הפלא שבחיי האדם | ר' הראל בכר

 

- - - לא מוגה! - - - 

בעזרת השם נעשה ונצליח,

והשם עלינו ברחמיו ירוויח.

פרדי פראג' בן מסעודה,

יזכה לחזור בתשובה שלמה ולרפואה שלמה.

אמן. ויכה עלו על משה ועל אהרון ויאמרו עליהם רב לכם כי כל עדה כולם קדושים

ובתוכם אדוני

ומדוע תתנשאו על קהל אדוני.

גם הדברים הפשוטים ביותר,

אם לא יעמול האדם בבינה והשכל להחדירם ללבו,

נשארו בתחום הידיעה ורחוקים מהשפעה על מהלך החיים שלו.

לכל אדם יש ידיעות בתחומים שונים,

אבל רואים שלידיעות בפני עצמם

אין השפעה על החיים של האדם.

לדוגמה,

עישון סיגריות.

כולם יודעים שעישון סיגריות מסרטן

וגורם אפילו למוות,

ובכל זאת

אנשים ממשיכים לעשן.

איך זה יכול להיות?

כלומר, הם יודעים שזה מזיק,

אבל חסרה להם ההכרה.

כדי שההכרה תשמש יסוד במהלך החיים

ותיתן כיוון לדחיפה בחיי האדם,

נחוץ שישים האדם עצמו להתבונן במה שיודע ולהשיבו אל לבו.

בשביל שהדברים יתיישבו על הלב,

חייבים להתבונן ולהעמיק בתוכם,

בהבנתם.

כבר עמדנו על הפלא שבחיי האדם

מאמינו בחיי העולם הבא ורוב טוב הצפון בהם,

ואילו במהלך חייו

אין לידיעה זו שליטה כלל.

רצו במהלך הרגלו ורצונותיו

כאילו אינו מפסיד בהם דבר.

מה הדבר הכי יקר שיש לנו?

זמן.

ואין אבדה כמו אבדה של זמן,

אז איך יכול להיות שאנשים מבזבזים את הזמן שלהם ומתעסקים בשטויות ובהבלים?

כי כל זמן שלא ישיב ללבו אמונתו זאת,

ויקבע זאת בנפשו,

נשארה היא רק ידיעה בלבד,

ולא יותר מזה.

כותב הרמב״ם בספרו, ספר המדע, בפרק הראשון,

יסוד החוכמות,

יסוד היסודות

ועמוד החוכמות,

לידה שיש המצוי ראשון,

והוא ממציא לכל נמצא.

לדעת,

לדעת, לא כתוב להאמין.

אז אם אדם מתבונן ומבין

שמציאות הבורא מוכרחת,

אז איך יכול להיות שהוא מתעלם ממנו?

איך יכול להיות שהוא מתעלם מהעולם שהוא הכין לו,

מהעולם הבא?

והוא שכתב הרמח״ל הקדוש

במסילת ישרים,

בפתיחה לדבריו,

שיתברר ויתאמת אצל האדם.

דבר ראשון,

ככה הוא פתח את דבריו, שיתברר ויתאמת אצל האדם.

לפני הכול,

קודם כול, זה היסוד.

כדי שההכרה הזאת תשמש יסוד ושורש,

צריך להוסיף בה בירור ועימות.

כלומר,

להתאים הלב אל הפה.

בשביל לצרף לידיעה את ההכרה ביסוד מציאותו,

צריכים לעשות בירור ולעמת את הדברים, צריך לבדוק

ולהגיע למסקנה המתבקשת.

והנה מתבונן יכיר אמת זו בחוש.

הנה כל בעלי החיים מתלווה עמם כל צורכה,

ואינם צריכים לעמוד ולהתייגע כל כך לצורך קיומם.

כל בעלי החיים נבראים, מתוקנים ומוכנים לבריאה.

שור בן יומו נקרא שור.

ודווקא האדם, דווקא הוא,

אם לא ישקיע כל כוחותיו בעמל ויגיעה,

אין גופו יכול להתקיים.

כמה זמן לוקח עד שתינוק לומד ללכת,

לומד לדבר, לומד לאכול?

כמה טורח וטיפול צריך האדם להקדיש כדי שגופו יהיה בריא ושלם,

ולא יהיה מזוהם ומנוול?

אם רק יזניח עצמו לזמן מה,

כבר אי אפשר לעמוד במחיצתו.

כמה זמן היינו יכולים לעמוד ליד אדם שלא יתקלח כמה ימים?

ואילו הבעלי החיים

אינם צריכים לכל זאת,

ומתקיימים כל אחד ואחד על פי תכונתו.

גם מצד טבעו מושלם הוא הבעל חיים יותר מהאדם,

כל בעל חי יש לו את הטבע שלו.

לא כן האדם,

שכל הכוחות הפראיים מוטבעים בו,

ומצד ממומן גופו בעולם הזה,

פחות הוא האדם מכל בעלי החיים.

כמה הגוף שלנו חלש ביחס לבעלי החיים.

הרי בן אדם רק יוצא מהמזגן לבחוץ,

כבר נהיה חולה.

הוא שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

שהאדם נברא לאחר כל מעשה בראשית,

ויכולים לומר לו,

יתוש כדמך.

כדמך.

אדם נברא בערב שבת

לאחר כל מעשה בראשית

כאחרון הנבראים.

אז חכמים אומרים לנו שאם נראה אדם שזכה עליו דעתו,

כלומר מתגאה על החבר שלו,

מה יגיד לו? מה יוענה לו?

יגיד לו, על מה אתה מתגאה?

איזה חשיבות יש לך?

הרי אפילו יתוש כדם לך בסדר הבריאה.

מכאן אנו רואים

שהעולם הזה עולמם של בעלי חיים הוא,

והאדם עולם אחר עולמו,

ולצורך עולמו נשלחו בזה העולם.

באנו לעולם הזה במטרה אחת,

לתקן את הנשמה.

גם כאשר נבחין ביצר הטמון באדם,

לא נוכל לחשוב שהעולם הזה הוא עולמו של האדם.

כל אחד מרגיש

שאם הוא רוצה לחיות עם איזו מידה טובה או הנהגה טובה,

מופיע יצרו ומעכב בעדו.

כל יהודי בתוך פנימיותו רוצה לעשות מעשים טובים,

רוצה לקיים תורה ומצוות,

רוצה לעשות את רצון הבורא,

אבל מה מעכב אותו? מה בכל זאת מפריע לו?

היצר הרע.

אז נשאלת השאלה,

לשם מה נוצר האדם במצב של קלקול שכזה?

מה צורך יש בדבר הזה?

בשביל שלאדם תהיה בחירה בין טוב לרע,

ובגלל ובזכות שעמד בניסיון ובחר בטוב,

יזכה לעולם הבא?

והיה סבא, זיכרונו לברכה, אומר

שזה מה שאמרו חכמים, זיכרונם לברכה,

בכל לבביך,

בשני יצריך,

יצריך,

בשני יצריך,

יצר הטוב

ויצר הרע,

שדחופים בלב אחד.

מהיצר הרע

יכול האדם לראות שתכליתו עולם אחר,

והאדם לעמל יולד.

איזה עמל?

עמל התורה והמצוות,

כדי שיהיה ראוי לזכות בחיי הנצח.

הקדוש ברוך הוא

רצה ורוצה שנזכה לחיי העולם הבא,

אבל בזכות, לא בחסד,

כי עם החסד

יש מעט בושה,

והקדוש ברוך הוא לא רוצה שאדם יתבייש.

ולכן

רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל,

לפיכך הרבה להם תורה ומצוות.

מפה ומשם,

מההתבוננות בבעלי-החיים שנבראו מוכנים ומזומנים לעולם הזה,

ומהרע הטמון באדם,

יוכל המתבונן להרגיש

שאדם לא נברא אלא להתענג על השם

וליהנות מזיו שכינתו.

התענוג הכי גדול שאדם יכול להשיג

כבר בעולם הזה זה הדבקות בשם.

אין דבר יותר נפלא מזה, אין דבר יותר מענג מזה.

הדבקות בשם,

ההלכה, ללכת אחר מדינותיו של הקדוש ברוך הוא,

להרגיש חלק ממנו,

זה העונג האמיתי, זו השלמות האמיתית,

להיות מחובר לקדוש ברוך הוא כל רגע.

ולזה כל יהודי ששומע אותי ורואה אותי יכול לזכות,

אם הוא רק יבחר, אם הוא רק ירצה לעשות את הטוב.

כל שכן,

שיבחין בבריאה המיוחדת שבקרבו,

בנשמה שבו,

שדבר אין להם תענוגי העולם הזה.

ושורשם מהעולמות הרוחניים.

כמה פשוט להבחין

מה חובתו בעולמו

ולמה צריך

שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל

כל ימי חייו.

אז הנשמה שייכת לעליונים,

משם היא באה ולשם היא תחזור.

אז אדם במהלך חייו,

70 שנה, ואם בגבורות 80 שנה,

מה הוא צריך להשקיע?

בגוף הנגוף שהולך לקבר, שהולך להתפרק,

או בנשמה,

שעתידה לצאת מכאן למקום הנצחי שלה.

הנה, כששומעים פרשיות אלו,

בעלותך,

שלך,

כורח,

מה אנו שומעים בזה?

מה אנו לומדים לזה לנפשנו?

אדם ששמה בתו ומגמתו ביסוד זה

יראה מפרשיות אלו דברים הנוגעים לחיים שלו,

מה גודל סכנתו,

מה עלול להפיל אותו,

מה תובעים ממנו

ולמה עליו להגיע.

לכן, חייב אדם כל יום לומר,

מתי, מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותיי,

אברהם, יצחק ויעקב?

פרשיות אלו, פרשיות חיים הן,

ויהיו לו לתועלת.

אדם אמיתי,

אדם שרוצה להגיע לשלמות,

אדם שרוצה להגיע לחיי הנצח,

ייקח מוסר מכל מה שהוא שומע,

מכל מה שהוא רואה, מכל מה שהוא לומד,

ומתוך זה יראה איך הוא מתקן את עצמו,

איך הוא משלים את עצמו לתכלית הזאת,

וכל הזמן נשאף למעלה-למעלה.

הנה פרשה שלמה בתורה,

בכוחם של מידות האדם.

את כורח הפילו לשאול תחתית

הכבוד והקנאה.

כבר אמרו חכמים זיכרונם לברכה,

הקנאה והתאווה והכבוד

מוציאים את האדם מן העולם,

גם מן העולם הזה וגם מן העולם הבא.

ואדם חי לו עם מידותיו ואינו חש להם כלל.

אפילו לחשוב עליהם אינו חושב.

אם כן,

חיי האדם מתנהלים על-פי מידותיו.

הם המנהלים אותו

בכל צעדי חייו.

וכמו שכתב במסילת ישרים,

הכבוד

הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם.

כך היא השפעת מידת הכבוד על חיי האדם,

לתפוס מקום חשוב בעולם.

תשוקה זו

מנהלת את כל דרכיו.

מה דוחף היום את רוב בני האדם?

מה מניע אותם? למה רוב האנשים היום שואפים בעולם הזה?

לדירה נאה,

לרכב מפואר,

למשרה טובה, משכורת שמנה,

לדברים הגשמיים, לחומר.

כל אחד רוצה להתפאר יותר מחברו,

והוא מוכן להשיג את זה אפילו במחיר

שזה יעלה לו בדמים.

כל זה בשביל שהוא לא ירגיש פחות מחברו.

הכבוד.

וזה משמעני את המענה המרכזי של האדם.

כל זה מלמדת אותנו פרשת קרח.

והחש לנפשו ועסק חייו

לזכות לשלמות ולעולם הבא,

ישמע בפרשה זאת התחייבות חזקה

לא להתעלם מהמידות הרעות הטבועות באדם.

צריך להגדיל תרופה למכה.

אדם שיש לו כאב שיניים קטן,

ירוץ לרופא ויבדוק.

אם הוא יקדים ויימאר,

יכול להיות

שזה רק סתימה קטנה.

אבל אם הוא יתמהמה ואם הוא יתעלם מהכאב,

אז שיכין את עצמו לטיפול שורש.

ונבחין בכל זה,

שאין תכלית בריאת האדם לחייו בעולם הזה,

אלא לחייו בעולם הבא.

ומציאותו בעולם הזה רק לשם תיקון והכשרת עצמו לחיי הנצח,

ולכן נברא באופן

שיהיה לו תמיד מקום לעמל ויגיעה

בהשגת השלמות.

אז למדנו

שידיעה בלי הכרה זאת לא ידיעה.

אם אדם מאמין בחיי העולם הבא אבל לא מכין את עצמו לקראת המטרה הזאת,

אז שום דבר לא יעזור לו.

הוא לא ישיג את המטרה הזאת.

אבל

אם נניח רגע בצד את הקנאה, את התאווה,

את הכבוד

והרדיפה הבלתי-פוסקת אחרי תענוגי העולם הזה,

ונתבונן,

נעצור ונתבונן שנייה מתוך פנאי,

מתוך יישוב הדעת,

במה שאנחנו כבר יודעים,

מה שכבר השגנו.

והדברים האלה יתיישבו לנו על הלב.

הם לא יישארו רק בפה, הם יהיו גם בתוך הלב.

כמה פשוט יהיה לנו להבחין

מהי חובתנו בעולמנו.

מה התכלית?

מה התכלית?

בשביל מה באנו לפה?

במה צריך להתמקד? במה צריך להשקיע?

ואחרי שנקבע בנפשנו יסוד זה,

נוכל להתענג על השם ולהנות מסביב שכינתו

בעולם הזה ובעולם הבא.

יהי רצון

שנשמע ונתבשר בשורות טובות,

והשם יחדש עלינו את החודש הזה לטובה ולברכה.

אמן ואמן.

תודה רבה.