פרשת בראשית | הרב אורי יצחק
תאריך פרסום: 15.11.2018, שעה: 23:40
ראשי פרקים
- גאוות הדעת – כשהאדם מעז לחקור את בריאת העולם (01:05:28)
\n - - - לא מוגה! - - - \n
ברוכים הבאים. השבוע בעזרת השם אנחנו נשלים את פרשת בראשית.
נאמר בפרשה: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א, א).
כלל גדול אמר הגאון מווילנה: כל מה שהיה הווה ויהיה עם כל אדם ועם כל נברא בעולם, יש לו רמז בתורה שבכתב. מתיבת: "בְּרֵאשִׁית" מהמילה בראשית עד "לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל" (דברים לד, יב) הכל רמוז שם.
עוד אמר שכל התורה כולה וכל העתיד להתרחש בעולם, הכל רמוז כבר בפרשת "בְּרֵאשִׁית" עד לפרשת נוח. הכל רמוז בפרשת "בְּרֵאשִׁית" כל מה שהולך להיות בעולם, ישתבח שמו לעם. ולא זו בלבד, אלא שבכללות נרמזו הדברים כבר בסיפור מעשה "בְּרֵאשִׁית" דהיינו, עד איפה שכתוב "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג) שבסוף יום השביעי.
לדוגמה, המילה הראשונה בתורה "בְּרֵאשִׁית". אז היא מחברת את שתי המילים בראשית. שית בארמית זה שש (6). כלומר, ברא שש. מה זה השש האלה? ששת אלפי (6,000) השנים שעתיד העולם להתקיים. למדנו מכאן שכבר אז, בששת ימי בראשית, נבראו ונקבעו כל ששת אלפי השנים עם כל המעשים והמקרים העתידים להתרחש בהם.
ולכן, מי שהיה מצליח לדעת ולהבין את כל מעשה בראשית על בוריו, לפרטיו ודקדוקיו, בכל יום ויום יכול היה לדעת מה יהיה בכל רגע מהשנים. זאת אומרת, כל יום בבריאה הוא כנגד אלף (1,000) שנים שצריך העולם להתקיים. כל יום מסמל אלף שנים.
באחד האירועים בסעודת פדיון הבן שאל את הגאון אחד מהמסובים בסעודה, האם נכון הדבר שכל מצוות התורה רמוזות בפרשת "בְּרֵאשִׁית"? והשיב בחיוב.
שב האיש ושאל: והיכן מצינו ברמז למצוות פדיון הבן בפרשת בראשית?
אז אמר לו הגאון מווילנה כבר במילה הראשונה "בְּרֵאשִׁית", רמוז מצוות פדיון הבן. למה? ראשי תיבות בן ראשון אחר שלושים (30) יום תפדה. זה ראשי תיבות "בְּרֵאשִׁית".
עכשיו, מה שאמרנו "בְּרֵאשִׁית", אז כתוב בזוהר, במסכת סוכה, כתוב שבראשית החכמים דרשו את זה "בְּרֵאשִׁית" אז זה אבן השתייה שנמצאת בהר הבית. כשהעולם נברא מן הצדדים, היינו מששת (6) רוחות השמים, אל כיוון אמצעו. כך נברא העולם. מששת הכיוונים אל אמצעו. הפוך ממה שהם אמרו פיצוץ כלפי חוץ.... לפי החכמים, הפוך.
אז בספר יצירה מובא, כי שש רוחות העולם, צפון ודרום, מזרח ומערב, למעלה ולמטה, נבראו בשש האותיות הראשונות. מהן שש האותיות הראשונות? א', ב', ג', ד', ה', ו'. עכשיו, תיבת המילה "בְּרֵאשִׁית" מרמזת לכך, שכן המילה "שית" אמרנו, המשמעות שלה זה שש. אז כיוון שהעולם נברא מששת רוחות השמים אל אמצעו, הרי שבכל אות התחילה יצירה מראש האות. ונמשכה אל מרכז אבן השתייה אשר בקודש הקודשים.
אז בואו נבדוק. כאשר אנחנו כותבים את האות א' במילואה, איך כותבים א'? א', ל', פ'. אז האות האחרונה של האלף זה פה. אז יוצא שהאות האחרונה היא זו האות שנגעה באבן השתייה.
אנחנו נוהגים לומר אבן השתייה. למה אבן השתייה? שעליה הושתת כל העולם. זה מלשון השתתה.
עכשיו, באות ב', איך כותבים ב'? ב', י', ת'. אז מה האות שנגעה באבן? האות ת', הסופית. וכן הלאה. מה האות ג', מה נגע בסוף? הל', של הג', הוא נגע באבן. מה האות ד', אז כותבים ד', ל', ת', אז האות האחרונה, הת' נגעה. מה האות ה', ה', ה', יוד', נגעה היוד. מהאות ו', האות האחרונה זה האות ו'. מה יצא? אם נצרף את כל סופי האותיות הללו יחד, נמצא שמששת האותיות שמהן נברא העולם, על מה שנגע באבן השתייה זה בעצם האותיות תל-פיות.
לפי זה מובן למה קודש הקודשים שנבנה על אבן השתייה נקרא תל-פיות. כמו שנאמר בשיר השירים "כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת" (שיר השירים ד, ד: לתל-פיות).
עוד דבר שנקשר בעניין של "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים" מידת הכעס כוללת שלוש (3) מידות רעות. כעס, עצב ושנאה. מה ההפך? רצון, אהבה ושמחה. ויש עוד שלוש מידות טובות שהן ההפך של הכעסני. ביטחון, יראה ותוחלת.
וזה מה שנאמר "בְּרֵאשִׁית" ראש ב' דהיינו, ראשי תיבות של ששת (6) המידות הטובות שהזכרנו אותן, שזה רצון, אהבה, שמחה, ביטחון, יראה ותוחלת.
ועוד אמרו שם בזוהר הקדוש, "בְּרֵאשִׁית" בראשית, והיינו שברא הקדוש ברוך הוא שש מידות באדם שיהלך בהן, והן ביטחון ורצון, דהיינו שיעשה רצון הקדוש ברוך הוא, ואמונה. ועוד שלוש, שילך בתמימות בבין אדם לבריות, ובדרך הישר בן אדם למקום, ויהא רודף אחר השלום. שוב זה יוצר לנו את האותיות "בְּרֵאשִׁית".
זהו שאמר דוד המלך עליו השלום באלפא ביתא, בפרק ל״ז בתהילים. אז בתיבת ב׳, אז כתוב שם: "בְּטַח בַּה'" (תהלים לז, ג) שזה הביטחון. "וַעֲשֵׂה טוֹב" (שם) זה כמו שאמרנו, רצון השם ברוך הוא. "וּרְעֵה אֱמוּנָה" (שם) אמרנו, זה הדבר השלישי "אֱמוּנָה". ובאות ש״ן שהוא שייך כן, האות ש״ן הוא שייך לב״ית באת-בש.
מה זה את-בש? כשלוקחים אותיות סופיות והתחלתיות. א', כנגד התו. ב', כנגד הש״ן. נקרא את בוש״ן.
אז באות ש״ן, אז כתוב: "שְׁמָר תָּם וּרְאֵה יָשָׁר כִּי אַחֲרִית לְאִישׁ שָׁלוֹם" (תהלים לז, לז)
["יַעַבְדוּךָ עַמִּים" (בראשית כז, כט) על זה אומרים: 'תזכה למיצ...וות. יישר כוח].
טוב. כתוב אחר כך: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב וַיַּבְדֵּל" (בראשית א, ד) וכולי וכולי. אמרו חכמינו זיכרונם לברכה במדרש זה הובא ברש"י הקדוש: 'שהאור הראשון נגנז לעתיד לבוא.'
יש לבאר על פי הנודע מדרך לשון הקודש כי המילה "יְהִי" ("יְהִי אוֹר" בראשית א, ג) זה לשון עתיד. אבל אם אנחנו שמים ו׳ בתחילתה של המילה יהי אז זה הופך להיות "וַיְהִי" ("וַיְהִי אוֹר" שם) אז העתיד, מעתיד המילה נהפכת לעבר.
והנה כשנברא האור אז כתוב ככה "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר" (שם) ואז מה כתוב? "וַיְהִי אוֹר" (שם) זאת אומרת האור היה עתידי ובאותו רגע מה? הפך להיות עבר. "וַיְהִי אוֹר" כי כביכול איך היה צריך להיות כתוב? "יְהִי אוֹר" ויעש אלוהים את האור או ויברא וכדומה.
עכשיו מזה שכתוב "יְהִי אוֹר" ואחר כך מיד כתוב "וַיְהִי אוֹר" מכאן דרשו חכמים: שהאור שנברא להיות הולך ומאיר בכל יום לעתיד נגנז ונעשה ממנו דבר עבר וחלף למה? כי הוא הפך להיות עבר אז מזה למדו.
אחר כך כתוב "יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם" (בראשית א, ו) אז יש הלכה במסכת ברכות כתוב שמה 'עַל הַזִּיקִין' (ברכות ט, ב) זה כוכב שביט 'וְעַל הַזְּוָעוֹת' זה רעידת אדמה 'וְעַל הַבְּרָקִים' לא צריך להסביר 'וְעַל הָרְעָמִים' גם לא צריך להסביר 'וְעַל הָרוּחוֹת' זה לא רוח רגילה מדברים רוחות רוחות מה קורה עם אוריקן וכדומה אז מה מברך על זה? – 'בָּרוּךְ שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם' (שם).
אני שואל את השאלה: מדוע דווקא על אלו הדברים נקבעה ברכה למה דווקא אלה?
צריך לדעת כך כל דבר שברא הקדוש ברוך הוא בעולם מורכב מארבעה (4) חומרים יסודיים שהם אש רוח מים עפר ועוד יסוד חמישי (5) נפרד מן הארץ, השמים. לכן תיקנו החכמים, זיכרונם לברכה, לשבח את בורא עולם 'שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם' דווקא בכל פעם שנפגוש את הדברים הללו, משום שהם חמישה אירועי טבע גדולים שכל אחד מהם מייצג יסוד אחד בבריאה.
'הַזִּיקִין', שמענו שזה כוכב שביט, הכוונה למי שרואה את כוכב שביט, שהוא מן השמים, מה שאמרנו. 'הַזְּוָעוֹת' הן זוועות הארץ, שהיא רעידת האדמה, כלומר עפר. 'הַבְּרָקִים' מסמלים את יסוד האש. 'הָרְעָמִים' שנוצרים מענני גשם הם מיסוד מים, ו: 'הָרוּחוֹת' הן כמובן מיסוד הרוח.
ואז נאמר: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים" (בראשית א, טז).
במסכת חולין: 'שאל רבי שמעון בן פזי: 'נאמר: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" ונאמר: "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל... וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן" הכיצד?! פתח בשני מאורות גדולים וסיים באחד גדול ואחד קטן. איך זה?
אלא כידוע שבתחילה נבראו השמש והלבנה שווים בגודלם. מאחר שהלבנה התלוננה שיהיה אפשר לשני מלכים לשמש בכתר אחד, נתמעטה היא.
מהיכן דרש רבי שמעון את היסוד הזה? מאיפה הוא למד את זה?
אלא שהמילה "שְׁנֵי" מלמדת על שני דברים שווים זה לזה. כך אנחנו רואים במסכת יומא. כתוב שם 'שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים' (יומא ו, א) חייבים להיות שווים בשלושה (3) דברים. 'שָׁוִין בְּמַרְאֶה' שווים בקומה ושווים בדמים (שם).
אז משום ששלוש (3) פעמים הזכירה התורה את המילה "שְׁנֵי", בצירוף המילים "שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם" (ויקרא טז, ז. רמב"ם יומא שם).
ולכן רבי שמעון בן פזי, דרש את הפסוק "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים" והוכיח מתיבת "שְׁנֵי" ששני הַמְּאֹרֹת היו שווים בזמן בריאתם.
אם כן, מדוע נאמר "אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל... וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן"?
אלא כיוון שהתלוננה הלבנה ואמרה: 'אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד (1)?!'
והשיב לה הקדוש ברוך הוא: 'לכי ומעטי את עצמך.'
ואכן, הוא הקטין אותה מהשמש. אז לומדים שהיא הייתה מלכתחילה צריכה להיות שווה לשמש, מזה שכתוב "שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים".
על זה שכתוב "וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן" מסופר על הגאון מווילנה, שבצעירותו הוא יצא לגלות פרטית. הצדיקים היו מקבלים עליהם גלויות. עושים כל מיני תיקונים וכל מיני שיפוצים, כמו שאומרים. עושים גלות. אז הוא יצא בצעירותו לגלות פרטית ונדד על פני כמה מארצות אירופה.
יום אחד התאחסן אצל איש מופלג בתורה. זה, אותו אחד, הכיר בו שגדול וקדוש הוא. והראה לו שאביו המנוח כתב על גיליון החומש שלו, לצד מילים אלו, את ראשי התיבות גושנק, גימל, וו, עין, שין, א', נון, קוף. ליד המילים "וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן" הוא כתב את ראשי התיבות האלה, או את המילה הזאת.
ואז הוא שואל אותו, את הגאון מוילנה: מה פשר ההערה הזאת ומה פתרונה?
הוא סיפר לו שהוא כבר דרש מפי חכמים רבים, אבל אין פותר אותה. הציץ הגאון בחומש והשיבו על אתר, במקום, נתן לו תשובה. פתרון ראשי התיבות הוא: 'גדול וסמוך על שולחן אביו נקרא קטן'. זה הראשי תיבות של מה שהאבא שלו כתב ליד הפסוק שאומר "וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן" אז הוא כתב שם בראשי תיבות: גדול וסמוך על שולחן אביו נקרא קטן.
ומה הקשר?
אז הוא הסביר לו. הוא אמר לו שאבא שלו ביקש לבאר: מדוע נקראה הלבנה "הַמָּאוֹר הַקָּטֹן"? הרי ידוע שהלבנה אין לה אור עצמי. היא מקבלת את האור שלה מהשמש.
תראו שזה כתוב בכתר מלכות. כתוב: 'וּבוֹ הַיָּרֵחַ. וּמִזִּיו הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹאֵף וְזוֹרֵחַ'. וזה נכתב עוד לפני שהיה מיקרוסקופים בעולם, לא מיקרוסקופים, איך קוראים להם? טלסקופים. לפני שהיו טלסקופים והיו מסתכלים על הירח, זה כבר חכמי ישראל כתבו, שהירח בכלל לא... לא מאירה מעצמה, אלא מקבלת, כמו מראה, מקבלת את האור שלה מהשמש. את ההשתקפות.
אז הוא הסביר ככה, במסכת בבא מציעא, משם נפסקה הלכה, שקטן שמצא מציאה, מתי הוא זוכה בה לעצמו ומתי היא שייכת לאבא שלו? ['מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים... הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ... מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים... הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהֶן' בבא מציעא א, ה]
אז הכל תלוי אם האבא שלו מאכיל אותו או מפרנס אותו. בן גדול שסמוך על שולחן אבא שלו וחי על חשבונו נקרא קטן, ומציאתו שייכת לאבא שלו. בן קטן שאינו סמוך על שולחן אביו ואינו חי מחשבון אביו נקרא גדול ומציאתו לעצמו. אז הילד נקרא קטן, לא משנה אם הוא גדול, אם הוא בעצם סמוך על שולחן אביו.
מה זה אומר? מכיוון שהלבנה אין לה אור משלה, והיא סמוכה על שולחן השמש, על שולחן החמה. לפיכך ראוי לכנותה "הַמָּאוֹר הַקָּטֹן" כדין כל מי שאין לו לפרנס את עצמו וסמוך על שולחן אביו.
אז זה מה שכתב האבא שלו, גדול וסמוך על שולחן אביו, נקרא קטן. אז הוא כתב את זה ליד איפה שכתוב. בחומש "וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן".
בהמשך כתוב: "בְּהֵמָה וָרֶמֶשׂ וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ" (בראשית א, כד) בהמות וחיות זה שני (2) מיני בעלי חיים הם. זה סוגים שונים. איך אנחנו נדע להבחין ביניהם מה בְּהֵמָה ומה חיה?
הרמב״ן קובע שחיה אוכלת בשר ואילו בְּהֵמָה אינה אוכלת.
אבל יקשו עליו: שהרי צבי הוא חיה. ובכל זאת, אינו אוכל בשר. עוד יקשו מן הכלב, שלפי רוב השיטות נחשב כבהמה. ועיקר מזונו דווקא בשר.
לכן נראה לומר, אומר הגאון מוילנה: ששלושה (3) הבדלים יש בין בהמות לחיות;
אחת (1), הבהמות מתגוררות ביישוב.
שתיים (2), משועבדות לאדם.
שלוש (3), מזונותיהן על האדם והן אוכלות מן האבוס.
והיפוכן בחיות. החיות, אחת, גדלות פרא ביערות. שתיים, חופשיות מעבודות האדם. חופשיות מעבודות האדם וחופשיות מעבודות האדם. שלוש, מזונותיהן מן הארץ ואוכלות הישר מן הטבע.
זו הסיבה שהפסוק קורא לחיה "וְחַיְתוֹ אֶרֶץ" על שם שחיה ואוכלת מן הארץ, להבדיל מן הבהמה שמזונותיה בידי האדם.
ואז כתוב: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ" (בראשית א, כה).
למה כתוב "לְמִינֵהוּ"? אמרת "לְמִינָהּ" למינה. אז "כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה" למינו. מה זה "לְמִינֵהוּ"?
אז אומר הגאון, כי רבותינו דרשו על הפסוק בשיר השירים, "יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ" (שיר השירים א, ב) לא כתוב פיו, נשיקות "פִּיהוּ" זה אומר, כנשיקת חתן וכלה. ואמרו כן בעבור תוספת הוא, כי אילו נאמר פיו, היה נשמע מנשיקת זכר. ואילו נאמר פיה, היה נשמע נשיקת נקבה. עכשיו, שנאמר "פִּיהוּ" נשמע נשיקת זכר ונקבה. זהו שאמרו, כנשיקות חתן וכלה.
אז גם פה, שכתוב "וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ" הכוונה לרמז על מין של זכר ונקבה.
אחר כך כתוב: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם" (בראשית א, כו).
מובא במדרש רבה, בראשית: 'כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם, שאל לשלום: 'אם כדאי לברוא את העולם?'
מה אמר? – 'אל יברא שכולו קטטה'.
'צדק אמר...' וכו' וכו' 'והשליך אמת ארצה. והשלום נשאר למעלה. כמו שכתוב: "עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו" (איוב כה, ב).
זה מובא שמה, מה עשה הקדוש ברוך הוא? שאל את האמת, שאל את השלום, שאל את השלום וכו' וכו'. בסוף השליך את האמת ארצה, העלה את השלום למעלה.
אז מזה מבואר מאמר הגמרא: '(וְאָמַר רַבִּי אָבִין הַלֵּוִי:) הַנִּפְטָר מֵחֲבֵרוֹ אַל יֹאמַר לוֹ ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״, אֶלָּא ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״ (שֶׁהֲרֵי יִתְרוֹ שֶׁאָמַר לוֹ לְמֹשֶׁה ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״, עָלָה וְהִצְלִיחַ. דָּוִד שֶׁאָמַר לוֹ לְאַבְשָׁלוֹם ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״, הָלַךְ וְנִתְלָה.) הַנִּפְטָר מִן הַמֵּת אַל יֹאמַר לוֹ ״לֵךְ לְשָׁלוֹם״, אֶלָּא ״לֵךְ בְּשָׁלוֹם״. כך מובא במסכת ברכות (סד, א).
שהרי כתוב: "וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה" (זכריה ג, ז) פירוש, שהאדם עולה במדרגתו יותר ויותר מעלה-מעלה. ואילו המלאך הוא עומד תמיד במדרגה אחת (1) מאותו רגע שהוא נברא. זה מה שאמר הנביא: "שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ" (ישעיה ו, ב).
נמצא שכשאדם חי הוא הולך לְשָׁלוֹם. היינו, אל השלום שנשאר למעלה בשמים, כמו שאמרנו מקודם. אבל כשהוא מת, הוא כבר בא בְּשָׁלוֹם. לכך ייאמר 'לֵךְ בְּשָׁלוֹם' שנכנס כבר המת בתוכו.
וכן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה (כתובות קד, א): 'בשעה שהצדיק נפטר, שלוש (3) כיתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו. ואז מה כתוב?
אחת (1) אומרת: 'בוא בשלום' והיינו שהוא כבר בא.
אחר כך כתוב בפסוק: "וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ" (בראשית א, כו).
מה זה "וְיִרְדּוּ"? הכוונה ישלטו.
אז חכמינו זיכרונם לברכה תיקנו במסכת ברכות (ס, ב): שכשאדם נועל את נעליו בבוקר, יברך: 'שעשה לי כל צורכי'.
שואל, אומר הגאון מוילנא, יש להבין מדוע ניתקנה ברכה דווקא על נעליים, וכי אלו כל צרכיו של אדם?
אתם זוכרים שבאחד השיעורים דיברנו על זה? אבל בואו תשמעו מה הגאון מוילנא אומר על זה.
אז הוא אומר ככה, אלא שמעשה בראשית השליט הקדוש ברוך הוא את האדם על הבריאה שברא. כמו שכתוב בתהילים: "תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו" (תהלים ח, ז) פירוש, המשלת את האדם על מעשה יָדֶיךָ ואת כל הברואים הכנעת תַחַת רַגְלָיו. מה זה תַחַת רַגְלָיו? תַחַת ממשלתו.
אז זו הסיבה שאדם יכול לעקור את הצומח ולעשות בו כרצונו. האדם נוטל לעצמו את ולד הבהמה ושותה את חלב האם ולא עוד, אלא ששוחט בהמה ואוכל את בשרה ומעורה יוצר מנעלים לרגליו שליטה מלאה שאין למעלה המנה.
על כך מרמז הכתוב במילים "כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו" כי עור הנעליים הוא עור הבהמה שתחת רגליו ומוכיח שליטה על בעלי החיים. לפיכך, היות שבנעילת הנעליים מתגלית שליטת האדם על הבריאה יותר מבכל דבר אחר, לכן מברך עליה 'שעשה לי כל צורכי' היא.
לפי זה מדוקדק הלשון 'שעשה לי' מה זה שעשה לי? לשון עבר. ולא 'שעושה לי כל צורכי'. - שהרי כבר בששת ימי בראשית קיבל את השלטון על הברואים שמספק לו את כל צרכיו. כך מסביר הגאון מווילנה.
אחר כך כתוב: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (בראשית ב, ב)... לא, לפני כן...
"הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" (בראשית א, כט).
המקרא הזה הוא המאמר העשירי (10) בעשרת המאמרות שבהן נברא העולם.
אז לכאורה קשה. מה התחדש בבריאה הזו? הלוא הזרעים והפירות נבראו זה מכבר.
אלא שעד עתה לא יכלו הזרעים והפירות לשמש כמזון לאדם ולבעלי החיים עם כל הכוחות והסגולות הנדרשים לבריאותם. במאמר הזה, האמירה הזאת של הקדוש ברוך הוא, הוא ברא בהם טבע ותכונה לזון ולהשביע, לחזק ולהבריא את גוף האדם ואת גופם של בעלי החיים.
בזה שכתוב "הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה" מאותו רגע הם קיבלו את הכוחות הסגולים של כל מה שהם צריכים לעשות.
הגאון רבנו אהרון קוטלר בספר שלו משנת רבי אהרון אז הוא פירש ככה שמדוקדק מדוע הזכירה, לפי זה מדוקדק מדוע הזכירה כתוב בסוף המאמר הזה" "וַיְהִי כֵן" (בראשית א, ל) מה כאשר "וַיְהִי כֵן"?
כיוון שזה היה המאמר של בריאה ככל המאמרים האחרים שבפרשה, שגם שם נאמר "וַיְהִי כֵן".
לאור זה נבין גם מה שאמרה התורה: "כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח, ג) כמו שכתוב בספר חומש דברים: "כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (שם) ללמדך כי כוח הַלֶּחֶם לזון ולהחיות אינו טמון בלחם עצמו, רק "מוֹצָא פִי ה'" הוא המחדש בו תמיד כוח מיוחד להיות מזין ומחיה.
ועל זה נאמר מה שאנחנו אומרים כל יום: 'בטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית'. ישתבח שמו.
ואז כתוב: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" (בראשית ב, ב).
מובא במסכת אבות: 'עֲשָׂרָה (10) דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת' (אבות ה, ו).
יש לבאר, על פי מה שנאמר: "וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" כך אומר קהלת (א, ט).
וכתוב, חכמינו זיכרונם לברכה אומרים, כתוב: "וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ" כך כתוב בחומש שמות (שמות יד, כז). אז כתוב, חז״ל אומרים, מה זה "לְאֵיתָנוֹ"? לתנאו שהתנא עמו. כך מובא בבראשית רבה.
עכשיו, הכל היה 'בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת' כמו שנאמר "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" ועל זה הקשו חכמים, והרי כתוב: "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" (בראשית ב, ב) אלא זה העניין של 'בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת'.
עכשיו, אמרו חכמים: 'בשר ודם שאינו יודע לא עתיו ולא רגעיו ולא שעותיו, הוא מוסיף מחול על הקודש. אבל הקדוש ברוך הוא, שהוא יודע רגעיו ועיתיו ושעותיו, נכנס בו כחוט השערה'.
השבת, מתי שנכנס שבת, נכנס שבת. זהו. הוא יודע את הזמן המדויק. אנחנו לא בקיאים בזמן המדויק-מדויק. אז לכן נאמר: "כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג) רצה לומר, עכשיו "בָּרָא" בכניסת השבת לעשותם לאחר זמן.
לכן תשימו לב שיש כאילו כפילות. כתוב: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" ואז מה אומרים? "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" זה כאילו כתוב פעמיים (2).
רק מי שידקדק ישים לב. בהתחלה כתוב, לא כתוב כל מלאכתו, כתוב "מְלַאכְתּוֹ"; "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה". ואז כתוב: "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה" אז מה ההפרש בין "מְלַאכְתּוֹ" ל: כל מְלַאכְתּוֹ?
זה עשר (10) הדברים שנבראו בבין השמשות. יפה.
הלאה. יש פה עוד אריכות. אתם לא ממהרים, נכון? אין לכם לאן ללכת... אז בואו תשמעו עוד כמה דברים בעניין הזה.
מובא בספר קול אליהו, של הגאון מוילנא. בהערות על הקול אליהו, אז כתוב: 'הנה כל הרואה יראה שדברי קודשו של מרן הגאון מוילנא' הגאון רבי אליהו "זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה" (משלי י, ז) אז הם פה בקיצור נמרץ.
אז כתוב ככה. כתוב: "וַיְכֻלּוּ..." (בראשית ב, א) נראה לעניות דעתי שבפסוק הזה פרשה לנו תורתנו הקדושה שדברים שאין בהם רוח חיוני אינם צריכים למנוחה, כי אינם עייפים ויגעים. לא הַשָּׁמַיִם ולא הארץ וצאצאיהם. וממילא, בכלות ששת ימי הבריאה היו אלה דהיינו "הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם" (שם) אז הם היו כבר משוכללים, כי לא חסר להם עוד דבר להשלמות, לשלמות שלהם ולשכלול שלהם.
אולם לבריאות שיש בהן רוח חיוני, על זה כתוב בפסוק: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ" היינו, הרוח החיוני הוא שנתן השם יתברך בכבודו בעצמו לבעלי החיים. כמו שכתוב בבראשית: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית א, כ) ואחר כך כתוב: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים" (בראשית א, כא) וכו' וכו', "אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם" (שם) היינו, שהרוח החיוני נתן בעצמו בחיות המים, ולא הייתה ביכולת במים לתנו בנפש חיה.
וכן שם, בפסוק: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ" (בראשית א, כה) היינו, גם כן, רוח החיוני נתן השם יתברך בעצמו בנפש חַיָּה שהוציאה הָאָרֶץ.
וכן שם, בפסוק שכתוב: "נַעֲשֶׂה אָדָם" (בראשית א, כו) ואחר כך כתוב: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם" (בראשית א, כז) ואם כן, על זה הרוח החיוני שיש בחיות וכן באדם, היה חסר עדיין דבר אחד (1), והיינו, שמצד שעייפים ויגיעים, הלא צריכים גם לכוח, המרגוע. וזאת המרגוע ברא הקדוש ברוך הוא בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.
כי השמש והירח וכו', הם לא צריכים מרגוע. לכן אמרו חכמינו זיכרונם לברכה, כמו שהובא גם בפירוש רש"י הקדוש, מה היה עולם חסר? - מנוחה. ועל כן, אמר הכתוב: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ" שמלאכת ה' הייתה בבעלי החיים, ליתן להם רוח החיוני, ולאדם את הנשמה.
ועל זה כתוב שביום השביעי ממש כלה ממלאכתו, שבו ברא את המנוחה, שעד כה לא נברא להם הכוח הזה של המנוחה.
ואחר כך הוסיף עוד הכתוב: "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ" היינו, כל העניינים שיוצאים מן הטבע. והיינו, אותם שפרטה המשנה שם באבות: 'עֲשָׂרָה (10) דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת' כל אלו העניינים שכתוב שם, קורא אותם הכתוב "מִכָּל מְלַאכְתּוֹ" כמו שאמרנו, שבעצם זה מה שנברא "מִכָּל מְלַאכְתּוֹ" זה ה: 'עֲשָׂרָה (10) דְּבָרִים' האלה. שהן המה הדברים שאינם בדרך הטבעי. רק כל מְלַאכְתּוֹ הפרטיים של השם יתברך המה.
ואולם, אלו העשרה ניסים לא בראם בשבת: "כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ" (בראשית ב, ג) גם מעשיית הניסים הוא שבת. וגם, לא בראם בששת ימי המעשה. כי אלו העשרה ניסים יוצאים מדרך הטבע. לכן בראם בין השמשות של ערב שבת.
למה הם לא שייכים לא לשבת ולא שייכים לששת ימי בראשית. ולכן כתוב בפסוק, בלשון "בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי" כשהקדוש ברוך הוא יודע עיתיו ורגעיו, אז הוא נכנס בו כחוט השערה, כמו שאמרנו. דהיינו שעשרה ניסים נבראו ברגע האחרון של ערב שבת. וכשנכנס יום הַשְּׁבִיעִי, אז "וַיִּשְׁבֹּת... מִכָּל מְלַאכְתּוֹ" דהיינו ממלאכת הניסים שברא בבין השמשות.
והנה בפסוק השלישי (3) פירש עוד הכתוב שגם ממה שעשה בבין השמשות והיינו אחד מן העשרה דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, מה היה? - המן. ואולם ביום השבת לא ירד להם לישראל במדבר.
על זה אמר הכתוב: "כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" שזאת מה שנקרא "מִכָּל מְלַאכְתּוֹ" דהיינו, העשרה ניסים ואחד מהם היה המן בכל זה שבת ביום השבת לעשותו. להוריד אותו במדבר, לישראל. ועל זה שייך בפסוק דרשת חז"ל: 'ברכו במן וקדשו' ברכו במן וקידשו במן.
יש פה עוד אריכות, שטבע שמו, מספיק לכם עד עכשיו...
אחר כך כתוב: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית ב, ג).
המילה "לַעֲשׂוֹת" לכאורה מיותרת. "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים" מה זה "לַעֲשׂוֹת"?
אלא הכוונה "לַעֲשׂוֹת" עוד בעתיד. בתפילה אנחנו אומרים שהשם 'וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׁה בְרֵאשִׁית' כמו שאמרנו. משמע, שכל מה שנברא בששת ימי בראשית מתחדש ויוצא לפועל מדי יום ביומו.
לפי זה כתוב "בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" היינו, שברא את כל הנבראים על מנת להשלימם ולעשותם בכל יום בעתיד.
באופן אחר, כתוב: 'עֲשָׂרָה דְּבָרִים נִבְרְאוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, וְאֵלּו הֵן: פִּי הָאָרֶץ, וּפִי הַבְּאֵר, וּפִי הָאָתוֹן, וְהַקֶּשֶׁת, וְהַמָּן, וְהַמַּטֶּה, וְהַשָּׁמִיר, וְהַכְּתָב, וְהַמִּכְתָּב, וְהַלּוּחוֹת' (אבות ה, ו).
אז שואל הגאון מוילנא: מה המיוחד בעשרה האלו שנבראו בבריאה מיוחדת?
אלא, כיוון שנקבע: "וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" כך אומר קהלת (א, ט) ואחרי בריאת העולם לא ייברא עוד שום דבר חָדָשׁ, לכן הכל נברא בששת ימי בראשית. גם כל הניסים העתידים להתרחש מחוץ לגדר הטבע.
כך למשל אמרו חכמינו זיכרונם לברכה על קריעת ים סוף. כתוב, "וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ" (שמות יד, כז) 'לתנאו שהתנא עמו בששת ימי בראשית' פירוש שכבר בשעה שהים נברא קבע עמו הקדוש ברוך הוא שבבוא היום ייקרע לפני בני ישראל ואחר כך ישוב "לְאֵיתָנוֹ".
זו הסיבה שעשרת הדברים העתידים לפעול בדרך נס נבראו כבר בששת ימי בראשית, ובכל זאת בנפרד לא עם כל הנבראים הפועלים בדרך הטבע.
לפי זה מובן מדוע כתוב: "מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" לומר שכבר כעת ברא את הניסים והנפלאות העתידים להיות במשך כל הדורות.
כתוב: 'הקדוש ברוך הוא אומר לאדם הראשון: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב, יז).
אז יש פה תמיהה כי מה כתוב פה? "בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" מה כתוב בסוף? שכשהוא אכל אז הוא נקנס בכמה קנסות, אבל לא כתוב שלא נזכרה מיתה.
אלא כתוב בפסוק ב: 'ויקרא' "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי השם" (ויקרא יח, ה) מה בא להשמיענו בזה?
שאפילו שטבע המצוות שיחיו בהם, שהם בעצם החיים לאדם, אפילו, אפילו הכי לא תעשה את המצווה אלא בשבילי, שאני ציוויתיך ואני השם.
וכן הפירוש בברכה, מה אנחנו אומרים בברכה? – 'אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ' כלומר, שמלבד ש: 'קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו' שהם בעצם חיים נצחיים לאדם, הרי הוא עוד ציווה אותנו לעשות אותם, ומוטל עלינו לשמור את הציווי.
וכן לגבי העבירה, אף שהעבירה לאדם היא כמו סם המוות, אפילו הכי, נענש בלא זה, על מה שלא שמע את ציווי השם מתבטא. רך כך בעץ הדעת. העזרה "מוֹת תָּמוּת" היא משום שטבע עץ הַדַּעַת לגרום מיתה. ואילו הקנסות הן על מה שלא שמע את ציווי השם.
אז אמרתי בסייעתא דשמיא החידוש, מקווה שהוא מכוון לאמת, הרי כתוב: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" והרי הוא לא מת באותו יום.
אבל אנחנו יודעים שיום אחד (1) של הקדוש ברוך הוא משול לאלף (1,000) שנים ("כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל" תהלים צ, ד). ומתי האדם הראשון נפטר? - 930. אז זה בתוך היום. "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ" יוצא שהוא נפטר ביום הראשון, ביום האלף, בתוך האלף. אז הדגש הוא על "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ" בסדר?
דרך אגב, כתוב שהמלאכים, כך כתוב בחז"ל, שהמלאכים היו צולים בשר לאדם הראשון ומסננים לו יין.
איך זה מסתדר? אה? איך זה יכול להיות? הרי עדיין היה אסור לאכול בשר. רק מתקופת נוח היה היתר לאכול בשר. לפני כן לא היה מותר לאכול בשר. אז איך כתוב שהמלאכים היו צולים לו בשר? ולמה כתוב מסננין לו יין? מה זה מסננין לו יין? משקים אותו יין, מה זה מסננין לו יין? אלא מה?
מה שהוא אכל בשר זה היה בשר מן השמים, לא בשר בהמות. ולמה סיננו לו את היין? כי עץ הַדַּעַת, לפי אחת השיטות בגמרא, לא היה גפן. לכן מה הם עשו, המלאכים? הם סיננו לו את הטוב שבגפן. שמה זה? זה היין. כי האיסור לאכול מעץ הַדַּעַת זה היה את הענבים. לכן כתוב, היו מסננין לו את היין.
לכן תראו יין, איך כותבים יין? י, י, נון. נכון? אם אנחנו נסנן את המילה יוד, נסנן את היוד מההתחלה ואת הדלת בסוף, מה יישאר לנו באמצע? וו. ביוד השנייה, כנל. הנון, יש פה שלושה ווים, נכון? שלוש כפול שיש כמה זה? חי. בסדר? הלאה.
אחר כך כתוב: "וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן" (בראשית א, ג) וכו'.
שואלים בגמרא, במדרש: 'מפני מה חטא אדם הראשון?' ומה התשובה שלהם? – 'מפני שראה שתיים (2) ולא ראה שלוש (3).' ברור, לא? מה הכוונה?
כתוב בפרקי אבות, מה כתוב? ('עֲקַבְיָא בֶּן מַהֲלַלְאֵל אוֹמֵר): הִסְתַּכֵּל בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, וְאֵין אַתָּה בָּא לִידֵי עֲבֵרָה. דַּע, מֵאַיִן בָּאתָ וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן?' (אבות ג, א)
איי, איי, איי.
אבל אדם הראשון הוא יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, אז הוא לא יכל להסתכל מאין הוא בא. אז הוא היה לו בעצם רק שתיים, לא שלוש. לכן הוא חטא. חזק. איך? לא. אה, נכון, נכון. נכון, נכון, נכון. הוא לא יכל לראות את יום המיתה ('יזכור לו יום המיתה' ברכות ה, א) כי עדיין לא הייתה מיתה בעולם. נכון? אתה צודק.
הלאה. אחר כך כתוב בפסוק: "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן" (בראשית ג, ג).
אז זה הלשון של המדרש: 'אמרו לו לנחש: 'מפני מה אתה מצוי בין הגדרות?'
אמר: 'אני פרצתי גדרו של עולם'. פירוש, עונש הוא לנחש, שיהיה מצוי בין הגדרות, משום שחטא ופרץ גדרי עולם כשהסית את חווה לעבור על ציווי השם.
וקשה. אם כן, אדרבה. מוטב שיתרוצץ באמצע הדרך, ויהיה למרמס לרגלי עוברים ושבים, ולא בין הגדרות.
אלא שהנחש הוא משל ליצר הרע. אז באו ושאלו אותו, מפני מה אתה מצוי בין הגדרות? כלומר, למה אינך מפתה את האדם לעבור תחילה על סייגים וגדרים שעשו חכמינו, זיכרונם לברכה, ולא על העבירה עצמה?
על זה משיב הנחש, אני הוא שפרצתי גדרו של עולם. כלומר, אני הוא שפיתיתי את חווה לאכול מעץ הדעת. וכל סיבת הצלחתי, משום שקודם דחקתי בה לעבור על הגדר המרחיק מן העבירה. שערי האיסור היה רק לאכול מעץ הדעת. והאדם הראשון הוסיף סייג וגדר שלא לנגוע גם כן. כדי להרחיקם לבל ייכשלו באכילה מן העץ.
רק אחרי שחווה עברה על הגדר ונגעה בעץ, הצלחתי לפתותה שתעבור גם על איסור האכילה. מהצלחה זו למדתי שכך מוטב לפעול, להיות מצוי בין הגדרות. ולפתות את הבריות לעבור תחילה על גדרי המצוות ואחר כך על המצוות עצמן.
אז ברגע שאדם מקל, לדוגמה, בייחוד, הוא יכול להגיע לגופי עבירות.
'נו, אז מה קרה?...'
ואחר כך, 'מה קרה שקרה...' - השם ירחם!...
עוד דבר שמתקשר לכך, מורגל בפי העולם לומר: 'מנהג ישראל תורה היא' כך מובא בתוספות, במנחות.
אני שואל את השאלה, איך הסברא לדמות מנהג לתורה?
אז אומר הגאון מווילנה, ידוע שיש בתורתנו מצוות דאורייתא ומצוות דרבנן. וחכמינו, זיכרונם לברכה, סייגו וגדרו גדרים וסייגים ותקנות לחיזוק וקיום התורה. וכן הוא החיוב לכל אחד ואחד לגדור עצמו לפי טבעו ומידותיו הידוע לו.
כמו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה במסכת ברכות: 'לידע אינש בנפשיה' (ברכות סא, ב) אדם צריך להכיר את עצמו. ולפי מה שהוא מכיר את עצמו הוא צריך לגדר את עצמו. כל אחד לפי הטבעים שלו והמידות הלא טובות שלו.
אז זו הכוונה 'מנהג ישראל תורה' כי ידוע ש: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז) היינו שעיקר מגמתו לפרוץ את הגדר. ואז ממילא יבוא לפרוץ עיקרי התורה. כי מי ישמע לו ליצר בתחילת עניינו לבטל את המצווה או לעבור על לאו חמור?! מי ישמע לו?!
אלא מהקל בא אל החמור. כמו שאמרו חכמים: 'כיוון שהלך סוף שעומד ואחר כך יושב' (רש"י) כמו שכתוב בתהילים ("אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" תהלים א, א),
כן? על ההתחלה של התהילים. אז שאם הלך סופו לעמוד ואם עמד סופו לשב ואם ישב סופו ללוץ. כך מובא במסכת עבודה זרה.
וכמו שפירש על מה אמר חכמינו זיכרונם לברכה ששאלו לו נחש: 'על מה אתה מצוי בין הגדרות?'
אמר: 'אני פרצתי גדרו של עולם!'...
ואין כאן מקום להאריך...
אז זהו כוונתם 'מנהג ישראל תורה' שצריך כל איש ואיש להיזהר במנהגו שלא לבטל מנהגו כמו בשל תורה כי מביטול המנהג יבוא לבטל עיקרי התורה. אז אדם צריך אדרבה לעשות לעצמו כל מיני מנהגים כדי לגדר ולשמר את עצמו שלא להתקרב לעבירות דאורייתא ודרבונן בסדר? הלאה.
אחר כך כתוב: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל" (בראשית ג, ו).
ונשאלת השאלה: כיצד היא נכשלה ועברה על מצוות השם?
אומר הגאון, עץ הדעת לפי דעה אחת (1) בחכמינו זכרונו לברכה היה עץ אתרוגים שטעם עצו כטעם פריו.
בתחילה לא ידעה האישה שגם בעץ יש טעם והבינה שהאיסור הוא "וּמֵעֵץ הַדַּעַת... לֹא תֹאכַל". אז היא הבינה שזה מכוון על הפרי עצמו. אבל ברגע שהבחינה שגם לעץ יש טעם הפכה את דעתה בטענה: 'אה... אז רק עץ הדעת עצמו נאסר באכילה ולא פריו.' כך התירה לעצמה לאכול את הפרי.
זהו שאמר הכתוב "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל" העץ עצמו הוא טוֹב לְמַאֲכָל וסברה: שלא נאסרה אלא אכילת העץ לכן "וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל" כי היא הבינה זה רק העץ אסור אבל לא הפרי.
אתם מבינים כשעושים לומד'ס? מה יוצא מזה בסוף? יאללה.
"וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" (בראשית ג, ז).
מובא בזוהר הקדוש: "וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת" – 'היינו ממצוות ציצית' מה כוונה? ביאור העניין זה ציצית בגימטריה תרי״ג (613) עם שמונה (8) החוטים וחמישה (5) קשרים. והציצית שקולה כנגד כל המצוות, כמו שכתוב במסכת נדרים.
אז זה הכוונה "חֲגֹרֹת" מה הכוונה? שקודם שחטאו לא היו צריכים למצוות. כמו שאנחנו לא צריכים בשבת תפילין. אבל אחר שחטאו, בחרו בדרכי המצוות.
אחר כך כתוב: "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (בראשית ג, יג).
אומר הגאון מוילנא שמי שמפרש את הפסוק: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" (בראשית א, ב) שזה כאילו היה קודם הבריאה, טעות הוא בידו. כי הרי כתוב: "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ: וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" (בראשית א, א-ב). אז מה אנשים מבינים? שהיא "הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" לפני הבריאה.
- לא!
הכוונה שכשנבראה הָאָרֶץ - היא "הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ" היא עוד לא הייתה מסודרת.
כשלא בא כתוב לספר על הוויית הארץ בתחילת הבריאה, איך נהיית. והוא עניין ההיולי שכתב הרמב״ן וכו'.
שזאת התשוקה בבני אדם, לחקור, למצוא חקר, חקר השם יתברך. אז זו תכונה רעה וגבהות לב שהיא נמשכת לזרעו של האדם הראשון מזמן שהתפתה לאכילת עץ הדעת טוב ורע.
כל העניין הזה שאנשים מחפשים לדעת על הבורא וכו' וכו', זה כל זה בא בשורש העניין מזה.
שעניין זאת ההסתה היה יסודה ושורשה להעיז מצח, לבוא אחר המלך בגזרותיו על האדם, להרוס ולפלס בהם נתיב לעצמו. וזה עצמו הוא תשוקת "יֵצֶר לֵב הָאָדָם" להעיז לחקור בעניינים אלוהיים בגובה לב.
ולפיכך נקט הכתוב עניין פיתוי היצר הרע על האדם הראשון בלשון "הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי"; - "הִשִּׁיאַנִי" תעביר את הנקודה (משין ימנית לשין שמאלית) הִשִּׂיאַנִי; שהוא כולל גם לשון התנשאות וגבהות הלב, כן? זה דברי הגאון מווילנה.
ומדבריו אנחנו למדים: שראוי לתמים... מה זה תמים? - לא פתי, זה שלם! שהוא שלם עם בוראו, שייזהר מעלות בהר הפילוסופיה ונגוע בקצהו, אף בדברים שנראה בהם תועלת לשרת בקודש. כי הנפש אשר תמלא מהנחותיה והצעותיה תוציא צמחי תולדותיה קוץ ודרדר...!
איך כתוב על הגר, על שרה? "וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה" (בראשית טז, ד) חשש ותלד רוח רעיון וַתֵּקַל התורה גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיהָ.
בקיצור, צריך אדם להיזהר לא להתעסק בדברים מעל הגובה שלו. ישתבח שמו.
אחר כך כתוב: "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (בראשית ג, יד).
הגאון רבי שמואל חסיד הסב בליל הסדר על שולחן הגאון מוילנא שהוא היה נוהג לעטר את אמירת ההגדה בדברים של טעם. כשהוא הגיע לדרשת חכמינו זיכרונם לברכה על מצוות קריאת שמע: 'וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: "יְמֵי חַיֶּיךָ" – הָעוֹלָם הַזֶּה, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ' (ברכות א, ה)
אמר הגאון: 'מכאן ראיה למה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'לעתיד לבוא כל בעלי מומים מתרפאים חוץ מן הנחש'. כמו שכתוב בבראשית רבה בתנחומא'
מה הכוונה?
שבימות המשיח יתרפאו כל החולים כל בעלי המומים חוץ מן הנחש שהוא לא ישוב להלך על רגליו.
אז מרבית המסובים בסעודה לא ירדו לסוף דעתו ולא הבינו את כוונתו.
אולם רבי שמואל ניאות לפרש להם אחר כך את כוונת רבם. גם אצל עונשו של הנחש מצאנו את הלשון "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - "וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" כמו שכתוב: "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ" אז מעתה כיוון שבקריאת שמע דרשו חכמים: "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ' אז גם פה יש לדרוש "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ' כלומר שגם לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ יהיה הנחש "אָרוּר... מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה" (בראשית ג, יד)
זהו שאמר הגאון: 'מכאן ראיה למה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'לעתיד לבוא כל בעלי מומים מתרפאים חוץ מן הנחש!' שגם אז יתקיים בו "עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ".
עכשיו כתוב: "הוא הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" (בראשית ג, טו).
אז מובא במסכת יומא (כג, א): 'שאמר רבי יוחנן: 'כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש, אינו תלמיד חכם'.
אז שואלים שם, ולמה דווקא כמו נחש? - אז כתוב "הוא הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב" נמצא כוונתו שלא ינקום וינטור רק כנחש ולא יותר. מה הכוונה?
מובא במסכת תענית (ח, א) מה שכתב שם ריש לקיש: 'לעתיד לבוא מתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו: 'מה הנאה יש לך?!'
והוא אומר שבעצם אין לו שום הנאה וכולי וכולי.
אז הוא אומר, כך צריך שהתלמיד החכם ייקום וייטור אבל לא יכוון להנאתו. כמו שהנחש לא מכוון להנאתו, אין לו הנאה מזה שהוא מכיש. ככה תלמיד חכם, כל זה מותנה, שהוא נוקם ונוטר כנחש, דהיינו, שלא יוצא לו מזה משהו, הוא לא נהנה מזה, אלא הוא עושה את מה שצריך לעשות.
אחר כך נאמר: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל קָיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ? הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (בראשית ד, ו-ז).
היצר הרע אינו מסוגל לחדור ללב ולהטותו מדרך הטוב, אלא אם כן מצא פתח או פרצה. כמו שכתוב במסכת סוכה (כו, א): 'פרצה קוראת לגנב'.
אז מה זה הפרצה? כשאדם מעורר ספקות בלבו אם לעשות את המצווה או לא, שם הפרצה. ספק גימטרייה עמלק.
אבל אם מנוי וגמור עמו לעשות את רצון השם ולקיים מצוותיו, יצר הרע אינו מסוגל להתחיל איתו ולא להתנכל לו. אם אתה יודע מה צריך לעשות ואתה עושה, יצר הרע לא מתחרכש אתך. עם מי הוא מתחרכש? עם מישהו כן ולא.
חכמינו זיכרונם לברכה מספרים במדרש רבה על דוד ובועז שיצרם תקף אותם והתגברו עליו בעזרת שבועה.
ולכאורה, לשם מה הם היו זקוקים לשבועה? אלא שהם רצו לסגור כל פרצה בפני היצר הרע. ולכן קבעו את שמירת המצוות בליבם באופן כה ברור ונחרץ שיסיר כל ספק מן הלב.
את זה לימד הקדוש ברוך הוא לקין במילים "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ". קין, הרים ידיים ונכנע ליצר הרע.
אמר לו הקדוש ברוך הוא: 'דע לך שיש בידך להתגבר עליו אם רק תסגור בפניו את הפתח ותאטום כל סדק וכל פרצה! "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ" מה הפירוש?
"תְּשׁוּקָתוֹ" של היצר היא שתפתח לו פתח ותתחיל לפקפק עם לעשות את מצוות השם. אבל אם לא תפתח לו תהיה סמוך ובטוח שלא יצליח אלא "וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ".
אחר כך נאמר: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו" (בראשית ד, ח) לא כתוב מה הוא אמר ומיד ממשיך הפסוק ואומר: "וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (שם).
חז״ל אומרים בבראשית רבה: 'שהבל היה גיבור יותר מקין!'. לפי זה אם קין היה רוצה לקום על הבל להורגו הוא היה נכשל. אז מה הוא עשה? הקפיד לקרוא לו: 'אחי!' כאילו באמת אוהבו כאח כדי שהבל לא ייזהר ויישמר ממנו ואז הפתיע אותו והרגו אותו.
זו דרכם של הרשעים: "דֹּבְרֵי שָׁלוֹם עִם רֵעֵיהֶם וְרָעָה בִּלְבָבָם" כך כתוב בתהילים (כח, ג). בפיהם מדברים דברי שלום ואחווה ובלבם פנימה חורשים רעה ומזימה.
אז כתוב בפסוק "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו" כלומר את זאת המילה הוא אמר לו. מה שכתוב "וַיֹּאמֶר" אז מה הוא אמר? הוא אמר לו: 'אתה אחי!'
זה גרם אשר "בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה" הרחק מעיני הוריהם "וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" שכן רק משום שהבל לא ידע להישמר מפניו הצליח להתגבר עליו והרגו.
לפי זה מבואר הפסוק הבא אחריו. מה כתוב? "וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ" (בראשית ד, ט) בשביל מה הקדוש ברוך הוא צריך להגיד "אָחִיךָ"? היה צריך להגיד "אֵי הֶבֶל" למה "אָחִיךָ"? למה יש עוד "הֶבֶל" בעולם? זה "הֶבֶל" היחידי שהיה בעולם. אז "אָחִיךָ" מיותר.
אלא ככה הוא אמר לו הקדוש ברוך הוא: "אֵי הֶבֶל אָחִיךָ"? היכן אותו הֶבֶל שכל הזמן הזכרת שהוא אָחִיךָ? לאן נעלמה האחווה הזאת?
אחר כך כתוב: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם" (בראשית ה, יב).
הגמרא במסכת ברכות אומרת: "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם" וכתוב: "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו) איך זה מסתדר? הכיצד?
זאת אומרת הגמרא (עירובין יח, א): 'בתחילה עלה במחשבה לברות שניים (2) ובסוף לא נברא אלא אחד (1)' ככה אומרת הגמרא בברכות.
אומר הגאון מוילנה: צריך ביאור וכי חס ושלום יש שינוי?! אלא כי במחשבה כשאנחנו חושבים אז התכלית היא תחילה ואחר כך החוכמה היא היאך לעשות.
מה שברא הקדוש ברוך הוא את האישה הוא כדי להיות לו לעזר וכי מה תועלת בה כשהם בגוף אחד?! אם כן עיקר התכלית היא שיהיו שניים אך מה שבראה עם הקדוש ברוך הוא תחילה אחד כדי שתהיה אהבה ואחווה ביניהם יותר מאחיו ושאר קרוביו שיהיו גוף אחד ממש שזה לא תהיה אהבה כמו של אחים אלא אהבה מסוג אחר שאתה מרגיש שזה אתה!
זהו 'בתחילה' היינו במחשבה על התחילה 'לבראות שניים' שזה התכלית 'ואחר כך' במעשה 'ברא תחילה אחד'.
וזה אומר הגאון מוילנא: שזה כלל לכל מקום שנאמר בחז״ל: 'בתחילה עלה במחשבה'... שבעצם ההתחלה היא התכלית היא המטרה.
אחר כך כתוב: "וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים (930) שָׁנָה וַיָּמֹת" (בראשית ה, ה).
אומר הגאון המילים: "אֲשֶׁר חַי" מיותרות "וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם" לא צריך את המילים "אֲשֶׁר חַי". - וַיִּהְיוּ כָּל יְמֵי אָדָם אֲשֶׁר חַי תְּשַׁע מֵאוֹת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים (930) שָׁנָה וַיָּמֹת - שמה צריך לכתוב "אֲשֶׁר חַי".
גם אצל אברהם אבינו נוספו המילים "אֲשֶׁר חַי" ונאמר בפרשת חיי שרה: "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ (175) שָׁנִים" (בראשית כה, ז)
למה? למה גם פה וגם משם יש את התוספת הזו?
אומר הגאון, יש לבאר כי זה רומז לדברי חכמינו זיכרונם לברכה שהאדם הראשון חיסר שבעים (70) שנה משנותיו ונתנן לדוד המלך וכך נאמר "אֲשֶׁר חַי" לרמוז שהיו קצובות לו שנים נוספות אבל הוא לא חי אותן ואילו השנים "אֲשֶׁר חַי" בפועל היו 900 שנה ו-30 שָׁנָה וַיָּמֹת אבל באורגנל הוא היה צריך להיות אלף (1,000) הוא תרם את השבעים שנה.
גם אברהם אבינו כתוב שהפחיתו לו חמש (5) שנים מחייו לבל יראה את עשיו בן בנו יוצא לתרבות רעה! (רש"י בראשית כה, ל) כלומר שמתחילה הוקצבו לו עוד חמש שנות חיים אבל השנים "אֲשֶׁר חַי" בפועל לבסוף היו מְאַת שָׁנָה ו-70 שנה.
לקראת סוף הפרשה כתוב: "וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה (3) בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת" (בראשית ו, י).
במסורה יש שישה (6) פסוקים בתנ״ך שיש מה מיוחד בהם? יש בהם חמש (5) תיבות רק חמש מילים בפסוק יש שישה פסוקים כאלה.
ומה מיוחד בהם עוד? שבכל מילה יש רק שתי (2) אותיות.
מהם ששת הפסוקים?
א. כתוב: "וַיּוֹלֶד נֹחַ... אֶת שֵׁם אֶת חָם" אז יש לנו פה נוח "אֶת שֵׁם אֶת חָם" בסדר? זה אותיות תיבות שמורכבות משתי תיבות, שתי אותיות בלבד.
ב. אחר כך פסוק אחר: "וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל תִּירְאִי כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן" (בראשית לה, יז) "כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן" עוד פעם חמש תיבות שמורכבות משתי אותיות.
ג. על עמלק נאמר: "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ" (שמות יז, טז).
ד. אצל דוד נאמר: "עַל כֵּן לֹא בָא אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ" (שמואל א כ כט) שוב חמש תיבות חמש מילים מורכבות משתי אותיות.
ה. בנחמיה כתוב שם: "אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב" (נחמיה ב, ב).
ו. ואצל שלמה המלך בספר מלכים עם שתי הנשים... אז כתוב שם: "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה גְּזֹרוּ" (מלכים א ג כו).
מה הקשר בין חמשת הפסוקים האלה המיוחדים?
אז אומר הגאון מווילנא ככה: הקדוש ברוך הוא ברא את האדם להיות "אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ" (משלי יג, כה) מה שמותר לו ולחזק את גופו להיות חזק ואמיץ לעבודת הבורא עכשיו לא צריך להיות נזיר עולם ולא לפרוש עצמו מתענוגי עולם לעשות לו כנפי פרישות ולחיות רק משמחת הסתכלות "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים" (משלי טז, טו) למה? כי יהיה שומם ויאבד מהרה מן העולם או יצא מדעתו החור כי לא יוכל לסבול עול פרישות ונזירות ולא יהיה לו עולם הזה וגם עולם הבא לא ישיג כנודע מהספרים הקדושים.
על זה אמר שלמה בקהלת: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם?!" (קהלת ז, טז)
אז מה זה? איך זה מתקשר לחמשת הפסוקים?
"חָם" מורה על הגרוע מאחיו ההולך אחר תאוות ליבו שורש הטומאה כמו שכתוב: "וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ" (בראשית ט, כב).
"שֵׁם" מורה על איש העבודה דורש השם כמו שכתוב: 'מדרשו של שם ועבר' בראשית רבה וזרע האבות אברהם יצחק יעקב מאיפה יצאו? משם שורש הקדושה.
והקדוש ברוך הוא נקרא נוח: "כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי" כך כתוב בישעיה (נד, ט) שהמנוחה שלו כנודע.
את זה רמזה המסורה שכתוב "וַיּוֹלֶד נֹחַ... אֶת שֵׁם אֶת חָם" הקדוש ברוך הוא הרכיב ביצירת האדם את הגוף והנשמה שיהיו ביחד ה: "חָם" זה כנגד הגוף, "שֵׁם" זה כנגד הנשמה הגם שהנשמה היא אור עליון והגוף הוא בוער בתאוות שהם שני (2) הפכים בכל זאת קשרם הקדוש ברוך הוא להיות נצמדים יחד.
והטעם מה הסיבה שוב מתקשר לפסוק הבא שהוא אמרנו חמש תיבות של שתי אותיות שכתוב "כִּי גַם זֶה לָךְ בֵּן" הגוף הוא גם כן בן אבי עובד שהוא נזדכך על ידי הנשמה ועל ידי עבודת הגוף תושלם הנשמה, אז בעצם אפילו שהוא חומרי ושואף לתאוות אבל אם אתה תשתמש בו נכון לתועלת הנשמה אז אתה תעשה את מה שצריך לעשות.
אבל אם יתגאה קרוץ מחומר הוא מבקש גדולות להיות פרוש מתענוגי העולם הזה כמלאכי מעלה כמו שאמרנו שזה לא טוב לעשות וזה מה שנאמר שוב פסוק של חמש תיבות בין שני אותיות כל אחת "כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ" שחפץ להיות כיושבי לפני ה' ומה הסיבה?
"עַל כֵּן לֹא בָא אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ" שוב זה פסוק עם חמש תיבות עם שני אותיות אז הסיבה "עַל כֵּן לֹא בָא אֶל שֻׁלְחַן הַמֶּלֶךְ" ליהנות בו מכל טוב אשר הוכן לו כי הוא החליט שהוא צריך להיות פרוש ונזיר וכדומה...
דע! שאין זה לב טוב רק זדון ליבו הישאו וזה הפסוק הבא אחריו שאמרנו "אֵין זֶה כִּי אִם רֹעַ לֵב".
ומבאר הטעם למה מחליט שהוא רע לב? יען כי אי אפשר לעמוד בו ויסוג אחור בפעם אחת עשר (10) מדרגות אחורנית ויהיה נאבד מעולם הזה ומעולם הבא! כמו שנאמר "גַּם לִי גַם לָךְ לֹא יִהְיֶה" הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר ויכלה מעולם הזה ויאבד מעולם הבא לא נשאר בידו מאומה.
אז אדם צריך לדעת שגם כשהוא רוצה להחמיר על עצמו צריך לדעת איך להחמיר כמה להחמיר ולא להגיע לידי מציאות של פרישות יתרה שאז הוא עושה לעצמו נזקים והוא יכול לאבד את כל הקופה גם את העולם הזה וגם את העולם הבא.
נסיים...
כתוב "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם" (בראשית ו, א).
אומרת הגמרא בבבא בתרא: "וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" – 'רבי יוחנן אמר: 'רבייה באה לעולם'
'רבי שמעון ברבי אתילידא ליה ברתא. [נולדה לו בת אבא קא חלש דעתה ביידיש אומרים מתבאס]
אמר ליה אבוה [אמר לו אבא שלו]: 'רביה נולד לך' [כמו שכתוב "פְּרוּ וּרְבוּ" (בראשית א, כח) אז הבנות זה רבייה]
אמר ליה בר קפרא: 'תנחומין של הבל נחמך אבוך' [זה שהוא אמר לו 'רבייה באה לעולם' כאילו בא לעודד אותו קיימת רבייה, אומר לו בר קפרא: 'תנחומין של הבל ניחמך אביך']
('דתניא: אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות) אשרי מי שבניו זכרים, אוי לו למי שבניו נקבות, אי אפשר לעולם בלא בסם ובלא בורסי אשרי מי שאומנותו בוסמי אוי לו למי שאומנותו בורסי' זה דברי הגמרא (ילקוט שמעוני ו, א).
מה הכוונה?
תראו מה מסביר הגאון מוילנא אומר ככה;
ותמוה!
1. מהי הנחמה שניחם אותו אבא שלו כשהוא אמר לו: 'רבייה באה לעולם'?
2. ובמה הוא ניחם אותו?
3. מצד שני מה אמר לו בר קפרא שהנחמה היא של הבל?
4. ועוד איך רבי יוחנן אמורא הוא חולק על ברייתא של סוף מסכת קידושין?
5. ועוד איך הוא משיב על רבי מברייתא? הלוא רבי הוא תנא
6. ועוד הרי רבי הוא זה ששנה לברייתא הזאת בסוף מסכת קידושין?
אומר הגאון מוילנא לה: ונראה שבאמת הם אינם חולקים כלל כי יותר טובה לעולם! לעולם... שימו לב! כשנולדה נקבה יותר משנולד זכר כשנולדת נקבה זה יותר טוב לעולם על דרך משל אם יש עשרה (10) זכרים ומאה (100) נקבות יכול כל זכר לקחת עשר נקבות ואם ייוולד עוד זכר לא נולד רבייה בעולם רק משהו נולד ונתוסף איש אחד (1) בעולם שהרי הזכרים שהיו כבר בעולם יכלו לקחת את כל הנקבות אז אין העולם צריכים לזכר שנולד עכשיו כי אם הוא נולד עכשיו אז המאה הנקבות מתחלקות עכשיו לאחד עשר לפני כן התחלקו לעשר עכשיו מתחלקות לאחד עשר אבל בזה הוא לא הביא רבייה לעולם כי זה רק התחלק ביניהם.
אבל אם נולדה נקבה באה עוד רביעייה לעולם מה שלא היה בתחילה אבל למי היא הטובה? על כורחך צריך לומר שלעולם יש יותר טובה כשנולדה נקבה אבל לאב שנולד לו, לא לעולם, לאבא שנולד לו יש לו יותר טובה כשנולד לו בן זכר. למה? משום שזכר אחד יכול לנשוא כמה נקבות אז יהיה לו זרע מכל אחת ואחת לאפוקה כשנולדה לו נקבה אז אין לו זרע רק מהנקבה האחת ותו לא.
יוצא שהשאלה היא מאיפה אתה מסתכל מצד הנאת העולם או מצד הנאת האבא? אז זה הניחום שניחם אותו אביו מה אמר לו? 'רבייה באה לעולם' פירוש שיש יותר טובה לעולם כשבאה הנקבה ורבייה באה מחדש מה שלא הייתה בתחילה.
עכשיו מה בר קפרא אמר לו? 'תנחומין של הבל ניחמך אביך' למה? משום שהטובה היא רק לעולם אבל לך הייתה הטובה יותר כשהיה נולד לך בן זכר ואז הזכר יישא נקבות הרבה והיו לו בנים מרובים.
לכן מה אומרת הגמרא שם? 'אשרי מי שבניו זכרים!' ואכן כל הברייתא מה יראה שהוא טוב לעולם כמו בורסקי שצריך העולם אבל 'אוי לו...' אז 'אשרי מי שאומנותו בשם!'...
צריך את שניהם צריך גם את הבשם וגם את זה שעוסק בעורות שיש ריח גרוע ביותר מהעורות את שניהם צריכים לעולם אבל בתכל'ס לאדם עצמו הפרטי מה עדיף לו להיות? להיות אחת שמתעסק בבשמים או אחת שמתעסק בעורות? בוודאי שעדיף לו להתעסק בבשמים.
אז זה בעצם המהלך של הגמרא באה לומר לעולם נקבה יותר טובה אבל לאבא בוודאי בן. למה? כי הבן יכול לישא כמה נשים ולהביא יותר ילדים לזרעו.
נסיים...
כתוב בפסוק: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם" (בראשית ו, ה).
אומרת הגמרא בסוכה: 'אמר רבי יצחק:' יצרו של האדם מתגבר עליו בכל יום! שנאמר: "רַק רַע כָּל הַיּוֹם"
אומר הגאון מוילנא: במלחמות העולם כשהאחד מנצח את השני אז על ידי זה ייחלש המנוצח לא כן במלחמת היצר כל מי שמנצח את היצר הרע על ידי זה היצר הרע מתגבר עליו.
זה מה שאמרו חז"ל במסכת סוכה: 'כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו!' אז אנחנו מבינים בפשט כל מי שהוא יותר גדול מהחבר שלו אז יצר הרע כן עוד יותר גדול ממנו נלחם בו.
אבל לפי מה שמסביר פה הגאון מוילנה: 'כל הגדול מחברו' דהיינו כשאתה ניצחת את יצר הרע אז עכשיו יצר הרע הוא לא נחלש ואומר: 'יואו ניצח אותי...' – לא! הוא מתגבר עכשיו ואין לו תקנה כי אם במה שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה: 'בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין!' זה... זה הפתרון רק התורה הקדושה ברגע שאנחנו מתעסקים בתורה עוסקים בה זה ההצלה שיש לנו מייצר הרע.
השם יזכה את כולנו שנזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים אמן כן יהי רצון חזקים וברוכים.
הבהרה קטנטנה, תודה על הזכות להאזין לנציב יום של היום בשופר קול, בשידור החוזר. ערב טוב אנו מבקשים למסור תודות מעומק הלב בראש ובראשונה - לכבוד הרב, על הזכות להאזין לנציב היום של היום 🙂. אשמח להעביר תודותינו לכל העוסקים במלאכת הקודש... על ההענות, היחס, המסירות והסבלנות... לא ברור מאליו. תהיה משכורתכם שלימה מן השמים. אמן. תודה ושבת שלום💐 משפחת ...
רבנו הטהור והקדוש! אני בהלם. ב"ה בהריון חודש 9 ואחרי 3 חודשים רצופים שבהם השתעלתי ללא הפסקה (ל"ע) עם שיעולים שההרגשה שנקרע הבטן בכל שיעול. לא היה לי יום ולא לילה. יום רביעי ביקשתי מרבנו שיברך: שיעלמו לי השיעולים והכאבים. ותודה רבה לבורא עולם שהעתיר לברכת הצדיק וגם עשיתי כעצת רבנו ושתיתי תה עם דבש והשיעולים פחתו באופן פלאי ממש!!! וגם אם יש שיעול אחת ל... זה לא כואב כפי שכאב. - אין מילים בפי. לא ברור לי איך לא פניתי לפני לרבנו שיברך. אני מודה לבורא עולם ולך רבנו היקר!! תודה על הברכה היקרה מפז! שתהיה שבת שלום ומבורכת לרבנו ולכל משפחתו💐💐 (אמן).
כבוד הרב היקר ב"ה אני באמצע בישולים לשבת קודש שומעת שו״ת ביוטיוב ועצרתי להקליט את הקטע הזה שריגש עד דמעות, כמה הרב איש חסד ועזרה לזולת, איך אכפת לו מכל יהודי. ושמחת את הבחור שלא היתה ידו משגת לתפילין והוא ממש הודה שמעו את השמחה שלו! איך הרב מתקתק את הענינים בכיתי מהשמחה של הבחור, והנדיבות של הרב והאכפתיות שיהודי יניח תפילין וגם הגדיל ודאג לו לתיק!! יה"ר שנזכה לדבוק בך ובאורחותיך תמיד לנצח! ישר כוח לרבנו הצדיק והיקר שהשי"ת ישמרהו אמן התרגשתי ממש!! זכינו בזכות גדולה שקשורים לכבוד הרב!!🌹
כבוד הרב היקר שליט"א שלום וברכה! רציתי לשתף לתועלת הציבור, היה לנו מקרה שהבת שלנו בכיתה ב' חזרה מצוברחת ושיתפה אותנו שיש ילדה שמציקה לה ואף שוברת לה את חפציה האישיים ועוד... (ל"ע) ב"ה בזכות כבוד הרב היקר שליט"א שלימד אותנו 'וקנה לך חבר...' - החלטנו לקנות מתנה קטנה בצירוף שוקולד קטן עטוף יפה באריזת מתנה עם פתק שהבת כתבה: "לחברה הכי טובה שלי" והיום מסרה את המתנה לילדה ה "מציקה"... - הילדה הייתה בהלם מוחלט וב"ה מאותו רגע השתנה בהתנהגות כלפי הבת שלי 360°, במקום שנאה מצאנו דרך להרבות אהבה! תודה רבה לכבוד הרב היקר שליט"א שמלמד אותנו חכמת התורה, הדבר הכי יקר בעולם!!!!!
כבוד הרב, יישר כוח על המסירות וההשקעה בהדרכת הציבור. כל מי שמבין את הדרך האמיתית של התורה והערכים שלה, יודע שכבוד הרב הוא חלק בלתי נפרד מכבוד התורה וזיכוי הרבים. לעיתים מופיעים כותבים או פעולות מתוך עין צרה, אך המסר החשוב נשאר – ב"ה הרב מוביל בדרך נכונה, חכמה ומחנכת, ומאיר את הדרך לכלל הציבור (ילד של 20 אלף shofar.tv/videos/18475).
פששש, רבנו הטהור והקדוש! ב"ה מהרגע הראשון הרב ידע כיצד להתמודד עם השאלה המאתגרת מצד הבחורים, ומצליח להאיר את החכמה הגדולה שלו לכל הנוכחים. בזכות הרב, גם כאשר מופיעה עזות פנים או חוסר הבנה, ניתן ללמוד כיצד להבחין ולכוון את הלבבות בדרך התורה. גאווה גדולה להיות חלק מהדרך שהרב מתווה לנו, וללכת בעקבות חכמתו והדרכתו (ילד של 20 אלף shofar.tv/videos/18475).
תודה לרבנו היקר על מסירותו הבלתי נלאית למען הציבור ולמען התורה. ב"ה הרב מקדיש מזמנו הפרטי והאישי כדי ללמד, לעודד, לחלק ספרי קודש ולחנך – לעיתים כמעט 20 שעות ביממה למען כולם. הסיפור עם הבחורים שמתקשים להבין את המסירות הגדולה שלו ממחיש עד כמה רב ההבדל בין העשייה הגדולה של הרב לבין התנהגות חסרת ניסיון או חוסר הבנה של צעירים. הרב ממשיך להוות דוגמה חיה של מסירות, השקעה ונחישות למען התורה והציבור (ילד של 20 אלף shofar.tv/videos/18475).
שלום וברכה, יישר כוח לכבוד הרב על המסירות וההשקעה בהדרכת תלמידי הדור. גם כאשר מופיעות שאלות או התנהגויות לא מכבדות מצד צעירים, ב"ה הרב ממשיך להאיר את הדרך בחכמה ובסבלנות. מי ייתן ונראה עוד רבים לומדים להעריך את כבוד הרב ולשאוף בעקבותיו בדרך התורה והיראת שמים (ילד של 20 אלף shofar.tv/videos/18475).
שלום וברכה לכבוד הרב שליט"א, תודה על ההדרכה וההרצאה המרתקת (פתח תקוה 8.12.25) גם כאשר הופיעה קנאה או חוסר הבנה מצד צעירים, ב"ה הרב ממשיך במסירות ובחכמה לקרב יהודים רחוקים לאביהם שבשמים. נאחל לרב שכל מה שעבר יהיה לתועלת ולכפרה. ויה"ר שימשיך בכל הכוח ובבריאות איתנה, ושהקב"ה ישפיע עליו שפע וברכה, כפי שהיה לרבי יהודה הנשיא זצוק"ל ואף יותר (אמן) תודה על המסירות, החכמה וההשקעה בחינוך ובהדרכה (ילד של 20 אלף shofar.tv/videos/18475).
תודה לרבנו על ההדרכה הנבונה ועל היכולת לענות גם לשאלות שמקורן בחוסר בשלות ובהשפעות חיצוניות. במקום שבו צעירים מושפעים ממראית העין ומתפיסות חיצוניות, ב"ה הרב מצליח להאיר את הדרך ולהעמיד את הדברים על דיוקם. אשרינו שזכינו לרב שמכוון, מחנך ומיישר את הלבבות בדרך טובה ובהירה (ילד של 20 אלף shofar.tv/videos/18475).