מהו עמל התורה? | ר' ישי גינוסר

 

- - - לא מוגה! - - - 

ערב טוב, בשם השם נעשה ונצליח, והשם עלינו ברחמיו ירוויח.

ברשות הרב, ברשות חברים פה בקהילה,

נגיד כמה דברים שיהיו להצלחת כל הקהילות פז ולהצלחת רבנו,

ולהבדיל, יהיה לנו נשמת משה בן בן ציון.

אנחנו נמצאים

יומיים לפני ערב שבת, פרשת אחרי החימות הקדושים.

כתוב שם,

את משפטיי תעשו ואת חוקותיי תשמרו ללכת בהם,

דורש רשי.

ללכת בהם,

אל תתפטר מתוכם,

שלא תאמר למדתי חוכמת ישראל,

אלך ואלמד חוכמת מצרים וחסדים.

איך הוא הגיע למצב הזה? איך הוא הביא לרשת את ה...

מאיפה הוא הביא את הפירוש הזה?

ראיין בשפתי חכמים,

שהדיוק הוא מהעיטור, איזה עיטור?

ולמה נאמר ללכת בהם?

שלימוד התורה נקראת ללכת בהם, היינו,

הליכות חיים.

ונראה להיבאר שלימוד התורה נקרא הליכה.

מה הכוונה?

הכוונה ללכת

על עמלות בתורה.

על עמלות בתורה. ולא סתם לימוד.

כמו שדרשו חכמינו זיכרונם לברכה

על הפסוק בחוקותיי תלכו,

שתהיו עמלים בתורה.

לא סתם לימוד.

לא לימוד להנאה. לא לימוד לצורך וידעת.

כי אם להשיג התורה יכולים רק על ידי עמלות.

אז כל הפסוק מתעסק בזה. כל הציווי הזה שהשם ציווה אותנו,

הוא מדגיש שהתורה היא, זה לא כשאר החוכמות,

חוכמות גויים.

זה מה שנקרא במירכאות מקצוע שצריך לעמול עליו.

אתה לא יכול לבוא ולקחת קורס בידיעת מקרא,

לקחת הסבה מקצועית ולהיות בעל תורה.

לא, אין דבר כזה.

עמלות.

אם כן,

אין שייך לומר כבר למדתי חוכמת ישראל,

אלמד חוכמת מצרים,

ילך להירשם לאיזה אוניברסיטת בר מינן,

ילך לאיזה מכללת בן גורגור או אקדמיית ג'אד'ט דתי, מה שזה לא יהיה.

אנחנו יודעים את התופעה הזאת, שאנשים חושבים שהם הגיעו

לידיעה בתורה והם רוצים לטום קצת מהחוכמות חיצוניות.

זה היה שייך רק אם היו צריכים לסתם לימוד תורה.

אז יכול אדם לומר שלמד כבר.

איך הוא מגיע לידיעה כזאת? הוא אומר לעצמו, בסדר, למדתי.

אני מחיידר, למדתי,

השכלתי,

הגעתי למצב שאני רוצה לדעת עוד, לטום עוד.

מי אמר לך שזה הסוף של מה שלמדת עד עכשיו?

בואו נראה, הפסוקים יסבירו לנו פה,

המאמר יסביר לנו שזה ממש לא כך.

אבל אם עיקר על לימוד התורה, היא עמלות בתורה.

אם כן,

זהו דבר שאין לו תכלית וקצבה.

ולא שייך לומר למדתי כבר,

כי אין שיעור ואין צורך לעמקות התורה.

כל מה שאדם מתעמק בתורה יכול להתעמק בזה יותר ויותר.

ואדרבה,

כל מה שמתעמקים בתורה

יותר ויותר,

נפתחים יותר ויותר מעיינות ומקורות בלי אין-סוף.

בן אדם מגיע לבית מדרש, פותח חומש ראשי,

רוצה ללמוד איזה פירוש.

מה קורה פה?

ראשי חולק על רמב״ם.

מה עושים? מביאים לך איזה מקור.

אתה הולך לספרייה, מוציא ספר,

פותח גמרא,

מתחיל שקלא וטריא, מתחיל דין ודברים.

ההוא חולק על ההוא,

המורים על התנאים,

הראשונים על האחרונים,

כל אחד בא עם פסוק שלו,

עם המקורות שלו, עם הסברות שלו.

אתה מתחיל לרדוף אחרי המקורות שהם אמור לך ללכת אליהם.

הולכת לפה, מסכת ההיא, גיטין, סוכה.

אחד אומר לך, זוהר הקדוש, תעיין שמה, צריך גם לדעת את זה.

בסוף אתה מוצא את עצמך מפסוק אחד שברצית לדעת מה הפירוש,

כל השולחן שלך מלא ספרים,

ואתה מבולבל ורב עם חרותה שלך.

בסופו של דבר מה קורה? מגיעים לתוצאה נכונה.

מבינים את מה הכוון הפסוק,

איזה יופי שמבינים את הדבר,

איזה מתיקות שאתה מבין,

והבנת מה כתוב לך באמת.

זה נקרא הגיעה.

זו התוצאה שאנחנו צריכים לדעת להבין,

שאנחנו צריכים לעמול בתוך תורה,

לא לקנות ידיעות ברורות.

זו המתיקות, זה היופי, זו העמלות בתורה.

זה לא סתם סגולה ויתרון.

זה מה שהוביל לנו פה מאמר, זה כלל ברור.

ללמוד תורה זה לא סתם

סגולה ויתרון.

רק שבלי עמלות אין התורה מתקיימת כלל באדם.

תורתי שלמדתי,

אף שהיא עמדה לי.

באף שהיא עמדה לי.

מעיין בתיאורי זהב לאורך חיים,

כשפירש שם הוא ביאר את העניין.

על מה עבדה הארץ?

על עזבם את תורתי.

על עזבם תורתי.

על עזבם את תורתי, מחילה.

ולא הלכו בה.

ובגמרא מובהרים שם,

במשון הרב,

שלא בירכו בתורה בתחילה.

על עזבם את תורתי, היינו שאף שלימדו

מכל מקום עזבו את התורה משום שלא הלכו בה.

רגע, לא הבנתי.

לפני זה הסבירו לנו שהלימוד התורה נקראת ללכת בהם. ופה הם אומרים שאף שלמדו, מכל מקום עזבו.

מה זה עזבו? עזבו ללכת בה?

לא,

לא עזבו ללכת בה. הם למדו,

אבל לא עמלו בה.

יש הבדל. אתה יכול עוד פעם, כמו שאמרנו לפני זה,

אתה יכול לשבת וללמוד

בלי לעמול.

זה שמיים בארץ בלי,

להבדיל, אם אתה כן לומד ועמל.

בן אדם יכול לבוא לכולל,

לבית מדרש, כל מקום שהוא יושב ולומד.

יש אחד שהוא בא לעמול בתורה. איך רואים את זה?

כולו קורא בספרים.

אם חברו אותה, בלי חברות, זה לא משנה כרגע.

כולו קבוע בסדר שלו, לא מעניין אותה כלום.

ויש כאלה, להבדיל,

לא יכולים להתחיל את היום,

לא רק להמשיך

בלי שהוא שואל לו איזה כוס קפה, תה, עוגיה,

פיצוח, משהו, לא, מה. בלי זה אני לא יכול. איך אני יכול?

אי אפשר.

צריך משהו ככה, להעביר את הטעם, משהו בפה.

אי אפשר.

זה תורה?

ככה אתה אומר לו לתורה?

אתה צריך תנאים מסוימים?

מילא ניחא אתה צריך לטום איזה משהו בשביל

לא להירדם, להישאר ערני,

שכאילו מה שנקרא בדיעבד. אבל מלכתחילה אתה בא, פותח שולחן,

מביא חי סלטים, לחם, מזונות, עוצר את כל סדר הלימוד בשביל, יאללה חבר'ה, בוא בוא נזמן, מה?

יש פה מצווה.

מה עם הלימוד? בשביל מה באת לפה?

איפה העמלות? באת בשביל לקייף?

אני אומר את זה גם על עצמי, לא כל אחד מאיתנו, כל העלותי יודע במה מדובר.

כשלומדים תורה בעמלות ובפלפול,

לא רק שהתורה מתקיימת,

אלא נעשית קניין בנפשו.

מתחילה בתורת השם חפצו,

חפצו,

ואחר כך

ובתורתו יגיע יומם ולילה. זאת אומרת, בן אדם מתחיל,

ההתחלה זה בחפצו,

שהוא רוצה, רוצה לדעת, רוצה להבין.

העיקרות הראשונית, מה שנקרא.

ואז שאתה נכנס לתוך זה,

כבר קשה לך לעזוב את זה. אם אתה באמת אוהב את התורה, ואם אתה באמת רוצה להשיג את כל עמלות התורה,

אז אתה תיגיע יומם ולילה.

מפרש אמרה שמפני שטרח ועמל בה,

היינו על ידי התעמלות התורה,

מתאחדת התורה עם האדם, ונעשית קניין בנפשו.

קניין נפשו, והוא נעשה חפצה של תורה.

יש דוגמאות לסוף? אין סוף.

יש דוגמה חיה,

ברוך השם שזכינו בה מולנו.

רבנו הרב אמנו נזכר שליטה.

כמו שהוא תמיד מספר לנו את אותו יום אחר הצהריים,

שנפתח לו במגיע קיצור שולחן ערוך.

קיבל, הבין מה שצריך לעשות, יצא לדרך.

איך הוא יצא לדרך?

בעמל.

עיין שם,

מה זה עיין? העלי את הספר? הוא הולך להביא את הספר.

מדבר, מדבר, מתוך דבר.

הוא הבין שככה מקיימים את התורה.

כל מה שאני לומד אני רוצה לקיים,

וברוך השם, תראו לאיפה הגענו.

אומרים שהתורה זה עץ חיים, נכון?

אז אם הרב הוא מבחינת עץ חיים,

אז אנחנו זכינו במקצת להיות מהפירות האלה.

העמל של הרב נמשך?

נמשך, לא הפסיק.

קמו בעזרת השם, אנחנו גם בהנהגתו של הרב לא נפסיק.

נמשיך לעמול בתורה.

או שיש למשל סיפור ידוע על הסטייפלר,

רב חיים קניבסקי שבא אליו בצעירותו ואמר לו

שהוא לא מבין מה הוא לומד.

אז אבא שלו, סטאפלר, אמר לו לא צריך להבין.

תמשיך ללמוד. תמשיך לעמול בתורה.

הקשיב לו,

הלך ועמל. תראו מה היה.

רב חיים קניבסקי,

אחד מגלי הדור.

איך הוא הגיע לדרגה כזאת? לעמל.

זה היה לשם תוצאה?

הוא רצה לדעת וככה מלמעלה? לא, עמל.

זה לא פשוט.

לא פשוט לעמול בתורה בלי לראות תוצאות וליהנות מזה.

יותר קל ללמוד

איזה חידוש בתורה בפרשת שבוע,

להבדיל,

לחזור למשנה 50,

60,000-50 פעם בשביל לזכור אותה.

בכוונה אני אומר לי, כי יש אנשים פה חודשים על חודשים, רק משננים משניות.

זה כיף?

זה הנאה? נשנן משה קיבל תורה משנאה ומזרעה ליהושע?

משה קיבל תורה. זה כיף?

ממש לא כיף, אבל זאת העמל.

ככה קונים תורה, ביגיעה.

ביגיעה בעמל רב.

גם שלא כיף לך, גם שאתה לא נהנה, גם שלא נהנה לך את כל התנאים.

עמל.

אז כמו שאמרנו,

רק על ידי עמלות בתורה היא מתאחדת עם אדם, והאדם נעשה חפצה של תורה.

אדם רוצה,

נותן פה דוגמה,

זה כמו שאדם שרוצה בקאפ שלו יותר מתשעה קבין של חברו.

מה זאת אומרת, פירש רש״י,

למה הוא רוצה בקאפ שלו, בקאפ שלו אחד, יותר מתשעה?

בגלל שזה שלו.

בגלל שזה העמל שלו.

זה כמו שלמשל בן אדם יבוא ויגיד,

מכר קניתי קילו של פולי קפה,

אני צריך לבדוק אותם, לברור אותם, אני רוצה לשתות קפה בלי שום ספק,

בלי כל מיני תולעים, משקצים ורמסים.

בררת קילו,

בדק, כל פולפול וזה, טחן אותו,

הוא בא לשתות כוס קפה, פתאום בא לו חבר, דפק לו בדלת, אומר לו, אח שלי, יש לי פה איזה כמה קילו של פולי קפה, בוא, קח, טחון, בדוק,

חבר מקהילה, כן, סומכים עליו.

הוא אומר לך, אין בעיה, תודה.

איך אתה מסתכל על תשע הקילו האלה שהוא הביא לך?

איזה קפה יהיה יותר טעים מהקילו אחד שאתה עמלת בו, שאתה יגעת?

באין זמן, באין שעות, באין כולל, לא משנה מה, כל אחד והסדר, היום העמוס שלו.

איזה קפה יותר מתוק?

ואיזה קפה תרצה לשתות?

בלי זזלזל, חס ושלום, בטובות של החבר.

אבל לדעתי,

הקפה שאתה עמלת עליו, הפולים שאתה בדקת וטרחת עליהם, זה יותר טעים

מאותם, מאותו...

זה דעת הגמרא.

אני לא נכנס לדעת הגמרא.

אז תשעה קבים של אותו קפה יהיה פחות טעים

מהאחד אשר הוא שלך.

זאת אומרת, אפשר להבין פה שגם אם בן אדם

צריך

וחייב

להתרכז בעמל, בתורה, גם אם זה מעט.

עדיף אחד שיהיה לך משהו אחד ביד,

וזה שלך, וזה קנוי מכל הכיוונים. אתה יודע את הדבר הזה, אתה מחזיק את הגמרא הזאת, את המשנה הזאת, את הסדר אחד של לימוד, אתה מחזיק אותו ביד ואתה יודע אותו מההתחלה עד סופו.

ידיעה ברורה ומושרשת בך מאשר שאתה יכול לגרוס את כל השאס ולהגיד

שבסדר, אני גרסתי.

אבל זה יהיה בגדר של ידיעה, לא בגדר של אחיזה.

שוב,

איך אתה מגיע לזה? רק כדי העמלות בתורה.

וכן

נוטב האדם

שדבר שעמל עליו

הוא בעצמו זרע וטיפח,

התבובה החביבה עליו,

וכן התורה שעמלים בה וזוכים לחדש בה יותר חביבה,

מכיוון שטרח וחידש בעצמו,

זהו קו שלו,

זהו חלקו בתורה,

והתורה חביבה עליו.

כשהתורה חביבה על האדם,

אי אפשר לעזוב אותה אפילו לשליש ולרעביה, לכוס קפה, לסיגריה בחוץ, לאיזה דיבור סרק עם חבר.

דיבוק בתורה.

כי דבר חביב אין אדם עוזב בנפשו,

אין אדם עוזב כי נפשו קשורה בדבר.

אז נקרא עד סוף המאמר.

אני רוצה להעביר דבר אחד.

אנחנו ערב חג,

יום העצמות.

לא צריך להסביר נגיד מי ומה ולמה וכמה, אבל ככה עלה לי בראש להגיד דבר אחד קטן.

לפני עשרות שנים קמו ציונים,

הקימו פה מדינה שכל מהות שלה זה היה

להרוס אותה ולעקור את התורה.

אנחנו פה, מקהלתנו פרז הקדושה בראשות הרב ובהנהגתו,

אנחנו לא נפסיק, אנחנו נמשיך

לא לדעת את התורה, אנחנו נמשיך ונעמול בה

עד אין קץ, עד כלות כוחותינו,

עד שנביא את המשיח לצדקנו במהרה בימינו.

אמן.

אמן.