי הקוויגר פה בגיליון השס,

לכן רי אומר שצריך להחמיר, לברך עוד פעם, כי אסור לאכול

אם לא יברך.

וזה פלא, לכאורה, גם האיסור לענות ולא ברכה הוא גם דרבנן.

ואם אולי כן ברכתי, אז מותר לי לאכול,

מותר לי לענות,

רק אולי לא ברכתי,

אז מי ספק להקל? כל ספקת דרבנן לכולם.

מהפשט ולא מובן הרבי עקיוויגר.

ומה אם אני לא תישא את שם השם אלוקיך לשם?

מה, מה? לא שמע. מה אם לא תישא את שם השם אלוקיך לשם?

אה.

אם צריך לחזור ולברך, איך רבי עקיוויגר מציע שיחזור ויברך, הרי יש לו טיסה.

לא, אבל... על צד שהוא כן ברך!

אז תשאל אותי על השולחן ארוך, ספק אם ברך ברכת המזון או לא, וסבא, אם הוא סבא.

ודאורייתא, חוזר ומברך.

מקשה את זה הטוסות בראש השנה ל״ג על הגמרא, ספק אמר אמת ויציב.

ספק לא אמר אמת ויציב, זה נתקן על זכירת יציאת מצרים.

זה דאורייתא.

אז חוזר ואומר אמת ויציב. שואל הטוסות,

מה אם לא תישא?

אומר עוד פעם עם ברכה, אולי הוא כבר אמר.

אומר על זה הטוסות, ברכת,

ברכה לבטלה זה רק איסור דרבנן.

ומספק יכול לנו.

אבל זה רק שה...

כל ספק נבחר.

אבל זה רק שהחובה מדאורייתא.

אבל כשהחיוב בדרבנון במרכת הנהנים,

אז עדיין יש לך ספק שלא תישא.

ברכת המזון באמת ויציב זה דאורייתא החיוב.

כן. הספק של דרבנן זה לא נכון. טוב, אבל זה רק ספק חיוב.

תוספות שואל.

אבל יש ספק בבל תישא.

אמרנו.

אז תוספות אומר זה דרבנן. דרבנן. אבל מה נגיד בדרבנן?

מה רבי קיבי איגר אומר שיחזור ויברך?

הרי הברכה עצמה היא גם דרבנן. אבל תראה, היות ועל האיסור הנאה

הוא אומר שלא אומרים ספק דרבנן ניקולי,

אז אסור ללכת.

אז אם אסור ללכת, כל זה לא ברכה לבטלה עכשיו, או ברכה שיחזור.

ומה ידי אביווה בין כולם?

טוב, על כל פנים, זהו.

צריך להבין מקודם פשט מרבי עקיבא איגר.

גם האיסור הנאה להיענות מן העולם הזה בלא ברכה, זה גם כן איסור דרבנן.

ויש לנו כלל, אם יש ספק איסור דרבנן, מותר לעבור, מותר.

רבנן כאילו, בספק אתה יכול לתלות לקולה.

אז גם לאכול הוא יכול.

לפי הריב זה פשוט,

הריב אומר בפירוש, לא צריך לחזור ולברך

שהכול על השיכר,

כי אולי ברך,

אולי התיקון מועיל, הרי את זה אמרנו,

הפשט של הגברה לפי הריב,

האם מועיל תוך כדי דיבור לתקן את הברכה.

הרשבו המפורסם,

שמי שאמר הקל הקדוש, שאמר המלך הקדוש,

ותיקן, ועשיתם את תשובה, ותיקן בתוקף ריבוב,

כיוון שתפילה דרבנן

זה כמו הגמרא, קייאנו כמו פסק הריב של העקיאל, לא צריך לחזור לזה.

זה לא בוודאות.

בכלל, ספקת רבנן, הכול היה יכול להמשיך.

אז הריב אומר,

לא צריך לחזור ולברך, וכך פסק מרן,

אם יש ספק אם ברך המוציא או לא ברך,

אינו חוזר ומברך, אוכל, ממשיך לאכול.

אבל הריב הטוסות אומר, צריך להחמיר.

מסביר רבי עקוויגר,

למה? הרי מצוות ענייני, ברכת ענייני זה דרבנון.

נכון, הברכה היא דרבנון, אבל יש פה איסור ליהנות ולא ברכה.

ושאלנו, הרי גם האיסור לענות ולא ברכה הוא דרבנון.

ואם יש ספק שאני כבר בירכתי, אז מותר לי לאכול.

אז מה הפשט ברבעי עקוויגר?

זה דבר קשה.

אז יש פה פני יהושע בדף ל״ה,

שפני יהושע אומר,

אם הגמרא אומרת, אלא סבורו הוא,

אסור ליהנות עם העולם הזה בלא ברכה.

אם זה סברה? אומר, סברה זה כמו דאורייתא.

דבר שהשכל מבין אותו.

הגמרא כמה פעמים אומרת, למה לקראת? סבורו הוא.

אם זה סבורייתא, אם השכל הישר אומר ככה, זה דאורייתא.

ככה כל שבוע הוא נתן לנו שכל.

והשכל שלנו חושב שכך צריך להיות.

זה דאורייתא. אסור לענות עם העולם הזה ולא ברכה,

אומר הפרישו על זה כמו דאורייתא.

וממילא אם יש ספק אם בירכתי או לא בירכתי.

טוב מאוד, הארי שאסור.

אבל זה רק,

אנחנו מייספים.

הרי, טוב,

בתור יישוב על הארי, אם זה באמת הפשט בריא, אני לא יודע.

אז מה, בגלל שאסור לאכול, אז לכם זה כאילו מתחיל מחדש?

היות שאסור לאכול,

אז עכשיו יכול, צריך לברך עוד פעם, בגלל ש...

שהוא לא יכול לאכול בלי אברהם. שהוא לא יכול לאכול, אז זה לא ברכה ואתה לא משהו חוזר.

אה, אולי כבר ברך.

אז זה משנה. עכשיו הוא לא יכול לאכול בלי אברהם.

אבל היות שאסור לאכול מספק, אז צריך לחזור ולברך.

על הפני יהושע הזה יש קושיות משלוש מקומות.

אם נגיד שהאיסור לענות מן העולם הזה זה דאורייתא, זה סבורת, זה דאורייתא,

למה אמרו במשנה בדף כא בעל קרי לפני שהתבטלה טבילת עזרא?

ידוע שעזרא תיקן שלא לקרוא בתורה, לא לומר תורה ולא להתפלל בלי טבילה.

אבל כתוב, ואחרי כן כתוב, היינה בטלת תקנת עזרא?

כי לא התקבל בציבור,

זה רק שאין הציבור יכולים לעמוד בה.

יש מחלוקת, יש שיטת הגאונים והריף שלתפילה נשארה הטבילה.

אבל הרמב״ם פסק

שהטבילה בטלה גם לתפילה.

אבל הריף אומר שלתפילה

עדיין אסור להתפלל בלי טבילה.

אז כתוב שם שבזמן שבעל קרי,

כתוב,

מברך ברכת המזון אם הוא אכל, כי זה דאורייתא,

לא בגלל תקנת תפילת עזרא יתבטל ממצווה דאורייתא,

אבל ברכה ראשונה,

פטור מלברך.

ואוכל.

איך אוכל בלי ברכה?

בסדר, אסור לו לברך,

אבל אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה.

עוד קושייה יש מהדין של אונן.

בדף יח' יש על אונן או אונן,

איך אומרים, אונן או אונן?

אונן.

צעירי,

אונן.

אונן, כתוב, מי שמתו מוטל לפניו.

הוא אונן,

מתו.

אז פטור מן התפילה ומן התפילין.

למה פטור?

עוסק בשמירת המת, להביא אותו לידי קבורה ומוטלת עליו הקבורה,

אז זה עוסק במצזע, פטור מן המצזע.

ואם הוא פטור מן המצזע, מדין עוסק במצזע, אז אסור לו לעשות את המצזע.

בכל עוסק במצזע הוא יעשה,

אבל פה זה זלזול במת.

אז יסוד הדין מתחיל מדין עוסק במצזע, פטור מן המצזע.

אנחנו יודעים מה רווחי, מי שעוסק במצווה מותר לו לעשות עבירות?

פטור ממצווה.

לומדים את זה מן הפסוק, כי דיברת בם בשבטך ובביתך ובלכתך בדרך, בלכת דידך ולא בלכת דשמיא.

אם אתה עסוק כבר במצווה, אתה לא חייב,

אתה פטור מן המצווה.

אבל לא מותר לו לעשות ייסורי.

הלכים להשעסק במגזר, מותר לו לעשות עבירות?

אז אם יש איסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה,

איך אונן,

מותר לו לאכול בלי ברכה?

הרי יש איסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה. אז אם זה יהיה רק איסור רב, אז מה נעשה?

מסכן מי שמתו מותר, יש שבית ענית.

לא, אז זה כאילו לא.

אבל אם זה איסור דאורייתא, איך היא כאילו?

למה היא כאילו לא שיאכל בלא ברכה?

ועוד יש שאלה.

הפועלים, בדף טז, יש ברייתא, טז, עמוד א', למטה,

יש ברייתא. הפועלים שעושים במלאכת בעל הבית ושכר,

אסור להם לברך ברכות הראשונות. רק ברכת המזון.

כי זה חשש גזל, אתה צריך לעבוד, לא לברך, לא להיפלל.

אז גם כן, ומה מותר להם לאכול בלי ברכה?

איך מותר לאכול בלי ברכה? אם זה איסור רב, נגיד רבנן, התירו בשביל,

לא רצו לומר לו שיתענה,

התירו משום שבברכה יש חשש גזל,

אבל אם זה איסור דאורייתא, איך התירו?

אז על כל הכושות האלה,

אמרנו יישוב יפה.

כבוד הרב,

על כל הכושיות האלה אמרנו יישוב יפה. כבר אולי דיברנו כבר,

אמרנו יישוב יפה.

הרי באמת שאלנו שאלה,

למה אסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה?

וכי האדם גרוע מכל החיות והבהמות והעופות והשרצים, כולם אוכלים.

אז המפורנס מקרנר ראמים עד קיני ביצים.

כולם אוכלים בחינם.

והאריה אוכל בשר,

כל הארוחה שלו זה 15-20 קילו.

הוא לא, בלי ברכה, הוא לא מברך.

ולמה, ואדם גרע מבהמה בלי לברך לא לאכול?

התשובה היא, כי אדם הוא אדם.

לה, לחיות, לבמות, לעופות, לדגים, אין להם דעת.

התקשור לא דורש מהם שיכירו בטובתו.

אבל אדם בר-דעת

יוסיף דעת.

אבל הם אומרים,

זה כדאי להוסיף דעת, אבל להוסיף מחור. לא חשוב שיוסיף מחור. אבל להוסיף דעת זה דבר.

להוסיף דעת.

אז הוא חייב לברך.

האדם, בגלל שהוא בר-דעת,

הוא נתבע להכיר טובה לקרוס ברוך הוא. לא יכול סתם לקבל הנאות מהעולם הזה בלי להרגיש את הניסים שעשה הקרוס ברוך הוא במזונות.

אדם צריך להכיר בטובתו של מקום.

אבל הנה מילא כשהוא יכול לברך.

אבל אם הוא לא יכול לברך,

נגיד בעל קרי אסור לו לברך, לפני שנתבטלה,

תפילת עזרה.

ואונן.

הוא מזלזל במת. הוא פטור? הוא מזלזל במת.

אז היות והוא פטור מלברך, אסור לו לברך,

מה תגיד לו?

אל תאכל, אל תהנה בלי ברכה.

אז מה,

אז מה, נגרע מבהמה?

מה תגיד? לא, אתה, יש לך דעת, תכיר טובה, אני לא יכול.

אמר קרי, אסור לו לומר ברכות.

או עונד.

ואותו דבר פועלים מחשש גזל.

פטרו אותם מן הברכה. עכשיו שהוא פטור מן הברכה, אין לו איסור ליהנות ולברכה.

למה האדם גרע מבהמה שכולם ניזונים וחסדו יתברך,

נותן לחם לכל בשר, כאילו עולם חסדו?

מה האדם גרע מבהמה?

רק בגלל שאתה יכול לברך, אתה יכול להכיר טובה.

אבל אם אני לא יכול,

אני יכול לאכול בלי ברכה מצד לא גרע מבהמה.

הוא פתח בדשיחרא, הוא לא גרע מבהמה. עכשיו הוא לא יכול לברך כי ספק ברכות להקל,

והוא לא יכול לברך. לא, הוא לא יכול. הוא לא יכול?

לא יוכל?

רגע,

מה אמרנו שם לפי הרי?

לפי הרי אשר. הרי אומר ש... לא, שמע זה לא, פשוט הוא לא יכול.

הוא לא יכול מבחינה הלכתית.

מה למה הוא לא יכול?

הוא אסור לענות. ספק אם מותר לו ליענות או לא, אז ספק להחמיר לא ליענות.

עכשיו אתה אומר אבל הוא פטור מן הברכה. הוא רק פטור.

אבל אם נאסור לו ליענות, יברך.

אם נאסור לו ליענות.

אם באמת, הרי צריך להיות איסור הנאה בלי ברכה.

יברך עוד פעם

אבל כשאסור לברך כמו בעל קרי ואונן ופועל,

הוא גוזל,

אף פטור מן הברכה אין איסור להנות.

אפילו שהאיסור הוא איסור דאורייתא,

סברה דאורייתא שבן אדם לא ייהנה מן המזונות של הקדוש ברוך הוא בלי להכיר טובה.

סברה דאורייתא.

בוא, אבל אם אני יכול, אבל אם אני לא יכול,

מה אני גרע מבהמה?

הבאנו כאן את המעשה של רבי יונתן בן עמרם.

הנה יש פה אחד שקוראים לו יונתן בן עמרם.

אביו עמרם.

יש מעשה בגמרא בדף יב בבבא בתרא,

בזמן בצורת רבי פתח את האוצרות שלו,

שהרבי היה עשיר,

היו לו אוצרות של דגנים.

הנה, נתן להם לאכול.

אבל הוא אמר, לא ייכנסו אצלי עמי הארץ,

שבשביל עמי הארץ באה פורענות לעולם.

כל פורענות שבאה לעולם זה בשביל עמי הארץ, בשביל שלא לומדים.

לא לומדים, אז יש צרות.

תשאו ללמוד, לא יהיו צרות.

אז עמי הארץ לא ייכנסו, הם גורמים לנו את הצרות ואני אפרנס אותן.

רבי לא נתן לפרנס לעמי הארץ,

אז כל אחד שבא היה בוחן מותלמיד חכם.

אז בפעם בא יהודי אחד, קראו לו רבי יונתן בן עמרם,

ואמר לו, רבי פורנסני.

אמר לו, בני, כרית?

אתה ידע מקרא?

לא, לא כריתי, לא ידע מקרא.

שנית משניות?

לא.

למדת גמורה?

לא.

הלכות, אגדות.

יש, לומדים רק הלכות.

הנה.

לא, לא. אמר לו, אז במה אני אפרנס אותך? אני לא יכול לפרנס אותך.

אתה לא למדת כלום? אני לא מפרנס אותך.

אמר לו, רבי,

אם היה בה כלב לפניך, כלב רעב,

פרנסני ככלב וכעורף.

לא היית מפרנס אותו?

לא נותן לו? מה?

אז תחשיב אותי כלב. לא למדתי כלום. גם כלב לא למד כלום.

אבל אתה היית מרחם עליו. אז תרחם גם עליי בתור כלב.

לא תחשיב אותי.

אז מה יש? לא למדתי. זה לא דומה. אתה יכלת ללמוד, רק לא למדת כלב. לא יכול ללמוד.

אבל כך הוא ענה,

אז רבי עליו השלום,

נשבע, בסדר, תיקח.

נתן לו ונתן. ואחרי כן התחיל להצטער.

אוי לי, שנתתי מפיתי לעם הארץ. היה מצטער על זה.

למה אני אתן לעם הארץ?

אמרו לו תלמידיו,

אולי זה היהודי הזה, הוא לא עם הארץ,

רק הוא לא רוצה ליהנות מן התורה.

אז הוא לא רוצה לומר שהוא למד בשביל ליהנות מן התורה שהוא למד.

הוא לא רוצה.

בדקו אחריו ומצאו שזר בי יונתן בן עמרם,

שלא רצה ליהנות מקדש התורה.

אז אמר רבי, אם ככה,

שתלמיד חכם עלול להיפגע מהתקנה הזאת,

שעם הארץ לא ייכנס אצלי.

הוא יהיה תלמיד חכם שלא רוצה ליהנות מקדש התורה, אז יהיה תלמיד חכם שייפגע מהתקנה הזאת, אז כולם ייכנסו.

ככה הוא ויתר על העיקרון שעם הארץ לא יאכל. עד כאן.

אותה גמרא בדיוק, אני אומר למעשה לסברה של הפנים יהושע.

סברה דאורייתא היא שאסור ליהנות הנה עולם הזה בלא ברכה.

למה אני גרע מכל בהמות שאוכלות בלא ברכה?

הם אין להם דעת, אתה, יש לך דעת, אתה צריך להכיר טובה לקדוש ברוך הוא.

אבל כשאני לא יכול לברך,

אז מה אני גרע מבהמה?

כבר לא שאני ככלה וכעורב.

מישהו אמר לי,

מוטי,

זה מוטי, לא?

הוא לא פה. הוא לא פה.

הוא אמר לי שמה שכתוב ככלה וכעורב,

אה, מישהו אמר לי באמת.

מה זה כלב ערב? הרי כלב,

אה...

ובשר בסדה טרפה לא תאכלו לכלב את השלכנו אותו, בגלל שלא חרץ כלב לשונו.

או העורב,

בגלל שהעורבים,

לכן הם הביאו אוכל לאליהוואנובי,

העורבים חלקלו אותו,

אז הוא אמר לו, פרנסני ככלה וכעורב. הוא לא יודע מה הוא היה צריך,

פרנסני ככלה וכעורב.

כן?

על כל פנים הדברים כשיש חובה לברך, יש אפשרות לברך.

יש טענה עליך, אל תאכל בלי ברכה.

אבל אם אין אפשרות, לא יהיה איסור תורה.

ולכן,

לא קשה, ארי. ארי אומר כשיש אפשרות לברך אז אסור מן התורה לענות בלי ברכה ומל...

ספק אסור.

לא אומרים ספקת רבנון באיסור הנאה.

בברכת תמיד זאת אומרים ברכה אידרבנון,

הברכות לא מעכבות.

אבל כאן אסור לענות מן העולם הזה בלא ברכה.

שאלנו על רבי עקיבא גר, גם האיסור לענות ספקת רבנון כולה.

אז רצינו ליישב על פי הפני יהושע,

שזה סברא דאורייתא.

אז הגשנו כל שלוש קושיות מכמה מקומות שרואים

כשאסור לברך יכול לאכול.

אתה רואה שזה לא איסור דאורייתא.

אם היה איסור דאורייתא רבנון, ניחא.

כאילו רבנן, באונן, כאילו בעל קרי שלא יברך.

הוא יאכל בלי,

אבל אם זה איסור דאורייתא אחרי כאילו,

או באונן, פטור משום עוסק במצווה,

אבל לא לעשות איסורים.

אז על זה השלנו, כשהוא לא יכול אין איסור,

כי לא גרע אדם מבהמה.

אם בהמות מתפרנסות בלי ברכה, גם אנחנו לא יכולים להתפרנס.

בלי ברכה, כשאנחנו לא יכולים.

כשאנחנו לא יכולים, מותר לכם.

עכשיו אני רוצה...

בדיבור הוא יכול לברך.

מה?

בדיבור הוא יכול לברך.

בלב הוא יכול לברך, בערעור.

אה, בערעור?

בערעור אין איסור ברכה לבטלה, מה נפשך?

אם ערעור כדיבור, אז יהיה גם ברכה לבטלה.

ואם ערעור לב כדיבור, מה יעזור לו לערער?

באמת כתוב שמה בגמרא...

אבל ישניה אומר שאפשר בערעור לברך במקום של סבב.

טוב, זה צריך ללמוד, הסוגיה של ערעור, ובעזרת השם

אולי נלמד את זה כדי להוציא דברים ברורים.

זה מחלוקת בגמרא אם ערעור כדיבור או לא?

מחלוקת אם ערעור כדיבור, ואיך אנחנו פוסקים להלכה, וזה,

ובעזרת השם יבוא זמן,

בלי נדר, יבוא זמן שנדבר על זה.

עכשיו תראו מה שרציתי, רק להעיר משהו.

מה הדין מספק אם ברחם מוציא או לא?

אז יש לנו את רב אלפס,

ספק יצא על השיכר או לא יצא,

יכול לשתות בלי ברכה.

ושולען ערוך נפסק לא כמו הארי,

נפסק שמי שיש לו ספק אם יצא ידי ברכה ראשונה או לא, יכול לאכול.

לא כמו הארי שאומר שאיסור לענות לעולם הזה לא מכילים.

הדין הוא שיכול, כך נפסק מרום מקורס ענך זין, אם ספק אם ברחם מוציא או לא,

אינו חוזר ומברך ואוכל.

עכשיו,

הרי

מה הדין אם הוא... אז כתוב בפירוש שיכול לאכול.

אה, אולי אסור, אולי לא ברכת,

אבל אולי ברכתי?

ספק, אני יכול לאכול.

האיסור לענות זה פשוט, ולא על פני יהושע, זה איסור דראבונות,

אני יכול לאכול.

איך אם הוא ירצה לא לאכול,

הוא רוצה להחמיר.

אולי, אולי לא ברכתי ואני אהנה בלי ברכה.

הוא רוצה להחמיר על עצמו.

כתב בספר אבי עזרי,

וגם במשנברור, בשער רצין בקורס סמוך זין,

שאם הוא רוצה לא לאכול,

יכול לא לאכול.

יכול לאכול בלי ברכה ויכול לא לאכול.

אבל בספר אבי עזרי... זה פשוט שיכול לא לאכול, אדם שלא רוצה לאכול, שלא יאכל.

לא, לא, הרי אם הוא לא אוכל,

הרי אולי ברכת,

והברכה היא, אז אתה גורם שאם כן ברכת,

זו ברכה לבטלה.

אז אם הוא לא אוכל, הוא גורם...

מה זה, ושלא התחיל לאכול?

עוד לא התחיל, עוד לא התחיל לאכול.

אבל אם הוא ברך,

אז עכשיו אתה לא תאכל, אתה גורם ברכה לבטלה.

או שמה למשל בשיכר.

אולי כבר יצאת על ידי ברכת שיכר, אז תשתה.

ברכת על השיכר, אז תשתה.

אם הוא לא ישתה, הוא גורם איסור ברכה לבטלה.

בספר אבי עזראי כתוב שזה תלוי.

אם איסור ברכה לבטלה הוא איסור דאורייתא,

כמו שמשמע ברמב״ם,

הרי הגמרא בדף מ׳ אומרת שעל ברכה לבטלה ובברכות עובר על לא תישא.

אז אם זה איסור דאורייתא, אם כיבשו את זה איסור דאורייתא, ברמב״ם משמע,

המגן אברהם מביש, ברמב״ם משמע זה דאורייתא,

והאזוניש מפקפק שאולי גם ברמב״ם זה רק אסמכתא.

הרי התוצאות, הרי הגמרא כתוב,

התוצאות אומר בראש שנה דף ל׳ ג׳ שזה רק אסמכתא.

אז הוא אומר ככה, אם איסור ברכה לבטלה זה דאורייתא,

אז אסור לו לא לאכול.

אולי ברכת ואתה גורם ברכה לבטלה וספיקא דאורייתא. אנחנו אומרים, אתה צריך להחמיר לאכול,

כי אם לא תאכל, אולי ברכת ואתה עובר למפרע, ברכה לבטלה דאורייתא.

אבל אם ברכה לבטלה זה רק דראבונו, כמו התוצאות בדף ל״ג בראשו שונה,

אז ספק הדראבונו נקולה, אז אני יכול לא לאכול,

לא חושש על איסור ברכה לבטלה, כי זה דראבונו.

וכך כתוב במשנה ברורה בשער הציון בסימן קס״ז על הדין,

הלכה ט' במרן,

מי שספק אם ברכה מוציא או לא,

אינו חוזר ומברך.

אומר המשנה ברורה, לא המשנה ברורה, שער הציות,

והאבדל רשאי להחמיר על עצמו ולא לאכול.

רשאי, אבל יכול גם לאכול,

אבל רשאי להחמיר, הוא אומר, משמע מדבריו,

שיהיה יותר טוב לא לאכול.

אבל...

איך זה מחמיר אם במעשה הוא יכול לבטל ברכה עם מדאורייתא?

אפילו אם ידי רבנן למה שלא יאכל?

לא, לא, אבל להחמיר, הוא אומר על לשון להחמיר. להחמיר על עצמו. למה להחמיר? אבל אם הוא גורם לעצמו דריעות כשהוא לא מברך, זה לא להחמיר, זה רק כן.

כן.

אם...

אז מה שאני רוצה לשאול כאן,

שאלתי על הרבי,

ואביעזרי זה הרב שך,

ושאלתי על המשנה ברורה,

אני אומר שחייב לאכול.

אפילו אם ברכה לבטל זה דרבנן.

למה?

הכלל של ספיקא דרבנן לכולה הוא, כשיש לפניי ספק,

מספק אני יכול להכיר.

זה בעתיד, כי הם אמרו והם אמרו.

אם זה ודאי אסור לך, גם מחלות אסורות.

למשל,

אתה מוצא מלפפון בשנת השמיטה ואתה לא יודע אם הוא מספיחין

או הוא כשר.

הוא משטחים של הערבים,

שאין בזה איסור ספיחין.

אז מי ספק?

אתה יכול לאכול.

מי ספק איסור מאכל? מאכל שספק אסור דרבנו.

מותר לאכול.

כספיקא דרבנן לכולן.

אבל אם כאן, הרי לא העבירה היא בזה שאני לא אוכל,

אלא בזה שאני לא אוכל אני גורם שהברכה שברכתי היא ברכה לבטלה.

אם כן ברכתי, אני מסופק אם ברכתי או לא.

אם אני לא אוכל,

אני גורם שאם כן ברכתי, הברכה לבטלה.

ואם בירכתי, הרי העבירה הייתה בשעה שברכתי.

לא בשעה שאני לא אוכל, הלא הלא אכילה הוא האיסור.

הלא אכילה הוא האיסור. הלא אכילה

גורם,

הלא אכילה גורם

שהברכה שבירכתי היא אסורה.

על זה לא שייך לומר ספקת רבונו לכולם,

כי בשעה שבירכת לא היו ספקות.

בירכת, אתה צריך לאכול.

אתה גורם,

רק בזה שאני לא אוכל, אני גורם שאז בירכתי.

זה נקרא, זה כשבירכתי היו, ודאי, לא היו ספקות, זה היה

כמו אם אחד יש לו ספק אם עבר איסוד רבונו.

יש לי ספק אם עברתי איסוד רבונו.

אז הוא לא צריך לעשות שוב, תגיד ספקת רבונו לכולם,

אבל אם עברת, לא היה לך היתר.

כשעברת, זה היה ודאי.

לא היה לך שום מטר.

ואם, ודאי, צריך לחשוש לעצמו שאולי הוא עבר.

אז גם,

למשל,

גם אם כאן האיסור בחר לבטלה ובשעה שבירכתי,

אם אדם מברך ולא אוכל,

זה נקרא שהוא בירך, לא תישא את שם השם שלו לחדשה. הוא בירך ברכה לבטלה.

אז גם להלכה,

נגיד כמו אז אני שומר, גם הרמב״ם סובר שרק יסוד רבונו.

כל הברכה לבטלה זה רק יסוד רבונו. והפי שהספרדים מחמירים ברכה לבטלה יותר מכל העבירות.

אבל בהלכה,

אבל באמת בתוסף כתוב שזה רק יסוד רבונו.

‫מכר לבטלה.

‫אז אם אני לא אוכל מכאן ולאה, אני גורם. ‫אם לצד שבירכתי ואני לא אוכל,

‫אז זה לא צריך לומר ספק הדבר במהלך כולה.

‫הראו לי שהרב גניחובסקי, זיכרונו לברכה,

‫הוא הוציא ספר, עצי אלמוגים, נדמה לי,

הוציא ספר.

‫הוא מאוד מעריך בסברה שלי, ‫הוא מביא אותי בספר על...

‫זה לא פשוט, זה

זה סבורת. סבורת זה לא איזה.

‫זה סבורת.

‫מכאן רבשה איך ספק הדבר כולה.

‫אם אין לפניי ספק, אני יכול להקל.

‫אבל אם יש לי ספק אם עברתי עבירה, ‫אז רבונו נולא. ‫על מה תגיד?

‫שאתה לא צריך לחשוש, ‫אבל אמרנו לי, כולה?

‫ואם כן עברת, הרי עברת.

‫-אז אם לקחת את זה עם הרבה, מהרבשר?

‫לא, זה היה לפני שהרבה נפטר, ‫אני לא זוכר

אם דיברתי איתו,

‫אבל זה התפרסם בעת, ‫כי זה מהספר הראשון.

‫בשנת תשל״ד יצא ספר.

‫-זה היה צעיר. הרבה היה עוד חי.

‫אני לא זוכר אם דיברתי איתו,

‫לא, זה היה צריך עם דרך ארץ.

‫הוויכוח הוא האם רשאי,

‫אם ספק ברכות להקל, ‫ספק ברבנון ניקולה, ‫אם רשאי לא לאכול? ‫-לא לאכול. במשנברו, רמס-מס, הוא רשאי. ‫שרשאי, והרב אומר שלא רשאי. ‫-ואני אומר שלא רשאי, לא לאיך.

‫לפי שהספק הזה, רבנון ניקולה, ‫זה כשיש לך ספק איסור לפניך.

‫אזל אמרו, אתה יכול להקל.

‫אבל כאן לא האיסור מה שאני לא אוכל.

על ידי, אם אני לא אוכל אני עושה שברכתי בלי לאכול.

האיסור הוא בשעת הברכה, ברכת, ולא אכלת, ברכת, לבטלה ברכת.

אז אפילו שעכשיו הגורם, זה ספק. טוב, זה ספק, אז לגרום,

אבל זה לא נקרא לגרום ספק איסור ברבונו.

זה נקרא, אם באמת ברכתי בשעתו היה, ודאי, אני מברך.

אז היה דאוראית, אז היה ודאי, לא היה ספק, לא היה היתר ספקא דרבנונא.

ועכשיו אני לא יודע אם הוא ברך או לא ברך.

אז מה, מה אתה רוצה? הוא אומר, אני מספק. לא, אבל זה לא איסור מה שאתה לא אוכל.

רק זה גורם שמקודם, כשברכת,

וברכת ודאי... למה, זה גורם איסור אם אתה לא אוכל. אם אתה לא אוכל ואתה ברכת, זה איסור, ואם אתה תאכל בלי ברכה, זה גם איסור,

שאסור להיענות מהעולם הזה ולא ברכה.

כן, אנחנו מדברים, אנחנו מדברים, אם הוא לא יוכל, אנחנו מדברים, הוא אומר, משנברוריה ואביעזר אומרים שאפשר לא לאכול.

אולי הוא בירך.

ברכה לבטל אדרבנון.

ספק אדרבנון, ספק אדרבנון. כלומר אתה תגיד על עבר.

אם אדם עבר, עביר אדרבנון.

אם עברת, אז לא יהיה לך היתר.

בשעה שברכת, ברכת, ואם אתה לא אוכל, אז לצד שברכת, ברכת, בוודאי איסור.

לא, זה לא דבר.

הוא כותב על זה, זו סברה עמוקה,

הוא מתפלפל בזה, יש לך סברה עצים על מוגים.

באוצר החוכמה. אז הרב אומר שהוא חייב לאכול,

כי ביחס לספק,

אם מותר ליהנות או אסור ליהנות מהעולם הזה, בלום הלכה, רבנן לקולה, מותר ליהנות.

ביחס לספק ברכה שהוא בירך. מר רם פוסק שיכול לאכול בלי ברכה. אבל אם הוא יכול להחמיר לא לאכול,

נגיד על זה גם כן, ברכה לוותר על רבנן, צריך ליהנות בנקולה.

אומר שלא,

אני טוען שלא.

רב גניחובסקי אומר, זו סברה עמוקה, אני לא חושב.

כבוד הרב, אבל אם אדם מסתפק אם בירך או לא בירך, זה טוב עד כדי דיבור.

וכל החשבונות האלה לוקח יותר מתוך כדי דיבור.

מה, אם אדם בירך...

כשאדם בירך צריך לאכול מהר.

כמה זמן צריך לאכול?

משעת הברכה?

מייד. השתיקה, כן, אבל שתיקה,

הפסק של... למה? כמה?

הפסק של תוך כדי דיבור בשתיקה, לא פשוט שזה מהם עברו.

כמה? כמה? לא יודע.

אם זה תוך כדי דיבור,

כל הפלפולים האלה, כבר עבר הזמן... לא, הוא לא צריך לפלפל מאותה תשעה.

יושב עכשיו ללמוד.

מחילה, כבוד הרב,

הוא יכול לפלפל כי זה נחקמן על הברכה,

אז זה לא יפסק.

אז הוא יכול לפלפל,

שיגמור את הפלפול, או יאכל או לא יאכל. גם יכול לדבר. יכול לדבר, זה הכול לצורך הברכה. לצורך הברכה,

כמו להביא סכין.

הכול פונים, זהו מה ש...

מה שאמרתי, מה, מה,

כבר הזמן, לא?

לפי השעון שלכם, עוד אהיה שעה עד מאחורי.

אז בסדר, אני...

טוב, זה מה שבשביל היום מספיק. רבי חנניה בן העקשיא אומר,

רצה הקדוש ברוך לזכות את ישראל,

לפיכך חירבה להם תורה ומצוות, שנאמר...

זה השיעור אף פעם לא שמתאים לך.

תודה רבה, אדוני.