מושב שזור - הכל פאזל אחד גדול

- - - אין זו הדרשה, אלא עיקרי הדברי תורה מספר חכמת המצפון חומש בראשית פרשת ויגש מאמר תתמג - - - 

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ. (בראשית מח יא).

רש"י פירש: "לא מלאני לבי לחשוב מחשבה שאראה פניך עוד", והרשב"ם והראב"ע ז"ל פי': "שהוא לשון דין כמו ונתן בפלילים, ופי' לא דנתי לחשוב כזאת", מה נורא ואיום התמימות והאמון של האבות הקדושים להשי"ת, והצידוק הדין על עצמם תמיד שה' אמת ומשפטו אמת ואין מה להרהר אחריו, כל בית ישראל היה צריך להבנות מרחל שהיא עקרת הבית, כל התקוה היתה על יוסף הצדיק "וּבֵית יוֹסֵף לֶהָבָה" (עובדיה א ח), אי אפשר היה להנצל מעשיו רק על ידי יוסף, כשנולד יוסף אמר אל לבן: "שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי" (בראשית ל כה).

המתין על יוסף האהוב לו, כל תורתו שלמד בבית שם ועבר מסר לו "כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ" (בראשית לז ג), והבן הזה נאבד ולא רק שנאבד ויש עוד תקוה שימצא אלא "טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף" (בראשית ל זלג), אין עוד תקוה שימצא, נאבד מקור החכמה והדעת, גם אין לקוות שינצל מדינה של גיהנום, כן הורונו חז"ל: "שהיתה לו מסורת מפי הגבורה שאם לא ימות אחד מבניו בחייו מובטח לו: 'שאינו רואה פני גיהנום'!".

היה אצל לבן מקור השקר זמן רב, וזכה למדת האמת: "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב" (מיכה ז כ), כ"כ מסר נפשו על מדת האמת, וכל ימיו היו שלשלת של נסיונות כמאמרם (מד"ר וישב): "לֹא שָׁלַוְתִּי מעשיו, וְלֹא שָׁקַטְתִּי מלבן, וְלֹא נָחְתִּי מדינה, וַיָּבֹא רֹגֶז" (איוב ג כו) בא עלי רוגזו של יוסף", איזה טענה ותביעה יש עליו ח"ו, מפני מה מענישין אותו כ"כ, איזה חטא ועוון עשה ח"ו?

אולם האבות הקדושים כשהיו עושים דין על עצמם, לא מצאו שהם לא חייבים ושעל פי דין צריך הוא לראות את יוסף, אלא: "לא דנתי בלבי זה הדבר לראות פניך עוד", ורק בחסדו של השי"ת כי גבר עלי הֶרְאָה אֹתִי אֱלֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ, זהו יסוד עבודת האדם, לקבוע בלבו כי הוא עומד תדיר בפיקוח של דין שמים, ומי שנמצא בדרגא גבוהה זו הוא זוכה לדיני שמים בכל רגע ועל כל מעשה כמאמרם ז"ל (ר"ה טז.): "אדם נידון בר"ה, אדם נידון בכל יום, אדם נידון כל שעה!".

יש שמניחים אנשים להסתובב בעולם כל ימי חייהם ואין עושים עמהם דין כמאמרם ז"ל: "מאריך אפי' וגבי דיליה", אולם הזוכה להתבונן ולהרהר ולהתקרב אל ה' הוא מרגיש את חובתו יום יום, ואישים גדולים מרגישים חובתם כל שעה ואפילו כל רגע, ומספרים על הגר"א ז"ל שהיה מתודה על כל רגע שביטל מהתורה, זהו פירוש דבריהם: "אדם נידון בכל שעה".

איתא ב'ספרי': "וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה" (דברים יא יז), "לא כדור המבול שנתתי להם ארכה וכדור הפלגה וכאנשי סדום", מפני שהם לא הכירו את גודל ה', אין הם בעלי מחשבה ואין תביעה נגדם, והארכה שניתנה להם רק כדי שתתמלא סאתם ולא תשאר דרך אחרת מאשר להחריבם, וזה שאמרו: "מאריך אפי' וגבי דיליה", משא"כ בבעלי דעת שבח הוא בשבילם והצלחה גדולה, שמיד עם התחלת "וְסַרְתֶּם" (דברים יא טז) בא העונש וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה, כדי שירגישו בחטא ויתקנו אותו מיד.

אצל הגדולים רואים בחוש את הכלל: 'במידה שאדם מודד מודדים לו', כי זהו הצדק האלוקי, והכרה זו היא ההכרה האמיתית בגדלות ה' כמ"ש (שמות י"ח): "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" ופרש"י: "בקדרה שבישלו בה נתבשלו", נמצא שיש מבחן אחר בגדלות ה', זוהי ההשגחה הפרטית והגמול לפי מעשה בני אדם 'במדה שאדם מודד' וכמ"ש (ברכות ה): "פוק עיין במילך" במעשה דרב הונא. 

והנה מצאנו כי בכל מכה שניתכה על המצרים במצרים היה בה תועלת מיוחדת, במכת הצפרדע נאמר: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כה' אֱלֹהֵינוּ" (שמות ח ו), וביתר המכות כתיב: "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט יד), ואילו במכת הערוב כתיב:" וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב" (שמות ח יח), כאן הראה הקב"ה השגחה פרטית, עד כאן בא הערוב ותו לא, ניתנה כתובת לערוב לאן ללכת ועד איזה מקום, וכשאנו רואים דבר כזה צריך להתברר אצל האדם: "כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ", לא רק גדולתו ויכולתו אלא בעיקר השגחתו הפרטית.

וכתב שם רש"י וז"ל: "אע"פ ששכינתי בשמים גזירתי מתקיימת בתחתונים", אימה ופחד וחרדה על האדם להרגיש בעת שמרגיש כי יש חלילה הסתלקות השכינה, מפני שידוע כי הקדושה בורחת מפני הטומאה כאדם הבורח מן האש, "ואין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת", ומשום כך מצינו שה' דיבר עם משה רק מחוץ לעיר, ומשה עצמו יצא להתפלל מחוץ לעיר, כי בעיר מלאה גילולים אין מקום לקדושה ולהידבקות בה' יתברך, וכשפעם היה הכרח שה' ידבר עמו בבית פרעה, הדגישו זאת חז"ל באמרם: "קפץ עליו הקב"ה", כלומר רק לרגע ומיד הסתלק כביכול מבית הגלולים הזה.

אין הקדושה סובלת את הטומאה, כי הטומאה אינה מצטמצמת אצל האדם בלבד, אלא ממלאה את כל אויר העולם בארסה, ואמרו ז"ל (ברכות ח.): "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד", וכן אמרו (שם ו.): "שנים שיושבים ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם", הקדושה משתוקקת להימצא בעולם הזה ומחפשת מקום להשראתה, אלא "שהשולחנות מלאים קיא צואה בכל מקום", ומה על האדם לעשות כשכל הארץ מלאה גילולים והרי האדם זקוק לקדושה ולהתעוררות גדולה, כי "כשאני לעצמי מה אני?" ועובדא זו מן הדין שתפיל אימה ופחד על האדם.

וכדי להגיע לדרגה של קדושה על האדם לשמור את ד' אמות של הלכה, שתהיה לו פינה מיוחדת שבה לא תחדור רוח הטומאה בשום אופן, כי הטומאה דוחקת עצמה למקום הקדושה, ומפני זה יש אזהרה מיוחדת: "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ!" (ויקרא יט ל) והרבה הלכות נאמרו על הכבוד והמורא של בית הכנסת, ועוד לקבוע ללחם חוקו העמל על טהרת הלב ועיון המחשבה, להתעמק ככל יכולתו בדברי תורה ושלמות האדם, כי בכגון דא אין לו על מי להסתמך שיעזור לו, ומאין ישאב את הקדושה מלבו בלבד, שאם יזכה ויפנה מקום להשראת השכינה בלבו, יקיים בזה: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כה ח).

כאשר ברך יעקב את בניו גילה לאחדים חסרונותיהם, ולאחדים שבחם שיתחזקו במעלתם, וכמ"ש רש"ז זצ"ל: "כשם שאדם צריך לדעת את חסרונו כדי לתקנו, כן עליו לדעת את מעלתו כדי להתחזק בה", בשבחו של יוסף נאמר: "וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו" (בראשית מט כד) שזכה למלוכה, ופירש"י ז"ל: "נתישבה בחוזק חזקו", משום כך זכה יוסף לחוזק כזה שלא ירא משום דבר, ולא נכנע למוראה של אשת פוטיפר שאיימה עליו, יוסף ניצל את כוחותיו לחזק עצמו ולפתח כח האמיצות, וזה פירוש ́ וַתֵּשֶׁב' נתבססה ונבנתה קשתו ברוח, יוסף ידע כי אין מי שיעזור לו אין לו חבורה גבוהה, הוא מוקף טומאה מכל צדדיו, במצב כזה עליו לעבוד על אמיצות הלב מחשש של הידבקות בטומאה ח"ו.

והנה מצינו שיוסף שכח גם את חלומותיו, כי לא מצאנו בדברי חז"ל שעל ידי שזכר את חלומותיו, באה לו ההתעוררות להתחזק ולעמוד בכל הנסיונות, ואם כן מנין באה לו ההתעוררות המופלאה הזאת? על כך עונה תורה"ק: "מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב", הסתמכותו האיתנה על הקב"ה בלבד היתה לו למבטח עוז, ללא חשבונות אחרים וללא ראיית העתיד הצפוי לו, כי יוסף ככל אדם אינו מסוגל לדעת מה יקרה לו בעתיד, מלבד להאמין בה' כי ינחהו בדרך אמת והטוב לנו בעולמנו ואחריתנו בלי ספק.

ואמרו במדרש (ב"ר פצ"ב): "הקב"ה עוסק להמליך את יוסף ולהביא את הגואל על ידי מעשה תמר והוא מתאבל?!", המדרש מדגיש לנו כי אין מקרה בעולם, כל מה שקורה היא שלשלת ארוכה של הנהגת ה' את עולמו, והמקרה הוא חוליה קטנה בשלשלת הארוכה הזו. 

כאשר שלח יעקב את יוסף לראות את אחיו, שזו היתה הסיבה העיקרית למכירתו, וזו אשר גרמה את הצער הגדול ליעקב, אומר הכתוב: "וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן" ופירש"י: "מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר בברית בין הבתרים: "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" (בראשית טו יג), ביאור דבריהם שכל דבר נראה בעינינו כדבר פשוט ומובן מאליו ואנו יודעים את הסיבה, אין הדבר כך אלא זוהי חוליה קטנה בשלשלת ארוכה של דרכי ה' אשר מאוד עמקו דרכיו ומחשבותיו, ואין אתנו יודע עד מה וצריך להיות תָּמִים עִם ה' יתברך ותורתו. (גוילי אש)