פרשת שמיני | מצוה אחת וכוחה

פרשת שמיני | מצוה אחת וכוחה

[קרדיט: ע"פ הספר הנפלא 'דרך עץ החיים' מאת הרב פנחס ארלנגר שליט"א - ישר כוחו!]

צדקותם של בני אהרן – במצוה בודדת?!

בפרשתנו, פרשת שמיני, מסופר על מותם של שני קדושי עליון, הכהנים בני אהרן, נדב ואביהוא, אשר הקטירו אש זרה לפני הקדוש ברוך הוא ביום חנוכת המשכן, ואש שיצאה מבית קודש הקודשים שרפה את נשמת אפם (ראה ויקרא י,א-ב)

אהרן הכהן, אבי הקדושים, קיבל עליו בדומיה את הדין הנורא, ואילו משה נצטוה מפי הגבורה לומר כך לבניו הנותרים, אלעזר ואיתמר (שם ו): "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'".

בפסוק זה, ביקש רבי טרפון לנחם את אחד מן התנאים הקדושים, בעת ששרוי היה באבל נורא, על מות בניו.

היה זה כאשר רבי ישמעאל שכל את בניו, וארבעה זקני ישראל, גדולי הדור, נכנסו לנחמו. כל אחד מן המנחמים, כך מספרת הגמרא במסכת מועד קטן (כח, ב), פתח בפסוק אחר, העוסק בדברי אבל ונחמה.

ורבי טרפון פתח ואמר: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה', והרי דברים קל וחומר: מה נדב ואביהוא, שלא עשו אלא מצוה אחת, דכתיב 'ויקריבו בני אהרן את הדם אליו' – כך, בניו של רבי ישמעאל – על אחת כמה וכמה!", ע"כ.

דבריו של רבי טרפון טעונים ביאור עצום.

האומנם? האם אותם צדיקים קדושי עליון, אשר משה רבנו התבטא עליהם בפני אהרן: "גדולים ממני וממך" (תורת כהנים י, ג ורש"י שם), נודעו לשם ולתהילה רק במצוה אחת?! היתכן הדבר?!

אחיזה במצוה אחת, המובילה להספד כללי!

הגאון רבי יצחק אהרן רפפורט זצוק"ל, מגיד מישרים דק"ק וילקומיר, ביאר זאת באופן נפלא, בספרו "עיני יצחק".

בניו של אהרן, היו אמנם צדיקים נשגבים, שבדרגותיהם ומעלותיהם - אין לנו כל השגה ושייכות, אולם התורה הקדושה לא העידה עליהם. אלא שעשו מצוה אחת, מצות הקרבת דם הקרבנות.

ומנגד, אמרה עליהם התורה (ויקרא י, ו): "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה'".

מה למדים אנו מכך? משני פסוקים אלו, המגלים זה על זה? כי גם אדם שאין בו אלא מצוה אחת ויחידה, אשר נתקיימה על ידו כמאמרה וכתקנה, כפי שכתוב בתורה, ראוי הוא שכל ישראל יתאבלו עליו בעת פטירתו.

בני אהרן, הקדושים והנשגבים, היו גדושים ומלאים בחיי טהרה וקרבת הבורא, מצוות ומעשים טובים ולימוד תורה ללא הרף, אולם התורה העידה עליהם כי בגין מצות הקרבת דם הקרבנות בלבד, אשר נתקיימה על ידם בהידור ובשלימות, עד כדי כך שהתורה העידה עליהם שקיימוה, ראויים הם שכל בית ישראל יבכו את מותם.

חיי עולם הבא – בזכות מצוה אחת כְּתִקְנָהּ

להנהגה מופלאה מתוודעים אנו כאן.

התורה הקדושה מרמזת לנו על הנהגה נאצלת, של אימוץ מצוה מן המצוות, באופן מיוחד.

אמנם כן, כל יהודי מחוייב בקיום כל המצוות השייכות בו מתוך תרי"ג המצוות. ואוי לו לאדם המבטל מצוה ממצוות התורה, מרצון ובידיעה. אולם לצד העובדה כי על האדם לקיים את כל המצוות כולן, עלינו לדעת כי יש ענין גדול בכך שהאדם מייחד לו מצוה מן המצוות, ומידה מן המידות הטובות שמנו רבותינו, ומאמצה לעצמו בחום ובמסירות.

על כל אדם לברור לו איזו שהיא מצוה, או הנהגה טובה, ולהחליט לקבל על עצמו, שעליה אין הוא עובר ויהי מה! יתהפכו השמים ותרעד הארץ!

הקפדה מיוחדת, מתוך מסירות נפש, דבקות והידור מושלם, במצוה מן המצוות, מסוגלת לעורר על האדם סניגוריה עצומה בשמים. 

לרעיון זה נחשפים אנו בדבריו של הנשר הגדול, רבנו הרמב"ם, בפירושו למשנה הידועה המופיעה בסוף מסכת מכות (ג, טז): "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר (ישעיה מב, כא): יה' חפץ למען צדקו, יגדיל תורה ויאדיר'".

וכה כתב הרמב"ם: "מעיקרי האמונה בתורה, כי כשיקיים האדם מצוה מתרי"ג מצוות כראוי וכהוגן, ולא ישתף עמה כוונה מכוונות העולם בשום פנים, אלא שיעשה אותה לשמה מאהבה, כמו שביארתי לך, הנה זכה בה לחיי העולם הבא. ועל זה אמר רבי חנניא, כי המצוות בהיותם הרבה – אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהם, על מתכונתה ושלמותה, ובעשותו אותה המצוה – תחיה נפשו באותו מעשה", עכ"ל.

דבריו של הרמב"ם מבוארים היטב. הטעם לריבוי המצוות הוא, משום שכדי לזכות בחיי העולם הבא מוטל על האדם לקיים מצוה אחת בשלימות ובהידור, בזיכוך ובטהרה, ובטהרה, (בהתמדה ובקביעות) ולא ברפיון ובדרך עראי, ובלא שיתוף שום כוונה אחרת. וכך, בריבוי המצוות, תעלה לכל אחד מישראל מצוה אחת, בשלימות ובהידור, ותזכה נפשו בעולם הבא.

הנאחז בענף – אוחז בכל האילן

בעל ספר חרדים (פרק סא), עמד על שורש הסגולה היקרה הזו, בדמותו את כלל המצוות לאילן גדול, בעל ענפים רבים. וכשם שאדם הרוצה לאחוז באילן – נתלה באחד מענפיו בכל עוז – כך כאשר אדם אוחז במצוה מסויימת בכל עוז ותעצומות, הרי הוא עשוי להגיע לבסוף לכדי אחיזה בכל המצוות.

וזו לשונו: "להחזיק במצוה אחת בשלימות בכל עוז. ואף על פי שחייב אדם להיזהר בכל המצוות, מכל מקום, יש לו להחזיק באחת מכל המצוות בכח גדול והתמדה, שלא יעבור עליה כל ימי חייו, לפי שכללות התורה שהם תרי"ג מצוות נקרא 'עץ חיים', כדכתיב (משלי ג, יח): 'עץ חיים היא למחזיקים בה', והאוחז ענף אחד מן האילן יפה – אוחז בכולו, שכל שאר הענפים נמשכים אחר אותו ענף, שכולם גוף אחד, אבל אם יבוא לאחוז בכל הענפים יחדיו – לא יוכל לאחוז כלום", עכ"ל.

בדרך רבותינו נלך 

גם ספר הברית (לרבי פנחס אליהו ב"ר מאיר מוילנא, נדפס בשנת תקנ"ז) עמד על ענין זה, הנדרש מכל יהודי, לאחוז במצוה מסויימת ולהקפיד בה - לצד ההקפדה על יתר המצוות. 

וזו לשונו (חלק ב, מאמר יב, דרך הקודש, י): "עוד זאת אדרש לבית ישראל, שראוי ונכון להיות ביד כל איש ירא ה' מצוה אחת, מצוה שיחזיק אותה תמיד, וידקדק בה, ויקפיד עליה מאוד, ולא יעזבנה מכל סיבה בעולם", עכ"ל.

וכן כתב הגאון רבי שמעון בן צמח דוראן, הרשב"ץ, בפירושו "מגן אבות", למסכת אבות (ב, א): "איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם? כל החסידים הראשונים היו בוררים לעצמם מעשה טוב, יותר על שאר מעשים, והיו משתדלים יפה לקיימו תדיר אותו מעשה, יהיה מצוה מהמצוות או מידה מהמידות" וכו', עכ"ל.

מדוע נתגלה הקצב ההרוג לפני רבי בעריש?

את הסיפור הבא שמע הגרי"ש אונגר זצוק"ל, רבה של קהילת חוג חתם סופר בבני ברק, מדודו רבי ראובן ברגר זצ"ל, אשר רכש בדמים מרובים כרך מכרכי התלמוד בבלי של רבי בעריש, חתנו של ה"פני יהושע" (ה"פני יהושע" עצמו מציין בספרו כמה חידושי תורה ששמע ממנו). את הסיפור הבא, מצא הרב ברגר על שולי אחד הדפים במסכת חולין, בכתיבת ידו של רבי בעריש.

הגאון רבי בעריש לא היה נוהג לרשום את הגהותיו והערותיו בשולי דפי המסכתות בהן הגה. אולם פעם אחת ויחידה חרג ממנהגו ורשם ישוב לקושיה שעלתה לפניו על דברי התוס', תחת הכותרת המוזרה: "שמעתי מן ההרוג".

מי היה ההרוג? וכיצד שמע ממנו רבי בעריש פירוש לדברי התוס'?

את התשובה לכך נתן רבי בעריש עצמו, בכותבו בשולי העמוד את המעשה הבא.

באותה עיירה בפולין, בה כיהן רבי בעריש ברבנות, התגורר קצב פשוט והמוני, ליבו גס בדרך כלל בתורה ובמצוותיה, עם הארץ מדאורייתא ומדרבנן.

מצבו הרוחני הירוד של הקצב נבע מעובדה מצערת במיוחד. הוריו סטו מדרך היהדות עוד בהיותו ילד, ורק סב המשפחה, יהודי מבוגר וירא שמים, נותר בצדקתו ובתומתו. אולם הסב המבוגר לא הצליח להחדיר בנכדו התוסס את רוח היהדות כדבעי, ליבו של הנער כבר היה גס ומטומטם מרוח ההפקרות שנשבה בבית הוריו. רק דבר אחד ויחיד הצליח הסב להחדיר לליבו של נכדו, טרם נסתלק לבית עולמו. דבר אחד אשר ליווהו למשך כל ימי חייו.

היתה זו מצות נטילת ידים. למרבה הפלא, עם מצוה זו נהג הקצב באופן שונה לחלוטין מכפי שנהג ביתר דברי התורה והמצוה.

הוא זכר היטב כיצד סבו היה נוטל את ידיו בהידור, טרם אכילת הפת, ומשום מה מצאה מצוה זו מסילות אל ליבו והוא הידר בה בצורה מופלאה! הוא לא היה מוכן לוותר ולהתפשר עליה בשום פנים ואופן, ולעולם לא היה מביא פת אל פיו טרם שנטל את ידיו כאחד מאדמו"רי פולין... בשפיכת מים בשפע על כל היד, מכלי שלם ותמים, כאשר היד נקיה ויבשה, וכיוצא בזה.

היה זה מעורר השתאות לראות יהודי מרוחק מן התורה ומצוותיה כרחוק מזרח ממערב, עם הארץ אשר אינו יודע צורת אות ולבית הכנסת אינו ניגש, ראשו גלוי וכל כולו אומר חולין, והנה, נוטל הוא את ידיו בהידור מופלג, בזהירות ובהקפדה שאין למעלה הימנה.

אכן כאמור, שורש הנהגה זו, שעמדה בסתירה מוחלטת לכל אורח חייו של הקצב, נעוץ היה באותו סב קשיש, והקצב שהרגיש קשר מיוחד בין מצות נטילת ידים לבין סבו האהוב – לא היה מוכן לוותר על כך...

המעשה דנן אירע בערב חג השבועות, כאשר הקצב התעתד לנתח שור מפוטם לנתחיו, כמובן רק לאחר שיכשירוהו הרב והבודקים. מבשר השור השמן היו אמורים לערוך מרבית תושבי העיירה את סעודת החג, וגם הקצב עמד בפני רווח הגון.

דא עקא, כאשר בדקו הבודקים את הבהמה, מצאו כי לפניהם... טריפה!

הבשורה העכירה את מצב רוחו של הקצב, כמו גם את רוחם של בני העיירה, שהבינו כי את חג השבועות הקרוב לא יוכלו לענג בבשר משובח.

אך הקצב לא אמר נואש. הוא נועץ עם הרב וביקש ממנו שישלח עמו את משגיח הכשרות אל העיר הגדולה, על מנת להשיג בה בשר כשר ומהודר עבור בני העיירה, לכבוד חג השבועות.

כאשר ניתנה ההסכמה עלו המשגיח והקצב על עגלה והדהירו את הסוסים הרתומים אליה, היישר אל העיר המרוחקת.

השמש עמדה בשיפולי הרקיע אך החום עדיין ליהט את ראשם של יושבי העגלה. הקצב, שבטנו קרקרה, שלף מאמתחתו פת לחם וביקש להגישה אל פיו, אולם אז נזכר כי אין עמו מים לנטילת ידים. הוא השיב את הלחם אל צקלונו, בלע את רוקו והמתין.

שעה נוספת חלפה, החשיכה כבר ירדה, והקצב חש שהוא אינו יכול עוד. הוא עצר את הסוסים בהינף מושכות, והסביר לידידו המשגיח: "אני רעב עד מאוד, איני מסוגל להמתין עוד. אך עלי ליטול ידים. אגש אל היער הסמוך ואחפש פלג מפכה. תוך דקות ספורות אשוב".

עיניו של המשגיח נצצו באימה למשמע דבריו של הקצב. "אל תעשה זאת" ביקש בקול רועד, "היער שורץ בלילה שודדים אכזרים ומסוכנים, והדבר עלול לעלות לך בחייך! אסור להיכנס אל היער בשעות הלילה! אם אתה רוצה לאכול ואין לך מים – מותר לך לכרוך את ידיך במפה ולאכול בלא נטילה, ואם הנך מסוגל – המתן עוד קצת, תיכף נגיע אל העיר".

"אני?! אני אוכל בלא נטילת ידים?!" הזדעק הקצב, "האם נתבלעה עליך דעתך?!"

"אם כך, עליך להתאפק מעט, ולא לאכול בשעה הקרובה!" יעץ המשגיח.

"מה?!" נדהם הקצב ופער את עיניו לרווחה, "שאני אוותר על ארוחה?!"

המשגיח היה נבוך לגמרי, לפניו עומד אדם מגושם מצד אחד, שאינו מוכן להתגבר על רעבונו ולו לשעה קלה – ומצד שני אינו מוכן בשום פנים ואופן לוותר על נטילת ידים... 

אולם לא היה לו זמן רב להרהר בהצעה מקורית, אותה יציע בפני הקצב. הקצב כבר זנח את העגלה והתרחק במעבה היער, כשבידיו כלי ריק. 

ישב המשגיח מכונס בעגלה והמתין בחשש, כששפתיו רוחשות פרקי תהילים, ואז צללו אוזניו.

מן היער נשמעה צווחה מקפיאת דם, ולאחריה דומיה נוראה.

המשגיח הצטנף בפינתו. הוא קיוה בכל מאודו כי אין זה קולו של הקצב...

פחד משתק נכנס בליבו. מצד אחד לא רצה לעזוב כך את הקצב לבדו, ומצד שני חשש שמא הקצב נפגע מידיהם של שודדים, וכי עליו לגשת ולהזעיק עזרה.

הוא המתין עוד דקות ארוכות וכאשר הקצב בושש לבוא, חדרה למוחו ההבנה כי ככל הנראה נפגע הקצב – ומוטב למהר ולהגיש עזרה, ויפה שעה אחת קודם.

ידיו משכו ברעדה במושכות והסוסים פרצו בדהרה קדימה, אל עבר העיר הגדולה שהמרחק ממנה לא היה רב...

היתה זו כבר שעת חצות לילה ורוב תושבי העיר כבר נמו את שנתם בשלוה, כאשר המשגיח הגיע לבדו, בעגלה הקטנה. בבית הכנסת פגש המשגיח את מעט התושבים שעוד נותרו ערים, וסיפר להם על שאירע.

התושבים היו מוכנים בכל ליבם להגיש עזרה, אולם איש מהם לא העז לצאת אל היער המסוכן בשעות הלילה.

עם שחר, בערב חג השבועות, יצאה חבורה גדולה מבין יהודי העיר הגדולה אל היער הסמוך, לחפש אחר הקצב ולראות מה עלה בגורלו. ואכן, כעבור חיפוש שארך שעות מספר, התגלתה גופתו של הקצב, מוטלת בין עצי היער, ללא רוח חיים.

באותה שעה כבר לא היה די זמן כדי לקחת את הגופה חזרה אל העיירה בה התגורר הנרצח, ועל כן נטלו עמהם היהודים בסילודין את גופתו של אחיהם הנרצח, אל העיר הגדולה.

שם, בבית העלמין, הביאוהו לקבר ישראל בסמוך לשעת בין הערביים, טרם התקדש החג.

הדברים התגלגלו כך, שמציאת הגופה בשעה כה מאוחרת מנעה את האפשרות לשגר שליח אל העיירה הקטנה, להודיע בה על מותו של הקצב.

וגם המשגיח, שנפשו עוד סערה מאירועי היום, הבין כי לא זו בלבד שבני עיירתו לא יאכלו בשר בחג השבועות השתא, אלא גם הוא עצמו, ייאלץ לחוג את החג במרוחק מביתו ומבני משפחתו.

כאשר ירד הלילה, היו בני העיירה שרויים בדאגה נוראה ובמתח רב. הם לא הבינו מה זה ועל מה זה, מדוע הקצב והמשגיח שנשלחו יום קודם – אינם מגיעים חזרה. בני משפחותיהם של השניים התנודדו בין יאוש לתקווה, והיעדרם הפך לשיחת היום בקרב בני העיירה.

ובאותו לילה, ליל חג השבועות, ישב רבי בעריש בביתו שבעיירה והגה בתורה, כמנהג ישראל קדושים. קושיה חמורה על דברי התוס' העסיקה את מוחו, והוא התייגע במשך שעות על יישובה.

ולפתע, נשמעו דפיקות בדלת. רבי בעריש הרים את ראשו מן הספר וקם ממקומו, על מנת לפתוח את הדלת. אולם הוא לא הספיק. הדלת כבר נפתחה בידי הנוקש.

בפתח עמד הקצב הנעדר, ורבי בעריש כמעט ולא ידע את נפשו "אימתי חזרתם, והיכן נמצא המשגיח?" קרא בשמחה כאשר שבה אליו נפשו.

למותר לציין כי רבי בעריש, כלל לא היה מודע לכך שהקצב אינו בין החיים, שכן המשגיח נשאר לחוג את החג בעיירה הסמוכה, ואיש לא סיפר לבני עיירתו של הקצב כי נרצח. 

תשובתו של הקצב נשמעה בלתי הגיונית בעליל. "רבי" כך אמר, "אני איני בין החיים! אמש, בדרכי לעיר הגדולה, לרכוש בשר עבור בני העיירה, נרצחתי ביער על ידי שודדים אכזרים, ונשמתי עלתה כבר לשמים. בא אני אליך משם, מן העולם העליון".

רבי בעריש הרים גבותיו בתמיהה. הוא ידע היטב כי הקצב הינו איש מלא שמחת חיים, האוהב להתלוצץ ולהתבדח, וגם עתה היה בטוח כי הקצב חומד לו לצון. "לבטח הגיע ממש בכניסת החג, ועתה מנסה הוא להתבדח עמי".

"אנא, אל תתלוצץ עמי" ביקש רבי בעריש בעדינות, "הלילה הזה קדוש הוא עד מאוד". אך הקצב לא הרפה. "רבי" עמד על שלו, "לא לחינם נשלחתי אליך מן העולם העליון, נשלחתי עם שאלה חמורה בהלכה, שאלה מאת דייני בית דין של מעלה, הנוגעת ישירות למצבי ולמעמדי בעולם הבא! רציתי לדעת, אם אני חשוב כמי שנהרג על קידוש השם או שמא לא".

"מלאכי הסניגוריה טענו, כי כיוון שנהרגתי בלכתי לקיים מצות נטילת ידים – הרי זו מיתה על קדושת השם" סיפר הקצב, "אך מאידך, טענו המקטרגים, כי כיוון שלא הייתי מוכרח ללכת ולהסתכן, אין לדון את מיתתי כמיתה על קדושת שמו יתברך. ומכיוון שלא הגיעו דייני בית דין של מעלה לכלל הכרעה, נמנו וגמרו להורידני אל העולם השפל, ולקבל את הפסק מפיך, רבי".

עתה היה בטוח רבי בעריש שהקצב חומד לו לצון, בליל מתן תורה. אבל הקצב לא ויתר. "רבי, אני מבטיח לך! באתי אליך משם", אמר בהצביעו כלפי מעלה...

רבי בעריש החליט לנסות. "בזאת יבחנו דבריך, אם באת אלי מעולם האמת" אמר, "עוסק אני עתה בסוגיה חמורה במסכת חולין וקושיה עצומה, על דברי התוס', טורדת את מנוחתי. אם אכן אינך בין החיים ובאת מן העולם העליון, שוב לשם, הצג בפניהם את קושייתי על דברי אל נכון כי נשלחת אלי על ידי דייני מעלה". וכאן עצם רבי בעריש את התוס', ובקש מהם תשובה. כאשר תשוב אלי עם פירוש הגון, אדע עיניו והרצה בפני הקצב הבור את קושייתו החמורה.

למרבה הפלא נעלם הקצב כלעומת שבא והופיע שוב, כעבור רגעים מספר, כשבפיו תשובה הגונה ומבוררת, לדברי התוס'.

ובעוד רבי בעריש מביט בו בתדהמה, פתח הקצב וסיפר כי שאלתו ובקשתו היא, לידע האם יש מקום לדונו כמי שנהרג על קידוש השם או לאו.

טיהר רבי בעריש עצמו, הפך בנידון, ופסק בסילודין: "לך לבית דין של מעלה ואמור, כי למטה בארץ פסקו, שנהרגת על קדושת שמו יתברך, על אחיזה במסירות נפש במצות נטילת ידים!"

"וכשם שפוסקים בבית דין של מטה" התלהטו פניו של רבי בעריש, "כך יפסקו בבית דין של מעלה! נוח בשלום על משכבך, ובגן עדן תהא מנוחתך!"

טרם הספיק רבי בעריש להביט כה וכה, ודמותו של הקצב נעלמה מן העין. וכאשר זרח אור הבוקר על העיירה הקטנה, זרח האור העליון על נשמתו של הקצב...

במוצאי החג נטל רבי בעריש קולמוסו והעלה על שולי דף הגמרא את המעשה הנורא, ואת הפירוש המופלא, תחת הכותרת: "שמעתי מן ההרוג".

המצוה היחידה בה נאחז הקצב בכל כוחו, מצות נטילת ידים, במסירות נפש עילאית, בדבקות גמורה ובהתמדה מופלאה, היא זו שעמדה לו לבסוף והכניסתו להיכלם של הרוגים וטבוחים על קידוש השם, שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם...

השיעור שעיכב את מלאך המוות

את הסיפור הבא סיפר רבי משה טיקוצ'ינסקי זצוק"ל, משגיח דישיבת סלבודקא, בנו של רבי יצחק טיקוצ'ינסקי, על אמו הצדקנית ועל אביו.

לאב הדגול, רבי יצחק, היה שיעור קבוע בו דבק במשך שנים ארוכות. בכל ערב היה רבי יצחק יוצא לבית הכנסת, מוסר את השיעור בפני חבורת לומדים, ושב לביתו.

באופן קבע ממש, בכל ימות השנה, כך בימות השרב והכפור וכך בחגים ובימים הנוראים. אפילו כאשר חיתן את ילדיו, היה רבי יצחק סר לבית הכנסת, ושב לאחר השיעור אל אולם החתונה. ואפילו בימי חוליו, היה מבקש שיקחוהו לבית הכנסת, על מנת למסור את השיעור, במסירות נפש של ממש.

פעם אחת ויחידה עלתה בדעתו של רבי יצחק המחשבה לבטל את השיעור הקבוע, באופן חד פעמי כמובן. היה זה ביומה האחרון של רעייתו הצדקנית, כאשר כל בני המשפחה הקיפו את מיטתה בהבנה כואבת, שאלו הן שעותיה האחרונות...

רבי יצחק לא אבה גם הוא למוש ממיטתה של רעייתו, הרבנית, ובלב קרוע ומורתח המתין יחד עם בניו ובנותיו לשעת יציאת נשמתה.

השעון הורה על השעה הקבועה, בה מוסר היה רבי יצחק את שיעורו, אולם הפעם לא שת ליבו רבי יצחק אל השעון ודמעות זלגו מעיניו, בעומדו ליד המיטה.

ולפתע אירע הדבר. הרבנית החלושה פקחה לפתע את עיניה, הרימה מעט את ידה הצנומה, וקולה הרעיד בדברה: "רבי יצחק, לך למסור את השיעור, לך לשלום!"

רבי יצחק החניק את בכיו, הנהן בראשו לאות לאו והמשיך לעמוד על מקומו. וכי מה יאמר לה, לרעייתו היקרה, שמנוע הוא מללכת אל השיעור יען ממתין הוא לשעת יציאת נשמתה?

אולם הרבנית, שעצמה את עיניה, פקחה אותן לפתע שוב ולחשה כקוראת את מחשבותיו: "רבי יצחק, יודעת אני מדוע אתה ממתין כאן, לצידי. רוצה אתה להיות נוכח בשעת יציאת נשמתי".

בכיים של הנוכחים בחדר גבר וקולה של הרבנית התחזק לפתע. כשלהבת נר טרם דעיכתה: "מבטיחה אני לך, אישי הדגול, כי תספיק למסור את השיעור ולשוב לכאן, ורק אז תצא נשמתי! הלא תדע, כי מצוה שאדם מחזיק בה בקביעות, רב כוחה לדחות אפילו את מלאך המוות! אנא, למעני, לך ומסור את השיעור".

ראה רבי יצחק כי כך ושם פעמיו לבית הכנסת, למסור את השיעור הקבוע.

בגרון חנוק ובעינים מסומאות בדמעות התלעלע קולו של רבי יצחק, בבארו את דברי הגמרא, שורה אחר שורה. ראשו היה נתון בביתו, עם רעייתו הרבנית. הוא ידע כי בכל רגע עלולה הרבנית למסור את נשמתה לבוראה, רוחו סערה ומחשבותיו לא היו סדורות.

אבל שיעור הוא שיעור, ורעייתו הרבנית ביקשה, ויתכן כי זו היא בקשתה האחרונה... כיצד אפשר לסרב?

עם סיומו של השיעור, בהקדם האפשרי, זינק רבי יצחק ממקומו ואץ כחץ מקשת אל הבית, ברגלים רועדות ובידיעה, שהוא עלול למצוא את בניו ובנותיו מתאבלים על מותה של הרבנית...

הוא פרץ אל הבית כרוח סערה וזעק לבניו: "מה קורה עם אמא? היא חיה?"

תשובתם של הבנים הניחה במקצת את דעתו. "אמא מעורפלת ואינה מגיבה, ומאז שעזבת את הבית, על מנת למסור את השיעור, לא פקחה את עיניה ולא אמרה מאומה".

כששפתיו רוטטות מבכי ניגש רבי יצחק למיטתה של רעייתו ואז, פקחה הרעיה המסורה את עיניה בשלישית, התבוננה בבעלה הדגול ואמרה בחיוך קלוש: "יצחק, רואה אתה? מלאך המוות המתין בסבלנות, לא היתה לו ברירה! הוא לא יכול היה מול השיעור הקבוע שלך, מול הקביעות שלך! עכשיו, עכשיו הגיע הזמן להיפרד, אמור עמי וידוי וקריאת שמע".

בזעקות נוראות ובלב מורתח מנה רבי יצחק עם רעייתו הצדקנית את מילות הוידוי, ובעת שהרעידה את קירות הבית קריאת "שמע ישראל, ה' אלהינו, ה' אחד", יצאה נשמתה של הרבנית באחד, בקדושה ובטהרה, ותעל בסערה השמיימה... 

לקשור נעלים ולהינצל ממוות

הדבר אירע באחת היחידות הצבאיות המובחרות. לאחר מבצע חשאי ומוצלח במיוחד קיבלו חיילי היחידה חופשת סוף שבוע.

החיילים, שביום חמישי עוד שהו בירושלים, התארגנו בחדווה ליציאה הביתה. ואחד מהם, נשוא סיפורנו, שהתגורר בתל אביב, התעכב בירושלים עד למחרת היום.

ביום שישי אחר הצהריים נעמד החייל בכניסה לעיר, כשנשקו מוכתף על גבו ואצבעו מונפת קדימה, בתקווה לעצור טרמפ. ואכן, כחלוף דקות ספורות עצר לידו רכב ובו נהג חרדי, תושב בני ברק.

החייל, שנכנס אל הרכב בשמחה, שמח עוד יותר לשמוע את הצעת הנהג, להסיעו עד הבית השוכן בתל אביב, כדי למנוע ממנו חילול שבת...

אלא שפקק תנועה אדיר טרף את כל תכניותיהם. באיזור שער הגיא, בא הרכב בשערי פקק שהתארך והתארך, וסופו כלל לא נראה באופק.

השמש השוקעת אט אט על הרי פרוזדור ירושלים הסירה באותה מהירות את התקווה מליבו של הנהג. הוא הבין כי לתל אביב – כבר לא יספיק להגיע לפני השבת, ואך בקושי יצליח להגיע אל ביתו שבבני ברק.

בנוסף לדאגתו לעצמו, דאג הנהג עד מאוד גם לחילול השבת של החייל. הלה אמנם לא נראה כשומר מצוות, אולם ליבו של הנהג דאב עד מאוד נוכח העובדה, שהוא לא יצליח למנוע חילול שבת אחד מיהודי.

ולפתע, עלה רעיון במוחו. "ידידי" פנה בנועם אל החייל היושב לצידו. "מה דעתך לעשות אצלי את השבת?"

אילו היו ידיו של החייל אוחזות בהגה – לבטח היתה מתרחשת במקום תאונה. "אצלך?! את השבת?! הלא אני חילוני!"

"ומה בכך?" פיזם הנהג בשלוה, "אתה יהודי בדיוק כמוני, וממש חבל לי שתחלל את השבת. אין לך מושג כמה אני אשמח אם תשבות אצלי, בביתי שבבני ברק".

החייל הפך ברעיון כמה דקות ולבסוף אמר בזהירות: "גם אם אסכים לכך, מה אעשה עם אמי? היא מחכה לי בכליון עינים, ולא נראה לי שהיא תסכים לוותר עלי השבת".

אבל הנהג לא הרפה, במשך דקות ארוכות עמל לשכנע את החייל לשוחח עם אמו על כך. הוא חייג אל בית הורי החייל, שוחח בעצמו עם האם, הסביר לה את חשיבות הענין, הפציר בה שוב ושוב, עד שלבסוף הושגה התוצאה המיוחלת. הסכמת האם ניתנה, והחייל החל מסתגל לרעיון שאת השבת הקרובה הוא יחווה במעוז החרדי המובהק ביותר בארץ ישראל...

סוף סוף הגיע הפקק אל קיצו, והרכב שעט בואכה בני ברק, כאשר עם הצפירה ממש החנה הנהג את רכבו תחת הבית.

דקות נוספות חלפו והשניים, לאחר התארגנות קצרה, כבר עשו את דרכם אל בית הכנסת. האברך בבגדי השבת, והחייל בחולצה לבנה השייכת לבעל הבית ובכיפה שחורה שנשלפה מאי שם.

בתחילה הרגיש החייל תחושת מוזרות וניכור. הוא, תושב השכונה השקטה שבצפון תל אביב, לא היה מורגל בהמוניות שכזו, ודאי לא המוניות חרדית אותנטית.

אך כל זה – רק בהתחלה. החמימות שנשבה בבית הכנסת המיסה את חומות הניכור, והחייל הרגיש מין תחושה מופלאה. שמעולם לא חש כמותה, תחושת האחדות.

שולחן השבת, בביתו של האברך, הותיר את החייל פעור פה לגמרי. בניו של בעל הבית, יושבים כבני מלכים ולבושים כנסיכים, המאכלים המהבילים, ניחוחות השבת, הזמירות המושרות ברגש, חידושי התורה והאוירה המופלאה. הרעידו את ליבו של החייל. הוא חש פתאום שהוא רוצה לבכות, ודמעות ערפלו את עיניו. 

כאשר הציע לו בעל הבית, לאחר הסעודה, להצטרף אליו לטיול שבתי ברחובות בני ברק, הוא לא סירב כמובן. 

והאברך, שתחושת שליחות קירוב רחוקים קיננה בליבו, למן הרגע בו הסכים החייל לשבות בביתו, החליט לנצל את השבת עד תום!

הוא הצעיד את אורחו היישר להיכל ישיבת פוניבז', אם הישיבות. בפתח בית המדרש נעצר החייל על מקומו, כהלום רעם. המיית הלימוד, שנשמעה באוזניו כאוושת גלי הים, ארון הקודש המפואר ומאות הבחורים הרכונים על גמרותיהם, הקסימו ושבו את ליבו. ומחשבה ניסרה את מוחו: "מה מושך אותם כל כך, כמו דבורים אל הדבש?"

טלטלה עדינה בזרועו קטעה את חוט מחשבותיו. מארחו ביקש להמשיך אל טיש חסידי, שהתקיים בסמוך.

הפעם התהלך החייל, למוד המסדרים, כבתוך חלום, לנוכח הסדר המופתי ששרר על הבמות המדורגות, גדושות בפרחי חסידות.

הניגונים שנשמעו מפי המקהלה האדירה, בת מאות החסידים, נעימה היתה לאוזני החייל יותר מכל מארש צבאי מדוקדק, והשקט שהושלך כאשר הניף האדמו"ר את ידו – העביר לדום קל את ליבו...

בלילה, כאשר שכב על מיטתו, בסלון מארחו, וקולות צחוק ילדים עלו באוזניו מן הרחוב, טמן הוא ראשו עמוק בתוך הכר והתייפח חרש. לא מתוך יגון וצער, אלא מתוך התרגשות גואה כים. הוא הבין פתאום, כי הוא, בצפון תל אביב, עובר על יד החיים האמיתיים... פיזית ורוחנית! הוא כל כך קרוב – וכל כך רחוק!

"איפה יש חום כזה? אהבה כזאת? אחדות כזאת? נעימות כזאת? פשטות כזאת?" קדחה מחשבה את ליבו השסוע, "שם? בשכונה הצפונית?! במקום בו כל אחד מנסה לנקר לשני את העינים, עם רכב יוקרתי ומפואר יותר, ווילה מורחבת יותר?!"

החייל נרדם לבסוף, בשעה שלאחר חצות, אך הניצוץ היהודי שנדלק בליבו – סירב לכבות.

למחרת בבוקר, לאחר התפילה והסעודה, צעדו המארח והאורח יחדיו בנחת, ברחובות בני ברק, ודבריו של המארח נפלו על אוזניים קשובות במיוחד. הוא שוחח עם החייל הצעיר על משמעות החיים, על סוד הבריאה, על היהדות ומצוותיה, על כוחה של האמונה ועל המשפחה היהודית, והחייל התחבר לכך בכל ליבו.

ובמוצאי השבת, לאחר ההבדלה, התיישבו השניים לסעודה רביעית והאברך פנה אל החייל בנועם: "נו, לאחר שבת כה נפלאה, מה בדעתך לעשות הלאה?"

"תראה" השיב החייל, "זה לא כל כך פשוט. בשמחה הייתי מתחיל להתחזק, אבל עכשיו אני באמצע מסלול קרבי וכל החבר'ה שם חילונים, הם לא יקבלו את זה בטוב".

"ובכל זאת?" דחק בו האברך בעדינות, והחייל השיב: "עוד שנה וחצי אני מסיים את שירותי הצבאי, ואז, אני אתקרב ליהדות ולאלוקים".

האברך הניף ידו בביטול. "עוד שנה וחצי – בקושי תזכור שהיית פה. אם לא תתחיל עכשיו במשהו – תאבד את הכל ותישאר אותו דבר בדיוק, גם עוד שנה וחצי".

החייל הרהר כמה רגעים ולבסוף אמר: "שמע, אני מוכן לקבל על עצמי מצוה אחת, מסויימת, שחברי לא ירגישו בה, והיא תשמש לי כאות וסימן ליהדותי, ולשבת המופלאה שחוויתי כאן".

הרעיון מצא חן בעיני האברך והשניים החלו לתור יחד אחר מצוה אפשרית, שגם לא תבלוט לעיני החברים בבסיס. כיפה לא באה כמובן בחשבון, וגם מצות ציצית ירדה מעל הפרק. נטילת ידים נפסלה, כיוון שלא היה לחייל ספק שהחברים לא יקבלו בהבנה הנהגה מוזרה, לשפוך מים על היד מתוך כלי, לפני הארוחות...

וכך עלו מצוות וירדו, עלו וירדו, עד שלבסוף העלה האברך רעיון מופלא. הוא סיפר לחייל על ההלכה האומרת, כי יש סדר לנעילת נעלים וקשירתם. תחילה נועלים נעל ימין, לאחר מכן את נעל שמאל. קושרים את שרוכי נעל שמאל, ולבסוף את שרוכי נעל ימין. הוא הסביר לחייל גם את משמעות המצוה, את הקדמת הימין לשמאל, ואת חשיבות השמאל דווקא לגבי קשירה, כיוון שביד זו נקשרת רצועת התפילין (ראה שולחן ערוך אורח חיים, סימן ב, ד, ובנושאי כלים שם).

הרעיון מצא חן בעיני החייל. הוא הרהר בהנאה בכך, שבעוד חבריו לאוהל ינעלו את הנעלים בלי שום משמעות, הוא יקיים מצוה מיוחדת, מתחת לאפם ממש... 

הוא קיבל על עצמו את קיום המצוה, והשניים נפרדו זה מזה בלחיצת יד אמיצה ובחיבוק חם, תוך כדי שהם מבטיחים זה לזה לשמור על קשר.

וכך, חלפו עברו להם כמה חודשים, כאשר החייל מיודענו מקפיד לשמור על קיום המצוה בדבקות. בכל בוקר, כאשר נעל את הנעליים הגבוהות, צפה במוחו דמותו של האברך הבני ברקי, והוא נעל תחילה את נעל ימין, לאחר מכן את נעל שמאל, ואז קשר את שרוכי נעל שמאל, ולבסוף את שרוכי נעל ימין.

בכל פעם שנעל החייל את נעליו, הוא הרגיש מין תחושה עילאית ומופלאה. הוא הרגיש את עצמו קרוב לרבונו של עולם, קרוב ליהדות, ובמשך שעות אחר כך – עוד מילא את ישותו הטעם המתוק של קיום מצוה.

עד לאותו בוקר, או יותר נכון עד לאותו לפנות בוקר...

באותה שעה מוקדמת, העירו המפקדים את החיילים והודיעו להם בבהילות שעליהם להתייצב תוך דקות ספורות למסדר, לקראת יציאה לפעילות מבצעית חשובה.

החיילים התלבשו במהירות, נעלו את נעליהם ורצו לרחבת המסדרים, ואז היכה בו, במיודענו החייל, הברק. הוא נעמד כהלום רעם על מקומו ונזכר כי לפני דקה נעל את נעליו שלא בסדר הנכון! נעל שמאל הוקדמה לנעל ימין!

תחושת החמצה עצומה פילחה את ליבו של החייל. "גם את המצוה היחידה שאני מקיים – הפסדתי?" הרהר בכאב. הוא השתהה עוד רגע נוסף ולבסוף החליט.

הוא פנה אל מפקדו הישיר וביקש: "אני חייב לחזור לאוהל, לדקה אחת". המפקד הבין שלפניו צורך דחוף ואישר את הבקשה, כשהוא מניף את שעונו מול החייל ומתרה בו בקול מזרה אימה: "עוד דקה בדיוק אנחנו ממריאים! אם לא תספיק לעלות אתנו, תיענש בחומרה!"

החייל זינק כחץ מקשת אל האוהל, לחלוץ את הנעליים ולנעול אותן בשנית.

כאחוז טירוף התיישב על המיטה, חלץ את נעליו באצבעות רועדות, ונעל אותן שוב, ימין תחילה, שמאל לאחר מכן. ועכשיו השרוכים, שמאל תחילה וימין לבסוף.

"הנה, הכל מוכן" הרהר בסיפוק כשהוא דוהר אל רחבת המסדרים, מתנשם ומתנשף.

דממה קידמה את פניו. רחבת המסדרים היתה ריקה מאדם. רק עם טרטור המדחפים של מסוקי היסעור מעל ראשו חדרה למוחו ההבנה! הוא איחר! כולם שם, למעלה, במסוקים, דרוכים ומוכנים לפעולה המיוחדת, והוא כאן, למטה, על הרחבה, מוכן ומזומן לעונש חמור...

בצעדים כושלים שב אל האוהל ונכנס למיטתו, שפוף, שבור ורצוץ.

ואז, כחלוף כמה שעות, התעורר החייל לקול זעקות וצווחות. הוא יצא מן האוהל ונדהם לראות עשרות קצינים ומפקדים רצים לכל עבר, כאחוזי טירוף.

"מה קרה?! מלחמה?!" אחז החייל בשרוולו של אחד מקציני הרפואה, שהביט בו כאילו נפל מן השמים.

"החברים שלך" לחש הלה, "הם כולם, נהרגו!"

דקות נוספות חלפו עד שהחייל התוודע לגודל האסון הנורא, אסון המסוקים, בו נספו שבעים ושלושה חבריו ליחידה, בהתנגשות איומה. אותו אסון שהרעיד את ארץ ישראל כולה בליל כ"ט שבט, שנת תשנ"ו.

רק הוא שרד, אוד מוצל מאש, נס מהלך, בזכות נעילת נעליים כהלכה, בזכות דבקות במצוה עד כלות, במסירות נפש ממש.

כעבור זמן קצר כבר חבש אותו חייל את ספסלי אחת הישיבות לבעלי תשובה בירושלים, כתלמיד מן המנין... 

אך השיעור הראשון ביהדות שקיבל החייל, היה בענין אימוץ המצוה. אם תאמץ לך מצוה – היא תשמור עליך מכל רע! אם תדקדק ותתמיד ללא הרף בקיום מצוה מן המצוות, תרכוש לך סניגור מופלא בשמים, סניגור מציל חיים... 

(לקליפ: המצוה שהצילה חיים - סיפור השרוכים | מתוך: כחה של מצוה אחת בשלמות)

ברכת "אשר יצר" שהצילה מן הנסיעה הנוראה

אחד מתלמידיו של הגאון הצדיק, רבי שמשון דוד פינקוס זצוק"ל, היה אברך בישיבת פוניבז', כאשר החל רבי שמשון דוד לעורר שוב ושוב, על מעלת הכוונה בברכת "אשר יצר".

דרשותיו הנלהבות של הרב פינקוס בענין זה פעלו עליו את פעולתן, והוא קיבל על עצמו לברך ברכת "אשר יצר" בכוונה ומתוך הכתב.

ואז, באותו לילה אירע המעשה הבא. אותו אברך, ר' משה שמו, שהה בקרית מלאכי בשליחות מצוה, וכאשר ביקש לשוב לבני ברק, בשעת לילה מאוחרת, מצא כי האוטובוס האחרון חלף לו מזמן, וכל שנותר לו לעשות הוא להמתין ביציאה מקרית מלאכי, בסמוך לתחנת הדלק, שמא יעבור במקום יהודי ירא שמים שיאות לקחתו עמו ברכבו לבני ברק.

הוא לא היה לבדו. מספר בחורים המתינו גם הם באותה שעה לטרמפ דומה, שיובילם לבני ברק.

ההמתנה היתה ארוכה ואז, לבסוף, הגיע הרכב המיוחל. פנסיו הבהבו בחשיכה והבחורים, שכבר נלאו מלחכות, עטו עליו כמוצאי שלל רב.

דא עקא, ר' משה מיודענו – עסוק היה בדיוק באותה שעה באמירת ברכת "אשר יצר", מן הכתב ובכוונה. עיניו עצומות היו, ומחשבותיו ריחפו בעולמות עליונים, ר' משה חש עצמו כעומד לפני כסא הכבוד כאשר מנה את המילים כמונה מרגליות: "גלוי וידוע לפני כסא כבודך..."

הנהג צופר בעצבנות, הבחורים קוראים לו: "הלו, האם גם אתה צריך לבני ברק? אם כן, בוא כבר, אנחנו נוסעים", ור' משה בשלו! הוא יברך "אשר יצר" עד הסוף, בכוונה ומתוך הכתב, כפי שקיבל על עצמו לא מכבר.

דקה נוספת חולפת ור' משה מתנער ומביט סביבו, מחפש את הרכב הגואל. אפס, הרכב הפליג לו לדרכו זה מכבר, ור' משה נותר שוב בתחנת הדלק, הפעם לבדו...

חלפה לה מחצית השעה ומחשבות סוררות החלו מתגנבות למוחו של ר' משה, "אולי הידרתי במקום שאיני צריך להדר? אולי הפסדתי במו ידי דבר שלא הייתי צריך להפסיד?", אך ר' משה דוחה את הרהורי היצר ומחליט: "קיבלתי על עצמי קבלה ועמדתי בה, עלי להודות לה' שנתן לי את הכוח לכך".

ואז נשמעה צפירת רכב חולף. הנהג עצר את רכבו ליד ר' משה, ור' משה התבונן פנימה וחיוך גדול פשט על פניו למראה נהג שנראה כאברך מובהק. הצצה נוספת גילתה ספר גמרא וספר תהילים שהיו מונחים בקדמת הרכב ור' משה התעניין: "לאן?"

"לבני ברק, חביבי" השיב הנהג במאור פנים, ור' משה הצטרף בשמחה אל האברך הבני ברקי.

ואז, בעיצומה של הדרך, בכביש אשדוד בני ברק, נקלע הרכב לפקק תנועה גדול.

"מה קרה?" חקר הנהג את רעהו ברכב הסמוך והלה השיב כי בהמשך הכביש התהפך רכב על צידו. "כנראה יש גם פצועים" סיים אותו נהג את דבריו באנחה.

אך הנהג שהוביל את ר' משה כבר לא שמע את סיומו של המשפט. הוא היה חבר מתנדב בארגון הצלה כלשהו, וכאשר שמע על התאונה זינק ממקומו ויצא מן הרכב כשהוא גורר אתו גם את ר' משה. "בוא, נראה במה אפשר לסייע" אמר לו תוך כדי ריצה משותפת, למקום האירוע.

רק כאשר הגיעו השניים אל זירת התאונה, הבין ר' משה בבת אחת איזה נס נעשה עמו. הרכב ההפוך היה לא אחר מאשר הרכב שאסף את אותם בחורים שעה קלה קודם לכן, ביציאה מקרית מלאכי.

אותם בחורים שצעקו לו, לר' משה, שימהר ויעלה על הרכב, גנחו עתה לעזרה על הכביש, כשבחסדי שמים אין הם סובלים אלא מפציעות קלות...

"דבקותך במצוה – היא ששמרה עליך" דמעו עיניו של הרב פינקוס כאשר שמע על המקרה, "הפרקליט שנולד מהדבקות במצוה – הוא שהמליץ עליך טוב במרומים. ומן השמים זיכו אותך גם לראות זאת בחוש"...

לצפיה בהרצאה מפי הרב שליט"א לחץ כאן או בוידאו המצורף