נגיעות

נגיעות

פתח דבר:

הדברים הבאים יוקדשו כולם לאחד הנושאים הגדולים והחשובים בעניני עבודת ה' - ה"נגיעות". 

נבאר מהי נגיעה ועד היכן כוחה מגיע לשבש את דעתו של האדם ולרמות את מחשבתו דיבורו ומעשהו, נעמוד על הנזק הרב הנגרם ממנה, ונוכיח שאין לך אדם בלי יוצא מן הכלל שאינו מחויב לחשוד בעצמו שהוא נגוע בדבר מה. ואכן אפילו גדולי ישראל חששו בעצמם בכל עת שמא דעתם נוטה לאחד מהצדדים מחמת "נגיעות". בסופו של המאמר נציב בפני הקורא דרכים ועצות להתגבר על ה"נגיעות".

כוחה של נגיעה

בראש המאמר נביא מדברי הספר "הארת דרך" שכתב על כוחה של נגיעה כלשון הזה: 

אחרי שנתגלה עולם החיידקים וגודל עוצמתם, שאפילו אחד מהם - שאי אפשר להבחין בו בעין רגילה, רק במיקרוסקופ המגדיל במאות פעמים - יש בכוחו להביא חורבן על האדם ולהמיתו ח"ו, והרי עולם הגשמי הוא רק משל על עולם הרוחני - כבר אין פלא ש"נגיעה" דקה יכולה להרוס אדם גדול ולהפכו מצדיק לרשע.

אדם יכול להיות חכם מחוכם, אף על פי כן יכולה נגיעה כל שהיא, להבאיש לקלקל ולשבש את כל החכמה!

גרועה הנגיעה מן העיוורון! 

הגאון רבי מרדכי פגרמנסקי זצ"ל דיבר על כוחה של נגיעה לשבש דעתו של אדם. הוא התבטא כך: גרועה הנגיעה מן העיוורון, שכן העיוור אינו רואה כלל, ואילו מי שיש לו נגיעות רואה את ההיפך מהמציאות...

מי שאיננו שולט על ה"נגיעות" - הוא אדם קטן! 

מסופר שאמרו פעם למרן החזון איש זצ"ל על אדם פלוני שהוא אדם גדול, רק שלעתים קשה לו לשלוט על ה"נגיעות" האישיות שלו. 

אמר החזון איש זצ"ל: מי שאיננו מסוגל לשלוט על ה"נגיעות" שלו הוא בהכרח אדם קטן, לא יתכן שאדם גדול לא ישלוט על ה"נגיעות"!

הוסיף החזון איש זצ"ל ואמר: אם היו אומרים לי שאדם גדול הוא זה, רק שלפעמים הוא נכשל בעבירות חמורות, עוד הייתי יכול לקבל את ההגדרה, אך אדם שאינו שולט על נגיעותיו האישיות הוא בהכרח אדם קטן!

הרי לנו בזה כי הנקודה בה אנו עוסקים היא יסוד גדול בדרכי האדם, וכל מהותו תלויה בה! 

העבודה על ה"נגיעות" - בהדרגה

נצטט מלשונו של הספר הארת דרך, דברי התבוננות בענין זה:

"נגיעות" - זו סוגיא גדולה. אך עלינו לדעת, שאם אותו עולם הנקרא "נגיעות" נעלם מאיתנו, הרי אנו הולכים בעינים עצומות ובודאי ניכשל ב"נגיעות גסות"! אמנם אם אנו יודעים עליהן ופוקחים עינינו ומנסים להימלט מהן - על כל פנים מה"נגיעות הגסות" הסתלקנו. על ידי תשומת לב גדולה ועבודה רבה אנו יכולים להקטין יותר ויותר את גסותן של ה"נגיעות".

נוגע בדבר פסול לעדות 

כעת נתחיל לבאר מדוע מי שיש לו "נגיעה" עליו לחשוד כי כל מעשיו אינם נובעים מתוך כוונה טהורה אלא הם מכוונים ל"נגיעה" שלו.

הגאון רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל הסביר את הענין בפשטות: ברגע שיש לאדם נגיעות הוא כבר איננו מסוגל להכיר באמת! כאשר הוא "נוגע בדבר", אין הוא מרגיש אפילו בנגיעותיו כיון שמשוכנע שחושב ודובר אמת.

ולכן קיימא לן לדינא בשלחן ערוך חושן משפט (סימן לז) שמי שנוגע בדבר פסול להעיד, כי למרות שהוא כשלעצמו אדם כשר ונאמן לכל העדויות בתורה, בו ברגע שיש לו הנאה מסוימת מהעדות, הוא איננו אובייקטיבי בעדותו אלא הוא רואה את המציאות כפי מה שמשתלם לו.

"כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" 

וכל מה שהתבאר עד כאן מפורש בתורה בפרשת שופטים: 

"כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" - ברגע שיש לאדם נגיעה, "שוחד", התוצאה מכך היא שהוא נעשה כעוור, וכבר אינו רואה את האמת כלל, כי החכמה מתבטלת ומעקמת השכל, ממציאה טעמים ודמיונות להצדיק את תשוקתו עד שימצא ק"נ טעמים לטהר את השרץ!

החתם סופר זצ"ל (שו"ת חושן משפט סימן כ) השיב לאחד שהיה נגוע בדבר כהאי לישנא: "מה שכתב להצדיק עצמו על פי הדין, לא אכניס עצמי בפילפול עם הבעל דין בעצמו, משום שאינו רואה חובה לעצמו, ולא יחפש כי אם זכויותיו, ושוחד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים שלא ימצא חובתו של השני, הנותן לו שוחד, כל שכן שלא ימצא ולא יודה על חובת עצמו".

נוכל להגדיר את הדברים כך (כפי שמתבאר מדברי הרמח"ל זצ"ל במסילת ישרים פרק י'): הנגיעה מייצרת הוראת היתר לאדם, ויש בכוחה של הוראת ההיתר לכסות על החטא. וגם אם יעבור על החטא, הוא יביא ראיות רבות לכך שמעשיו היו מעשי מצוה!...

נגיעה דומה לתקיעת החץ טרם ציור העיגול...

ויפה המשיל בזה הסבא מנובהרדוק זצ"ל בספרו מדרגת האדם (מאמר דרכי התשובה): איש אחד התלמד זמן רב לקלוע אל השערה ולא עלתה בידו. פעם אחת עבר לפני חצר של איכר, וראה שמה הרבה מטרות מצויירות, וכל אחת נקלעה אל השערה - בדיוק באמצע! אותו אדם היה מתמה תמהון גדול, עד ששאל את האיכר שילמד גם אותו כך. השיב לו האיכר: אל תדמה כי קודם ציירתי את העיגול ואחר כך קלעתי אל השערה. לא כן הדבר, אלא קודם קלעתי ואחר כך ציירתי עיגול סביב הקליעה...

אומר הסבא מנובהרדוק זצ"ל - כן ממש הוא אצל האדם שיש לו נגיעות. גם כי יעשה כל דבר על פי חשבון, לא יהיה החשבון יוצר את הדבר, אלא הדבר יוצר את החשבון.

נורא!

דוגמאות נפלאות מאת הסבא מנובהרדוק זצ"ל

כדי לשבר את האוזן נביא כמה דוגמאות מהסבא מנובהרדוק זצ"ל בספר מדרגת האדם (מאמר חשבון הצדק) מהן נלמד עד כמה הדבר הוא מבהיל על הרעיון, שישנם פעמים רבות שאדם עושה מעשה מסויים בחושבו שהוא מקיים בזה מצוה, בו בזמן שאין הוא עושה אלא מעשה עבירה... 

כגון: המסלסל בשערו - כדי לייקר הבן תורה בעיני הבריות. אך כוונתו האמיתית היא כדי להראות עצמו נאה בעיני הבריות. הקורא בספרים חיצוניים - כדי לבקרם ולגנותם. והאמת היא כי דברי מינות וליצנות מושכים את לבו. מתכבד בקלון חבירו - כדי שלא ילמד הרע ממנו. ובאמת הוא - משום "עין רעה". מרבה בהשתדלות - משום "וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (דברים טו, יח) והאמת היא שאין זה אלא משום "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" (דברים ח, יז). מתחבר לרשע - כדי להוכיח אותו. והאמת יורה דרכו - משום ש"מצא מין את מינו". מטיל אימה יתירה - כדי ללמד דרך הטוב. והאמת היא משום אהבת השררה. חונף יותר מן המידה - להמשיך את לבם לעבודת השם, והאמת היא, כדי להרבות אדוקים אליו. מבקש שררה - משום ש: 'וּבִמְקוֹם שֶׁאֵין אֲנָשִׁים, הִשְׁתַּדֵּל לִהְיוֹת אִישׁ' (אבות ב, ה) והאמת היא שקשה לו לסבול להיות פחות מחבריו. מידת הקמצנות - משום "הסתפקות במועט", והאמת היא כי הוא פשוט חס על ממונו. מיקל בדינים - כדי שלא יראה כיוהרא, והאמת היא כי אין לו יראת שמים. מדבר שקרים - משום "דרכי שלום", והאמת היא שאינו מדקדק על לשונו. אינו מוחה על דבר איסור - משום שמצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע, והאמת היא שהוא חס על כבודו.

ישנן עוד דוגמאות לרוב בהן יכול אדם להיות בטוח במעשהו שאינו אלא משום מצוה, אך ה"נגיעות" השולטות על לבו הן הסיבה האמיתית למעשיו, ויתכן שאפילו הוא עצמו לא יהיה מודע לזה. 

המתבונן בזה תיבהל נפשו עד מאוד עד כמה הנגיעות מסוגלות להפוך מעשה אחד מן הקצה אל הקצה - מדבר מצוה לעבירה גמורה, ומכאן החובה עלינו לחקור ולדעת מהו מקור ההחלטה לעשיית מעשה זה או אחר, האם מחמת נגיעה כלשהי או שבאמת המטרה היא לשם שמים.

כיצד יודעים שמדובר ב"אהבת תורה" אמיתית?

הגאון רבי ברוך בער זצ"ל סיפר על שני ידידים ראשי ישיבות שהאחד ביקר בבית רעהו. כאשר סיימו את פגישתם היתה זו שעת לילה מאוחרת, והם עברו דרך היכל הישיבה שהיה עמוס עדיין בעשרות בחורים השוקדים על תלמודם. ראש הישיבה לא התאפק והוא יצא בריקוד של שמחה למראה תלמידיו השקועים בתורתם.

העיר לו ראש הישיבה האורח: אהבת תורה אמיתית נמדדת אם גם כשתראה שקידה כזו בישיבה שלי תצא בריקוד, כאשר אתה רוקד למראה הישיבה שלך יתכן שמעורב בזה סיפוק עצמי שיש לך ישיבה כזו...

זוהי הדרך כיצד ניתן להבחין אם מעשה כל שהוא נובע מתוך ה"נגיעה" האישית או שהוא לשם שמים - האם גם כשהדבר נוגע לאחרים הוא מגיב באותה מידה - זהו האות שזה נובע מתוך כוונה טהורה.

מעשה עם הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל

כך ניתן ללמוד גם מהמעשה שבאו לפני הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל שני אנשים לדין תורה - האחד מהם היה תלמיד חכם גדול. לאחר שמיעת טענות שני הצדדים הוא פסק לחובת אותו תלמיד חכם. הגר"ח זצ"ל שם לבו לכך שהתלמיד חכם נקיט ליה בליביה על כך שהכריע לחובתו. 

לאחר תקופה הוצרך הגר"ח מוולאז'ין זצ"ל לעזוב את העיר באופן פתאומי, טרם צאתו מן העיר פנה לאותו תלמיד חכם וביקש ממנו להחליפו בדיון דחוף שהגיע לפתחו של הגר"ח זצ"ל, והוא נענה לבקשתו ודן במקומו.

כאשר חזר הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל שאלו כיצד דנת? והוא אמר לו כך וכך, כאשר שמע זאת הגר"ח זצ"ל הוא שיבח מאוד את הכרעתו, תוך שהוא מוסיף ואומר לו: אם תעמיק בדברים תראה ששורש הכרעתך הוא גם הסיבה להכרעתי בדין תורה שלך שהובא בפני. בזה הצליח הגר"ח זצ"ל להסיר מעליו את קפידתו של אותו תלמיד חכם.

ממעשה זה ניתן ללמוד כיצד ה"נגיעות" שיש לאדם מסוגלות לשבש לחלוטין את שיקול דעתו, שכל זמן שזה נגע אליו בטוח היה שה"פסק" בטעות יסודו, אבל כאשר זה נגע לאחרים הוא ראה את האמת לאמיתה.

"הנגיעה פשוט אטמה את אוזניך"!

נביא דוגמא נוספת ללמדנו עד היכן כוחה של נגיעה, עד שבעטיה לא ניתן לראות את האמת.

בחור אחד סיפר להמשגיח הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל שהוא איננו מרוצה מהשיעור אותו הוא שומע בישיבה, לטענתו הוא ברמה נמוכה מאוד, ובנוסף התאונן על חוסר בחידושי תורה. כעבור זמן מה נהפך מצב רוחו, והוא החל לשמוע להתענין ולכתוב. וזה אשר השיב לו המשגיח הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל (אגרות וכתבים - אגרת רסג):

מעניין למה בתחילה כל כך דחית את השיעור בחריפות, הרי כתבת שהוא ברמה נמוכה מאוד, התאוננת על חוסר חידושים, ומה היה כאן שפשוט לא שמעת את ה"לומדות"? אני חושב, שהיתה לך נגיעה בזה, כי חשבת שהושיבו אותך בשיעור נמוך מדי, ונגיעה זו פשוט עשתה אזניך אטומות שלא שמעת שום "לומדות" בשיעור! אם כן זה הפלא ופלא ממש, מה נגיעה עלולה לגרום לאדם! עד כמה שאדם עלול לטעות על ידי נגיעה אחת, וכשהנגיעה מתבטלת, פתאום האזנים נפתחות ושומעות אחרת!

הרי לנו עד כמה גדול כוחה של נגיעה.

ה"נגיעה" מוסיפה לדבר עבירה גוון של מצוה... 

הגם שבכל מקרה דרושה זהירות מצידנו לבל ניכשל בנגיעות, על אחת כמה וכמה נצרכת משנה זהירות מהנגיעות כאשר הן באות באיצטלא של מצוות.

המשגיח הגאון רבי גדליה אייזמן זצ"ל היה אומר שלדאבוננו נכשלים בזה רבים וטובים, הם מרבים להכריז את ה"דעת תורה" ובכך מרשים לעצמם לדבר גם על תלמידי חכמים ויראי ה', הם מוסיפים לזה גוון של "מצוות" - שהם פועלים בשביל שמירת עיקרי הדת וכדומה, אולם האמת המסתתרת מאחורי הדברים האלה, הם נגיעות אישיות...

עד היכן מגיע כוחה של נגיעה?

כך ניתן ללמוד גם ממה שנאמר בפרשת בהעלותך (במדבר יא, א): "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'", ומבאר הרמב"ן זצ"ל: "והנכון בעיני כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב, ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא, במסע הראשון היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה? ואיך נחיה במדבר הזה? ומה נאכל ומה נשתה? ואיך נסבול העמל והעינוי? ומתי נצא ממנו? מלשון "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָיו" (איכה ג, לט) שהוא לשון כואב ומצטער על עצמו", עכת"ד.

ויש להתבונן: לכאורה טענתם היא טענה נכונה ואמיתית. המצב במדבר היה קשה מנשוא. לא כמו במצרים, שם לפחות אוכלם היה מוכן בפיהם, ואילו כאן במדבר "בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (במדבר יא, ו) שעבוד וחוסר בטחון כזה, מה יהיה מחר? זה יותר קשה משעבוד מצרים!

מצד שני ברור שאין הדבר נכון כלל, ואדרבה, יש להתפלא: כיצד הם שכחו כל כך מהר את שעבוד מצרים? את ה: "תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ" (שמות ה, טז) את השלמת חשבון הלבנים עשו המצרים באמצעות תינוקות - פרי בטנם משוקעים בקירות, כמה מזעזע הדבר עד עמקי הנפש! ופתאום כל זה נשכח?! זוכרים רק "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים"?... (במדבר יא, ה)

זה פלא גדול! מה מונח כאן?!

אומר הגאון רבי גרשון ליבמן זצ"ל - מכאן רואים עד היכן מגיע כוחה של נגיעה!

כאשר האדם נתון בנסיון כלשהוא, הרי הוא כל כך מצומצם בתוך נסיונו, זוכר הוא רק את מה שהנגיעה שלו מעוניינת להזכיר לו, ולא את כל המחיר שהוא שילם.

נורא מאוד!

משל נפלא בענין זה

בתשובת הגאונים (שערי תשובה סימן יג) מביא רב האי גאון זצ"ל בענין זה מוסר השכל.

מעשה באריה שבא לטרוף שועל. אמר השועל לאריה: הרי כולי רק עור ועצמות ואין בי כמעט בשר, אי לכך אם תטרוף אותי בודאי לא תשבע. בוא ואראה לך אדם שמן אשר אם תאכלהו תשבע ותותיר. הלך והביאו אל מקום בו ישב אדם ולפניו היה בור מכוסה במכסה רעוע. אמר האריה לשועל: ירא אני מתפילתו שלא יכשיל אותי בהתנפלי עליו...

אמר לו השועל: אל תדאג, תפילתו לא תזיק לך ואף לא לבניך אולי תזיק לבן בנך אבל עוד חזון למועד, בינתיים תאכל ותשבור את רעבונך.

נתפתה האריה, ובעודו רץ להתנפל על האיש, דרך על מכסה הבור ונפל לתוכו. בא השועל והציץ עליו משפת הבור. אמר לו האריה: מה עשית לי הרי הבטחת לי שאין הפורענות באה אלא על בן בני...

אמר לו השועל - כפי הנראה רובץ עליך עוון אבי אביך ובגינו נתפסת... השיב לו האריה בתמיהה - "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה"?! (ירמיה לא, כט) מדוע עלי לסבול את עוון אבותי?!

אמר לו השועל: אם צודק הנך, מדוע לא חשבת כך מתחילה גם על בן בנך?...

ומסיים רב האי גאון זצ"ל שם ואומר - "וכמה וכמה מיני מוסר יש במשל זה".

ולעניננו למדנו מכך על כוחה של נגיעה: כל זמן שהאריה היה רעב לא היה אכפת לו חוסר היושר במה שנכדיו יענשו בגללו. מה הנגיעה שלו? ההשתוקקות לטרוף את האדם, וממילא נסתתמו כל מעייני חכמתו ולא ראה כאן חוסר צדק ויושר, אבל אחרי שסרה נגיעתו פתאום נגלה לעיניו חוסר ההגינות ואי היושר שבדבר.

כולם בלי יוצא מן הכלל נגועים ב"נגיעות"!

אנו נוטים לחשוב שהשפעתן של הנגיעות אינו נוגע לנו כל כך אלא לאנשים ברמה פחותה שאינם שמים לב לדרכיהם, אמנם להלן נביא מספר דוגמאות על אנשים גדולים מאוד כיצד היה קיים החשש שדעתם נטתה מדרך האמת בשל הנגיעות האישיות שלהם.

כתב בספר מושב זקנים מבעלי התוס' על הפסוק (ויקרא כא, יד) "אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה":

"הקשה החסיד: ולמה נצטוה כהן גדול בבתולה דוקא ולא באלמנה?

ותירץ: לפי שהיה מזכיר את השם, ושמא נתן עיניו באשת איש בשעת אזכרה שימות בעלה וישאנה, לכך אמרה תורה: שישא בתולה ולא אלמנה. עכ"ל.

בספר אהל מועד כותב על כך בהתפעלות רבה: הרי לך דברים נוראים שיצאו מפומיה דחד מגאוני קמאי מרבותינו הראשונים זצ"ל אשר מפיהם אנו חיים, אשר צריכים הם לזעזע כל בר דעת ובר לבב.

הלא מדובר כאן בכהן גדול ("וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו" (ויקרא כא, י) - היינו ברוחניות), ולא בכהן גדול הנמצא בביתו, אלא בכהן גדול השוהה בבית המקדש, ולא זו בלבד אלא הוא נמצא במקום המקודש ביותר - בבית קודש הקדשים, וביום המקודש ביותר בשנה - ביום הכיפורים. ובאיזה שעה? בשעה שהוא מזכיר את השם המפורש!

וכבר כתב רבינו בחיי זצ"ל על הכהן הגדול - "ומה נהדר כהן גדול במעלה גדולה הזאת עד שאפילו חיות הקודש מפנים לו מקום לעבודתו כדי שיכנס לפני המלך ויעבדנו ביחוד".

ועל אותה שעה חיישינן שמא יתן דעתו על אשה אחרת, ודוקא את אותו רגע נדיר ומקודש הוא ינצל לבקשה על פטירתו של בעל אותה אשה! 

נורא נוראות!

רואים אנו כיצד התורה הזהירה את האדם הגדול ביותר בשעה ובמקום המקודשים ביותר - שלא יכשל במחשבותיו ודיבוריו משום נגיעותיו האישיות!

תסמרנה שערות הראש!

מדוע אין מלך וכהן גדול מעברים את השנה?

נוסיף עוד בענין זה.

הגמרא במסכת סנהדרין (דף יח:) אומרת: "אין מושיבין מלך וכהן גדול בעיבור שנה", "מלך - משום אפסניא". ופרש רש"י זצ"ל: מחלק ממון לחיילותיו כך וכך לשנה, ונוח לו שיהיו כל השנים מעוברות. "כהן גדול - משום צינה" פרש רש"י זצ"ל: אינו רוצה שתתעבר שנה מפני הצינה, שצריך לטבול ולקדש ביום הכיפורים חמש טבילות ועשרה קידושין. ואם תתעבר השנה הרי תשרי במרחשון, וצינת מרחשון תהיה בתשרי. והדברים הובאו להלכה ברמב"ם בהלכות קידוש החודש (פרק ד' הלכה יא'). 

והנה זה פלא, וכי מעט מים קרים של המקוה יכולים להשפיע על דעתו של כהן גדול עד שלא יעבר שנה בגללם?

ולמדנו אפוא שאפילו אנשים גדולים כמו מלך וכהן גדול אינם כשרים לעבר שנה, שמא יש להם נגיעה כלשהיא בנושא זה.

פלא גדול!

מדוע אין מפרישים את סגנו של הכהן גדול מביתו קודם יום הכיפורים? 

בירושלמי במסכת יומא (דף ה.) יש דבר נורא.

חז"ל דנים שם האם מפרישים את הכהן גדול החילופי מביתו קודם יום הכיפורים או לא, והסיקו שאין מפרישים אותו מפני שהיכן תניחנו לגור באותו שבוע? אם תאמר יחד עם הכהן גדול, הלוא יש לחשוש שהכהן גדול יהרגנו בשל החשש שהוא עומד ליטול ממנו את משרתו!

נורא!

"הוו מתונים בדין"

וראיתי שהגאון רבי חיים פרידלנדר זצ"ל הביא מקור נוסף לכח העצום של ה"נגיעה".

חז"ל אומרים במסכת אבות: 'הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין' (אבות א, א) הדברים נאמרו לדיינים שבא לפניהם דין ואינם נוגעים בדבר, ואף על פי כן עליהם להיות מתונים בדין. 

ויש לנו ללמוד מכך שעל אחת כמה וכמה כאשר אדם בא להחליט בדבר הנוגע לעצמו, וההחלטה כצד מסוים תשפיע עליו אישית, בודאי שעליו לחשוד בעצמו ולשקול היטב את הדברים ולא להכריע כפי המחשבה העולה בדעתו.

גם בעל רוח הקודש עלול להיכשל ב"נגיעות"!

בספר טעם ודעת (פרשת קרח) ציין בזה את דברי המדרש: "קרח שפקח היה מה ראה לשטות זו? עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצא ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן". והדברים מתמיהים, אם קרח היה בעל רוח הקודש עד שראה בעיניו את מה שעתיד לצאת ממנו כיצד נשאו לבו לחלוק על משה רבינו ע"ה ועל אהרן הכהן ע"ה, שודאי לא נתעלם ממנו גודל מעלתם וקדושתם.

הרי לנו מכאן כוחה של נגיעה ונטיית הלב, שאפילו בעל רוח הקודש יכול לטעות על ידי עינו - "עינו הטעתו" ונעשה כסומא, והוא אינו רואה דבר זולת רצונו ונגיעותיו, והוא בטוח שהצדק עמו.

המשגיח הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל נהג לומר שקיבל מרבותיו בעלי המוסר זצ"ל כלל: אם אדם חושד בעצמו אולי הוא נוגע בדבר, עליו לדעת נאמנה שהוא נוגע בדבר בלי ספק!

גם דברים קטנטנים עלולים לשבש את דעתו של אדם!

וכפי שנתבאר לעתים מדובר בנגיעות ששורשן דבר פעוט ביותר, בכל זאת הן עלולות לגרום לדעתו של אדם להשתבש ולהתבלבל.

וכפי שסיפר הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל: היה זה בליל שבועות לאחר שתלמידי הישיבה למדו כל הלילה, הוגשו להם קפה ועוגות והם רקדו ושרו כנהוג. אבל הסבא מסלבודקא זצ"ל אמר להם: יתכן שכל כוונתכם בזה שהייתם ערים במשך כל הלילה היתה לשם העוגה והקפה, השירה והריקודים של סוף הלילה...

מפחיד לחשוב על כך עד כמה דבר פעוט שכזה נחשב לנגיעה שבכוחה לסמא את עינו ולשבש את דעתו של אדם. ועלינו לדעת כי אכן זוהי המציאות!

"תיפח נפשם של מקבלי שוחד"

ולפיכך גדולי ישראל במשך כל הדורות תמיד חששו בעצמם שמא יש להם נגיעות במעשיהם, והם היו ערניים לבדוק את המצב היטב היטב כדי שלא ליפול בעצת היצר. ונביא לכך כמה דוגמאות: 

ראשית כל נציין את דברי הגמרא במסכת כתובות (דף קה:) המתארת עד כמה רבי ישמעאל בן אלישע הרחיק את עצמו מכל חשש ואבק נגיעה, והוא לא הסכים לדון את מי שהביא לו "רֵאשִׁית הַגֵּז" למרות שמדובר במתנות כהונה, והוא הושיב לו דיינים אחרים כדי שידונו אותו. ובכל זאת הוא חכך בדעתו שוב ושוב כיצד ניתן לזכות אותו לפי טענותיו. 

והוסיף רבי ישמעאל: "תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי - כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה".

זהירתו של הסבא מנובהרדוק זצ"ל מנגיעות

על הסבא מנובהרדוק זצ"ל מסופר רבות בענין זה, נזכיר כמה עובדות מהן נוכל ללמוד מוסר ובינה.

כאשר הוצרך לנסוע מקיוב להומיל, חשב לעצמו אולי הוא ממהר לנסוע מפני שהאכסניא בה שהה לא היתה הגונה כל כך לפוש ובמקום השני שכר חדר במלון מהודר. ועל כן מפני חשש זה נשתהה בקיוב שבוע ימים ורק אחר כך נסע...

מקרה נוסף אירע בימי החורף והשלג ובישיבת נובהרדוק היה קר מאוד וגם היה מחסור באוכל. או אז התאספו הנהלת הישיבה עם הסבא זצ"ל כדי למצוא עצה כיצד ניתן להשיג אמצעי מימון נוספים לישיבה. הסבא זצ"ל הציע לגשת לגביר אחד שהיה גר בסוף העיר, אולי יעניק לקיומה של הישיבה סכום הגון. 

כל חברי ההנהלה טענו: אין טעם ללכת אליו! הוא אף פעם איננו מעניק תרומות גדולות. לעומת זה הסבא זצ"ל אמר: האם מה שאתם אומרים שלא כדאי לנסות זה משום שכך דעתכם? או שמא הקור השורר ברחוב הוא שמשפיע על שיקולכם?

כדי להבטיח שלא ה"נגיעות" הם המשפיעות על דעתנו, אמר להם הסבא זצ"ל: בואו ונצעד רגלית עד לקצה העיר סמוך לביתו של הגביר, ושם נדון שוב אם אכן יש טעם להיכנס אליו או לא. 

למרבה הפלא, כשהגיעו סמוך לבית הסכימו כולם אולי בכל אופן כדאי להיכנס ולנסות... אמר להם הסבא זצ"ל: רואים הנכם למה התכוונתי? אמרתם: לא כדאי להיכנס! אבל עומק כוונתכם היה: קר מאוד ללכת ברחוב!

ואכן הסבא זצ"ל היה בודק כל מעשה ומעשה אם נקי הוא מנגיעות אם לאו. 

בוא וראה עד היכן הגיעו אצלו הדברים. ביומו האחרון כאשר הוא כבר גסס ממש, אימץ את רוחו, אצר כוחותיו וקפץ ממיטתו, הוא חשש שמא עצלותו היא סיבת חלישותו...

הנהגתו של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל

מסופר על הנהגה של הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל: 

כאשר היה מתבקש לתת המלצה למאן דהו, או הסכמה לספר מסוים, תחילה היה כותב את ההמלצה או ההסכמה, ורק לאחר שכתב היה שוקל בדעתו האם ראוי לתת את ההמלצה או שמא לא. זאת כדי שלא תתערב בשיקול דעתו נגיעה ממידת העצלות, אפילו במשהו.

מדוע קם הגאון רבי שמחה בונים מפשיסחה זצ"ל ממיטתו?

כך מסופר על הגאון רבי שמחה בונים מפשיסחא זצ"ל: פעם התעורר משנתו באמצע הלילה וחש שלא בטוב. מחשבה מהירה חלפה במוחו: "כמדומני, שאם אקום ממיטתי ואשאף מעט טבק משובח, ייטב לי".

רבי שמחה בונים זצ"ל כבר נטה לקום ממיטתו, אולם הרהור נוסף עיכב בעדו. "האם אין אלו תעתועי היצר המבקש להסיתני לתאווה גרידא? נו, אדחה את המחשבה מליבי".

אך לפתע עלה במוחו הקדוש הרהור שלישי: "אפשר שאין זו אלא תאווה, אך אפשר גם שאין זו אלא מידת העצלות, בכסות צדקנית, המנסה למונעי מלקום".

מה עושים? כיצד משביתים את יצר התאווה מצד אחד, ומונעים כל נגיעה הנובעת ממידת העצלות מצד שני? רבי שמחה בונים זצ"ל שקל והחליט: קם ממיטתו כארי, נטל ידיו וצעד עד הארון בו היה מונח הטבק, פתח את הקופסא וקירבה עד כמעט לאפו. ואז נעצר, סגר את הקופסא, השיבה למקומה, והחליט לסוב על עקביו, לחזור למיטתו בלא לשאוף הטבק.

בזה הרוויח שמצד אחד ביער כל חשש מפני מידת העצלות. ומצד שני סילק כל נגיעה הקשורה למידת התאוה.

עובדא נפלאה על הגאון רבי אברהם דוד מבוטשאטש זצ"ל 

על הגאון רבי אברהם דוד מבוטשאטש זצ"ל בעל ה"דעת קדושים" זצ"ל מסופרת עובדה נפלאה:

כידוע כח תורתו הכביר ומוחו העצום עד למאוד היו למעלה מהשגת אנוש. הוא היה טרוד כל העת בדברי תורה וחידושיה כמעיין המתגבר ועוד הרבה למעלה מכך. ולכן בעת הצטרכו ליפנות לבית הכיסא הוא התקשה מאוד שלא להרהר ח"ו בדברי תורה, בעבור זה הוא נאלץ להכות ולדפוק על כותלי בית הכיסא בכל כוחו על מנת לעצור כך את מחשבתו מדברי תורה, וכן היה מנהגו תמיד.

פעם אחת בן בליעל אחד נעלו מבחוץ באופן שלא יכול היה לצאת מבית הכסא בכוחות עצמו, וכאשר הרגיש בזה החל להכות על הדלת שוב ושוב כדי שישמעו עוברים ושבים ויבואו לפתוח לו, אך מכיון שידעו שכן דרכו תמיד להכות לא הבינו כי אירע לו מאומה, והוא נאלץ לשהות שם זמן מה עד שלבסוף הבחינו בדבר ופתחו לו את הדלת.

מובן מאליו ששהייה ממושכת כזו במקום מטונף בו אינו יכול להרהר בדברי תורה היתה קשה עבורו יותר מכל מיני יסורים ועינויים בעולם. ועל כן גמר בדעתו שמוכרח הוא להעניש רשע זה שגרם לו צער גדול. 

נטל שופר בידו בכדי להחרימו, אך טרם שהתחיל לתקוע, הניח השופר מידיו וחזר בו מכוונתו. לשאלת תלמידיו מדוע לא החרים את אותו רשע בן בליעל, השיב: אילו הייתי בטוח בדבר לגמרי כי אין בלבי שום שמץ נגיעה עצמית, ורק מחמת עצם חטאו בלבד הנני עושה זאת, הייתי אכן מחרימו, אבל בהיות וחוששני שמא תתערב חלילה בכוונתי מחשבת נגיעה ולו הקלה ביותר, שוב אין רצוני לעשות זאת ומוטב לי להניח לו.

זו היתה זהירות הגדולים זצ"ל לא להיכשל בנגיעות.

זהירותו של הגאון בעל הברכת שמואל זצ"ל 

כיוצא בזה מסופר על הגאון בעל הברכת שמואל זצ"ל: 

ראש ישיבה מפורסם שאל אותו האם כדאי לנסוע לאיזור העיירה ביאליסטוק על מנת להתרים לישיבתו את יהודי המקום, שכן שמע שזה עתה חזר משם רבינו זצ"ל.

רבי ברוך בער זצ"ל היה בהתלבטות. יהודים רבים בני אותה עיירה הבטיחו שישלחו בקרוב את תרומתם לישיבתו של רבינו זצ"ל, ומן הסתם אם יתרימו אותם לישיבה נוספת יחבל הדבר במאמצים הרבים שעשה כדי לגייס כספים משם. רבינו זצ"ל ביקש ממנו סליחה ונכנס לחדר זמן מה, הוא שקל את הנושא שוב ושוב בכדי להיווכח שה"נגיעה" אינה משפיעה על שיקול דעתו, ורק אז יצא מהחדר וענה לשואל את תשובתו.

עלי להיות בטוח שהכרעתי אינה נובעת מ"נגיעה"...

מסופר על ראש ישיבת מיר הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל: 

הוא פנה לתלמיד חכם וביקש להתייעץ איתו בנושא מסוים בעניני הישיבה. הלה לא הבין מדוע רבינו זצ"ל פונה אליו, והוא שאל: מדוע ראש הישיבה שואל אותי. ממה נפשך - אם זו שאלה לגדולי ישראל, עוד לא הגעתי לכך. ואם לא, מדוע לא מכריע ראש הישיבה בעצמו?

ענה לו רבינו זצ"ל, אכן להבנתי זו שאלה שאני יכול להכריע בעצמי, אלא שהאחריות מחייבת אותי שלא לסמוך על עצמי, אלא לשאול אדם נוסף, כדי להיות בטוח שהכרעתי אינה נובעת מ"נגיעה"...

הרי לנו עד כמה חששו הגדולים זצ"ל מלהיכשל בהשפעת ה"נגיעות", עד שלפעמים היו מי שידעו סוד זה וניצלו אותו על מנת להפיק ממנו ריוח לעצמם, וכפי שיעיד הסיפור הבא.

הבחור שלא נזרק מהישיבה...

בתוקף תפקידו של המשגיח הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל היה עליו להרחיק את אחד התלמידים מן הישיבה. חבריו ששמעו על כך, ידעו שכאשר נפלה ההחלטה - דבר לא יזיז אותה, ולכן אמרו לו: "כדאי לך כבר להתארגן ולארוז את חפציך", אך התלמיד הגיב: "אל תדאגו לי, אני כבר אסתדר"...

למחרת קרא רבי מאיר חדש זצ"ל לבחור לחדרו, ושאל אותו: "האם יודע הנך לשם מה קראתי לך"?

"כן" השיב התלמיד, "הרב רוצה לזרוק אותי מהישיבה".

"ומדוע אני רוצה לעשות זאת, אתה גם יודע"? שאל המשגיח זצ"ל.

התלמיד ענה בעזות: "פשוט מאוד, הרב משועמם ומחפש קרבן, היום הוא מצא אותי ובשבוע הבא הוא יטפל בתלמיד אחר וכך ימצא לעצמו קרבן חדש"...

כששמע זאת רבי מאיר חדש זצ"ל סרב לזרוק את הבחור מן הישיבה. "מסוגל הנני לזרוק תלמיד, לאחר שאני יודע מעבר לכל ספק שהוא מורחק מן הישיבה לכבוד השם", הסביר - "אך ברגע שמעורבת כאן פגיעה אישית, יתכן שיש כאן נגיעה מסויימת, ובשל אותה פגיעה הוא נזרק - זאת אינני עושה"!

נפלא מאוד!

לימוד המוסר - אמצעי השחרור מה"נגיעות"?

נוכחנו אם כן לדעת כיצד גדולי ישראל חששו ל"נגיעות", מה שנותר לנו לבאר הוא - מהי הדרך בה עלינו לנקוט בכדי להשתחרר מכבלי ה"נגיעות" הסובבות אותנו כסדר.

הן אמת, שהעצה העולה על פי כל גדולי המוסר (כגון הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל, רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, רבי אביגדור מילר זצ"ל ועוד) היא אחת: לימוד המוסר! 

בכוחו של לימוד המוסר לסלק הנגיעות, לפקוח את העיניים, ולראות את האמת נכוחה ללא כחל וסרק, רק באמצעות לימוד המוסר יוכל אדם להבחין אם מעורבות בדרכיו נגיעות אישיות אם לאו.

"הראשון צודק"... 

נציין לכך דוגמא כיצד ראה הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל בלימוד המוסר את האמצעי להשתחרר מ"נגיעות":

שני תלמידי חכמים שימשו כראשי ישיבה כאחד. והנה התגלעו ביניהם חילוקי דעות בכמה נושאים הקשורים לאופן הנהגת הישיבה, והם לא הצליחו בשום פנים ואופן להגיע אל עמק השווה. מכיון שמדובר היה בויכוחים תמידיים שלעתים נלוו בסערת רוחות, החליטו לשטוח את טענותיהם בפני אדם גדול שיכריע ביניהם.

שני הצדדים הסכימו שהגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל יהיה המכריע ביניהם. באו לפניו שני ראשי הישיבה, כל אחד בתורו הציג את עמדתו. לאחר מכן התחילו גם להתווכח בפניו, זה בונה וזה סותר.

רבי אליהו זצ"ל ישב כל העת בדממה, ולא התערב כלל בויכוח. מששקטה הסערה ושניהם ציפו להתערבותו ולהכרעתו של רבינו זצ"ל, שאלם קודם כל: "האם גמרתם"? כי כך היתה דרכו, כמנהג כל חניכי קלם שאיש אינו נכנס לתוך דברי חבירו. משענו בחיוב, שאל את האחד מהם: "אתה לומד מוסר"? ענה: "כן, קצת". פנה אל השני באותה שאלה והשיב בשלילה. "אם כן" - אמר רבינו זצ"ל - "הראשון צודק" - הכריע באחת ונתעטף שוב בשתיקתו.

כמדומני שאין מה להוסיף על הדברים...

אליעזר עבד אברהם אבינו ע"ה - נקיות מ"נגיעות"

לסיום נביא דבר נפלא מהגאון רבי מרדכי דרוק זצ"ל (דרש מרדכי פר' חיי שרה) המראה לנו עד כמה יקר וחשוב הוא האדם הנקי מנגיעות.

כתוב בפרשת חיי שרה (בראשית כד, נח): "וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה וַתֹּאמֶר אֵלֵךְ".

ולכאורה יש כאן תמיהה גדולה: כיצד יתכן שרבקה אמנו ע"ה הסכימה מיד ללכת עם אדם שרק זה עתה הגיע לכאן, והיא איננה מכירה אותו כלל?

אבל ביאור הענין הוא על פי דברי חז"ל: הלוא ידוע שכאשר אליעזר מצא שידוך ליצחק אבינו ע"ה, היתה לו נגיעה אישית שהשידוך לא יעלה יפה משום שהוא רצה את יצחק אבינו ע"ה לבתו, בכל זאת הוא התרומם מעל כל נגיעותיו וביטל את עצמו לגמרי לאדונו אברהם אבינו ע"ה, ומודה ומשתחוה לה' מתוך שמחה שזכה לקיים שליחותו בנאמנות. 

זהו גילוי של טהרת לב עמוקה אשר על ידה הפך להיות מארור לברוך.

כבר אמר אחד מגדולי המוסר זצ"ל: "להודות להקב"ה כמו אליעזר אולי גם אני הייתי מצליח, אבל להשתחוות אפים ארצה מיד בכזו טבעיות ושמחה, זאת אינני מסוגל לתפוס". 

רבקה אמנו ע"ה הבחינה וראתה הכל, והיא מיד אמרה: עם אדם כזה שהתגלה כבעל מדרגה גבוהה מאוד, זהו אינו דבר רגיל! על אדם כזה אפשר לסמוך וללכת עמו בו ביום.

מי שעבד על עצמו והגיע לדרגה כזו להיות "נקי מנגיעות", הוא אדם גדול בעל מדרגה גבוהה מאוד, עליו ניתן לסמוך בלי שום ספקות!

עד כמה שהוא יקר "בוקר טוב" בלי נגיעות...

ידוע עד כמה שהרב מבריסק זצ"ל היה מייקר "בוקר טוב נקי" של יהודי, בלי "נגיעות"... 

וכפי שהסביר זאת הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל: אדם מגיע ואומר, "בוקר טוב", מה פתאום "בוקר טוב"? הוא בא לפני התפילה, עומד בשורה ואומר "בוקר טוב", מה קרה? עוד חצי שעה הוא יכנס ויתחיל לפרט את מה שהוא רוצה... 

עד כמה אם כן הוא יקר המציאות ה"בוקר טוב" בלי נגיעות, בלי חשבונות, בלי שהוא מחכה לקבל דבר מה בתמורה לכך.

הקב"ה יעזרנו שנוכל להיות נקיים מ"נגיעות", ובכל החלטה העומדת לפתחנו נדע להישמר ולהיזהר מהן כראוי, אמן!

- - - 

[קרדיט: מאמר 14 מהספר הנפלא שפורסם כאן לראשונה! ארחות דיליה, באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...].

לכתבה הקודמת: הרואה את הנולד [לחץ כאן] נושא הכרחי וחיוני המקופל במילים: "איזהו חכם? הרואה את הנולד"! המחשבה הרווחת שזה רק מעלה - הינה טעות! כי מדובר בצורך חיוני שאין כמותו. פעמים רבות עומד אדם בצומת דרכים ונדרש להכריע האם לעשות או להימנע מעשיה, כשננתח את שיקוליו והחלטתו נראה שחשב שאין רע במעשה ואדרבה! זו מצוה אך לא לקח בחן' תוצאות העתיד!