שמירת המסורת

שמירת המסורת

פתח דבר:

נקדיש דברים להלן על חשיבותה של שמירת ה"מסורת" כמעט בכל נושא ביהדות - בהלכה ובהוראה, בהנהגה ובקיום המצוות וכיוצא בזה. 

וכבר נודע בשער בת רבים התבטאותו הידועה והמפורסמת של החתם סופר זצ"ל בענין זה: "חדש אסור מן התורה"...

"ואני זאת בריתי, כי מדרך המסורה לא שניתי"

בוא וראה גודל חשיבות המסורת בהנהגה היומיומית של גדולי ישראל, הרי לא בכדי בחר הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל בעל ה"שבט הלוי" לפתוח את ספרו הגדול במילים דלהלן: 

"במה אקדם ה' אכף לאלוקי מרום" (מיכה ו, ו), במה אקדם לה' על רוב חסדיו שעשה עמדי מעודי עד היום הזה, אני עני מאהלה של תורה לא משתי, וגדולי עולם שמשתי, דבריהם בצמא שתיתי, אחרי עצתם הלכתי, ומדברי רבותינו לא נטיתי, ואני זאת בריתי, כי מדרך המסורה לא שניתי, ללכת בעקבות הראשונים, גאונים קדושים וטהורים, הן בהנהגה והוראה, הן בהרבצת תורה, לא לשנות מאומה, להעמיד דברים כחומה. זה חלקינו עלי אדמה". 

כך בחר רבינו זצ"ל שהיה מפוסקי הדור לפתוח את סדרת ספריו שהתקבלו בכל העולם התורני - שו"ת שבט הלוי, אלו המילים שאמורות לעמוד בראש מעייניהם של המופקדים להורות לעם את הדרך אשר ילכו בו ואת המעשה אשר יעשו - שיהיה הדברים רק על פי המסורת המסורה לנו מדור דור, מבלי לשנות מהם בכי הוא זה.

שיחתו האחרונה של מרן הרב שך זצ"ל

וראוי ונכון להזכיר את דברי מרן הרב שך זצ"ל בשיחתו האחרונה (ע' בספר היא שיחתי): 

"אנחנו מצווים בפסוק (דברים לב, ז): "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". בכדי לבנות את העתיד צריכים לבדוק ולראות את העבר, לא צריכים לחדש, ולא לחפש חדשות, צריכים רק לחזק את הישנות, לראות איך שעברנו את העבר, באיזה דרך עברנו, ואיך עבר עלינו, ואחרי כל זה צריכים לבנות את העתיד בצורה כזאת", עכ"ל.

"מי ומי ההולכים"?

בענין זה מצינו נקודה נפלאה בפרשת בא.

כאשר משה רבינו ע"ה ואחיו אהרן הכהן ע"ה באו אל פרעה בכדי שיאפשר לעם ישראל לצאת ממצרים על מנת לעבוד את הקב"ה, פרעה הרשע שאל אותם מי ומי ההולכים? וכמו שכתוב (שמות י, ח): "ויושב את משה ואת אהרן אל פרעה ויאמר אליהם לכו עבדו את ה' אלוקיכם מי ומי ההולכים".

ומשה רבינו ע"ה (שם, ט) עונה: "בנערינו ובזקנינו נלך בבנינו ובבנותנו בצאננו ובבקרנו נלך כי חג ה' לנו". כלומר: תן לכולם לצאת - הנערים והזקנים, הבנים והבנות, הצאן והבקר.

אך פרעה איננו נענה לבקשה (שם, יא): "לא כן לכו נא הגברים ועבדו את ה' כי אותה אתם מבקשים". 

ויש להעיר מדוע הוצרך משה רבינו ע"ה להוסיף: "כי חג ה' לנו", הלוא אין זה מענין שאלתו של פרעה: "מי ומי ההולכים"? 

בספר נחלת צבי (פרשת בא) ביאר זאת על פי דברי הרמב"ם זצ"ל בהלכות יו"ט (פ"ו הי"ז): "וחייב אדם להיות בהן (ביו"ט) שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים עליו שנאמר "ושמחת בחגך". אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים כמו שאנו מבארין בהלכות חגיגה יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו כל אחד ואחד כראוי לו". ובהלכה י"ח הרמב"ם זצ"ל מפרט כיצד משמחים כל אחד, את הקטנים, הנשים והאנשים.

וכיון שמשה רבינו ע"ה לא אבה שפרעה ימנע את הבנים הקטנים מלצאת את מצרים, אמר: "כי חג ה' לנו" ולכן על כולנו ללכת, כי אין זה רק "עבודה" שלא כולם ראויים וכשרים לה, אלא זהו "חג" אותו חוגגת כל המשפחה, והצאן והבקר גם הם נדרשים בכדי לזבוח קרבנות.

אך פרעה לא הסכים והוא מנמק את סירובו בכך שרק הגברים ראויים לעבודה ולא הטף, וכפי שכותב רש"י זצ"ל: "לא כן לכו נא הגברים - דאין דרך הטף לזבוח".

ואם כן שומה עלינו להבין מפני מה פרעה לא הסכים שכולם ילכו ויחזרו בתום החג? התשובה הפשוטה: כוונת פרעה היתה להשאיר את הילדים בתחומי מצרים וכך הוא יכול להיות סמוך ובטוח שאבותיהם ישובו לארץ מצרים.

פרעה הרשע רצה ליצור "הפסק" בין הדורות!

אמנם לדרכנו ניתן לבאר זאת בדרך נוספת. 

עומק כוונתו של פרעה היתה לגרום להפסקה בשלשלת הדורות של עם ישראל, וכאשר הבנים לא ישתתפו בעבודת השם הדבר יחצוץ בין הדור הראשון לדורות שאחריו, וכך לא תהיה חלילה תקומה לכלל ישראל משום שיחסר להם החינוך, ההדרכה והמסורה מהדור שלפניהם, ועל כן אמר "לא כן לכו נא הגברים".

אולם משה רבינו ע"ה לא הסכים לכך, וכשפרעה אמר: "לכו עבדו" הוא השיב: לא רק אנחנו הדור המבוגר עלינו לעבוד את השם, אלא - "בנערינו" - דור העתיד, "ובזקנינו" - יחד עם דור העבר, "בבנינו ובבנותינו" - נלך, כי רק כאשר המסורה נמשכת והצעירים מקבלים מהזקנים, עם ישראל יוכל לקום מעפר. 

גם על הבנים והבנות ללכת, בכדי שיראו את הוריהם עובדים את השם, וכך יתחנכו על פי המסורת של בית אבא.

כפתור ופרח!

"תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"

נמצא אם כן שעיקרו של חינוך הילדים תלוי במסורת העוברת מדור לדור ללא הפסקה, ויש להביא על כך מקור נפלא.

איתא במסכת סוכה (דף מב.) "ת"ר: קטן היודע לנענע - חייב בלולב. להתעטף - חייב בציצית. לשמור תפילין - אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר - אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? אמר רבי המנונא (דברים לג, ד): "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". קריאת שמע מאי היא? פסוק ראשון". 

דברי הגמרא הובאו להלכה ברמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פ"א ה"ו) ונפסקו למעשה בשו"ע יו"ד (סי' רמה ס"ה) וזה לשון מרן זצ"ל: "מאימתי מתחיל ללמד לבנו, משיתחיל לדבר מתחיל ללמדו "תורה צוה לנו משה". 

ויש לתמוה מדוע צריכים ללמדו דוקא פסוק זה, מה המסר המיוחד הטמון בו. עדיף היה ללמדו פסוקים המורים על יחוד ה', או על גבורת ה' וכוחו הגדול כמו הפסוק "מי כמוך באלים ה' מי כמוך נאדר בקודש" וכיוצא בזה, מפני מה יש להקדיש את תחילת הדיבור למילים "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב"?

והנראה שחז"ל הנחילו לנו כאן יסוד גדול. עיקר התורה שמצווים אנו ללמוד וללמד - היא תורה הבאה לנו במסורה מאבותינו מורשה קהילת יעקב, לא "תורה חדשה" שנולדה מעצמה!

ההבדל בין "ירושה" ל"מורשה"

ולהמתיק את הדברים נוסיף מדברי הגאון רבי מרדכי גיפטר זצ"ל: 

יש חילוק בין "ירושה" ל"מורשה". המושג "ירושה" היא מה שהתקבל מהמוריש, והיא שייכת לחלוטין ליורש לעשות בה כרצונו ללא כל הגבלה.

מה שאין כן המונח "מורשה", הגם שהיא שייכת להיורש, אבל נאסר עליו לשנותה מכמות שהיא, אלא עליו להחזיקה כפי שקיבלה מבלי כל שינוי כלל ועיקר, ועל כן נאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", היינו הגם שהתורה ירושה היא לבני ישראל, אבל בבחינת "מורשה" - אין אנו יכולים לשנות, להוסיף או לגרוע ממנה אפילו אות אחת בלבד!

ולכן קבעו חז"ל בעומק בינתם שכאשר באים אנו ללמד את הבן תורה בפעם הראשונה בחייו, אנו מחדירים את המסר בלבו הרך: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" - אסור לנו לשנות שום דבר ממה שקיבלנו במסורת!

"מסורת" גם במידות ודרך ארץ 

זהו גם הטעם כנראה מדוע מסכת אבות פותחת במילים (פ"א מ"א): "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה". 

ללמדנו שכל התורה כולה - גם עניני מידות ודרך ארץ המובאים במסכת אבות - הכל בא לנו רק על ידי מסורה מדור דור, ובדיוק כך עלינו למסור את הדברים לדורות הבאים בלי לשנות מאומה.

כיצד הציצית מזכירה תרי"ג מצוות?

בספר שערי יסוד (שער ד' פרק ד') הוסיף בענין זה מרגניתא טבא:

בפרשת ציצית (במדבר טו, לט) נאמר: "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה'...". ופירש רש"י זצ"ל: ציצית עולה בגימטריא תרי"ג כמנין המצוות, "ציצית" עולה שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים - הרי תרי"ג.

והקשו התוספות במסכת מנחות (דף לט. ד"ה לא יפחות): הא בתורה כתוב "ציצת" בלי האות י' ואם כן אינו עולה אלא חמש מאות ותשעים. ובשפתי חכמים (שם) הביא את תירוץ הרא"ש זצ"ל, וכן תירץ הגר"י עמדין זצ"ל (בסידורו בפר' ציצית) ד"יש אם למקרא", וכיון שנקרא מלא חשבינן כאילו נכתב עם שני יודי"ן "ציצית" ושפיר עולה לשש מאות.

ולכאורה יש להתפלא: הלוא "ציצית" היא תיבה מחודשת, כדמוכח מפירוש רש"י זצ"ל בסוף הפרשה שם שבא ליישב מדוע נכתבה תיבה זו ולא "פתילים" או "גדילים" ע"ש, אלא ודאי נכתבה עבור הגימטריא - שתעלה לתרי"ג יחד עם החוטים והקשרים.

אבל אם כן יש להתפלא על זה פליאה גדולה, כי אם תיבה זו נכתבה כאן עבור הגימטריא, מדוע נכתבה באופן חסר "ציצת" שאז לא תעלה הגימטריא כראוי, ונצטרך לסמוך על מסורת קריאתה?!

ובהכרח שהתורה הקדושה מלמדת אותנו את היסוד האמור, דוקא מכיון ש"ציצית" מהותה זכירת כל מצוות ה' ועשייתם, זהו המקום ללמדנו - שמצוות התורה מתקיימות אך ורק באמצעות ה"מסורת" המדויקת מפי הרב לתלמידו וכן הלאה, וכשנראה את הציצית נזכור את התרי"ג - שעולה בה בגימטריא אך בד בבד עם המסורת שבה נכתב "ציצת" חסר. וכך נזכור שאין לנו תורה בלי מסורת - וזהו חלק מזכירת התורה ומצוותיה.

הפלא ופלא!

"כל תורה שאין לה בית אב - אינה תורה"!

הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל רגיל היה לצטט את דברי הירושלמי במסכת שבת (פי"ט ה"א): "כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה". ופירש בקרבן העדה: "אם לא קיבלה מרבותיו, אין לסמוך עליה". ובפירוש פני משה כתב: "שלא קיבלה איש מפי איש אינה תורה לסמוך עליה, שהרי לא רצו לסמוך על כל הוראות והוכחות שדרש להם (הלל הזקן) עד שאמר: כך שמעתי משמעיה ואבטליון".

ויש להתפלא: הרי מדובר בהלל הזקן נשיא ישראל, ומדוע לא סמך על דעתו הרחבה וכח פלפולו, עד שהשמיע להם מה שקיבל משמעיה ואבטליון. ולמדנו מכאן מה גדול כוחה של ה"מסורת".

גם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בעצמו היה נוהג כן, ופעמים רבות התבטא: "יצא לי בחשבון הסוגיא כך וכך אבל רבי עזרא ע"ה פסק אחרת, ובטלה דעתי מפני דעתו הגדולה", תוך שהוא מפטיר: "יש סדר של מסירת התורה מדור לדור".

הגאון רבי ברוך בער זצ"ל - דוגמא לשמירת המסורת

והזכרנו כבר שדרך הלימוד לבנים ולתלמידים הוא דוקא דרך המסורת המסורה מדור דור. אלא שלא רק ללמד אחרים זקוקים אנו למסורת, אלא גם הלימוד שלנו עליו להיות על דרך המסורת "קיבל - ומסר".

כדוגמא לענין של לימוד מעין זה נוכל להזכיר את הנהגתו של הגאון רבי ברוך בער זצ"ל בעל ה"ברכת שמואל" שהיה נוהג לומר על עצמו: "הרבי ר' חיים היה וגם יהיה הרבי שלי לכל ימי חיי, וכל מה שעשיתי או לא עשיתי היה על פי התייעצות עמו".

פעם כשעסק בסוגיא מסוימת ברבים סיפר לתלמידיו שבצעירותו חידש בה מערכה גדולה, אבל כשהרצה את הדברים בפני רבי חיים זצ"ל הוא הגיב עליהם בתרעומת, ומיד גנז את הדברים מפני שאינם לאמיתה של תורה 

התלמידים ביקשו שרבינו זצ"ל יספר להם מה היה החידוש? אך הוא סרב באומרו: "חידושים כאלה הינם בבחינת גילוי פנים בתורה שלא כהלכה", זאת משום שסבר שחידוש הנאמר שלא על פי הדרך שקיבל מרבו הוא בבחינת גילוי פנים בתורה שלא כהלכה. 

וכן הוה מרגלא בפומיה שהמחדש דרך בלימוד שאין לו שום בית אב או מסורת, הרי הוא כמגלה פנים בתורה שלא כהלכה. 

ועל אף שכבר אמרו חז"ל "שבעים פנים לתורה", כלומר: ישנן שבעים דרכים שונות כיצד ללמוד את התורה הקדושה, אך לכל אחד מאותן דרכים יש לו קבלה ומסורת כיצד והאיך ללמוד, ולא מדובר על המחדש דרך בלימוד שלא נמסרה מרבותינו ז"ל.

כשאין קבלה - הכל אפשרי...

אמנם בעווה"ר פעמים רבות באים צעירים שלא שימשו כל צרכם ומחדשים דברים ובכך מבטלים את כל מה שנבנה נדבך מעל נדבך בדורות הקודמים, והפגיעה במסורת המסורה לנו מדור דור היא חמורה ביותר.

הגאון רבי משולם דוד סאלאווייצ'יק זצ"ל כבר צעק פעם על ענין זה (ע' עובדות והנהגות לבית בריסק ח"ב עמ' קכד), וכך אמר: בעבר היה בכלל ישראל ענין של "זקנים" ושל "מסורת התורה" - קבלות מדורות הקודמים, ואילו היום הורסים ומשחיתים את כל הקבלות והגדרים המקובלים מהגדולים המובהקים שבדורות הקודמים, ולכן אין כל פלא שאנו נראים כפי שאנו נראים, משום שכאשר אין קבלה - הכל כבר אפשרי...

וזו היא קללה מפורשת כמבואר בגמרא במסכת חגיגה (דף יד.) "כי אתא רב דימי אמר: י"ח קללות קילל ישעיה את ישראל, ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה (ישעיה ג, ה): "ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד".

"ירהבו הנער בזקן"

בעיר וולאז'ין התוועדו כמה נערים ועלה בידם לאסוף סכומי כסף למטרות צדקה, בכדי להחליט מה לעשות בו הם קיימו אסיפות בבית המדרש בו ישבו באותה שעה תלמידי חכמים אשר עסקו בתורתם. 

יושבי בית המדרש הבינו מתוך הדברים שביד הנערים הצטברו סכומי כסף גדולים, ועל כן באו לכלל החלטה שכדאי לפקח עליהם שלא יאבדו ח"ו את הכסף, ולכן הודיעו לנערים שהם רוצים להיות חלק מה"ועד". הנערים מצידם ענו שעליהם לקיים אסיפה מיוחדת לדון בזה. 

באסיפה שהתקיימה הם התלבטו: מצד אחד היה זה כבוד גדול עבורם שתלמידי חכמים יהיו ב"ועד", אולם מצד שני הבינו שאם הם יהיו חלק מה"ועד" דעותיהם שלהם כבר לא יקבעו, אלא התלמידי חכמים יהיו בעלי הבתים על הכסף שנאסף.

ולפיכך באו לכלל החלטה מעשית: הם יתקבלו להיות חלק מה"ועד" רק במידה שתתקבל תקנה נוספת - מי שקטן יותר הוא בעל הכרעה מוחלטת יותר... וכך עשו, הם הודיעו להם שהם התקבלו ל"ועד" תוך שהם דוחפים לידם נייר בו מפורטות כל תקנות הועד וביניהם התקנה הנ"ל. 

במצב כזה כמובן לא נותר להם שום טעם להצטרף ל"ועד"...

אמר הגאון רבי משולם דוד זצ"ל: כך גם דורנו אנו, מי שקטן יותר יש לו דעה מכרעת יותר... ולכן בטוחים הם שבכוחם לבטל את כל מה שאמרו גדולי ישראל המובהקים מדורות עברו. 

זו הקללה של "ירהבו הנער בזקן", וכל התירוצים והתשובות תכליתם אחת - הריסת כל הגדרים. ואין לך דבר גרוע יותר מהרצון לבטל או לשנות את המסורת המסורה מדור דור.

סטיה קלה מן המסורת - משל למה הדבר דומה...

על מנת לשבר את האוזן עד כמה שאפילו סטיה "קלה" מן המסורת עלולה לגרום לתוצאות הרות אסון, נביא את אשר המשיל בזה הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל:

למה הדבר דומה? לשדה תעופה גדול ממנו ממריאים ביום אחד מאות מטוסים לכל קצוי תבל. כל המטוסים מרוכזים על הקרקע, אצים ורצים במהירות על אותו מסלול, ומשם ממריאים ומתרוממים לאויר. אך ראה זה פלא, לבסוף - כל אחד מגיע לקצה אחר של העולם, למרות שנקודת המוצא של כולם היא שווה, מהו ההסבר לכך?

התשובה פשוטה וברורה: ברגע שהם המריאו, נטה כל אחד ואחד מהם "נטייה קלה" לכיוון מסוים, וכך בסופו של המסלול כל אחד מהם הגיע לכיוון ולקצה אחר של העולם!

כך בדיוק מי שמשנה אפילו "מעט" מן המסורת, מפני שגם אם נוסעים באותו מסלול, באמצעות "נטייה קלה" לכיוון שונה - נוטים לבסוף לגמרי מהדרך הישרה ח"ו.

ועל כן מה רבה היא חובת הזהירות הרובצת עלינו להחזיק בדרכי אבות ולא לשנות מהן אפילו סטיה קלה ביותר, על אף שלמראה עין אין בה כל שינוי דרמטי, עלינו לזכור שהתוצאה המתקבלת מכך היא הרת אסון! 

אין לשנות מאומה מהמסורת המקובלת מדור דור!

מדוע קרא יצחק אבינו ע"ה את הבארות כשמות אשר קרא אביו ע"ה? 

ראיה לכך מיצחק אבינו ע"ה, שלא רצה לשנות אפילו את שמות הבארות שנקראו בפי אברהם אבינו ע"ה. 

וזו לשונו הנפלאה של רבינו בחיי זצ"ל (בראשית כו, טו): "ועשה כן לכבוד אבא, וממה שהתורה הודיעה זה נראה שנחשב לו לזכות, ויש בזה התעוררות וקל וחומר שאל ישנה אדם מדרך אבותיו, שהרי יצחק אפילו שמות הבארות שקרא אותן אביו לא רצה לשנותן, וזה קל וחומר לדרכי האבות ומנהגותיהם ומוסר שלהם", עכ"ל.

אפילו בדבר של מה בכך אין ראוי לשנות מהמסורת המסורה!

אין לנטות מהמסורת אפילו לטובה!

גם בדבר שנראה לנו שהשינוי יהיה לטובה, אין ראוי לשנות מהמסורת, וכך הוכיח המשגיח הגאון רבי מאיר חדש זצ"ל: 

נאמר אצל אהרן הכהן (ויקרא ח, לו): "ויעש אהרן ובניו את כל הדברים אשר צוה ה' ביד משה". ופירש רש"י זצ"ל: "להגיד שבחן שלא הטו ימין ושמאל". והלוא פשוט שלא ניתן להחשיב כמעלה אצל אהרן הכהן שלא גרע מציווי ה', אלא הכתוב משבחו - שלא שינה ועשה טוב יותר מהנדרש! 

אין לנטות מהמסורת ימין ושמאל, גם כאשר נראה לו שהדבר הוא לשבח!

על מה נזף הרב מבריסק זצ"ל במנהל התלמוד תורה?

נביא מעשה שהיה:

אחד מהמתפללים והמקורבים למרן הרב מבריסק זצ"ל נהג לקחת בשבת את ילדיו הקטנים מפעם לפעם למרן זצ"ל לתפילות שהתקיימו בביתו, ואגב כך ביקש שיבחן אותם על מה שלמדו במשך השבוע בתלמוד תורה.

פעם אחת סיפר אחד הילדים שהם התחילו ללמוד חומש בתלמוד תורה. שאל הגרי"ז זצ"ל את הילד שאלות על בריאת העולם ומעשה בראשית, ולמרבה הפלא הילד לא ידע להשיב מאומה...

התברר שבהנהלת התלמוד תורה החליטו שהילדים יתחילו ללמוד מפרשת "לך לך" ודילגו על פרשיות "בראשית" ו"נח" וזו הסיבה שהילד לא ידע דבר על בריאת העולם... 

תיכף לאחר השבת, שלח הגרי"ז זצ"ל לקרוא למנהל התלמוד תורה ונזף בו קשות בדברים כדרבונות על כך שהוא מעז לשנות מהמסורת המקובלת מדור דור...

אין ספק שאותו מנהל חשב שכדאי יותר להתחיל מפרשת "לך לך" ולא מ"בראשית" והשינוי יהיה לתועלת ולטובת התלמידים, אך בכל זאת אין לשנות מהמסורת אפילו כשהכוונה היא לטובה...

איזו מסורת יש בדברים המתחדשים?

כאן המקום להבהיר נקודה חשובה. 

שמירה על המסורת אין פירושה שאי אפשר לעשות שום דבר מה שלא ראינו בדיוק מהדורות שלפנינו, כי מטבע הדברים יש מושגים הקיימים היום על אף שלא היו בעבר ואין ברירה אלא להתייחס אליהם מבחינה המעשית. אולם ההגדרה של ה"מסורה" היא - ההליכה בעקבי רבותינו, לעשות מה שהם עשו או שהיו עושים במקרה זה או אחר.

וכפי שמרן הרב שך זצ"ל היה רגיל להתבטא: "אני כשלעצמי איני יודע שום דבר. כשאני מכריע באיזה נושא, אני חושב מה היו מכריעים בזה החפץ חיים זצ"ל, רבי חיים עוזר זצ"ל, החזון איש זצ"ל והבריסקער רב זצ"ל. אני משתדל לרדת בכל שאלה לסוף דעתם, וכך אני מכריע. מה שראינו אצל החפץ חיים זצ"ל עושים, ומה שלא ראינו לא עושים"! 

"לא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם"

הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל הביא ראיה להגדרה זו: 

מצינו סתירה לכאורה בהנהגתו של רבי אליעזר הגדול. דהנה במסכת סוכה (דף כח.) העיד רבי אליעזר על עצמו: "לא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם", מאידך במסכת אבות דרבי נתן (פ"ו ג) איתא שרבי אליעזר היה עומד ודורש בדברים שלא שמעתן אוזן מעולם.

אמנם ביאור הענין הוא, אומר הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל - ודאי שרבי אליעזר דרש דברים שלא שמעתן אוזן מעולם, אלא שלא היה דורש ומוציא את הדין טרם היה ברור לו מאומד דעתו שכך היה רבו אומר וכך היה פוסק את הדין, ולכן יכל גם לומר שלא אמר מעולם דבר שלא שמע מפי רבו.

לאחר שהתבארה חשיבותה של המסורת מדור דור, ושאין לשנות ולזוז כמלוא נימה מהמסורת המקובלת, ראינו לנכון לציין כמה דוגמאות לזה בכמה תחומים, כמו המסורת בהלכה, בהנהגה, ובקיום המצוות ועוד.

"תורה לא מחפשים בחוץ"...

נפתח בחשיבות המסורת בפסק הלכה.

סיפר הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בהספדו על הרב מבריסק זצ"ל, שכששמע שמקפיד הרב זצ"ל על זמן רבינו תם בארץ ישראל, עלה על אוטובוס קו 12 כמחצית השעה לפני השקיעה ונכנס למרן הרב מבריסק זצ"ל, ושאל אותו האם אכן הוא שומר על זמן רבינו תם.

השיב לו הרב מבריסק זצ"ל: "לחומרא".

פנה אליו הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל וביקש ממנו: "בריסקר רב בוא החוצה ותראה שכבר קודם לכן הוי לילה".

השיב לו הרב מבריסק זצ"ל: "תורה לא מחפשים ברחוב, ואת קביעת מציאות היום והלילה אין אנו מבקשים לדעת בשוק, לנו יש קבלה על כך, ואם יש בידינו קבלה האומרת כי עלינו לנהוג כשיטתו של רבינו תם אזי המציאות הנגלית לעינינו אינה מעלה או מורידה מאומה"...

המסורה היתה נר לרגליו, ומפני כן אמר פעם שבכל שאלה ושאלה שהתעוררה לו במהלך חייו, אין הוא שואל את התלמיד חכם הגדול ביותר דוקא, אלא בכל שאלה ושאלה הוא נוהג לבחור את המומחה ובעל המקצוע הטוב ביותר בעיניו ספציפית לאותה שאלה. 

לדוגמא: בענייני טריפות נהג לשלוח להגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל שלדעתו היה מבין ובקי יותר מתלמידי חכמים אחרים, כיון שהיה מזקני ההוראה בירושלים, והיה בידו מסורה וקבלה כיצד לפסוק בהלכות אלו.

הנהגת הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל בברכת רעמים

מעשה נוסף המראה לנו מהי מסורת בהלכה.

באמצע שיעורו של הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל נשמע לפתע קול רעם, אחד התלמידים שישב ליד הרב זצ"ל בירך בקול רם: "שכוחו וגבורתו מלא עולם". קרא רבינו זצ"ל ואמר: מי בירך? חבל שלא כיון להוציא אותי ידי חובה. מימי לא זכיתי לברך על רעם...

תמהו התלמידים: מדוע לא יברך הרב בעצמו?

השיב להם: לא ראיתי לרבותי שיברכו, אף על פי שלא מצאתי לזה טעם המתיישב על לבי, גם אני איני מברך!

ניסו התלמידים ליישב את מנהג רבותיו, והערימו יישובים, אך רבינו זצ"ל דחה את כולם, ואמר: אף על פי כן, כיון שלא ראיתי לרבותי שיברכו, גם אני איני מברך!

הנהגת כלל ישראל - רק עם מסורת!

בענין המסורת בהנהגה אמר מרן הרב שך זצ"ל כלל: את עם ישראל לא מנהיגים בסברות גם לא אם הן נכונות... את עם ישראל מנהיגים רק עם מסורת!

מעשה שהיה פעם: לאחר שהעסקנים שמעו בשמו את תשובתו בנושא שעמד על הפרק, עלו הם עצמם לביתו כדי להסביר לו בטוב טעם ודעת את התועלת שבדבר, אך מרן זצ"ל השיב להם: "איני מתווכח עם הסברות שאתם אומרים, יתכן שהנכם צודקים ויש הגיון בדבריכם, אבל את כלל ישראל לא מנהיגים בסברות, גם לא בסברות נכונות... את כלל ישראל מנהיגים רק עם מסורת. והמסורת מהחפץ חיים זצ"ל בענין זה היא שאין זו דרך הנכונה, וזה שקול כנגד כל הסברות שלכם".

אלו דבריו של מי שהנהיג את הדור במשך עשרות שנים - אין לזוז כמלוא נימה מהמסורת!

מסורת בקיום המצוות

גם באופן קיום המצוות הדבר צריך להיות על פי המסורת, כל אחד כפי קבלתו מאבותיו ורבותיו.

בספר תורת חיים (פרק ג' עמ' קעט) מתוארת באריכות פרשיה שהסעירה במאה הקודמת את יהדות פולין - מציאת דם החילזון לצביעת חוט התכלת שבציצית. ידוע כי האמוראים היו האחרונים להשתמש בו, ועד זמנם החילזון היה מצוי, אך בימי רבינא האחרון שנפטר בשנת ד' רל"ד, הוא נגנז. 

אחד מגדולי אדמור"י פולין זצ"ל טען בתוקף כי גילה את החילזון, והוא אותו חילזון מימיהם של חז"ל, ולפיכך חובה היא להטיל ולצבוע מדמו את חוט התכלת בציצית.

אותו אדמו"ר זצ"ל שהיה כאמור אחד מהגדולים והתלמידי חכמים שבדור, שיגר לכל הרבנים את ספריו בנושא זה על מנת לקבל מהם את הסכמתם לקביעתו, ביניהם גם למרן הבית הלוי זצ"ל. 

אך מרן הבית הלוי זצ"ל השיב לו במכתב: מאחר שנפסקה המסורה בדבר זיהוי החילזון, שהרי כמה דורות אין אנו יודעים הי ניהו, על כן אפילו אם נניח שהצלחנו לשחזר ידיעה זו על פי הוכחות טכניות ומדעיות ומופתים ברורים, מכל מקום לא תוכל ידיעה זו להכנס עוד בכלל המסורה, ואי אפשר לנו לפסוק בזה רק על פי המסורה לנו מדור דור.

"אני נוהג רק את מנהגי בית אבא" 

מסופר על הגאון מטשעבין זצ"ל: 

במהלך ליל הסדר העיר אחד המסובים בפני רבינו זצ"ל שהוא מבחין כי הוא נוהג בדבר פלוני כמנהג חסידות מסויימת...

השיב לו רבינו זצ"ל: "אינני עושה כמנהג שום חוג או חסידות, אני נוהג רק את מנהגי בית אבא".

בכל ענין ונושא הוא ראה לנגד עיניו אך ורק את מה שראה בבית אביו הגדול בעל ה"כוכב מיעקב" זצ"ל.

מרן הרב שך זצ"ל: אתה לא חכם יותר מאבא שלך!

דוגמא נוספת מפי בעל המעשה: 

היה זה בישיבת פוניבז' בתום תפילת המוספים של ראש השנה, ניגשתי למרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל ואיחלתי לו "גוט יום טוב", שאל אותי מרן זצ"ל: היכן שמעתם תקיעות? עניתי: בישיבה.

אמר לי, לא! לא טוב בשבילכם! אתה מבית חסידי, אבא שלך שומע תקיעות אחרות, אתה צריך לשמוע תקיעות במקום אחר.

אמרתי לו: אם הן טובות לראש הישיבה הן לא טובות בשבילי?

ענה לי: לא, אבא שלי שמע תקיעות כאלו, אצלכם בבית נשמעו אחרות.

היכן אני אשמע עכשיו תקיעות? אמרתי לו, רק במנין שהתחיל מאוחר. הוא אמר לי: כן, לך למנין שהתחילו מאוחר. הגבתי: אם כן לא יישאר לי אוכל... אמר לי: אף על פי כן. שאלתי אותו: מאי כולי האי? והוא אמר לי: "אל תטוש"! (משלי ו, כ), אינך חכם יותר מאבא שלך!

מי שמתמצא מעט יודע, זו היתה נקודת היסוד של מרן ראש הישיבה זצ"ל, כל מלחמותיו ומסירות נפשו היו על ענין ה"אל תטוש" - לא לשנות חלילה מהמסורת!

מסורת בצורת הישיבה

גם ב"צורת הישיבה", ה"מסורת" חיונית עד למאוד, וכדאי להרחיב הדיבור בזה. 

עלינו לדעת שאין הרשות נתונה ביד כל אחד לבוא לפתוח ישיבה ולקבוע בה סדרים ככל העולה על רוחו, גדולי ישראל הקפידו עד מאוד שלא לשנות מצורת הישיבה המקובלת מדור דור.

המשגיח דלייקוואוד רבי נתן ואכטפויגל זצ"ל היה מביא מדברי המשגיח רבי ירוחם ממיר זצ"ל: "ישיבה צריכה להיות בדיוק כפי שהיתה בימי רבינא ורב אשי"!

וביאר המשגיח רבי נתן זצ"ל את דבריו: ישנה תפיסה רווחת שאנו חיים בדור אחר, ואי אפשר לתבוע שהכל יהיה כמו שהיה פעם, אבל בנוגע לצורת הישיבה אין לשנות בשום פנים ואופן מצביונה, וראוי למסור על כך את הנפש!

התורה היא נצחית וכלל ישראל הוא נצח, וכפי שבתורה אי אפשר שיהיה שינוי, כך ישיבה לא יכול להיות בה שינוי - "אורייתא קוב"ה וישראל - חד הוא"!

וכך אמר הגאון רבי לייב מאלין זצ"ל משמו דהמשגיח הגאון רבי ירוחם זצ"ל: 

בדיוק כמו שיש צורת תפילין, מזוזה וספר תורה המקובלים ממשה רבינו ע"ה מסיני, כענין זה ממש יש "צורת ישיבה" המקובלת מאבותינו ואבות אבותינו שלא פסקה מהם ישיבה, ואיסור חמור לשנות את המטבע של הישיבה שטבעו חכמים אפילו בכי הוא זה.

"רק משיח בן דוד יוכל לשנות את סדרי הישיבה"...

מסופר כי כאשר הביאו לחיידר בבריסק ספסלים חדשים נוחים ומודרניים יותר מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל לא הרשה להשתמש בהם, הוא אמר: אבותינו זקנינו לא השתמשו בספסלים מעין אלו.

כשהחלה מלחמת העולם השנייה והיה מי שביקש לשנות את הסדרים שבתלמוד תורה דקלם, על מנת שלא יצטרכו לצעוד ברחובות בלילה, קם אחד מחשובי ה"תלמוד תורה" וצעק בקול גדול: 

"אף אחד לא יוכל לשנות את הסדרים שהסבא מקלם זצ"ל סידר, רק משיח בן דוד"...

"להגיד שבחו של אהרן שלא שינה"... 

בהספד שנשא האדמו"ר מסאטמר זצ"ל בהלווייתו של הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל הוא הביא את הפסוק בפרשת בהעלותך (במדבר ח, ג): "ויעש כן אהרן" ופירש רש"י זצ"ל: "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה".

"רבי אהרן זצ"ל" אמר האדמו"ר מסאטמאר זצ"ל, "עמד על קדושת הישיבות והתנגד לכל שינוי אשר לא נהגו אבותינו ורבותינו בדורות הקודמים, הוא פקח את עיניו שלא ינטו חלילה מדרכי הראשונים".

"להגיד שבחו של אהרן שלא שינה"...

"הרי לנו מסורה מפורשת: אפשר לשיר"!

כל מה שעשו גדולי הדורות בישיבותיהם - עשו רק על פי המסורת. 

ידוע כי ראש ישיבת "באר יעקב" הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל נהג לשיר שירי דבקות, היו אלו יצירות מופלאות - ניגוני אהבת תורה ואהבת הבורא. 

והוא הסביר: אין בזה כל שינוי מצורת הישיבה, כי יש לו בזה מסורת מהגאון רבי ברוך בער מקמניץ זצ"ל, ששאל את הגר"ח מבריסק זצ"ל בעידן מלחמת העולם הראשונה, אם אפשר לשמח את לבבות הבחורים אשר היו שבורים ורצוצים מרוב צער ואימה. ורבי חיים זצ"ל ענה: אפשר לשיר!

הפטיר על כך הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל: הרי לנו מסורה מפורשת שאפשר לשיר בישיבה!

הוראתו של הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל

נסיים בהוראה של הגאון רבי משה שמואל שפירא זצ"ל. 

אירעו מקרים שאחדים מבני הישיבה תושבי חו"ל שיחקו משחקי כדור בלילות. ראש הישיבה זצ"ל הגיב בחריפות, הוא אמר: מי שזקוק להתעמלות מפאת בריאותו, יוכל לעשות זאת באופנים שונים, אבל "משחקי ספורט" הס מלהזכיר! זה להכניס את תרבות יון לתוך הישיבה, ויש בזה משום שינוי בצורת הישיבה המסורה לנו מימות רבי חיים וולוז'ינר זצ"ל מייסד הישיבות.

ראש הישיבה זצ"ל הוסיף ואמר: אמנם ה"חומר" של הישיבות השתנה מאז, אבל ה"צורה" שלהן לא השתנתה מימות וולאז'ין ועד עתה במאומה, וצריך לשמור על כך מכל משמר.

עמדנו אם כן במאמר זה על חשיבות המסורת שהכל תלוי בה ואין לזוז ממנה במאומה - המסורת בהלכה, בהנהגה, בקיום המצוות ובצורת הישיבות.

הקב"ה יעזור שנזכה להיות חלק משרשרת הדורות ומן המסורת המסורה לנו מדור דור.

 - - - 

[קרדיט: מאמר 18 מהספר הנפלא שפורסם כאן לראשונה! ארחות דיליה, באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...].

לכתבה הקודמת: זהירות ממאכלות אסורות [לחץ כאן] המאמר מדגיש את חשיבות הזהירות ממאכלות אסורות, כחלק יסודי בעבודת ה'. הוא מתאר את הסכנות שבהתרשלות, מביא דוגמאות מגדולי ישראל, ומדגיש את הסגולה הרוחנית שבשמירה – שהיא יסוד לעלייה בתורה וביראת שמים.