בין שולחן שבת למחולות העגל

תקציר מקיף של השיעור – פרשת כי תשא

 קדושת השבת – “כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם”; הפסוק אומר: “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם” (שמות לא, יד) לכאורה המילה “לָכֶם” מיותרת – היה מספיק לומר שהשבת קדושה. אולם חז"ל מלמדים שיש כאן יסוד חשוב: בשבת צריך שיהיה גם “לָכֶם” – כלומר גם ענייני הגוף, עונג שבת, אכילה ושתייה.

הגמרא בפסחים אומרת: “הכל מודים בשבת דבעינן נמי לָכֶם” – כלומר בשבת לא מספיק רק ללמוד תורה ולעסוק ברוחניות; יש גם מצווה להתענג בגשמיות.

אך יש כאן תנאי חשוב: ההנאות הגשמיות של שבת אינן הנאות רגילות אלא הנאות של קדושה. לכן הפסוק מדגיש: האכילה צריכה להיות לכבוד שבת השתייה לכבוד שבת כל עונג הגוף צריך להיות מתוך כוונה לקיים את מצוות השבת. כלומר: ה"לָכֶם" עצמו צריך להיות קודש.

רבי נחום מהורדנא מדגיש שיש לכוון בשעת סעודת שבת שהאכילה היא לשם קדושת שבת ולשם קיום מצוות ה'.

מדרגות בשמירת שבת; בזמירות שבת נאמר: “כָּל מְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי כָּרָאוּי לוֹ כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת כַּדָּת מֵחַלְּלוֹ” החפץ חיים שואל: למה יש כאן לכאורה כפילות? התשובה היא שיש שתי מדרגות בשמירת שבת: מדרגה ראשונה – מקדש שבת מי ששומר שבת בכל פרטיה ודקדוקיה ומקדש אותה כראוי.

 מדרגה שנייה – שומר שבת בלבד, מי שלא מחלל שבת, אך אינו מקדש אותה כראוי ואינו מקפיד בכל הפרטים.

לכן הזמר מדגיש שתי דרגות: “כָּל מְקַדֵּשׁ שְׁבִיעִי כָּרָאוּי לוֹ” – מי שמקדש שבת בשלמות “כָּל שׁוֹמֵר שַׁבָּת כַּדָּת מֵחַלְּלוֹ” – מי שלפחות אינו מחלל אותה. לכל אדם יש שכר לפי מעשיו, אך ברור שהמקדש את השבת בכל פרטיה מקבל שכר גדול יותר.

הנשמה היתרה בשבת; הפסוק אומר: “וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ” (שמות לא, יז) הגמרא במסכת ביצה מלמדת: בערב שבת נותן הקב"ה לאדם נשמה יתרה, ובמוצאי שבת היא מסתלקת. ריש לקיש דורש זאת מהמילה “וַיִּנָּפַשׁ” – כאשר השבת יוצאת האדם אומר “וי אבדה נפש” – כלומר הנשמה היתרה הסתלקה.

אך נשאלת שאלה: הפסוק מדבר על יום השבת עצמו, לא על מוצאי שבת. איך דרשו שמדובר על מוצאי שבת? הספר אבני שוהם מביא בשם רבנו חננאל הסבר מעניין: אפשר לקרוא את הפסוק בצורה אחרת: “וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי” – נקודה. “שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ”. כלומר: כאשר השבת מסתיימת – אז מסתלקת הנשמה היתרה.

יש לכך גם רמז בטעמי המקרא – טעם שמפסיק אחרי המילים “וּבַיּוֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔י”.

כוח הנשמה היתרה; החזון איש סיפר פעם שחידש חידוש עמוק בסוגיית שליחות בגיטין בשבת. והוא אמר: את החידוש הזה לא היה מצליח להבין ביום חול. רק בזכות הנשמה היתרה של שבת הוא הצליח להגיע להבנה הזו. כלומר – הנשמה היתרה אינה רק תחושה רוחנית אלא יכולת שכלית ורוחנית גבוהה יותר.

קדושת המצוות בשבת; בספר נשמת אדם מובא דין מפתיע: אם אדם יכול לקיים מצווה או ביום שישי או בשבת – לפעמים עדיף לקיים אותה בשבת. דוגמה: חייל שיכול להשתחרר כדי לקרוא קריאת שמע רק ביום אחד – שישי או שבת. הפסק: עדיף שיעשה זאת בשבת, כי המצווה בשבת מקבלת קדושה מיוחדת.

למרות הכלל: “מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה” עדיין – יש מעלה מיוחדת למצווה שנעשית ביום השבת. החפץ חיים בספר מחנה ישראל מביא רעיון זה: כל מעשה שנעשה בשבת מקבל קדושת שבת מיוחדת.

רגישות התורה לבושה של אדם; בספר כפתור ופרח מובא רעיון מעניין: בקריאת התורה בפרשת כי תשא העליות של הכהן והלוי ארוכות במיוחד, ובהן מסופר על חטא העגל. מדוע? הסיבה היא: הכוהנים והלויים לא חטאו בעגל. לכן לא ירגישו בושה לקרוא את הפרשה הזו. לעומת זאת, אם ישראל רגיל יקרא זאת, הוא עלול להתבייש, כי אבותיו היו בין החוטאים.

מכאן רואים עד כמה התורה רגישה לבושה של אדם – אפילו אחרי אלפי שנים.

לא לבייש אדם אפילו בחטאו; המשנה ברורה מביא בשם ספר חסידים: אין לתת עלייה בפרשה העוסקת בעבירה מסוימת לאדם החשוד באותה עבירה. לדוגמה: אדם החשוד בעריות – לא יעלו אותו בפרשת עריות. למה? כדי לא לבייש אותו. אפילו אדם שחטא – התורה אינה רוצה לביישו בפומבי.

כמה חמור לבייש אדם; דוגמאות לכך: הגנב והקנס מי שגנב שור או שה: אם מכר או שחט את השור – משלם חמישה ואם את השה – משלם ארבעה למה פחות? כי הוא נשא את השה על כתפיו – וזה מבייש אותו. התורה מתחשבת אפילו בבושה של גנב. בלעם והאתון האתון הוכיחה את בלעם.

הקב"ה הרג את האתון כדי שלא יראו אותה ויזכירו לבלעם את הבושה.

 הזריזות בעבירה לעומת הזריזות במצווה; על הפסוק: “וַיַּשְׁכִּימוּ מִמׇּחֳרָת” (שמות לב, ו) רש"י אומר: השטן זרז אותם לחטוא. מסופר על רב העשל (רבו של הש"ך): כאשר אביו גער בו על עצלות בתפילה, אמר לו: אותו כוח שמזרז את הגויים לקום לעבודת אלילים – הוא זה שמכניס עצלות לאדם בעבודת ה'. 

כלומר: היצר הרע פועל בדיוק להפך – מעודד זריזות בעבירה ועצלות במצווה.

אותיות גדולות בתורה – שמירה על האמונה; בתורה יש אותיות גדולות מיוחדות. לדוגמה: בפסוק: “כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר” האות ר' גדולה במילה " אַחֵר". למה? כדי שלא יטעו לקרוא “אחד” במקום “אַחֵר”. בפסוק שמע ישראל האות ד' גדולה במילה “אחד”. כדי שלא יחליפו אותה בר'. כך התורה שומרת שלא תהיה טעות העלולה לפגוע באמונה.

טענתו של משה להצלת ישראל; לאחר חטא העגל משה מתפלל: “זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ” (שמות לב, יג) למה נאמר וּלְיִשְׂרָאֵל ולא יעקב? 

המהר"ל דיסקין מסביר: כאשר הקב"ה שינה את שמו של יעקב לישראל הוא הבטיח לו: “גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ” (בראשית לה, יא) הכוונה: “גּוֹי" – בנימין "וּקְהַל גּוֹיִם" – אפרים ומנשה. אם הקב"ה היה מכלה את ישראל ומתחיל מחדש ממשה – ההבטחה הזו לא הייתה מתקיימת. לכן משה הזכיר דווקא “וּלְיִשְׂרָאֵל”.

למה משה שבר את הלוחות? שאלה גדולה: הקב"ה כבר אמר למשה בהר סיני שהעם חטא בעגל. אז למה משה לא שבר את הלוחות מיד? המדרש אומר דבר מפתיע: משה רצה ללמד את ישראל כלל חשוב: אין לפעול על סמך עדות של אדם אחד בלבד, אפילו אם הוא נאמן. לכן הוא חיכה לראות את הדבר בעצמו.

כוח הראייה לעומת שמיעה; ספר העיקרים מסביר: אדם מושפע הרבה יותר ממה שהוא רואה מאשר ממה שהוא שומע. לכן: כאשר משה ראה בעיניו את החטא – זה זעזע אותו יותר.

מה משה לא ידע קודם; הספורנו מסביר: הקב"ה סיפר למשה על העגל עצמו: שעשו עגל שהשתחוו לו שהקריבו לו

אבל הוא לא סיפר על: הריקודים המחולות השמחה סביב העגל. כאשר משה ראה את המחולות – הבין שהחטא עמוק מאוד. אז החליט לשבור את הלוחות.

משל להבנת שבירת הלוחות; ניתן להבין זאת במשל: אדם נכנס למועדון ורואה אנשים רוקדים ושמחים למרות שהם עוברים עבירות חמורות. כדי לזעזע אותם הוא מביא ספר תורה וזורק אותו לרצפה. כולם מזדעזעים. ואז הוא אומר: זה בדיוק מה שאתם עושים – אתם רוקדים על התורה.

כך גם משה רבנו: שבירת הלוחות הייתה פעולה מזעזעת כדי לעורר את העם.

התוצאה – תשובה; אחרי שבירת הלוחות: העם התעורר ועשה תשובה. והקב"ה אמר למשה: "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (דברים י, ב) ודרשו חז"ל: “יישר כוחך ששיברת” כלומר – הקב"ה הסכים למעשהו.

העגל נעלם – המחולות נשארו; רבי חיים מבריסק אומר רעיון חריף: העגל עצמו כבר איננו. אבל המחולות סביבו נשארו. כלומר: לפעמים החטא עצמו נעלם, אבל התרבות והאווירה שנוצרו סביבו ממשיכות. וזה גורם לנזקים עד היום.

מצוות התוכחה; לכן התורה מצווה: “הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ” (ויקרא יט, יז) כל אדם חייב להוכיח כאשר רואים פריצות או עבירה. אסור לשתוק. אבל כמובן יש לעשות זאת בצורה חכמה ונכונה.

שמחה בחודש אדר; השיעור מסתיים בהזכרת דברי חז"ל: “משנכנס אדר מרבים בשמחה” גם בתוך דברי התוכחה והיראה צריך לזכור את השמחה. שמחה של קדושה. שמחה בעבודת ה'.

סיכום הרעיונות המרכזיים; השיעור מלמד כמה יסודות חשובים:

 1. שבת היא שילוב של רוחניות וגשמיות בקדושה.

 2. יש מדרגות שונות בשמירת שבת.

 3. בשבת האדם מקבל נשמה יתרה המעלה אותו רוחנית ושכלית.

 4. למצוות שנעשות בשבת יש קדושה מיוחדת.

 5. התורה רגישה מאוד לבושה של אדם, אפילו חוטא.

 6. היצר הרע גורם זריזות בעבירה ועצלות במצווה.

 7. התורה נזהרת אפילו בצורת האותיות כדי לשמור על האמונה.

 8. משה רבנו הציל את ישראל בטענות עמוקות על הבטחות ה'.

 9. שבירת הלוחות נבעה מהזעזוע מהחטא ומהמחולות סביבו.

 10. לפעמים החטא עצמו נעלם אבל תרבות החטא נשארת.

 11. מוטלת על כל אדם חובת התוכחה.

 12. למרות הכול – חודש אדר מזכיר שצריך לעבוד את ה' גם בשמחה.

לצפיה בשיעור המלא לחץ כאן או בוידאו המצורף: פרפראות וחדושים לפרשת כי תשא תשפ''ו - חלק ב'