חלק ב' חיזוקים בעבודת השם המגיד מבלדיס לעבוב היה תמיד מספר את המעשה הבא: "בעיר ציריך ישנו רחוב מפורסם, כרחוב יוקרתי עד מאוד, "בנהוב שטרסה", יום אחד עצרה מכונית כסופה ליד חנות תכשיטים ברחוב, משרת במדים עמד ופתח את הדלת לאישה לבושה בהידור כאחת הגבירות, והאיש לא התפלא, מחזה זה נפוץ ברחוב יוקרתי זה, בו נוהגים כל העשירים לרכז את קניותיהם, מפגינים יכולתם וראוותנותם לעין כל. הגברת ההדורה נכנסה את החנות פנימה, חשיבות רבה, מורה באצבעה על ימין ועל שמאל, בוחרת כל אשר נושא חן בעיניה, צמיד מימין צמיד משמאל, שרשת מעודנת, ענק משובץ ביהלומים, עגילים סיכות זהב עשויות ביד אומן וכן הלאה. משהובאו כל הפריטים לשביעות רצון הגבירה, הוצגו על השולחן, עמד המוכר וחשבן את סכום הקנייה שהסתכם בעשרות אלפי דולרים. הגבירה אמרה כלאחר יד: "המחיר לא משנה, בעלי הוא אחד הפרופסורים המפורסמים בעיר, הוא ישלם כל אשר יושת עליו. אולם מאחר ואני רוכשת את כל התכשיטים הללו לכבוד מסיבת יום הנישואין העשירי שלנו, שתתקיים בעוד מספר ימים - חשובה לי חוות דעתו של בעלי קודם, לפני שאחליט באופן סופי. על כן, אבקש שתואיל לבוא עמי למכונית אל ביתי, שם אציג את התכשיטים לפני בעלי, ואם ימצאו חן בעיניו - הוא ישלם את מלוא הסכום במקום". המוכר לא היה בעל החנות עובד זוטר, מיהר להזעיק את בעל הבית מהמשרד המהודר, הופיע הלה כולו אומר חשיבות, שמע בקשה מוזרה – "לשלם בבית?" סבר בתחילה לסרב, אבל כשראה שסכום הקניה יש רווח נאה - היטו בסוף את שיקוליו המסחריים, ומיהר בעקבות הגברת אל המכונית הכסופה המהודרת. המשרת פתח בפניהם את דלת המכונית, נכנסו ישבו נינוחות, הנהג תופס את מקומו ליד ההגה יוצאים לדרך. כעבור דקות אחדות, המכונית עצרה לפני בית הדור באזור המגורים של העשירון העליון, שמו של הפרופסור התנוסס על שלט נחושת ממורק שנתלה בחזית הבית, וריח הכסף החל עולה באפו של הסוחר. עלו במדרגות שיש מעוצבות להפליא הובילו את דלת הכניסה, אחרי צלצול קצר בפעמון נפתחה דלת על ידי משרת, "הבאתי עמי את הסוחר" אמרה האישה למשרת, הוא מצידו קד קידה קלה, פתח את הדלת לרווחה והניחם להיכנס. פסעו על מרבדים רכים, האישה הנחתה אותו לטרקלין והוראת לו לשבת ולהמתין, בעוד היא נוטלת עמה את התכשיטים, והולכת להראות אותם לבעלה ולהביא את ההמחאה. בדקות הראשונות ישב הסוחר וסקר ממושבו את חפצי האומנות שקישטו את הטרקלין המפואר, אולם אחרי שעברו חמש (5) דקות והאישה טרם הגיעה, החלה סבלנותו לפוג, הוא החל פוסע על פני הטרקלין הנה והנה, "כמה זמן עורך להכין צ'יק?" אבל הוא הניח את דעתו, "כנראה הפרופסור העשיר בודאי עסוק, ולפיכך היא מתעכבת וממתינה עד שיסיים ויוכל להתפנות ולהתבונן בתכשיטים". הסוחר ממתין עשר (10) דקות, רבע שעה, חצי שעה מאחוריו, בסוף זה הגיע לשעה תמימה. בשלב זה איבד את סבלנותו, בצעדים מהוססים הוא יצא את הטרקלין לברר: מה גורם לעיכוב? "סליחה! אתה יכול לומר איפה מצוי הפרופסור?" שאל את המשרת הראשון שנקרה בדרכו, אמר לו: "הנה כאן בקצה הפרוזדור" וליווהו אל חדרו. נוקש קלות על הדלת, מיד הוא מוזמן פנימה להיכנס, אט אט פותח את הדלת לעיניו נגלה איש קשיש, יושב על כיסא גבוה מאחורי מכתבה מהודרת מעץ מהגוני, הפרופסור בכבודו ובעצמו מורה לו להיכנס לחדר, משנכנס ביקש לסגור אחריו את הדלת. "שב בבקשה!" פנה אליו הפרופסור באדיבות, כשהוא מסמן לו על הכיסא מולו. הסוחר התיישב ולא מצליח לכבוש את השאלה שהטרידה אותו כל העת, אבל הוא פנה אל הפרופסור בגמגום, כשחרדה ניכרת בקולו: "להיכן נעלמה האישה?" הפרופסור דוקא לא נראה מוטרד מהיעלמותה של האישה, בנימה מרגיעה הוא פונה אל הסוחר ואומר לו: "אל נא תדאג! הכל בסדר, האישה הסבירה לי את כל העניין". עכשיו הסוחר התחיל להתבלבל, ולבו אומר: "לך תבין עולמם של פרופסורים...", אלא שאת מחשבותיו הוא נאלץ לצפון בלבו מחמת הנימוס, לפיכך תוך כדי שהוא מנסה לשמור על ארשת של אדיבות, הוא רק שאל: "על מה יש לשוחח אדוני הפרופסור? הכל ברור! אני הסוחר שממנו חפצה אשתך לרכוש את התכשיטים, החשבון ידוע, 45,000 (ארבעים וחמש אלף) דולרים ($) עבור התכשיטים, ועוד 500$ (חמש מאות דולר) עבור הביקור בביתכם וזמן ההמתנה, עתה לא נותר אלא להוציא את פנקס ההמחאה לרשום את הסכום ושיהיה במזל טוב". הפרופסור חייך חיוך קל, כמי שמבין את אשר לפניו, ופנה אל הסוחר ברוגע כשהחיוך לא סר מפניו אפילו לרגע: "כן כן אני יודע היא כבר סיפרה לי האישה, שב נא שב, ספר לי: איך כל זה התחיל?" כעת הסוחר היה מבולבל לגמרי, "איך התחיל מה? מה פירוש "איך התחיל"? אני פתחתי את החנות הראשונה לפני כשלושים (30) שנה באזור צר וצפוף, מאז הרחבתי את מעגל לקוחותיי עוד ועוד, עד שכיום חנותי אחת החנויות היוקרתיות ביותר בעיר, והנה היום הגיעה אשתך ורכשה תכשיטים בסכום האמור ליום יום נישואיכם העשירי במזל טוב". הפרופסור הקשיב בסבלנות לדבריו עד תומם ועכשיו פנה אל הסוחר והסביר את עצמו: "התכוונתי לשאול "איך התחיל?" השיגעון הזה שלך? האישה סיפרה הכל! אל לך לחשוש, תהיה גלוי לב כלפיי, כידוע לך אני פרופסור ממוחה למחלות נפש, ואם רק תשתף פעולה אני אוכל לרפא אותך על נקלה...". הסוחר הביט בפרופסור וניסה להבין את פשר המשפטים ששומע זה עתה, "שיגעון? מחלות נפש? על מה הוא מדבר בדיוק?" הוא מהרהר בלבו, נדמה לי שיש פה איזה אי הבנה, - "אני לא מבין פרופסור! על מה אתה שח?" "מה פירוש אתה לא יודע על מה אני שח?" אומר לו הפרופסור בתמיהה! "הלא האישה שהביאה אותך לפה סיפרה לי את הסיפור הבוקר במלואו וסיכמנו שאם היא תצליח להביא אותך אלי - אני אטפל בך היטב עד שאתה תבריא לגמרי!". – "מה סיפרה האישה?" שואל אותו הסוחר? "מה היא סיפרה לך?" הוא מתחיל להחוויר, חיוורון עז מכסה את פניו, אז הפרופסור השיב לו: "היא סיפרה לי שאתה מתחזה לסוחר תכשיטים ואבני חן, ומציק לה בטענה שהיא חייבת לך סכום עתק על תכשיטים שכאילו היא רכשה ממך, מה, אתה מכחיש את הטענה שלה?" קול חבטה נשמע, הסוחר התעלף, השתטח על הרצפה והפרופסור זעק: "הצילו! מים!! מים!" נפתחה הדלת בבהלה והמשרת תמה לראות סוחר הדור שוכב על המרבד חסר הכרה. אתם מבינים מה היה פה כן? בסיפור הקודם היה זליג, בסיפור הזה היתה גברת נוכלת, שגנבה לו את הכסף, ועשתה ממנו "חולה נפש", והביא אותה לפרופסור, לקחה את הכסף והלכה, והשאירה אותו אצל הפרופסור שיתקן לו את המחלת נפש. את הסיפור הזה, היה מסיים ואומר: "אנחנו לא תמהים על מה ולמה התעלף הסוחר, נכון? ברור שאחד ששומע שעשו לו תרגיל כזה ולקחו ממנו 45,000$ (ארבעים וחמש אלף דולר), ככה עם סיפור, ועוד הוציאו אותו מטומטם, וחולה נפש, ומתעלק על נשים וכל מיני דברים, סיפור כזה - זה באגדות כאילו, אחד כזה בטח יתעלף. אבל הפלא!, הפלא שאנחנו לא במצב שונה מהסוחר, אז למה אנחנו לא מתעלפים? מה הסיפור שלנו דומה לסוחר? כך דרכו של יצר הרע. הוא לוקח מאתנו את כל האוצרות שיש לנו שחנן אותנו הקב"ה, את כל המצוות ששום הון לא ישווה להן, את כל המידות הטובות שטבועות בנו, את הדברי תורה שהיא מנת חלקינו "ותן חלקנו בתורתך" את כל חלק התורה שלנו גורף ולוקח, ומבטיח לנו שכר נפלא תמורת כל אלה, - "רק תבוא אחרי, אני אתן לך שכר! אל תדאג..., רק אני מתייעץ פה עם מישהו אתה תקבל הכל", ומתפתים ללכת אחריו ומפקידים בידיו את מיטב אוצרותינו ומחמדנו. ומה הסוף? שאנחנו יוצאים קרחים מכאן ומכאן מהעולם הזה בלי כלום, ואתם יודעים מה יותר גרוע? יותר גרוע אנחנו!! יותר "חולה נפש" באמת - מהסוחר, למה? כי אנחנו בעצמנו עוזרים לו לסחוב את התכשיטים שלנו, מהחנות שלנו, אל תוך המכונית של יצר-הרע, שיוביל אותנו לגיהינום עם כל האוצרות שהיו שלנו והוא משך אותנו, ורימה אותנו, ועשה מאתנו "חולי נפש", ולקח לנו את כל הרכוש הגדול שהיה שייך לנו, ואנחנו אפילו לא מתעלפים, הנה גם עכשיו אף אחד לא התעלף!, אז באמת "חולי נפש" אתם מבינים איך הוא עושה לנו תרגילים, אלוף העולם בתרגילים היצר-הרע, אלוף העולם, הוא יודע לתעתע את הבן אדם, עם מסמר, עם "מסמר" אחד הוא צריך רק דבר אחד להצליח אצלך, רק גבר אחד, הוא שם רגל, אתה פתחת לו את הדלת הוא "יושב על מפתחי הלב", פתחת לו את הדלת הוא הכניס את הרגל – זהו! העיקר שלא תוכל לסגור, מפה יש לו סבלנות, הוא ייכנס אל תדאג, הוא יכנס, הוא ישתלט לך על הסלון, הוא ישב שמה והוא יהיה בעל הבית. הוא ינהל אותך. ואתה תחשוב שאתה אומר את הכל ואתה רוצה, ואתה לא רוצה, וזה בעצמם כבר הוא נהיה בעל הבית עליך. אז רבותי! צריך לדעת יש לו תרגילים יפיפיים, אבל אנחנו צריכים להיות חכמים, לא לתת לו את האפשרות, אחרי שאנחנו שומעים דברים כאלה, אז אנחנו צריכים לדעת שאין לנו שום תירוץ.

עכשיו אני אגיד לכם עוד משהו לחיזוק. הגאון הרב דסלר זכר צדיק לברכה, בספר "מכתב מאליהו" כותב בלשונו: "לא אוכל להתאפק מלרשום דבר נפלא מה שמצאתי ב"ילקוט": "מעשה באליהו הנביא, והוא חיזוק גדול, שלא נוכל להשתמט מעבודת הלב, גם אם נהיה באיזה מצב שנהיה. האם ראינו שיצטרך אדם להתחזק כדי שיכסוף להרויח כסף? צריך לעודד אותו: "לך תרויח כסף?" צריך להתאמץ לשכנע אותו? כולם יוצאים ישר לרחוב לחפש כסף, מהבוקר הוא יוצא לחפש כסף, האם צריך לדחוק מישהו שיש לו חרפת רעב שילך להשיג לחם? אז למה בעבודת השם כך הדבר - צריך לדחוף אותו ולדרבן אותו? צריך אדם לעשות הכנות והכנות להכנות, ואולי כולי האי ואולי, אולי יהיה קצת רצון לבוא לשמוע איזה שיעור וכו' וכו' אולי, ולהציל את עצמו מתכלית האבדון, האם אפשר להבין מצב כזה? הנה היום קבעו ב-4.30 דרשה - בודדים היו בהתחלה במשך הזמן הגיעו השאר לקראת הסוף. פעם שהלכתם לסרטים - אחרתם לסרט? לא הפסדתם את היומן, מה קרה פה אתם מאחרים? אין ערך בכלל לתורה, אין שום דבר, לא מבינים בכלל איפה אנחנו נמצאים מה עושים, מה התפקיד, מה המטרה? שום דבר. עכשיו נראה מה אמר אליהו הנביא: "פעם אחת הייתי מהלך ומצאני אדם אחד, והיה מתלוצץ ומלעיג בדבריי. אמרתי לו: "תגיד לי, מה תשיב ליוצרך ליום הדין?" – "בינה ודעה לא ניתנה לי שאקרא ואשנה", לא יודע ללמוד אני. שאלתי אותו: "בני! מה מלאכתך?" אמר לי: "צייד", ואמרתי לו: "מי לימד אותך שתיטול פשתן, ותארוג ממנו מצודות, ותשליכנו לים, ותעלה דגים מן הים?" הוא אומר: "זה נתנו לי בינה מן השמים", אמרתי לו: "ומה ליטול פשתן, ולארוג מצודות להשליך לים להעלות דגים מן הים – נתנו לך בינה ודעה מן השמים, ולדברי תורה שכתוב בהם "כי קרוב אליך הדבר מאוד", לא נתנו לך בינה ודעה מן השמים?!" מיד הרים את קולו ובכה! בעל מדרגה! עד שאמרתי לו: "אל ירע לבך שכל באי עולם משיבים תשובה זו - אבל מעשיהם יהיו מעידים בהם". {כמו שלמדנו קודם} "אז בואו ננתח את הדברים" אומר הרב דסלר: "זה נורא ואיום!, האיש היה לו "גילוי אליהו", הוא כל כך בכה עד שהיה צריך אליהו לפייס אותו, אז רואים מפה שהוא היה בעל מדרגה, ואף על פי כן חרץ אליהו את משפטו, כי הלעיג והתלוצץ על דבריו. והנה דבר אחד מהתשובות, מספר לנו אליהו הנביא, שעל הטענה "מה תשיב ליוצר ביום הדין"? השיב לו הצייד שהוא חסר יכולות, מה השיב לו אליהו? "כי קרוב אליך הדבר!" ועוד גילה לנו אליהו: שאת השאלה הזאת שואלים את כולם, וכולם משיבים את התשובה הזאת - שלא היו מסוגלים, שלא היו יכולים, לא היה להם את הכישרונות עד שמוכיחים להם המעשים שלהם בגשמיות - על דרך קל וחומר "כי קרוב אליך הדבר". יש בזה סוד גדול, סוד גדול וכמוס! שגילה לנו אליהו הנביא זכור לטוב, שהתשובה הכוללת שיענו בבית דין של מעלה לכל באי עולם - שזה לא רחוק היה ממך, אלא קרוב!, וטעות גמורה נטעה אם נחשוב, שיש שנים ויש זמנים, ויש מצבים, שההתחזקות היא רחוקה. לא! ולא! תמיד היא קרובה, ולא רק קרובה אלא קרובה מאוד!! אין מצב שאתה לא קרוב מאוד! עכשיו, אם היתה לנו אפשרות לשאול את אליהו הנביא: "רבינו! איפה הפתח אל הדרך הקרובה הזאת שאתה אומר שהיא קרובה מאוד? הרי בעינינו אנחנו רואים שעשרות מאות פעמים אנחנו משתדלים - מאומה לא עולה בידינו!, ולא רואים שום פתח ושום מבוא!" - מה עונה התורה? מה עונה התורה, אתם לא תאמינו איזה סוד, סוד!, סוד. כולם קוראים את הפסוק ולא יודע מה קורא, "כי קרוב אליך הדבר מאוד – בפיך!", בפיך, בלימוד! שב תלמד זה הכל! בפיך! יש לך פה? שב! "בפיך ובלבבך", תשיב את הדברים שלמדת ללב זה הכל. זה הפתח המיוחד שתכף סמוך לו תוכל לעשותו! "בפיך ובלבבך לעשותו". התורה מגלה לנו את כל הסודות הנצרכים בפשטות, ואליהו בא ומצביע על פסוק זה, ומלמד אותנו שזו תהיה התשובה היחידה לכל טענות באי עולם! עכשיו מה חסר לנו? רק לגשת לאכול, זה תלוי רק בנו, מוכרחים לפתוח את הפה וללמוד - זה הכל. בשביל שזה יישאר - צריך ללמוד מוסר, כמו שאנחנו לומדים עכשיו, אם אתה לומד מוסר - אז אתה יכול ללמוד, אתה יכול ללמוד, והתורה מחייבת ללמוד "בשבתך בביתך ובשוכבך ובקומך ובלכתך בדרך" בכל מצב! אתה יכול ללמוד! אם אתה למדן, ויש לך את זה בראש - אז אתה יכול גם בלי ספר, אבל אם לא - קח אתך ספר. ככה הייתי הולך בהתחלה, הייתי קונה ספרים בפורמט קטן, שם אותם בכיס, ובדרכים שהייתי הולך ואפילו באוטובוס, מחזיק ביד וקורא בספר, לוקח את העגלה של הילד וקורא בספר, כל הזמן עם הספר, כל הזמן עם הספר. איך מגיעים להכרה שהתורה היא "חיים!"? איך משיגים רצון שיהווה מנוף ועוצמה ועליה רוחנית? רק בספרי מוסר ויראה, רק בספרי מוסר ויראה. אם הנפש לא מתעוררת - אתה צריך להעיר אותה, את השאיפות לגדול בתורה, ולהיות עבד השם באמת, אתה צריך להתחיל לדבר על זה עם עצמך, איך מדברים? עם לימוד ספרי מוסר, הלימוד מבעיר את הלב לעבודת השם, להרגיש את ההבדל בין חיי חומר - לחיי רוח, ולהתגבר על כל המפריעים. כמו שהלל הזקן אמר: "אם אין אני לי מי לי? וכשאני לעצמי - מה אני? ואם לא עכשיו - אימתי"? ביאור הדבר, כתב ב"שערי תשובה": "אם האדם לא יעורר נפשו - מה יועילו לו כל המוסרים? אף על פי שנכנסים בלבו ביום שומעו - יצר-הרע משכיחם ממנו, ועל זה נאמר בהושע הנביא: "וחסדכם כענן בוקר" כמו שבבוקר נראה ענן ואחר כך נעלם - כך שיעורי הבוקר נעלמים, כך שיעורי הבוקר עפים, בחסדכם כענן בוקר. אז זאת אומרת: אדם צריך להבין, חושבים שאדם צריך "למסור נפש" - הפירוש זה למות, מסירות נפש, אדם מסר את נפשו, אבל חלילה לחשוב מחשבה כזאת! מסירות נפש: זה שאדם מוסר את נפשו לידי עצמו, למסור את הנפש שלך לך לעצמך, אם לא כן - היא תהיה בידיים של יצר הרע, בידיים של זליג, בידיים של האישה הזאת עם המכונית הכסופה. אדם חושש להשאיל לחבר בגד, הוא רוצה את החליפה שלו של שבת ללכת לחתונה כי אין לו חליפה, הוא חושש לתת לו, אולי הוא יפגום בה, אולי הוא יקלקל אותה, חושש. אדם לא מוסר את הדירה שלו למי שהוא לא מכיר, לא מוסר. "אפשר להישאר אצלך בשבת? אתה נמצא בשבת אתה לא נמצא, אפשר לקחת את הדירה שלך? אני בא עם המשפחה, אפשר להיות אצלך?" – "לא נותן!, לא נותן". אז איך אתה מפקיר את הנשמה שלך, איך אתה מפקיר את הנשמה שלך בשביל חפיסת סיגריות ריקה, איך אתה מפקיר את החיים שלך על כל שטות, בא אחד מדבר אתך שטויות, ליצנות, מדבר אתך לשון הרע, אתה מקשיב לו בכיסופים בערגה. תראו אנשים עוברים פה, יש מודעות כן, חרדים אצלהם זה מודעות, כל המקומות מודעות, תראו איך עומדים בשקיקה, קוראים באותיות קטנות הודעה מהתחלה עד הסוף, לא מתעצלים לא בערך, הכל! הכל, רק הכותרת ואחר כך הכל, מלא מלא אלפי מילים קטנות, קוראים הכל בשקיקה, ככה אתה קורא תורה, לא זז, ככה אתה.... איך זה? איך מוסר את הנפש לאבדון? בסבבה בכיף, בגד שלך אתה לא נותן לחבר, דירה אתה לא נותן, הוא יחזיר לך אותה, הוא לא יקח אותה, הוא יחזיר לך, "לא! לא לא, לא רוצה לתת לו להשתמש בשלי", ובכל נשמתך - אתה כן מוכן? איפה השכל? אני אומר לכם: הזליג הזה עובד עלינו משהו משהו, תקע מסמר - ונתקענו איתו עד היום, אם נבין אז עד היום. כל מה שצריך להגיד לו: "אדוני! - מקח טעות, קח את החמש מאות (500) רובל, קח את המסמר - ותעוף מכאן, אתה רוצה להתדיין בבית משפט? - אין בעיה!, לך!! להתראות!!!"

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".