כח הדיבור

כח הדיבור

פתח דבר:

נעסוק באחד מן הכוחות העצומים אולי העצום שבהם - כח הדיבור. נבאר את הנחיצות בשמירת הדיבור, נעמוד על ההשפעה העצומה שלו על הבריאה כולה בין בעליונים בין בתחתונים. 

עוד נוכיח שהדיבור הוא בגדר מציאות ממש אשר על ידו ניתן לשנות דברים, גם כאשר הוא יוצא מפיו של אדם ללא כוונה.

"וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ"

נקדים: הבורא יתברך חנן ברחמיו וחסדיו הגדולים את כל אחד מאיתנו בכח אדיר ונפלא - הדיבור, אשר מחד גיסא אם ננצל אותו ונעשה בו שימוש כראוי, נוכל לפעול גדולות ונצורות ולהתעלות מעלה מעלה במעלות התורה והיראה. מאידך גיסא, אם השימוש בו יהיה קלוקל - ניתן לגרום לחורבן אדיר בכל העולם. על כן ראוי לנו להתבונן היטב בכל מילה ומילה היוצאת מפינו.

החפץ חיים זצ"ל כבר מעורר על ענין זה, ומדבריו מבואר שבאמצעות הדיבור ניתן להרוס הרבה יותר ממה שניתן להרוס על ידי המעשים, וכך כתב בספר שמירת הלשון (ח"ב פרק כ"ב): 

"כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ" (עמוס ד, יג), והיינו שהאדם כשהוא מתבונן לפרקים על עניניו, אינו מתבונן רק על מעשיו, אבל אודות דיבוריו אינו חושב כלל, כי חושב בנפשו איזה קלקול יוכל להגיע על ידי הדיבור, הלא הוא דבר שאין בו ממש. 

אבל באמת לא כן הוא, כי הקלקול שמגיע למעלה על ידי דיבוריו, הוא הרבה יותר ממה שמגיע על ידי מעשיו. וזהו שכתוב "ומגיד לאדם מה שיחו", היינו ששם בשעת הדין יעריכו לפניו ויראוהו לעיניו מה קלקל על ידי שיחותיו".

ממשיך החפץ חיים זצ"ל: "ולא אמר הכתוב "מה דיבורו", אלא "מה שיחו", משום שלשון שיחה נאמר על דברים קלים ופשוטים. וזהו שאמרו חז"ל: "אפילו שיחה קלה שבין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת הדין". שלא נאבד אפילו דיבור אחד שלא נכתב. וכמו שאמר הכתוב (קהלת י, כ): "כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר". ומה שאמר "יוליך את הקול" הענין הוא כמו שכתבו הטבעיים, כי כל דיבור ודיבור, הקול עם כל אות ואות שאדם מוציא מפיו נמצא באויר, ולא נאבדה אפילו אות אחת". עכת"ד. 

הרי לנו מדבריו זצ"ל שהדיבור שאדם מפיק מפיו הוא בגדר מציאות אשר יש לה קיום. ועל כן מה רבה היא החובה להשגיח שבעתיים לשמור על פינו מכל משמר לבל נוציא ממנו דיבורי איסור או שאינם לתועלת. 

כל היוצא מפיו של אדם עושה רושם ונכתב בשמים!

כח הדיבור - מתנה נפלאה מהקב"ה!

זוהי גם ההשקפה הנכונה על הפוטנציאל החיובי שבכח הדיבור וכפי שכותב החפץ חיים זצ"ל בספר תורת הבית (פרק א' בהג"ה). 

אם אדם היה מוצא כיס מלא אבנים טובות ומרגליות, הלוא אין לשער את שמחתו העצומה ואת אהבתו הגדולה לאוצר שנפל לרשותו, משום שיודע הינו שהוא יאיר לו את חייו ובאמצעותו יבלה שנותיו בנעימים.

וכך גם כאשר יתבונן האדם בכח הדיבור שנטע הקב"ה בלשונו, אשר באמצעותו הוא יכול לומר כמה מאות אלפי תיבות של תורה בכל שבוע, וכל תיבה ותיבה היא טובה עצומה בפני עצמה ובהם יתענג לפני ה' ויעדן נפשו לנצח - כמה יש לו לשמוח ולאהוב כלי יקר זה, ולהודות לה' תמיד על שנטע בקרבו דרך בה יוכל לרכוש פניני חן ואבנים טובות למאות ולאלפים אשר יאירו לפניו בעולם הבא, ויאכל פירותיהם בעולם הזה.

הפה - מכונה משוכללת!

אם נתבונן מעט באיבר הלשון, נגיע למסקנה כי מדובר ביצירה נפלאה. 

ידוע משלו של החפץ חיים זצ"ל מפי חתנו הגאון רבי אהרן הכהן זצ"ל: בזמנם בית הדפוס לא היה נראה כמו היום, העובד נאלץ להכין באופן ידני את דפוסי האותיות לצורך ההדפסה, ועליו היה לסדר כמה אותיות בצוותא עד שנשלמה תיבה אחת, וכך אירעו טעויות רבות בהדפסה.

כך גם כל מילה ומילה היוצאת מפינו מתחלקת לחמשת מוצאות הפה. האותיות ז' ר' ס' ש' ץ' מוצאן מהשיניים. האותיות ג' י' ח' ך' מהחיך. האותיות ב' ו' מ' פ' מהשפתיים. האותיות א' ה' ח' ע' מהגרון, והאותיות ד' ט' ל' נ' ת' מהלשון.

וכאשר אדם עומד להוציא מפיו מילה אחת, עליו להניע כמה פעמים את כלי דיבורו על כל חמשת מוצאות הפה, ואם היה עליו קודם לכן לסדר את כל האותיות בכל מילה ומילה כמו בבית הדפוס טרם ההדפסה, כמה טירחה ויגיעה היה בזה, וכמה שעות היו חולפות עד להפקה של מילים ספורות בלבד. 

והקב"ה ברחמיו המרובים ברא בריאה נפלאה זו - הפה והלשון - מכונה המאגדת בתוכה את כל הכלים והיכולות, והמילים יוצאות בשטף ללא מעצורים וללא כל קושי וסיבוך. עד כדי שבחשבון פשוט נראה כי אדם ממוצע מסוגל להוציא מפיו מאתיים מילים בדקה אחת!

איזו בריאה נפלאה ברא הקב"ה לטובתנו, אם רק נדע להשתמש בה כראוי!

ממה התפעל הרב מבריסק זצ"ל?

מסופר שהגיע אדם לפני מרן הרב מבריסק זצ"ל, ודיבר בהתפעלות אודות מכשיר הטלפון, כיצד מדברים בחיפה ושומעים בירושלים... הרב מבריסק זצ"ל הגיב ואמר: אני כבר מזמן מלא התפעלות כיצד יושבים מולי ומדברים ואני שומע!

התבוננות פשוטה תלמד אותנו כי כל דיבור היוצא מפיו של אדם הוא פלא שאין כמוהו. אותה התבוננות תגרום לנו לשמור על כלי מופתי זה, על ידו נוכל להתעלות ולקיים רצון הבורא יתברך ולא לעשות חס וחלילה היפך רצונו.

"עת לדבר ועת לשתוק" - אומנות!

וידועים דברי הגמרא במסכת חולין (דף פט.): "אמר רבי יצחק: מאי דכתיב (תהלים נ, ח): "האמנם אלם צדק תדברון" - מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאילם. יכול אף לדברי תורה? תלמוד לומר: "צדק תדברון". 

ויש לתמוה מדוע דימו חז"ל את השתיקה לאומנות? למרות שזו הנהגה נכונה אך מה ה"אומנות" שבדבר? וכי כל הנהגה טובה אומנות קרינן לה?

ונראה לפרש שחז"ל מלמדים אותנו כאן דבר גדול: כפי שמדרך העולם להוציא הוצאות גדולות עד מאוד ללמוד אומנות, ויש הלומדים שנים רבות מתוך יגיעה עצומה כדי לרכוש מקצוע ממנו יתפרנסו כל ימי חייהם, והם אינם חסים על זמן, עמל, כסף וטרחה הכרוכים בכך - בכל זאת הכל כדאי בשביל מקור בטוח לפרנסה וקיום.

ואם כן על אחת כמה וכמה בענייני רוחניות - על האדם להשקיע לא פחות מכספו, כוחו ועמלו, זמנו ומחשבתו בכדי ללמוד כיצד ומה לדבר, על מה לא מדברים ומהו הזמן המתאים לשתיקה, בדיוק כמו ההשקעה הנצרכת לרכישת אומנות. 

מדוע פותחים את היום הקדוש ב"כל נדרי"?

נעמוד על חשיבות הדיבור, ועל כוחו הגדול - מה מסוגלים אנו לפעול באמצעותו. 

הגאון רבי דוד קרונגלאס זצ"ל מעורר בזה נקודה חשובה: 

המנהג הנפוץ ברוב קהילות ישראל לפתוח את תפילות היום הקדוש - יום הכיפורים באמירת "כל נדרי". שורשו של המנהג בדברי הקדמונים זצ"ל, ומבואר בדבריהם שטעם הנהגה זו הוא כדי להציל את העם טרם יום כיפור מחטאי נדרים ושבועות. 

וצריכים להבין, הלוא אין די בטעם זה לבדו כדי להסביר מדוע לפתוח את היום הקדוש ב"כל נדרי", הרי נדרים ושבועות הם פרט אחד מכלל חטאי האדם, ומה ראו על כך שיום זה בו אנו באים לבקש מחילה ותיקון על כל חטאינו ועוונותינו שתהיה פתיחתו בתיקון חטא זה דוקא.

והנראה לומר: פרשת נדרים ושבועות מלמדת אותנו את חשיבות הדיבור, כמה יקרה וחשובה כל מילה ומילה היוצאת מפינו ואיזו השפעה גורלית יש לה.

מונחת לפנינו ככר לחם, אשר כל רעב יכול לאכול ממנה ולשבוע, אך אם בעליו הוציא מפיו את המילים "ככר זה הקדש", נהפך הוא למציאות אחרת לחלוטין, ושוב אין זה כיכר בעלמא אלא ככר של הקדש, אשר ההנהגה בו שונה מן הקצה לקצה.

כמו כן, אדם האומר שתי תיבות: "הריני נזיר", באותו רגע כל אורח חייו משתנה, והוא נהפך לגמרי למציאות אחרת.

קדמונינו זצ"ל רצו ללמד אותנו בזה עד כמה הדיבור הוא גורלי, ובכוחו לעשות רושם ולשנות מציאות. ועל כן הרוצה לטהר עצמו, ראשית כל עליו לדעת ולהכיר זאת - הלשון היא איבר שהנשמה תלויה בו!

מהו החטא הנוטל חלק בראש בוידוי של יום כיפור?

ממשיך הגאון רבי דוד קרונגלאס זצ"ל ואומר: 

סדר הוידוי ב"על חטא" המתוקן מזמן הגאונים זצ"ל כולל מ"ד וידויים, שבהם נכללים רוב החטאים המצויים בין בני אדם. וכאשר נתבונן אלו חטאים מוזכרים בו יותר נמצא כי הלשון נוטלת חלק בראש. 

י"א וידויים יש על חטא הלשון: ביטוי שפתים, דיבור פה, ודוי פה, טפשות פה, טומאת שפתים, בכחש ובכזב, בלשון הרע, בלצון, בשיח שפתותינו, ברכילות, בשבועת שוא. 

יכולים אנו ללמוד מכך, שהקדמונים זצ"ל מתקני הוידוי מצאו שהחטא בו אדם עלול להיכשל יותר מכל חטא אחר הוא חטא הלשון!

עלינו לשים לב לכל דיבור ודיבור היוצא מפינו לבל ניכשל בו חלילה!

הקלקול וגם דרך התיקון - תלויים בדיבור!

ומצאתי בשל"ה הקדוש (פר' כי תצא) דבר נפלא: תיקון האדם תלוי בפיו, שהרי מורגל בפי קדמונינו זצ"ל כי מי שרוצה לתקן את כל אשר קילקל, זקוק לג' דברים - "תשובה תפילה וצדקה", ואם נתבונן לרגע נבחין כי שלושתם תלויים בפה.

תפילה - "תהילת ה' ידבר פי". תשובה - "בפיך ובלבבך לעשותו" - קאי על תשובה, ועוד שעיקר מצות התשובה להתוודות בפה בלב נשבר. צדקה - אמרו חז"ל: "הנותן צדקה מתברך בשש ברכות והמפייסו בי"א". הרי שעיקר הצדקה בפיוס בפה, על כן שלושת אלו "קול צום ממון" - תפילה צדקה ותשובה כולם בגימטריא - "קול".

למדנו כי הקלקול וגם דרך התיקון - תלויים בדיבור! 

נפלא!

הדיבור משאיר רושם בחלל האויר

לאחר שהובאו המקורות דלעיל על חשיבות הדיבור והנחיצות לשמור עליו מכל משמר, נעמיק ונראה את כוחו העצום כיצד נוצרת ממנו על אתר מציאות, ואף דיבור שנאמר בלי כוונה ניתן לפעול על ידו, ונבאר את הדברים בעזרי"ת.

המלבי"ם זצ"ל כותב בספרו ארץ חמדה (פר' לך לך): כאשר אדם מוציא דיבור מפיו, נשאר ממנו רושם בחלל האויר. לדוגמא: אם אמר אות בי"ת נעשה באויר דמות אות בי"ת.

הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל כותב בספרו יערות דבש (ח"א דרוש ט"ו): כל דיבור היוצא מפי אדם עושה רושם. ובעוונותינו הרבים אדם מפטפט כל היום בדברים ואינו מרגיש בכך, עד שאמרו חז"ל (מס' סנהדרין דף קב.) "ברית כרותה לשפתים", ואיך לא ישמור אדם מבטא שפתיו על כל דבר פשע.

וכעין זה איתא בזוהר הקדוש בכמה מקומות (עיין זוהר סבא דמשפטים ק' ע"ב) וכך מובא בנפש החיים (שער א' פרק יג): אפילו הבל פה, מקום ומעמד יש לו, והקב"ה עושה ממנו מה שעושה. כל מילה ואפילו קול היוצאים מן הפה אינם לריק, ומקום ומעמד להם לכולם. 

ובפרשת מצורע (דף נה.) איתא: כל מילה ומילה שהאדם הוציא מפיו עולה למעלה ובוקעת רקיעים ונכנסת למקום שנכנסת.

דיבור של איסור מזהם את האויר!

בספר מגן אברהם (מטריסק פר' לך לך) יש דבר נורא, ותו"ד שדיבורים אסורים מזהמים את האויר פיזית, וכשהבריות נושמות אויר זה גופם נחלה, וז"ל: 

"על ידי שפוגמים בדיבור בדברים בטלים, שקרים, ליצנות וכדומה, על ידי זה גורמים עיפוש האוירים וקלקול הטבע, ויש חולאים בעולם ח"ו. על כן, צריך לתקן את הדיבור בדיבורי תורה ותפילה, ועל ידי זה יהיה תיקון באויר ויתבטלו החולאים בעולם".

הרי לנו כי כל דיבור ודיבור הוא מציאות ממשית בבריאה, ועל פי זה נוכל להבין מדוע מצינו שניתן לפעול, לשנות ולעשות באמצעותו - גם בלי כל כוונה כפי שנראה להלן. 

"כל החלומות הולכים אחר הפה"...

הגמרא במסכת ברכות (דף נו.) מספרת על אדם ושמו בר הדיא פותר החלומות, היה הוא רגיל שכל מי שנתן לו שכר הוא פתר לו את חלומו לטובה, ומי שלא - פתר את חלומו לרעה.

מספרת הגמרא: אביי ורבא חלמו את אותם החלומות, ושניהם הלכו לבר הדיא על מנת שיפתור להם את חלומותיהם. אביי נתן לו כסף עבור פתרון החלומות ורבא לא נתן לו דבר. לאביי שנתן לו שכר, פתר לו לטובה, ולרבא שלא נתן שכר, פתר לרעה. 

והפלא ופלא פתרונותיו של בר הדיא התקיימו אצל שניהם אחד לאחד. ומכאן הסיקה הגמרא ש"כל החלומות הולכים אחר הפה", היינו שהחלומות מתקיימים בדיוק כפי שנפתרו בפיו של הפותר. 

וכתב בספר המאורות לבאר בזה: מצינו שיש כח סגולי בדיבור, כפי שמצינו שיש כח סגולי בעין, כדוגמת "עין הרע", כך גם הדיבור פועל ועושה רושם!

הדיבור - כ"שגגה היוצא מלפני השליט"!

יש גמרא נפלאה במסכת כתובות (דף סב:): מעשה ביהודה בריה דרבי חייא חתנו של רבי ינאי שהיה לומד בבית המדרש, ובכל ערב שבת היה חוזר לביתו והיה עמוד של אש נראה לפניו. יום אחד נמשך לימודו ולא חזר לביתו, כיון שרבי ינאי לא ראה את עמוד האש אמר: "כפו מיטתו" כדת האבלים החייבים בכפיית המיטה, שאם היה קיים בודאי היה חוזר לביתו כהרגלו. והיה זה כ"שגגה היוצא מלפני השליט", ונח נפשיה דיהודה בריה דרבי חייא.

ביאר הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל (קובץ מאמרים ח"א עמ' נב): יש בדברי הגמרא חידוש מיוחד, על אף שמצינו שברכותיהם וקללותיהם של צדיקים מתקיימות, היינו משום ש"רצון יראיו יעשה", ו"צדיק גוזר והקב"ה מקיים", אבל רבי ינאי בודאי לא התכוון שחתנו ימות ואם כן מדוע התקיימו דבריו?

מוכח מכאן דבר נורא: כח הדיבור פועל בטבע גם אם נאמר בלי כוונה!

ותסמרנה שערות הגוף בראותנו את עוצמתו של כח הדיבור, שאחד מצדיקי "דור דעה" של האמוראים, אשר עמוד של אש הלך לפניו ושכינה שרתה בביתו מגודל קדושתו, והוא הסתלק לבית עולמו מכח דיבור שיצא בלי כוונה!

מה גדול כוחה של אות אחת היוצאת מן הפה

נביא ראיות נוספות ליסוד נורא זה.

כתוב בפרשת מצורע (ויקרא יד, לה): "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית". ואיתא במסכת נגעים (פי"ב מ"ה): "כיצד ראיית הבית "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית", אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי לא יגזור ויאמר "נגע נראה לי בבית", אלא "כנגע נראה לי בבית".

ולכאורה קשה מדוע אסור לתלמיד חכם לומר "נגע" אלא צריך לומר "כנגע", הרי בין כך אינו טמא עד שהכהן יאמר שהוא טמא. ותירץ התוספות יום טוב זצ"ל: "ולי נראה דלהכי הקפידה התורה מלומר "נגע" כדי שלא לפתוח פיו לשטן וכו', הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן". 

הגאון רבי יעקב יצחק רודרמן זצ"ל הוכיח מדבריו - שדיבור האדם פועל בשמים, ואם יאמר "נגע" אפשר שעצם הדיבור יגרום שיישאר נגע, ולא יכהה קודם ראיית הכהן.

"ואסתייעא מלתא דהדור תרוייהו"...

במסכת מועד קטן (דף יח.) איתא: 

"אמר רבי יוחנן: מנין שברית כרותה לשפתים, שנאמר (בראשית כב, ה): "ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם", ואסתייעא מלתא דהדור תרוייהו". 

הרי שדיבורו של אברהם אבינו ע"ה פעל בשמים, ומכיון שאמר "ונשובה" - שניהם חזרו.

למדנו מהו כוחו העצום של הדיבור.

"ברית כרותה לשפתים"!

ולהמתיק את הדברים יש להוסיף בזה עוד.

כתוב במגילת אסתר (ו, יג - יד): "ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו. עודם מדברים עמו וסריסי המלך הגיעו ויבהילו להביא את המן אל המשתה אשר עשתה אסתר". וצריכים להבין, מדוע מדגיש הכתוב ששלוחי המלך הגיעו בעיצומו של הדיון עם חכמיו וזרש אשתו, והוא נלקח טרם שהוא הסתיים?

וראיתי דבר נאה בשם הספר קול יעקב. 

בגמרא במסכת מועד קטן (דף יח.) מבואר ש"ברית כרותה לשפתים", ובמסכת ברכות (דף יב.) איתא ש"הכל הולך אחר החיתום". חכמי המן הרשע, שהיו אוהביו, חשבו לומר: "אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תיפול לפניו", והם עמדו לסיים את המשפט: "ואם אינו מזרע היהודים תוכל לו ותעלה מעלה מעלה" - היינו לחתום בטובה, וברית כרותה לשפתים שכך יהיה. אבל סריסי המלך הגיעו בעודם מדברים עמו, והבהילוהו אל המשתה לפני שסיימו דבריהם, ולכן לא יכל לו ונפול נפל לפני מרדכי היהודי.

ללמדנו את כוחו הגדול של הדיבור - מה שהוציאו מפיהם - התקיים!

יש כח בדברי פי האדם!

יש להביא בענין זה את לשונו של ספר החינוך (מצוה רלא) באיסור "שלא לקלל אחד מישראל" ממנו למדים אנו על סגולת הדיבור: 

"אף על פי שאין בנו כח לדעת באיזה ענין תנוח הקללה במקולל ואיזה כח בדיבור להביאה עליו, ידענו דרך כלל מכל בני העולם שחוששין לקללות, בין ישראל בין שאר האומות, ויאמרו שקללת בני אדם, גם קללת הדיוט תעשה רושם במקולל ותדביק בו המארה והצער... וכעין ענין זה אמרו זכרונם לברכה (מס' מועד קטן דף יח.) "ברית כרותה לשפתים", כלומר שיש כח בדברי פי אדם".

הרי לנו כוחו והשפעתו של דיבור אפילו של הדיוט, וכל שכן של מי שהוא בעל מדרגה.

דיבורו של אדם פועל אפילו בלי כוונה

וכך מבואר בגמרא במסכת גיטין (דף לה.): מעשה באדם שהפקיד בשני בצורת דינר זהב אצל אלמנה, והניחתו בכד של קמח, שכחה ואפאתו בפת ונתנה אותו לעני. לימים בא בעל הדינר ואמר לה: הבי לי דינרי. אמרה לו: הנה סם המות באחד מבניה אם נהניתי מדינר שלך. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שמת אחד מבניה.

ובמסכת מועד קטן (דף יח.) איתא: פנחס אחיו של שמואל ישב שבעה על בנו שנפטר, נכנס שמואל לנחמו, ראה שמואל שצפורניו של אחיו ארוכים. אמר לו: מדוע אינך קוצצם? אמר לו: אילו אתה היית אבל האם היית מזלזל באבילות כל כך לקצוץ את ציפורניך. אמירה זו גרמה ששמואל ישב גם הוא באבילות. כאשר נכנס פנחס אחיו לנחמו, לקח שמואל את צפורניו וזרקם בכעס ואמר לו: האינך יודע ש"ברית כרותה לשפתים"?!

ובמסכת מגילה (דף טו.) איתא עוד בענין זה: אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך שהרי אבימלך קלל את שרה "הנה לך כסות עינים", ונתקיים בזרעה "ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו".

למדנו מדברי חז"ל שדיבורו של כל אדם פועל, אפילו כאשר לא יצא מפיו לשם קללה.

מותר לשנות את לשון המקרא שלא ייצא מפיו דבר קללה

יתירה מזו מצינו במסכת שבועות (דף לו.): 

רב כהנא היה שונה המשנה כמו שהיא כתובה, יככה ה' זו היא אלה הכתובה בתורה. וכאשר שנה משנה זו היה יושב לפני רבי יהודה. אמר לו רבי יהודה: הפוך דבריך ואמור במקום "יככה", "יכהו" או "יכהם", שלא תקללני. 

כך היה גם כאשר אחד מהחכמים ישב לפני רב כהנא וקרא בפניו הפסוק (תהלים נב, ז) "גם אל יתצך לנצח יחתך ויסחך מאהל ושרשך מארץ חיים סלה", והורה לו רב כהנא שיהפוך את הפסוק ללשון שלא יהא נראה כקללה. כלומר: רב כהנא חידש שלא רק במשנה מותר לשנות, אלא גם במקרא - כי "ברית כרותה לשפתים".

ותמה בזה בספר ברכת אברהם תמיהה גדולה: מה הפחד? הלוא מדובר בתלמיד היושב לפני רבו ומדבר דברי תורה, ובתוך דבריו הוא מזכיר משנה או פסוק שמוזכר בהם לשון קללה, בעוד הוא אינו מכוון זאת לאף אדם חלילה. 

הרי ברור שאדם העוסק בתורתו, והוא מזכיר דרך לימודו לשון נדר או הריני נזיר אין חוששים לנדר או לנזירות, ואם כן ממה יש לחשוש? כיצד יתכן שמותר לשנות לשון פסוק בתורה בכדי שלא יהא שום צד קללה?

אמנם לפי מה שנתבאר נבין היטב מדוע חז"ל כל כך חששו לדיבור של קללה אפילו כאשר נאמרת דרך לימודו, מפני שבדיבור טמון כח גדול ונורא, והשפעתו עצומה וממשית גם כאשר הוא אינו נאמר בכוונה תחילה.

ויתכן שזהו שורשו של מנהג ישראל שהבעל קורא עולה בעצמו לפסוקי הקללות המופיעים בפרשות בחוקותי וכי תבוא, כדי שלא יהיה שום צד ונדנוד לפרש את הדברים כלפי העולה לתורה ח"ו.

וכן מובא בספרים הקדושים שלא ישב איש לפני התיבה או לפני מי שקורא בקללות כדי שלא יראה כמכוין אליו!

דיבור טוב - "מידה טובה מרובה ממידת פורענות"

וכבר אמרו חז"ל ש"מידה טובה מרובה ממידת פורענות". ואם חוששים לדיבור רע שמא יתקיים, עלינו לדעת שקל וחומר לדיבור טוב שכוחו רב וגדול להתגשם, ולפיכך ראוי שיהיו דברי ברכה שגורים בפי כל, וישתדל כל אחד להרבות ולהרעיף איחולים טובים על זולתו, כי כח רב יש בפיו של כל אחד.

וכך כתוב בספר קב הישר (פרק כד) על פי הזוהר הקדוש (תזריע ח"ג דף נ.): כל הבונה בית, כשהוא מתחיל לבנות חייב להזכיר בפיו כי הוא בונה לכבודו של הקדוש ברוך הוא, אז שורה על מעשיו סייעתא דשמיא והקדוש ברוך הוא משרה על ביתו קדושה, וקורא עליו "שלום", כמו שנאמר (איוב ה, כד): "וידעת כי שלום אהלך ופקדת נוך ולא תחטא" - "ופקדת" - דיבור בפיך דוקא, ואז "ולא תחטא". אבל אם לאו - הסטרא אחרא עלול לשכון בביתו חלילה. 

למדנו אם כן מה גדול כח הדיבור כשהוא נאמר לטובה.

"ככל היוצא מפיו יעשה"!

ומלבד מה שהדיבור פועל ועושה רושם, ובכוחו להשפיע לטובה או לרעה, מסגולתו גם לשנות מציאות, ונבאר את הדברים בעזרי"ת.

המשגיח הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל כותב בספר אגרות וכתבים (אגרת תפ"ה) אודות כח הדיבור הנלמד מפרשת נדרים ושבועות, וזת"ד: 

"ועכשיו אתם לומדים בעזרי"ת מסכת נדרים מסכת נפלאה המגלה נוראות עד היכן כח הדיבור של האדם מגיע. "בל יחל דברו" היינו שלא לחלל ולעשות חולין את כח הדיבור, כי דבר שיוצא מפיו הוא קודש קדשים, עד שבכח אדם להטיל איסורים על חפצא שיהיה ממש איסור תורה, וזה אך ורק בכח קדושת דיבורו! אם כן, אין לשער כח האדם בפיו, וחומר הדבר לשמור על קדושת פיו, "וככל היוצא מפיו יעשה"! הרי כל מסכת נדרים היא מסכת גדלות האדם - כך אמר אדמו"ר זי"ע המשגיח דמיר", עכ"ד.

"שלוש או ארבע מילים"...

הלוא בכוחו של דיבור להפוך אשה פנויה לאשת איש ולאסור אותה על כל העולם. 

ומעשה שביקשו ממרן החזון איש זצ"ל שיעשה השתדלות בענין מסויים - שידבר עם רב פלוני ויאמר לו רק "שלוש או ארבע מילים", ובזה יהא די. 

החזון איש זצ"ל הפטיר לעומתם: "יודעים אתם כיצד אשה נעשית אשת איש? בשלוש ארבע מילים: "הרי את מקודשת לי"!...

באמצעות הדיבור ניתן להוציא מים מהסלע!

מרן הרב שך זצ"ל היה מביא בזה נקודה נפלאה: 

הקב"ה ציוה את משה רבינו ע"ה שיקח את המטה, אך לא ישתמש בו אלא ידבר אל הסלע. וכוונת הדברים להראות בזה שהמטה מצד עצמו אינו כלום ולא בכוחו יבואו המים, אלא בכח הדיבור, כי העולם נברא בדבר ה' בעשרה מאמרות, וכמו שנאמר (תהלים לג, ו): "בדבר ה' שמים נעשו".

זהו המסר שהקב"ה רצה להעביר לעם ישראל: אל תחשבו שרק בכח המעשה ניתן להוציא מים מן הסלע, הדבר אפשרי גם באמצעות הדיבור. ללמדנו את כוחו המופלא של הדיבור!

מדוע ברא הקב"ה את ההרים והרוח?

כתוב בפסוק (עמוס ד, יג): "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו". והקשה רבינו הבן איש חי זצ"ל בספרו בן יהוידע: מהו הקשר בין תחילת הפסוק המדבר על כך שהקב"ה יוצר הרים ובורא רוח, לבין סיומו המתייחס לכח הדיבור של אדם?

וכתב ליישב הענין בהקדם שאלה נוספת: מדוע ברא הקב"ה הרים בעולמו הרי נוח היה יותר לו העולם היה מישורי, בלי עליות וירידות. אלא כפי שברור לכל בר דעת, ההרים נועדו להגן מפני הרוחות, ובהיעדרם לא ניתן היה לקיים שום מקום ישוב מפני הרוח ההורסת כל חלקה טובה. וכפי שמידי פעם שומעים אנו על סופות הוריקן המחריבות את בתיהם של מיליוני בני אדם.

ואם כן, הרי לנו שאלה נוספת: מדוע נבראה הרוח? הלוא במקום לברוא רוחות, ואז ליצור הרים שיעצרו אותן, ניתן היה להסתפק ללא רוחות וללא הרים?!

אך ביאור הענין הוא - אומר הבן איש חי זצ"ל: הרוח נבראה כדי ללמד את האדם: ראה מה אפשר לעשות עם רוח! דיבורו של האדם הוא רוח - "רוח ממללא" - רוח היוצאת מפיו של האדם בעת דיבורו, ובכוחו להרוס את העולם כולו.

זהו הביאור בפסוק "כי יוצר הרים ובורא רוח" - הקב"ה יצר הרים מפני שהוא ברא את הרוח, וכל זה למה? "ומגיד לאדם מה שיחו" - הקב"ה מראה בכך לאדם מה בכוחו לעולל עם פיו.

נפלא!

"שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ" 

ועל דרך זה ניתן לבאר הפסוק בתהלים (מג, ט): "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ". 

לאדם נראה ש"לשונם תהלך בארץ", כח פיהם הוא בארץ, אבל האמת יורה דרכו כי "שתו בשמים פיהם" - כח הפה פועל ועושה רושם גם בשמים, ועל ידו ניתן לפתוח שערי שמים - להוריד בהם ברכה או ח"ו להיפך.

"כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים"

בספר מעשה בראשית מבאר על דרך זה את הפסוק בקהלת (ה, ד) "אל תבהל על פיך... כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים". ולכאורה יש להבין מהו הקשר, בין מה שהאלוקים בשמים ואתה על הארץ - על כן יהיו דבריך מעטים?

ויש לבאר ששלמה המלך ע"ה בא להזהיר את האדם שישמור את פיו ויתבונן היטב על כל דיבור ודיבור קודם שיוציאנו, ואל יאמר האדם מה אני ומה חיי, מה כח יש בדיבורי? כי כוחו רב מאוד לפעול נוראות בעולמות העליונים. 

ועל כן אמר "אל תבהל על פיך" - אל תוציא דברים מפיך בבהלה ומבלי שימת לב ראויה, "כי האלוקים בשמים" - כמו שה' בשמים ומנהיג את כל הבריאה, כן "אתה על הארץ" - בכח הדיבור שבו ניחנת יכול הינך להנהיג את הבריאה, להרוס ולבנות, "על כן יהיו דבריך מעטים". 

נפלא עד מאוד!

מדברי הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל

והדברים מפורשים בדברי הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל בנפש החיים (שער א' פרק יג) כיצד אדם פועל בעליונים באמצעות הדיבור.

ונזכיר כדוגמא מלשונו שם: "הזהיר כאן את האדם, מחמת היותו עתה בזה העולם השפל, שאינו רואה ומשיג הבנין או ההריסה חס ושלום, הנעשה למעלה בהעולמות מכל דיבור ודיבור שלו, ויכול להעלות על דעתו ח"ו לומר, כמה נחשב דיבור ושיחה קלה שתפעל שום פעולה וענין בעולם. אבל ידע נאמנה שכל דיבור ושיחה קלה שלו, לכל אשר יבטא בשפתיו, לא אתאביד ואינו הולך לבטלה חס ושלום. וכו'.

שככל היוצא מפיו יעשה למעלה שמסובב כח עליון, הן בדיבור טוב מוסיף כח בכוחות הקדושים. וכן מבואר במקומות רבות בתיקונים, שמכל דיבור וקול והבל דאורייתא או דצלותא נבראים כמה מלאכים קדושים. ובהיפך, בדיבור אשר לא טוב ח"ו, הוא בונה רקיעים ועולמות של שוא לס"מ ר"ל, וגורם ח"ו הריסת וחורבן העולמות סדרי המרכבה הקדושה הנוגעים לשורש הדיבור", עכת"ד.

ודי לנו בזה לראות עד היכן כוחו והשפעתו של הדיבור בין כאן בארץ ובין בשמים.

העולה לנו מכל האמור: כוחות אדירים יש בלשון עד כדי להמית אדם בקללה היוצאת מפיו, אפילו בשגגה או בלי כוונה, והחיים והברכה גם תלויים בדיבורים טובים, כי גדול כח השפעתם בכל הבריאה כולה - עליונים ותחתונים. ובזה נוכל להבין את הפסוק במשלי (יח, כא) "מות וחיים ביד הלשון" - כפשוטו ממש.

ה' יעזרנו שנהיה מסוגלים לשלוט על הדיבור, ונוציא מפינו רק דיבורים טובים - של תורה, תפילה, ברכה ויראת השם, ועל ידי זה נגרום להשפעות טובות לנו ולכל כלל ישראל אכי"ר.

[לצפיה בסרטון: להזהר בדיבור - ו: 'אדרבה!' להרבות שלום בעולם!! סרטון מתוך הרצאה טבריה: מחיר הפגיעה בזולת]

[קרדיט: מאמר שני מהספר הנפלא שפורסם כאן לראשונה! ארחות דיליה, באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...].

לכתבה הקודמת: כח ההתחלה [לחץ כאן] כל אדם יודע שבכל ראשית והתחלה של תקופה חדשה או זמן חדש, מי שזה עתה התחתן, או בזמן ראשית השנה ובראש חודש, ואפילו בתחילת שבוע או יום, טמון כח נפלא! ומי שיכיר בזה וישכיל לנצל את הכוחות הטמונים ב"ראשית" - בודאי יצליח בכל ענייניו בכלל ובתורה ועבודה בפרט! ונבאר את החשיבות שיש לכל ה"התחלות"...!