קנאת סופרים תרבה חכמה | ר' מיכאל אליה סקריצקי

- - - לא מוגה! - - - 

בעזרת השם נעשה ונצליח, והשם עלינו ברחמיו ירוויח.

ברשות הרב, ברשותכם,

השיעור יהיה לעילון נשמת סבי,

משה

בן בן ציון.

ותדבר מרים ואהרון במשה על אודות האישה הכושית אשר לקח,

כי אישה חושית לקח.

ויאמרו,

הרק אך במשה דיבר אדוני,

הלא גם בנו דיבר, וישמע אדוני.

כתב הרשב״ם,

כלומר

עוד זאת אמרו על משה,

ומה יכול להתפאר עלינו?

הלא גם בנו.

פירוש, על ידינו דיבר אל ישראל.

כוונת הדברים שמרים ואהרון דיברו במשה על שני דברים נפרדים,

אחד האישה הכושית,

אחד האישה הכושית,

שתיים התפארותו כאילו רק אמו דיבר

השם לומר לישראל.

ויש להתבונן,

מה כוונת התורה הקדושה בהבאת הסיפור הזה?

עם כאלה פרטים, שני נושאים נפרדים,

שעליהם דיברו מרים ואהרון.

ואפשר לומר שרואים כאן,

לפי דברי הרשב״ם,

כמה כאב לאהרון ומרים העניין של קנאת סופרים תרבה חוכמה.

אין מדובר כאן על קנאה פשוטה, כפי שאנו מבינים,

אלא על רצונם גם הם להעביר את דבר השם לבני ישראל,

כי גם הם קיבלו את דבר השם לומר לישראל.

למשל,

בישיבה

גם כן אנו רואים במהלך היום תופעות של התמודדויות וקנאה בין חברים,

אבל הכול בגלל שקשה בעינינו הכבוד שהשיג החבר,

ולא מעצם מעלתו והתעלותו.

אין לנו אפילו מושג בקנאה האמיתית הרצויה ממעלותיו של החבר.

אנו רחוקים ממידת הקנאה שהייתה בין קין והבל,

שגם שם קנאתו של קין הייתה מהמעלה הגבוהה שהשיג הבל.

בוודאי

לא מן הכבוד שהשיג הבל,

כי כלפי מי היה צריך הבל להפגין שהשיג כבוד?

הן עוד בריות בעולם.

איש אינו נותן כבוד להבל בעבור ההישג הזה,

ובוודאי שכל קינאתו של קין איננה מן הכבוד, אלא מעצם המעלה.

וכל כך הרע לו,

על כי הוא לא השיג את המעלה הזו.

אנו רואים תלמיד מתפלל בהתפעלות, בהשתפכות הנפש,

ומתרגש בלימוד המוסר.

עושה איזו פעולה מיוחדת הבולטת לעין,

ואז מתעוררת אצלנו קינה,

והקינה

היא מהכבוד שהוא משיג,

שחבריו

רוחשים לו כבוד

שרבו משבחו מקבל הערכה מכולם.

היחס אליו

לא כמו לאדם פשוט מן השורה.

אבל מרים ואהרון כינו מהמעלה הגבוהה של משה רבנו,

אך היה להם ביטול ותרעומת על משה רבנו שפירש מן האישה,

והם לא הרגישו צורך לנהוג כך,

אף כי גם בהם דיבר השם,

לא הרגישו כי המעלה הגבוהה הזו מחייבת התנהגות מיוחדת כזו,

שאם לאו, היו גם הם מתנהגים בהתאם למעלה הגבוהה זו.

לא כן אצל האדם הפשוט.

כל שאיפתו רק לכבוד שהשיגה זולת.

דוגמה,

כאשר רבי ישראל יעקב לופצ'נסקי, זכר צדיק לברכה,

לופצ'ינסקי, זכר צדיק לברכה, התחיל לעבוד על מידת הכבוד,

עשה זאת בכזו קיצוניות, ביטל את עצמו עד עפר,

עד שכולם מסביב הביטו אליו ברגשי רחמנות,

מה יהיה ממנו?

אף פעם לא יצליח,

ולבסוף,

אף פעם לא יצליח,

ולבסוף

דווקא כולם ראו לאילו הצלחות זכה ואיזה מעמד מצוין השיג,

שאז כולם התחילו לקנא בו במקום שכל כך ביטלו אותו.

מה קרה פתאום?

הם מקנאים מהכבוד שהוא עכשיו משיג,

ולא ממעלת הנפש.

כי מה השתנה?

קללו של דבר,

כל ביטול של הזולת נובע מקנאה.

זהו מה שגילו לנו חכמים, זיכרונם לברכה.

התורה ניתנה על הר סיני,

כי ביום שירדה תורה לעולם, ירדה שנאה לעולם.

מדוע שנאה?

וכי מה עשו ישראל לאומות בכך שקיבלו את התורה?

והלוא ה' הציע אותה קודם אליהן,

אלא משום שלא קיבלו,

כי אינם יכולים לקיים,

אז הם מקנאים באלה שכן יכולים לקיים.

ומהקינה נובעת השנאה.

במצב זה אינו רק בין ישראל לעמים,

אלא גם בתוך כלל ישראל.

אומרים חכמים, זיכרונם לברכה, במסכת פסחים מט,

גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמידי חכמים משנאה ששונאים עובדי כוכבים לישראל,

ונשותיהם יותר מהם.

ומדוע?

כי המדידה בין עמי הארץ לתלמידי חכמים היא יותר גדולה

ממה שהעמים מתמודדים עם ישראל.

כך הסביר רבי יצחק שרשובר, זכר צדיק לברכה,

עמי הארץ יודעים שאינם יכולים לקיים את התורה,

ומתברר להם שיש מי שיכולים לקיים והם מקנאים.

ומהקינה יוצאת שנאה.

כותב האורחות צדיקים ושר הקינה.

המקנא

בחברו, שהוא עוסק בתורה ובמעשים טובים,

ואינו מקנא בו שיחשוב,

זה עושה כך, גם אני אעשה כן,

אלא יחשוב בריבו ויקנא בו, מפני שיש בו מעלות טובות יותר ממני,

מחמת כן הוא נכבד בעיני עולם יותר ממני,

ומחשב תחבולות כדי לבטלו ולבלבלו מתורתו וממעשיו הטובים,

קורא המודעות, מדבר נגדו ברדיו מול כל העולם,

מבטל כל דבר שנאמר בשמו,

בלי לבדוק את דבריו אפילו.

הרי זאת הקינה ירעה גדולה,

והוא חוטא ומחטיא,

שותפו של ירבעם בן נבט.

ואצל מי הכי מפורסם

שראינו אצלו קינה כזאת?

בקורח,

שקינה בכבוד אליצפן בן עוזיאל,

מתוך כך נאבד הוא וסיעתו,

אפילו יונקי שדיים.

ובהמשך הפרשה רואים והאיש משה ענו מאוד,

ואחר כך

הוא מגלה להם, הקדוש ברוך הוא, שמשה השיג הרבה יותר ממה שהם חושבים,

ופעולה גדולה עשה במה שפירש,

ואם הם לא הרגישו כך, זוהי הוכחה שעוד לא הגיעו לתפיסת המעלה הגבוהה הזו.

וזה כמו תלמיד שלומד מוסר,

ואחרים מבטלים אותו ואומרים שזה יותר מדי.

וזה אנחנו לא מכוונים אל עומק החשיבות של הדבר,

כי המציאות היא בבחינת פה אל פה אדבר בו.

כשתואמים את תם הפרישות וההפקרות, רק אז מרגישים את החשיבות,

ומי שלא טען, לא מרגיש.

והראיה,

ויאמר השם פתאום

אל משה ואל אהרן

ואל מרים,

צאו שלושתיכן,

שלושתיכן.

ידועים דברי רש״י,

זיכרונו לברכה,

נגלה עליהם פתאום,

והם טמאים בדרך ארץ, והיו צועקים מים מים בשביל להיטהר.

להודיעם שיפה עשה משה שפירש מן האישה מאחר ונגלית עליו שכינה תדיר.

רואים מכאן שאדם העובד על עצמו ומצייר את הניסיון לנגד עיניו,

אז הוא יותר מוכן בבוא הניסיון, יותר קל לו לעבור אותו.

ואם רואים שלא עבר את הניסיון, אז מבינים שלא בחר לו מראש

את הדרך הגבוהה.

זה היה הגילוי למרים ואהרון במילה פתאום,

שטעו בכך שחשבו שדרכו של משה הייתה קיצונית יותר מדי.

ואז פורנו כותב,

ומדוע לא יראתם?

לא יימלט שאין זה כי ימרוע לב,

שאם חשבתם שאיני מכיר במעשיו?

אם כן,

חשבתם עליי טועה שאני חפץ ברשעים?

חס ושלום.

ההפך, מה שהיה לכם לחשוב,

שלא הייתי מזכה אותו לזאת המעלה, אלא מפני שהוא ראוי לכך.

כמה זה נורא רוע לב.

ואנחנו רואים, כמעט כל עם ישראל טעה לפני חמש שנים.

מה, הקדוש ברוך הוא טעה, חס ושלום, שנתן לבן אדם אחד

זכות להחזיר מיליון יהודים בתשובה?

איך זה כולם יוצאים נגדו?

זה נובע מלב רע.

כותב המהר״ל מפראג בנתיב לב טוב כי הלב רע יש לו קנאה

כשיש לחברו שום מעלה והוא לא רוצה שיהיה לחברו את המעלה הטובה הזאת,

ומידה הזאת רעה מאוד.

עכשיו הכול מובן מאיפה זה מתחיל ואיפה זה נגמר.

הרי למדנו,

אדם שמבטל דברי חברו זה מקנאה, וקנאה בא משנאה,

ומקנאה בא שנאה.

ומיהו השונא הכי גדול לתלמיד חכם?

עם הארץ.

אז כל אלו, זה דינם, ולא משנה איזה תואר יש להם.

וכך אנו רואים גם בתחילת הפרשה, למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים.

לפי שכשראה אהרון חנוכת הנשיאים, חלשה אז דעתו,

שלא היה עמהם בחנוכה,

לא הוא ולא שבטו.

אמר לו הקב' ברוך הוא, חייך

שלך גדולה משלהם,

שעתה מדליק ומטיב את הנרות.

רואים כאן איך אהרון הכהן לא הסתפק ורצה מעלה נוספת ברוחניות.

זו צריכה להיות שאיפתנו,

להתמודד עם המעלות של חברינו כדי להשיג אותן,

ולהרגיש כמה חלישות הדעת אם לא משיגים.

וכל זמן צריך לחשוד את עצמו האם ההתמודדות יסודה ברצון להתעלות,

או חס ושלום להפך, בקנאה ושנאה ושפלות.

את זה צריך להרחיק.

ולשאוף לעפיל למדרגות גבוהות בלי להסתפק במועד.

אז צריך לדעת

שקנאת סופרים תרבה חוכמה זה מבורך, אבל מתי?

כשאדם מקנא בעצם המעלה של השני ולא בכבוד שהוא מקבל.