מנהג ישראל תורה

מנהג ישראל תורה

פתח דבר:

נתמקד במאמר הבא בכוחו וחשיבותו של ה"מנהג", גם מנהג הנראה במבט ראשון כריק מתוכן שאין בו שום טעם. בנוסף נעמוד על הזהירות הנצרכת מלבטל או לשנות שום מנהג ומהי הסכנה הכרוכה בכך. 

וככלל יש לדעת - מנהג ישראל תורה, ויסודתו בהררי קודש!

"כל המפקפק על המנהגים צריך בדיקה אחריו"

נפתח בדברים על כח וחשיבות המנהג אשר נכתבו על ידי הגאון רבי יעקב חיים סופר שליט"א בספרו מנוחת שלום (חלק ז' בהקדמה): 

עד כמה גדול כח המנהג כבר מבואר בפוסקים: בראשם ברמ"א באו"ח סימן תר"צ שאין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחינם הוקבע. ובמהרי"ל בהלכות יום הכיפורים כתוב שאין לשנות מנהג המקום בשום ענין אפילו בניגונים. 

והחתם סופר זצ"ל בתשובותיו (באו"ח סי' נא) כתב שכל המפקפק על המנהגים צריך בדיקה אחריו, ובמקום אחר (ח"ב סי' ק"ז) כתב ששינוי מנהג אבותינו איסור תורה הוא אצלנו. 

מנהגי ישראל - כמו ידיות האוחזות את הכלי

ובשו"ת מהר"ם פדוואה (סי' עח) כתב שאין להשען על בינתנו ולבטל שום מנהג קדום, אך צריך לבקש בכל עוז למצוא סמך ליישב אותו וככה עשו כל קדמונינו כאשר מצאו מנהג של תמהון. 

כותב הגאון רבי יהודה עייאש זצ"ל בספרו מטה יהודה (סימן תקפ"ב): דרכי תמיד שלא לשנות מהמנהגים כלל וכלל, מכיון שנתקנו ימים מקדם על ידי רבנים וגאונים ז"ל וכל המשנה ידו על התחתונה ואינו אלא טועה ונקרא פורץ גדר, וכל מנהג ומנהג יש לו שורש וצינור למעלה, עכת"ד.

האדמו"ר מביאלא זצ"ל התבטא פעם על חשיבות המנהגים: מנהגי ישראל דומים לידיות האוחזות את הכלי, כל בר דעת מבין שבלי הידיות לא יהיה לכלי בית אחיזה והוא יפול למטה, כך מנהגי ישראל מחזיקים את התורה.

ספרים רבים נכתבו לבאר את מנהגי ישראל 

אם נתבונן בספרות העניפה שהשאירו לנו גדולי ישראל בכל הדורות נבחין כי רבים מהם הטריחו עצמם כדי לכתוב לנו ספרים המבארים ומעמידים את מנהגי ישראל. 

נציין כדוגמא את הספרים - התקנות, שולחן גבוה, שער המפקד, כתר שם טוב, ארץ ישראל, מנהג ישראל תורה, לקט יושר, נוהג כצאן יוסף, יוסף אומץ, מהרי"ל, טעמי המנהגים ועוד הרבה כיוצא באלו - חלקם נכתבו על ידי רבותינו הראשונים זצ"ל, וחלקם חוברו בידי גדולי האחרונים זצ"ל.

מדוע נמשלו בני ישראל לאגוז?

ראינו לנכון להביא מדברי הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל על חשיבות המנהגים: 

מרן הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל התמנה בצעירותו לרב, וגביר העיירה הזמינו לסדר קידושין לבתו. היה זה יום גשום והגביר העלה הצעה לשנות את מקום החופה לחצר ביתו, בניגוד למנהג המקובל לעשות החופה בחצר בית הכנסת. רבי יצחק אלחנן זצ"ל הודיע שאם החופה לא תתקיים כנהוג הוא יעזוב את המקום ולא יסדר קידושין... וההצעה ירדה מעל הפרק.

הגאון רבי יצחק אלחנן זצ"ל נשאל לאחר מכן: מה ראית להתעקש תוך סיכון להסתכסך עם גביר העיירה בעת שעדיין לא התבסס מעמדך בקרב תושבי הקהילה, הרי לא מדובר באיסור או בהלכה מפורשת, אלא רק ב"מנהג בעלמא"?

וזה אשר השיב להם: נאמר בפסוק בשיר השירים (ו, יא): "אל גינת אגוז ירדתי", וביארו חז"ל כי ישראל נמשלו לאגוז. וזאת מפני שני דברים: 

א) כל פרי כאשר הוא ניטל ביד האדם ניתן להבחין בו אם הוא טוב או לא, אבל האגוז מכוסה בקליפה קשה ולא ניתן להכיר מה יש בתוכו, האם מדובר בפרי טוב או לא. 

ב) כאשר ישנה ערימת אגוזים, אם נוטלים אגוז אחד מביניהם, אפילו אם הוא נבוב ומתולע, כל הערימה נופלת...

כך הם בדיוק מנהגם של ישראל: א) גם כאשר נראה שמדובר במנהג קל בלבד, אינך יודע מה הוא אוצר בתוכו. 

ב) באם הנך מבטל מנהג אחד אפילו קל שבקלים, הנך ממוטט את כל שמירת המצוות.

סיים רבי יצחק אלחנן זצ"ל ואמר: "על כן יש להיזהר מאוד שלא לשנות מאומה ממנהגיהם של ישראל"!

אין לבטל מנהג אפילו הנראה כמנהג שטות...

אחד מתלמידי הגרי"ש אלישיב זצ"ל סיפר ששאל את רבו זצ"ל על מנהג מסוים בנוגע להרחקה בין אכילת בשר לחלב, שלא נמצא לו טעם ומקור. 

הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל ענה לו: אכן לכאורה אין סיבה להחמיר ולנהוג בדבר הנראה כמו מנהג שטות, אך כיון שסוף כל סוף מיגדר מילתא הוא - אין לשנות מן המנהג!

"עבור מנהג ישראל כדאי למסור נפש"!

וכפי שהורה מרן הגריש"א זצ"ל לאחרים כך נהג גם בעצמו וכפי שיעיד הסיפור הבא: 

בהושענא רבה בשנתו המאה, מרן זצ"ל כבר היה תשוש כח וחלוש עד מאוד ברגליו, וכך כשהוא נתמך מימין ומשמאל ערך רבינו זצ"ל את שבעת ההקפות עם הלולב והאתרוג שבקושי יכל להחזיקם, כשסיים הפטיר: "זו היתה מסירות נפש ממש"!

נכדו הגאון רבי אליהו רימר שליט"א שאלו: "אם כן מדוע הנך מתאמץ כל כך"? והוא מצידו ענה: "סוף סוף מדובר במנהג ישראל, ועבור מנהג ישראל כדאי למסור נפש"!

מנהג מבטל הלכה!

ידוע מה שאמרו חז"ל במסכת סופרים (יד, יח): "מנהג מבטל הלכה". 

וכתב בשו"ת רב פעלים (ח"ב חו"מ ר"ס ג'): "אנחנו בני ספרד נגררים אחר דברי ופסקי מרן זצ"ל בשולחן ערוך הן בדיני איסור והיתר והן בדיני ממונות, מכל מקום באותם דברים שפשט המנהג כדעת רבינו הרמ"א זצ"ל בהג"ה או כדעת שאר הפוסקים, הפך דעת מרן זצ"ל, אזי הולכים אחר המנהג הן להקל והן להחמיר".

ובעצם כך כתב מרן המחבר זצ"ל בעצמו בהקדמתו לספרו "בית יוסף" שאין פסקיו אמורים במקום מנהג. 

הרי לנו מהו כוחו הגדול של המנהג.

עד היכן כוחו של מנהג?

בוא וראה עד היכן הדברים מגיעים: 

איתא בגמרא במסכת שבת (דף קל.) שבמקומו של רבי אליעזר הגדול הסובר שמכשירי מילה דוחים את השבת, ושם עדיין לא נקבעה הלכה כחכמים החולקים, היו כורתים עצים בשבת כדי לעשות מהם פחמים, על ידם ניתן לעשות ברזל לתקן ממנו סכין למילה - הכל בשבת! ולא מת אחד מהם קודם זמנו, שלא יאמרו שמת מעונש "מחלליה מות יומת", ולא עוד, אלא שכאשר גזרה המלכות על המילה, על אותו מקום לא נגזר - משום חביבות מצות מילה בעיניהם.

מקשה הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל (עי' בשו"ת אור לציון ח"א סי' ה): הרי אנשי מקומו של רבי אליעזר ידעו שחבריו חולקים עליו, ולדעה זו מדובר בחילול שבת גמור, הכיצד לא חששו לדעת רבים?!

ולמדים אנו מכך שכיון שבמקומו של רבי אליעזר המנהג היה לנהוג כמותו, לא זו בלבד שלא נענשו אלא עוד קיבלו על כך שכר.

עוד הוסיף שם מרן בעל האור לציון זצ"ל: ידוע שלא ניתן להוציא ממון גם כאשר לדעת רוב הפוסקים ניתן לחייב, ולעולם יכול המוחזק לטעון "קים לי" אפילו כדעת המיעוט, ומכל מקום במקום מנהג חשוב, נחשב הדבר כאילו כל הפוסקים מחייבים! 

זהו כוחו של מנהג!

מעשה נורא עם בעל ה"פני יהושע" זצ"ל

הגאון רבי מענדיל לילג זצ"ל סיפר דבר נורא על רבו הגאון בעל ה"פני יהושע" זצ"ל: 

היתה לו תוכנית להוציא לאור עולם חיבור על התורה להראות כיצד כל מנהגי רבותינו ז"ל מרומזים בתורה, ועד פרשת נח הוא הספיק לכתוב כשלושים דפים, ואז נפטר. והוא גילה טרם פטירתו שלא הניחו לו מן השמים לחבר חיבור נורא הלזה, כי אילו הוציאו לאור עולם היה מקרב בזה את ביאת המשיח!

"דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים"

עתה נביא רעיון נפלא מהגאון רבי מרדכי דרוק זצ"ל (דרש מרדכי פר' פקודי) על כח המנהג וחשיבותו: 

איתא במסכת בבא בתרא (דף ס:): "ומיום שפשטה מלכות הרשעה שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, מבטלת ממנו תורה ומצוות, ואין מנחת אותנו ליכנס לשבוע הבן, ואמרי לה: לישוע הבן - דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולהוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו, אלא הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".

ומהו אותו "ישוע הבן" שבגין ביטולו ראוי היה לאסור לשאת אשה? בתוס' במסכת בבא קמא (דף פ.) מבואר באחד מפירושיו שהמכוון הוא למנהג עריכת ה"שלום זכר" לתינוק שנולד, ומשום שאין מניחים אותנו לקיים מנהג זה - ראוי היה לא לשאת אשה וללדת ילדים. 

מבהיל על הרעיון! 

וכי "שלום זכר" הוא מצות עשה דאורייתא או מדרבנן?! הרי לא מדובר בדינא דגמרא ולא בהוראת הגאונים או תקנת הראשונים, ומכל מקום כאשר מבטלים מנהג זה, די בכך כדי לאסור על הציבור להקים את ביתו. 

ללמדנו כוחו של מנהג עד כמה צריכים להיזהר ולדקדק בו!

"אל תטוש תורת אמך" - מנהג מקומך

ומצינו בשאלתות (שאילתא ס"ז) שמביא מקור לכך: "ומנלן דמנהגא מילתא היא? אמר רב שמן בן אבא אמר רבי יוחנן דכתיב (משלי א, ח): "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך".

וכך פירש רש"י זצ"ל במסכת חולין (דף צג:): "אל תטוש תורת אמך" - מנהג מקומך.

דאזיל לקרתא - נהוג בנימוסיה!

גם כאשר מדובר במנהג של מקום מסויים, עלינו לדעת שאסור לזלזל בו. 

הסבא מסלבודקא זצ"ל (שיחה קסז) הביא בהקשר לכך את דברי הירושלמי (ראה בראשית רבה סי' מח אות ט"ז): "דאזיל לקרתא נהוג בנימוסי אותה הקרתא" דהיינו, האדם צריך להתנהג כמו שאנשי המקום נוהגים. וכן רואים אצל המלאכים כשבאו לאברהם אבינו ע"ה, יש מאן דאמר שאמר שאכלו ממש! למרות שאין להם שום הרגש באכילה, בכל זאת אכלו והטילו בתוכם אוכל. כי ההולך למקום - צריך לנהוג בנימוסי אותו מקום.

וכן מצינו במשה רבינו ע"ה שכאשר עלה לשמים לא אכל במשך ארבעים יום וכמו שכתוב (דברים ט, ט): "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי". מדוע? מפני שהנכנס לעיר עליו לנהוג כמנהגי אותה העיר ולא לשנות ממנהג המקום.

הרי מזה דבר נורא, צריך למסור נפש לא לשנות מן המנהג!

אין לשנות ממנהגו של עולם

ואין הדברים אמורים רק במנהג מובהק של מקום מסוים, אלא גם ממה שקרוי "מנהגו של עולם" - אין לשנות. 

נאמר בפסוק (שמות לח, כב): "ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה עשה את כל אשר ציוה ה' את משה". ופרש"י זצ"ל שם: "אשר ציוה משה אין כתוב כאן, אלא כל אשר ציוה ה' את משה, אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני. כי משה צוה לבצלאל לעשות תחילה כלים ואחר כך משכן, אמר לו בצלאל: מנהג העולם לעשות תחילה בית ואחר כך משים כלים בתוכה. אמר לו: כך שמעתי מפי הקב"ה. אמר לו משה: בצל אל היית, כי בוודאי כך ציוה לי הקב"ה, וכן עשה המשכן תחילה ואחר כך עשה כלים".

וראה בספר דרש מרדכי (שם): לכאורה ייפלא מה הקשה בצלאל ממנהגו של עולם, והלא היה בצל-אל והיה לו לומר למשה רבינו ע"ה: "לא כך אמר הקב"ה, אלא משכן קודם ואחר כך כלים", מדוע מנהגו של עולם מחייב בכלל?

אלא שלימוד גדול מונח כאן - אין עושים שום דבר ואפילו לבנות את מקדש ה' נגד מנהגו של עולם! 

זה מה שסבר בצלאל: בשום אופן לא מתקבל על הדעת שהמשכן יבנה בדרך הפוכה ממנהגו של עולם!

זהו כוחו של מנהג!

הריסת מנהגי ישראל היא תחילת נפילת חומת הדת!

עתה נעמוד על הסיבה מדוע אין לשנות מן המנהג? מה הסכנה הגדולה הכרוכה בביטולו?

וכתב על כך בספר מעוז הדת (פ"ג אות י"ב): "ותדע ותשכיל כי הריסת מנהגי ישראל היא התחלה לנפילת חומת הדת או אף לערער יסודותיה, כי כך דרכו של היצר הרע היום אומר לו לזלזל במנהגים ולמחר לעבור גם על התקנות, ואחרי זה על הגזירות של חז"ל ולבסוף יבוא לעבור גם על איסורי תורה. ומדחהו מדחי אל דחי עד שכופר בכל".

ואם שהדברים אינם צריכים חיזוק והם פשוטים בתכלית לכל המתבונן, מכל מקום כבר העיד כדבר הזה גם הגאון בעל הכתב סופר זצ"ל (אגרות סופרים מכתב ז'): 

"כי עינינו הרואות בקהלות הקלות בדעת ויראת ה', לא בגדולות התחילו, כי אם במנהגים קטנים ותקנות, והלכו מדחי אל דחי עד אשר טבעו ערי התורה והיראה בעוונותינו הרבים, ויהיו קהלות אלו נגד עינינו תמיד שלא להעלים עין משום דבר חס ושלום".

זוהי הסכנה העצומה הטמונה בשינוי המנהגים!

הקפדת הסטייפלר זצ"ל שלא לבטל שום מנהג

ומזה הטעם גדולי ישראל הקפידו מאוד על קיום המנהגים הנהוגים ולא רצו לבטלם בשום אופן, וכפי שנביא להלן כמה דוגמאות לכך.

בביתו של הסטייפלר זצ"ל נהגו להגיש אל השולחן בשבת בבוקר מנה המורכבת משלושה דברים, אחד מהם היה "קוגל". שבת אחת לא הספיקו בני הבית להכין קוגל, והסטייפלר זצ"ל הבחין בחסרונו בצלחת...

בראותו זאת הוא לקח חתיכת עוגה, הניח בצלחת ואמר: זה יהיה במקום ה"קוגל", כדי שחס ושלום לא יאמרו כי ניתן לבטל מנהג...

החזון איש זצ"ל השיב: "ככה נוהגים"!

על רבינו החזון איש זצ"ל מסופר: 

כאשר היתה עוברת ליד ביתו לווית המת, נהג לצאת מביתו ולהמתין עד שהמלווים יעברו עם המיטה. מעיד הגאון רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א: כאשר שב לביתו, מילא את הנטלה במים ואז התכופף, ונטל את ידיו תוך שהמים נשפכים על הארץ.

שאלתי אותו: הרי מי הכיור בין כך נשפכים מיד על האדמה (כך היה אצלו שהיו נוזלים מן הכיור על הארץ), ומה הנפקא מינה?

החזון איש זצ"ל השיב חדות ללא טעמים ונימוקים: "ככה נוהגים"!

בכתובה כזו - אני לא מסדר קידושין!

נביא עוד מעשה מופלא עם הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל.

בחור ספרדי למד בישיבה אשכנזית, ובהגיע תור נשואיו כיבד את ראש הישיבה בסידור קידושין. ראש הישיבה נמנה על גאוני ופוסקי הדור, וכשעבר על נוסח הכתובה שהוגשה לו הביע הסתייגות מנוסח השבועה החמורה המופיעה בכתובה.

"אני פוחד מהשבועה" - אמר. הן לא נהוג בימינו להישבע, אף לא על דבר אמת.

אמרו לו: זה נוסח הכתובה שנוהגים בני ספרד.

אמר: תבררו, אולי יש נוסח בלי שבועה חמורה.

חיפשו, ולא מצאו. הציע: אעתיק כל נוסח הכתובה בכתב יד, בהשמטת השבועה החמורה, מדוע להישבע? תמה.

אמר החתן: אשאל את פי רבינו הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל...

רבינו זצ"ל שמע והגיב בחריפות: "מרן זצ"ל כתב נוסח זה (בסדר חליצה סעיף מ"ו) וכן כתב הרשב"ם זצ"ל, וכך נהגו בני ספרד בכל הדורות, מי יהין לשנות?! גם אם ספרדי נושא אשה מבנות אשכנז, אין לו לשנות כקוצו של יו"ד מנוסח הכתובה"! 

ופעם נתבקש לסדר קידושין וראה שהכינו כתובה בלי לשון השבועה הנהוג, ואמר: בכתובה כזו אני לא מסדר קידושין! אין לנו אלא דעת מרן זצ"ל!

"שלום בית קוגלעך"

ונביא עוד דוגמא מכבשונו של הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל:

באחד משיעוריו דיבר על הענין שאסור להרפות ולהזניח אפילו מנהג ישראל קל, וסיפר כדוגמא את העובדה על המגיד מקאזניץ זצ"ל שבא אליו זוג אחד שהיתה ביניהם מריבה, והיו מחמת כן כבר על סף הגירושין רח"ל.

המגיד מקאזניץ זצ"ל בקשם לפרוס בפניו את טענותיהם. הבעל טען: כל השבוע אני עובד קשה ומחכה לשבת, ורגיל אני מבית הוריי שמיד לאחר הקידוש בשבת בבוקר אוכלים "קוגל". לעומת זאת, האשה מתעקשת להביא לו את ה"קוגל" רק לאחר אכילת ה"טשולנט", משום שכך ראתה בבית הוריה ואין רצונה לשנות מזה מאומה.

מכיון שנפרס בפניו שורש המריבה - מנהגם השונה מבית הוריהם, ואף אחד מהם לא רוצה לשנות את מנהגו הטוב, ומזה התעצמה המריבה עד שבאו לכלל החלטה שאינם יכולים עוד לחיות יחד.

אמר להם המגיד זצ"ל: יש לי עצה טובה עבורכם. מעתה תתחילו לאכול שני "קוגלעך" בכל שבת, האחד מיד אחרי קידוש כמנהגו של הבעל, ואת ה"קוגל" השני יאכלו לאחר הטשולנט כמנהג האשה. ובכדי לשכנע אותם ולהראות להם שמנהג זה הוא רצוי, קרא המגיד זצ"ל לרבנית בפניהם, וציוה עליה שמעתה גם היא תכין בכל שבת שני "קוגלעך", ואמר להם שגם הוא מעתה ינהג כמוהם.

ואכן כך נשאר המנהג אצל צאצאי בית קאזניץ, וה"קוגל" הנאכל לאחר הקידוש כונה בשם "שלום בית קוגל", "קוגל" שהשיב את שלום הבית על כנו. 

הפטיר על כך הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל: יש בזה תובנה גדולה, כי הלוא המגיד זצ"ל יכול היה להכריע כדברי הבעל ולומר שבמנהגים "הכל הולך אחר הבעל", ואין ספק שדעת קדשו היתה מקובלת על שניהם. אלא דבר גדול אבה ללמדם: 

מהנהגה טובה לא מרפים ולא משנים אף פעם, ואם ישנם שני מנהגים, התחזקו ועשו את שניהם, ואל תוותרו על אף אחד מהם! 

לקט מדברי גדולי הפוסקים: לא לבטל שום מנהג!

כך מצינו בדברי גדולי הפוסקים אשר טרחו ליישב כל מנהג כדי שלא יצטרכו לבטלו. ובכל מקרה למרות שנראה היה שמדובר במנהג מוזר בלי טעם, לא הסכימו לשנותו ולבטלו.

והא לך מה שכותב החתם סופר זצ"ל (יו"ד סי' יט ד"ה ויען) בענין זה: "קשה מאוד לשבור מנהג ישראל אפילו להקל, וראה כמה הטריח הרא"ש זצ"ל ליישב מנהג קולא בעשיית פרוזבול בזמן הזה, ועיין טור חו"מ סי' ס"ז. ואני נוהג לעצמי לעשות פרוזבול וכן ראיתי רבותי נוחי נפש נוהגים, מכל מקום לא רפרף אחד על המנהג. וכן ראה כמה טרחו ליישב מנהג היתר בחדש לפני עומר והכל ליישב המנהג, ובעל נפש יחוש לעצמו, וכן מילי טובא אין למהר לחדש איסור כי מנהג ישראל תורה היא".

ובספר כנסת הגדולה (ח"ב סי' רי"ד הגהות הטור אות כ"ט) הביא שאחד הגדולים זצ"ל כתב על מנהג אחד שהוא מנהג בורות והוללות, ומכל מקום הסיק שם: "אין למנוע המנהג כיון שכבר נתפשט ברוב המקומות".

והגאון רבי חיים פלאג'י זצ"ל בספרו שו"ת לב חיים (ח"ב סי' ט) כתב דברים כדרבונות, וזת"ד: "לשנות ממנהג העיר ומנהג הקדמונים הוא יוהרא גמורה וכו', ואם במקום שעושה חסידות להחמיר על עצמו בפני הגדול ממנו חייב נידוי ומשום דהוי יוהרא, כל שכן וקל וחומר בבא לשנות מנהג ולבטל דבר שנהגו הקדמונים, דאיכא זלזול גדול להם ואין לך יוהרא גדולה מזו שבאים לפקפק על דברי רבנים גדולים ולבטל דבריהם".

וכן כתב בזה בשו"ת ויען יוסף (או"ח סי' נח) דברים חריפים, וז"ל: "הנה מקובל בידינו מפי רבותינו הקדושים אשר בגן עדן מנוחתם דלשנות מנהג ישראל, אפילו בדבר שעל פי הלכה יש צדדים להקל, מכל מקום כיון שנתקבל בתפוצות ישראל למנהג קבוע, כל המשנים מזה נכווים בגחלתן של הראשונים, עד שח"ו מרעה אל רעה יצאו ומין הקלות באין אל החמורות, כאשר עינינו רואות בעוה"ר והנסיון מעיד על זה".

הרי לנו מה רבה הזהירות הנצרכת מלבטל או לשנות חלילה שום מנהג. 

"אותם שהוא חושב מנהג בורות, הם בארות חצובים ממקור מים חיים" 

ויש לדעת כי הסיבה שלא הסכימו לשנות שום מנהג למרות שהיה נראה כמנהג ריק בלי טעם, מפני שגם מנהגים אלו (היינו, מנהגים שנוסדו על פי חכמינו זצ"ל רק שאין אנו יודעים טעמם, ופשוט) יש להם טעם וסיבה אלא שלא נגלה הדבר לעינינו, אבל חזקה הדבר שאם קדמונינו הנהיגו מנהג, אין זה אלא מפני טעם ותועלת שיש בו.

בוא וראה מה שכותב רבינו החתם סופר זצ"ל (שו"ת או"ח סי' נא): "ומזה ידין איך לא ידין לעצמו לפשוט יד במנהגי ישראל כי אותם שהוא חושב מנהג בורות, הם בארות חצובים ממקור מים חיים, נוזלים מן לבנון... ידענא פאר רום מכ"ת שלא ילעג עוד על מנהגי ישראל שנעלם טעמם ממנו כי ממקור מים חיים הם נובעים. ורגיל אני לומר כל המפקפק על נימוסינו ומנהגנו - צריך בדיקה אחריו, כי מי שתורתו אומנתו ויראת ה' חתולתו ובילדי נכרים לא יספיק - לא יתן לחטוא את בשרו".

ודבריו ברור מללו: אין לבטל או ללעוג על שום מנהג, כי בודאי מקורו קדום, ונובע ממקור מים חיים.

"אם נחקור נמצא שהוא תורה ממש" 

ובמאמר המנהגים להגאון רבי משה חאגיז זצ"ל כותב כדברים הללו: 

"כל מנהג ישראל ודאי יש בו טעם וריח טוב כעין של תורה וכו', וחלילה לנו בני ישראל מאמינים בני מאמינים לפקפק ולתלות בכל דבר הקשה לומר עליו שהוא טעות... הוי זהיר בדבריך ואל תלעוג במנהגן של ישראל דכעין תורה הוא לכל הפחות, אמנם אם נחקור נמצא שהוא תורה ממש".

"ואל תבוז כי זקנה אמך" 

הגאון הנצי"ב מוולאז'ין זצ"ל (שו"ת משיב דבר ח"א סימן טו) הסמיך את הדברים על הפסוק במשלי (כג, כב): "ואל תבוז כי זקנה אמך". 

על פי הפשט כוונתו של שלמה המלך ע"ה היא: אם אין אתה מוצא בהדרכת האם הזקנה טעם נכון, אל תבוז לדבריה כי בלא ספק יודעת היא טעם להם ונימוקה עמה. 

ובמשנה בשלהי מסכת ברכות (דף נד.) מובא מקרא זה על כל מנהגי ישראל, וכך פירש רש"י זצ"ל שם: "למוד מדברי זקני אומתך לעשות מה שראית שעשו הם". 

והכוונה בזה: אפילו אם אינך מבין טעם דבר ונראה בעיניך אותו מנהג כדבר שטות - אל תבוז לו, שבודאי יש לו טעם נכון ונעלה מדעתך, ואל בינתך אל תשען.

כיצד הכריע הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל על כשרות ספר התורה?

עתה נביא שתי דוגמאות למנהגים שבמבט ראשון נראה לכאורה שאין בהם שום טעם. אמנם האחרונים זצ"ל מצאו את שורשם וטעמם, ואף הכריעו להלכה לנהוג כן למעשה!

היה זה במעמד כתיבת האותיות הנהוג טרם הכנסת ספר התורה לבית הכנסת. אחד מהמשתתפים התבקש לכתוב בספר התורה אות, והוא אמר: אינני מבין מה הענין בזה, הלא בלאו הכי לא ניתן לקיים בכך את מצות "ועתה כתבו לכם", שהרי הסופר כותב את המסגרת של האות, והאורחים מתכבדים אך רק למלא דיו בתוך מסגרת האות, ואם כן אין כתיבת האורחים מעלה ומורדת?

הגאון מטשעבין זצ"ל שהיה נוכח במעמד הגיב ואמר: כך מנהג ישראל מאז ומקדם, ואם כן בודאי יש בזה ענין. 

והוסיף ואמר: ברידב"ז זצ"ל מבואר טעם נפלא למנהג זה, על פי דברי הגמרא במסכת גיטין (דף מה:): "ספר תורה שכתבו מין - ישרף, כתבו עכו"ם - יגנז. נמצא ביד מין - יגנז. נמצא ביד עכו"ם - אמרי לה יגנז ואמרי לה קורין בו". וממילא יש לומר שבזכות המנהג נעשה תיקון חשוב, שכן אדם המזדמן למקום לא מוכר ורוצה לקרוא בספר התורה שם איזו קריאה, והוא אינו יודע אם הספר נכתב בקדושה ובטהרה ועל פי ההלכה או לא. יתבונן בסוף הספר - אם האותיות האחרונות שונות משאר האותיות וניכר שנכתבו על ידי האורחים - אז ידע נאמנה שכל הספר נכתב על פי ההלכה ומנהג ישראל הכשרים.

ויש לציין שאכן הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל הכריע פעם על פי בדיקה זו את כשרותו של ספר תורה!

לימוד זכות של הגר"ש קלוגר זצ"ל על מנהג משונה 

דוגמא נוספת:

הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל (שו"ת טוב טעם ודעת ח"א סי' לח) נשאל על מנהג מוזר וכפי שהוא מכנהו "דברי בורות", שהכלה ביום חתונתה מדליקה נרות ומברכת עליהם כמו בשבת ויו"ט, ומכל מקום טרח שם ללמד על מנהג זה זכות וכתב שלא לבטלו. 

ונעתיק מדבריו שם: "הנה זה אין צריך לפנים דהוי דברי בורות, ומה שאחד כתב הטעם דיום טוב שלה הוא וגם בחתונה מצוה להדליק נרות, הנה דבר זה מביא לידי גיחוך גדול, והבל יפצה פיהו. ולא היה כדאי שרו"מ יעלה זאת בכתב, והאיש הזה בדה לו דברים מלבו וישתקע הדבר ולא יאמר".

ולאחר שדן בזה סיים וכתב: "ולענין הדלקת נרות של הכלה בימות החול, יש ללמד עליהם זכות דהוי רק דרך לימוד שמלמדים אותה איך לעשות והוי כמו מלמד תינוקות שמותר ללמדם הברכות, לכן לא יבטל מנהגם בזה, רק יודיע להם שיאמרו זה לכלה דרך לימוד איך תברך בשבת ויום טוב ולא לכוון לשם ברכה". עכ"ל.

הרי לנו שעל אף שבהחלט נראה המנהג כמוזר ובלי טעם, בכל זאת הגאון רבי שלמה קלוגר זצ"ל טרח לקיימו ולהחזיקו.

נפלא!

"חלילה לזוז זיז כלשהו ממנהגי ישראל הקדושים"! 

טרם הסיום נביא עוד מעשה המלמדנו שאין לזוז משום מנהג - אפילו אלו שאין להם שום טעם ומקור לכאורה.

מספרים: ראשי אחד הארגונים של המשכילים בגליציה הופיעו פעם בביתו של האדמו"ר רבי יהושע מבלז זצ"ל וטענו כנגדו: מדוע זה באת לרבות מחלוקת בין היהודים, מוטב שנחפש שפה משותפת. אנו המשכילים נכבד את המסורת כל כמה שאפשר מחד, ומאידך גיסא האדמורי"ם והרבנים ישתדלו להכניס כמה שינויים ותיקונים במנהגי היראים, וככה נוכל להיפגש באמצע הדרך הכל בכדי ששני המחנות יתקרבו זה לזה...

האדמו"ר מבלז זצ"ל הקשיב לדברים ואמר: תנו לי זמן עד מחר כדי שאחשוב בדבר.

יצאו ראשי ארגון המשכילים שמחים וטובי לב, כי חשבו שהצליחו כביכול, להבקיע את חומת בלז המבוצרת.

למחרת, בבואם לקבל את התשובה המיוחלת, אמר להם האדמו"ר זצ"ל: כל הלילה הפכתי והפכתי בדעתי - מה הוא השינוי שיתכן לשנות במנהגי ישראל הקדושים, למען השביע את רצונכם. ועלה במחשבתי שמאחר ויהודים נוהגים לשים על שולחנם שני "עדים" בשעה שהם נוטלים את צפורניהם, חככתי בדעתי אולי אפשר לוותר על מנהג זה, אולם לבסוף באתי לידי מסקנה, כי חלילה לזוז זיז כלשהו ממנהגי ישראל הקדושים, אפילו באלה שלא נראה להם שום מקור...

ישנם מנהגים שמצוה לבטלם! 

לסיום נבהיר נקודה חשובה: 

לא כל מה שאנו חושבים נחשב בגדר "מנהג" עליו הדברים אמורים, ישנם מנהגים שהומצאו דוקא על ידי פרוצים ופורקי עול, אנשים הרחוקים מדרך התורה, וברור שלא על אלו אמרו: "מנהג ישראל תורה".

ונביא חלק מלשונו הזהב של הגאון רבי יהונתן אייבשיץ זצ"ל בספרו יערות דבש (חלק ב' דרוש ה'), ודבריו מורים לנו את הדרך אשר נלך בה:

"חס ושלום לשנות מנהג קדמונים, אבל היינו מנהג שהוסד על פי חכמי הדור, אבל מה שבאו פריצים וחללוהו, או שנעשו מחמת שלא היו בעלי תורה כראוי, או לכובד הגלות בעוונותינו הרבים לא היה אפשר לקיים המצוה כראוי, ואין שעת הדחק ראיה מן התורה. לא נלבש עוז לקיים המצוה כראוי, הלוא עינינו רואות כובד ואורך הגלות, ואם לא נתאמץ בתורה ומצוות כראוי, איך יהיה עזר וצרי לכאבנו בעוונותינו הרבים".

באיזה אופן נאמר: "מנהג - אותיות גהנם"?

ידוע הפיתגם המפורסם: "מנהג - אותיות גהנם"! 

ומן הראוי לסיים עם דבריו הנפלאים של הגאון בעל הפלא יועץ זצ"ל (ערך מנהג) שדבריו הם כקילורין לעינים. וזת"ד: 

"והן אמת שיש מנהגים רעים שראוי לבטלם, אבל צריך פלס ומאזני משפט, שאם יש בו סרך איסור ואין להם על מה שיסמוכו, בודאי ראוי לבטל המנהג בחוזק יד, ולא ישמע לקול מלחשים חסרי מדע, שרוצים להחזיק מנהג אבותיהם בידיהם, ובין טוב לרע אין מבחינים... ולא לכל אמרו "גדול כח המנהג", כי לפעמים מנהג הוא גהנם. אמנם אם אין בו סרך איסור או שיש להם על מה שיסמוכו, ראוי לחוש למנהג. עכת"ד.

ביארנו אפוא בס"ד את כוחו וחשיבותו של מנהגי ישראל ועד כמה יש להזהר בהם ולא לשנותם או לבטלם, גם אלו הנראים מוזרים בלי שום שורש וטעם, אמנם מנהגים אשר התייסדו על ידי רשעים ופושעים או אלו שנולדו מעצלות לקיים רצון ה' וכיוצא בזה - אינם בגדר מנהג וראוי לבטלם, אבל ברוב המנהגים יש להיזהר מאוד כי לא דבר ריק הוא מכם.

- - - 

[קרדיט: מאמר 19 מהספר הנפלא שפורסם כאן לראשונה! ארחות דיליה, באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...].

לכתבה הקודמת: שמירת המסורת [לחץ כאן] נקדיש דברים להלן על חשיבותה של שמירת ה"מסורת" כמעט בכל נושא ביהדות - בהלכה ובהוראה, בהנהגה ובקיום המצוות וכיוצא בזה. וכבר נודע בשער בת רבים התבטאותו הידועה והמפורסמת של החתם סופר זצ"ל בענין זה: "חדש אסור מן התורה".