פרשת וילך | הרב אורי יצחק

\n - - - לא מוגה! - - - \n 

ערב טוב, ברוכים הבאים. בעזרת השם היום אנחנו משלימים את ספר דברים, פרשת וילך. 

כתוב בפרשה: "וְלָמְדוּ לְיִרְאָה" (דברים לא, יג) המילים הללו יש לנו בקרקע הבאות. כתוב: 'אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה; אִם אֵין יִרְאָה, אֵין חָכְמָה' (אבות ג, יז). 

ועל זה הקשו המפרשים. אם אכן היראה תלויה בחוכמה, והחוכמה אף היא תלויה ביראה, אז איזו מהן בכל זאת קודמת לחברתה? מה יותר חשוב, היראה או החוכמה? כי אתה אומר, 'אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה' מי נראה אין חוכמה. 

אומר הגאון מווילנה, כל דבר שנעשה בעולם, יש לו מטרה ותכלית. ועל פי המתוכנן ונעשה הדבר מראשיתו ועד סופו. הווה אומר, המטרה היא זו שעולה ראשונה במחשבה. ואחריה מגיע שלב המעשה, על ידי החוכמה שמכוונת מה לעשות בכדי להגיע לתכלית. 

מעתה, כיוון שהיראה היא התכלית והמטרה, לכן היא זו שעלתה תחילה במחשבה. זהו שאמרו, 'אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה' אך בשלב המעשה, החוכמה היא שבה תחילה. מאחר שהיא שמביאה לקיום ומימוש התכלית. על כך נאמר 'אִם אֵין חָכְמָה, אֵין יִרְאָה'. 

עכשיו תשמעו דבר מדהים. כתוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ" (דברים לא, יד) אז מובא במדרש, בילקוט, כי ביום מותו של משה, דיבר הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו עם יהושע ביחידות. 

שאל משה רבנו את יהושע: 'מה אמר לך השם?' 

השיב יהושע: 'וכי כל ארבעים (40) שנה שאלתי אותך מה דיבר השם?' 

מיד אמר משה: 'טוב אלף (1,000) מיתות מקנאה אחת (1).'

 כלומר, מכיוון שמשה חש קנאה גדולה כלפי תלמידו שזכה לדבר עם השכינה, הבין שמוטב כבר למות ולא לסבול מקנאה כה עמוקה.

 יש להבין מה פשר השיחה הזאת בין משה רבנו לתלמידו, משרתו יהושע, ומה התכוון כל אחד בדבריו? 

אלא, חמש מאות וחמש עשרה (515) תפילות התפלל משה רבנו והתחנן. 515 כמניין "וָאֶתְחַנַּן" כמה זה שירה בגימטריה? 515. כמה זה תפילה? 515. אז הוא התפלל 515 תפילות כמניין "וָאֶתְחַנַּן אֶל השם" (דברים ג, כג) שייתן לו להיכנס לארץ ישראל. 

וכיוון שהגיע זמנו של יהושע להנהיג את ישראל, ביקש: שיתאפשר לו להישאר אפילו כתלמיד ליהושע ובלבד שיוכל להיכנס לארץ ולא ימות. 

אבל הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו רען רצה שמשה יבין אל נכון כי תקופת מנהיגותו תמה ונשלמה. הגיע יומו להסתלק בין העונה. הוא ביקש להראות לו שמצב שכזה, שהוא יעמוד כתלמיד לפני יהושע, לא יצלח ולא יהיה לו לנחת רוח כלל. 

וכך ציווה את יהושע, הקדוש ברוך הוא ציווה את יהושע, שאם ישאלו משה: 'מה אמר לך השם?'

 - שישיב לו: 'וכי כל ארבעים שנה שאלתי אותך מה דיבר השם?'

 ועתה, כיוון שמשה יסבור שיהושע משיב לו כך מדעתו, יחשוב בליבו: 'אם כך מתנהג אליי תלמידי, ממשיך דרכי, מוטב לי כבר למות'.

 כאשר באמת כן היה שאמר משה: 'טוב אלף מיתות מקנאה אחת.' 

ואף אם אחר כך יבין משה שהקדוש ברוך הוא הוא שאמר ליהושע להגיד כך, מכל מקום כבר הספיק להרגיש מה גדול הוא כוח הקנאה, ולא יחפוץ עוד לשמש כתלמיד ליהושע בכדי להיכנס לארץ. די כשמבין דבר כזה. 

אתם יודעים מה זה אומר? זה אומר שמשה רבנו, ה: "עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם" (במדבר יב, ג) מעולם לא טעם טעם קנאה. לא טעם טעם קנאה. ובעצם בפעם הזו שהוא טעם פעם ראשונה הוא אמר אלף מיטות ולא קנאה אחת. כתוב: "וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה" (משלי יד, ל) אדם שמקנא העצמות שלו נרקבות בקבר. איי איי איי איי איי איי איי איי איי איי איי איי. 

עוד כתוב בפרשה: "וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ" (דברים לא, טז). 

אומר הגאון מוילנה שכך קבלה בידינו מן הגאונים, איש מפי איש עד משה רבנו, שכל עבודה זרה היתה צריכה עבודת דבר ערווה. תמיד גילוי העריות הולך ביחד עם העבודה הזאת. לכן כתוב אצל כל עבודה זרה: "וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים" (שופטים ח, לג) "וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה" כל מיני עבודה זרה וזרה שבעולם. וכל אמונה זרה יש בו כפי ערכה שמץ עריות. ולכן כתוב "וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים" כמו שאמרנו.

 וכן אנחנו אומרים לקריאת שמע: "וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר טו, לט) לכן תראו שעריות בגימטריה אור הדעת. כי זהו יסוד הכול, הנקרא 'מקום התורף' ומשם שורש התרפים. 

ושנינו: 'דתניא, "אַחֲרֵי לְבַבְכֶם" (שם) זו מינות... "וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם" זה הרהור עבירה... "אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" זה הרהור ע"ז...' (ברכות יב, ב). טוב, זה לעניין זה. 

אחר כך ממשיכה הפרשה ואומרת: "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" (דברים לא, יח) 

כתוב במסכת חולין: 'כשחיפשו בגמרא רמז בתורה זה אסתר המלכה. שאלו: 'אסתר מן התורה מנין? 

ותרצו: דכתיב "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר". אז פה ארמוזה אסתר. 

נשאלת השאלה, למה השאלה נשאלה רק על אסתר? מה עם שאר הצדיקים שנעשה נס על ידם? למה לא שאלו היכן הם לא מנוזים בתורה? 

אלא נראה לי ישר, היות ונס בארץ ישראל, זה באמת לא חידוש גדול. זו גם הסיבה שנס חנוכה אינו נחשב כמו נס פורים. אף שהיה נס גדול מאוד. למה? לפי שהתרחש בזמן המקדש בארץ ישראל. זהו שאמרו חכמים: 'אסתר מן התורה מנין?' פרוש. היכן מרומז שאפילו בתקופה של הסתר פנים, דהיינו בימי הגלות, שהשם עושה לנו נס גדול שכזה. 

ותרצו, דכתיב "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" כלומר, אפילו בשעת הסתר פנים, שלא תהיו ראויים לנסים גלויים בעליל, אשלח לכם את אסתר להצילכם על ידי נס נסתר. 

לפי זה מיושבת שאלה נוספת. מדוע נס יציאת מצרים מזכירים בכל יום ובכל שבת יום טוב, ואיננו מזכירים את נס פורים? על אף שיציאת מצרים היתה הצלה רק מעבדות לחירות? בנס פורים היתה הצלה ממיתה לחיים? 

אלא, שניסי מצרים היו גלויים לכל "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" (דברים כו, ) מה שאין כן נס פורים שהיה בהסתר פנים. כלומר, הקדוש ברוך הוא סתבב את האירועים שהתרחשו על פי דרך הטבע. אתה מסתכל בכל מגילת אסתר, זה הכל נראה כזה מקרי. לא רואה שם התפעלות מניסים. מכיוון שהנס אינו גלוי לעין, לא ראוי להזכירו בכל יום. 

לפי זה מובן גם מה שאמרו בגמרא (חגיגה ה, ב): 'ר' יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר' אז הוא עמד שם ליד הקיסר 'אחוי ליה ההוא מינא' אמר לו אותו מין שהיה שם צריך לבזות אותו. אז מה אמר לו? 

'עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה' 

פירוש שאמר לו המין שהרי כתוב "הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי" כפשוטו. אז הקדוש ברוך הוא החזיר את אפו, כן? מהם? החזיר את פניו מהם מהם.

 מה ענה לו רבי יהושע בן חנינא? 

אמר לו: 'ידו נטויה עלינו'. זאת אומרת אפילו שהוא החזיר את פניו מאתנו, הסתיר את פניו, אבל היות שלא נטויה עלינו, הוא משגיח עלינו. אז נכון שיש הסתרה, אבל כמו שכתוב "הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי" דהיינו שהם לא יראו את פניי. אבל לא שאני לא רואה אותם. אני משגיח עליהם ושומר עליהם כל הזמן. רק הם, לא רואים את ההשגחה. נראה להם שהכל מקרי. ככה הקדוש ברוך הוא מסבל. שזה ייראה כאילו בצורת התמה. כדי שאנחנו נחפש אותו. 

ולפי מה שכתבתי, זה בעצם, אומר הגאון מוילנה, זה יוצא עתה שפיר. יוצא יפה, יוצא טוב, יוצא מדויק. על מה? כתוב על יחזקאל: 'כל שראה יחזקאל, ראה ישעיה'. מה הקשר? 

זה אומר, למה יחזקאל דומה? הנביא יחזקאל דומה לבן כפר שראה את המלך. ולמה ישעיה דומה? לבן כרך שראה את המלך. 

פירוש, ישעיה ראה בארץ ישראל, אז היו הכל מאמינים לו. ולא היה צריך לתת סימן, כי בארץ ישראל שורה שכינה, שורה נבואה. כמו אדם שהוא בן כרך ורואה את המלך. כשדרך המלך להיות שם, אז אין צריך סימן שראה את המלך. 

אבל יחזקאל, שהיה בן כפר, דהיינו בגלות ובחוץ לארץ, אז אין דרך המלך להיות שם, כמו שאין דרכו להיות בכפר. אז לא היו מאמינים שראה את השכינה בגלות ובחוץ לארץ, עד שנתן להם סימנים שראה. 

ומובא במכילתא שיש אומרים שהקדוש ברוך הוא נדבר עם יחזקאל בארץ ונדבר עמו בחוץ לארץ. 

אז הגאון מוילנה אומר, מה הפירוש? מפני שהוא דיבר עמו כבר בארץ, אז גרם להידבר עמו בחוץ לארץ. נהיה המשך כבר. 

עוד כתוב על העניין של "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא" הנה, חוץ מכפל הלשון "הַסְתֵּר אַסְתִּיר" ייפלא גם כן שמהראוי היה לכתוב או אסתר אַסְתִּיר או אסתר אַסְתִּיר אסתר אַסְתִּיר ולא "הַסְתֵּר אַסְתִּיר". 

אלא מה? ידוע שהאומה הישראלית עם קדוש כשיד השם נוגע בם חס ושלום ו: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב" (בראשית כז, כב) בתפילה יכולים לשבר מחיצות של ברזל המפסיקות בינם לבין אביהם שבשמים אך נִרְפִּים הֵם נִרְפִּים מלבקש מאלוקינו על זאת. למה? 

בחושבן: 'כי מקרה הוא על פי סידור הטבעי ולא מאת השגחה...' 

אז כשאדם קורה לו מה שקורה לו, בגלל שהוא חושב שבעצם זה מקרה, אז הוא לא מתפלל. אם הוא לא מתפלל זה נקרא 'הסתרה שבתוך הסתרה'. הסתרה שבתוך הסתרה זה גם שהוא נמצא בצרה, כאילו, אבל מצד שני הוא גם לא משתמש בכלים לצאת מן הצרה, שזה התפילה. אז הוא נמצא בהסתרה שבתוך הסתרה, כי הוא גם לא מתפלל וגם ממשיך להישאר עם הצרה. 

אז זו הכוונה "וְאָנֹכִי הַסְתֵּר"? אני "אַסְתִּיר" מהם את הדבר הזה של התפילה? "הַסְתֵּר" דבר זה מאיתם "אַסְתִּיר פָּנַי" מהם, רצה לומר שאסתיר מהם שלא יבינו שעל כן באה להם הצרה הזאת, על שהסתרתי פניי מהם. ולא יבקשו רחמים, כדי שיקבלו עונשם. 

שזה כידוע, אחד מעשרים וארבע (24) דברים שמעכבים את התשובה. כי אם יבינו את זה, הם יכולים לבטל את הגזרה בתפילה שניים. אז אדם נמצא כבר בצרה, במקום להיכנס לייאוש, קח סידור, קח את התהילים, תתחיל להוריד דמעות, תבכה כמו שצריך, כמו שאומרים, ואתה בחוץ. אבל אם יש לו הסתרה בתוך הסתרה, אז הוא לא משתמש בכלי האדיר הזה שנקרא תפילה, כדי להוציא את עצמו מהמצב שהוא נמצא. אז זה נקרא אדם שנמצא בהסתרה שבתוך הסתרה;

א. הסתרה אחת, זה שהקדוש ברוך הוא הסתיר את פניו ממנו. הוא לא רואה את הישועה. 

ב. הסתרה שנייה, שהוא שכח שיוצאים מהמבוך. הוא הבאת את המפתח. המפתח זה התפילה. 

אחר כך נאמר בפרשה: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" (דברים לא, יט). 

מובא בגמרא במסכת ברכות (ח, א): 'גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. ואילו גבי ירא שמים כתוב: "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת השם" (תהלים קיב, א) ואילו גבי נהנה מיגיעו, כתוב יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" (תהלים קכח, ב) אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא!' 

אצל ירא שמים לא כתוב "וְטוֹב לָךְ" כתוב "אַשְׁרֵי אִישׁ יָרֵא אֶת השם" לא כתוב שיהיה לו טוב. לא כתוב שטוב לו. כלומר, הנהנה מעמל כפיו ומתייגע לפרנסתו, גדול וחשוב הוא מאיש ירא שמים. 

דבר זה תמוה מאוד. הנהנה מיגיעו, ואפילו הוא בור וריק, יהיה יותר גדול מאיש ירא שמים? איך יכול להיות שכתוב דבר כזה? 

אומר הגאון מוילנא, בימי הקדמונים נשאלה שאלה. מי טוב יותר? מי שאין לו יצר רע ונהנה מעשיית המצווה? או אדם שיש לו יצר רע והוא מתגבר ועוסק בתורה ובמצוות מתוך צער ועמל רב. מי יותר טוב? 

מה השיבו? יותר טוב מי שאין לו יצר רע. כמה זהו? למה? שאם לא כן, איך ייתכן שאנחנו נהיה יותר טובים מהאבות הקדושים? שעליהם אמרו חכמינו: 'שלא שלט בהם יצר רע כלל!' ?! 

שמעתם? אז זהו פירוש הגמרא, גדול הנהנה מיגיעו. מה הוא רוצה לומר? נהנה מיגיעו בתורה, לא אמרו 'בהסתדרות...' אז גדול הנהנה מיגיעו בתורה יותר מירא שמים, שהוא עוסק בתורה רק מחמת יראה. אבל זה שלומד תורה ומתייגע בה, בוודאי שהוא יותר גדול. שעליהם הרי כל עיקר תענוג הבא, עולם הבא הוא עסק התורה. מה עושים שם בעולם הבא? עסק התורה. ומי שנהנה מידיעת הלימוד, הוא נהנה מעצם הידיעה בלימוד, אז הוא נהנה בעולם הזה כמו בעולם הבא. 

כמו שאמרו במסכת ברכות (יז, א): 'עולמך תראה בחייך' מה פשר הברכה הזו? שמקצת עולם הבא השמור לך אתה תראה כבר בחייך, כאן בעולם הזה. חוץ ממה שמובטח לך לאחר המיטה, כבר בעולם הזה יש לך את העולם הבא. 

אבל הירא שמים שלומד רק משום שחייב, אבל הוא לא נהנה, אשרן בעולם הבא. היות ועולם הבא יהיה לו, אבל הנאת עולם הבא בעולם הזה אין לו. זהו שאמרו, והינו גבי ירא שמים לא כתבני "וְטוֹב לָךְ" היות וטענו בעולם הבא יהיה לו רק לאחר המיטה. אתם מבינים איזה אמנה הפוכה לגמרי מהאמנה הפשוטה? אין, מי? אין. 

עוד. כתוב: "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לא, יט). 

ביי ביי ביי ביי ביי ביי ביי ביי ביי ביי ביי ביי. תשמעו דבר מדהים. "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת" – "הַשִּׁירָה" לחוד. "לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל". 

אומר רש"י הקדוש בגמרא בנדרים, שילמדו כל התורה. 

אומר הגאון מוילנא שזה תמוה. מנין לו זאת לרש״י הקדוש. והר"ן פירש "הַשִּׁירָה" לבדה מאי סהדותא איכא? מה עדות יש בה? היינו בפרשת האזינו, שהיא נקראת "הַשִּׁירָה". ותמא המהרשה לסעדותא ועל הפורענויות עתידה לבוא. וכולי וכולי. 

אומר הגאון מוילנא באדרת אליהו, בפרשת האזינו, אם תספור את המילים, יש בדיוק שש מאות ושלוש עשרה (613) מילים, תרי"ג תיבות. וכל תיבה מרמזת למצווה אחת מתרי"ג מצוות. והוא כותב, והמשכיל ירים. כל מילה כנגד מצווה. ככה כתב הגאון מילים. 

אחרי תקופתו של הגאון מילים. קם יהודי ששמו הפרטי חיים. הרב חיים. והוא כתב ספר שהוא קרא לספר שירה לחיים. ומה כתוב בספר? 

תקשיבו טוב! הוא באר כל מילה בפרשת האזינו, איך היא מרמזת בנוטריקון על מצווה אחת כסדר התורה מה-613 מצוות. היות והגאון מוילנא, כתב, שכל מילה שמה היא כנגד מצווה, אז הוא כתב על כל מילה בראשי התיבות את המצווה אחת מתוך ה-613. כל מילה הוא מתאר את המצווה. 613 מילים, 613 תיאורים של מצוות התורה בפרשת האזינו. שמעתם איזה דבר מדהים? 

וזה לפי שיטתו של הרמב״ם. שהרמב״ם, כן, בספר המצוות, כותב שיש 613 מצוות. ולפי זה יוצא מה שרמז משה "לְמַעַן תִּהְיֶה לִּי הַשִּׁירָה הַזֹּאת" דהיינו, שירת האזינו "לְעֵד בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל" דהיינו, שבשירה הזאת נכלל כל התרי"ג ומצוות שניתנו לישראל. 

אם כן, מזה מוכח. שנתן התורה לכל ישראל. מכאן יש סמך גדול למה שהוסכם, כי מניין המצוות הוא תרי"ג כי על זה מחלוקת. אז הבעל הלכות גדולות, והרמב״ם, בפתיחתו למניין המצוות, אז הם פסקו שאין להם 613 מצוות. הרמב״ם, רבנו משה ונחמן, רצה שם לפקפק בזה, שאינו מניין מקובל, כי הוא טען שזה רק לפי דעת רבי שמלאי, הוא אמר כך במסכת מכות. ובעצם לפי מה שהגאון מווילנה הראה ואחר כך רבנו חיים עשה על זה את הנוטריקון על כל מילה ומילה, אז הוא אומר פה, או על כל כך שהלכה למשה מסיניו. 

בספר הזה, שירה לחיים, בהסכמה, כותב הגאון בי אריה ליב גרודה. הוא כותב, ועתה עשה כבוד להגאון החסיד, האדרת אליהו מוילנא, אשר איך בשירת האזינו תרי״ג תיבות, ובהם נכלל תרי״ג מצוות, והיתה הנבואה סתומה, וגילה הגאון הנ"ל הנבואה על פי נוטריקון בדרך של בעל הטורים. 

בעל הטורים, שעושה את כל החומש, נוטריקונים והרבה חידושים מדהימים. איי, איי, איי, איי, איי. 

עוד נאמר בפרשה: "וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דברים לא, כא). 

אז כתוב שהגמרא בבבא מציעא מספרת על רבי חייא, שפעל ועשה שלא תשתכח תורה מישראל. מה היו מעשיו? 

אומרת הגמרא: 'זרע וזרעוני פשתן, קלח מהם רשתות ומכמורות, בהן הוא צד צבאים. את בשרם חילק ליתומים, ומעורם עשה יריעות קלף, עליהם כתב חמישה חומשי תורה. אחר כך הלך למקומות שאין בהם מלמדי תינוקות, ולימד תורה לילדי ישראל מתוך הספרים. 

זה קשה. זה שם מה הוא התייגע, רבי חייא, וטרח על כל המלאכות בעצמו במקום לקנות ספרים מן המוכן? 

עוד יש להבין, מדוע הפליגו חכמים בשבחו באומרם: 'כמה גדולים מעשי חייא'? 

אלא לימד בזה רבי חייא, שבכל מעשה שאדם עושה, בידו להשפיע על התוצאה, אם תהיה מושלמת ונקייה מכל תקלה, או חלילה לקויה ופגומה. לדוגמה, ספר תורה שנכתב בשביל ללמד תינוקות של בית רבן (תשב"ר), ייתכן שסוחר הקלף לבא מעות בריבית, שזה איסור מן התורה, כדי לרכוש את הקלף במכרו ליחידים, ומיד שלטה על הקלף רוח טומאה באיסור הריבית. 

גם בכתיבת החומה, שייתכן שיכתבו באיסור, למשל בשבת וכדומה, וכך נוספה עוד רוח טומאה על הספר. רוח הטומאה עלולה להפריע להצלחת הינוקא בתלמודו. אותו תינוק שילמד מספר כזה שיש בו טומאה, אז זה יפריע לו בלימוד. זה לא יהיה לימוד טהור. גם זה יכול לגרום לו לשכחה שלא יזכור כראוי את מה שלמדת. יש מחסומים, יש מניעות. 

וכך אמר רבי יחיא שהוא יעשה הכל כדי שלא תשתכח התורה בישראל, ולא תשלוט רוח טומאה על הספרים בהם ילמדו הצעירים. איך הוא עושה את זה? על ידי שבעצמו יבצע את כל המלאכות. להיזהר בעשיית הספרים מתחילת העבודה ועד תומה, למען יהיו נקיים מכל חשש קל של איסור, ועוד. אלא שישפיע קדושה על הספרים, על ידי מצוות שיעשה בעת הכנתם, עוד בטרם יתחילו ללמוד בהם. 

כאשר את בשר הצבאים אשר יצאו עבור עשיית הקלף ייתן מתנה ליתומים, וקדושת המצווה תחול על הקלף המיועד לספרים. 

והעיקר ביקש רבי חייא שהכוונה תהיה טהורה לשם שמים ולא לשם כוונות אחרות. שכן, אם כל כוונת האב השולח את בנו לחדר היא רק למען הכבוד שיהיה לו בהצלחתו, וכל כוונת המלמד היא נה אך ורק בכדי להתפרנס ממלאכתו, לא יראו בהצלחת הילד. לא כן, אם מתכוונים כולם בעיקר לשם שמים, כדי לקיים את רצון הקדוש ברוך הוא בלימוד התורה ובחינוך ילדי ישראל, אז מובטחת ההצלחה ללא שום פגם וחסרון. 

על זאת שיבחו חכמים את רבי חייא באומרם: 'גדולים מעשי חייא!' היות ומעשים אלו באמת יועילו רבות לתינוק בתלמודו, ימנעו את שכחת התורה ממנו, מכל ישראל. 

לפי זה אנחנו מבינים עכשיו דבר נוסף. מדוע האבות הקדושים, כאשר רצו לזכות על השראת השכינה, קבעו את מקומם לתפילה ולהכנה דווקא מחוץ לבית, בשדה הפתוח ובין האילנות. 

אלא שבתוך הבית הנעשה בידי אדם, ייתכן שהיה בבנייתו איזה מעשה פסול או איזו כוונה שאיננה תורה. ולכן הסתופפו תחת מעשה השם יתברך היינו תחת השמים, או אצל האילנות שברא, מקומות זכים וטהורים המסוגלים לעבודת השם ולהשראת השכינה. 

הגאון רבי אברהם, בעל מעלות התורה, זה אחיו של הגאון מוילנה. הוא נהג לומר בשם אחיו, שאם היו בונים בית כנסת מתחילה במחשבה לשם שמים, היינו שאפילו הקרדום שחותר את החצים לבניין יעשה על ידי יהודי המכוון לשם שמים, או אז לא היו מתפללים באותו בית כנסת במחשבה זרה. שכן המחשבה והמעשה דבוקים יחד זה בזה, והמחשבה נותנת אותותיה והשפעותיה במעשה הנעשה. 

אז כתוב בפרשה: "כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ" (דברים לא, כא). 

אומר הגאון, זה מה שכתוב כל האדם: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד, ז) לשריט עליו יצרו. ומה התבלין שלו? לזכרים עסק התורה, ולנקבות הצניעות והנהגת המידות והמוסר, ושומר פיו מכל רע, ובפרט מלשון הרע. 

אני אסיים בעניין של "כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ" שששששששש. מהפלאות של הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו לעד שהוא מחזיק ליצר רע, כמו קשור לחדר, ואינו מניח אותו לשום אדם, אלא לפי השיעור שיוכל זה האדם לסבול אותו. 

זה מה שאומרים, אומרים: 'אין אדם עומד בניסיון שהוא לא מסוגל לעמוד בו!' הקרוש ברוך הוא כביכול מחזיק את היצר רע על חבל ומשחרר את הרצועה רק לפי מה שהבן אדם מסוגל. 

בלאו הכי אין לאדם שום שום אפשרות לומר: 'שהוא לא מסוגל לעמוד בניסיון...' כי לא מנסים אותו, אלא במשהו מסוגל. 

אז כמו שאמרנו, נסיים. בישראל. כתוב סוף הפרשה. אומר משה רבנו לעם ישראל: "הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם עִם ה' וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי" (דברים לא, כז) "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (שם פסוק כט) וכו'. 

אומר הגאון מוילנא יש להבין מה אמר משה רבנו "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן" הלא הדבר תלוי בבחירה. וכל אחד מישראל יכול לבחור אם לחטוא או לא. אז איך הוא אומר שיודע שואחרי מותו יחטאו בני ישראל וישאו מן הדרך? 

אומר הגאון כך שני (2) אופנים מצינו בהנהגת האב עם בנו. יש שמכה את בנו ומענישו על כל עוון תכף מיום השבטו. ויש שאינו מייסרו מיד במקום רק ממתין ומתעכב עד שתתמלא שיאתו ואז הוא מעניש אותו על דרך שנאמר בפסוק: "וּבְיוֹם פָּקְדִי וּפָקַדְתִּי" (שמות לב, לד) מה ההבדל? 

ההבדל הוא ככה. זה שאביו מייסרו תכף אחר החטא יתפעל ויושפע מהמוסר יותר ממי שאביו דוחה את עונשו לימים רבים. כמו שאמר קהלת: "אֲשֶׁר אֵין נַעֲשָׂה פִתְגָם מַעֲשֵׂה הָרָעָה מְהֵרָה עַל כֵּן מָלֵא לֵב בְּנֵי הָאָדָם בָּהֶם לַעֲשׂוֹת רָע" (קהלת ח, יא). 

והנה, בימי משה רבינו מה היתה ההנהגה של השם יתברך על עם ישראל? ליסרם ולהענישם תכף ומייד. כמו שמצינו אחרי מעשה העגל שנאמר: "וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם" (שמות לב, לה) וכן לאחר חטאי המרגלים והמתאוננים, א... ועדת קורח, בכולם הגיע העונש בסמוך לחטא. 

מה שאין כן לאחר פטירת משה. שעה מאותו זמן נענשו רק אחרי ימים רבים ולא מייד אחר החטא. 

לזאת התכוון משה ואומרו, "הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם הַיּוֹם מַמְרִים הֱיִתֶם" זאת אומרת, לא עזה לכם אפילו שקיבלתם את העונש במקום, זה לא עזר. 

אז "וְאַף כִּי אַחֲרֵי מוֹתִי" אז כל שכן, שאחרי שאני אפטר מן העולם ואתם לא תקבלו את העונש במקום, אז יודע אני בכם שתחטאו אחרי מותי. זאת מדי, "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי" ידעתי שאם אתם תַּשְׁחִתוּן אַחֲרֵי מוֹתִי, אז מתי יקבלו את העונש? "וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" 

אז אנשים שואלים: 'למה היתה השואה?' 

אז זה חשבון ארוך, ארוך, ארוך, לפי מה שאומר הגאון מוילנא. שכשכבר הגיעו, שהגדישו את הסיאה, זה כבר לא על אותו זמן, זה על כל מה שהיה לפני כן. 

אז זו הכוונה, שתיענשו רק אחרי ימים רבים ולא תכף ומייד. 

הוא אומר, כיוון שכך דן אני קל וחומר. "הֵן בְּעוֹדֶנִּי חַי עִמָּכֶם" ימים שניתן לכם העונש תכף ומייד. עם כל זה נכשלתם בארונות? כל שכן "אַחֲרֵי מוֹתִי" שהעונש יגיע רק "בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" שבוודאי תשחיתו מעשיכם. 

אז אנחנו, אחרי שהגדשנו את הסאה וכבר קיבלנו עונש איום ונורא, אז בוודאי שאסור לנו להגיע לאותו מצב שאנחנו עוד פעם גודשים את הסאה. אלא אדרבה, להפיק לקחים וללמוד ממה שנעשה. 

עכשיו אנחנו נמצאים בדור התשובה. לעשות תשובה, בעזרת השם, מעומקא דליבא, ולקרב אנשים כמה שיותר לעבודת השם יתברך, אז בעזרת השם נזכה לגאולה השלימה במהרה בימינו, חזקים וברוכים.