ההבדל בין בעל הבית לבן תורה | ר' הראל בכר

 

- - - לא מוגה! - - - 

בעזרת השם נעשה ונצליח והשם עלינו ברחמיו ירוויח.

שיעור יהיה לעילול נשמת דוד בן בעירם,

מנוחתו עדן.

ואת כל העדה אקאל אל פתח או אל מועד.

ויעש משה כאשר ציווה אדוני אותו.

ותקאל העדה אל פתח או אל מועד.

ותקאל העדה אל פתח או אל מועד.

ויקרא ח' פסוקים ג' ד'.

וכתב רבנו בחייה על התורה.

רבנו בחייה היה אחד מפרשני המקרא.

חי לפני 680 שנה בספרד,

והיה מתלמידיו המובהקים של הרשב״א.

וכך הוא כתב במדרש הזה על פרשה שלנו, פרשת צו.

מעשה נס היה,

וזה היה אחד המקומות

שהחזיק המועט את המרובה.

כיוצא בו,

ויקילו משה ואהרון את כל הקהל אל פני הסלע.

זה פסוק במדבר.

וכן אמרו במדרש,

ואת כל העדה הקהילו אל פתח אוהל מועד.

אמר לפניו משה,

ריבונו של עולם,

שישים ריבוע נשים ושישים ריבוע בחורים,

האיך אני יכול להעמידן פתח האוהל?

מיליון ומאתיים אנשים סביב פתח אוהל מועד,

ייתכן דבר כזה?

אמר לו הקדוש ברוך הוא,

על זה אתה טמא?

על זה אתה טמא?

והלא השמיים כדוק עין היו,

ועני מתחתים מסוף העולם ועד סופו,

שנאמר,

הנוטה כדוק שמיים,

ואמתיכם כאוהל מועד, כאוהל לשבט.

כדוק זה כעירייה,

ואמתיכם כאוהל לשבט. פרס אותם כמו אוהל בשביל שיוכלו לשבת תחתיו.

וכן בהר סיני,

נגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני ב-22 אלף מרכבות של מלאכי השרת.

שנאמר,

רכב אלוהים ריבותיים אלפי שינען.

ועל כל מרכבה ומרכבה, קי מרכבה אשר ראה יחזקאל,

ואיך היה ההר מחזיק את כולם.

אלא מעשה ניסים היה,

שהיה הקדוש ברוך הוא אומר להר,

ארכה וקבל בני אמונים.

אז שירד הקדוש ברוך הוא בהר סיני,

במתן תורה,

עם 22 אלף מלאכים,

שיניים זה מלאכים,

ובתנחום הי״ב אומר,

אמר רבי ברכיה הכהן,

שצפה הקדוש ברוך הוא שאין עומדים באמונתם אלא שבטו של לוי,

לפיכך ירד עמהם

כנגד מחנה לוויה.

כלומר, הוא ראה שרק שבט לוי,

רק שבט לוי

היו נאמנים,

ולכן הוא ירד איתם, עם 22 אלף מלאכים,

כנגד מספר הנשים בשבט לוי.

וכיוון שעברו את הירדן, נכנסו כל ישראל בין שני בדי אהרון,

שנאמר,

ויאמר יהושע על בני ישראל,

קשו הנה ושמעו את דברי ה' אלוהיכם.

אז גם כשנכנסו

לארץ ישראל,

כינס כולם את יהושע, את כל בני ישראל,

וצמצם אותם בין שני בדי אהרון,

לקראת הכניסה לארץ ישראל ומעבר הירדן.

וכן לעתיד לבוא,

כל אותן אוכלוסין שיצאו מהאדם הראשון,

עד שיחיו המתים,

היכן הם עומדים?

ואין עתידין לומר,

צר לי המקום, גשה לי ואשבה?

אלא אני מרחיב את ירושלים, שנאמר,

ארחיבי מקום אוהלך ויריות משכנותייך,

וכתיב

ורחבה ונשבה למעלה למעלה.

ורחבה ונשבה למעלה למעלה.

ורחבה ונשבה למעלה למעלה.

צר לי המקום.

מרוב צפיפות שהיה,

הייתה צפיפות אחד מהשני.

אז אחד אמר לחברו, עשה לי מקום,

תפנה לי קצת שאני אוכל להיכנס גם.

ארחיבי מקום אוהלך,

ומקום אוהלך אומר הרד״ק זה ירושלים,

ויריות משכנותייך

זה שאר הרי ישראל.

ואיך כל אלה מכל הדורות של עם ישראל,

שיקומו בעזרת השם בתחיית המתים,

איפה הם יכנסו כולם?

איפה יהיה לכולם מקום?

אלא נאמר,

ורחבה ונשבה למעלה.

ורחבה ונשבה למעלה למעלה.

ואין למעלה

אלא השמיים,

שעתיד הקדוש ברוך הוא להרחיב את ירושלים עד לשמיים,

עד כאן במדרש.

ושמעתי בשם הגאון הצדיק הקדוש,

רבי אלחנן וסרמן,

זכר צדיק לברכה.

כי ההבדל בין בעל הבית לבין התורה

הוא שבעל הבית מודאג

איך יתרחש ויתהווה הקיום ביום המחרת,

והוא כולו נתון לדאגת המחר,

מה ילד יום.

ואילו הבן תורה הוא כולו שקוע ואפוף תימאון על הניסים והנפלאות של יום אתמול,

מתפעל ושואל

איך עברתי את העבר במשך רבות בשנים,

בכל המצבים השונים,

של עוני וצער,

בניסיונות הקשים.

רבי אלחנן וסרמן,

זכר צדיק לברכה,

היה מתלמידיו של החפץ חיים.

והוא מתפלא,

הוא מתפלא,

הוא הבין ששניהם, גם הוא,

גם הבן תורה וגם

בעל הבית מסתכלים על העתיד.

אבל מאיזה נקודה הם מסתכלים?

בעל הבית מסתכל על העתיד מנקודת ההווה שלו,

ובין התורה מסתכל על מהעבר,

הוא למוד ניסיון מה הוא עבר עד כה.

עד איפה הקדוש ברוך הוא הביא אותו?

הוא ראה את כל הניסים והנפלאות שהשם הוליך אותו, את ההשגחה הפרטית.

על זה הוא לא מבין איך אפשר בכלל להיות מודאג לגבי העתיד.

אם הוא הביא אותו עד לכאן,

עד לאותה נקודה,

והכל היה ברוך השם

כמו שצריך,

הוא הגיע בריא ושלם לנקודה הזאת, ולא היה חסר לו שום דבר,

אז מה יש לו לדאוג למחר?

אם השם רוצה שהוא ימשיך לחיות,

הוא ייתן לו את הפרנסה,

ייתן לו את המזונות,

ייתן לו את הבריאות,

כל מה שהוא צריך,

והכל זה בגזירת הבורא.

אז למה יש לדאוג לגבי העתיד?

הרי הוא עוד לא נברא.

הוא כן נברא מהמעשים שלנו,

אבל המעשים שלנו נקבעים כרגע בהווה, במה שאנחנו עושים,

וכל המעשים שבן התורה עושה

הם על פי התורה,

ולכן אין לו מה להיות מודאג.

אבל לא ככה בעל הבית.

זו הטרדה של האנשים היום.

דואגים, מאיפה אני אשלם שכירות?

מאיפה אני אעבוד?

מתי אני אעזוב?

מתי אני אקבל עבודה חדשה?

איך אני אשלם את המשכנתה?

כל היום ריצות,

כל היום דברים על הראש, כל היום לחץ,

מה נעשה? איך נתקדם? ממה נתחיה? ממה נתקיים? עוד ילד? פחות ילד?

זה מה שמטריד אותם.

הם חיים בדאגות,

חרדות,

אבל בעיקר דמיונות.

ואומנם כאשר הם הסתכלו

ומתבונן לאחור,

לתקופות הכי קשות של רעב וצמאון,

שחי עם משפחתו בבית קטן וצר,

איך שהם גידלו בנים ובנות בחדר אחד או בשני חדרים קטנים,

הרי הוא משתאה,

נדהם, מתפלא.

הוא מביט על עצמו כאיש פלא,

עומד על מטמיע.

האם זהו אני שעברתי ככה?

הוא לא מאמין שזה הוא.

הוא מסתכל אחורה, והוא אומר לעצמו,

זה אני? אני עברתי את כל הדרך הזאתי?

האם באמת אני או האיש

שיכולתי לעמוד בכך

או שזהו רק חלום ולא יותר שנתקיים בו ובהם

עומדים צפופים ומשתחווים רווחים?

נעשו עשרה ניסים לאבותינו בבית המקדש.

אחד מהניסים שהיו,

שהם היו עומדים צפופים

ומשתחווים רווחים.

ושלוש פעמים בשנה, ברגלים,

שזה פסח הבא עלינו לטובה,

ובסוכות ובשבועות,

היו מגיעים לבית המקדש, לעלייה לרגל.

ואיך כולם היו נכנסים לירושלים ומתפללים?

אלא שהקדוש ברוך הוא עשה נס,

ולא רק שהם הצליחו לעמוד ולהשתחוות,

אלא גם בזמן אשת החוויה היה בין אחד לאחד ארבע אמות.

ולמה זה?

שלא יתבייש איש בחברו שישמע אותו מתוודה בזמן התפילה.

ועמל בי מביא עוד פירוש נפלא על זה.

הוא אומר, סליחה,

לא עמלבים,

בקו הישר, ספר הקו הישר,

איך זה היה קורה?

כי כל רגל ורגל היו באות נשמות אברהם,

יצחק ויעקב לבית המקדש של מעלה.

כידוע, ירושלים, למה יש לה שני יהודים?

י' אחד כנגד בית המקדש של מעלה,

וי' שנייה כנגד בית המקדש של מטה.

אז הנשמות של האבות הקדושים

היו יורדים מלמעלה,

וכמובן בית המקדש של מעלה הוא רוחני.

כשהוא היה יורד למטה בית המקדש כאן היה מסתלק,

וככה זה היה יכול להתקבל.

כי בית המקדש של מעלה הוא רוחני,

אין לו גבול,

אין לו שיעור,

אין לו קיבולת מסוימת שיכול להכיל.

הוא בלי גבול, הוא אינסופי, הוא נצחי,

ולכן היה יכול לקבל את כל כלל ישראל.

ובברטנור המבואר צפופים מלשון סף על פני המים.

מרוב הקהל שהם היו שם, היו נדחקים איש באחיו,

והרגליים שלהם היו נטולות מן הארץ, והם היו ממש

עומדים באוויר.

וזה הנס הגדול שהיה שם.

בשבוע שעבר, ביום שבת, דיברנו על עוד נס שהיה בבית המקדש

בהקשר להקרבת הקורבנות.

אמרנו שעוד מהניסים שהיו שם,

שלא נראה זבוב אחד בבית המטבחיים.

830 שנה של בית המקדש

שהקריבו קורבנות כל יום,

ולא נראה זבוב אחד.

וזה שולחנות של שיש,

ויש עליהם את כל הקרביים,

שזה הקרס,

המעיים,

וכל החלקים של איברי העיכול

היו מקריבים את זה. וכמובן ידוע שזבובים נמשכים לדם ונמשכים לבשר.

ואיך לא היה זבוב אחד במשך 830 שנה?

הרי זה פלא, לא ייתכן דבר כזה. זבוב אחד, 830 שנה?

וזה כמובן להקל על הכוהנים בעבודתם.

וכך הייתה תמיהת משה רבנו בדורו, דור המדבר,

שהתפלא איך הסתדרו 60 ריבו אנשים ו-60 ריבו בחורים בפתח צר שלא אוהל מועד.

וכך גם יש להתפלא על הישיבות הקדושות בדור הקודם,

שלמדו בתנאים הכי קשים,

ברטט ובאימה,

ובהתלהבות

שלרשותם בתי-מדרש קטנים ולא נוחים,

קרים בימות החורף וחמים בימות הקיץ,

והם נודדים על ספסלי בית-המדרש בעשותם לילות כימים בתנאים של רעב וצימאון.

לא כמו אצלנו בקהילות פז, ברוך השם,

שיש בית-כנסת מפואר,

יש תאורה,

שנדלירים,

נאונים, בלילה, ביום, תאורות יום, תאורות לילה,

בכל הצבעים, בכל המינים.

רק תבוא להתפלל, רק תבוא ללמוד תורה,

רק תבוא להתקרב לקדוש ברוך הוא.

ואפילו לא צריך להתאמץ ללחוץ על הכפתור, הכל אוטומטי.

ממילא,

שיש הכל, והכל בשפע.

אבל זה לא כמו הדורות הקודמים,

שם לא היה להם את כל זה.

ובכל זאת,

למדו בהתלהבות, ברטט ובאימה וביראת שמיים.

איך ניתן לכנות את הדור ההוא,

אם לא שזה ממש נס כפול,

כציור שנתנו חכמים זיכרונם לברכה,

דורו של רבי יהודה ורבי אלעאי,

אמרו עליו,

על רבי יהודה ורבי אלעאי,

שהיו שישה תלמידים מתכסים בטלית אחת ועוסקים בתורה.

טלית, אין הכוונה על הטלית שאנחנו מכירים, טלית גדול, טלית זה היה מעין לבוש שהיו יוצאים איתו לשוק.

והם היו מתכסים בטלית אחת מרוב העונש שהיה שם,

והיו עוסקים בתורה מתוך הדחק.

למרות שלא היה להם כסף,

למרות שהם היו עניים,

והיו צריכים להתחלק באות טלית,

שישה,

שלאחד היקר הנותן לשני,

שלשני היקר המעביר לשלישי,

וכך הלאה והלאה.

וממי הם למדו את זה?

אז הגמרא מסבירה

שהם למדו את ההנהגה הזאת מרבם.

אמרו עליו, על רבי יהודה ורבי אלעאי,

הם למדו את ההנהגה הזאת מרבם,

שהוא בעצמו, הוא ואשתו חלקו בטלית אחת,

ולכן הם תלו את ההנהגה הזאת ברבם.

והדור הזה היה משובח מדורות קודמים.

היה בדור של משה רבנו ויהושע.

היה את הדור של יהושע ואחריו את הדור של חזקיהו.

בדור של משה היה להימן מן השמיים,

בדור של יהושע כל הארץ

נכבשה לפניהם,

ובדור של חזקיהו היה עוני, כי הם היו צריכים לשלם מיסים והם היו צריכים לשלם מלך אשור,

עד שהם הגיעו למצב שהם היו צריכים לקלף

את ציפוי הזהב מדלתות ההיכל בשביל לשלם מיסים למלך.

ואף על פי כן הם למדו,

ואף על פי כן הם למדו מתוך הדוחק,

אבל לא כדורו של רבי רבי בעליי,

לא,

לא אותו.

זה היה הדור הכי משובח,

ועליו נאמר,

ויראת השם היא תתהלל.

ואם נשווה את הדורות שלנו לדורות שלפנינו,

אלה מול אלה,

כי בדורנו חיים ברווחה ובאנוחיות ובצורה מסודרת,

ומי יודע אם חס ושלום יגיע זמן של ניסיונות,

מה יהיה אם לא ילמדו להיות מוכנים ולהיות עתידים

ליום כזה בגבורת הנפש?

כי ראה אנו חיים בדור של אחרית הימים,

שניבאו עליהם הנביאים,

שרק באמונה חזקה וטהורה ובמסירות הנפש

נוכל להתקיים ולראות את הנס הגדול.

אז כמו שאנחנו יודעים

מכל הכתובים, מהגמרא,

מהמשנה,

מהזוהר הקדוש,

על כל הנבואות שניבאו,

על מה יהיה באחרית הימים,

איך היום הזה ייראה,

שיגיע מלך המשיח,

אז אני רוצה להקריא לכם

מספר תמציתים

ממאמרים של חכמינו זיכרונם לברכה,

ועוד,

על מצב העוני.

אמרנו שהם נולדו מתוך עוני ודוחק.

אז כתוב כך,

דרשו מזה בסנהדרין,

אין בית דין, אין בן דוד בא, נשיח בן דוד,

אין הוא בא עד שתיקלה פרוטה מן הכיס.

ביוקר יאמיר,

הגפן תיתן פריה,

והיין ביוקר.

כלומר, יהיה גפן,

אבל מרוב שכולם יהיו שיכורים,

הגפן יאמיר, המחירים יאמירו.

וכבר ראינו את זה לא מזמן,

שכל המחירים באלכוהול בארץ עלו פלאים.

שלישית, רעב גדול ותורה משתכחת מלומדיה.

למה?

פירש רש״י,

מתוך שאין להם מה לאכול.

עוד בסנהדרין,

אם ראית דור שמתמעט והולך, חכה לו,

שנאמר,

ואת עם העני תושיע.

דהיינו בממון שעניות מוסיף והולך ואינו פוסק.

ותהיה אמת נהדרת,

וכו',

ונסחרים שערי פרנסה וכלכלה.

כמו סכר,

כל הפרנסה, כל הכלכלה, הכל נעצר.

זה מקצת הדברים שמחכה לנו בעזרת השם

לעתיד לבוא,

שיגיע מלך המשיח.

ומה אנחנו צריכים לעשות?

אנחנו צריכים להתכונן לזה.

הגמרא גם נותנת עצה.

כותבת,

מי שרוצה להינצל ממלחמת גוג ומגוג, מה יעשה?

יעסוק בתורה בגמילות חסדים.

אם הוא יעסוק בתורה בגמילות חסדים,

מובטח לו שלא יענה לו כל רע.

מובטח לו שגם אם יפול מצדך אלף וערבבה אליך,

לא ייגש.

אתה תהיה מובטח ואתה תהיה בטוח.

ולא רק זה,

הרי שיגיע היום הזה,

כמה אנשים יצטערו שהם לא לקחו את המושכות בידיים שלהם

וחזרו להבינו שבשמיים

ולאמת ולתורה הקדושה

ויהיו זכאים להיות בדין עם עם ישראל.

ולא רק זה,

באחרית הימים,

שיהיה אחרי זה,

אחרי מלחמת גוג ומגוג, שיבוא המשיח ושתהיה תחיית המתים.

אתם יכולים לדמיין לעצמכם איזה תענוג זה להיות עם כל הצדיקים והצדיקות מכל הדורות

שלפנינו שמסרו את נפשם על קדושת ה' שלמדו בדוחק, שהצרו להם בכל העולם ולמרות זאת

לא הורידו מאומה מהתורה ומעיירת שמיים ולא אפילו חשבו לא למסור את הנפש שלהם במקום שהיו צריכים.

וזו זכות ענקית להיות בדור כזה,

להיות עם האבות הקדושים,

עם דוד המלך,

עם כל הצדיקים והצדיקות,

זה משהו שלא כדאי לפספס.

יהי רצון שנזכה לראות את הנס הגדול הזה,

שכל אוכלוסין שיצאו מהאדם הראשון עד שיחיו המתים,

שהקדוש ברוך הוא ירחיב את ירושלים במהרה בימינו, אמן.

תודה על ההקשבה, ברוכים תהיו.