החוטא ומחטיא את הרבים

החוטא ומחטיא את הרבים

פתח דבר:

נייחד דברים בעזרי"ת בנוגע לנושא יסודי מאוד בזהירות האדם מן החטא שלא להיות חלילה בגדר של "חוטא ומחטיא את הרבים". 

יש המדמים בנפשם שאין להם כל שייכות לכך, אך לא כך הם פני הדברים, אנשים רבים נכשלים בכך גם ללא ידיעתם. 

נבאר את חומרת מעשיו של החוטא ומחטיא את הרבים, נעמיד את גדר הדברים, היינו על אלו מן העבירות נאמר המושג הנ"ל, ונביא בזה כמה פרטים הלכה למעשה.

החוטא ומחטיא - אין לו חלק לעולם הבא!

הרמב"ם זצ"ל בהלכות תשובה (פ"ג ה"ו) כותב בזו הלשון: "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים - המינים, והאפיקורסים, הכופרים בתורה, והכופרים בתחיית המתים, והכופרים בביאת הגואל, והמשומדים, ומחטיאי הרבים, הפורשים מדרכי ציבור, והעושה עבירות ביד רמה בפרהסיא כיהויקים, והמוסרים, ומטילי אימה על הציבור שלא לשם שמים, ושופכי דמים, ובעלי לשון הרע, והמושך ערלתו", עכ"ל.

למדנו שמחטיאי הרבים נמנים עם אותם אלו שאין להם חלק לעולם הבא.

ציווי שלא לחמול על המכשילים בני אדם...

רבינו יונה זצ"ל מתבטא בספרו שערי תשובה (שער ג' אות ל"ז) על מחטיאי הרבים בלשון חריפה עד מאוד: 

נאמר בתורה (דברים יג, יח, ט): "ולא תחוס עינך עליו, ולא תחמול ולא תכסה עליו", וכתב על כך רבינו יונה זצ"ל שם: "הוזהרנו בזה שלא לחמול ולרחם על המחטיאים והמכשילים בני אדם".

המשדל לעבור על החוק - ענוש יענש!

ננסה להבין מדוע ענין זה של מחטיאי הרבים כל כך חמור, נביא דוגמא מהחיים:

אדם שאינו מקיים את חוקי המלך, מתחייב בעונש הראוי לו בהתחשב במצבו באותה עת. אך אם הוא משדל אחרים לעבור על החוק - הרי הוא מתחייב בעונש חמור יותר ללא כל שיקולים מה מצבו, משום שהוא נחשב למורד במלכות, שהרי במידת מה הינו אחראי על מעשיהם של החוטאים בסיבתו, ולכן ישא בעונש גם על מעשיהם.

מרדכי היהודי: מוטב שיהרגוני ואל תבוא תקלה על ידי

זו הסיבה שגדולי האומה זצ"ל היו מוכנים אפילו למסור נפשם, ובלבד שלא תבוא תקלה לאחרים על ידם.

דוגמא לכך מצינו בדברי הגאון רבי יהודה החסיד זצ"ל בספר חסידים (אות מ"ה), וזת"ד: "לעולם יתפלל אדם שלא תבוא תקלה על ידו וכו', צא ולמד מדוד, אף על פי שאמרה תורה: "הבא להרגך השכם להורגו", לא אבה להרוג את שאול, כשמצאו ישן שוכב במעגל. אמר: אם אהרגנו מפני תקנתי, יהא תקלה לכל ישראל, שיאספו עליהם גויים וילחמו בם. מוטב שאהרג, ואל תבוא תקלה על ידי. וכן מצינו במרדכי: "ומרדכי לא קם ולא זע". אמר: אם אקום מפניו - ישתחוו הכל לעבודה זרה, מוטב שיהרגוני ואל תבוא תקלה על ידי".

הרי לנו עד היכן מגעת חובת הזהירות מלהכשיל את הזולת, עד שכדאי למסור נפש ובלבד שלא תצא תקלה מתחת ידו.

"גדול המחטיאו יותר מן ההורגו" 

חז"ל קובעים בכמה מקומות ש"גדול המחטיאו יותר מן ההורגו", היינו שחמור יותר להחטיא את האחר מאשר להורגו. הסיבה לכך פשוטה: ההורגו, מוציאו מן העולם הזה בלבד, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא.

וזה לשון המדרש (במדבר רבה כא, ד וכעין זה בספרי, ומובא ברש"י דברים כג, ט) רבי שמעון אומר: "מנין שהמחטיא את האדם יותר מן ההורגו? שההורג הורג בעולם הזה ויש לו חלק לעולם הבא. והמחטיא הורגו בעולם הזה ובעולם הבא. שתי אומות קדמו את ישראל בחרב ושתים בעבירה. המצרים והאדומיים קידמו בחרב - ונאמר עליהם "לא תתעב אדומי" "לא תתעב מצרי", אבל מואבים ועמונים שקדמו בעבירה להחטיא את ישראל, נאמר עליהם "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' עד עולם".

עונשו הנורא של המחטיא את הרבים

בספר לבוש יוסף (פרשת שמיני) מובא מעשה נורא על חומרתו של המחטיא את הרבים:

קצב אחד חלה ונטה למות, ושלח לקרוא לפניו את רב העיר על מנת להתוודות לפניו שכל ימיו האכיל רח"ל את הציבור בנבילות וטריפות, ולא הספיק להתוודות על חטאו עד שנטרפה לו השעה ומת.

חפרו לו קבר ובאו להטמינו בקרקע, והנה בור הקבר מלא בעכברים מתרוצצים! נסוגו הקברנים לאחור מפחדם, וחפרו לו קבר אחר... באו לשימו בו, והנה גם הוא מלא עכברים... הורה הרב לחפור לו קבר שלישי, הביאו את הגופה והנה עשרות עכברים מתרוצצים בו במהומה רבה. ניסו לגרשם וללא הועיל, הורידו לבור ענפי עצים בוערים אך העכברים לא ברחו... אמר הרב: "ג' פעמים הרי זו חזקה. אין ברירה, הורידוהו לבור"...

וכשבאו להציב מצבה על קברו מצאו שהעכברים כרסמו את בשרו ועצמותיו ולא נותר ממנו דבר!

ומדוע עונש זה דוקא? הלוא כל משפטיו של הקב"ה במידה כנגד מידה הם? אמר הרב: יתכן שזו מידת העכברים כדאיתא בירושלמי במסכת בבא מציעא (פ"ג ה"ה) "עכברים אלו רשעים הם", מפני שכאשר הם מגלים אוצר תבואה, לא די בכך שהם שוברים רעבונם בגזל, אלא הם קוראים גם לחבריהם לכלות את ממון הבעלים, והרי הם בבחינת חוטאים ומחטיאים את הרבים. 

כך גם הרוצה להתפטם בשקצים ורמשים, נבילות וטריפות יתפטם בהם כחפצו ויתן את הדין על כך, אבל מדוע יחטיא אחרים? מדוע יכריעם לצד הטומאה? אין הוא אלא חבר לעכברים ושייך הוא לחלקם רח"ל.

החוטא ומחטיא - אין מספיקין בידו לעשות תשובה

נקודה נוספת מדוע המחטיא את הרבים עושה דבר כל כך חמור. 

הרמב"ם זצ"ל בהלכות תשובה (פ"ד ה"א) מונה עשרים וארבעה דברים המעכבים את התשובה, ומחלק אותם לקבוצות לפי חומרת מעשיהם.

הקבוצה הראשונה - החמורה ביותר, כוללת ארבעה חטאים אשר העושה אחד מהם אין הקב"ה מספיק בידו לעשות תשובה, מפני גודל חטאו. הראשון מבין ארבעת העוונות הוא - "המחטיא את הרבים"! עוון החמור שבחמורים!

כך הלוא איתא במסכת אבות (פ"ה מכ"א): "כל המחטיא את הרבים אין מספיקים בידו לעשות תשובה". 

הרי לנו חומרתו העצומה של המחטיא את הרבים עד שמונעים ממנו לעשות תשובה על מעשיו. 

ומן הענין להביא בזה מדברי המפרשים בטעם הדבר וגדרו.

רש"י זצ"ל ורבינו עובדיה מברטנורא זצ"ל מפרשים שהוא על דרך שאמרו חז"ל במסכת יומא (דף פז.): "שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם". כי הרי המחטיא את הרבים הוא אדם אשר הסית אנשים רבים מדרך הישר והדיח אותם לדבר עבירה, ובכך גרם להם לשבת בגיהנם. ואינו מדרך היושר שהוא יחזור בתשובה ברגעיו האחרונים ובכך יזכה לשבת בגן עדן, בעוד "תלמידיו" - אותם אלו שהחטיא, יישבו בגיהנם...

החוטא ומחטיא - כטובל ושרץ בידו... 

אמנם, במדרש שמואל ביאר באופן אחר: 

לא מדובר ב"עונש מוסרי" כדברי רש"י זצ"ל והרע"ב זצ"ל, אלא פשוט במציאות עגומה... וביאור הדברים כך הוא: אדם טמא אשר טובל במי מקווה כדי להיטהר, בעלותו מהמים הוא נטהר. אולם, אם בעת טבילתו במקווה, עדיין יאחז בידו דבר שגורם טומאה כמו שרץ, אזי הטבילה לא תועיל לו במאומה. זה מה שקרוי בפיהם של חז"ל "טובל ושרץ בידו" - שטבילתו איננה מועלת לטהר אותו במאומה כי גם בעת שטבל, עדיין אוחז הינו בשרץ והוא נותר בטומאתו.

כך גם אדם הרוצה לחזור בתשובה, עליו לעזוב קודם כל את חטאו לחלוטין, כי אם יאחז עדיין בדרכו הרעה הוי כ"טובל ושרץ בידו".

אדם שהחטיא אחרים, מניח אחריו דור מושחת וחוטא אשר עוברים על מצוות התורה. זאת אומרת - שה"שרצים" שברא קיימים עדיין ב"שטח". לאדם כזה אומרת המשנה: לא תעזור לו תשובה, כי הרי כל המעשים הרעים שעושים האחרים נזקפים לחובתו, והוא בבחינת "טובל ושרץ בידו".

אילו היה חוטא רק בינו לבין עצמו והיה בא לחזור בתשובה, בו ברגע שחוזר ממעשיו הרעים - נטהר, אך אם החטיא את אחרים הממשיכים לחטוא מחמתו, כיצד תעזור לו תשובה כאשר נחשב כאילו הוא חוטא באותו הזמן. 

על כן "המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה"!

נורא!

בגדרו של החוטא ומחטיא

עתה נבאר נקודה נוספת, כי גם אחרי שנתבארה חומרתו של ה"מחטיא את הרבים", עלולים אנו לחשוב בטעות שדברים כה חמורים אינם נוגעים כלל לאנשים כמונו, אנו לא רואים את עצמנו כירבעם בן נבט, או כאותם הרשעים המפורסמים החוטאים ומחטיאים את הרבים בצורה מופרזת עד מאוד. 

אך העיון בגדר של "חוטא ומחטיא" מגלה לנו שאין כך פני הדברים, שהרי הרמב"ם זצ"ל בהלכות תשובה (פ"ג ה"י) מפרט מי נחשב למחטיא את הרבים וכה הם דבריו: "מחטיאי הרבים. אחד שהחטיא בדבר גדול כירבעם וצדוק וביתוס. ואחד שהחטיא בדבר קל אפילו לבטל מצות עשה". 

והניף שם ידו שנית בפרק ד' הלכה א' וכתב שבכלל מחטיאי הרבים נכלל גם מי שמעכב את הרבים מלעשות מצוה.

הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה חבר הוא לאיש משחית!

הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל הביא מקור לדברי הרמב"ם זצ"ל ממה דאיתא במסכת ברכות (דף לה:): "אמר רבי חנינא בר פפא כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - גוזל להקב"ה וכנסת ישראל והוא חבר לאיש משחית".

שואלת הגמרא: מה הכוונה שהוא "חבר לאיש משחית"? ומתרצת: שהוא חבר לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים.

ויש לשאול: מה הקשר שלו לירבעם בן נבט אשר החטיא את כלל ישראל, פה מדובר באיש ש"רק" אכל בלי לברך? התירוץ לזה מצינו בדברי רש"י זצ"ל: כאשר אחרים רואים אותו אוכל בלי ברכה, הם למדים ממנו גם כן ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה לפיכך נקרא חבר לאיש משחית - ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את ישראל.

נמצא אם כן דבר נורא עד מאוד: אדם מכניס דבר מאכל לפיו בלי ברכה, או עושה כל מעשה אחר שלא כהוגן ואנשים לומדים ממנו, הוא הופך חבר לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים, והוא בגדר ה"מחטיא את הרבים" אשר עליו נאמר ש"אין מספיקין בידו לעשות תשובה" ו"אין לו חלק לעולם הבא".

נורא נוראות!

דרשת הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל לפני תקיעת שופר

הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל חזר פעם על הדברים בדמעות שליש, היה זה טרם תקיעת השופר בישיבת סלבודקא, וכך אמר: 

אדם רוצה לחזור בתשובה בראש השנה וביום הכיפורים, והוא חושב על מה עליו לחזור. יש לדעת שהדבר החמור ביותר זה "המחטיא את הרבים"! ומחטיא את הרבים אינו צריך להיות ירבעם בן נבט, אלא אפילו אם לומדים ממנו שלא לברך ברכת הנהנין דרבנן, הוא הופך ל"חבר לאיש משחית"!

תלמידו הגאון בעל משמר הלוי זצ"ל הוסיף בזה דברים ואמר שזהו דבר שעלולים להיכשל בו על כל צעד ושעל. אתה נמצא בישיבה, אתה נמצא בציבור ואתה מאחר לתפילה - השכן שלך לומד ממך! אתה מדבר ח"ו באמצע חזרת הש"ץ - לומדים ממך! אתה יושב בחדר האוכל ומברך ברכת המזון במרוצה - לומדים ממך לזלזל בברכת המזון! זהו ה"מחטיא את הרבים" ה' ישמור. עצם הדבר שהענין נעשה קל אצל אחרים בסיבתך - זהו חילול השם נורא, והוא בגדר ה"מחטיא את הרבים" שאין מספיקין בידו לעשות תשובה.

דבר זה הוא נורא ואיום, נוקב ויורד עד התהום אבל אלו הם פני הדברים. כל זילזול קל שלך בקיום מצוות, והרואים למדים ממך, אתה מוגדר ונחשב כחוטא ומחטיא, שאין לו חלק לעולם הבא! רחמנא ליצלן.

"היכי דמי חילול השם"?

ואם הנך עדיין מפקפק בכך שכל אחד מאיתנו עלול להיות "חוטא ומחטיא את הרבים", נביא לכך מקור נוסף מדברי חז"ל במסכת יומא (דף פו.):

הגמרא שואלת: "היכי דמי חילול השם"? ופירש"י זצ"ל: "חילול השם - חוטא ומחטיא אחרים". והגמרא מונה כמה דוגמאות לחילול השם, כגון הלוקח בשר מהטבח ואינו משלם עליו מיד. ופירש רש"י זצ"ל: "וכשאני מאחר לפרוע הוא אומר שאני גזלן ולמד ממני להיות מזלזל בגזל". 

דוגמא נוספת: "כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין". ופרש"י זצ"ל: "ואין הכל יודעים שנחלשתי בגרסתי ולמדין הימני להבטל מתלמוד תורה".

אדם אשר מעשיו משמשים דוגמא שלילית ואחרים למדים ממנו, הוא מחלל את השם וחשוב כ"חוטא ומחטיא"!

זהירותו של החפץ חיים זצ"ל בסוף ימיו

כך נהגו גדולי ישראל בכל הדורות, וכפי שידוע על החפץ חיים זצ"ל. 

היה זה בסוף ימיו, הוא סבל מחולשה רבה ולא היה באפשרותו ללמוד, עם כל זאת הוא ביקש מבני ביתו שיניחו לפניו ספר פתוח ונימוקו עמו - כדי שהנכנסים והיוצאים שאינם יודעים על חולשתו, לא ילמדו ממנו לשבת בטל. 

הדבר נבע מזהירותו המופלגת לא להכשיל את הרבים חלילה!

עלינו להיזהר בכל צעד ושעל

נקודה זו מחייבת אותנו בהתבוננות מתמדת, לראות שלא נגרום במעשינו שאי מי מזולתנו יקל במצוות חלילה. 

הדבר נוגע לכל הנהגותינו במשך היום, כיצד אנו מברכים, מתפללים, לומדים ומקיימים מצוות, היאך אנו נוהגים כלפי ריעינו, רבותינו, אנשי ביתנו וכו' - דבר הנוגע לנו על כל צעד ושעל ממש, יש לוודא שלא למדים מאיתנו לזלזל במצוות, בברכות ובתפילה, או בנטילת ידים וברכת המזון. 

הדברים רלוונטיים גם כאשר אנו אוכלים דבר שכשרותו מפוקפקת, או מקילים בקדושת בית הכנסת, משיחים לשון הרע, על הכל מוטלת עלינו החובה להישמר שלא ילמדו ממעשינו ח"ו.

זאת היא עבודה גדולה עד מאוד, אבל אין ברירה משום שאם אין אנו זהירים דיו עלולים אנו להיות חלילה בגדר של "חוטא ומחטיא את הרבים", והרוצה להיות נקי מכל חשש עליו לעמול ולטרוח כדי לשפר את מעשיו שלא תצא תקלה מתחת ידו.

"אל נא תקברני במצרים" - מדוע? 

וראיתי שהגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל הרחיק לכת בזה וכתב שכל מי שנעשה תקלה לבריות אפילו לא נתכוין כלל לכך, בכל זאת נענש. 

וסמך לדבר: יעקב אבינו ע"ה מצווה את יוסף הצדיק (בראשית מז, כט): "אל נא תקברני במצרים" - שלא יעשו אותו עבודה זרה, שכשם שנפרעין מן העובד כך נפרעין מן הנעבד. 

כלומר: אם יעקב אבינו ע"ה בחיר האבות יהפוך לאחר מיתתו לעבודה זרה ח"ו, על כרחו יהיה נכלל בכלל הכתוב: "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים". והדבר צריך עיון הלוא מדובר לאחר מיתתו, ומה הוא עשה שמשום כך יהיה נידון בשפטים? ובהכרח למדנו מכאן שכל הנעשה תקלה לבריות, אפילו לא נתכוין לכך כלל - נענש.

ביארנו אפוא עד כמה אדם צריך לשמור את עצמו גם במעשה שעושה בינו לבין עצמו, כל שאחרים עלולים ללמוד ממנו, ובפרט אם מעשהו יכול לגרום לחילול השם או רפיון ציבורי, שנדרש הוא למשנה זהירות שלא תצא תקלה מתחת ידו.

מדוע בכה רבי יוחנן בן זכאי קודם פטירתו? 

מענין לענין באותו ענין נוסיף בזה מרגניתא טבא:

מסופר בגמרא במסכת ברכות (דף כח:): כאשר חלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון - אף על פי כן הייתי בוכה. ועכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי - ולא אבכה?!

ויש לתמוה בזה תמיהה גדולה.

ברור הלוא בלי כל ספק שרבי יוחנן בן זכאי היה גדול עד מאוד ונקי מעבירות. עליו נאמר במסכת סוכה (דף כח.) שלא הלך ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ולא שח שיחת חולין מעולם. הוא היה בקי במעשה מרכבה ומבין את שיחת המלאכים - וכי שייך בו חטא? 

גם אם נניח שכוונת הדברים לפי מדרגתו על איזה שהוא שמץ של חטא, וכמו שכתוב (קהלת ז, כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", גם בזה חזקה עליו שעשה תשובה שלימה קודם מיתתו. 

ובכל זאת, בשעה שהוא עומד להסתלק מן העולם כאשר הוא יודע שצפוי לו עולם נצחי בגן עדן, הוא מתחיל לבכות. בגמרא נראה שהבכי בא כתוצאה מדבר מה שחידשו לו תלמידיו, הרי טרם שנכנסו תלמידיו לבקרו הוא לא בכה, מן הסתם מפני שהוא ידע על כל הטוב הצפוי לצדיקים בגן עדן, וצריכים להבין אם כן מדוע בכה כאשר ראה את תלמידיו?

על פי מה שנתבאר נוכל להבין זאת כמין חומר. סיבת הבכי לא היתה העבירות שבידו, כי אילו היו לו עבירות, בודאי חזר כבר בתשובה עליהם, אולם כאשר ראה את תלמידיו התעורר לבכות משום שחשש בלבו: מי יודע, שמא עשה פעם מעשה שהיה בו סרך איסור או שלא היה אסור מצד עצמו, אבל כאשר ראה את תלמידיו, עברה בו המחשבה שמא הם ראו אותו ולמדו ממנו להקל לעצמם בלי סיבה משום "מעשה רב", ואם כן הגם שהוא בעצמו יחזור בתשובה על מעשיו, אך הוא נושא באחריות על תלמידיו שממשיכים לעשות בסיבתו מעשים שאינם ראויים.

"על חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים"! 

ניתן לתמצת את הדברים במשפט אחד עליו אנו חוזרים כמה פעמים בכל יום כיפור: "על חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים"! 

"בלא יודעים" הם אותם עוונות הנעשים על ידי אחרים שלמדו מאיתנו ואנחנו לא מודעים לזה כלל, עליהם יש להתוודות, כי הגם שאין לנו ידיעה והכרה בהם, סוף כל סוף הם מעשים שנעשו בגללנו ואנו נחשבים בשל כך למחטיאי הרבים רח"ל.

פירושו הנפלא של הגאון בעל הבית הלוי זצ"ל

בדרך זה ניתן לפרש כמין חומר את לשון המשנה במסכת אבות (פ"ג מט"ז): "ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, ויש להם על מה שיסמוכו, והדין דין אמת". ויש להבין מה הכוונה שנפרעין מן האדם שלא מדעתו, ומה הפירוש "יש להם על מה שיסמוכו"?

וראיתי מובא בשם הגאון בעל הבית הלוי זצ"ל שפירש את לשון המשנה כפתור ופרח: "מדעתו ושלא מדעתו" קאי על החטא ולא על הפרעון, והיינו שבין על העבירות שעשה בעצמו ויודע בהן, ובין על העבירות שעשה חבירו על ידו ואיננו יודע כלל מי עשה ומה עשה - על הכל נפרעין ממנו. 

ולפי שיכול האיש לטעון ולומר: כיצד ניתן להיפרע ממני על עבירות שלא עשיתי? על זה משיב התנא: "ויש להם על מה שיסמוכו", כי סוף כל סוף עבירות אלו נגרמו על ידי מעשיו ונחשב כאילו הוא עשאם.

מהו "חשבונו של עולם"?

ובזה נוכל להבין גם את דברי הגמרא במסכת בבא בתרא (דף עח:): "על כן יאמרו המושלים באו חשבון" (במדבר כא, כז) - "המושלים" - אלו המושלים ביצרם. "באו חשבון" - באו ונחשב חשבונו של עולם הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה".

ולכאורה יש להבין מדוע החשבון הפרטי של אדם ב"הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה" נקרא בפי חז"ל "חשבונו של עולם"?

וראיתי שביאר בזה בספר הרהורי תשובה (מאמר ד'): האדם צריך לדעת שכל מעשה פרטי שלו עלול להשפיע אפילו בלי ידיעתו על אנשים אחרים שיחקו את מעשיו, ומכוחם יושפעו אחרים, עד שנמצא שמעשהו ישפיעו על העולם כולו! 

חשבון הנפש בדקדוק המעשים אכן נחשב "חשבונו של עולם"!

המצוי בתוך רבים נדרש למשנה זהירות

ולמרות שהתבאר שהדברים שייכים כמעט בכל צעד ושעל, בכל זאת רצוננו לעורר נקודה אחת למעשה ואם נצא בענין מחוזקים מעט יהא זה שכרנו. 

כאשר לומדים במסגרת ציבורית כמו בישיבה, בכולל וכדומה, יש לנהוג הקפדה יתירה על "שמירת הסדרים", מפני שכל יחיד שאינו מקפיד לשמור על סדרי המקום עלול לגרום לרפיון ציבורי ובזה יחשב חלילה כחוטא ומחטיא את הרבים. 

הלימוד במסגרת בה האחד קשור לרעהו וכל אחד הוא בר השפעה על זולתו יוצר מצב שאם אחד מתרשל בלימודו, מגיע מאוחר או שמפסיק באמצע לימודו כדי לפטפט, אזי נוצרת אווירת רפיון כללית. ובכך הוא נעשה אחראי על ביטול התורה שנגרם על ידו.

"ואם ביטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך" 

הגאון רבי אהרן וולקין זצ"ל מפרש פירוש נאה בדברי התנא במסכת אבות (פ"ד מי"ב): "ואם ביטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך".

הכוונה היא, שכאשר אדם מתרפה מלימודו ומתבטל, גורם הוא שאחרים ילמדו ממנו לזלזל במצות תלמוד תורה ובחומר עוון ביטולה. וזה שאמר התנא: "ואם ביטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה" - גרמת לכך שהרבה יתבטלו בגללך ועונשך גדול עד מאוד. 

ומי הם אלו שגרמת להם שיתבטלו? "כנגדך" - אלו חבריך שנמצאו כנגדך ובסביבתך ובכך הושפעו ממך לרעה.

הנהגת הגאון רבי אליהו דושניצר זצ"ל 

הדברים אמורים גם לאידך גיסא - אם אתה תתחזק בלימוד התורה, תגיע בזמן ל"סדרים", תלמד במרץ ובלי הפסקות, אזי גם חבריך יושפעו ממך ושכר לימוד תורתם ייזקף גם עבורך.

מסופר על המשגיח דישיבת לומז'א הגאון רבי אליהו דושניצר זצ"ל לעת זקנותו: על אף חולשתו ועייפותו, היה נותר בלילה בבית המדרש עד שאחרון הלומדים יצא, מפני שסבור היה שנוכחותו גורמת לבחורים להישאר ללמוד, ואם אך יצא החוצה, יצאו אחרים בעקבותיו, ויהיה קולר עוון ביטול התורה תלוי בו.

"יהא חלקי ממושיבי בית המדרש ולא ממעמידי בית המדרש"

וזה מוביל אותנו להאיר נקודה נוספת:

אם נצרכת זהירות על מנת שלא לגרום לרפיון בבית המדרש בדרך עקיפין, על אחת כמה וכמה שעלינו להיזהר לא לבטל את הזולת באופן ישיר. 

מזעזע לחשוב על כך שאנו ניגשים אל אדם באמצע לימודו לצורך עניינים פעוטי ערך, דברים של מה בכך. הלוא איתא בגמרא במסכת ברכות (דף נג.) שלא היו אומרים "מרפא" בבית המדרש מפני ביטול בית המדרש.

ובגמרא במסכת שבת (דף קיח:) איתא: "אמר רבי יוסי: יהא חלקי ממושיבי בית המדרש ולא ממעמידי בית המדרש". רש"י זצ"ל מפרש: "מעמידי בית המדרש" - אלו הממונים לעת האוכל לומר "הגיע עת לעמוד ולאכול".

מדוע נאנח החפץ חיים זצ"ל?

ומסופר שבישיבת ראדין היה השמש דופק מדי יום ביומו בסיום הסדר בכדי להודיע לבחורים שכבר הגיע זמן התפילה. יום אחד טעה השמש והקדים את דפיקתו כמה דקות טרם הזמן, והחפץ חיים זצ"ל נחרד מעובדה זו שנגרם ביטול תורה לרבים בטעות...

כעבור כמה שנים השמש הלך לעולמו, ואז נשמע החפץ חיים זצ"ל נאנח ואומר: "אוי... אוי... מי יודע מה יעשה השמש בבית דין של מעלה עם אותן הדקות של ביטול תורה שנגרמו על ידו בשוגג"...

תסמרנה שערות הראש בשמענו כיצד רבינו החפץ חיים זצ"ל דואג על כמה דקות של ביטול תורה שנגרמו בשוגג ובלי כוונה, ומה נאמר אנו אזובי הקיר, כמה עלינו לרעוד מפחד טרם אנו ניגשים לחבר העוסק בתורתו בכדי לפטפט איתו על הא ועל דא, ובכך לגרום לביטול תורה דרבים.

גם כאשר אנו זקוקים לדבר מה כגון עט או פיסת נייר וכדומה באמצע הסדר, יש לתור אחרי מי שאיננו באמצע לימודו או מחוץ לבית המדרש, על מנת שככל האפשר לא נגרום חלילה ל"ביטול תורה דרבים".

מעשה נורא עם הסטייפלר זצ"ל

ונסיים עם מעשה נורא אשר יאלפנו בינה עד כמה עלינו להיזהר לא להיות נמנים מאותם "מעמידי בית המדרש", וכל שכן לא לגרום בכוונה תחילה ביטול תורה דרבים.

בספר אשכבתיה דרבי מובא ההספד שנשא הגאון רבי מנשה קליין זצ"ל על מרן הסטייפלר זצ"ל, וכך סיפר: לפני פסח ביקר כאן איש מכובד מלונדון והוא סיפר שהיה לפני זמן בבני ברק ונכנס למרן הסטייפלר זצ"ל עם פתקא וכתב שמו עליו. מיד שאל אותו הסטייפלר זצ"ל אם יש לו אח בשיכון וויז'ניץ בבני ברק, ששמו פלוני בן פלוני, והשיב לו הן. הסטייפלר זצ"ל לא הכיר אותו ולא את אחיו מימיו, וציוהו שיביאוהו אליו.

כשבא אליו אחיו, שאלו: אתה למדת כשהיית בחור בבית המדרש פלוני כל ערב שבת אחר הצהריים? 

ואמר: הן. 

אמר לו: זוכר אתה את השמש הזקן, שניקה שם את בית המדרש? 

אמר לו: הן. 

האם אתה זוכר שהפריע אותך באמצע לימודך לצורך הניקיון, ואמר לך תעבור מקום אנה ואנה? 

אמר לו: אכן.

המשיך הסטייפלר זצ"ל ואמר לו: הנה הלילה בא אלי השמש הנ"ל, ואמר לי שאין לו מנוחה בעולם העליון בשביל שביטל תורה, ואמר לי את שמך. לכן אבקשך שתלך מיד על קברו ותמחול לו על כל ביטול התורה. כמובן שכך עשה.

הסטייפלר זצ"ל הפטיר על כך ואמר: למרות שהשמש בסך הכל עשה את מלאכתו, עליו לנקות את בית המדרש, אך מכיון שיצא מכך ביטול תורה, לא היתה לו מנוחה בעולם העליון.

הרי לנו עד כמה חמור לגרום ביטול תורה אפילו ב"שוגג גמור", זאת מלבד מה שבכך הוא נכלל באותם אלו הנחשבים "חוטא ומחטיא את הרבים", עליהם נאמר שאין מספיקין בידם לעשות תשובה ואין להם חלק לעולם הבא!

תשובה מתקבלת תמיד!

ועל מנת להסיר מכשול נוסיף בזה עוד ידיעה חשובה:

הן אמת שראינו את חומרת מחטיאי הרבים שאין להם חלק לעולם הבא ואין מספיקין בידם לעשות תשובה, ומי שנזהר בזה כל ימיו אשרי לו ואשרי חלקו. אבל מי שבעווה"ר נכשל עד כה באחד העניינים אשר מחמתם נחשב למחטיא את הרבים, והוא עלול ליפול לייאוש שהרי המשנה אומרת: "אין מספיקין בידו לעשות תשובה", ומחמת ייאושו יגיע עד שאול תחתית חלילה. 

ועל כן מן הראוי להדגיש את דברי המפרשים במשנה באבות שם, כדאיתא במדרש שמואל וכמו שביאר התוספות יו"ט זצ"ל, "אין מספיקין בידו לעשות תשובה", אין הכוונה שמונעים ממנו לחלוטין את האפשרות לחזור בתשובה, אלא ש"אין מספיקין בידו" - היינו שאין מסייעין בידו לחזור בתשובה, ואינו מקבל מן השמים הרהורי תשובה אבל אם בכל זאת יחזור בתשובה שלימה, תשובתו תתקבל בברכה ויהיה לו חלק לעולם הבא.

"מעכבים", אבל אין "מונעים"...

וכך כתב הרמב"ם זצ"ל לאחר שהביא בהלכות תשובה (פ"ד) את אותם ארבעה ועשרים דברים המעכבים את התשובה, ובראש ובראשונה מנה את החוטא ומחטיא את הרבים, בכל זאת הוסיף בסוף הפרק (הלכה ו') בזה"ל: "כל אלו הדברים וכיוצא בהן אף על פי שמעכבין את התשובה אין מונעין אותה אלא אם עשה אדם תשובה מהן הרי זה בעל תשובה, ויש לו חלק לעולם הבא".

ומפורש בדבריו זצ"ל שאם מתחזק וחוזר בתשובה, היא מתקבלת ויש לו חלק לעולם הבא.

נוכחנו לדעת אם כן את חומרתו העצומה של החוטא ומחטיא את הרבים, ושהדברים נוגעים לנו כמעט בכל צעד ושעל אם לא נשים לכך את לבנו, ועל זה אנו מתוודים ואומרים: "על חטא שחטאנו לפניך ביודעים ובלא יודעים", והבאנו לכך דוגמאות מעשיות בחיי היומיום.

ה' יסייע בעדנו שנזכה להתחזק בזה, ונהיה מאותם אלו המזכים את הרבים בתורה ובמצוות.

- - - 

[קרדיט: מאמר 20 מהספר הנפלא שפורסם כאן לראשונה! ארחות דיליה, באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד...].

לכתבה הקודמת: מנהג ישראל תורה [לחץ כאן] נתמקד במאמר הבא בכוחו וחשיבותו של ה"מנהג", גם מנהג הנראה במבט ראשון כריק מתוכן שאין בו שום טעם. בנוסף נעמוד על הזהירות הנצרכת מלבטל או לשנות שום מנהג ומהי הסכנה הכרוכה בכך. וככלל יש לדעת - מנהג ישראל תורה, ויסודתו בהררי קודש!