"ובלכתך בדרך" - שמירה מהחטא

"ובלכתך בדרך" - שמירה מהחטא

פתח דבר:

כבר הבאנו את דברי רבינו האריז"ל (שער רוח הקודש תיקון כ"ז) כי ימי השובבי"ם הם ימים מסוגלים מאוד לתיקון פגם הברית ועיקר התעניות שנהגו בימים אלו נתקנו כדי לכפר על עוון קרי. 

וביארנו כי בדור יתום כשלנו שאין כל אחד יכול לסבול את התעניות, על כן כבר מצינו בספרים הקדושים דבר אחר המועיל גם הוא לתיקון העוון החמור הזה - היגיעה והעמל בתורה ברציפות.

ויסוד נפלא יש בהקדמת הספר אגלי טל: כיון שראשית פגם חטא זה מתהווה במוח על ידי מחשבות והרהורי עבירה כך על התיקון להיות במוח, היינו שיעמיק במוחו בתורה ויחשוב בלימוד ובזה נמצא מתקן באותו אבר שפגם ונצטט לשונו:

"תיקון הברית תלוי ביותר בלימוד התורה וביותר בלימוד התורה בעיון, על פי מה ששמעתי מאדמו"ר זצ"ל בפירוש דברי הזוהר הקדוש (פרשת ויחי דף ריט עמוד ב) שעל חטא שז"ל אינו מועיל תשובה, משום דתשובה הוא מלב כדכתיב (ישעיה ו, י): "וּלְבָבוֹ יָבִין וָשָׁב וְרָפָא לוֹ" ופגם שבזרע הוא במוח והרי הקלקול למעלה ממקום התיקון וע"כ עיון הלכה שהוא במוח וכ"ש מי שמחדש חידושים, הרי התיקון גם כן במוח. 

ובזוהר הקדוש (פרשת בהעלותך דף קנג ע"ב) דבגלותא בתראה אתקיים בהו (שמות א, יג): "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה" - זו קושיא, "בְּחֹמֶר" - דא קל וחומר, "וּבִלְבֵנִים" - דא ליבון הלכה, "וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה" - דא ברייתא, "אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" - דא תיקו. הרי דכמו שהיה התיקון במצרים מפגם הוצאת שז"ל כידוע על ידי שיעבוד ועבודה גופנית, כמו כן נעשה התיקון על ידי יגיעה ועיון בלימוד התורה והטעם כנ"ל מפני שהתיקון הוא במוח", עד כאן לשונו.

וכעין זו כתב גם בספר שבט מוסר (פרק מד אות ד') וזה לשונו: "ואני אומר לתיקון קרי וזרע לבטלה:

אם תלמיד חכם הוא, ירבה בתורה ויטריח מוחו לחדש חידושים בתורה תמיד, תמורת מה שטרח מחשבתו לחשוב מחשבות זרות לעקור הזרע מן המוחין ולהוציאן חוצה ונעשה רוצח בניו בידיו, חוץ מהפגמים אחרים שעשה.

לכן לבנות מה שהרס, יטריח מחשבתו, שהוא במקום המוחין, לחשוב מחשבות לחדש חידושי התורה שנקראים בנים ובונה בהם שמים חדשים, שמים מחודשים ועל ידי כן הוא מחליש ומהתך צד הקליפות, אשר נתעבה בחטאתו אשר חטא בהוצאת זרע לבטלה ומחיה בניו אשר המית בזר מעשהו, משום דחידושי התורה שמחדש בה נקראים בני הנפש ונעשים נשמה להחיות כל אותם בניו שהמית בידיו".

על כן ראינו לנכון להקדיש את המאמר לנושא הנ"ל כיצד יכול הלומד להעסיק את מחשבותיו ורעיוניו בלימוד התורה בכל עת ובכל מצב ולהוגיע בה את מוחו ככל יכולתו. 

"העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות"

והנה התבוננתי מעט בדברים וראיתי כי אין מנוס מעצה זו.

הלוא ידוע כי הגורם המוביל את האדם לחשוב מחשבות אסורות הוא על ידי שאינו שומר את עיניו כראוי וכמבואר מדברי רש"י זצ"ל על הפסוק (במדבר טו, לט): "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" - "הלב והעינים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות".

וכן משמע מהפסוק (דברים כג, י): "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" ודרשו חז"ל במסכת עבודה זרה (דף כ.): "שלא יסתכל אדם באשה נאה אפילו פנויה, באשת איש ואפילו מכוערת".

ובמסכת כתובות (דף מו.) דרשו על פסוק זה: "מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר: אל יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה".

וכן איתא בזוהר הקדוש (פרשת קדושים דף פד ע"א): "כל מי שמסתכל ביופי האשה ביום, הוא בא להרהור בלילה".

ובירושלמי ברכות (פ"א ה"ד) איתא: "אמר רבי לוי: ליבא ועינא תרין סרסורא דחטאה". ופירש בעץ יוסף: "שהעין רואה והלב חומד ואז עושה העבירה. ואף על פי שזה יצדק בכמה עבירות - עיקר התעוררות הלב ממראה העין בענין הזנות".

כותב המהר"ל זצ"ל (נצח ישראל פ"ט) על דברי הגמרא במסכת עבודה זרה (דף כח:) שאומרת "שורייני דעינא באובנתא דליבא תלו" וזה לשונו: "דע כי העין הוא התחלה, כי מתחילה הוא רואה ואחר כך עושה".

וכן כותב הראב"ד זצ"ל בספרו בעלי הנפש (שער הקדושה): "הראשון לכל הגדרים הוא שמירת העינים, דמתוך שעיניו שמורים לבו שמור ומתוך שעיניו ולבו שמורים כולו שמור".

הרי לנו מכל הנ"ל שמקורן של המחשבות האסורות המביאות את האדם לידי אותו החטא רח"ל הוא מראה עינים אסור שהינו רואה ומי שנזהר מלראות דברים אסורים ממילא מחשבתו תהיה שמורה גם כן מלחשוב על דברים אסורים.

והנה, עיקר מקום הסכנה - מקום הניסיון של שמירת העינים, הוא בלכתו ברחובה של עיר. ונמצא איפוא כי מי ששומר את עיניו בלכתו בדרך הוא האיש אשר יעלה בידו לשמור על מחשבותיו וכך גם על טהרתו.

השמירה הטובה ביותר מ"ראיות אסורות" - לחשוב בלימוד!

וידועים דברי המשגיח הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל: העצה היחידה על מנת לשמור על העינים ברחוב היא על ידי מחשבה בתורה, כי כאשר הראש עסוק בדברי תורה, המראות האסורות אינן נקלטות בראשו. מאידך גיסא, מי שלא חושב בלימוד, לא תועיל לו שום השתדלות מעשית, כי גם אם יחזיק בידו ספר ויעיין בו, אין בזה שמירה מוחלטת, משום שלעתים עליו לעלות ולרדת מהאוטובוס או לחצות את הכביש וכיו"ב שאז יזדקק להסיר את עיניו מהספר, באותו הרגע הוא עלול להיכשל!

ועל כן עיקר העבודה המוטלת על אדם בכדי לא להיכשל בחטא הידוע הוא להרגיל את עצמו לחשוב בלימוד, כי כאשר הורגל לכך כמעט ולא יצטרך השתדלות אחרת וזה לשונו הזהב של הרמב"ם זצ"ל בסוף הלכות איסורי ביאה (פכ"ב הכ"א): "גדולה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה".

וכן מצינו שפירש רבינו יונה זצ"ל בפירושו על אבות (פ"א מ"ה): "מחשבת התורה והעריות הם שתי מחשבות שאין הלב סובלתן כאחד".

ועל כך ניתן לציין את לשון המדרש משלי (כ"ד): "וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים כָּסּוּ פָנָיו חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" - שפרץ גדרה של תורה. אבל כל הזמן שדברי תורה נכנסין ומוציאין חדרי לב פנויין ושרויין בתורה, אין יצר הרע שולט בהן. ואם לאו - אין אדם יכול להוציאו מתוכן. משל למלך שהיה מהלך במדבר ומצא שם טרקלין וחדרים פנויין - נכנס ושורה בתוכו. כך יצר הרע אם אין מוצא דברי תורה - שולט בהם ואין אדם יכול להוציאו מתוכן".

מבואר מזה כי האופן לשלוט ביצר הרע דעריות הוא רק באמצעות שחושבים ועסוקים בלימוד בכל מקום - או אז אין ליצר הרע כל דריסת רגל אצלו.

"להיות שמור בקדושה - חייבים להיות מונחים בתורה"

ראוי להביא את מה שכתב הסטייפלר זצ"ל (קריינא דאגרתא ח"א טו) בתשובה לאחד מתלמידיו אשר שאלו מהי הדרך הטובה לבטל את ענין התאוות והרהורי העבירה והשיב לו בזה הלשון:

"באופן טבעי העצה המועילה ביותר הוא היסח הדעת מהרהור בענינים אלו, אלא שאי אפשר בשום אופן להסיח דעתו ממה שטבעו מושך להרהר ולצייר, אלא אם כן דעתו ומחשבתו מעוניינת מאוד בענינים אחרים ולזאת כששקוע ראשו ורובו בהתעמקות התורה בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים ממילא לא יעלו על מחשבתו הרהורים בישין וזהו עצה טבעית וגם רוחנית כי קדושת התורה משמרתו.

וזה כעין מה שאמר החזון איש זצ"ל להגאון רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל (עיין ספר קדושת החיים עמוד קפה) - "כל עולמו של אדם תלוי בקדושה שהוא שומר את עצמו, אך כדי להיות שמור בקדושה חייבים להיות מונחים בתורה".

והם הם הדברים שאמרנו.

מידה טובה מרובה ממידת פורענות!

הגמרא במסכת יומא (דף כט.) קובעת: "הרהורי עבירה קשים מעבירה" והלוא איתא במסכת יומא (דף עו.): "וכי איזה מידה מרובה מידה טובה או מידת פורענות? הוי אומר מידה טובה ממידת פורענות". ופרש"י זצ"ל: "רבה על חברתה מידה טובה מרובה על הרעה חמש מאות (500) בה".

ואם כן נמצא, אם הרהורי עבירה קשים מעבירה, על אחת כמה וכמה שמידה טובה מרובה ובכח שמהרהר בדברי תורה, גדול כוחם של מחשבות אלו לפעול גדולות ונצורות.

ובפרט שמחשבות אלו שחושב הינו בדרך, אלו מחשבות של תורה אשר כל מטרתן לשם שמים - להינצל מראיות אסורות ואם כן גדול כוחם והם מגינות ושומרות עליו מן החטא - שלא יוכל היצר לפתות אותו חלילה.

באמצעות המחשבה בלימוד מרוויח בתרתי...

יוצא אם כן כי אם באנו לתקן בימים אלו את העוון של הוצאת שז"ל - העצה היעוצה היא - לחשוב בלימוד בכל עת לכתו בדרך וכך יהא לו ריווח בתרתי, חדא - עצם העסקת מוחו ומחשבתו בלימוד הוא תיקון בפני עצמו וכמו שהזכרנו בשם האגלי טל ושבט מוסר ועוד - על ידי מחשבת הלימוד ממילא יהיה מוגן ושמור מכל מיני מרעין בישין והסתכלויות אסורות ואז לא ייכשל עוד בענינים אלו.

ואם כבר נגענו במעלה הגדולה לחשוב בדברי תורה בכל עת, כדאי להרחיב על כך את היריעה. 

בדורות עברו היה זה מחזה נפוץ לראות בני תורה וצורבים צעירים צועדים ברחוב כאשר שרעפיהם תפוסים במחשבת תורה וכך נהגו כל גדולי ישראל מאז ועד היום ובהמשך נוכיח שאין זה רק "מעלה" אלא חיוב יש בדבר וכמו שנבאר בעזהי"ת.

"אל תרגזו בדרך" - לימוד נורא מיוסף הצדיק

בפרשת ויגש מסופר, לאחר שיוסף הצדיק אמר לאחיו "אֲנִי יוֹסֵף הַעוֹד אָבִי חָי" (בראשית מה, ג) ואחר שנדברו ביניהם שיצאו לדרכם על מנת לבשר את הבשורה ליעקב אבינו ע"ה, יוסף הצדיק ראה להזהיר אותם בדבר שעל פניו נשמע מוזר: "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" (בראשית מה, כד) ופירש"י זצ"ל וזה לשונו: "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ - אל תתעסקו בדבר הלכה, שלא תרגז עליכם הדרך".

וכותב על זה רבינו בחיי זצ"ל בזה הלשון: "ודרשו ז"ל: "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" - אל תתעסקו בדבר הלכה מפני טורח הדרך ולא מנע מהם כי אם העיון הגדול מפני הטורח, אבל לא מנע שלא ילמדו כלל ח"ו, שהרי אמרו חז"ל במסכת סוטה (דף מט.): "שני תלמידי חכמים המהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויים לישרף".

ולכאורה - העיר המשגיח רבי חיים פרידלנדר זצ"ל (שפתי חיים - בראשית עמוד תצ) - אם מתבוננים יש כאן דבר מפליא עד מאוד, האחים נמצאים עתה בדרכם חזרה ממצרים, עמוסי רגשות עזים מפגישתם עם יוסף אחיהם - לאחר כל השתלשלות העניינים שהביאה להתגלותו, החל ממכירתו, הרעב, הגעתם למצרים, מאסרו של בנימין וכו'. הלא הדעת נותנת שאין ספק כי יעשו כל טצדקי שבעולם על מנת להזדרז בדרכם להודיע ליעקב אבינו ע"ה את הבשורה המרנינה שיוסף אחיהם עדיין חי בכדי שתשוב לשרות עליו שכינה ובפרט הידיעה המרעישה כי יוסף הצדיק הוא מלך במצרים. 

מלבד זאת היה עליהם לחשוב היטב, כיצד לבשר לו את הבשורה באופן שלא יינזק. 

זאת ועוד, הלוא עד עכשיו חשבו הם שצדקו במכירת יוסף - על אף שנבעו מכך תוצאות מצערות לאביהם יעקב אבינו ע"ה ועתה כאשר נוכחו בטעותם הרי בכל התרשלות במסירת הבשורה ליעקב אבינו ע"ה חוטאים היו במזיד כלפי אביהם. 

ויש להוסיף את דברי המדרש רבה (ויגש צג, ח) שכשאמר להם יוסף הצדיק "אֲנִי יוֹסֵף" (בראשית מה, ד) מיד פרחה נשמתן, עשה הקב"ה להם נס וחזרה נשמתן. ולא עוד, אלא שכל הזמן ההוא עמדו ודברו עמו וכלל לא עלה במחשבתם שהוא הוא יוסף אחיהם ולפיכך "נִבְהֲלוּ מִפָּנָיו" (שם מג).

נמצא כי ה"אֲנִי יוֹסֵף" היה אפוא הפתעה וגם משימה מאוד גדולה עבור האחים. הבה נתאר לעצמנו, כמה זמן אנחנו היינו מבוהלים וטרודים ממקרה כזה?

ודאי זמן רב...

עם כל זאת ולמרות כל האמור, יוסף הצדיק הכיר את אחיו נאמנה וידע שעליו להזהירם: "אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ" (בראשית מה, כד) ביודעו שהם יהיו שקועים בעומק העיון, עד כדי כך - כי למרות שהם היו אחד עשר איש, הם עלולים לטעות בדרכם. 

הפלא ופלא!

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ...

בענין זה יש להזכיר את דברי הגאון רבי חיים מוולאז'ין זצ"ל ברוח חיים על המשנה (אבות פרק ב משנה ב): "יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ" - "רצה לומר, שגם בשעת דרך ארץ יהיה חושב בתורה, שיגיעת שניהם - רוצה לומר הגוף הפונה לכרמו ולעסקו והמוח למחשבתו במלאכת ה' מְשַׁכַּחַת עָוֹן".

וראיתי מביאים סמך לדבר מדברי הגמרא במסכת עירובין (דף כא:) על הפסוק בשיר השירים (ז, יב): "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה" - "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: בא ואראך תלמידי חכמים שעוסקים בתורה מתוך הדחק". ופרש"י זצ"ל: "בני בגא ועובדי אדמה ועוסקין בתורה מתוך הדחק".

ומדבריה של כנסת ישראל "לְכָה דוֹדִי נֵצֵא הַשָּׂדֶה" מוכח שתלמידי חכמים העוסקים בתורה נקראים כאלו לא רק כאשר הם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אלא גם בהיותם בשדות עסוקים בעבודת האדמה אך מחשבתם קודש לעיון התורה.

זהו הפירוש הנכון ב"יָפֶה תַּלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ"!

" בשדות בסביבות טלז מריחים קצות החושן"!...

כדברי הגמרא הנ"ל כן היה מנהג בני התורה בכל הדורות. 

העיד הגאון רבי משה רוזנשטיין זצ"ל מתלמידיו של הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל בישיבת גרודנא: עמלו הרב של ראש הישיבה זצ"ל בתלמודו ללא הרף היה לתועלת רבה לכל בני הישיבה, אשר ממנו ראו ולמדו להיות תמיד כל מעיינם בתורה בעומק העיון. ואפילו כשנועדו יחד לצאת לטייל ולשאוף אוויר צח, גם אז היתה שיחתם בדברי תורה.

סיפרו ש"הגדול" ממינסק זצ"ל, בהיותו בטלז אמר בהתפעלות לראש הישיבה הגאון רבי אליעזר גורדון זצ"ל: "גם בשדות בסביבות טלז מריחים קצות החושן"!...

"וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" - בעת לכתו בדרך!

הגאון מוילנא זצ"ל נהג לומר לעומדים בפניו (עיין בספר פאת השולחן בהקדמה): חובה על כל תלמיד שיהיה בקי על כל פנים במסכת אחת בעל פה, למען לא יבטל ממצות "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה" (יהושע א, ח) בעת לכתו בדרך...

אחיו הגאון רבי אברהם זצ"ל כותב בספרו מעלות התורה: "בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ" (דברים ו, ז) - אפילו כשאתה עוסק בפרנסה ובכל עסקים שבביתך, אל תפרוק מעליך עול התורה, הן בפה והן במחשבה... "וּבְלֶכְתְּךָ" (שם) - פירוש: אף כשאדם הולך לעסקיו ובודאי לבו ומחשבתו טרודים בעניני העסק ההוא, אף על פי כן ילמוד מה שיכול להבין בעת ההיא".

וכן הביא גם השל"ה הקדוש (מסכת שבועות): "חיוב גדול הוא על המהלך בדרך, שיעסוק בתורה... על כן לא יזוז מלהרהר בדברי תורה, לקיים מה שכתוב (משלי ו, כב): "בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ" וילמוד בעל פה מה שיוכל, או יעסוק באיזה מזמורים או מאמרים לפרשם וכיוצא בזה הרבה. רק לא יזוז מחשבתו מהרהור תורה". 

"וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" - חיוב גמור!

יש לומר יתירה מזו, העיסוק המחשבתי בלימוד בלכתו בדרך אינו רק מעלה גדולה במעלות התורה ועצה נפלאה להינצל ממחשבת איסור, אלא הוא חיוב גמור המוטל על כל אחד ואחד!

הנה בשו"ע הגר"ז (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכה ו) פסק הלכה למעשה: "בכל עת שאינו עוסק בפרנסתו חייב לעסוק בתורה - בכל עת שאפשר לו ואפילו כשהולך בדרך, כמו שכתוב (דברים ו, ז): "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" ואם מהלך יחידי ומפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו".

וכן כותב הגאון רבי שלמה גאנצפריד זצ"ל בקיצור שלחן ערוך (סימן סח סעיף ו) וזה לשונו: "כשהוא בדרך יעסוק בתורה, שנאמר "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ".

ובספר ארחות צדיקים (שער התורה) איתא: "לכן יהא זריז לעסוק בתורה תמיד יומם ולילה ואף כשהוא הולך בדרך או שוכב במטתו. ואם אינו יכול ללמוד בפה, יחשוב בלבו על שמועתו ויהא דעתו על לימודו שלא יסיח דעתו מלימודו ואז קיים "וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה", כי אינו אומר "ודברת בו יומם ולילה" אלא "וְהָגִיתָ בּוֹ" והגיון אינו אלא בלב. ועל זה נאמר: "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" וזהו שנשתבחו רבותינו זכרונם לברכה שלא הלכו ארבע אמות בלא תורה - או היו לומדים וגורסים או היו מחשבים בלבם בשמועתם או בלימודם".

בדרך - אין שום היתר לא לעסוק בתורה...

ובאמת לא רק בדין מצות תלמוד תורה של "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" אנו עוסקים, אלא כל ההולך בדרך ואינו עוסק בתלמודו הלוא הוא מתחייב בנפשו חלילה. ונביא בזה את דבריו הנוראים של רבינו יונה זצ"ל על המשנה באבות (פרק ג משנה ד): "וְהַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ יְחִידִי, וְהַמְּפַנֶּה לִבּוֹ לְבַטָּלָה, הֲרֵי זֶה מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ":

"מפני שהם שעות רצויות, אין לו לחשוב בהם כי אם דברים רצויים לפני המקום יתעלה - אלו דברי תורה. שאותם השעות, כמה הם חשובות וראויות למחשבת התורה, כי אין לו מלאכה לעשות ואינו שומע לקול בני אדם ואם יפנה לבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו הוא - שמפסיד זמן שיוכל להיות לו מחשבה ברורה ונכונה ומסיר עצמו מהרהור דברי תורה, על כן מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ"!

המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל נהג לומר לתלמידיו אשר יצאו לטייל עמו: "בדרך - אין שום היתר שלא לעסוק בדברי תורה. בבית, זקוקים לפעמים להפסיק את הלימוד לצרכי הבית, אבל בדרך"?!...

כיצד מתרגלים להיות "מונחים בלימוד"?

אך בכדי שהאדם יהיה כשיר להיות שקוע בלימוד גם בלכתו ברחובה של עיר בתוך הרעש וההמולה, עליו להרגיל את עצמו אט אט להגביר את כח הריכוז ואין ספק כי הדבר טעון השקעה ועמל, אמנם מי שישאף לכך ישיג מעלה זו.

ומי לנו גדול מהגאון רבי חיים סאלאווייצ'יק זצ"ל אשר ניחן בכוחות מיוחדים להתרכז ולחשוב על דבר אחד בלי להסיח דעת כלל במשך שעות רבות ואת כוחו הגדול הזה רצה להנחיל לבנו הגאון רבי יצחק זאב זצ"ל -"הרב מבריסק". בספר תורת חיים (פרק ג משנה ט) מתואר כיצד הצליח הגר"ח זצ"ל להרגילו לכך:

כשנשאל פעם, מדוע רואה לנכון לשלוח את בנו לשליחויות דוקא כאשר הוא טרוד בגרסתו, ענה רבי חיים זצ"ל כי בכך הוא חושב להרגיל אותו לעסוק ביגיעתה של תורה גם במצבים קשים ובלתי שגרתיים. כך הסביר לשואליו: כשאדם פנוי מעסקים וטירדות קל לו ללון בעומקה של הלכה גם תוך כדי שליחות, אשר אין בה כדי להקשות ביותר על הלימוד. לא כן מי שאינו מצליח לעמוד בתלמודו תוך כדי ביצוען של משימות קלות, שאינן מקשות על ריכוז המחשבה ודאי וודאי שלא יצליח להתעמק במחשבתו תוך כדי ביצוען של משימות קשות.

בשל כך, הסביר, מן הראוי לחנך כי יעמוד הלומד גם במצבים קשים ומונעי ריכוז. יש לחנך ללמוד להגות ולפלפל מתוך התנתקות מהסובב, עד כדי הבטחה לאי הפרעה מצד המצב והנסיבות. וכשהתלונן פעם בנו זצ"ל ושאל אותו מתי יזכה ללמוד במנוחה, נענה: מה רצונך? והלא נאמר: "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ"...

שליחויותיו היו רבות ומגוונות. יש שהיה נשלח לדברים פעוטים, כמו רכישת בולים בסניף הדואר המקומי - שליחות חסרת חשיבות וערך, אשר ודאי היתה יכולה להתבצע על ידי אחרים, אך הוטלה דוקא על כתפיו של בנו זצ"ל, מתוך מטרה קדושה של חינוך לאי הסחת דעת מהלימוד בכל מצב שהוא.

גם ביום חופתו של הגרי"ז זצ"ל יצא אביו זצ"ל מחדרו כשבקשה בפיו: "יש למסור כסף למשפחה פלונית שבעיירה פלונית" - היתה זו עיירה רחוקה מהלך כמה שעות. מי ילך? שאל רבי חיים זצ"ל, כאילו ציפה לתשובה ומיד ענה: "בני ועלועל'ה ילך". הנוכחים לא הסתירו את התפעלותם: וכי לא נמצא מי שעל כתפיו תוטל שליחות מלבד החתן ביום חופתו?! אך רבי חיים זצ"ל התעקש כי השליחות תתבצע בידי בנו.

היה זה שיעור בחובת ההרהור בדברי תורה - בכל מצב ובכל תנאי...

המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל היה מחנך את תלמידיו לחשוב בלימוד ולהתרכז בו על ידי שהיה אומר להם לצאת כל יום לרחוב לטייל במשך חמש דקות ובאותם חמש דקות היו צריכים אך ורק לחשוב בלימוד...

נביא עוד כמה דוגמאות מהנהגתם של גדולי התורה בכל הדורות על מנת לשבר את האוזן ועל דרך לשונם של חז"ל "כזה ראה וקדש"! (רש"י שמות יב, ב).

הגאון רבי משה לונדיסקי זצ"ל - שקיעות מוחלטת בתורה

סיפר אחד מתלמידי ישיבת ראדין (בשבילי ראדין עמוד 78) כי תלמידי הישיבה ראו דרך קבע את ראש הישיבה הגאון רבי משה לונדיסקי זצ"ל צועד ברחוב כאשר מחמת שקיעותו וריכוזו העצום בתורה, לא שם לב להיכן הוא הולך. אירע שבעת הליכתו היה נתקל בקירות ובעצים מחמת שקיעתו בתורה. נשות העיירה היו נהנות לעקוב ולהביט בהליכתו המוזרה של רבי משה זצ"ל, תוך שהוא נתקל בבתים בעצים בקירות והוא כלל אינו שם לב, כי כל כולו היה שקוע בתורה, מנותק לחלוטין מכל הסובב אותו.

רבי משה זצ"ל סבר כי הדרך לגדילה בתורה הינה רק אם הלומד שקוע בתורה כל הזמן יומם ולילה ומי שאיננו מורגל להשקיע את כל כולו בלימוד באופן שגם בלכתו ברחוב ימשיכו מחשבות הלימוד להעסיקו, אדם כזה לא יצא ממנו גדול בתורה!

אירע פעם ורבי משה זצ"ל פגש בחור מהישיבה בלכתו בחוצות, שאלו רבי משה זצ"ל: "בחור, על מה אתה חושב כעת", ענה לו הבחור: "אני לא חושב על כלום"... אמר לו רבי משה זצ"ל: "מי שלא חושב על כלום לא יצא ממנו כלום"...

ה"קבלה" של ראש ישיבת מנשסתר זצ"ל

ראש ישיבת מנשסתר הגאון רבי יהודה זאב סגל זצ"ל שקל לקבל על עצמו באחד מן הימים הנוראים: "לא ללכת ארבע אמות בלי לחשוב בתורה". אולם אחר כך חשש שמא לא יוכל לעמוד בכך במאה אחוז כי הלוא מדובר בניצול של כל רגע ספור ולכן נמנע ולא קיבל. אולם, לשנה האחרת, קבלה זו כבר נמצאה כתובה בפינקסו! 

וראוי לציין את צוואתו - לקבור אותו עם פנקס הקבלות שלו, דבר שמראה כי אכן קיים את מה שקיבל עליו! 

בשביל מה לעיין בספר? הרי ניתן לחשוב בלימוד...

מספרים על מרן הרב שך זצ"ל, כי פעם בעת לכתו ברחוב הוא נתקע בעמוד חשמל ואז ביקש ממנו סליחה... היה זה מתוך שקיעותו הגדולה בתורה, הוא כלל לא הבחין שמדובר בעמוד חשמל ולא בבן אנוש.

אחד מתלמידיו התלונן פעם בפניו כי מתגורר הרחק מן המקום בו הוא לומד, "הטלטלה בקוי האוטובוסים מכבידה עלי" אמר, שמא עלי להקצות סכום כסף ממשכורתי לנסיעה במונית? 

מרן זצ"ל השיב בשלילה: ההוצאה המרובה יחסית להכנסתך עלולה לגרור אותך לנטילת כסף מהגמחי"ם ולשקיעה בחובות אשר יטרידוך הרבה יותר מהנסיעות באוטובוסים. ובאשר לטענתך כי הנסיעה קשה, אינני מבין מה הבעיה, הן ניתן ללמוד במשך כל הנסיעה!

משהתגונן התלמיד וטען כי קשה לעיין בספר במהלך הנסיעה, חזר מרן זצ"ל ותמה: והלא אין צורך לעיין בספר, הרי ניתן לחשוב בלימוד! מתרגלים להיות שקוע במחשבה בלימוד ולא חשים כלל את טרדת הנסיעה...

והיה הוא נאה דורש נאה מקיים, בעת שכיהן כראש ישיבת לומז'א בפתח תקוה, את כל שעות הנסיעה הארוכות מירושלים לפתח תקוה באותם הימים - ניצל לעיון מחשבתי עמוק בנבכי הסוגיות אשר אותן למד ולימד.

"וכי סבור הוא שהנסיעה אצלי היא זמן מנוחה"?

על רבינו הג"ר יוסף שלום אלישיב זצ"ל מסופר כדלהלן:

באופן נדיר נענה רבינו זצ"ל לשמש כסנדק לבנו של אחד מחברי "תפארת בחורים" - אליהם התייחס רבינו זצ"ל כבנים ורק לשמחותיהם נעתר להגיע. מכונית הוכנה מבעוד מועד להסיע את רבינו זצ"ל למקום השמחה.

חשב אחד מתלמידיו של רבינו זצ"ל שזמן הנסיעה שארכה כרבע שעה ואפילו פחות מכך יתאים לעניינו, סבור היה שזמן הנסיעה אצל רבינו זצ"ל הוא בגדר "זמן דפגרא". ביקש איפוא שיצרפו אל הנסיעה וכך יוכל לדון עם רבינו זצ"ל במהלך הנסיעה על אותו ענין דחוף.

נכנס הנהג אל הקודש פנימה, ביקש לברר טרם הנסיעה אם יוכל לצרף את תלמידו אל הנסיעה.

תשובת רבינו זצ"ל היתה קצרה: "וכי מה סבור הוא, שזמן הנסיעה אצלי הוא זמן מנוחה"? הוסיף ואמר: "יש עניינים בסוגיא שאני משאיר לעצמי לחשוב עליהם בזמן הנסיעה"...

אחשוב על כך בזמן הריקוד עם החתן...

בחור אחד ניגש פעם להגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל והרצה בפניו קושיא באיזו סוגיה, אמר לו רבינו זצ"ל: כעת אין לי תשובה אני צריך לחשוב על זה, אמנם אני מחשב מתי יהיה סיפק בידי לחשוב על כך כשלא אהיה עסוק בשאר ענינים, כל היום כבר "תפוס" אצלי וגם בלילה בדרך לחתונה של תלמיד פלוני כבר ביקש מישהו לדבר עמי בדרך, אבל לכל דבר יש פתרון - אמר לו רבינו זצ"ל: "אתה יודע מה, בשעה שאני רוקד עם החתן, הרי אף אחד לא מפריע או אז אוכל לחשוב על הקושיא"...

הבחור שמע וקיבל וחשב שרבינו זצ"ל אומר לו כן בדרך צחות כדי לדחותו באופן נאה, אמנם בלילה בעיצומה של החתונה לאחר הריקוד התחיל רבינו זצ"ל לחפש את הבחור השואל וכאשר מצאו אמר לו: "חשבתי על הקושיא שלך וזהו התירוץ"...

"יין הסיומים" בעיצומה של ההליכה...

נסיים בעובדה מהגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א.

מאז שנת תשס"א נוהג הגר"ח (שליט"א) זצוק"ל על פי פקודת הרופאים ללכת כל יום לטייל, פעם אחת אמר למשמשו אשר מלוה אותו בטיול - קח עמך צלוחית יין לדרך, אז נתוודע למקורביו כי גם בדרך הילוכו הוא מסיים מסכתות ולכן הצטייד מראש ב"יין הסיומים"...

זאת עלינו לקחת לתשומת לבנו כי ימים אלו - ימי השובבי"ם (מפרשת שמות עד פרשת משפטים) - הם ימים המסוגלים לתקן את העוון החמור של הוצאת שז"ל ודרך התיקון הוא באמצעות שקיעת המחשבה בדברי תורה גם "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" כך מעצם הדבקות בתורה, נהיה מוגנים יותר מעוון החמור הזה.

אך הדבר מצריך מחשבה ותיכנון מראש ולכן טרם היציאה לרחוב ראוי להעסיק את הראש בקושיות או בעניינים הטעונים בירור ומחשבה וכעין לשון הפסוק (משלי כד, ו): "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" בדרך זו נוכל לתקן בעזרת השי"ת את העוון החמור של פגם הברית.

אשרי מי שזוכה להרגיל את עצמו במנהג חשוב זה!

 - - - 

קרדיט: באדיבות הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! מחבר הספרים הנפלאים: אל תדיחנו, ארחות דיליה, הראנו בבנינו, חנוכה דיליה, סוכות דיליה, פורים דיליה, מידות דיליה, מצוות דיליה, (שבת קודש), תורה דיליה, תפילה דיליה, תשובה דיליה ועוד....

- - -