ניו יורק - כנס התשובה העולמי - Let's All Get Together

- - - אין זו הדרשה, אלא עיקרי 2 הדרשות מספר חכמת המצפון על פרשיות התורה - - - 

תוכן עניינים

מאמר ראשון:

מאמר שני:

מעשה מהזוהר:

מאמר ראשון (ספר חכמת המצפון חומש במדבר מאמר רג' עמ' 2434).

"מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת ה' לְהָבִיא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר" (במדבר יד טז). 

הנה בעסק כללי של חברה משותפת רואים אנו, כי העסק עצמו עושה את האנשים המתעסקים בו לאישים כללים, החילוק בין איש כללי לאיש פרטי ניכר בכל צעד ופסיעה, איש פרטי אינו עושה אלא דבר פרטי, ואיש כללי ע"י עסק כללי מתהוה איש כללי, ולדוגמה כשאחד מתמנה להיות שר צבא נעשה הוא לאיש כללי, כל מחשבותיו ומעשיו בעד הכלל והוא איש כללי.

והנה אמרו חז"ל: "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ, מלמד שנמלך בפמליה של מעלה, ללמדך דרך ארץ שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן", וצריכים להבין שאין זה ענין רק לפנים אלא נמלך ממש, ואף שהוא ללמדך ד"א אבל זה גופא הוא הלימוד, ולולא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, וזהו כמו שאמרו חז"ל (שבת י.): "הדן דין אמת נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית", יסוד גדול אנו למדים מכאן, שכל הבריאה היא עסק כללי של חברה משותפת שלכולם יש חלק ממש, שכן היתה הנהגתו מתחילת הבריאה על דרך שותפים, וכל אחד עוסק כמו בשלו ויש לו חלק בריוח וזהו עבודת האדם. 

בזה היתה הצטיינותם של האבות הקדושים שכך חשק ה' בהם, שעבודתם היתה כללית והיו בעלי דבר בהעסק, מה עשה אברהם אע"ה: "וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה'" (בראשית כא לג) מלמד שהקריא שמו ית' בפי כל בריה (בר"ר לט כד), זוהי עבודתו של בעלים, ואף שגם לפני האבות היו צדיקים וחסידים ומסתמא גם הם קראו בשם ה', אבל הם היו לפי מדרגתם רק פקידים ולא כמו בעלים, לא כן האבות הקדושים הם עסקו כאדם העושה בתוך שלו.

הרמב"ן בפ' (חיי שרה כד א), ביאר על הפסוק: "וה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל", שמדת בַּכֹּל היתה לאברהם אבינו לבת, שנתנה לו הקב"ה במתנה שיזכה במקומו, היינו שמסר לו בנאמנות גמורה שהוא יהיה לבעלים בבריאה כאדם העוסק בתוך שלו ממש, והנה מצינו שאברהם אבינו לא היה חפץ לברך את יצחק שחשש מפני עשו, ומסר להקב"ה ואמר: "יבא בעל הברכות ויברך למי שירצה!" (רש"י שם כ"ה), זה מראה לנו שהיה בעלים וחשש ולא ברך ליצחק בנו.

ובספורנו פ' תולדות (כו ה) כתב על הפסוק: "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי", והנה ליצחק תלה בזכות אחרים עתה וכן למטה, ולא כן אמר ליעקב כ"ש לאברהם, וזה היה קודם שהתעורר יצחק לקרוא בשם ה' עכ"ל, ולולא כתוב הוא זה אי אפשר לאומרו, שליצחק אבינו היה חסר עוד בעלות בעסק, ובשביל פקיד אינם עושים כלום, ורק אחר שקרא בשם ה' אז נאמר עליו: "אַתָּה עַתָּה בְּרוּךְ ה'" (בראשית כו כט) ומבהיל מאד הדבר!

סוד זה הוא פתח להבין כמה וכמה ענינים סתומים, מצינו בחז"ל (רש"י ו יז) על הפסוק: "הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל", שאמר הקב"ה: "הִנְנִי מוכן להסכים עם מי שאמר: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ" (תהלים ח ה), שבבריאת האדם מצינו שכל אחד אמר חוות דעתו שהוא על דרך שותפים, כל אחד חוה דעתו על דרך משא ומתן, ואם שואלים פרכא הרי זו פרכא, וכן מצינו בחז"ל על תורה שכל דבר ודבר טרם שיצא מלפניו הוא נמלך בפמליא של מעלה, וזהו: "אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם" (תהלים יב ז), שכן היא הנהגתו ית'.

בזה נבין מה שמצינו בכמה מקומות: "הטיח דברים כלפי מעלה" (ברכות לא) אליהו הטיח דברים, אמר: "וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" (מלכים-א יח לז), ומצינו שהודה לו הקב"ה, וכן משה הטיח דברים באומרו: "וְדִי זָהָב" (דברים א א), כסף וזהב שנתת להם גרם לעשות העגל, כל הטענות הם מצד שהם שותפים בעסק ובעלים ממש, וזהו מה שמצינו במעשה העגל שאמר לו הקב"ה: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי" (שמות לב י), כאדם שתופס לחבירו בבגדו ואינו מניח לו (שם ל"ב.).

כן הוא שאין הקב"ה יכול לעשות כלום כביכול אחר שמשה אינו מניח לו וזהו ענין התפילה, מפני שכיון ששותף הוא יכול לחוות דעה, וזהו ענין: "הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה" (בראשית יח יז), "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אלקים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים" (עמוס ג ז), דכיון שהם שותפים והעסק נוגע להם איך יעשה בלתי ידיעתם.

בזה נבין מה דאיתא בחז"ל (ילקו"ש בראשית קמ"ב), במעשה דמכירת יוסף שהחרימו מי שיגלה, ושיתפו להקב"ה עמהם ולא גילה משום שהשותפים אינם מניחים, וכן מצינו (חגיגה טו) אשכחיה רבה בר שילא לאליהו א"ל מאי עביד הקב"ה, א"ל קאמר שמעתא מפומייהו דכלהו רבנן ומפומא דרבי מאיר לא קאמר, א"ל אמאי? משום דקא גמר שמעתא מפומא דאחר, א"ל רבי מאיר רימון מצא תוכו אכל קליפתו זרק, א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר, ובספר חסידים מבאר שמפני שרבה בר שילא אמר רבי מאיר רימון מצא, מיד הודה לו הקב"ה ונפסק הלכה כמותו, שכן הנהגתו יתברך על דרך נמלך, ואם מוצאים פרכא נקבע הלכה כן. 

(דעת חכמה ומוסר ח"ב מא' ט').

מאמר שני: (חומש דברים מאמר קמד)

"וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ" (דברים ז טו).

מהו וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ? וכי לא די בזה שלא ישים את המחלות על ישראל, וכלום מעוניינים אנו שהמחלות יבואו על ראש שונאנו? האם יש בזה כוונה להרגיע ולהשיב את נפש ישראל, כעין נקמה בגוים ובשונאי ישראל, שהרי הכתוב מדגיש וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ ככוונה להרגיע ולפייס? 

ונראה שיש לפרש, כי כאשר מידת הדין שולטת בעולם אין היא שוקטת עד שבא הדין לידי מיצוי, וכל זמן שלא נתמצה, הריהו עומד ומקטרג ותובע את התגשמותו למעשה בעולם, ולכן הקב"ה ברחמיו הגדולים מחליף את מידת הדין מישראל ונותנה על אומות העולם, ובזה הוא משקיט ומרגיע את מידת הדין וממלא את תביעתה, וכאשר עם ישראל רואה את הדינים שבאו לאומות העולם, מרגיש הוא אז את רחמי ה' הגדולים עליו, שכן אותם דברים צריכים היו לבוא עליו ונמנע עתה מהם, עיניהם רואות את מה שעלול היה לבוא עליהם, ומתוך כך מודים להשי"ת על רחמיו המרובים שהסיר מהם כל מחלה וכל המדווים הרעים.

"כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֶיךָ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל מוֹשִׁיעֶךָ נָתַתִּי כָפְרְךָ מִצְרַיִם כּוּשׁ וּסְבָא תַּחְתֶּיךָ. מֵאֲשֶׁר יָקַרְתָּ בְעֵינַי נִכְבַּדְתָּ וַאֲנִי אֲהַבְתִּיךָ וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ וּלְאֻמִּים תַּחַת נַפְשֶׁךָ" (ישעיה מג ג-ד), המצרים הם היו לך לפדיון, שבכוריהם מתו ואתה בני בכורי ניצלת והייתם חייבים כליה, כמו שנא': "וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם" (יחזקאל כ ח) (רש"י שם), הדין מתוח בעולם, הוא אינו רוצה להתבטל ותובע את התגשמותו, אינו בא על סיפוקו עד שיתנו לו את חילופיהם של ישראל, הכליה מוכרחת לבוא אך הקב"ה פודה את ישראל ושופך את חמתו על מצרים ואדום.

וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ, איתא בילקוט (ישעיה רמז תנ"א) רבי אלעזר עאל לבית הכסא אתא ההוא רומאה אוקמיה, מדנפק ר' אלעזר אתא דרכונא (נחש) שמטיה לכרכושיה, קרי עליה רבי אלעזר: וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ, מידת הדין היתה מתוחה על ר' אלעזר, וע"י הוויתור הציל את עצמו, אבל בתנאי שבא אדם תחתיו, והעבירו את הדין מר"א ונתנו על ההוא רומאה, כי מידת הדין תובעת את שלה, אין היא מוותרת עד שהיא משיגה את שלה, ומי שזוכה ע"י תשובה ומעשים טובים, הרי מחליפים ומעבירים ממנו את הדין לשונאי ישראל.

וזהו שאנו אומרים: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזירה!", מעבירין ממנו על אדם אחר על שונאי ישראל, וכן אמר ר' נחוניא בן הקנה: "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין עול מלכות ועול דרך ארץ, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנין עליו עול מלכות ועל דרך ארץ" (פק"א ג' ח'), בזכות התורה אין מבטלים ממנו את גזירות המלכות, אלא מעבירים ממנו לאנשים אחרים, כי הגזירה צריכה להתקיים. 

הדין תובע את שלו, וכל הפורק עול התורה מעבירים אחר עליו, אמרו ישראל: "כשם שאנו עולין מצד אחד כך מצרים עולים מצד אחר", א"ל הקב"ה לשר של ים: "פלוט אותן ליבשה", א"ל: "רבש"ע כלום יש עבד שנותן לו רבו מתנה וחוזר ונוטל ממנו?" א"ל: "אתן לך אחד ומחצה שבהן", מיד פלט אותן ליבשה, מאי אחד ומחצה? דאילו בפרעה כתיב: "שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר" (שמות יד ז), ואלו בסיסרא: "תְּשַׁע מֵאוֹת רֶכֶב בַּרְזֶל" (שופטים ד יג), כנ"ל שמידת הדין תובע את שלו ומבקש תמורת הנידון להחליפו לאחר.

כשהוליכו את הגאון הצדיק ר' דניאל מקלם זצ"ל ביחד עם תלמידי חכמים גדולים, נפרד ברגעיו האחרונים בדברים האלה, בגזירת עשרה הרוגי מלכות טהר ר' ישמעאל עצמו והזכיר את השם בסילודים ועלה למרום, ושנים מהם הוציאו תחילה שהם גדולי ישראל, שרפי מעלה צעקו במרה זו תורה וזה שכרה, ענתה בת קול משמים: אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם לתוהו ובוהו, גזירה היא מלפני קבלוה משעשעי דת יומים!".

מן השמים השתיקו את הקולות המרים בנימוקים של סודות הבריאה, הבת קול גילה סוד ה', שיש להם לבחור בין שתי הדרכים הללו, אם לקבל את הגזירה למות על קידוש השם, או שהעולם כולו יחרב, ומסירות הנפש שלכם תחליף את גזירת ההשמדה והחורבן מהעולם, שכן מידת הדין תובעת בכל החומרה ואינה מוותרת כי אם רק ע"י חליפין שיינתנו הצדיקים הללו, במקום העולם שנגזר עליו כליה, ורק ע"י זה ישתתק הדין.

"וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" (בראשית כב יג) למה היתה כל ההתאמצות להקריב איל, וכי מטרת העקידה היתה קרבן, הלא היה זה רק נסיון שניסה ה' את אברהם ויצחק, ואחרי שהצליחו לגלות, מסירת נפשם להשי"ת, הרי נסתיימה השליחות והמטרה נתמלאה? אולם לפי דרכנו שפיר אתי, הטעם הוא כדי לסתום פיו של מידת הדין, שרוצה את חלקו המגיע לו, לשחדו ע"י האיל במקום יצחק.

ר' חנין חתניה דבי נשיאה הוה ולא הוי ליה בני, בעי רחמי והוי ליה, ההוא יומא דבעי למימהליה נח נפשיה, פתח עליה ההוא ספדנא: "שמחה לתוגה נהפכה ששון ויגון הודבקו, בעת שמחתו נאנח, בעת חנינתו אבד חנינו", אסיקו ליה חנן על שמו (מו"ק כ"ה), ובפי' ע"י שם, ולא הוה ליה בני, ומי שאין לו בנים חשוב כמת, ולפי שהרבה בתפלה שיהיה לו בנים נשמעה תפילתו ולא חזרה ריקם ונגזרה עליו מיתה ממש, וזהו שמחה לתוגה נהפכה ע"י תפילתו עכ"ל, מי זה אנוש יחקור סודות הבריאה וטוב טעם הנהגת השם ית' עם ברואיו ויצירי כפיו? לפעמים השמחה לתוגה, והתוגה היא לשמחה, ועל האדם לבחור בגזרת השם באהבה, כמאמר הכתוב: "וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי" (ישעיה נו ד).

"אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי" (תהלים ל ב), ואמר על זה החפץ חיים זצוק"ל: "יש לפעמים שנגזר על האדם גזירה שימות עבור חטא שחטא, והקב"ה עושה עמו חסד ומחליף את עונשו שיעני כי עני חשוב כמת, וזהו כוונת הפסוק, מודה אני להקב"ה כִּי דִלִּיתָנִי שעשני עני והצלת אותי ממות וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי, שהמלאך המות לא ישמח עכ"ל, א"כ יש לאדם להכיר חסדי הבורא ית' שיכול לפדות א"ע מעונשים קשים ומרים אף ממות, ע"י חליפין שיקבל על עצמו גזירת הבורא בעניות, או ע"י שיוותר על רצונותיו ומותריות החיים, או ע"י שיקבל את תוכחת חביריו ורבותיו, ושיהיה מן הנעלבים ואינם משיבים, ויהיה לו כפרה ותמורה על הגזירות הרעות. 

ובתומר דבורה (פרק שני ס'י ח') אומר, שמצא תרופה לביטול הגזירה הרעה של מוות, ע"י שיסתגף בבזיון שבני אדם מבזים ומחרפים אותו, וממש ישמח בהעלבונות שיבואו עליו, שיתבטלו הגזירות הרעות במיתה מחייו ומחיי בניו, ואדרבה יחפוץ בהם, נכוון בתפילה לבטל כל הגזירות הרעות ולהמתיק את הדינין להורידן למטה, להחליפם על עצים ואבנים, ולהעבירן על שונאי ישראל. 

(אור חדש)

מעשה מהזוהר: (חומש בראשית פרשת וירא מאמר תח' עמ' 394)

איתא בזוה"ק: "בן קטן היה לו לר' יוסי ולא הניח לכל איש לקרב אל מיטת אביו לאחר מותו, אלא הוא בלבדו היה סמוך לו.

פתח עלם הזה ואמר: "רבונו של עולם! כתוב בתורה: "כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ... שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם" (דברים כב ו-ז) בכה ואמר רבונו של עולם אנא תקיים אתה אלו דברי התורה, שני ילדים נולדנו מאבי ואמי אני ואחותי הצעירה ממני, היה לך לקחת אותנו ולקיים דברי התורה, ואם תאמר רבש"ע אם כתוב ולא אב, הלא כאן הכל נלקח האב והאם, אמי כבר מתה ולקחת אותה מעל הבנים, ועתה אבי שהיה חופף עלינו נלקח מעל הבנים איה דין התורה?" בכו ר' אלעזר והחברים לעומת הבכיה של העלם הזה.

העלם הזה היה פיו דבוק בפי אביו ולא היו נפרדים, א"ר אליעזר: "או שרוצה הקב"ה לעשות כאן נס או שרוצה שלא יעסוק בו איש אחר". בתוך שהיו יושבים שמעו קול אחד שהיה אומר: "זכאי אתה ר' יוסי, דבר גדי הקטן הזה ודמעותיו עלו לפני כסא המלך הקדוש ודנו דינו. ושלושה עשר אנשים הזמין הקב"ה למלאך המות תחתיך, והרי עשרים ושתים שנה הוסיפו לך עד שתלמד תורה לגדי הזה השלם והחביב לפני הקב"ה!" ור' יוסי פתח עיניו.

 (מעייני החיים).