כח ההרגל

כח ההרגל

פתח דבר:

נידרש בדברינו לנושא חשוב ויסודי עד למאוד - "כח ההרגל". גדולי ישראל התבטאו בנושא זה בהפלגה גדולה. נבאר את הצד הטוב ואת הצד הרע של ההרגל, מה הם הסיכונים הגדולים בהרגל, ואף נעמיד בפני הקורא עצות כיצד להתנתק מכבלי ההרגל.

"ההרגל - כח חזק בנפש האדם"

נפתח בכמה אמירות חדות מפיהם של גדולי ישראל אשר יעמדו בפנינו כדוגמא לכוחו של ההרגל.

ראש ישיבת סלבודקא הגאון רבי יצחק אייזיק שר זצ"ל אמר: "ההרגל הוא כח חזק בנפש האדם".

הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל אמר בשיחותיו: ניסיון ההרגל הוא מן הניסיונות הגדולים ביותר העומדים בפני עובד ה', כי מצד אחד ישנה תועלת גדולה מהרגלים טובים וכפי שמתפללים אנו בכל יום: "ותרגילנו בתורתך" כי בזה הובטחה שמירת התורה לנו ולדורות שאחרינו. אולם מצד שני בתורה נאמר עונש חמור על חטא ה"מלומדה" וה"הרגל", עונשו גרוע יותר ממה שנכתב בתוכחה, וכדכתיב בישעיה (כט, יג): "ותהיה יראתם אותי מצות אנשים מלומדה לכן הנני יוסף להפליא את העם הזה הפלא ופלא".

מרן הרב שך זצ"ל היה אומר (מחשבת מוסר עמ' רפט): כמדומני שהסכנה הגדולה ביותר לאדם הוא ענין ההרגל - כאשר אדם פועל לפי מה שהוא הורגל.

מדוע בכה האדמו"ר הגאון רבי יואל מסאטמאר זצ"ל? 

מסופר על הגאון האדמו"ר רבי יואל מסאטמאר זצ"ל: 

בדחן אחד שאל אותו בחתונה האם הוא מתיר לו לחקות אותו בפני הציבור על מנת לשמח חתן וכלה, והאדמו"ר זצ"ל השיב בחיוב. האיש עלה על הבמה והחל לחקות באופן מקצועי את תפילותיו ואת דרשותיו של האדמו"ר...

לפתע הבחין הבדחן שהאדמו"ר רבי יואל זצ"ל יושב ובוכה, מיד ירד מהבמה וחש לעבר האדמו"ר רבי יואל זצ"ל תוך שהוא ממלמל: "הלא קיבלתי רשות"?...

"חלילה" - השיב לו האדמו"ר זצ"ל - "אין לך לחשוש פן פגעת בי, לא זו סיבת בכייתי".

מאוחר יותר כאשר נשאל הרבי מסאטמאר זצ"ל מדוע בכה, הוא ענה: שמעתי כיצד הלה מחקה את תנועותיי בעת התפילה ועבודת השם, ושאלתי את עצמי: "אולי גם אני מחקה את עצמי, ואינני עובד את ה' מתוך תחושת התחדשות פנימית אמיתית"? ועל דא קא בכינא...

סכנת ההרגל היא עצומה ורבים חללים הפילה, אדם מסוגל לעבור את חייו בלי עשיית מעשה אחד מתוך פנימיות, הוא רק מתפקד כמכונה הפועלת באופן קבוע...

"לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו"

בספר עם לבבי אשיחה (מאמר מידות האדם) כתב: 

מצד אחד ההרגל משמש את האדם כסולם גדול לעלות בית אל, כי על ידי שעושה מעשים טובים ובקביעות, מעשים אלו נעשים במשך הזמן קנין בנפשו, ותתבטל על ידי זה הבעירה שבלבו לעשות היפך מזה. אמנם מאידך גיסא ההרגל הוא המפסיד הגדול ביותר לעבודת האדם. הוא זה שגורם לאדם בחינה של "מצות אנשים מלומדה", אשר על אדם כזה כותב רבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה (שער ג' אות קס"ט) שהוא מהכת של "עוזבי השם" רח"ל.

ונראה שעל זה התכוון דוד המלך ע"ה באומרו (תהלים כז, ד) "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". דהיינו - מצד אחד השאיפה היא לשבת כל ימי חייו בבית ה', אבל מאידך גיסא לעבוד את ה' מתוך תחושה של "מבקר" - כאילו לא הייתי כאן קודם. 

גם דוד המלך ע"ה הכיר בכך שהאויב הגדול של אדם הוא ההרגל הגורם לו להיעדר תחושת חידוש בעבודת השם.

הרגל טוב והרגל רע

הן אמת שעניין ההרגל הוא כחרב פיפיות, מצד אחד יכול לשמש בעד האדם ככלי המביא להתעלות בעבודת בוראו ובקיום מצוותיו, אבל מאידך גיסא, הוא עלול לדרדר אותו עד לשאול תחתית חלילה.

ומהו החילוק? באיזה אופן ההרגל הוא מעלה וטובה, ומהי העת שהוא רעה חולה לאדם? 

אומר הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל: אם יחבר האדם כוונת הלב להרגל, אזי השילוב בין השניים תועלת גדולה יש בו, אבל כאשר עושים בהרגל שימוש ללא כוונה הוא נהפך לאחד מחסרונותיו הבולטים של האדם.

"חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" 

גדולי עולם כבר עמדו על יסוד זה, וכדוגמא נביא את דברי הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל (משנת רבי אהרן ח"א עמ' רא): 

הרגל טוב הופך את כוחותיו וחושיו של אדם לטוב, וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים קיט, נט): "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך" - אמר דוד המלך ע"ה: רבונו של עולם בכל יום ויום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלוני אני הולך, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות (מדרש רבה ויקרא לה, א). כלומר, על ידי ההרגל חושיו הפכו לטוב, ונמצא אם כן שגם ההתרגלות היא עבודת השם.

אך, מדגיש הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל: הכל תלוי ברוח האדם, שיהיו מעשי האדם באים מן הרוח, שישים לבו לכוון בהם בכדי שלא יהיו כ"מצות אנשים מלומדה".

הגאון רבי יצחק אייזיק שר זצ"ל: "מלומדה" - מעשה בלי מחשבה

הגאון רבי יצחק אייזיק שר זצ"ל מאריך ומבאר נקודה זו:

רבים טועים לחשוב, כי כל מעשי המצוות השגרתיים אשר הורגלנו מעודנו לעשותם וחונכו להם, הם המה ה"מלומדה" אשר הנביא זועק ומתריע כנגדם, וכמו שכתוב (ישעיה כט, יג): "יען כי ניגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבם רחק ממני ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה", ולא היא! טעות גדולה היא בידם!

בוא וראה מה שלמדתנו התורה להתנהג בתמידות במעשי המצוות, כמו המצוה לקרוא קריאת שמע ב' פעמים בכל יום ויום, ללבוש טלית מצויצת כל היום ולהניח תפילין בכל יום ויום. והלוא כל המעשים הללו קבועים בהנהגותינו דבר יום ביומו. וכדרך מצוות קבועות אלו באו אנשי כנסת הגדולה ותיקנו לנו אותו נוסח תפילה להתפלל שלושה פעמים ביום, ותיקנו מטבע לשון קבוע לכל הברכות המלוות אותנו במשך כל היום.

הרי לנו כי אף מעשי המצוות השגרתיים אשר הורגלנו בהם וחונכנו להם מנעורנו יקרים הם בעיני ה' וכך היא דרכה של תורה, וכמו שאמר שלמה המלך ע"ה בחכמתו (משלי כב, ו): "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה", היינו - הרגל את הנער להוליכו בעבודת ה' לפי דרך חכמתו, ואז גם כי יזקין לא יסור מהרגלו זה.

ואם כן האם יעלה על הדעת לומר כי המצוות הנעשים בדרך הרגל אין בהם ממש, כי כולן בכלל "מלומדה"? 

אלא מה היא תביעת ה"מלומדה"?

דבר זה כבר לימדנו רבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה (ש"ג אות ט"ו), וז"ל: "ונאמר על האנשים שאינם עורכים מחשבות להתבונן תמיד ביראת ה' ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה". כלומר: הם נתבעים על כך שהם עושים מעשים מבלי התעוררות של מחשבה.

יוצא אם כן שאין אדם נדרש על שגרתיות מעשיו אלא על מחשבתו בעת עשיית המצות.

החילוק בין הרגל טוב ורצוי לבין הרגל רע הוא - מחשבה! טרם כל מעשה יש לחשוב, לכוון ולהתבונן, ואז ההרגל נהפך למועיל והוא חלק בלתי נפרד מעבודת השי"ת, אבל עשיית מעשים בלי מחשבה אלא כקוף בעלמא, אין דבר רע ממנו!

המשגיח הגאון רבי גדליה אייזמן זצ"ל: "לא ללכת עם השיגרה"!

וכך אמר המשגיח הגאון רבי גדליה אייזמן זצ"ל: כל פעולה צריכה להיות עם מחשבה תחילה, עם פנימיות, עם לב. עבודה בלי פנימיות אינה מתחברת עם האדם!

דרך משל, אדם שקיבל חינוך טוב בילדותו וגדל בסביבה טובה, והוא ממשיך בדרך זו עד שדרכו הטובה הופכת לדבר שבשגרה בלי שימת לב, אזי בבואו לעולם העליון בכדי לממש את העושר הרוחני שעשה בעולם הזה, הוא יופתע לגלות כי ליקט "כמה מטבעות שחוקות" או "כמה מטבעות שפסלתן מלכות", זאת משום שכל פעולותיו היו בחיצוניות, הוא שמר תורה ומצוות בדרך מקרה שגדל בבית שהרגיל אותו לכך, אבל ההון הפרטי שלו אינו שלו! הוא אינו מחובר אליו כלל!

המשגיח זצ"ל נהג לשנן את המשפט הבא ללא הרף: "לא ללכת עם השיגרה"!

נורא למתבונן!

בכוחו של הרגל להשתיק את המלעיגים!

נציין מעלה נוספת בכוחו של הרגל.

איתא במדרש הגדול (שמות פרק ד'): "אמרה לו אשתו (של רבי עקיבא) לך למד תורה.

אמר לה: הלא ישחקו עלי שאני בן ארבעים שנה ואיני יודע כלום.

אמר לו: בוא לעשות פלא.

אמר לה: ומה הוא?

אמר לו: הבא לי חמור שהוא ניזוק בחוליותיו, הביא לה, זרקה על נזקו עפר וזרעה עליו שתלים וצמח, הוציאו לשוק, יום ראשון שחקו עליו, יום שני שחקו עליו. יום שלישי לא שחקו עליו, כך אמרה לו: לך ולמד תורה, היום ישחקו עליך, למחר ישחקו, יום שלישי יאמרו מנהגו כן. מיד הלך הוא ובנו וישב לו אצל מלמד תינוקות.

מכאן רואים דבר - נפלא אומר הגאון רבי חיים זייציק זצ"ל - ההרגל מחזק את כלי הנפש ומאלף את הרעיון, מיישן את המחודש ומרדים ומשתיק את המתמיהים והמבקרים. 

הרי לנו עוד מהתועליות שיש בהרגל - השתקת המלעיגים, וכך יוכל אדם להתגבר ולהתקדם בעבודת הקודש.

ההרגל - האויב הגדול של כל רגש דקדושה

עתה נרחיב מעט ונברר את רעת ההרגל והסכנות הטמונים בו.

ראשית כל עלינו לדעת: ההרגל הוא האויב הגדול של כל רגש דקדושה והתרוממות.

כתוב בפרשת אחרי מות (ויקרא טז, ב) "ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש". ופרש"י זצ"ל: "לפי שגילוי שכינתו שם יזהר שלא ירגיל לבוא".

והרי מי לנו גדול מאהרן הכהן ע"ה, אשר טרם יכנס לפני ולפנים הוא פורש משאר עיסוקיו שבעה ימים, ואף על פי כן הוזהר בכל חומר הדין "ואל יבוא בכל עת אל הקודש", זאת משום שכאש רגילים לבוא למקום, ישנו חשש שיפגום בכבוד ובמורא הראויים למקום בו יש גילוי שכינה.

זהו כח ההרגל - לגדוע כל רגש דקדושה!

כיצד נגשו גדולי ישראל זצ"ל אל הכותל המערבי?

הגאון רבי מרדכי דרוק זצ"ל נתן דוגמא לדבר: 

ידוע שכאשר גדולי עולם כמו הגאון רבי יהושע לייב דיסקין זצ"ל, וכן הרב מבריסק זצ"ל הגיעו לכותל המערבי היו רועדים מלהתקרב אליו, ולכן עמדו מרחוק, קיצרו בתפילתם ועזבו את המקום אשר שכינה לא זזה משם. 

ואילו בימינו אנו נתקלים בתופעה בה אנשים רגילים לבקר בכותל המערבי, אוכלים, שותים, רוקדים ושותים שם "לחיים" וכו'. להיכן נעלם ה"מורא מקדש"? התשובה היא: ההרגל מקהה את החושים!

וכפי שהזכרנו, זה מה שביקש דוד המלך ע"ה: "שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו" - מצד אחד הוא שאף לזכות להיות נטוע בבית ה' במשך כל ימי חייו, אך מאידך גיסא שזה יהיה בגדר "ולבקר בהיכלו" - שההרגל לא יחליש את רגשות הקדושה.

ואכן ביחזקאל (מו, ט) נאמר: "ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער נגב והבא דרך שער נגב יצא דרך שער צפונה לא ישוב דרך השער אשר בא בו כי נכוחו יצא". 

וכתב החסיד יעב"ץ זצ"ל בפירושו על מסכת אבות (פ"א מ"ד): "הקפיד השי"ת שלא יראה את השער ב' פעמים, פן ישוה בעיניו לשער ביתו וקירות הבית לקירותיו".

הרי לנו עד כמה ההרגל מזיק לדבר, שבכוחו להרוס כל רגש של כבוד, קדושה או זהירות.

הטבע - נס מורגל!

עוד מרעותיו של ההרגל: אדם המתרגל לשפע טוב בחייו, אינו מבחין בניסי ה' ובנפלאותיו, והוא אינו נותן לו הודיה על טובותיו העצומים.

וכך אומר הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו ח"ד עמ' שלט): אילו היינו נתקלים ב"תופעה חד פעמית" שלוקחים גרעין חיטה ומטמינים אותו בקרקע רכה, ושופכים עליו מים רבים עד שהגרעין נרקב לחלוטין, ואז כעבור זמן - מתוך הגרעין המת והרקוב בוקעים אט אט חיים חדשים - שבולת שלמה הכוללת כמה וכמה גרעינים! האם לא היינו תמהים על כך כמו על נס תחיית המתים ממש?

מהו הטעם שאין אנו רואים בזה נס? מדוע אנו מכנים זאת "טבע" ואין אנו מתפעלים ומתעוררים מכך לראות את מעשי השי"ת ונפלאותיו - "על נסיך שבכל יום עמנו"? למה הניסים הללו אינם משפיעים עלינו להתחזק באמונת השם ובהכרת גדולתו וגבורותיו?

רק מפני כח ההרגל!

כי באמת אין שום הבדל בין נס לטבע, גם הטבע הוא נס נפלא. אלא שאיננו פועל רושם בקרבנו מפני שהורגלנו בו!

כללו של דבר, הטבע - נס מורגל!

"ונפשנו קצה בלחם הקלוקל"?!...

דוגמא נוספת לכך ניתן לציין את פרשת ירידת המן. 

כאשר הקב"ה המטיר לבני ישראל במדבר ברוב טובו וחסדו את הלחם הפלאי - "לחם מן השמים דבר יום ביומו" (שמות טז, ד), ותחת להכיר בהטבה העצומה והנס הנפלא שעשה ה' אתם, בני ישראל התלוננו בפני משה רבינו ע"ה ואמרו לו (במדבר יא, ו): "ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו". ועוד הוסיפו ואמרו (במדבר כא, ה): "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל" - כלומר המן היה פחות חשוב בעיניהם מלחם רגיל!

ומדוע היה כך? וכי לא הרגישו שזהו "לחם אבירים" - לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו (עי' מס' יומא דף עה:)?

התירוץ לזה מצוי בדברי רש"י זצ"ל (במדבר יא, ו): הם אכלו מן בשחר ומן בערב - כלומר, גם לנס המופלא ביותר ניתן להתרגל, וממילא חשיבותו ירדה בעיניהם, עד שלא זו בלבד שלא הכירו בטובה הגדולה ובנס המופלא אלא הם אף התלוננו עליו!

נורא למתבונן!

ההרגל מקשה לחזור בתשובה ולהתקרב אל השי"ת

נפרט עוד אחת מרעותיו של כח ההרגל - הוא מעכב בפני האדם להתקרב אל הקב"ה.

כתוב בתורה (דברים ל, יא - יד): "כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא וגו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו". הרמב"ן זצ"ל מבאר שהדברים נאמרו על מצות התשובה, לומר שהיא איננה מכוסה מהאדם ולא רחוקה ממנו, אלא קרובה אליו מאוד לעשותה בכל עת ובכל מקום.

שואל ראש ישיבת מיר הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל: אם אכן מצות התשובה כל כך קרובה אלינו, מדוע בני האדם אינם שבים בתשובה על חטאיהם? הלוא עינינו רואות שאין איש ניחם על רעתו, הגם שדרך התשובה קרובה ביותר לאדם, ודי באמירה בפיו ובהרהור הלב על מנת לשוב בתשובה שלימה.

וביאר בשם הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל: האויב הגדול ביותר של האדם הוא ה"הרגל". כי למרות שאדם יודע היטב כי דרכו רעה וחטאיו מרובים, אינו שב בתשובה וממשיך בדרכו הרעה, מדוע? כי אט אט כבר התרגל למצבו הגרוע והוא איננו חש ממנו כל זעזוע.

אכן דרך התשובה קרובה היא עד מאוד, אלא שרוב ההרגל מקהה את רגש התפעלות הנפש, ושוב רחוק הוא ממנה עד שנדמית לאדם כאילו היא מצויה בשמים ומעבר לים.

המורגל ברע במשך ימות השנה קשה לו להשתנות באלול

הגאון רבי חיים פרידלנדר זצ"ל מנה פעם בשיחתו את הסיבות המונעות את האדם מלהתקרב להשי"ת, ובראש ובראשונה הזכיר את ההרגל השולט על האדם, כי כאשר התרגל לדרך מסוימת קשה לו עד מאוד לסטות ממנה. 

מי שמורגל במשך כל ימות השנה ברע קשה לו להשתנות כאשר מגיע חודש אלול!

כח השפעתו של ההרגל הוא כה חזק, שגם כאשר התרגל למצבים שאינם נוחים עבורו והוא סובל מהם, בכל זאת הוא מונע ממנו מלעשות שינוי.

"אהבתי את אדוני... לא אצא חופשי" - איך יתכן הדבר?!...

נביא על כך נקודה נפלאה הנלמדת מפרשת עבד עברי. 

כתוב בתורה (שמות כא, ה): "ואם אמור יאמר העבד אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני לא אצא חפשי". נתבונן נא בדברים:

כיצד יתכן שעבד הכפוף לאדוניו תתפתח אצלו אהבה כזו אל רבו מעבידו עד שימאן ויסרב לצאת בבוא העת אל החופש, ועוד יצהיר על כך ויכריז גלויות: "אהבתי את אדוני... לא אצא חופשי"?

הלוא האדון שולל מן המשועבד אליו את כל ערכו וגאוותו האנושית, את כל רגש האנוכיות העצמית שלו. הכיצד עוד יתרפס ויתגעגע אליו, ויכוף בפניו ראשו עד כדי קבלה מרצון של שעבוד ושפלות עד דיוטא התחתונה. האם אינו רואה כיצד מתייחסים אליו בני החורין שסביבו, אלו מבטים מלאי בוז ושאט נפש הם שולחים לכיוונו? מה עוד וכל זמן שהוא עבד גם דיני התורה והמצוות שלו שונים לזילותא ולריעותא, מלבד מה שהוא ניתן למשיסה לשרירות לבו של האדון. 

היאך נבין את סוד עמקי הנפש של אדם זה? זו פליאה גדולה עד למאוד!

אבל, ביאור הענין הוא - אמר הגאון רבי חיים זייציק זצ"ל: עלינו ללמוד מכך על כח ההרגל. כל פעולה מתמדת הנמשכת כמה שנים, נהפכת לקנין טבעי ונפשי שקשה עד בלתי אפשרי לנתקו מחיבורו אל הנפש. כח ההרגל נעשה נטוע ומורכב בתוך מערכי לב האדם, עד שקשה מאוד להתגבר עליו. 

הרגל שכזה עלול לטמטם ולעמעם אפילו את הרגש האנושי הפשוט ביותר שנטע הקב"ה בתכונות האדם. זהו הכח הפועל בעבד המשועבד, שהעבדות נעשתה להרגל אצלו - דבר שבטבע, עד שאינו סובל יותר מנחיתות ושפלות הכרוכה בעבדות ואין לו כל בושה ממצבו, אדרבה! הוא שמח ומאוהב בו!

על כל צללי האפלה שבעבדות תכסה אהבת ההרגל!

נורא!

מדוע יש צורך להעמיק הגיהנם עוד ועוד?...

בנותן טעם לציין את דבריו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל: 

מצינו בחז"ל במסכת שבת (דף לג.) "כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהנם". ויש לשאול: אם נגזר עליו עונש גיהנם והוא כבר מצוי בו, האם לא די בכך? מדוע צריך "להעמיק" לו את הגיהנם? 

וצריך לומר: כח ההרגל טבוע באדם כל כך עד אשר אפילו לגבי עונשי גיהנם, יש חשש שהרשע "יתרגל" אליהם, ולפיכך מטלטלים אותו שוב ושוב למעמקי הגיהנם, כדי שלא יתרגל למצבו!

הפלא ופלא!

המורגל בדבר רע גם אם ירצה - קשה לו להשתנות!

ישנה מחשבה מצויה אצל רבים: למרות שההרגל סכנותיו מרובות והוא עלול להוביל את האדם עד לדיוטא התחתונה, בכל זאת השליטה עליו היא בידיהם, ואם רק יקבל החלטה לעצור ולשנות את הרגלם, יתאפשר להם הדבר. 

אך מחשבה זו בטעות יסודה, והאמת תורה דרכה: מי שמתרגל לדבר יהיה לו קשה עד למאוד למרות רצונו העז לשנות ולהפוך את הרגליו.

כך כותב הרמח"ל זצ"ל בספרו מסילת ישרים (פרק ט'): "ומי שמרגיל עצמו למנהגים האלה (לבקש מנוחה ונוחיות) איננו אדון בעצמו לעשות היפך זה כשירצה, כי כבר נאסר רצונו במאסר ההרגל הנעשה טבע שני". כלומר - המרגיל עצמו במידת העצלות לא יוכל להשתחרר ממאסר ההרגל למרות שיהיה לו רצון להשתחרר.

בספר מכתב מאליהו המשיל את הדבר לרכב הנוסע בכביש, אשר גם אם תופסק פעולת המנוע היא תמשיך לנוע ולהתקדם, זאת משום שהגלגלים ממשיכים בתנועתם, אף על פי שכח ההנעה הסתלק ועבר...

כך גם כח ההרגל, אדם נע על פיו גם כאשר הרצון שהביא אותו להרגל זה חלף ועבר. 

אין לאדם שליטה על הרגליו והנהגותיו!

כח ההרגל של טיטוס הרשע ובלעם הרשע

בספר אור חדש (פרשת בלק) הביא ליסוד זה שתי הוכחות: 

הגמרא במסכת גיטין (דף נז.) מספרת שכאשר אונקלוס רצה להתגייר, הלך להתייעץ בדבר עם טיטוס ובלעם. העלה את טיטוס באוב, ושאלו איזו אומה חשובה בעולם האמת? ענה לו: ישראל. שוב שאל אותו האם כדאי להידבק בישראל בעולם הזה? השיב לו טיטוס: לך תתגרה בהם תריב עמם בעולם הזה, ואז תהיה לראש כי כל המיצר לישראל נעשה ראש.

חזר והעלה את בלעם נביא האומות באוב ושאלו: איזו אומה חשובה בעלמא דקשוט? אמר לו: ישראל. הוסיף לשאול: האם כדאי לידבק בהם בעולם הזה? השיב לו בלעם הרשע: לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים. עד כאן דברי הגמרא.

וקשה עד מאוד להבין: מה עובר על טיטוס ובלעם? הם כבר בעולם האמת, הם מודים בפה מלא על חשיבותו של עם ישראל בעולם הבא, כיצד אם כן מייעצים את אונקלוס להיות מיצר לישראל ולהתרחק מהם? ועוד: בעולם האמת כבר מת היצר הרע מקרבם ובטלו מהם המידות הרעות, ומפני מה יעצו לאונקלוס לעולל רע לישראל ולא לדרוש שלומם כל הימים?

ובהכרח שמכח ההרגל היה טבוע בהם הרוע כל כך, מידותיהם הרעות והמושחתות הפכו לחלק מישותם, עד שדעתם לא השתנתה אפילו בעולם האמת!

הרגל בעל שנים רבות עושה את שלו עד שאפילו מבלי כוונה ומחשבה הם נוטים לרע, ולכן הגם שהודו בחשיבותם של בני ישראל והם יושבים שם ברומו של עולם ומכירים ויודעים את האמת, אולם נשתרשו כל כך בחטא עד שקשה להם לעשות דבר בניגוד לטבעם והרגלם.

נורא!

"רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרים" - מדוע?

כעין זה מצינו בגמרא במסכת עירובין (דף יט.): "רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרים". 

ושוב עלינו לשאול את עצמנו: האיך יתכן שאפילו בזמן שרואים את עוצמתו של הגיהנם והאש השורפת השרויה בקרבו, כאשר אל מול העין עומד משפטי ועונשי הרשעים - גם אז הם אינם מתחרטים וחוזרים בתשובה שלימה? 

אולם כפי שאמרנו, גם במצב בו הרשעים רוצים בכל ליבם לחזור בתשובה והם מלאי חרטה על כל החטאים והעבירות, אבל מכח הרגל החטא אין בכוחם לחזור! הם אינם מסוגלים להשתחרר מכבלי ההרגל! אותו הרגל אשר הם עצמם אימצו כל ימיהם להיות שקועים בחטא ובתאוות היצר.

מדוע אנשי דור המבול לא חזרו בתשובה?

נביא מימד נוסף על סכנתו של ההרגל:

הקב"ה מצווה את נח לבנות תיבה במשך מאה ועשרים שנה. וכבר פירש רש"י זצ"ל (בראשית ו, יד) מדוע הטריח הקב"ה את נח בבנין התיבה למשך זמן כה רב, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה וישאלו אותו: מה זאת לך? והוא יאמר להם: "עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם", ושמא יגרום להם הדבר להרהורי תשובה.

ואכן יש להתפלא, כיצד הדבר לא השפיע מאומה על אף אחד מבני דור המבול? הלוא כולם ידעו שנח הוא צדיק הדור, ואם הוא בעצמו אומר להם בנבואה שבעוד מאה ועשרים שנה יבוא מבול לעולם אשר עתיד להחריב את הכל ולהמית כל חי על פני האדמה, הידיעה הייתה אמורה לזעזע את לבבם, ובכל זאת לא מצינו שהדבר גרם אפילו לאדם אחד לחזור בתשובה, והדבר אומר דרשני.

אומר היה הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל: מכאן לומדים אנו לימוד נפלא, יתכן שבהתחלה לא חזרו בתשובה כי חשבו שנותר עוד הרבה זמן - מאה ועשרים שנה... וממילא גם כאשר התקרב הזמן עוד ועוד, כבר הורגלו לראות את נח עוסק בתיבה שנים רבות, ולפיכך התעסקותו בתיבה לא עשתה עליהם שום רושם.

למדנו אם כן שאדם איננו חוזר בתשובה למרות שהוא יודע בוודאות שעתידה פורענות לבוא עליו מחמת חטאיו, מפני שמידת ההרגל שולטת בו!

עצות ודרכים לשנות הרגלים

נותר לנו לבאר מה הם העצות והדרכים בהם ניתן לנו לנקוט על מנת להשתחרר מאחיזתו של ההרגל, ובכך נזכה להינצל מסכנותיו ורעותיו הכרוכים בו.

הן אמת שמצינו בספרים כמה עצות מועילות, ונשתדל לציין את חלקן.

"משנה עיתים ומחליף את הזמנים" - חסד של הקב"ה!

ראשית כל: עלינו להכיר את החסד הגדול שעשה הקב"ה איתנו ונתן לנו כלי המסייע להיחלץ מכח ההרגל - חילוף העתים והזמנים.

וכך היה אומר הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל (משנת רבי אהרן ח"א עמ' יב): מהטובות של הקב"ה על האדם, הבריאה המיוחדת של חילוף הזמנים - יום ולילה, קיץ וחורף וכיוצא בזה. והתכלית המבוקשת בזה שלא יתבלה האדם במצב תמידי אחד. 

חילוף הזמנים גורם שינוי הרגשים, מגוון של פעולות ותפקידים, והוא מביא להתחדשות ברגשותיו ובמעשיו.

להרגיל עצמו ארבעים יום רצופים!

כעצה נוספת נצטט מדברי הגאון רבי אלימלך מליז'ינסק זצ"ל (צעטיל קטן אות ט"ז):

"האדם לא נברא בעולם, רק לשבר את הטבע, לכן יזרז את עצמו לתקן מידותיו, כגון מי שנולד בטבע של עקשנות ישבר את טבעו ארבעים יום רצופים - לעשות דוקא להיפך ממה שיעלה במחשבתו. וכן מי שבטבע עצל - ירגיל את עצמו מ' יום רצופים לעשות כל דבר בזריזות, הן בהולך לשכב על מיטתו הן לקום בבוקר ממשכבו הן בזריזות לבישת בגדים ונטילת ידים ולנקות את גופו...

וכן מי שטבעו ביישן מהחלק של בושה רעה - ירגיל את עצמו ארבעים יום להתפלל דוקא בקול רם. וכן מי שטבעו אינו מתמיד בלימודו ירגיל את עצמו גם כן ארבעים יום וילמוד יותר מהרגל שלו... ומשם ואילך מן השמים יעזרוהו להיות מוסיף והולך בשבירת מידות הרעות עד תומם", עכ"ל.

כלומר כח מיוחד טמון ב"ארבעים יום" לשנות ולהפוך הרגליו של אדם, והדבר מועיל לכל אחד ואחד באשר הוא ולכל הרגל או מידה. 

רק ישים אל לבו לתנאי זה - על העבודה להיות ברציפות ללא הפסקה במשך ארבעים יום.

ארבעים יום - יצירה חדשה!

ההסבר לכך שכל דבר הנמשך ארבעים יום בכוחו לעקור הרגלים ישנים, יש לומר על פי מה שכתב בספר "להעיר להורות ולהשכיל": 

מובא בראשונים שמראש חודש אלול ועד יום הכיפורים ישנם ארבעים יום, והטעם: לפי שתקופה זו דומה ליצירת הולד, וכשם שיצירת הולד נשלמת בארבעים יום - כן הוא ביצירת הנפש, כי בעלי תשובה הם כ"קטן שנולד דמי", ולכן ראוי להקדים טרם בואו של יום הכיפורים בעבודת התשובה הנמשכת ארבעים יום.

לפי זה נמצינו למדים שכל יצירה חדשה מתהווה ונבראת במשך ארבעים יום, וכשם שיצירת החומר הוא ארבעים יום, כך גם יצירת הרוח. 

כך גם מי שרוצה לשנות הרגל כלשהו, גם אם מדובר בהרגל בעל שנים רבות שנהפך לו לטבע שני, בכל זאת באמצעות הרגל נגדי הנמשך ארבעים יום, יצליח לשרש אותו ולשנותו מפני שתקופה של "ארבעים יום" היא יצירה חדשה בנפשו.

כח ההתחדשות לעומת כח ההרגל

עצה לשבירת ההרגלים: הפעלת כח ההתחדשות. 

היינו - אף על פי שמצד האברים והחושים מדובר במעשה שיגרתי למדי, הוא כבר הניח תפילין והתעטף בציצית מאות פעמים, ברך ברכת המזון מאות פעמים, אף על פי כן יכול האדם להרגיש כאילו המעשה נעשה בפעם הראשונה בימי חייו!

האדם מסוגל להטביע חותם של ראשוניות והתחדשות על עניינים החוזרים על עצמם בלי סוף! אם רק יתבונן במחשבתו טרם הוא ניגש לקיים מצוות, והוא אינו עושה "מצות אנשים מלומדה" (מתוך ספר הארת דרך).

בספר שפתי חיים (מועדים ח"ג עמ' כה) מועתקות הקבלות שקיבל על עצמו הגאון רבי חיים פרידלנדר זצ"ל, ואחת הקבלות היא כדלהלן:

"לחשוב מקודם - שאני הולך לעשות רצון קוני, ועל ידי העבודה הזאת אני עושה תיקון בבריאה ונחת רוח ליוצרי שעדיין לא נעשה מעולם, ומגיע לעולמות עליונים. על ידי מחשבה זאת אוכל לעקור ההרגל וקטנות המוחין שממיתים את פנימיות המצוה".

וכן יוצא מתוך דברי הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל: העיון וההתבוננות - הם הכלים בהם ניתן לבטל את השפעתו הרעה של ההרגל. כל דבר אשר יעיין בו האדם ימצא בו חידוש הן בהלכה הן באגדה, הן בתפילה והן בקריאת שמע. וכן בכל דבר מצוה אם יכין אדם עצמו אליה ויחדש הבנה בכוונתו אשר יכוין בה וימצא חידושים בהידור המצוה, אז תהיה כמו חדשה אצלו.

למדנו אפוא שבאמצעות התבוננות במעשי האדם ניתן לעקור ולשנות את רעת ההרגל.

עסקנו במאמר זה בכוחו העצום של ההרגל, הסברנו מהו הרגל טוב ורצוי ומהו הרגל רע שמצווים אנו לעקור מקרבנו, עמדנו על רעת ההרגלים וסכנתם הרבה, והצגנו גם כמה עצות מועילות בכדי לשנות הרגלים הרעים.

ה' יעזור שנזכה לקיים את כל מצוות הבורא וללכת בדרכיו מתוך הבנה והתבוננות ולא כ"מצוות אנשים מלומדה".

(נ.ב. להשלמת הענין ראה הרצאת הרב שליט"א: 'כוחו של הרגל לרעה ובטובה' תיאטרון גבעתיים, 28.03.2024)

[קרדיט: מאמר 5 מהספר הנפלא שפורסם כאן לראשונה! ארחות דיליה, באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...].

לכתבה הקודמת: כוחן של דמעות [לחץ כאן] מאמר מיוחד להנהגה נכונה שאינה מדוברת כ"כ בשיחות המשפיעים - הדמעות. כפי שהתבטא המשגיח הג"ר נתן וואכטפוגל זצ"ל: זה ענין שלא מדברים עליו כלל, אך בתורה ובחז"ל מבואר שהוא עיקר גדול בעבודה! נבאר את חשיבות הדמעות וכוחן העצום, כיצד הן פועלות בשמים ונוכיח שאין דמעה שהולכת לאיבוד, ושרק ע"י ניתן לבנות ולהצליח!