ברוקלין - ללמד זכות וקריאת שמע

- - - אין זה התמלול, אלא עיקרי הדרשה בלבד! חלק א' של הדרשה ע"פ הספר 'הראנו בבנינו' מאת הרב אברהם חנונו שליט"א מלייקווד - ישר כוחו! פרק: 'העצה שיבנה בית המקדש לדון את חבירו לכף זכות' (עמ' רט-רכז) לכתבה על ספריו - לחץ כאן. - - - 

תוכן ענינים: "העצה כדי שיבנה בית המקדש לדון את חבירו לכף זכות" / פתח דבר: / למה נחרב בית המקדש? / שנאה עם "סיבה" האם גם נחשבת לשנאת "חינם"?... / "בצדק תשפוט עמיתך - לדון לכף זכות" / מהי הדבר שהכי קשה לקיים?... / האם אפשר למצוא צד זכות לתלמיד חכם שקרא מודעות בזויות?!... / עגמת נפש בחינם... / התועלת ב"הוי דן את כל האדם לכף זכות" / קיום "ואהבת לרעך כמוך" תלוי ב"הוי דן" / "הדן לכף זכות" - בכלל "הבאת שלום" / החובה לדון לכף זכות - את האדם, ולא את המעשה / "בצדק תשפוט עמיתך" מול "הוי דן" / הוי דן את כל ה-אדם / זהירות שלדון לכף זכות לא יהיה נובע ממידותיו הרעות! / דברים נפלאים מהגאון בעל הנודע ביהודה זצ"ל / עצות ודרכים המובילות את האדם לדון לכף זכות / צריכים לעמול ולהתייגע כדי למצוא זכות על חבירינו! / לשם מה נברא בעולם "שכל עקום"? / הדרך להגיע להיות "דן לכף זכות" במשנתו של הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל / נשים עם בפני עצמם הם! / לימוד המוסר מחולל מהפכה בלב הלומד / "עין טובה" מעיקרי הדברים לקניית מבט של זכות על חבירו / המאמין שהכל מהשמים יוכל לדון לכף זכות / כל הפוסל במומו פוסל... / הרצון לדון לכף זכות יביא את הביצוע המעשי / גם במעשה החמור ביותר ישנם צדדי זכות / החתונה שנערכה באולם היוקרתי... / לימוד זכות על אדם שפל .

סיבת החורבן – על שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית / למה נחרב הבית על ביטול קיום מצות עשה?... / כוחה של פרשת קריאת שמע / חורבן הבית היה על פי ההנהגה של מידה כנגד מידה / הקורא קריאת שמע שלא בזמנה דומה למי שתוקע בשופר בליל פסח... / משלו של החפץ חיים זצ"ל / למה הש"ס מתחיל במצוה של קריאת שמע דוקא?... / חומר של מי שאינו קורא קריאת שמע אפילו יום אחד בלבד! / מי שביטל פעם אחת מצות קריאת שמע הוי "מעוות לא יוכל לתקון" / למה שינה של שחרית היא מהדברים שמוציאים את האדם מן העולם... / קריאת שמע רישומה ניכר במשך כל היום / מעשה עם ראש ישיבת מנצ'סטר הגאון רבי יהודה זאב סגל זצ"ל / גודל החשיבות של "השכמת הבוקר" / הבא להרגך "השכם" להרגו / יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו / חידוש נפלא שהביא ה"עטרת זקנים" / מי שלא מקדים לבוא לבית הכנסת מובטח לו שלא יצליח לכוין... / למען לא נבוש ולא נכלם לעולם ועד... / הנהגת הגדולים בענין זה / מעשה נפלא עם הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל.

"העצה כדי שיבנה בית המקדש לדון את חבירו לכף זכות"

פתח דבר:

הירושלמי במסכת יומא (פ"א ה"א) כותב: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו!". 

רואים מזה שחז"ל הטילו את האחריות על כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, כי אם היו מתקנים את הסיבות שגרמו לחורבן המקדש, ודאי שהיו זוכים לראות בבנינו. והדבר מפורש בדברי המדרש (תהילים סוף קלז) שאומר: ללמדך שכל דור שאינו נבנה בימיו מעלה עליו כאילו החריבו. ושואל המדרש: מאי טעמא? ומתרץ: לפי שלא עשה תשובה! כלומר, שעל ידי שעושים תשובה בענינים שגרמו את החורבן אז אפשר על ידי זה לבנות אותו בקרוב ממש. ולכן נראה שיש להתחזק באותן הסיבות שגרמו לחורבן הבית.

למה נחרב בית המקדש?

ונפתח בדברי הגמרא במסכת יומא (דף ט:) וכעין זה מובא גם בירושלמי ביומא (א, א): הגמרא שואלת: מקדש ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו. ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים. אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהיתה בו "שנאת חינם"! ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלש עבירות, ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים!

מבואר מדברי הגמרא שחורבן הבית היה על ידי שהיה בהם שנאת חינם. לא היה בהם אהבת חברים, היה לקוי במצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך", ועל זה באה החורבן הנורא, ואם כן עלינו לעבוד על ענין זה על מנת לתקנו כדי שנוכל לסלק הסיבה שגרמה את חורבן הבית.

שנאה עם "סיבה" האם גם נחשבת לשנאת "חינם"?...

ובאמת שהענין הזה של שנאת חינם מאוד מאוד רחוק ממושגינו. ולא רואים את חומרת הדבר. ונראה לומר שחלק גדול מהגורם שלא מעריכין את חומרת הדבר הוא בגלל שאנו חושבים שכל האיסור החמור הזה שבכוחו היה להחריב את הבית הוא רק כשזה פשוטו כמשמעו "שנאת חינם", אבל כשיש לנו "סיבה" לשנוא אותו על שהוא גם כן עשה לנו דבר, או שלא כיבד אותנו כראוי, או שמטריד אותנו, או שגרם לנו הפסד בעסקים, או פשוט רק בגלל שהוא מגיע ממדינה אחרת ויש לו מנהגים שונים משלנו, או שיש לו תכונות או הנהגות אחרות ממה שיש לנו, או שהוא משתייך למפלגה אחרת, או שהוא מחסידות שונה או שהרבנים שלו הם אחרים מהרבנים שלנו, כל זה מספיק לנו כדי לחשוב שיש לנו "סיבה" לשנוא אותו, ואם כן זה לא נחשב "לשנאת חינם"... ולכן אנו טועים וחושבים ששנאה כזו היא לא כל כך חמורה ולא בגללה נחרב הבית. 

אמנם נדבר על מצוה אחת שהיא מצות עשה דאורייתא, וכשנתבונן בדברים נוכל לראות איך שכל סוג של שנאה, גם כשיש לו סיבה, בעיני חז"ל נחשבת לשנאת חינם!

"בצדק תשפוט עמיתך - לדון לכף זכות" 

נדבר בעזרהי"ת על מידה אחת שבעצם היא מצות עשה דאורייתא הנלמדת מהפסוק (ויקרא יט, טו): "בצדק תשפוט עמיתך" והיא ההנהגה של "לדון לכף זכות", נתמקד בנקודות הבאות הטעונות פירוש: 

א. מהי אכן התועלת הנצרכת ב"הוי דן את כל האדם לכף זכות"? 

ב. נדון גם בשאלה יסודית: האם "הוי דן את כל האדם לכף זכות" אינו גורם להשפעה שלילית על נפשו של האדם, שכאשר הוא מבחין במעשה רע, הרי לכאורה חלף להוקיע ולהשמיץ בלבו את העושה הוא עוד מצדיקו? האם אין זה עומד בסתירה לכלל "הוכח תוכיח את עמיתך"? 

ג. עוד נרחיב בדרכים ובעצות המובילות את האדם להשגה מידה חשובה זו - להיות דן את כל אדם לכף זכות.

מהי הדבר שהכי קשה לקיים?...

אולם, לפני שנתחיל כדאי להביא מה שהגאון בעל האילת השחר שליט"א אמר בענין זה:

היה זה בעת שמסר שיעורו על מסכת שבת כשהגיע להמאמר (דף קכז.) "אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן: הכנסת אורחים, וביקור חולים, עיון תפילה, השכמת בית המדרש, המגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חבירו לכף זכות", ע"כ. 

שאל את הלומדים מקשיבי השיעור, אמרו אתם מהו הדבר שהכי קשה לקיים מכל הששה דברים הללו?

אחד מהנוכחים השיב: לדעתי הדבר הכי קשה מכל הוא - לדון את חבירו לכף זכות...

נענה בעל האילת השחר שליט"א ואמר - גם אני סבור כך.

הרי מזה שאין זה דבר קל לקיים בשל מה בכך. ואם לא נדע גדרו וחשיבותו ואיך צריכים לעבוד כדי להשיג מידה זו אז יהיה קשה להשיגה, ולכן נרחיב את הדיבור במידה זו של - לדון את חבירו לכף זכות.

ורק כדי לראות עד היכן החובה לדון לכף זכות מגיע בא וראה מה שאמר החוזה מלובלין זצ"ל שאפילו אחד שיש לו רוח הקודש ורואה ברוח הקודש שלו שחבירו עשה דבר לא טוב מכל מקום צריך גם כן לדונו לכף זכות!

הרי מזה שגם כשהענינים לא ניתנים לפרשם בקלות על צד הזכות, בכל זאת רובצת על האדם החיוב להשתדל לדונם לכף זכות. ורק כדי לשבר את האוזן נביא שתי עובדות כשי שנוכל לראות מהם עד היכן מגיע ענין זה של לדון לכף זכות.

האם אפשר למצוא צד זכות לתלמיד חכם שקרא מודעות בזויות?!...

בירושלים העתיקה ייסד הגאון רבי הירש מיכל שפירא זצ"ל כולל לתלמידי חכמים מופלגים בתורה ויראת שמים. 

אחד מאברכי הכולל היה הגאון רבי צבי הירש ויספיש זצ"ל. פעם חזר אחד מהבחורים באמצע הלילה מהישיבה וראה את רבי צבי הירש זצ"ל מעיין בלוח מודעות ושהה שם זמן מאעט, חשב אותו בחור איזה מודעה יש שם שרבי צבי הירש כל כך מעיין בה?...

לאחר שרבי צבי הירש זצ"ל הלך משם ניגש אותו בחור וראה רח"ל מודעה על נשף וריקודים שעתידה להתקיים למחרת בלילה...

אותו בחור לא מצא מקום לדונו לכף זכות, אבל מצד שני הרי לא יתכן שיהודי צדיק כמוהו יעיין בסוג מודעה כזאת.

למחרת לאחר תפילת ותיקין ניגש הבחור לרבי צבי הירש זצ"ל בחיל ורעדה ואמר לו: אתמול בלילה ראיתי אותך ולא יכול היה להמשיך, אמר לו רבי צבי הירש זצ"ל: אני יודע למה אתה מתכווין לכן אגיד לך פשר הדברים. חברי הכולל קיבלנו על עצמינו שאם יש איזה פירצה של צניעות, באותן שעות אנו לא אוכלים ולא שותים אלא יושבים ולומדים כדי לבטל את הסיטרא אחרא, ולכן אנו יוצאים מדי פעם באמצע הלילה כשאף אחד לא נמצא ברחוב, לראות את לוח המודעות כדי לדעת באיזה שעה תהיה הפירצה.

עגמת נפש בחינם...

בספר מידות והנהגות טובות מובא מעשה המלמד אותנו עד כמה שיש צורך לדון את השני לכף זכות וכל שכן כשמדובר על זוג צעיר שרק עתה התחתנו.

מעשה בחתן וכלה שקבעו לעצמם להקדים קצת את זמן הדלקת נרות, והנה בשבת הראשונה הכלה התמהמה מעט בהדלקת הנרות ונזכרה על ההסכם שהיה לה עם החתן להדליק קצת מוקדם יותר וכשנזכרה כבר עברו כמה דקות מזמן שקבעו ורצה מיד להדליק הנרות...

כשהגיע אצל הנרות ראתה שהחתן כבר הדליק הנרות... לא מצאה לנכון לשאול אותו על הנהגה זו אך נשברה לגמרי מהנהת בעלה החדש, האם בשביל כמה דקות שאיחרה "ידליק הוא את הנרות"?!... וישבה שבורה כל סעודת ליל השבע ברכות.

אמה של הכלה הרגישה בשברונה ונכנסה ללחץ ולחצה עליה שתגלה לה מצפונה ואכן הכלה סיפרה מהנהגת "בעלה החדש". האמה פרצה בבכי על התנהגות זו וסיפרה לבעלה כל הסיפור, אך אבי הכלה החליט לא לדבר עם החתן החדש על הנהגה זו, אבל היה שבור כל השבת מהנהגת החתן, לא הרגיש שום שמחה בכל השבע ברכות של השבת שעלו לו בדמים מרובים.

במוצאי שבת קודש ניגש לרב פיקח להתייעץ עמו מה לעשות ואיך להגיב על המעשה. אותו רב אמר שכל הסיפור נראה לו מוזר אחרי שאנו יודעים כמה כלה מכינה עצמה להדלקת נר שבת בפעם הראשונה והאיך יתכן שהחתן ינהג כך, ואמר לאבי הכלה שינסה לברר הדבר.

הלך הרב להחתן ושאלו על פשר התנהגותו... תפס החתן את ראשו ואמר לו איך קרה הדבר: "אני הכנתי את הנרות של השמן כההלכה שהבעל יכין את הנרות והדלקתי על מנת לכבותם, ופתאום דפקו בדלת וניגשתי לפתוח ואז חמי הגיע וישבתי עמו ושכחתי לכבות הנרות...

זו היא אחת מהדוגמאות המאלפות ביותר מה זה לדון את חבירו לכף זכות וגם כמה שרויחים מהנהגה זו.

התועלת ב"הוי דן את כל האדם לכף זכות"

יש לדעת שמלבד התועלת העצומה הנגרמת בעטיה של מידה זו, היא גם כן ראש ויסוד לכל מצוות שבין אדם לחבירו שעל ידה ניצול האדם מכמה עבירות חמורות, כגון לשון הרע, רכילות, שנאה, נקימה, נטירה וכיו"ב, עוד נכונו לו למתנהג במידה זו תועלות גדולות נוספות:

אמרו חז"ל במסכת שבת (דף קכז.): "אמר רב יהודה בר שילא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעולם הזה, והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: הכנסת אורחין, וביקור חולים, ועיון תפלה, והשכמת בית המדרש, והמגדל בניו לתלמוד תורה, והדן את חבירו לכף זכות".

עוד איתא שם בגמרא (שבת דף קכז:): "תנו רבנן: הדן חבירו לכף זכות דנין אותו לזכות".

ומובא בהרבה ספרים על פי דברי הגמרא הללו, שההנהגה של "הדן לכף זכות" היא עצה נפלאה כיצד יצא אדם זכאי בדין בראש השנה!

קיום "ואהבת לרעך כמוך" תלוי ב"הוי דן"

בספר יסוד ושורש העבודה קבע בפשטות שאי אפשר להגיע למדת אהבת ישראל ללא שירגיל קודם את עצמו לדון את חבירו לכף זכות.

וז"ל: "אך זה ברור ופשוט שאין אדם יכול לבא אל קיום מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך" על אמיתותה ועל תכליתה בשלימות ותמידיות, אם לא עמד על המדריגה של קיום מצות עשה זו ד"בצדק תשפוט עמיתך" עד תכליתה בשלימות ובתמידיות, כי המה תלויים ואחודים זה בזה. 

ולהבין זה הוא פשוט, דהיינו שרואה בחבירו שעשה איזה מעשה, או יצא מפיו איזה דיבור שלכאורה הוא נגד רצון הבורא יתברך, יש לדון אותו תיכף לכף זכות. ויחשוב במחשבתו בזה"ל: "הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה של בצדק תשפוט עמיתך", ויתאמץ התאמצות גדול במחשבתו למצוא לו איזה זכות במעשה או בדיבור ההוא, ואז כשהוא צדיק בעיניו בודאי יתאמץ לו גם כן לעשות רצונו באיזה ענינים שיהיה ביכלתו ולקיים בזה מצות עשה של ואהבת וכו'.

אך אם לא דן אותו לכף זכות על המעשה או על הדיבור ההוא, ומוחזק בעיניו בחזקת רשע, בודאי מאז והלאה לא יתאמץ בשבילו לעשות לו איזה טובה בכל יכלתו בעת הצטרכותו אז עובר גם כן על מצות עשה של ואהבת וגו' כנ"ל".

עוד כתב (שער א' פ"ז) בענין זה: "ותדעו נאמננה, שאי אפשר שיבוא האדם לתכלית העבודה השרשית והעיקרית, אם לא שירגיל את עצמו לקיים בתמידות שתי מצוות עשה כלליות שבתורתנו הקדושה: האחת מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך". והשניה התלויה בה, והיא מצות עשה של "בצדק תשפוט עמיתך", והיינו לדון את חבירו לכף זכות בכל ענין ובכל מעשה שיעשה חבירו, ואפילו שהזכות תהיה רחוקה מן השכל, ציוה הבורא יתברך לקרב את לבו דווקא לזכות, והיא תלויה ומחוברת למצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך".

"הדן לכף זכות" - בכלל "הבאת שלום"

ומאור עינינו - רש"י זצ"ל, פירש במסכת שבת (דף קכז:): "דן את חבירו לכף זכות - הוא בכלל הבאת שלום, דמתוך שהוא מכריעו לזכות, ואמר: לא חטא לי בזאת, אנוס היה, או לטובה נתכוון - יש שלום ביניהן".

ובוודאי על ידי שהאדם חי בשלום וביושר עם כל הסובב אותו, ולא רוכש לו אויבים ושונאים, ישיג מנוחת הנפש וישוב הדעת. והרי ידוע מה שכתוב במשנה (סוף מסכת עוקצין) שלא מצא הקב"ה כלי המחזיק ברכה אלא השלום, וממילא אם יש שלום שורה הברכה בכל מעשה ידיו, וזה מגיע לו על ידי שדן את חבירו לכף זכות.

 החובה לדון לכף זכות - את האדם, ולא את המעשה

אבל מה שצריכין אנו לבאר הוא - אם אמת שכל מעשה באשר הוא חייבים לדונו לזכות, אם כן לא ירחק הדבר שנושפע לשלילה ממעשים רעים. לדוגמא: כאשר נתקלים באדם מדבר שיחת חולין באמצע התפילה, ובכל זאת דנים אותו לכף זכות, הרי בכך סכנה רבה רובצת לפתחנו שהאיסור החמור יוקל בעינינו, וייעשה נוח להיכשל בו.

אבל הסבר הענין הוא כפי שמובא בשם הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, וכך אמר: יש להבדיל ולעשות חלוקה ברורה, החובה לדון לכף זכות מתייחסת ל"גברא", שלגביו יש להעלות כל מיני צדדים וכל טצדקי דאפשר שעל פיהם נוכל להבין פשר מעשהו וכך לא נפסול אותו לגמרי. אבל כשנשים מבטנו אל המעשה עצמו - אין שום מקום לדונו לזכות ולרחמים, וכשמבחינים בפטפוט באמצע התפילה עלינו לחשוב שמדובר במעשה רע וחמור מאוד.

וראיתי שכן כתב גם בספר מכתב מאליהו (ח"ד מכתב י') דאף שאת האדם צריך לדון לכף זכות, מכל מקום את עצם המעשה צריך לבחון בעין הביקורת, ואם ימצא בו צד רע, צריך לברר לעצמו פחיתותו וגנותו ע"ש.

והנה, גם בדברי החפץ חיים זצ"ל מצינו תירוץ לדבר זה שכתב (שמירת הלשון הלכות לשון הרע כלל ד ה"ג):

"אך יתחלק זה הדין לפרטים אחדים כמו שאבאר, דאם הוא איש בינוני כסתם איש ישראל שדרכו להשמר מחטא ונכשל בחטא רק לפעמים, ויש לתלות שעשה דבר זה שלא במתכוין, או שלא היה יודע שדבר זה אסור, או שהיה סבור שהוא חומרא ומידה טובה בעלמא שהכשרים נזהרים בזה, אזי אפילו רואהו כמה פעמים שעבר על זה, בודאי יש לתלות בזה ואסורים לגלותו, כדי שלא יהיה לבוז בעיני עמו ואפילו בעיני עצמו גם כן כדי לא יתבזה, ואסור לשנוא אותו עבור זה, דצריך לדונו לכף זכות, והוא מצות עשה דאורייתא של בצדק תשפוט עמיתך לכמה פוסקים".

מבואר מדבריו שעצם המעשה צריכים לדונו ולהכיר שהוא מעשה עבירה, מעשה רע, אמנם את הבן אדם צריכים לדון לכף זכות, שלא ידע שהדבר שעשה הוא אסור או שלא ידע שהוא מעשה רע וכדומה. וממילא על ידי הנהגה זו הוא לא יהיה מושפע לרעה כי הרי הוא מגנה את עצם המעשה ומתרחק ממנו וממילא לא ישפיע עליו לרעה. 

זו הדרך אשר נלך בה וכך לא תושפע נפשנו לרעה מדבר עוון!

"בצדק תשפוט עמיתך" מול "הוי דן"

וכתב בספר מערכי לב בענין זה, לכאורה ישנה סתירה בין מצות "בצדק תשפוט עמיתך" ממנה נלמד שיש לדון לכף זכות, לבין מצות "הוכח תוכיח את עמיתך", הגע בעצמך, אם לעולם כל מעשה שנתקל בו עליו לדונו לזכות אם כן התוכחה על מעשים רעים היכי משכחת לה? 

התירוץ הוא: אמנם בלבב פנימה אין לפסול שום אדם שאינו רשע, כי יש מקום לדונו לכף זכות, משום שההנהגה כלפי פנים האדם חייבת להיות כולה חסד, אך כלפי חוץ ינהג מולו ביד תקיפה, וייסר אותו בדברים על כי מרה פי ה'.

הוי דן את כל ה-אדם

וראיתי שמדקדקים בלשון המשנה באבות שאומרת "הוי דן את כל האדם לכף זכות", ולכאורה ראוי היה לומר "את כל אדם", מהו המכוון בכל "האדם"? 

אלא הביאור בזה הוא שכאשר באים לדון את המעשה, צריכים לסקור את "כל האדם" בשלימותו, מה מצבו האישי, איך הסביבה שלו, מה עובר על משפחתו וכיו"ב. רק כשמתקבלת תמונה שלימה וכללית על כל האדם, תהא סלולה הדרך לדונו לכף זכות.

זהירות שלדון לכף זכות לא יהיה נובע ממידותיו הרעות!

יש דבר חשוב שצריכים להזהר בה. הרבה פעמים אכן אנו מלמדים זכות על חבירינו אמנם זה נובע ממידות רעות אשר בקרבינו ולא נובע מאהבת ישראל, ונסביר את הדברים בעזרהשי"ת.

סיפר הגאון רבי מרדכי דרוק זצ"ל: זכורני שבאחד השבתות שהלכתי לדרוש בזכרו משה נתלווה אלי יהודי בדרך, וראינו חילול שבת רח"ל וצעקתי "שבת", אמר לי אותו יהודי: מה אתה רוצה מהם הם תינוקות שנשבו וצריך לדון אותם לכף זכות...

הגענו לזכרון משה וראינו יהודי אחד שהיה מאריך מאוד בתפילתו, אמר לי אותו יהודי על כך: זה סתם צביעות הכל צביעות!

אמרתי לו: למה את היהודי המחלל שבת אתה דן לכף זכות שהוא תינוק שנשבה, ואילו את היהודי המאריך בתפילתו אתה דן לכף חובה?...

אמרתי לעצמי שהחילוק פשוט, המחלל שבת לא מפריע לו כי הוא לא מתחרה איתו, ולכן לא איכפת לו לדון אותו לכף זכות, אך זה שמתפלל שמונה עשרה ארוך מתחרה איתו כי גם הוא מתפלל שמונה עשרה ולא מאריך כל כך, והוא אומר בליבו וכי יתכן שההוא צדיק יותר ממני? כי כל אחד שופט את חבירו עם נגיעות, ולפי הנגיעות שלו כך הוא דן את חבירו, וצריך להתרגל לדון תמיד לכף זכות ולהתעלות מהנגיעות האישיות.

דברים נפלאים מהגאון בעל הנודע ביהודה זצ"ל

ויש להביא סימוכין ליסוד זה מדברי אחד מגדולי האחרונים - הגאון בעל הנודע ביהודה זצ"ל.

בספרו צל"ח (מסכת סנהדרין דף כו.) מביא דבר נפלא וזת"ד: שלמה המלך ע"ה אמר (משלי יז, טו): "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שניהם". וראיתי בספר בינה לעתים שמדקדק: איזה דבר חכמה בא שלמה המלך ע"ה להשמיענו בזה הלא דבר פשוט הוא שתועבת ה' העושה רעות אלה. ועוד, הרי המילים "גם שינהם" נראות כמיותרות?!

ולכאורה יש לתמוה, למה קרא המלך שלמה ע"ה לזה "תעב" במה שמצדיק הרשע, הלא אמרו חכמינו ז"ל (אבות פ"א מ"ו) "הוי דן כל אדם לכף זכות", ואם זה שמצדיק הרשע הוא מהפך בזכותו לומר שאין כוונות מעשיו לרע או שלא ידע כי עושה רעה, אדרבה היא מידה טובה, ולמה קרא לזה תועב.

וכן במי שמרשיע את הצדיק, יש לומר ששמע עליו מהולכי רכיל שאמרו על צדיק זה כי ברע הוא, ואם שזה לא עשה כהוגן על שהאמין לדברי הרוכל, מכל מקום אינו ראוי לקנות לו בשם תועב, ויותר נאה לו לקראתו בשם פתי, כמו שכתוב (משלי יד, טו): "פתי יאמין לכל דבר"...

אלא - מבאר הצל"ח זצ"ל, שתמיהות אלו היו נכונות כל עוד היה הכתוב מדבר בשני אנשים שונים שהאחד מצדיק את הרשע והשני מרשיע את הצדיק, אבל כאשר שני מידות אלו נמצאים באדם אחד, שאותו האדם שמצדיק את הרשע ודן אותו לכף זכות, הוא גם שמרשיע את הצדיק, אדם כזה הוא תועבת ה'! שכן יש תביעה חמורה נגדו, ממה נפשך: אם דרכו לדון כל אדם לכף זכות, ולכן מצדיק את הרשע, אם כן מדוע מרשיע הוא את הצדיק. ואם דרכו של אדם זה להאמין לכל דבר ואינו מהפך בזכות אדם ולכן מרשיע את הצדיק, אם כן למה זה מצדיק את הרשע...

אלא על כרחך שזה מה שבא שלמה המלך ע"ה ללמדנו: "מצדיק רשע ומרשיע צדיק תועבת ה' גם שינהם". והיינו, כאשר שתי מידות אלו מצומדים יחדיו באדם אחד, זהו תועבת ה'!

וכמו שאמרנו תופעה זו נובעת ממידות רעות שיש להאדם בקרבו, ולכן כמה מן הצורך הוא לא לרמות את עצמנו ולדעת שהענין לדון לכף זכות הוא כלפי כל אדם ולא רק מתי שנוח לנו לדונו לכף זכות בגלל איזה נגיע אישית שיש לנו.

עצות ודרכים המובילות את האדם לדון לכף זכות

אחרי שנוכחנו לדעת את מעלתה הגדולה של מידה זו להיות דן את חבירו לכף זכות וראינו גם את כל המעלות הנפלאות העצומות שמשיגים עם הנהגה זו מצאני לנכון להביא כמה עצות ודרכים המובילות את האדם להגיע להיות - דן לכף זכות.

צריכים לעמול ולהתייגע כדי למצוא זכות על חבירינו!

היעב"ץ זצ"ל כותב בספרו מגדל עוז שהרוצה לזכות במידה טובה זו, לדון חבירו לכף זכות, צריך להזהר שלא יהא נמהר לחתוך את הדין על חבירו, כי מצינו גדולי עולם שנכשלו בכך... ואם כן על אחת כמה וכמה אנו, חסרי מדע וקצרי הבנה, כמה צריכים אנו לעיין בעיון עמוק ורחב ובישוב הדעת על מעשי איש ופקודתו קודם שנחליטהו ונוציא כאור משפטו.

ויש לדעת שלא תמיד דבר קל הוא למצוא זכות על חבירינו כי לפעמים צריכים להתייגע כדי שנוכל לחפש איזה זכות על הנהגתם.

וכמו שאמר האדמו"ר מבעלזא זצ"ל כששאלו אותו כיצד הוא מסוגל להראות אותות חיבה לכל יהודי באשר הוא, לרבות את אלה שקשה להיות בקרבתם, וענה: מה עושים כשיש לכם רמב"ם מוקשה? הלא אתם מתייגעים ליישבו. אם כן, הוא הדין כשיש "יהודי מוקשה", יש להתייגע כדי לתרצו...

ובעינן זה כבר המשיל הגאון רבי דב יפה שליט"א לאדם המחפש חפץ יקר שאבד לו, תחילה מחפשו במקומות שהחפץ עשוי להימצא שם. אחר כך מחפש גם במקומות שאין הסברה נותנת נותנת שהחפץ נמצא שם. בשלב מאוחר יותר, חוזר המאבד ומחפש אפילו כמה פעמים במקומות שכבר חיפש, ואף על פי שברור לו שכבר חיפש שם, ומצד ההגיון אין אין כל סיכוי למצוא שם את החפץ האבוד, מכל מקום, מתוך תשוקתו למצוא את האבידה הוא נתלה אפילו באפשרות בלתי סבירה, וחושב שמא בכל זאת לא חיפש יפה.

וכמו כן בענינו אילו היינו רוצים באמת לחפש עליהם זכות היינו צריכים לחפש ולחפש עד שמוצאים איך ללמד עליו זכות, ואפילו על דרך רחוקה.

לשם מה נברא בעולם "שכל עקום"?

ומפי הסבא מקלם זצ"ל נמסר, ששאל הרי כל בריאה שישנה בעולם נבראה למטרה וצורך כל שהוא, לשם מה ולאיזה תכלית נברא ה"שכל העקום", הרי מדרכו לעוות כל דבר ישר? 

ענה הסבא זצ"ל: שכל עקום נברא כדי שיהא ביד אדם כלים לדון את הזולת לכף זכות! כי פעמים שצריכים לעקם את השכל כדי למצוא צד זכות רחוק, אשר אינו מתגלה בשימוש ב"שכל הישר"!

הדרך להגיע להיות "דן לכף זכות" במשנתו של הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל

נביא כמה אמרות שיצו מפיו של הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל העוזרות לנו להשיג מעלה זו של להיות דן לכף זכות.

"אם האנשים היו מבינים שלשני יש יצר הרע ולא את הכל עושה מרצונו, לא היה להם כל כך הרבה טענות על השני והיה להם יותר קל לדון אותו לכף זכות".

עוד עצה נמצא בכתבי רבינו זצ"ל שכתב בזה הלשון: דבר זה ידוע ומפורסם שמעשיית טוב לשני לא הפסיד אדם מעולם, ולהתחזק בדבר זה כדאי לדעת ולזכור שבנוסף לדעתו ישנם דעות ומחשבות של אחרים גם כן, ועל אף שפעמים ראית דעתו של השני עקומה בתכלית, אבל לפי דרכו של השני הסברה ישרה היא, ובידיעת דבר זה משתנה כל המחשבה על הזולת, ועל ידי זה משתנית גם כן כל צורת חייו של האדם.

מבואר מזה שכדי שנוכל לדון את השני לזכות צריכים לדעת שגם לו יש מחשבות ורצונות ולפי דעתו הוא פועל בצדק, ולכן העבודה היא לדעת לחפש בתוך תוכו של רצונותיו.

ובאחד השיעורים אמר רבינו זצ"ל משל מעולם הרפואה בענין זה: ידוע שבעולם הרפואה היום עושים לחולי לב פעולה הנקראת "צינתור" והיא על ידי שמכניסים לתוך הגוף חוט מיוחד עם עין חשמלית, ואפשר להביט על ידה לתוך לבו של האדם היאך מתפקד הלב ומה מתרחש שם. וכך אנחנו צריכים גם לנהוג כל אחד עם חבירו להכניס לתוכו חוט ולצרף לזה עין ולראות על המסך את כל המתרחש עמו ורק אז לדון את מעשיו, ואמנם אין הדבר קל אבל כאשר מתאמנים בזה רואים שאפשר לעשות זאת בקלות רבה.

נשים עם בפני עצמם הם!

ואם כלפי כל אדם צריכים לדעת שגם לו יש את הדעות שלו ואת המחשבות שלו וממילא אי אפשר לבוא לדונו לכף חובה כי הרי לפי דעתו הוא עושה דבר כהוגן, כל שכן וק"ו שכלפי אשתו האדם חייב לדונה לכף זכות!

וכמו שהיה אומר הגאון רבי אביגדור מילר זצ"ל (שערי אורה ח"ב עמ' קכו) שבאמת אי אפשר כלל שהאדם ידון את אשתו לכף חובה, כי כבר אמרו חז"ל במסכת שבת (דף סב.) "נשים עם בפני עצמם הם", והיינו בטבעיים שלהן, והבנה שלהן, וגם בכל הילוך החיים שלהן. ואם מוצאים אנו שיש חילוק בהנהגה בן עדות שונות וחוגים שונים, כמו למשל בין חסידים לליטאים וכדומה, הלא יותר גדול החילוק בין איש ואשתו.

ועל כן, בודאי שיש לדון לכף זכות לאשתו תמיד, כי כשאתה בא לדון אותה, הלא בודאי כי יש דברים רבים שמעורבים בקביעת מצבה, אשר האיש אינו מכיר אותן כלל וממילא לא שייך לדון אותה לחובה. 

לימוד המוסר מחולל מהפכה בלב הלומד

עוד מהעצות היותר פשוטות ומועילות הוא - ללמוד מוסר כל יום! כי כשהאדם לומד מוסר לומד לראות את הצד הטוב של חבירו. 

וכבר העיד על עצמו הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל כדברים האלה ואמר: "כשהתחלתי ללמוד מוסר רגזתי על העולם ולא על עצמי. בהמשך, רגזתי על עצמי, ולבסוף, רגזתי רק על עצמי, ואילו את העולם דנתי לכף זכות".

"עין טובה" מעיקרי הדברים לקניית מבט של זכות על חבירו

עוד יש לומר שאחד מעיקרי הדברים לקניית מבט של זכות היא לעבוד על מידת "עין טובה" - להרגיל עצמו לראות טוב בכל דבר, ולרצות שיהיה טוב לכולם. באמצעות עין טובה אדם מקבל את המבט הנכון והאמיתי על כל יהודי.

אמנם אין זה מהדברים הקלים להשיג אבל בודאי כדאי לעשות מאמץ להשיג מידה זו של עין טובה, כי על ידה יוכל לבוא לדון את חבירו לכף זכות. וכבר סיפרו על הגאון בעל חידושי הרי"ם זצ"ל שעבד על מידת עין טובה במשך שבע שנים!

המאמין שהכל מהשמים יוכל לדון לכף זכות

עוד דרך מצינו כדי להגיע לדון לכף זכות והיא באמצעות חיזוק באמונה. כי אם פלוני פגע בו, יתחזק באמונתו שהפגיעה היא מהקב"ה ואותו פלוני הוא רק שליח, וגם עליו לדעת שאותה פגיעה מגיעה בהשגחה פרטים והגם שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ואם כן עליו להאמין ש"פגיעה" זו היא לטובתו, ובכך יקל עלין לדון את חבירו לכף זכות שהרי אין לו משהו אישי נגדו.

כל הפוסל במומו פוסל...

עוד יש דרך כדי להשיג מידה זו להיות דן את חבירו לכף זכות, על ידי שהאדם יתבונן וידע שאם הוא מוצא פסול אצל חבירו, מן הסתם אותו פסול נמצא גם בו, והיא הסיבה שהוא מצא הפסול אצל חבירו. וכמו שפסק הרמב"ם זצ"ל (הלכות איסורי ביאה פי"ט הי"ז) וז"ל: וכל הפוסל את אחרים תמיד כגון שנותן שמץ במשפחות או ביחידים ואומר עליהם שהם ממזרים, חוששים לו שמא ממזר הוא. ואם אמר להן שהם עבדים, חוששין לו שמא עבד הוא. שכל הפוסל במומו פוסל.

מכאן הסיק המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל (עלי שור ח"א עמ' קסג) ואמר: בודאי לא ידע הפוסל הזה על מומו, כי אילו ידע וזכר אותו, היה נמנע מלהזכירו על אחרים בכדי שלא יתגלה קלונו הוא. או שלא ידע מעולם או ששכח לגמרי את מומו, אבל בסתר הלב, בשכבות העמוקות בנפשו לא נשכח המום.

ולכן אם נתגלה בזה נטיה פנימית, להקרין ליקויים ורגשות נפשיים על אחרים, אי לזאת, עלינו להתיחס בבקורת וחשד אל כל המשפטים השליליים שאנו חורצים על מה שמחוצה לנו, כי יתכן שהשלילה הזאת פנימית היא ונעוצה בסתרי שכבות נפשנו...

ועל דרך זו הביא בספר שיחות התחזקות לפרש בדרך דרש את הנאמר במשנה במסכת נגעים (פ"ב מ"ה) "כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו" שהכונה היא - "כל הנגעים שאדם רואה חוץ", כלומר כל החסרונות שהאדם רואה אצל אחרים, "מנגעי עצמו" - הם נובעים מכך שיש בו חסרונות אלו...

ולכן לפני שהולכים לדון את חבירינו לכף חובה נתבונן קודם כל בעצמנו, אם אינה נמצא אותה תכונה רעה או אותו פסול אצלנו גם כן, שאז במקום לחייב את חבירינו עלינו לעבוד על עצמנו.

הרצון לדון לכף זכות יביא את הביצוע המעשי

ובעצם, כשאחד עובד על עצמו ומשריש בתוכו הרצון להיות דן את חבירו לכף זכות, זה גופה יביא אותו שכל מה שיראה אצל חבירו ירצה לדונו לזכות. וכמו שמצינו בזה רעיון מהסבא מקלם זצ"ל.

הגאון בעל המכתב מאליהו זצ"ל הביא יסוד בשם הסבא מקלם זצ"ל: לכל מחשבה של האדם קודמות הנגיעות האישיות שלו, המושכות ותופסות אותו לכיוון מחשבה זה. כגון: כאשר ה"כובען" מביט על סביבתו, הוא מתמקד במבט ראשון בכובע שעל ראש האדם שמולו ובוחן אותו בעיניים בוחנות, וכן ה"סנדלר" עיניו צדות במבט ראשון את נעליהם של האנשים שסביבו, וזאת משום שלגבי ענין זה יש לו את הנגיעות האישיות.

כך גם אם יהא לאדם הרצון להגדיל בקרבו את שאיפת לימוד זכות על הזולת, עצם הרצון והדחף הזה ימשוך אותו שכל מחשבה שתעלה בלבו ראשיתה יהיה למצוא וללמוד זכות, לראות בכל אדם את נקודות הזכות שבו ולפרש את מעשיו באור חיובי.

וזוהי עוד דרך שמצינו לנכון להזכיר בכדי שהאדם יוכל להגיע ביותר קלות להיות איש הדן את השני לכף זכות.

גם במעשה החמור ביותר ישנם צדדי זכות

מקובל בפי כל הסיפור על סנגורם של ישראל רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל: צום ט' באב היה אותו יום, בעוד הוא הולך ברחובה של עיר מבחין הוא ביהודי שהיה אוכל ושותה כרגיל, פנה אליו רבי לוי יצחק זצ"ל: "בני, בוודאי ששכחת שתשעה באב היום", לא רבינו! השיב היהודי, זוכר אני היטב את התאריך. 

שאלו שוב: אולי לא קרית ולא שנית ואינך יודע שבתשעה באב אסור לאכול? הוא ענה בנחרצות, יודע אני היטב את ההלכה. רבי לוי יצחק זצ"ל לא הרפה, אם כן כנראה חלוש אתה, והרופאים אסרו עליך להתענות, היהודי השיב בעזות: ח"ו בריא ושלם אני. 

נשא רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל עיניו למרום ואמר: רבונו של עולם: ראה עד היכן מגעת מדת האמת של היהודי, נוח לו לעשות את עצמו רשע, ובלבד שלא יוציא דבר שקר מפיו!...

החתונה שנערכה באולם היוקרתי...

פעמים שהדרך לדון לכף זכות מצריכה חשיבה מקורית במיוחד, יעיד על כך הסיפור הבא:

מעשה באברך שעמד לפני נישואי בתו, ובני הקהילה אספו כסף כדי לתמכו ולסעדו. בהגיע יום החתונה הגיעו לאולם וראהו מסודר בפאר רב, החולחנות היו ערוכים בכלים מפוארים, באולם יקר ביותר...

בפליאתם החלו לרנן באמרם, האם לשם כך קבצנו כספי צדקה?!...

משעבר חודש ימים הבחין האברך שפני חבריו אינם כמו פעם, והבין שיש בלבם תרעומת עליו, ניגש לרב הקהילה ואמר לו, לפני חודשיים כשחשבנו היכן לערוך את החתונה, הגענו למסקנה שברשות בעל אולם זה נמצא אולם קטן ומוזנח מתחת לפני הקרקע והוא הזול ביותר, ובאנו להזמינו, כשראה בעל האולם את שמי, שאלני אם אני בנו של פלוני, השבתי בחיוב ומיד קפץ ממקומו ונשקני על ראשי, ואמר לי שאבי הצילו מידי הגרמנים ימ"ש, ותמיד חיפש דרך להכיר לו תודה, והנה באה לידו ההזדמנות והוא נותן לי את האולם המפואר ביותר עם הכלים החדשים ללא תשלום, ולא הועילו כל התחנונים. 

סיפור זה מאלפנו בינה, עד היכן יש לאמץ את המחשבה בכיוונים לא צפויים, בכדי לדון תמיד לכף זכות.

לימוד זכות על אדם שפל

נסיים עם מעשה שאירע עם הכהן הגדול מאחיו רבינו בעל החפץ חיים זצ"ל (ראה חפץ חיים החדש עה"ת פ' קדושים עמ' קיב):

בעת שהותו בוורשה צעד רבינו אל בית הכנסת המקומי, באמצע דרכו עצר אותו יהודי והוציא מכיסו שטר בן חמשה רובלים וביקש עודף, באומרו שחייב הוא לרבינו רובל עבור ספרים שרכש ממנו.

ענהו רבינו זצ"ל שאינו זכור חוב זה, ובאם רצונו בכל אופן להחזיר את החוב יפנה במטותא לחתנו, כי הוא זה המנהל כל עניני הוצאת ומכירת הספרים.

לשמע הדברים הודה הלה שאכן בדה את דבר החוב מלבו, וכל כוונתו היא להעניק לרבינו מתנה בת רובל.

הודה לו רבינו זצ"ל על המחווה, אך הבהיר שאינו נוהג לקבל מתנות...

אם כך, אמר, מבקש הוא לתרום רובל זה לישיבה.

לכך ניאות רבינו זצ"ל, והוציא את ארנקו מכיסו על מנת להחזיר לו עודף, הלה שלא היה אלא גנב ערמומי המתין לרגע זה, חטף את הארנק ונמלט עם כל תכולתו - ארבע מאות רובלים שהיו מיועדים לצורך הדפסת הספרים!

ביקשו הנוכחים לרדוף אחריו ולתפסו, אך רבינו זצ"ל הפציר בהם שלא יעשו כן. מי יודע האם אינו זקוק לכסף, אולי יש לו בת בוגרת להשיא וכיו"ב...

למדנו אפוא שאפילו גנב שפל, החפץ חיים זצ"ל ראה צורך לדונו לכף זכות! 

ונשימה הדבר אור לנתיבותינו להיזהר לדון תמיד לכף זכות, ובזה נזכה לתקן את החטא שגרם את חורבן בית מקדשינו ובזה נוכל לראות בקרוב בבנין הבית במהרה בימינו אמן.

 - - - חלק ב' של הדרשה, מהנ"ל, פרק: ''סיבת החורבן - על שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית!' (עמודים פג-צו) - - - .

סיבת החורבן – על שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית

הגמרא במסכת שבת (דף קיט:) אומרת: אמר ר' אבהו: לא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית.

למה נחרב הבית על ביטול קיום מצות עשה?...

ויש לעיין למה נחרב הבית על שביטלו קריאת שמע של שחרית וערבית הרי סוף סוף זה רק ביטול קיום מצות עשה של קריאת שמע, ולמה אם כן מגיע עונש על זה שיחרב הבית. בשלמא על חייבי כריתות ומיתות בית דין אפשר להענש בחורבן ירושלים, אבל למה נענשו על ביטול מצות עשה של קריאת שמע?

אמנם אחרי העיון נראה שלא קשה מידי. ונבאר את הדברים בהקדם דברי החינוך (מצוה תכ) שביאר שורש המצוה של קריאת שמע שחרית וערבית וז"ל: משרשי המצוה, שרצה השם לזכות עמו שיקבלו עליהם מלכותו ויחודו בכל יום ולילה כל הימים שהם חיים, כי בהיות האדם בעל חומר נפתה אחרי הבלי העולם ונמשך לתאוותיו, צריך על כל פנים זכרון תמידי במלכות שמים לשמרו מן החטא, על כן היה מחסדו לזכותנו, וצונו לזכרו שני העיתים האלה בקבע ובכונה גמורה, אחת ביום להועיל לכל מעשינו שביום, כי בהיות האדם זוכר בבוקר אחדות השם ומלכותו וכי השגחתו ויכלתו על הכל, ויתן אל לבו כי עיניו פקוחות על כל דרכיו וכל צעדיו יספור לא יתעלם ממנו דבר מכל דבריו, ולא יוכל ממנו להחביא אחת מכל מחשבותיו, הלא יהיה לו למשמר מחשבתו זאת והודאת פיו בדבר הזה כל היום ההוא, ויהיה לו הודאת הלילה בזה גם כן למשמר כל הלילה. עכ"ל.

ומבואר מדבריו, שעל ידי שקוראים קריאת שמע פעמים ביום, מקבלים אנו בזה עול מלכותו יתברך, ומכירים שהקב"ה מביט עלינו בכל עת ובכל זמן, וזה שומר אותנו מלחטוא, ולכן צריכים לקרוא פעם אחת ביום כדי שנשמור את כל היום בלי עבירות, ופעם אחת בלילה כדי שנשמור את כל הלילה בלי לחטוא.

כוחה של פרשת קריאת שמע

ויש להוסיף על זה מה שהביא בספר מנורת המאור (נר השלישי כלל ג' ח"א פ"ו) מהמדרש שכתוב: למה התקינו קריאת שמע שחרית וערבית? לפי שאמר הקב"ה לישראל: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח), וחזר ואמר "ששת ימים תעשה מלאכה" (שמות לה, ב), היאך יתקיימו שני מקראות הללו? לפיכך תיקן להם קריאת שמע שחרית וערבית, שכל הקורא אותה כאילו קורא כל התורה.

משל למלך שנתן לבנו שדות הרבה, והיה יגע בעבודתם, כיון שראה המלך שהיה יגע בהן, תיקן לו כרם אחד והביא כל מעדני עולם ושתל בו. כך הקב"ה נתן לישראל תורה נביאים וכתובים, אמר: כל מי שמתיגע בהן אין קץ למתן שכרו, וכל מי שאין יכול להתייגע בהן דיו שיקרא קריאת שמע שחרית וערבית.

ובספר צרור המור (פ' ואתחנן) כתב שזה ידוע שפרשה זו של שמע ישראל כוללת בתוכה את כל התורה כולה, בסוד עשרת הדברים, ולפי שכוללת כל התורה כולה, יש בה סוד הייחוד וסודות גדולים, ולפי שראה השם אורך הגלות וגודל הצרות עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל, רצה לתת להם פרשה קטנה שרוב גופי התורה תלויין בה. ע"ש שמאריך בענין זה דברים נפלאים ואח"כ אומר: והמייחד שמו של הקב"ה בזה הפסוק, הוא כקורא כל התורה כולה.

יוצא לפי זה, שבפרשת קריאת שמע כלולה כל התורה כולה, ואם כן, ברגע שקוראים קריאת שמע ומקבלים עול מלכות שמים עלינו, מונח באותה קריאה גם הציווי של השם יתברך שאמר לא לעבוד עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, שנאת חינם, חילול שבת וכו' וכמבואר בפסוקים.

ואם כן, יוצא לנו שמה שלא קראו קריאת שמע שחרית וערבית ולא קיבלו עליהם עול מלכות שמים, זה הביא אותם לעבור על כל העבירות שבתורה ולבטל הרבה מצוות, ולכן חרבה ירושלים. ועל פי זה צריכים לומר, שמה שאמרה הגמרא שלא חרבה ירושלים אלא בשביל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית, הוא משום שזה היה שורש ירידתם, שמשום זה ירדו ברוחניות וחטאו כל מיני חטאים ולכן חרבה ירושלים.

חורבן הבית היה על פי ההנהגה של מידה כנגד מידה

ובעצם, יש בזה הנהגה של "מידה כנגד מידה", שהרי הגמרא במסכת ברכות (דף ו.) אומרת: אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם שנאמר ( דברים ו, ד) "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דה"י-א יז, כא) "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

ונראה לומר שהכונה היא, כמו שאנו מיחדים שמו יתברך על ידי קריאת שמע, כמו כן הוא מאחד אותנו, וזה היה בזמן שבית המקדש היה קיים שכל כלל ישראל היו במקום אחד, אבל אם אנו ביטלנו קריאת שמע של שחרית וערבית, כלומר, שלא ייחדנו את שמו הגדול, לכן במידה כנגד מידה הוא פיזר אותנו בין הגויים, וזה על ידי שהיה חורבן הבית שגלינו מארצינו ונתרחקנו מעל אדמתינו.

עוד דרך להבין למה נחרב הבית בגלל שביטלו קריאת שמע שחרית וערבית, אפשר להבין על פי דברי היערות דבש זצ"ל (דרוש ה) שכתב שלהשמר מעבירה צריך קריאת שמע, דהיינו למסור נפשו לה' ולהיות נהרג על קדושתו ולא יחוס על עצמו ובניו בשביל קדושת המקום וקדושת שמו יתברך. וכאשר זה יהיה תמיד רגיל אצלו וחקוק במחשבתו, לא יהיה כח ביד יצר הרע להתגבר עליו לפתותו לעבור רצון קונו לשום סיבה מה שתהיה שיתן בתוך לבו לפתות אותו, כיון שחקוק בלבו להיות מוסר כל נפשו וגופו וקניניו עבור השם ותורתו, ואיך בשביל שום דבר יעשה הרע בעיני השם. עכת"ד.

ובעצם זה גמרא מפורשת במסכת ברכות (דף ה.) שאומרת: אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר (תהלים ד, ה) "רגזו ואל תחטאו", אם נצחו מוטב, ואם לאו, יעסוק בתורה שנאמר (שם) "אמרו בלבבכם", אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר (שם) "על משכבכם". ומבואר שעל ידי שקוראים קריאת שמע יש כח שנמשך מזה כדי להשמר מהיצר הרע, ולכן נראה שאם ביטלו קריאת שמע שחרית וערבית וזלזלו בענין זה, אז הקב"ה החריב את הבית ועל ידי זה הסיר את השראת שכינתו משם וממילא יותר קשה להשמר מהיצר הרע, וזהו גם מידה כנגד מידה.

הקורא קריאת שמע שלא בזמנה דומה למי שתוקע בשופר בליל פסח...

אחרי שראינו את חשיבות הענין של קבלת עול מלכות שמים שבאה מהקריאת שמע בשחרית וערבית, נראה להרחיב הדיבור על זה, ולהראות את חשיבות הענין של קריאת שמע והשכמת הבוקר, כי הרי מה שלא משכימים בבוקר זה עיקר הסיבה שנפסדת מאיתנו מצות קריאת שמע, כי זמנה עובר, והרי כתב הגאון רבי חייים מוולוז'ין זצ"ל בספרו נפש החיים (פרקים פרק ד') שמי שאינו מקפיד לומר קריאת שמע במועדו ובזמנו, דומה למי שתוקע שופר בליל הראשון של פסח, ואוכל כזית מצה בראש השנה, ומתענה בערב יום הכיפורים וביום הכיפורים נוטל לולב במקום מצות עינוי...

האם עולה על הדעת שזה יחשב למצוה?!

משלו של החפץ חיים זצ"ל

וכבר המשיל בענין זה החפץ חיים זצ"ל משל למה הדבר דומה: לכפרי אחד שנולדה לו בת ומיד החל לדאוג לצבור כסף לנדוניתה. היה אפוא קובץ על יד, ומשהיה מזדמן לו שטר כסף חדש ויפה היה מטמינו למטרה זו, שכן ידע כי יהיה עליו להחזיק את השטרות לזמן מרובה והיה חשש שלא יפסדו.

סוף סוף הגיעה בתו לעת דודים, עמד והוציא את מטמון השטרות והתחיל מסובב על החנויות כדי לקנות לבת צרכי הנשואין, ברם למרבה תמהונו סרבו הסוחרים לקבל את שטרותיו.

נמלך בלבו והלך לבנק ממלכתי לפרוט את השטרות. משבא לבנק, התיצב בתור ובנתים הסתכל כיצד הפקידים מטפלים בלקוחות שעמדו בתור לפניו.

ראה והנה אנשים מפקידים או מחליפים שטרות כסף, שמהם רבים בלויים ומטושטשים ומהם גם קרועים לשנים. אמנם הפקידים גערו באנשים אלה על שלא השגיחו כראוי על שטרות המלוכה, אבל למעשה, לאחר שבדקו את קרעי השטרות ומצאום מתאימים, הדביקום יחד וקבלו אותם בערכם הנקוב.

חשה הכפרי בלבו: אם שטרות קרועים ובלויים אלה מתקבלים, על אחת כמה וכמה השטרות שלי שהם חדשים ושלמים, בודאי שיתקבלו, ברם לתדהמתו, משהגיש את השטרות להפקיד, החזירם הלה מיד לידיו בסרוב.

התחיל הכפרי מוחה וצועק: את השטרות הבלויים והקרועים קבלתם, ואילו את שטרותי השלמים והיפים הנכם מסרבים לקבל?! מה פסול מצאתם בהם?

השיבו לו: שטרותיך אם כי שלמים ויפים הם, אבל כבר עבר זמנם והמלכות פסלתם, ואילו שטרותיהם של האחרים, אם כי בלו ונטשטשו מרוב שימוש, אבל זמנם לא עבר ובתקפם הם עומדים...

והנמשל מובן מאליו...

למה הש"ס מתחיל במצוה של קריאת שמע דוקא?...

ונתחיל עם החשיבות של קריאת שמע עצמה.

הנה צריך ביאור למה התחיל רבינו הקדוש את הש"ס בענין קריאת שמע דוקא, הרי יש עוד הרבה מצוות שיכל להתחיל מהם. 

הרבה טעמים נאמרו על זה, אבל נביא את פירושו של הריא"ז זצ"ל (מובא בשלטי הגבורים) שכתב, שמסכת ברכות אינה קשורה לסדר זרעים, והיא נמצאת בה מתוך רצון לפתוח בה את סדר המשנה: "ראשית חכמה יראת ה'", על כן סדרו רבותינו הקדושים להתחיל סדר המשנה ביחודו של הקב"ה, ואמרו שחייב אדם לקרוא קריאת שמע לייחד שמו של הקב"ה, ולקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה ומצוות ערב ובוקר, שנאמר "ובשכבך ובקומך".

וכן ראיתי שהגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל אמר שהיו צריכים להתחיל דוקא בהלכה זו של קריאת שמע כי זו היא הקדמה נצרכת לתורה. כי כשיהודי קורא שמע ישראל ובקריאתו משמיע לאזניו מה שקורא ומאזין בלבו לקול הקריאה הקוראת אליו "שמע ישראל", הרי מיד מתמלאת לבו תשוקה ואהבה לקבלת עול מלכותו להיות מצווה ועושה, ולבו נכסף ללימוד התורה.

ויש להוסיף את דברי הגמרא במסכת ברכות (דף יג.) שאומרת: למה קדמה "שמע" ל"והיה אם שמוע", אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואח"כ יקבל עליו עול מצוות.

חומר של מי שאינו קורא קריאת שמע אפילו יום אחד בלבד!

הגמרא במסכת ברכות (דף סג:) אומרת: אמר ר' תנחום בריה דרבי חייא איש כפר עכו. תדע שהרי אדם קורא קריאת שמע שחרית וערבית וערב אחד אינו קורא דומה כמי שלא קרא קריאת שמע מעולם.

מי שביטל פעם אחת מצות קריאת שמע הוי "מעוות לא יוכל לתקון"

לימוד נפלא לומדים מהגמרא במסכת חגיגה (דף ט:): הגמרא מביאה על הא דכתיב בקהלת (א, טו) "מעוות לא יוכל לתקון", ודורשת הגמרא על זה: זה שביטל קריאת שמע של שחרית או קריאת שמע של ערבית.

ולכאורה צריך ביאור, אמאי נקטה הגמרא דוקא עבירה זו דהלא, גם מי שסיפר לשון הרע או חילל שבת או עבר על כל שאר עבירה, הרי הוא בבחינת "אינו יכול לתקון" ואם כן למה נקטו דוקא מצות קריאת שמע?

ותירץ על זה הגאון רבי משולם דוד סאלאווייציק שליט"א, שצריכים לומר, דעל כל העבירות הרי אם עשה תשובה כהלכתה "זדונות נעשות לו כזכיות" כמבואר במסכת יומא (דף פו:), ואם כן הרי זה בבחינה "יכול לתקון", משא"כ במי שלא קרא קריאת שמע בזמנה, אין בכח התשובה שעושה לאחר מכן, ליצור מצב כאילו קרא את קריאת שמע בזמנה, ולכן מקרי "מעוות לא יוכל לתקון".

וראיתי בספר האר עינינו (על מסכת ברכות דף כו.) שהביא משמיה דגברא רבא שאמר שתשובה דומה לכביסה שמנקה בגד מלוכלך אבל אינה תופרת כפתורים חסרים...

ולכן היה אומר החפץ חיים זצ"ל, שחייב האדם להתאמץ בעשיית מצוה עוד ביתר זהירות אשר בבריחתו מן העבירה, שכן לעבירה מועילה תשובה, או עונש, למחות את העוון כאילו לא נעשה מעודו, בעוד שלהשלים פגמה של מצוה אין תשובה מועילה ולעולם המצוה בפגימתה עומדת, כי הרי לביטול קיום מצות עשה אין בכוחה של תשובה להחשיבה כאילו נעשתה.

וזהו כונת הגמרא שאומרת שהמבטל קריאת שמע זהו "מעוות לא יוכל לתקון".

ובעצם, אינו רק דבר שלא קיים, אלא שיש על זה גם עונש, וכמו שכתוב בזוהר הקדוש (פ' בלק דף קפו.): כל מי שאינו קורא קריאת שמע בזמנו, הוא בנדוי כל אותו היום!

למה שינה של שחרית היא מהדברים שמוציאים את האדם מן העולם...

וכן במשנה באבות (פ"ג מ"י) כתוב: רבי דוסא בן הרכינס אומר: שינה של שחרית, ויין של צהרים, ושיחת הילדים, וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ, מוציאין את האדם מן העולם. ובפירוש הרע"ב כתב שהכונה של "שינה של שחרית" היא, שהולך וישן עד שעונת קריאת שמע עוברת.

קריאת שמע רישומה ניכר במשך כל היום

ובענין זה ראיתי בהקדמת הספר "אגלי טל" מה שהביא הגאון רבי אברהם בורנשטיין זצ"ל מסוכטשוב בשם האריז"ל, שקריאת שמע של שחרית רישומה ניכר כל היום, ולכן אין צריך לומר קריאת שמע בתפילת מנחה, ולכן כשמקבלין עול מלכות שמים בשחרית אף שאח"כ אין מחשבתו בזה מ"מ נשאר בו רושם קבלת עול מלכות שמים כל היום.

מעשה עם ראש ישיבת מנצ'סטר הגאון רבי יהודה זאב סגל זצ"ל

ולפי דברים אלו מובן היטב מה שאמר הגאון רבי יהודה זאב סגל זצ"ל ראש ישיבת מנצ'סטר, כשנכנס פעם לחדר בפנימיה של הישיבה, וראה שם בחור ישן, והיה זה כמה דקות לפני סוף זמן קריאת שמע, והוא לא העיר את הבחור.

בשעה אחת עשרה כשנכנס הבחור לישיבה, קרא לו ראש הישיבה זצ"ל ואמר לו: "יש לך לב חזק", ולא הוסיף.

הלך הבחור והתישב במקומו והתחיל לחשוב על דברי ראש הישיבה, האם זו היתה ברכה, או חידה... למה הוא התכוון. חזר אל ראש הישיבה ושאל אותו: כבוד הרב, מה כונת דבריך?

ענה לו ראש הישיבה זצ"ל: כשהייתי בחדר שלך וראיתי אותך ישן שנת ישרים חמש דקות לפני סוף זמן קריאת שמע, חשבתי שאם תתעורר ותראה כי עבר הזמן, בטוח שתתעלף. בסוף אני רואה שהגעת לשיעור כרגיל, כלומר שהכל עבר בשלום, הבנתי שכנראה יש לך לב חזק...

ובאמת, שהגדולים שמבינים על מה מדובר, מאוד מפחדים להפסיד זמן קריאת שמע. וכן מסופר על המשגיח דקמניץ הגאון רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, שפעם אחת התעורר באמצע הלילה והיה מאוד נסער... אשתו שאלה מה קרה, ואמר לה: חלמתי שאיחרתי למנין בישיבה...

גודל החשיבות של "השכמת הבוקר"

ומענין לענין באותו ענין, כדאי לעבור לנושא אחר שאכן קשור הוא למה שדברנו עד עכשיו, והוא החשיבות של "השכמת הבוקר", כי הרי הרבה תלוי בהשכמת הבוקר כדי שיוכל לקיים מצות קריאת שמע כתיקונה.

הבא להרגך "השכם" להרגו

איתא במסכת סנהדרין (דף עד.): "הבא להרגך השכם להרגו". וכתב על זה בספר פלא יועץ בשם המפרשים, שרצונו לומר על היצר הרע הבא להרגך, השכם להרגו, שאין לך דבר טוב להרגו ליצר הרע כמו ההשכמה בבוקר.

יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו

כתוב בפרשת בלק (במדבר כג, כד): "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא", ופרש"י זצ"ל וז"ל: כשהן עומדין משינתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין. עכ"ל. וקשה, הרי השבח של כלל ישראל הוא במה שהם מקיימים את כל מצוות התורה, ולמה אם כן היה צריך לומר שהשבח הוא ש"מתגברים כארי"? וביאר המשגיח רבי נתן וואכטפוויגל זצ"ל, שיסוד היסודות הוא ה"יתגבר כארי", השבח של כלל ישראל הוא, במה שהם מתגברים, וצריכים לדעת, שאם לא מתגברים כארי לעמוד בבוקר לעבודת הבורא, אין מקיימים המצוות כראוי!

ולכן כתוב מפורש בשו"ע (או"ח סי' א' ס"א) יתגבר כארי! כי זה לא סתם חומרא או הידור או מילתא דחסידותא, אלא זו הלכה בשולחן ערוך!

והיה מוסיף ואומר שהאנשים עושים טעות ולא מבינים שה"ווארט" של שינה בלילה הוא כדי לקום בבוקר להתגבר ולעמוד כארי...

וראיתי שהגאון רבי שמואל וואזנר שליט"א אמר, שחז"ל הקדושים משבחים ומפארים את המשכימים לקום באשמורת הבוקר, וכן מצינו אצל כל גדולי ומאורי האומה שנהגו כך. החתם סופר זצ"ל כתב רוב תשובותיו - מאות ואולי אלפי תשובות - בזמן השכמת הבוקר, וכידוע שמסיים בתשובותיו: "פרשבורג אור הבוקר יום פלוני ופלוני", דהיינו שבאור הבוקר כבר גמר לכתוב את התשובה... 

חידוש נפלא שהביא ה"עטרת זקנים"

יש עוד דבר חשוב שצריכים לדעת.

ידוע לכולם מה שהפליגו חז"ל במסכת ברכות (דף מז:) בגודל המעלה להגיע מעשרה הראשונים בבית הכנסת שאפילו מאה אנשים באים אחריהם הם נוטלים שכר כנגד כולם.

הרבה פעמים קורה לבן אדם שמשום מה רואה שכבר לא יהיה מעשרה הראשונים שבבית הכנסת וממילא זה גורם לו יותר רפיון ומגיע מאוחר יותר, אבל כדאי להביא דבר נפלא מה שכתב העטרת זקנים (מודפס בשו"ע או"ח סי' צ') שבאמת לאו דוקא עשרה הראשונים הם במעלה יתירה ושאר האנשים לא, אלא כל מי שבא מוקדם לבית הכנסת מעלתו הרבה יותר גדולה מהבאים אחריו, ונעתיק לשונו: "ולעולם ישתדל אדם להקדים לבית הכנסת אפילו אם לא יהיה מעשרה ראשונים, שכל המקדים הוא יותר קרוב אל שורש הקדושה, ואחרונים יונקים מענפי ענפים. ויש מאנשי מעשה שנוהגים שאותו יום שאין הולכים להיות מעשרה ראשונים מתענין! מכאן תדין עליך איזה קנס וילך לבית הכנסת".

מי שלא מקדים לבוא לבית הכנסת מובטח לו שלא יצליח לכוין...

ולא עוד, אלא שמי שלא מגיע מוקדם לבית הכנסת מובטח לו שלא יצליח להתפלל כדבעי, כי הרי הרמב"ם זצ"ל בהלכות תפילה (פ"ד הט"ו- הט"ז) כותב: כל תפילה שאינה בכוונה אינה תפילה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה. ממשיך הרמב"ם זצ"ל וכותב: כיצד היא הכוונה. שיפנה לבו מכל המחשבות ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה, לפיכך צריך לישב מעט קודם התפילה כדי לכוון את לבו ואחר כך יתפלל בנחת ותחנונים.

מדייק מכאן הגרש"ד פינקוס זצ"ל (שערים בתפילה פ' ההכנה) שסדר זה דישהה מעט קודם התפילה, אינו דברי מוסר והתעוררות או מילי דחסידותא, אלא הלכה, שהרי הביאה הרמב"ם זצ"ל בלשון "כיצד היא הכוונה", וכונה עצמה היא מן הדברים המעכבים התפילה.

נמצא שהמאחר לבית הכנסת בשחרית, וחוטף את הטלית והתפילין ומתפלל בריצה ובחיפזון, או במנחה ומעריב הממהר לתפוס את הציבור בשמו"ע, הרי זה נגד ההלכה, וכבר מראש מובטח לו שלא יצליח לכוין, ותפילתו תהא שלא כהוגן.

מבואר מזה את החשיבות הגדולה להשתדל להגיע מוקדם לבית הכנסת.

למען לא נבוש ולא נכלם לעולם ועד...

כדאי להוסיף מה שהביא הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א (אורחות יושר ערך תפילה) את דברי הגמרא במסכת ברכות (דף מג:): ת"ר ששה דברים גנאי לו לת"ח, ואחד מהם: "ואל יכנס באחרונה לבית המדרש" דקרו ליה פושע ועצל, ולעתיד לבוא יקראוהו כולם בשם הפושע והעצל (כמ"ש בתנחומא ריש ויקהל שלעתיד לבוא יקראוהו לפי מעשיו), עכת"ד.

ולכן היה אומר החפץ חיים זצ"ל, שזה הפשט במה שאנו אומרים כל יום: "למען לא נבוש ולא נכלם ולא נכשל לעולם ועד", כי מה שיקראו לאדם בעולם הבא יהיה על פי מעשיו בעולם הזה, ואם כן מי שיקראו לו פושע ועצל, זה יהיה לו לבושה ולכלימה לנצח נצחים, וזה מה שאנו מבקשים שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד.

ולכן כמה זהירות צריכים בדבר זה להשתדל תמיד להיות מהראשונים בבית הכנסת ובבית המדרש.

הנהגת הגדולים בענין זה

והנהגת הגדולים בענין זה הוא מן המפורסמות, כמה היו דואגים שלא להמשך בשינה כדי שלא יבואו ח"ו על ידי זה להפסיד הזמן של קריאת שמע.

ומסופר על המשגיח הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל שהיה ישן כשרגליו לא היו על מטה, רק על הכסא הסמוך למיטתו. וכששאלו אותו מה טעם, ענה שהוא ישן בצורה זו כדי שיהא קל לו לקום בבוקר...

וכן מספרים על הסטייפלר זצ"ל (ספר תולדות יעקב) על גודל זהירותו מלאחר זמן קריאת שמע, לפי שיטת המג"א, ומספר עד ראייה: זכורני כיצד היה קם כארי כשהיה מתפלל בקביעות בביהמ"ד לדרמן במנין של שבע בבוקר, לעבר שעון הקיר כדי לראות האם אין חשש שנאחר זמן קריאת שמע לפי דעת המג"א.

בחורף, היה מבקש שמיכה דקה להתכסות, כדי שלא יקשה עליו לקום לתפילה. בבחרותו היה לומד עד אישון ליל, ומחשש פן יאחר זמן קריאת שמע, הוציא ספסל לרשות הרבים וישן עליו, בהיותו בטוח שהעוברים ושבים באשמורת הבוקר יעירוהו...

כמו כן מסופר על ראש ישיבת פונובי'ז מרן הרב שך זצ"ל, וכמו שהעיד אחד מנכדיו: מעולם לא ראיתי את זקני זצ"ל שוכב על מטתו כשרגליו מכוסות בשמיכה, וטעמו ונימוקו עימו: כי בבוקר יהיה חם כשהרגליים מכוסות ויהיה לו קשה לקום. ויותר מזה, באחד מימות החורף היה קר עד למאוד וראיתי שהוא רועד מקור, כיון שכך, משראיתיו שכבר נרדם כיסיתי לו את הרגלים תוך כדי שינה, אך מתוך השינה השליך מעל רגליו את השמיכה...

מעשה נפלא עם הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל

על הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל מסופר שבערוב ימיו לאחר אירוע מוחי שני קשה מאוד, החליט רבי שלום זצ"ל שלא כדאי להשאר בבית, עדיף להתגורר בבית אחד מבנותיו.

קבלו את כל האישורים, יצאו מבית החולים והגיעו לבית. היה זה בשעות הערב, רבי שלום זצ"ל הכאוב, המותש, החולה, התפלל מעריב, ומיד בסיום התפילה אחזתו תרדמה עמוקה, חבלי שינה אפפוהו עד הבוקר.

על אותו בוקר ספר נכדו בהתלהבות:

הגיע זמן קריאת שמע, וניגשתי לעורר את הסבא... אך הסבא ישן שינה שכל כולה שינה, זקנה אמיתית מהולה בחולי עז, אירוע מוחי. אין קול ואין קשב.

סבא! סבא! דפקתי על השמיכה, נשפתי באוזניו, התחננתי, ביקשתי – סבא, צריך לקום. אבל כלום...

קראתי לעוד אחד מבני המשפחה, גם הוא ניסה, עד שרבי שלום פקח את העינים, אבל נרדם שוב.

בתו נכנסה לחדר ואמרה: "בואו, אני אראה לכם איך מעירים את אבא שלי!" ניגשה הבת למיטה וקראה בקול: אבא! זמן קריאת שמע! עוד כמה דקות סוף זמן קריאת שמע!

מיד, ללא גוזמה, רבי שלום הישיש פתח את עיניו לרווחה, הרים את ידו והסיט בה את השמיכה הגדולה, וכשכולו אפוף בערפל של חולי וחבלי שינה, גם יחד, הגביה את שתי רגליו בבת אחת, הניף אותן מחוץ למיטה, הניחן על הריצפה והתיישב.

אוי! אוי! למה לא אמרו לי? הלא בעוד כמה דקות סוף הזמן, הביט רבי שלום על שעונו בכאב, והזדעק בחרדה.

בני הבית הרגיעו אותו ואמרו לו שאפשר עוד להספיק. נרגע רבי שלום זצ"ל – חייך את חיוכו הנצחי ואמר: יישר כוחכם! תודה רבה! ונעמד על רגליו.

רואים מכל זה, זהירותם ומסירות נפשם של גדולי ישראל זצ"ל לקיים מצות קריאת שמע בזמנה, והפחד שהיה להם לא להפסיד אותה.

נסיים במשפט שכתב בספר מעלות המידות (מעלת התפילה): והשתדלו להתפלל כל תפילותיכם בעונתן וסדרן, ותקראו קריאת שמע שחרית וערבית בעונתה, כדי שיקבל הקב"ה תפילותיכם לרצון, ותזכו לראות בבנין בית המקדש.

- - - שאלות ותשובות - - -