מצוות שאדם דש בעקביו

מצוות שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו

פתח דבר:

דברינו הבאים יעסקו בענין יסודי ביותר, ועם כל זאת - מפני חוסר ידיעה נכשלים בו בני האדם וההפסד מכך גדול עד למאוד. 

הנושא הוא: מצוות שנחשבות אצל בני האדם כ"קלות" ו"קטנות" וכאינן חשובות כל כך ח"ו. אבל להלן נוכיח מן המקורות ונסביר עד כמה חשוב להיזהר דוקא באותן מצוות. 

בין השאר תתבאר גם חומרת הדברים של אותם אלו שאינם מקיימים את ה"מצוות הקלות" ומה רבה היא הסכנה בזה. ולבסוף נתבונן ונחקור האם יש בכלל מושג של "מצוות קלות".

חשיבות המצוות ה"קלות"

נפתח בחשיבותן של המצוות המכונות בפי בני האדם כ"קלות":

המשגיח הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל כותב על נושא זה דברים נפלאים המעניקים לנו מבט אמיתי ונכון.

אם מתבוננים בעולם הגדול והנפלא הזה בו אנו חיים נבחין כי אינו עשוי מגושים ענקיים אלא הוא מורכב מחלקי אטום כה זעירים אשר אין בכח העין להבחין בהם. וכן למשל: גופנו עשוי מתאים אשר ניתן לצפות בהם רק באמצעות מיקרוסקופ המגדיל פי מאה אלף. 

דוגמא נוספת לחשיבותם של הדברים הקטנים מהתבוננות בחכמת הרפואה: הלוא כולם יודעים כי הכמות של החומר המרפא בטבלית של תרופה אחת היא זעירה עד מאוד - אולי מיליגרם. 

אבל אם התרופה היתה מכילה כמות גדולה יותר, היא היתה מזיקה לאדם במקום לרפאותו, ובמקרים מסוימים היא עלולה אף לגרום לו למוות. דוקא הכמות הזעירה גורמת לרפואתו של האדם!

זהו המבט הנכון כאשר אנו עוסקים ב"בנין האדם", בעולם התורה והמצוות, בעבודת המידות - בכל אלו עלינו לדעת כי הכל תלוי במעשים הקטנים דווקא! בדיוק כפי שהעולם, האדם והרפואה, מיוסדים על ה"דברים הקטנים", כך גם האדם נבנה דוקא באמצעות ה"מעשים הקטנים"!

על ההפנמה הזו לחולל מהפכה במחשבתנו!

המעשים הקטנים יוצרים "אדם גדול"!

בדרך כלל הרוצה לתקן את נפשו ומעשיו חושב על פעולות גדולות וכבירות, על מעשים זעירים שאינם מכבידים כלל על האדם הוא נוהג לומר לעצמו: איזו שלימות כבר יכולה לצמוח מהם? 

אבל לא היא! דוקא המעשים הקטנים בונים את האדם לאדם גדול.

אם נרצה לבדוק אדם האם הוא ירא ה', או עד כמה הוא דבוק בו יתברך, הדרך לעשות זאת היא באמצעות בחינה כיצד הוא מקיים את ה"מצוות הקלות". כי בטבעו של האדם שאיננו נותן אליהן את לבו, אבל האמת היא שדוקא אלו הם המעידים על מהותו של אדם - האם הוא אוהב באמת את בוראו.

והדברים ברורים, כי כל בר דעת מבין שאין בודקים מעלתו של אדם בעובדה האם הוא שומר שבת, מניח תפילין או צם ביום הכיפורים, אלא באמצעות התבוננות בו בקיום מצוות שנראות קלות בעיני הבריות, ואם גם בהם הוא נזהר - הרי זה סימן מובהק שהוא ירא ואוהב השם.

"הירא את ה' יחמיר וידקדק נפשו על מצוה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה"

ונביא את דבריו הנפלאים של המשגיח הגאון רבי יחזקאל לווינשטיין זצ"ל (אור יחזקאל ח"ז ע"מ שכב): 

אדם עובד השם המקיים כל ימיו תורה ומצוות צריך לבחון עצמו דווקא בעבירות ובמצוות הקלות יותר שדרכם של בני אדם פחות להקפיד בהם ורגילים לדוש אותם בעקב, דוקא בהם יש לחזק עצמו יותר מהעבירות החמורות שכן מהם אינו חושש כמו איסורים חמורים ומצוות שבעיניו הם נשגבות שאותם יקיים בדחילו ורחימו. אולם באלו שהוא רגיל לדוש בעקב עלול להיות אצלו זילזול. לכן דוקא אדם שנזהר בחטאים קלים אות הוא שהוא ירא שמים, וזה מה שאומר רבינו יונה זצ"ל: "הירא את דבר ה' יחמיר וידקדק נפשו על מצוה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה". 

ברמב"ן מבואר שעיקר המצוות והעבירות ניתנו כדי שהאדם יכיר שיש כאן מצווה שמצוה אותנו וכשמזלזלים ואינם נזהרים בחלק מהמצוות - גם אם מדובר על המצוות הקטנות והקלות - הרי זה כאילו כפר והכחיש את מציאותו יתברך. לכן הירא שמבין ויודע מהותם של מעשה המצוות בודק עצמו בעיקר בעבודות הקלות שאז הוא יכול להכיר ולדעת עד כמה הוא מחובר לתכלית קיום המצוות - הידיעה שיש מנהיג לבירה!

נמצא אם כן שאם לפנינו ישנם שני בני אדם המקיימים את כל מצוות התורה, אולם אחד מהם מחזק את עצמו תדיר במצוות החמורות, ואילו רעהו חושש דוקא מהעבירות הקלות, זה הבודק את עצמו במצוות הקלות נחשב לירא שמים גדול יותר, כי הוא מזכיר לעצמו את מציאותו של הקב"ה.

המעשים הקטנים אינם מעוררים את כח המרידה!

יש לציין חשיבות נוספת השמורה דוקא למעשים הקטנים, כי הם מעצם טבעם אינם מעוררים את "כח המרידה"!

והיינו, כי המקבל על עצמו קבלה גדולה המכבידה עליו, יחוש עם הזמן היטב את "כח המרידה" ההולך ומתגבר עליו. אבל מעשה קטן שאינו מכביד כלל על האדם נעדר מתחושה זו.

ציור מוחשי לכך אמר המשגיח הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל, וכה היו דבריו: לאחר מלחמת יום הכיפורים טסתי פעם למצרים. בהגיע המטוס לתחומה של מצרים ראיתי שהמטוס מנמיך מאוד, ממש כמה מטרים מעל לקרקע. דאגתי שמא חל קלקול במנועים, ושאלתי את אנשי הצוות: מה קורה?

וכך נאמר לי: נכנסנו עתה לתחום ה"ראדאר" המצרי, ועדיף שלא יבחין במטוס ישראלי, לכן אנו מנמיכים טוס למטה מגובה הראדאר שאינו מבחין אלא במי שטס למעלה מגובהו, את מה שמתחתיו - אין הוא קולט!

וכן הוא לענייננו: ל"כח המרידה" יש "ראדאר" שאינו קולט אלא מעשים שהם מעל לגובהו, ואילו במעשים קטנים הוא אינו מכיר כלל...

עלינו לקחת מכל הבא ליד!

בדברי המשגיח דמיר הגאון רבי ירוחם זצ"ל מצינו עוד ערך נוסף נפלא דוקא למצוות הקלות:

משל לעני המחזר על הפתחים המזדמן לבית שם מציעים לו מיני תרגימא לקינוח סעודה. יהא זה מגוחך מצדו אם ידחה את הכיבוד המוגש לו בטענה ש"לא אכלתי עדיין בשר ותבשיל". אם יתנהג כך - ישאר רעב לגמרי... עליו לחטוף מכל הבא ליד!

לעומת זאת העשיר מתוקף מעמדו, רשאי לאכול את סעודתו בסדר הראוי.

הדברים נכונים בכל ענייני העולם הזה. כל מי שמחפש אחר הנאות יודע כי עליו לנצל את ההזדמנות ולקחת מכל הבא ליד!

אף אנו - אומר המשגיח זצ"ל, משולים לאותו עני. עלינו לחטוף מצוות ומעשים טובים מכל הנקרה לידינו בלי להבחין בין קטן לגדול. מדוע? כי אם נפלס ונברור - לא ישאר בידינו כלום! עניים אנו במעשינו... וצריכים אנו לחטוף מכל הבא ליד.

עמדנו אם כן על כמה מעלות נשגבות שיש למצוות הקלות: 

ראשית כל, בנין האדם וקומתו ברוחניות נבנית דוקא באמצעותן. ועוד: דוקא בהן ניתן לבחון עד כמה האדם דבוק בו יתברך וירא ממנו יראה אמיתית. בנוסף, אין לנו את הרשות לברור אלו מצוות יש לנו לקיים כדי להתעלות בעבודתו יתברך.

ההבטחה לברכה והצלחה - "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן"...

ואולי מכוחם של טעמים אלו, דוקא בזכות המצוות ה"קלות" כביכול, הקב"ה מבטיח לנו ברכה והצלחה בכל מעשי ידינו.

ובאיזה שפע של ברכה מדובר? בוא וראה מה שהבטיחה תורה בריש פרשת עקב (דברים ז, יב - טז): אם רק נשמור ונקיים המצוות ה"קלות" - "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן" - המצוות שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו אזי: "וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד... וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה... בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ: וְהֵסִיר יְהוָה מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ", ועוד כהנה וכהנה.

הרי לנו שהתורה הקדושה מבטיחה לנו כי אם רק נשמור ונקיים המצוות הקלות והקטנות יהיה לנו טוב עד בלי די ברוחניות ובגשמיות ובכל הענינים ולא יהיה בנו שום חולי ושום כאב. 

נפלא מאוד!

אי קיומן של המצוות ה"קלות" חמור יותר מאי קיום ה"חמורות"!...

וכפי שהבאנו דברים נפלאים במעלתו ושכרו של המקפיד לקיים את המצוות הקלות, כך מצינו כמה צדדים ובחינות של חומרה יתירה במצוות הקלות אף יותר מהחמורות. ועל כן נצרך משנה זהירות לבל ניכשל בהן חלילה כי חומרתם רבה היא. 

ונבאר את הדברים בעזרת השי"ת.

"אל תסתכל בגודל המצוה אלא בגודל מי שצוה עליה"

ראשית כל עלינו לדעת: המזלזל במצוות קלות, הרי הוא מזלזל במי שציווה עליהם - בבורא יתברך שמו - במי שנתן המצוות!

וכבר אמרו חז"ל "אל תסתכל בגודל המצוה אלא בגודל מי שצוה עליה", מפני שאם הקב"ה מצווה על דבר מה, ולו הקטן והקל ביותר - בהכרח יש בזה ענין גדול ועמוק עד אין חקר.

הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל היה מציין על כך כדוגמא לדבר את הדין המובא בשו"ע (סימן ב') לגבי לבישת בגדים, שהבא לנעול מנעליו עליו לנעול של ימין תחילה בלי לקשרו, ואחר כך ינעול של שמאל ויקשרנו, ויחזור ויקשור של ימין, וכשחולץ מנעליו חולץ של שמאל תחילה.

במושכל ראשון נראה שאין הענין חמור כל כך, הרי אין מדובר כאן באחת מג' עבירות חמורות - עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים.

אמנם הזלזול בהלכה זו חמור יותר משלושת עבירות חמורות, משום שיש כאן זלזול בבורא עולם המצוה על כך! והדבר נכון לגבי כל המצוות שבתורה - לרבות המצוות הקלות!

"גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת"

עוד לימוד נפלא בענין זה למדנו מכבשונו של הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל: 

כשם שלצד הטוב אמרו חז"ל 'לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא' (אבות ה, כג) כלומר - כפי מידת הקושי לעשות דבר טוב כך בדיוק יגדל שכרו, כמו כן גם לצד הרע - ככל שהקושי להימנע מהעבירה גדול יותר כך העונש קטן יותר. 

נמצא שבעבירה שאין לו שום קושי להימנע מלעבור עליה, העונש עליה הוא גדול עד מאוד.

וראיה ליסוד זה ממה שאמרו חז"ל במסכת מנחות (דף מג.): "גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת", דהיינו - הלובש בגד בעל ארבעה כנפות בלי שיטיל בו חוט של תכלת, עונשו קטן, מאותו אדם שלבש בגד בעל ארבע כנפות ולא הטיל בו חוט לבן. וזאת מאחר שחוט התכלת קשה יותר להשגה משום שאינו מצוי כל כך, לכן עונשו פחות משל לבן שהוא מצוי ויכול להשיגו בקל.

הרי לנו שעל דבר "קל" מקבלים עונש יותר גדול יותר מדבר קשה להשגה. וזהו שאמרו חז"ל ש"קשה עונשו של לבן יותר משל תכלת". והמתבונן בזה תסמרנה שערות גופו.

"לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֺן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי"

וכבר הזהירונו חז"ל על זה במדרש תנחומא (פרשת עקב) וכך דרשו את הפסוק בתהלים (מט, ו): "לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֺן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי" - אמר דוד המלך ע"ה: ריבונו של עולם, איני מתיירא מן המצוות החמורות שבתורה מפני שהן חמורות, אבל אני מתיירא מפני הקלות, שמא עברתי עליהם מפני שהם קלות, ואתה אמרת "וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה". (אבות ב, א)

והאמת יורה דרכו שפעמים רבות האדם מרבה לעבור על עבירות מסויימות בהיותם נחשבים בעיניו כדבר קל. ועלינו לדעת שעבירות אלו הם אשר יסובבו את האדם ליום הדין לא עלינו.

וכך איתא גם בגמרא במסכת עבודה זרה (דף יח.): 'וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב ״עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי״? (תהלים מט, ו) - עֲוֹנוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה מְסוּבִּין לוֹ לְיוֹם הַדִּין.'

לשונו הזהב של רבינו יונה זצ"ל

וכמה מתאים להביא כאן את לשונו הזהב של רבינו יונה זצ"ל בשערי תשובה (שער א' אות ל"ח - ל"ט) אשר מתמצת את הדברים במילים קצרות, וזה לשונו:

'הָעִקָּר הַשְּׁלֹשָׁה עָשָׂר – לִהְיוֹת הָעֲבֵרוֹת הַקַּלּוֹת חֲמוּרוֹת בְּעֵינָיו: לְאַרְבָּעָה פָּנִים.

הָאֶחָד. כִּי אֵין לוֹ לְהַבִּיט לְקַטְנוּת הָעֲבֵרָה. אֲבָל יַבִּיט לִגְדֻלַּת מִי שֶׁהִזְהִיר עָלֶיהָ.

וְהַשֵּׁנִי. כִּי הַיֵּצֶר שׁוֹלֵט בַּעֲבֵרוֹת הַקַּלּוֹת. וְאוּלַי תִּהְיֶה זֹאת סִבָּה לְהַתְמִיד בָּהֶן וְאָז יֵחָשְׁבוּ גַּם הֵם כַּחֲמוּרוֹת בְּהִצְטָרֵף עֹנֶשׁ כָּל פַּעַם. וּמָשְׁלוּ עַל זֶה מֵחוּט שֶׁל מֶשִׁי שֶׁהוּא נִרְפֶּה וְחָלוּשׁ. וְכַאֲשֶׁר יִכְפְּלוּ אוֹתָהּ כְּפָלִים רַבִּים יֵעָשֶׂה עֲבוֹת חֲזָקָה.

וְהַשְּׁלִישִׁי. כִּי בְּהַתְמָדָתוֹ עַל הָעֲבֵרָה נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. וְיִפְרֹק עֻלָּהּ מֵעָלָיו. וְלֹא יִשְׁתַּמֵּר מִמֶּנָּה. וְיֵחָשֵׁב עִם פּוֹרְקֵי עוֹל. וְכוֹפְרִים לְדָבָר אֶחָד.

וְהָרְבִיעִי. כִּי אִם נִצְּחוֹ הַיֵּצֶר בְּדָבָר קָטָן. יְנַצְּחֵהוּ מָחָר בְּדָבָר גָּדוֹל. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: 'כָּל הַמְּשַׁבֵּר כֵּלִים בַּחֲמָתוֹ יְהִי בְּעֵינֶיךָ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. שֶׁכָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרַע הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ כָּךְ לְמָחָר אוֹמֵר לוֹ לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים. (מסכת שבת דף קה:)" עד כאן לשונו.

מי שעובר על ה"קלות" יבוא לעבור גם על ה"חמורות"

בספר אהל משה (פרשת עקב) מבאר עוד מהי הסכנה הגדולה הטמונה למי שאינו נזהר בקיום מצוות שבעינינו נראות כ"קלות". 

מתוך אי הקיום של הדברים הקלים יבוא להיות דש בעקביו גם בדברים חמורים. שכך הוא טבע האדם, כאשר נעשה אדיש הוא אינו שם לבו להתבונן בכל פעולותיו, לרבות הפעולות הקלות ביותר, וסופו לעשות את כל מעשיו מכח הרגל ללא דעת. 

וכך הוכיח הנביא (ישעיה כט, יג) את עם ישראל: "וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה". ובעקבות כך נגרם חורבן גדול, וכהמשך התוכחה: "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא..." (שם פסוק יד).

החורבן והשלימות תלויים ב"מצוות הקלות"

ובספר שם דרך מוכיח בבירור שאכן החורבן נגרם בגלל אי קיום דברים שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו.

דהנה כתיב (דברים ח, כ): "כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם כֵּן תֹאבֵדוּן עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן בְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם". ומהא דכתיב "עֵקֶב" למדנו שהחורבן בא מדברים אלו שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו והם המוליכים אותו לאבדון ח"ו.

נמצא אם כן שהשלמות או הפכה - החורבן - תלויים ב"עקביו" של אדם - במעשיו הקלים והקטנים.

קשה לחזור בתשובה מעבירות הקלות

מצינו נקודה נוספת בחומרתן של העבירות הקלות דוקא, כפי שהעיר על כך הגאון בעל האבני נזר זצ"ל: 

העובר על מצוות קלות שדש בעקביו קשה עליו התשובה יותר מזה שעובר על החמורות, משום ש"הכרת החטא" מתנאי התשובה הוא וכמבואר בדברי רבינו יונה זצ"ל (ריש ברכות), ומי שעובר על מצוות "קלות" אינו חש שעבר עבירה כלל ואינו מכיר בחטאיו. 

ניתן להמשיל על כך משל: רב אחד ביקש מכל תלמידיו, צאו והביאו לי אבנים קטנות, ורק לאחד מהם אמר: צא והבא לי אבן גדולה. לאחר מכן אמר לכולם: החזירו נא את האבנים שנטלתם למקומם.

זה שהביא אבן גדולה, החזירה מיד למקומה, ואילו אלו שהביאו אבנים קטנות, התקשו מאוד להחזירן למקומם. 

זאת עלינו לשנן: עבירות קלות שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו - הרי הן דומות לאבנים קטנות, וכל הנכשל בהן קשה לו עד מאוד לתקן את המעוות...

משלו הנפלא של החפץ חיים זצ"ל

יש אנשים הסבורים שעל אי קיומן של "מצוות קלות" לא יצטרכו לתת דין וחשבון, אמנם מחשבה זו בטעות יסודה כי על הכל יש לתת דין וחשבון.

וכבר המשיל בזה החפץ חיים זצ"ל משל: היה סוחר שנהג לקנות ולמכור סחורות מסחורות שונות. לימים ירד האיש מכל נכסיו והשאיר אחריו נושים רבים להם היה חייב סכומי כסף מי מעט ומי הרבה.

התאגדו כל הנושים וישבו לטכס עצה.

לי - אמר אחד: חייב הסוחר אלף רובל. ולי - אמר האחר: אלפיים. לי - אמר השלישי: שלוש מאות רובל. ולי - אמר אחר: חייב הסוחר שני רובל... 

שני רובל?! התפלאו כולם.

כן - אמר האיש - אמנם מעט הוא אבל גם זה חוב, כך המשיכו ודנו בדרכי פעולה כיצד להציל את כספם ולבסוף החליטו כי ילכו אל ביתו של הסוחר ויטלו בכח את נכסיו.

אמרו ועשו. פנו כולם אל הבית ושם החלו חוטפים מכל הבא ליד, והנה אותו אדם שחובו עלה לסך שני רובל עמד וחטף גם הוא יחד עם כולם...

מה לך לחטוף? התרגזו כל בעלי החוב - והלא חובך קטן כל כך.

אמת - אמר האיש - אבל בכל זאת חוב הוא!

כן הוא גם הנמשל - אמר החפץ חיים זצ"ל - נדמה לו לאדם כי יש עבירות "קלות" ואולי עליהם לא יצטרך לתת את הדין, אולם בבוא היום והאדם עומד למשפט לפני בית דין של מעלה גם העבירה ה"קַלָּה" תובעת את המגיע לה...

דוגמאות מעשיות למצוות "קלות"...

וכעת נשתדל להציג בפני הקורא מספר דוגמאות למעשים שבני אדם רבים מחשיבים כמצוות "קלות" ומשום כן הם אינם נזהרים בהם כל הצורך.

הן אמת שכבר יצאו לאור ספרים נפלאים המציינים מצוות רבות מעין אלו שנחשבים ל"קלות" ובני אדם נוטים לזלזל בהן, וכדאי מאוד לעיין בדבריהם, וכדוגמת הקונטרס "עקבי ההלכה" או "שולחן ערוך המוסר" (ב' חלקים), אמנם גם אנו להיפטר בלי כלום אי אפשר, ולכן נביא גם אנו כמה מהן.

האדם דש בעקביו כפשוטו בחוטי הציצית...

על הפסוק בריש פרשת עקב (דברים ז, יב): "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה" פירש רש"י זצ"ל: 'אם הַמִּצְווֹת קַלּוֹת שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו תִּשְׁמְעוּן'. וכתב על זה בדעת זקנים מבעלי התוספות: "יש תמהים וכי יש מצוות שֶׁאָדָם דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו"?...

ומיישב הדעת זקנים: "אי נמי, מצות ציצית שאדם גורר אחריו כמנהג העולם. אמנם שמעתי שכל המגרר ציציותיו עליו הכתוב אומר: "וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד" (ישעיה יד, כג) אלא משליכן על כתף ונוטלן ביד".

וכבר פסק בזה מרן זצ"ל בשולחן ערוך (או"ח סי' כא סעיף ד'): "יש ליזהר כשאדם לובש טלית שלא יגרור ציציותיו".

הבית ישראל מגור זצ"ל כשהיה מבחין במי שציציותיו נגררות על הארץ היה מעיר לו: "וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן".

ומענין לענין באותו ענין: יש לעורר על הזהירות הנצרכת בשעת הנחת התפילין ובחליצתן שלא יפלו הרצועות על הארץ, וכל שכן שלא יגררם על הארץ, שהרי חוטי הציצית שהם חפץ מצוה בלבד, אמרו שהגורר חוטי הציצית עליו נאמר "וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד", על אחת כמה וכמה ברצועות שהם תשמיש קדושה.

וכן היה הגאון מגוסטינין זצ"ל רגיל להזהיר מאד את הנערים שהגיעו לגיל בר מצוה שלא לזרוק את הרצועות לארץ.

ובספר אמרי יושר מביא שהחזון איש זצ"ל היה מקפיד על זה מאוד. 

ובהליכות שלמה (פ"ד) מובא שהגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל בימי זקנותו כשהבחין ממרחק ברצועותיו של בחור אחד שנשרכים על הרצפה, ניגש עד מקומו והרימם בעצמו.

"דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו" - מצוות שחייב לפסוע בהן 

סוג אחר של מצוות שֶׁאָדָם דָּשׁ בהן בַּעֲקֵבָיו הוא מה שהביא רבינו בחיי זצ"ל (שם): 

"עֲוֺן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי" - בא לצוות על אותן המצוות שהאדם חייב לפסוע בהן, והן פסיעות של מצוה, כגון ללכת לבית הכנסת ולבית המדרש ולבקר חולים וללוות מתים ולנחם אבלים, כל אלו הן מצוות המוטלות על הפסיעות ושכרן גדול. וכבר אמרו רז"ל (מסכת ברכות דף ו:) שאפילו בשבת מותר לרוץ לבית הכנסת, ואם אין האדם מקיים את המצוות המוטלות על הפסיעות, אותו עוון יסובהו ליום הדין, וזהו הפירוש של "עֲוֺן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי".

הרי לנו רק שתי דוגמאות למצוות שבני אדם מחשיבים אותן כ"קלות" וממילא מזלזלים בהן, ותן לחכם ויחכם עוד.

האם יש בכלל מושג "מצוות קלות"?!...

אך למרות כל מה שנתבאר ראוי להדגיש לגופו של ענין כי קשה לומר שאכן קיימות מצוות "קלות" או "קטנות", כי לעתים הגם שלעינינו המצוה נראית קַלָּה אליבא דאמת היא מן החמורות שבחמורות.

וכבר כתב בזה הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל במשנת רבי אהרן (ח"א עמ' קכא) שישנן עבירות שמרוב שאנו דשין אותן בעקבנו ואינן נחשבות אצלנו אפילו לא לעבירות קלות, למעשה הן חמורות שבחמורות, ולעתים משמשות כיסודות האמונה והן ציר מרכזי לכמה וכמה עניינים התופסים מקום חשוב בחיי האדם.

כדוגמא לכך הביא לזה הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל את "חמדת הממון". בו בזמן שאנו לא רואים שום חטא בתכונה זו, ברם שורש "חמדת הממון" מעיד על חוסר אמונה ובטחון, והוא גם אב לכמה חטאים גדולים. 

וכפי שמובא בתוספתא סוף מסכת מנחות: "אבל באחרונה (בבית שני) מכירין אנו בהן שהם עמלים בתורה וזהירים במעשרות - מפני מה גלו? מפני שאוהבים את הממון ושונאים איש את רעהו". מפורש לנו, שחמדת הממון גרמה לחורבן בית המקדש.

הרי לנו שדבר שאינו נחשב אפילו כמעשה עבירה, נוכחנו לראות שהוא נחשב לחמור שבחמורים. ואם כן עלינו ללמוד כי לעולם אין להחשיב שום מצוה כמצוה קַלָּה. וכמו שאמרו חז"ל במסכת אבות (פ"ב מ"א): 'וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת'. 

וכמו כן עלינו ליזהר בעבירה קטנה כמו בגדולה, שאין בידינו לשער גודל עונשן של עבירות.

מצוה "קַלָּה " - רק בעיני האדם!

הסבא מסלבודקא זצ"ל אכן נהג לומר: אם יש מצוה "קַלָּה" וכלשון המשנה במסכת אבות, "קַלָּה" רק בעיני האדם, אולם אי אפשר להגדיר את המצוה עצמה כ"קַלָּה".

למדנו אפוא את חשיבות המצוות ה"קלות", את החומרה של מי שאינו מקפיד לקיימן, וכן ביארנו בכמה וכמה אופנים את חומרתן היתירה של המצוות הקלות.

יה"ר שהקב"ה יהא בעזרנו שנוכל להתבונן בזה ולהיזהר בפרט במצוות הקלות שאדם "דָּשׁ בַּעֲקֵבָיו", ועל ידי זה נזכה לכל הברכות הכתובות בתורה, אמן.

- - - 

[קרדיט: מאמר 16 מהספר הנפלא שפורסם כאן לראשונה! ארחות דיליה, באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...].

לכתבה הקודמת: השפעת הסביבה [לחץ כאן] כלי חשוב אשר שימוש נכון בו מסוגל להצעיד את האדם לעלות מעלה במעלות התורה והיראה, ומצד 2 בכוחו לדרדר עד לדיוטא התחתונה רח"ל. הכלי הוא: השפעת הסביבה. נבאר גודל כוחה של השפעה רעה או טובה, עד כמה נחוצה הזהירות מחברה רעה ואפילו מראיה של דבר שלילי, ובסוף עצות מועילות לסייע להתמודד עם ההשפעה הסביבתית ועוד.