קנין מ"ג - "שומע ומוסיף"

קנין מ"ג

"שומע ומוסיף"

פתח דבר:

שלוש חלוקות ישנן בכלל קנין זה של "שומע ומוסיף", ונבאר את הדברים בהמשך בעזרת השי"ת. נתבונן גם בגודל החשיבות של השומע ומוסיף, נוכיח מדברי רבותינו ז"ל שמי שאינו בגדר "מוסיף", בהכרח שירד ממדרגתו שנמצא בה, וגם הוא גורם לעצמו כמה רעות רח"ל.

"שומע ומוסיף" - לעולם אינו קץ בדברי תורה

נפתח בפירושו הראשון של המדרש שמואל, וזה לשונו: "כי לעולם הוא שומע דברי תורה מפי החכמים, ועם כל זה אינו קץ בה, רק מוסיף עוד לשמוע מאהבה וחיבה רבה".

פירוש דבריו, למרות שהלומד כבר שמע ולמד ויודע את הדברים על בוריים, בכל אופן מוסיף והולך בשמיעתו. הנהגה זו נחוצה היא עד למאד לקנין התורה.

מדוע גדל רבי ירוחם זצ"ל יותר משאר תלמידי הסבא מקלם זצ"ל?

סיפר הגאון רבי דוד פוברסקי זצ"ל: בשעה שהסבא מקלם זצ"ל נפטר לבית עולמו, הוא השאיר אחריו תלמידים רבים, בין תלמידיו היו אף גדולים מאוד, אך המשגיח רבי ירוחם ממיר זצ"ל עלה על כולם. 

התבטא על כך רבי הירש ברוידא זצ"ל חתנו של הסבא זצ"ל, שסיבת גדלותו המופלגת של המשגיח רבי ירוחם זצ"ל נבעה מהסיבה הבאה: כאשר שמע דברי מוסר, למרות שכבר שמע אותם פעם אחת, חזר ושמע שוב, ואף מוכן היה לחזור ולשומעם בפעם השלישית באותה מידת הקשבה של הפעם הראשונה, לכן הוא גדל!...

כיצד היה בוחר הגר"א זצ"ל חברותא?

וידוע מהנהגת הגאון מוילנא זצ"ל, שכאשר ביקש ללמוד עם חברותא, היה לומד עמו איזה ענין וחוזר עליו פעמים רבות אין ספור בכדי לראות אם הלה קץ בתלמודו. ורק מי שיכול היה ללמוד מאות פעמים את אותו הנושא, ולא התלונן שנמאס עליו השינון, בו בחר הגר"א זצ"ל ללמוד עמו בחברותא!

ונראה שמהות הקנין תורה של "שומע ומוסיף" הוא, שעל ידי שחוזר שוב ושוב על משנתו, הדבר מצביע על אהבת התורה הבוערת בקרבו.

גודל מעלת תלמידו של רבי פרידא

ידוע המעשה המובא בגמרא במסכת עירובין (דף נד:) שרבי פרידא היה לומד עם תלמיד אחד, וכל דבר חזרו עליו ארבע מאות פעם עד שאותו תלמיד הבין.

פעם אחת באו לקרוא לרבי פרידא לדבר מצוה, לאחר שרבי פרידא למד עם תלמידו ארבע מאות פעם, אמר לו תלמידו שלא הבין את הנלמד, שאלו רבי פרידא: מה קרה היום שאינך מבין? ענה לו אותו תלמיד: מפני שבאו לקרוא לך לדבר מצוה הסחתי את דעתי מהלימוד, כי מחשבתי היתה נתונה לכך שבכל רגע הינך הולך, אמר לו רבי פרידא: מעתה אל תסיח את דעתך ואלמד איתך עוד ארבע מאות פעמים, ואחר שלמדו שמונה מאות פעם הבין התלמיד את הנלמד. 

יצתה בת קול לרבי פרידא ואמרה לו: 'מה רצונך? שיוסיפו לך על חייך ארבע מאות שנה, או שתזכה אתה ודורך לחיי עולם הבא?'

רבי פרידא בחר בחיי עולם הבא לו ולדורו.

אמר להם הקב"ה: תנו לו זה וזה!

הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ראש ישיבת מיר, היה רגיל לומר לתלמידיו: חז"ל אמנם העלו על נס ושיבחו את סבלנותו של רבי פרידא, אבל האמת - אמר הגר"ח זצ"ל, אני מתפעל מהתלמיד! ארבע מאות פעם לשמוע את אותו שיעור... כזו אהבת תורה... 

כי כשבוערת התשוקה "להוסיף" תמיד על הלימוד בין בלימוד חדש ובין בחזרה נוספת על הנלמד, בזה מראה הלומד את אהבתו לתורת ה', ואם כן פשוט שמי שאוהב את התורה, היא תיספג בדמו ובעצמותיו.

ה"תוספת" מגלה אהבה וחיבה

וראיתי בספר בני חיל שהביא את דברי הגאון רבי זלמן סורוצקין זצ"ל בענין "תוספת שבת", ויסודו שכל ענין ה"תוספת" שאדם מוסיף מדיליה מבטאת את האהבה והחיבה שרוחש הוא אל הדבר, וזה תורף דבריו:

בתפילת שבת אנו אומרים: "טועמיה חיים זכו", ונראה לפרש שלשון זה מתייחס לתוספת שבת. משל למה הדבר דומה, כאשר מגישים לפני אורח תבשיל, אם מוצא חן בעיניו וערב הינו לחיכו הרי הוא אוכל כל אשר הגישו לפניו, ואף יבקש: אפשר במטותא לקבל עוד מעט ממנו? אך אם האורח אוכל וחיש מושך את ידו מן הקערה, אות הוא שהמאכל אין בו לא טעם ולא ריח.

כשנתן הקב"ה לישראל מתנה טובה "ושבת" שמה, אם ברצוננו לדעת האם אכן מוצאת חן מתנה זו בעיניו של יהודי זה או אחר, הרי שאם מבחינים אנו שהוא איננו "אוכל" את מה שהניחו לפניו, ומשייר מעט בתחילתה ובסופה של השבת, כי הוא מאחר לבוא וממהר לצאת ממנה, התנהגותו מלמדת אותנו ש"המתנה" לא מצאה חן בעיניו, אבל אם הינו מקדים לקבל עליו את השבת ומוסיף עליה בצאתה, בבחינת שואל מנותן התורה "הב לי עוד", נראה בעליל מהנהגתו כי הוא מוצא בשבת טעם טוב.

הוא הדין בלימוד התורה. מי שבאמת "אוהב" את התורה, אז הוא מבקש ממנה עוד ועוד, ואפילו מאותה סוגיא שכבר למד ומכירה על בורייה, כל זמן שממשמש מוצא בה טעם חדש. הנהגה זו נכללת בקנין התורה של "שומע ומוסיף".

הטעם שמתחילים ב"בראשית" בשמחת תורה

על פי יסוד זה נראה ליישב מה שתמה הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א (מובא בספר אסיפת שמועות): מנהג נפוץ בכל בית ישראל בשמחת תורה שתיכף כשמסיימים את התורה ב: "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב) פותחים בקריאה ב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" (בראשית א, א). והטעם לזה איתא בטור (אורח חיים סימן תרסט) כדי שלא יהיה פתחון פה לשטן לקטרג ולומר, כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד.

וצריך ביאור מאי אכפת לן מה יאמר השטן, הרי יודע כל מחשבות צופה ומביט שאין אנו שמחים כי נפטרנו מהתורה ח"ו, אלא שהשמחה נובעת בגין הזכייה הגדולה שנפלה בחלקנו לסיים את כל התורה, וכי יש לחוש שהשטן ירמה כביכול את הקב"ה? ואם דבריו של השטן אכן מתקבלים מה תועיל ההתחלה מ: "בְּרֵאשִׁית"?

אבל על פי הנתבאר יובן הדבר היטב. כי באמת במה שאנו מתחילין לקרוא את התורה שוב מ: "בְּרֵאשִׁית" אנו מגלים דעתנו שלא זו בלבד שאנו קוראים ועוסקים בתורה בגלל הציווי של "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח) אלא כתוצאה מאהבת התורה ושמחתה, ולכך אנו מתחילים לאלתר שוב מתחילת התורה. ובזה קטרוגו של השטן בטל מאליו, כי כשישנה אהבת תורה יש הכל!

מדוע השונה פרקו מאה ואחת פעמים נחשב עובד ה'?

על פי זה אפשר לבאר באופן נוסף את דברי הגמרא במסכת חגיגה (דף ט:): "אמר ליה בר הי הי להלל: מאי דכתיב (מלאכי ג, יח) "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" - שאינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד".

והתמיהה מפורסמת, וכי מפני פעם "אחת" שהוסיף ללמוד נקרא "עֹבֵד אֱלֹהִים" לעומתו של מי ששנה את פרקו מאה פעמים, שאמנם נחסר לימוד אחד ויחיד, האם בעקבות כך הינו בבחינת "לֹא עֲבָדוֹ"?!

אבל לדברינו נראה לומר שהמבדיל בין השונה פרקו מאה פעמים למאה ואחת אינו רק בכמות ובסכום הפעמים שהם שנו את פרקם, אלא יש כאן אבן בוחן לאהבת השם ולתורתו של שניהם! כי מי שמסוגל לחזור פעם נוספת על פרקו אחרי שכבר למדו מאה פעמים, בהכרח שבוערת בקרבו אהבת ה' עזה וגדולה עד שיאה ונאה לו התואר "עֹבֵד אֱלֹהִים".

הרב שך זצ"ל השתוקק לשמוע שוב את הרב מבריסק זצ"ל

מספרים על מרן הרב שך זצ"ל שנכנס פעם למעונו של הרב מבריסק זצ"ל, ושמע ממנו איזה דבר תורה שהתחדש לו. לאחר שסיים הרב מבריסק זצ"ל את דבריו, השתוקק הרב שך זצ"ל לשמוע שוב את חידושו של הרב, אך לא ההין לבקשו כי חשש שאין זה מדת דרך ארץ לבקש את הרב לשוב שנית על הדברים.

מבני הבית נודע להרב שך זצ"ל כי תלמיד חכם מסויים אמור לבקר את הרב מבריסק זצ"ל, רבינו הניח כי מן הסתם מרן הרב מבריסק זצ"ל יחזור בפניו על הדברים. אך כיון שחש שאין זה מכובד להמתין בבית עד לבואו, הוא יצא והמתין בחוץ.

היה זה ליל חורף ירושלמי קר ומקפיא עצמות. אך רבינו זצ"ל אינו חש בכלום, הוא עומד וממתין עד שהגיע אותו תלמיד חכם, ויחד עמו נכנס פעם נוספת לבית על מנת לשמוע שוב את דברי התורה של הרב מבריסק זצ"ל.

זוהי אהבת תורה צרופה, וכולנו צריכים לשאוף שנזכה לה!

וזהו "שומע ומוסיף" שגם אחרי שכבר שמע את דבר התורה ההוא, מוסיף לשמוע אותו עוד הפעם.

אף ששותה את דבריהם עדיין הוא בצמא

וראיתי דבר נפלא להגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל בספרו רוח חיים (פרק א' משנה ד'), ואלו דבריו: איתא במשנה שם: "וֶהֱוֵי שׁוֹתֶה בַּצָּמָא אֶת דִּבְרֵיהֶם". 

ודקדק הגר"ח זצ"ל מדוע כתוב בצמא ולא כתוב כצמא. הדבר מלמדנו שעל הלומד להיות במצב של צמאון לתורה. ולא רק "כצמא" (בכ"ף הדמיון) שמתפרש הדבר על דרך הדמיון, וכמאמר חז"ל במסכת תענית (דף כ.) "הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" (איכה א, א) ולא אלמנה ממש. ולכן אמר "בַּצָּמָא", שיהיה כשותה מים מלוחים, כל אשר ישתה יותר יוסיף צמא ביותר.

כן היא דרכה של תורה, כל מה שילמוד יותר ינעם לו ויתאווה לדעת תורת אלוקיו. וזהו שאמרו "בַּצָּמָא" רוצה לומר: אף ששותה עדיין צמא!

ממוצא הדברים אתה למד שהקנין של "שומע ומוסיף" הוא בבחינת גלגל החוזר, כי ככל שהוא "מוסיף לשמוע" עוד, הרי גודל צמאונו לדברי תורה גורם לו לרצות להיות שוב "שומע ומוסיף", וכן הלאה.

"שומע ומוסיף" - שומע מרבו ומוסיף נופך משלו

עוד פירש במדרש שמואל ש"שומע ומוסיף" היינו - שבכל דבר מה ששומע מרבו הוא מוסיף נופך משלו, וכן אמר שלמה המלך ע"ה (משלי א, ה) "יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח", שמדרך החכם לטרוח ולהתייגע על שמועתו שקיבל מרבו עד שיוסיף בה לקח מדיליה בבחינת "שומע ומוסיף".

וכעין זה פירש הלחם שמים שדרך החכם להוסיף תמיד על מה ששמע, וכדכתיב במשלי (ט, ט) "תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד".

המוסיף משלו - סגולה לזיכרון

ואחד מהתועליות שיש במידה זו, מבואר בספר חלק יעקב, כי מדרכה של תורה כשאדם שומע לראשונה דבר חידוש הוא שש ושמח בו, אכן כעבור זמן מה הדבר מש מזכרונו, מכיון שהשכחה מצויה בנו, ומה יעשה אדם החפץ שהדברים ישתמרו בזכרונו?

העצה לזה היא שכאשר ישמע דבר תורה, ישתדל "להוסיף" עליו שיאיר בו לעצמו איזו נקודה בין בהלכה ובין באגדה, ועל ידי זה יזכור את החידוש, כי כלל ידוע "רוצה אדם בקב שלו". והיינו דכתיב (ירמיה לא, כ) "הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים" - עשה לך סימנים משלך לדברים ששמעת ועל ידם תזכרם.

זה תורף הקנין של "שומע ומוסיף", שבאמצעות ההוספה בכלי המחשבה שלו, אפילו בנקודה או סברה אחת מעבר למה ששמע, יזכור את הדבר ששמע ולא ישכחהו, וכך יקנה התורה.

הקב"ה שמח בתלמיד המוסיף מדיליה

ודבר נפלא ראיתי להחתם סופר זצ"ל (על התורה פרשת חיי שרה), שהקב"ה שש ושמח במה שאנו מוסיפים נופך משלנו על דברי התורה הנלמדים בידינו. 

ויסוד דבריו, שהרי אמרו חז"ל: "יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים". ויש לשאול מדוע בתורתן של בנים חביבים קיצרה תורה, הסיבה לכך כי לגודל אהבתו של הקב"ה את ישראל, כמו אב האוהב את בנו מחמדו, ובשעשועו עמו חד לו חידה, ואם מצא הבן את פתרונה שמח עמו ונותן לו שכר, כן אבינו אב הרחמן אם מוצאים אנו צפונות ורמזי התורה, הקב"ה שמח עמנו, וחדי בפלפולא ונותן לנו שכר על זה. 

ומזה למדנו כמה יש עלינו להאריך ולפתור את הטמון בתורת ה', כי הקב"ה שמח עמנו ואנו מראים אהבתנו אליו.

מה מסר הסטייפלער זצ"ל בשיעורו?

וכך נהגו גדולי ישראל, וכמו שמסופר (בספר תולדות יעקב) על רבינו הסטייפלער זצ"ל שבהיותו ראש ישיבת נובהרדוק בפינסק, היה מוסר שיעור של דף גמרא מדי יום ביומו, פעם או פעמיים בשבוע היה מפלפל עם תלמידיו בעניני המסכת הנלמדת. לימים כשסח על אותה תקופה, סיפר: לא בכל פעם היו בפי חדושים או מערכה, מה עשיתי? הייתי נוטל ענין מספר "שער המלך" וכדומה, והוספתי לו מעט נופך משלי. ולעתים בזה הסתכם השיעור.

מה בין "בשמיעת האוזן" ל"שומע ומוסיף"?

והלום ראיתי שהמשגיח רבי מתתיהו סלומון שליט"א העיר על קנין זה של "שומע ומוסיף", לכאורה מה התחדש בו, הרי כבר שנינו בריש המשנה את הקנין של "בשמיעת האוזן", ואם כן מה תוספת יש אפוא ב"שומע" של ה"שומע ומוסיף"?

והסביר המשגיח שליט"א: צורת השמיעה גופה משתנה אם היא על מנת להוסיף או שכל ענינה בשביל להפריך, כי אם השמיעה אינה בכדי להוסיף לקח, אין בה תכלית, ואף אם ישאל ויקבל מענה, שהרי עביד איניש לאחזוקי בדיבוריה ולא יוסיף על חכמתו כלום. ורק אם כל כוונתו היא להוסיף נופך על מה ששמע אזי יהיה לו תועלת מזה, ובזה משיג קנין תורה.

וזה החילוק, כי "שמיעת האוזן" עניינה שעל הלומד לשמוע את מה שרבו מלמדו, וכן שהוא עצמו צריך לשמוע ולהבחין מה שמוציא מפיו, מה שאין כן "שומע ומוסיף" הוא, שכל מה ששומע הוא מתוך כוונה להוסיף ולהרבות נופך משלו על השמועה.

הגר"ח שמואלביץ זצ"ל הטביע מידה זו בשומעי לקחו

בזה נבין את הנהגתו של הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, שהיה מקנה לתלמידיו את הדרך הנכונה להיות "שומע ומוסיף" נופך משלו, וכך מתואר אופן מסירת השיעורים בספר "מח ולב":

נקוט היה עליו חיתוך דיבור חד וממצה, שהצטיין במשפטים קצרים. פעמים אף היה קוטע משפטים באמצעיתם, בהניחו לשומעיו לסיים בעצמם, במחשבתם, את דבריו.

גם מבנה השיעור עצמו היה מיוסד על אותו עיקרון, רבי חיים זצ"ל היה מציב את היתדות, מכסה ביריעות, קושר את המיתרים ומוליך אותם אל קצה אחד, כשכל חולייה וכל טפח מקרבים את השומעים אל השלמת הענין. אבל את המתיחה האחרונה, את הקשר הסופי המאיר את הענין בשלימותו, היה מניח לתלמידיו לעשות בעצמם.

מרגלא בפומיה: "צריך לעשות את השני שותף לדברים שאני אומר". רבי חיים זצ"ל נטע בתלמידיו את האמונה ביכולתם להבין ואת היכולת להוסיף על דברי רבם.

ביסוד חשוב זה ראה הגר"ח שמואלביץ זצ"ל תנאי לקנין התורה, מפני היותו בין ארבעים ושמונה הדברים שהתורה נקנית בהם - "שומע ומוסיף", לכן השתדל להקנות לתלמידיו גם כלי זה לקנין התורה.

אם תשמע היטב את הישן תמצא בו חדש!

עוד מסתעף מקנין זה של "שומע ומוסיף", כפי שלמדנו משיחותיו של המשגיח רבי גדליה אייזמן זצ"ל כשהתייחס לדרכו בשיחותיו לצטט פסוקים ומאמרי חז"ל הידועים לכל, ולהכניס בהם רוח חיות. 

והביא על כך את הכתוב (דברים יא, יג) "אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ", ודרשו חז"ל במסכת סוכה (דף מו:) "אם תשמע בישן, תשמע בחדש". ופרש רש"י זצ"ל (ד"ה אִם שָׁמֹעַ תשמע): "אם הורגלת לשמוע, אז תשמע, תוכל ללמוד ולהוסיף". עוד הוסיף רש"י זצ"ל (בד"ה תשמע בחדש): "תתחכם בו להבין דברים חדשים מתוך דברים ישנים". 

ובישיבת קלם הטעימו זאת כך: "אם תשמע היטב את הישן, אז תשמע גם בישן את החדש"!

חזינן, ככל שמרבים ללמוד שוב ושוב, מתגלה ומתחדש כסדר אור מוסף בדברים, וכמאמרם של חז"ל במסכת עירובין (דף נד:) - דברי תורה כל זמן שאדם ממשמש בהם, מוצא בהם טעם חדש.

מסכת שבת אחרת לגמרי...

להמחשת הדברים נביא כאן מעשה נפלא עם רבינו הגרי"ש אלישיב זצ"ל כפי שסיפרו תלמידו הגאון רבי יצחק דרזי שליט"א שבדידיה הוה עובדא:

לאחר תקופה ארוכה שעסקתי במסכת "שבת", זכיתי לסיימה. סעודת הסיום הייתה שמחה גדולה עבורי, לאור העובדה שהשקעתי זמן רב בלימוד המסכת על כל סוגיותיה בעיון. באתי אל הקודש פנימה כדי לשאול איזה מסכת כדאי לי להתחיל עתה. התשובה, שנאמרה בלשון שאלה, הפתיעה אותי עד למאוד: אתה כבר יודע את מסכת שבת ישר והפוך? כדאי להתחיל ללמוד אותה מההתחלה, זה יהיה בעבורך "שבת אחרת לגמרי"!

שמעתי לעצתו, שוב השקעתי את עצמי במסכת שבת תקופה ארוכה ולמדתיה בעיון פעם נוספת. אכן, לאחר אותה תקופה הרגשתי כדברי רבינו זצ"ל, "שבת אחרת לגמרי".

לאחר שזכיתי וסיימתי שוב תוך העמקה מחודשת במסכת, נכנסתי בשנית אל הקודש פנימה בכדי לשאול מפי האורים באיזו מסכת להתמקד עתה. הופתעתי למשמע התשובה: "תתחיל ללמוד מסכת שבת פעם נוספת, זו תהיה בעבורך שבת אחרת לגמרי". התשובה הזאת הייתה בלתי צפויה לחלוטין, לא העליתי על דעתי כי לאחר עיסוקי במשך שנים אחדות בענייניה של מסכת שבת, עדיין יש לי מה לעיין בה ולחדש בה.

התחלתי ללמוד מסכת שבת פעם נוספת, ואכן, שערה לא נפלה מדבריו, שוב היתה זו "שבת אחרת לגמרי".

קרוב לעשרים וחמש שנה, מאז זכיתי להתוודע לדמותו הגדולה ולהסתופף בצל האילן הגדול, היה מורה לי לעסוק בענייניה של מסכת שבת עוד ועוד, ולהעמיק בה ולהקיף אותה בכל פעם במבט מחודש (בשולי הסיפור ראוי להדגיש, שאין בזה הנהגה לרבים, אלא מדובר היה בהדרכה אישית שנבעה מתוך הכרתו של רבינו זצ"ל בתכונות הנפש של תלמידו השואל שליט"א).

"שומע ומוסיף" - שיפרה וירבה בתורה

אופן נוסף כיצד לפרש קנין זה, יש לומר על פי מה שכתב הגאון רבי רחמים נסים פלאג'י זצ"ל בהקדמת ספרו אבות הראש, שיש מצוה של "פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית א, כח) בדברי תורה, וכשם שחייב אדם בפריה ורביה בבנים ובנות, כך חייב לפרות ולרבות בתורה.

כעין זה כתב המהר"ם פאפירש זצ"ל בספרו אור הישר (עמוד התורה פרק טו): "מצות פריה ורביה בדברי תורה, שלא יהיה עקר בשכלו שאינו מוליד. וצריך שיחדש בכל יום מה שלא חידש מקדמת דנא, ובזה יאירו ימיו לעולם הבא".

מבואר מדבריהם זצ"ל שיש מצוה על הלומד שלא ישקוט על שמריו אלא יפרה ויוסיף בתורה. ציווי זה נוגע בין לענין "כמות" הלימוד שיש להוסיף ולהשתדל ללמוד יותר מכפי הרגלו, ואף שכבר למד ספרים הרבה וסיים מסכתות לרוב למרות זאת ישתדל להרבות בלימודו עוד ועוד. כן הדברים אמורים ב"איכות" הלימוד, שאפילו שכבר למד את הסוגיא בעומק ונהירין לו שביליה, מכל מקום כשלומד שוב את אותה סוגיא עליו להשתדל ללמדה ולהבינה כאילו מדובר בלימוד ראשוני ולהוסיף בה עומק והבנה, וכך יעלו בידו חידושים שלא עמד עליהם מעולם.

"שומע ומוסיף" - ישמע התלמידים ואח"כ יוסיף על דבריהם

התפארת ישראל זצ"ל פירש בקנין זה של "שומע ומוסיף", שהוראה היא לרב המלמד את תלמידיו שכאשר יבחין לפי תגובותיהם לנאמר שלא היה די בדבריו הראשונים ולא ירדו עדיין לסוף דעתו, לא יהיה לו הדבר למשא, אלא יוסיף על דבריו לפרשם באר היטב עד שיבינו התלמידים.

בדומה לכך פירש בפרקי משה, שכאשר ישב בישיבה, ראוי שישמע דברי כל החברים, כי אם יאמר הוא ראשונה, שוב לא ישאר מקום לתלמידים לומר דבר. אכן נכון שיהיה הוא שומע תחילה כל מה שיאמרו הם, ואחר כך הוא "יוסיף" לקח על כל מה שאמרו הם. וזהו "שומע ומוסיף".

ונראה לפי זה שהטעם שנמנה הדבר בין קניני התורה, יען שהנהגה זו מדרבנת את המלמד לעמול יותר בכדי להוסיף על דברי התלמידים, ועל ידי זה זוכה לברר וללבן הדברים בהרחבה יתירה. 

מי שאינו מוסיף על לימודו משכח לימודו

לסיום נביא מדברי רבותינו ז"ל מה חומרת הענין של מי שאינו מקפיד "להוסיף" תמיד על לימודו.

באבות דרבי נתן (פרק יב אות י"ג) איתא: "מלמד שאם שנה אדם מסכת או שתים או שלוש מסכתות ואין מוסיף עליהם, סוף שמשכח את הראשונות"!

מבואר מזה שבכדי לשמור בזכרונו את מה שכבר למד, יש לו צורך להוסיף חדש וכך משתמרת תורתו בידו. 

יוצא אפוא שעלינו מוטל הן לשנן את הלימוד והן להוסיף לימוד חדש.

ניתן אולי לקבוע שהדברים מפורשים בדברי המשנה באבות (פרק א' משנה יג'): "הוּא הָיָה אוֹמֵר ...וּדְלָא מוֹסִיף, יָסֵיף". ופירש הרב עובדיה ברטנורא זצ"ל שמי שלא מוסיף על לימודו, "יסף" - יסוף מפיו מה שכבר למד וישכח תלמודו!

הגר"א זצ"ל - "אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה"

וראיתי שהגר"א זצ"ל בפירושו על משלי (טו, כד) על הפסוק "אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה לְמַשְׂכִּיל לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה" כתב דברים נפלאים ויסודיים: האדם נקרא "הולך", שצריך לילך תמיד מדרגא לדרגא, ואם לא יעלה למעלה ירד מטה מטה חס ושלום, כי בלתי אפשר שיעמוד בדרגא אחד.

וזהו שכתוב "אֹרַח חַיִּים לְמַעְלָה" שיש לילך תמיד למעלה, "לְמַעַן סוּר מִשְּׁאוֹל מָטָּה" כדי שלא יטה לרדת למטה שאולה, ע"כ דברי הגר"א זצ"ל.

ולהמתבאר הוא הדין בלימוד התורה, מי שאינו "מוסיף" תמיד על לימודו, בעל כרחו שירד ויפחת בלימודו.

"מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה"

ונראה לומר עוד, שמי שאינו רוצה להוסיף לשמוע דברי תורה הינו בכלל מה שכתוב במשלי (כח, ט) "מֵסִיר אָזְנוֹ מִשְּׁמֹעַ תּוֹרָה גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" ח"ו. וטעם הדברים, כי זה שלא רוצה לשמוע דברי תורה באומרו שכבר שמע ואינו מעוניין לשומעם שוב, כאשר הוא ניגש להתפלל ולבקש את צרכיו, אומר לו הקב"ה מידה כנגד מידה - ג' פעמים ביום הינך נושא לפני את אותה תפילה, כבר שמעתיך ואיני מעוניין לשמוע שוב את קולך ח"ו... 

הדבר מצוי מאד כשהולכים לשמוע דרשה מפי הרב או המוכיח, וכאשר קולטים שהוא חוזר על אותה הדרשה שכבר השמיע ברבים, ישנם העוזבים בעיצומה של הדרשה כי אין בכוחם לשמוע שוב את אותו הרעיון. על זה נאמר "גַּם תְּפִלָּתוֹ תּוֹעֵבָה" חלילה. 

ולכן עלינו להתחזק ולהרגיל עצמנו לרצות לשמוע ולהוסיף בדברי תורה, למרות שבעבר כבר נשמע באוזננו הדבר, ובזה אנו מקיימים את הקנין של "שומע ומוסיף" עם כל מעלותיו וסגולותיו.

וכל המוסיף מוסיפים לו מן השמים!

 - - - 

לצפיה בשיעור מהרב שליט"א: 'קניין מ"ג - שומע ומוסיף - חלק א' 22.06.2014, (מתוך ב' חלקים)

לכתבה: ריכוז 26 קניני התורה מהספר הנפלא 'תורה דיליה' [חלק א] - לחץ כאן.

למאמר הקודם: קנין מ"ב - "שואל ומשיב" [לחץ כאן] נבאר את הקשר בין תכונת השואל ומשיב לתורה. וכן מה הכלל המנחה, באלו ענינים יש לשאול ולהקשות, ובאלו מהם אין לשאול. וכן בענין ה"משיב" על מה הושתתו דרכיו, והאם מדובר ב-2 ענינים - "שואל" ו"משיב", מדוע לא נמנו כל אחד מהם בנפרד. ויובן חסרונו של מי שאינו שואל שאלות, ולעומתו התועלת מהשואל במקום ובזמן הנכון.

לצפיה בסדרת שיעורים מכבוד הרב שליט"א על מח' קניני התורה - לחץ כאן.