קנין מ"ח - "האומר דבר בשם אומרו"

קנין מ"ח

"וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ" (אבות ו, ו)

פתח דבר:

הקנין הנועל את רשימת מ"ח (48) קניני תורה הינו "וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ". על החשיבות הגדולה של לומר דבר בשם אומרו ניתן ללמוד מהנהגת הגדולים שהקפידו על כך מאוד, הדבר בלט בשיעורי ראשי הישיבות, כאשר תלמיד שאל שאלה טובה או אמר הגדרה טובה ושוב נדרשו לדבר באמצע שיעורם, נהגו להזכיר את שמו של אותו תלמיד.

אצל רבינו הברכת שמואל זצ"ל היתה שכיחה התופעה להזכיר שמות תלמידים שמהם שמע דבר אמת, ולעיתים הזכיר רבינו זצ"ל דבריהם שנים רבות אחרי שכבר עזבו את הישיבה, ועדיין שמותיהם נישאו בפיו בכל עת שחזר על הדברים.

בהמשך המאמר נביא מאורחותיהם של עוד מגדולי הדורות אשר תמיד נזהרו להגיד דבר בשם אומרו. 

ובאמת שצריכים להבין את חשיבות הענין, ובפרט מה הקשר שיש בזה לקניני התורה.

מעיון בדברי רבותינו המפרשים ז"ל עולה שיש כמה מעלות טובות למי שאומר דבר בשם אומרו, וכולם מועילים להשגת התורה.

"וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ" - מורגל לחדש בעצמו

המדרש שמואל פירש: מי שאינו מציין את שם האומר אלא מייחס את המאמר לעצמו, זה בוודאי שלא יקנה קנין תורה. אמנם כאשר תמיד יאמר דבר בשם אומרו אזי יהיה לו הכרח להשתדל לחדש בתורה בכדי שיוכל לומר חידושי תורה גם משל עצמו, וכך תמיד ישלים את עצמו בתורה.

הרי לפנינו שמי שרגיל להזכיר תמיד דברים בשם אומרם זה ידחוף אותו להשקיע יותר בכדי שיוכל לחדש חידושים משלו ולא יתבייש בכך שתמיד מזכיר רק משל אחרים. ובזה מבואר הקשר בין הנהגה זו לקניני התורה.

"וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ" - מקפיד על דיוק השמועה 

המהר"ל זצ"ל בדרך חיים פירש שאם לא ידקדק לומר בשם אומרו אזי גם בעיקר השמועה לא ידקדק ויבוא להחליף ולשנות את הדברים. ולכן צריכים לציין מיהו מקור השמועה.

ידוע המעשה שפלוני ניגש אל הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, וביקש את סליחתו על כך שהוא נוהג לומר דברי תורה ששמע ממנו, ובשעת אמירתם איננו זוכר ששמע זאת מפיו וממילא אינו אומרם בשמו.

רבינו הגרש"ז זצ"ל אמר לו, שהוא כלל לא מקפיד על כך ולא היה לו לבקש סליחה על כך, ובכל מקרה ודאי שהוא סולח ומוחל על הכל.

הוסיף לו רבינו זצ"ל ואמר לו: אבל לעומת זאת, אל תאמר דברים בשמי שמעולם לא אמרתי! על זה אני מקפיד בהחלט!...

"וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ" - מקיים "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו"

עוד כתב המהר"ל זצ"ל שם בביאור החובה לומר דבר בשם אומרו: מי שאומר דבר תורה ששמע מחבירו ולא מזכיר את שמו, הרי הוא גוזל את חבירו. ומצינו שאף הקב"ה אומר דבר מפי אומרו, וכדאיתא במסכת גיטין (דף ו:) שרבי אביתר מצא את אליהו הנביא זכור לטוב ושאל אותו: 'מאי קעביד הקב"ה?' כלומר במה הוא עוסק עכשיו?

וענה לו אליהו הנביא: 'שהקב"ה עוסק בפלגש בגבעה'.

שאלהו רבי אביתר: 'מה הוא אומר?'

- "אביתר בני כך הוא אומר, יונתן בני כך הוא אומר".

ולפי זה יש לומר שהענין להזכיר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ נובע מצד "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח, ט) כי כשם שהקב"ה בעצמו אומר דברי תורה בשמו של בעל המאמר, אף אנו צריכים לומר דבר בשם אומרו.

"וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ" - על ידו יתיישבו הקושיות 

אבי הישיבות רבינו הג"ר חיים מוולאז'ין זצ"ל בספרו רוח חיים מתמצת את התועלת שיש בקנין זה "כי על ידי כך מתיישב כמה קושיות, הא מני ר' פלוני היא, ופעמים זה הולך לשיטתו וזה לשיטתו כידוע".

היוצא מדבריו: חשיבות גדולה ישנה בידיעה מפי מי יצא מאמר זה או אחר. זאת מפני שקושיות וסתירות רבות מתיישבות, כאשר נוכחים לדעת שהמימרות נאמרו מפי חכמים שונים. וכמו כן יש עוד תועלת בזה כי פעמים רבות כשישנה לכאורה מחלוקת בין שני חכמים, יש לברר על כל חכם לאיזה תקופה הוא משתייך כך אפשר להסיק מהו המשקל של דעת כל אחד מהם, שהרי אם מדובר על חכם מתקופה מאוחרת אין בכוחו לחלוק על ראשונים, וגם שהרבה כללים מצינו בין בתנאים ואמוראים כמו מי ההלכה.

"וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ" - בגינו תרבה חכמה

ובספר פרקי משה מהגאון רבי משה אלמושנינו זצ"ל כתב שיש לומר הדברים בשם אומרם, ואפילו אם נאמרו מפי קטן הדרגה מפני שעל ידי כך קנאת סופרים תרבה חכמה, ויגדל בזה הרצון אצל החכמים ללמוד ולחדש, ועל ידי כן מביאים גאולה לנפשם - שיתחזקו בלימודם, וגאולה לעולם כולו - שיתרבו לומדי תורה. כי על ידי שיאמר אפילו בשם קטן ממנו, בזה יהיה לו החשק והרצון לחדש מעצמו, וגם אותו הקטן שבשמו נאמר המאמר יחשק בלימודו בראותו שגדולי תורה מצטטים דבר אמת מפיו.

"וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ" - יבוא לענוה - כלי מחזיק לתורה

ואני הקטן התעוררתי להסביר עוד מדוע 'וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ' זוכה לקנין תורה, על פי המבואר בספר "טיב הפורים": בכדי שמסוגל יהיה אדם לומר דבר בשם אומרו, צריך הינו לשבור את קליפת הגאווה והישות הטבועה עמוק בנפשו.

שהרי מדרכו של עולם, שאדם נהנה עד למאוד כאשר הוא אומר מעצמו דבר חידוש שהשומעים מתמוגגים ממנו, שבזה יתלבש בעטרת הכבוד שירחשו לו מחמת התפעלותם מדבריו.

ובאם ימצא פעם אדם מעט יותר הגון, שלא יוכל להגדיל העוולה בנפשו כל כך להתעטף בנוצות שאינם שלו, אזי ימציא עצה לעצמו וישתמש בביטוי "איתא בספרים", ובזה משקיט מצפונו שיצא ידי חובתו אף שמנע את הכבוד מבעל השמועה, מפני שהודה על כל פנים שאין החידוש משלו, אלא: "כך איתא בספרים".

אומנם גם בלשון כזה, עדיין לא נפסד ממנו לגמרי כל הכבוד, כאשר סוף סוף הוא המוצא מציאה זו "בספרים", והוא האיש בזיכרונו הנדיר דלה את מה שראה שנכתב בספרים. אבל זאת יקשה מאוד בעיני האדם, להקדים ולומר בפה מלא "שמעתי מפלוני", שבזה משפיל עצמו לגמרי, ומפסיד כל הכבוד כולו. כי משים עצמו רק כדוברו של אותו פלוני, ובזה הגיע באמת לשבירת המידות והכנעה עצומה של מידת הגאוה והכבוד.

וכאשר שוברים את הגאווה, ממילא באים לכלל למידת הענוה, וכמו שכתב המהר"ל זצ"ל בקנין "בענוה" שהענוה היא גורם גדול לתורה!

"וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ" - יראה בעל השמועה כאילו עומד לנגדו

וכדאי להביא לימוד נוסף בענין והוא מה שכתב בספר חשב האפד שציטט מהילקוט שמעוני (תהלים רמז תשלה) ומובא גם בירושלמי (שקלים פרק ב הלכה ה): רב גידל אמר: האומר שמועה בשם אומרה יראה בעל שמועה כאילו עומד לנגדו! שנאמר (תהלים לט, ז) "אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ".

וצריך ביאור איזה תועלת יש בזה שצריכים לדמות דבעל השמועה עומד כנגדו? ובפשטות יתכן לומר דעל ידי שמדמה שעומד לפניו בעל השמועה מתיחס אל הדבר ביותר רצינות מכאשר אינו אלא שומע שמועה בלבד. ועוד אפשר דעל ידי שמדמה שעומד לפניו בעל השמועה יכול הוא להבין השמועה יותר על ידי שרואה תנועות של בעל השמועה בשעה שאומר השמועה. וכידוע דשייך לדייק הרבה מן התנועות שעושה האדם בשעה שאומר דבר. עד כאן תורף דבריו.

ואפשר להוסיף על דבריו עוד על פי מה שמובא בספרים, סגולה גדולה להשגה בתורה, שיצייר לפניו צורת רבו. ועיין להגאון הרב חיד"א זצ"ל בספרו מדבר קדמות ( מערכת צ' אות ט') שהביא בשם האריז"ל, כי כאשר יתקשה בדבר תורה יצייר צורת רבו וטוב לו להבין הענין.

שוב ראיתי בספר מגדים חדשים (עירובין דף יג:) שהביא מספר אגרא דפרקא (אות י"ג) שכתב: נראה לי כאשר אינו מבין איזה ענין בתורה, או שהוא מסופק באיזה ענין הנרצה לעבודה אמיתית, וכן כאשר רואה שמתגרין בו מצולת ים הרהורין רדפין אבתריה, יצייר לפניו צורת רבו, והוא להיות הציור בדעת מצוייר לפניו דעת רבו ומקיפו בשכלו, אזי נשפע בו דעת רבו, ואפילו אם רבו כבר עלה השמימה. ושם (אות פ"ו) כתב עוד, שהוא סגולה שלא ישכח תלמודו.

ובספר חסד לאברהם (מעין שני נהר לג) הוסיף שלא זו בלבד אלא שגם היות צורת אדם נכבד מצויירת בשכלו, הוא ישיג מעלה גדולה ונפלאה.

ולמדנו מדבריהם ז"ל דדבר זה מועיל להשגת התורה, וממילא 'וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ' יכול הוא לצייר בדעתו את בעל השמועה ועל ידי זה להשיג מעלות בתורה.

מי שאינו אומר דבר בשם אומרו - גורם לשכינה שתסתלק

עוד יש להטעים על פי דברי הגמרא במסכת מגילה (דף טו.): 'וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: 'כׇּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאוּלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מׇרְדֳּכָי״' (אסתר ב, כב).

ובספר אמרי שפר לבן המהר"ם חאלווה זצ"ל (חיי שרה כ"ג) הוסיף: "ומכלל הן אתה שומע לאו, מי שאינו אומר דבר בשם אומרו גורם לשכינה שתסתלק מישראל, וכשאין שכינה, והשכינה מסתלקת, אז לא יכולים ישראל להיגאל". (וכן פירשו כמה מפרשים, עיין במילי דאבות).

ולפי זה יש לומר בפשיטות, כשחלילה אין השכינה שורה על הלומד, אין הוא זוכה לסייעתא דשמיא בלימודו, והכיצד יצליח בתורתו?!

האומר דבר בשם הראשונים, נחשב לו שלומד תורה לשמה

וראיתי דבר נפלא בספר דברי יואל (פרשת אמור עמוד קפו) וז"ל: כי על ידי העסק בתורת הראשונים כמלאכים אנו מעוררים אותם שיהיו מרחשין שפתותיהם בקבר אותה שמועה מעצמו הנאמר משמם בעולם הזה, ואם כן אף אם אין אנו במדרגה זו ללמוד תורה לשמה, מכל מקום כיון שמכוחינו הם נפעלים שיהיו שפתותיהם דובבות באותה שמועה, ודיבורם ודאי שהוא לשמה, נחשב לנו כאילו למדנו תורה לשמה! וזה אפשר לומר בכוונת מאמרם ז"ל (פסחים דף נ:): 'דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יַעֲסוֹק אָדָם בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ' פירוש מתוך שיעסוק הוא בתורה שלא לשמה יהיה מעורר את בעל המאמר שיהיו שפתותיו דובבות בקבר, בהאי שמעתא דמתאמרא משמיה בהאי עלמא, וזהו מתוך שלא לשמה בא שתהא נאמרת שמועה זו לשמה, עד כאן לשונו.

ופשיטא שהלומד תורה לשמה תעשה התורה קנין ורושם בנפשו, ברור אפוא מדוע נמנה "וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ" בין קניני התורה.

בהגיע גאולה לעולם, יושלם קנין התורה

יש לעמוד על דבר תמוה שיש בקנין זה שלא מצינו בקנינים אחרים, שהרי כאן נזכרה המשנה ליתן טעם ולהדגיש את מעלת הקנין: "הָא לָמַדְתָּ כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם" (אבות ו, ו) עוד יש להבין לכאורה מהו הקשר לקנין התורה בכך שבגינו באה הגאולה לעולם? 

אבל הביאור הוא מיניה וביה, וכמו שכתב במדרש שמואל שבמה שהוא "מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם" זוהי הסיבה לכך ש: הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ הוא מקניני התורה, כי בזמן הגאולה העתידה לבוא, התורה תהיה קנויה וקשורה ללב האדם, מפני שאז יקויים מה שכתוב (ישעיהו יא, ט): "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים" שבזמן שתתרחש הגאולה יתרבה הדעת, ועיקר קנין התורה הוא בזמן הגאולה, ברור אם כן שככל שהוא מקרב את הגאולה באותה מדה מקרב עצמו לקניני התורה.

וראיתי בספר ברכת אברהם שהוסיף בזה בהקדם דברי הרמב"ם זצ"ל (הלכות תשובה פרק ט הלכה ב): 'וּמִפְּנֵי זֶה נִתְאַוּוּ כָּל יִשְׂרָאֵל נְבִיאֵיהֶם וְחַכְמֵיהֶם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ כְּדֵי שֶׁיָּנוּחוּ מִמַּלְכֻיּוֹת שֶׁאֵינָן מְנִיחוֹת לָהֶן לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְוֹת כַּהֹגֶן. וְיִמְצְאוּ לָהֶם מַרְגּוֹעַ וְיִרְבּוּ בְּחָכְמָה כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. לְפִי שֶׁבְּאוֹתָן הַיָּמִים תִּרְבֶּה הַדֵּעָה וְהַחָכְמָה וְהָאֱמֶת שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יא ט) "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'". וְנֶאֱמַר (ירמיה לא לג) "וְלֹא יְלַמְּדוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ". וְנֶאֱמַר (יחזקאל לו כו) "וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם".'. 

מבואר מדבריו שבימות הַמָּשִׁיחַ תתרבה הדעת וכל בני עמנו יהיו פנויים מכל המפריעים לַעֲסֹק בַּתּוֹרָה.

ובהלכות מלכים (פרק יב הלכה ה) כתב עוד הרמב"ם זצ"ל: 'וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן לֹא יִהְיֶה שָׁם לֹא רָעָב וְלֹא מִלְחָמָה. וְלֹא קִנְאָה וְתַחֲרוּת. שֶׁהַטּוֹבָה תִּהְיֶה מֻשְׁפַּעַת הַרְבֵּה. וְכָל הַמַּעֲדַנִּים מְצוּיִין כֶּעָפָר. וְלֹא יִהְיֶה עֵסֶק כָּל הָעוֹלָם אֶלָּא לָדַעַת אֶת ה' בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל חֲכָמִים גְּדוֹלִים וְיוֹדְעִים דְּבָרִים הַסְּתוּמִים וְיַשִּׂיגוּ דַּעַת בּוֹרְאָם כְּפִי כֹּחַ הָאָדָם. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה יא, ט) "כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים"'.

מי שאינו אומר בשם אומרו - עובר בלאו

עתה נביא מדברי חז"ל בחומרת התופעה של האומר חידושי תורה שאינם שלו ואינו מזכיר בדבריו את בעל החידוש. איתא בילקוט שמעוני (משלי רמז תתקס): "אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא" (משלי כב, כב) - אמר רבי שמעון בן יוחאי א"ר יצחק בר טבלא א"ר חמא אריכא משום רבי אחא, דתנא רבי חייא: כל שאינו אומר דבר בשם אומרו עובר בלאו! שנאמר: "אַל תִּגְזָל דָּל כִּי דַל הוּא".

הרי לך שמי שאינו אומר דבר בשם אומרו הרי הוא גוזל ממנו את הכבוד המגיע לו. וידועים דברי רבינו יונה זצ"ל בספרו שערי תשובה (שער ג' אות קפ"ד), שגם גניבת דעת הוא בכלל "כת השקרנים" שאינם מקבלים פני השכינה כדאיתא בגמרא במסכת סוטה (דף מב.), ומי שאומר חידושי תורה של אחרים בלי להזכיר שמם, והמאזינים בטוחים שמדובר בחידוש שלו, אין לך גונב דעת הבריות יותר גדול מזה!

על מה תחילת דינו של אדם?

והלום חזיתי דבר נאה בספר גאון ההוראה (תולדות חייו של הגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל):

הגמרא במסכת סנהדרין (דף ז.) קובעת: "אמר רב המנונא: אין תחילת דינו של אדם אלא על דברי תורה, שנאמר (משלי יז, יד) פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן".

ולעומת זאת במסכת שבת (דף לא.) מצינו: אָמַר רָבָא: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה?...

הא כיצד? האם יש כאן סתירת הסוגיות?

ויתכן לפרש שאין כאן סתירה כלל, אדרבה הדברים משלימים זה את זה: כאשר אדם מעיין בספרים וכותב חידושי תורה, הוא שומע ורואה סברא באחד מן הספרים ולא תמיד זוכר להזכיר זאת בשם אומרו, על זה פותחים את דינו: "נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה"? – היינו אם זכרת להביא דבר בשם אומרו ולהביא גאולה לעולם. ולפי זה הכל מיושב היטב שגם בדברי תורה מצינו משא ומתן בָּאֱמוּנָה...

"עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה - אֵין קֵץ"

בספר עשות פרי מצטט מהקדמת הספר עוללות אפרים לבעל הכלי יקר זצ"ל, וז"ל: "בהיות שעל הרוב יקרה למחברים שאחד מעתיק בחיבורו הצעות לקוחות מחיבורים אחרים, אשר לא עמל בהם, ולא חלה בם ידים וכותבם משמו לפעמים, נמצא שעוטף בטלית שאינה שלו וכן לא יעשה, והיא סיבת איחור הקץ וביאת משיחנו. 

ראה זה אמרה קהלת (יב, ב): "עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ" - רצה לומר שעשיית סְפָרִים הַרְבֵּה גורם איחור קֵץ הימין, זה שאמר "אֵין קֵץ", לפי שאמרו רבותינו ז"ל: "כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", והעושים ספרים הרבה, בודאי הם כותבים כל הדברים בשם עצמם ולא בשם אומרם, כי זהו בעצם סיבת עשיית הרבה ספרים, ואם היו כותבים אותם בשם אומרם, אם כן שוא וחנם עמלו בוניו בו, ועל כן הם מעלימים שם אומרו, ונמצא שעשיית ספרים הרבה גורם שאין קץ נגלה"!

מי שאומרים דבר תורה משמו - שפתיו דובבות בקבר 

בא וראה מאידך את החשיבות העצומה שיש לזה שאחרים אומרים דבר תורה משמו:

הגמרא במסכת יבמות (דף צו:) מספרת: רבי אליעזר שמע שמועה מפי רבי יוחנן רבו, ואמרה בבית המדרש ולא אמרה בשם רבי יוחנן, והקפיד עליו רבי יוחנן מאוד, עד שפייסו רבי יעקב בר אידי ואמר: וכי על כל דבר שאמר יהושע היה אומר כך אמר לי משה? אלא יהושע יושב ודורש סתם, והכל יודעים שתורתו של משה היא, אף רבי אליעזר תלמידך יושב ודורש סתם, והכל יודעים כי שלך היא, ובזה התפייס. 

שואלת הגמרא: מדוע הקפיד רבי יוחנן כל כך?

משיבה הגמרא, אכן היתה לו סיבה גדולה להקפיד, שהרי אמר רב יהודה: מהו דכתיב (תהלים סא, ה) "אָגוּרָה בְאָהָלְךָ עוֹלָמִים" - וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים? אלא אמר דוד המלך ע"ה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר רבי יוחנן משום רשב"י: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר (שיר השירים ז, י) "דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים".

התורת חיים (סנהדרין דף צ.) כבר עומד על כך, מהי המעלה בעובדה שיהיו שפתותיו דובבות בקבר? 

בספרי רבותינו ז"ל מצינו כמה דרכים להבין זאת, עיין שם בתורת חיים ובערוך לנר, ובדברי המהרש"א זצ"ל והמהר"ל זצ"ל, אבל על כל פנים מבואר מדבריהם שזוהי זכות עצומה לאדם שמזכירים בשמו דבר תורה, הדבר מגדל ומרומם את נשמתו הנזכרת לטובה, ויש לו מכך טובה רוחנית גדולה, והוא מתעלה יותר ויותר גם בהיותו כבר בעולם הבא.

ולא רק שהינו גורם טובה לבעל השמועה, אלא גם אומר השמועה מושפע לטוב, וכמו שהביא רבינו החיד"א זצ"ל בספרו שם הגדולים: "ושמעתי דורש אחד שלא הזכיר כי אם ספרי חידושים, ונשא שמותם. וכשסיים אמרתי בקול - "זכות מי שזכר יגן עליו"!

יש לומר בשם האומר, גם כשישנו ספק מיהו האומר

הגמרא במסכת חולין (דף קלח:) מביאה מימרא - רבי אבין ורבי מיישא, חד אמר וכו' וחד אמר וכו'. ופרש רש"י זצ"ל: "וצריכים אנו לומר דבר בשם אומרו".

הג"ר אברהם גנחובסקי זצ"ל נהג לומר, שמבואר מסוגיא זו לפירושו של רש"י זצ"ל, שאפילו במקום שישנו ספק מי הוא זה שאומר השמועה, אף על פי כן יש להקפיד לומר את הדברים בשם אומרם. 

ומזה נלמד עוד שלא די לומר אני לא זה שחידשתי את הדבר, אלא צריך לברר ולומר בפירוש מיהו אותו אדם בעל השמועה. וכן רואים כסדר בחידושיו ובתשובותיו של הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל גדול הדורות, עד כמה הקפיד על כך, שלעיתים כותב את הדברים בשם החברותא שלו, או בשם ידידו, ומביא את הדברים בשמם אף על פי שלא היו מוכרים לכלל הציבור. הרי חזינן שכן צריך לנהוג.

החיוב לומר דבר בשם אומרו מפני "הכרת הטוב"

וראיתי לנכון להזכיר ענין נוסף ב"אומר דבר בשם אומרו", והוא החיוב של הכרת הטוב, כי אחר שיתברר אצל האדם החיוב הגדול שיש על כל אחד להכיר טובה, שהוא יסוד ושורש עבודת השם, ומה חמור מאוד מי שהוא כפוי טובה, כל שכן בזה הלומד ומחכים כאשר מעיין בספר של אדם אחר ולומד תורתו, או ששומע ממנו דבר תורה ונהנה ממנו, וברור שמתעלה על ידי כן ברוחניות, ויקבל שכר על זה לאין שיעור שהרי "תלמוד תורה כנגד כולם", אם כן רובץ עליו החיוב להכיר טובה לבעל הדברים. 

ניקח לדוגמא את פירושו של רש"י הקדוש, הרי בלעדיו לא היינו מוצאים את ידינו ורגלינו, או את דברי התוס' ושאר הראשונים ז"ל, ושלא לדבר על מאמריהם של התנאים והאמוראים הקדושים אשר מפיהם אנו חיים, עד כמה חייבים אנו להכיר להם טובה (והגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל נהג לעורר על כך תמיד).

ולכל הפחות אם קבלנו מהם טובה נצחית, הרי במידת מה יכולים אנו להיטיב עם נשמתם לשלם להם מעט מזעיר ממה שנהנינו מהם, על ידי שנקפיד להזכיר דברי תורתם בשמם! 

(נ.ב. סדרת שיעורים מהרב שליט"א 'הכרת הטוב וכפיות טובה' - לחץ כאן)

 - - - 

לצפיה בשיעור מהרב שליט"א: קניין מ"ח - האומר דבר בשם אומרו 29.06.2014.

לכתבה: ריכוז 26 קניני התורה מהספר הנפלא 'תורה דיליה' [חלק א] - לחץ כאן.

למאמר הקודם: קנין מ"ז - "המכוין את שמועתו" [לחץ כאן] קנין זה, יש כמה אופנים להבינו, נבאר ונסיק הוראות מעשיות. נזכיר ענינים שנכללים בזה; שיש ללומד לכוין שלא תהא שום סתירה בין השמועות ששמע מרבו, וכן עליו להקפיד ללמוד את כל מה שנוגע לאותו ענין שלומד עכשיו, אף שהדברים מפוזרים במקומות שונים וללמוד את כל חלקי התורה בשווה בלי להבדיל בין מה שהלב חושק או לא...

לצפיה בסדרת שיעורים מכבוד הרב שליט"א על מח' קניני התורה - לחץ כאן.