נציב יום: לע"נ יחיא בן יוסף, דוד בן פרחה, עליה בת אבגיל מנוחתם עדן, אמן. א מ ן!!

ממשיכים לחיזוקים לעבודת השם – הפעם זה "מחיר ותמורה" יש זווית נוספת שאפשר לראות ממנה באופן חיובי את הקשיים שפוקדים את האדם. מובן לכל בר דעת, בעולם הזה יש מחיר לכל דבר שהוא בעל ערך, העולם מושתת על בסיס "מחיר ותמורה". המחיר עשוי לפשוט צורה - ללבוש צורה, יכול לבוא לידי ביטוי בכסף בעבודה או בכל פעולה אחרת, מכל מקום הכלל הבסיסי נשמר בלי תמורה - לא ניתן להשיג כלום.

אדם שרוצה להרויח כסף, נדרש לבצע עבודה כדי לקבל תמורה, מי שחפץ בכבוד - עליו לעבוד ולעמול במעשים חיוביים ואז יזכה להערכה מצד החברה. כדי ליהנות משינה נוחה - יש להציע את המיטה כראוי, מי שיתעצל בודאי תמעט הנאתו, וכבר אמרו חכמים "מי שטרח בשבת יאכל בשבת" יש מחיר בשביל התמורה.

עוד כלל: ככול שהחשיבות של הדבר המתבקש גדולה יותר - כך גבוה התמורה הנדרשת ממנו. שכן התשלום הוא בחשיבות הדבר הנרכש. כדי לאסוף קומץ חול - די במאמץ קטן, נתכופף קצת מספיק. אבל בשביל לקמוץ יהלומים - כמה ידועות עצומות צריך אדם להידרש. והנה כשם שכללים האלה ברורים ופשוטים לכל בר דעת, לגבי השגת קניינים גשמיים, צריך לדעת שגם בקניינים רוחניים המציאות אינה שונה כלל וכלל. אדם שרוצה להשתלם במקצוע רפואה - צריך ללכת לאוניברסיטה להשקיע מיטב שנותיו, עד שיצא עם תעודת הסמכה בידו.

בכל חוכמה זה כך, אדם שרוצה להשכיל ולהחכים, נדרש ממנו עמל ויגיעה ושקידה והתמדה, ורק אז יוכל לזכות לחכמה. ומאחר שכך הוא הדבר, וכל אחד מבין, שלמען קניית אחת מהחכמות, שערכן כאין וכאפס לעומת חכמת התורה - יש להשקיע עמל במשך שנים רבות, אז על אחת כמה וכמה, צריך להיות מובן לכל בן תורה שחכמת התורה שהיא עמוקה ויקרה, ודאי לא ניתן להשיג בלי מאמצים רבים. מי פתי יחשוב שתורתנו הקדושה, חמדה גנוזה הנחמדה מזהב ומפז - תהיה קלה להשגה מהפשוטה שבחכמות.

ומהו התשלום הנדרש עבור התורה? זה כל ההתמודדויות והמאמצים שאדם משקיע בדרך העליה במעמלות התורה, הם התמורה לתורה ובהם היא נקנית. כמו שמבואר ב"ברכות" ה: "תניא, רבי שמעון בר יוחאי אומר: "שלוש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן על ידי יסורין ואלו הן: תורה, ארץ ישראל, והעולם הבא. תורה מניין? שנאמר: "אשרי הגבר אשר תייסרנו יה ומתורתך תלמדנו" אז רואים שצריך בשביל לזכות בדברים האלה: תורה ארץ ישראל ועולם הבא - צריך תמורה, מה התמורה? יסורין.

אתם רואים ארץ ישראל נקנית בטילים. והנה כבר הקדמנו, כי התשלום עבור הדבר הנרכש, נקבע לפי ערכו. ופשוט שהתמורה שנדרשת מן האדם שרוצה

(יש הפסקה בשידור של כ-5 שניות)

על מעט מן הקשיים שפוקדים אותו בעוד שהתמורה שהוא זוכה לקנות את התורה הקדושה – ערכה לא יסולא בפז. ואם יזכור אדם את התמורה האדירה שמקבל הוא חרף השקעתו - אם יתן ללבו שכל דיבור של תורה שווה מכל המצוות כולן, כמו שדרשו חכמים זכרונם לברכה בירושלמי "פאה" הלכה א' פרק א': על הפסוק במשלי "וכל חפצך לא ישבו בה" לבטח לא יקשה בעניו כל עמל ויזע הנדרשים לצורך קנייתה, ואשר כל כמה יהיה המאמץ הנדרש ממנו גבוה - עדיין אינו אלא כאין וכאפס לעומת התמורה העצומה אותה הוא מקבל.

אם יבין, כי אם ידרוש מעצמו מאמץ בעבור התורה הקדושה, יישאר ריק מכל תוכן, מחוסר ערך בעולם הזה ובעולם הבא, ומצבו יהיה שפל עד כדי כך, כמו שמבואר בספרים הקדושים בספר "עקדת יצחק" שההפרש בין עם הארץ לתלמיד חכם - הוא כהפרש בין בהמה לאדם, אז בודאי לא יגדל בעיניו כל מאמץ, כדי לזכות לכתר עליון של התורה. מלבד זאת, על האדם לזכור כי כל רגע ורגע שמתגבר על הקשיים ועוסק בתורה, הוא זוכה לחיי נצח בעולם הבא, שאין בזה כל יחס לחיי העולם הזה והתענוגות השפלות.

כל סבל קטן כאן, כל התאמצות של עליה בתורה ויראת שמים - עוד נדבך בעניין הרוחני והנצחי שם. אם נחפוץ לקבל מושג אודות חוסר היחס בין חיי העולם הזה החולף לחיי העולם הבא, בין הקשיים שפוקדים אותנו כאן לתמורה הבלתי נתפסת שם, נלמד זאת ממה שהביא הרב דסלר ב"מכתב מאליהו" בשם הסבא מקלם זכרונו לחיי העולם הבא: בביאור המשנה ב"אבות": "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה"

וכך הוא היה אומר: "הנה, אם נקבץ אל תוך רגע אחד את כל השעות והרגעים של האושר ונחת שיש לאדם כל ימי חייו, ונצרף לזה גם את כל האושר והנחת שיש לכול חבריו ומיודעיו בכל ימי חייהם, ונכניס באותו רגע, וניתן הכל לאדם אחד - אפשר לשער את מדרגת האושר שירגיש באותו רגע? יותר מזה - נצרף את אותו רגע גם את האושר והנחת של כל אנשי העיר במשך כל ימי חייהם, את כל האושר של כל דיירי העיירות בשכל המדינה, ואחר כך של כל מדינה ומדינה,

דהיינו; את כל הטוב שישנו בכל העולם במשך דור שלם, וניתן את הכל לאדם אחד, ברגע אחד, ברגע אחד שהוא ירגיש את זה - כלום יש עושר גדול מזה? אבל זה לא כל חיי עולם הזה, כי כל חיי העולם הזה, זה כשנצרף את כל האושר, של כל הדורות, מאדם הראשון את הכול של כולם ביחד לרגע אחד להכניס לבן אדם, ושהוא ירגיש את כל חיי העולם הזה, {זה לא נתפס בשכל כמה אושר זה} אבל כתוב ששעה אחת של קורת רוח בעולם הבא - יפה מכל זה. אז כדאי להתאמץ או לא כדאי להתאמץ?

אז עכשיו כדי לסבר את האוזן צריך להבין גם מזה נצח, ומזה אין סוף, כמה זה? אז נביא את המשל של החפץ חיים שהמחיש לנו מזה עניין של נצחיות לאין סוף, שנוכל לקבל הבנה. כי אם שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, זה כנגד כל חיי העולם הזה האושר ביחד, וזה רק קורת רוח לא תענוג, ואתה תקבל לנצח כזה! כמה זה לנצח? אז ככה מתאר החפץ חיים לאט לאט: "אם ניקח מלוא חופנים חול ים, ונספור את פירורי החול שקבצנו, נגיע למספר גדול.

ואם נוסיף ונמלא עוד, עוד ספל - יעלה המספר לרבבות. ואם נמלא חדר גדול בחול-אי אפשר לשער כמה מיליוני מיליונים גרגירים נמצאים שם. ואם נמלא בית ענק - הרי כבר לא נוכל לחשב את זה בכלל. ואם נעלה בדמיוננו שאנחנו ממלאים בחול ים שטח גדול מלא בתים גדולים וגבוהים גורדי שחקים! כל זה מלא חול. ואם נמלא בעולם הר גדול רחב וגבוה עד שמי מרום, וכולו מלא חול ים - כמה ביליוני ביליונים אפשר יהיה לשער.

אבל בואו תשמעו, נגיד שזה כל מה שמילאנו בסדר? עכשיו אנחנו אומרים לציפור: "בואי, תקחי גרגיר אחד של חול מההר הגבוה הזה, ותניחי אותו בהר השני!". ושוב היא חוזרת נוטלת גרגיר אחד ומעבירה אותו לשם. האם נוכל להעלות כמה שנים יקח לה עד שהיא תרוקן את ההר? אבל לא נעצור כאן. נתקדם עוד שלב: נתאר לנו שהציפור היא לא שבה בחזרה רק אחרי שנה אחרי כל גרגיר, עכשיו יוכפל הזמן באין שיעור.

עכשיו נוסיף ונתאר שהציפור הזאת היא באה אחרי כל גרגיר אחרי מיליון שנה, כל מיליון שנה היא לוקחת גרגיר שמה, נחכה מיליון שנה ובאה ולוקחת עוד גרגיר. נו אפשר להעלות אפס קצהו של הזמן הזה? מתי היא תגמור את הז... אבל זה עדיין כל זה לא נצח! כל זה עדיין לא נצח. כי עם כל אריכות הזמן הנוראה עדיין יהיה לה אי פעם סוף? נצח - זה דבר שאין לו סוף בכלל,

ואם לימדונו חכמים שעל כל דיבור ודיבור של תלמוד תורה בעולם הזה, יהיה לנו שכר בלי סוף - הרי שהשכר הזה הוא הרבה יותר ממשך הזמן העצום המתואר במשל הזה! כמה יהיה לנו שכר על השיעור הזה שנשארתם, וכמה הפסידו אלו שהלכו. יוסיף לקח, אין לקח אלא תורה. כמה שתוסיף ככה תזכה.

עכשיו מעשה: מכתב פיטורין מצא את זלמן אב למשפחה של תשע נפשות כשהוא בלתי מוכן בעליל. שנים על גבי שנים עבד באותו מפעל, יום יום התייצב למשמרת, מעולם לא העלה על דעתו שיתכן ששיגרת חייו תשתנה באופן פתאומי, אולם ההשגחה רצתה אחרת, במפעל שעבר הוחלט על קיצוצים נרחבים, והראשונים שנפגעו היו העובדים המבוגרים, שנדרשו לפנות מקומם לכוחות צעירים ורעננים. זלמן התהלך לו קודר, מדוכדך ובמוחו מתרוצצות מחשבות;

"מהיכן עכשיו יביא בגיל כזה טרף לביתו? איך יפרנס תשע נפשות פוערות פיהם ומבקשות לחם?" בתחילה ליקט זלמן את כל החסכונות והחזיק מעמד שבועות מספר, צמצם משמעותית את הוצאות המשפחה. משכלו גם המטבעות האלה, החל לכתת לרגליו בן הגמ"חים הרבים שבעיר, עוסק ימים לילות, ולילות כימים בחיפוש אחרי גמ"ח פלוני וערב אלמוני, עובר חודש שניים ושלושה, במצב של זלמן אין שום שינוי, והמלווים מצדם מתחילים לדרוש את שלהם.

זלמן כבר כמעט לא נראה ברשות הרבים, כל יציאה עלולה לגרום מפגש עם רבי ראובן, מנהל הגמ"ח השכונתי, או רבי יהודה, השכן שערב לו על הסכום הגדול בגמ"ח, ועכשיו הוא נדרש לעמוד בדיבורו ולכסות את ההלוואה. בבית פנימה שוד ושבר, בני המשפחה רעבים ללחם פשוטו כמשמעו, הזעקות בקעו רקיעים. זלמן, שמיצה כבר את חובת ההשתדלות עד תומה ישב ואחז באומנות אבותיו,

לא הניח את ספר התהילים אפילו רגע, פיו ממלמל ללא הרף מזמורים של דוד המלך עליו השלום, ואכן תפילתו בקעה מעומק הלב ועשת רושם והישועה קרבה לבוא. והנה כשיושב זלמן כהרגלו, ספר התהילים בידו, דפיקות בדלת, בהתחלה סירב לפתוח את הדלת!,

- "ודאי בעלי חובות האלה באו לגבות את חובם, ובלאו הכי אין לי מה לתת אז למה אפקיר את עצמי לשמוע את כל התלונות והגערות?"

אבל משנשמעו הדפיקות וביתר שאת, החליט שלא זה לא מנהג דרך ארץ לעשות עצמו כלא שומע וניגש ופתח את הדלת. אבל הפתעה נכונה לו לזלמן, בפתח לא עמד בעל חוב כלשהו, אלא דוקא אורח נכבד עד מאוד, רבי יוזל ראש הקהל, העשיר המופלג!

-        "לא", הרהר זלמן בלבו," רבי יוזל לא נמנה על בעלי חובותי, מעניין, מה גרם לו להטריח עצמו לבוא אל משכני הדל?" גמגם בהתרגשות והזמין את רבי יוזל פנימה:

"בכבוד!, ברוך הבא!! היכנס לביתי, צר לי שאין בידי לכבד את כבודו כראוי, יש פה כיסא רעוע יתיישב כבודו. ישב רבי יוזל פנה אליו זלמן ושאל, רבי יוזל, במה זכיתי שרבי יוזל בא בצל קורתי?"

רבי יוזל לא האריך בהקדמות ניגש ישר לעניין: "יש לי הצעת עבודה עבורך!"

זלמן הנרגש, עבודה מכובדת ושכרה בצדה חפץ לדעת: "עבודה?!" יצאו מילים מגומגמות מפיו של זלמן חודשים הוא מחכה לזה, כל החלומות בחודשים האחרונים בין בהקיץ בין בחלום - זה רק על המילה עבודה, הנה! "ישועת השם כהרף עין", זלמן שוקע רגע בהרהורים, אולם מיד התעשת ופנה לרבי יוזל,

-        "רבי יוזל, עבודה זו שאתה שח אודותיה לא מצריכה כושר גופני גבוה? שכן אין כבר כוחי במותניי כבימים עברו".

-        "לא, לא, לא" אומר לו רבי יוזל: "לעבודה שאני חפץ להציע לך לא נדרש כושר גופני כלל, בלי ספק תעמוד בה בהצלחה!".

-        "נו נו אז מהי העבודה? ואם אוכל לעמוד בה מבטיחך שאעשה אותה נאמנה ולא אחסוך כל טורח ויגיעה כדי שתהיה מרוצה מעבודתי!".

-        "אה אה אה אה" רבי יוזל כחכח בגרונו ופרס את ההצעה בפני זלמן: "זה זמן רב אני מחפש איש ישר והגון! שיספור את הכסף הרב הנמצא באוצרותיי! כמובן לא אוכל להפקיד משימה זו ביד כל אחד שכן הפיתוי הוא גדול מאוד, והם יכולים לחמוד את כספי לעצמם. אולם אחרי שבררתי רבות אודותיך, ושמעתי כי איש יישר דרך הנך - מצאתי אותך ראוי למשימה, ובכן מה אתה אומר, האם אתה מסכים לקבל הצעת עבודה זו?"

זלמן לא ידע מה לומר, הרגיש שהלשון משותקת, ולרגע ארוך לא הצליח להוציא מילה מפיו, מששבה אליו רוחו אמר לבסוף בהתרגשות:

"מה אני יאמר לך על כך?, תודה לאל ועל השלוחים הנאמנים!, ליותר טוב מזה לא יכולתי לצפות",

אבל תכף הוסיף את טינת צערו לפני רבי יוזל שנראה עכשיו בעיניו כמלאך מושיע,

אמר לו: "הנה הושעתני באופן זמני, אבל מה יהיה בעוד חודש, ממה אתפרנס הלאה?"

שאל אותו רבי יוזל: "מאי משמע?"

הוא הסביר: "השאלה פשוטה: בעוד חודש כשאגמור לספור את הכסף מה אעשה אז?"

הלב של ראש הקהל התמלא רחמים על היהודי שלא מסוגל להעלות על מחשבתו ספירת כספים שנמשכת יותר מחודש.

והוא נענה לו: "תירגע זלמן, עבודה זו יכולה להמשיך במשך כל ימי חייך עלי אדמות, אל תדאג!".

כאן הגיע זלמן אל העיקר, בקול רועד שאל: ר"בי יוזל, המלאכה קלה ונקיה אין יפה הימנה, אבל אמור נא לי מה התשלום שאקבל תמורת עבודתי? הלא לבטח תדע כי עול פרנסה של תשע נפשות תלוי על צוארי, ואם לא במשכורת כדי פרנסתם ואפילו בצמצום - לא אוכל לקבל את המלאכה על עצמי".

רבי יוזל נענע בראשו בהבנה והשיב לזלמן: בודאי, "אני מבין את מצבך, אתה יכול להיות סמוך ובטוח שכן הלא אתה מכיר אותי, ויודע שאיני קמצן חלילה, אין לך מה לדאוג אשלם לך במיטב כספי, ובכן, הצעתי מקובלת עליך? אז מחר תתייצב בשעה שמונה בבוקר", סיים רבי יוזל את דבריו פנה ויצא מביתו של זלמן.

לאחר שעזב ראש הקהל את ביתו, זלמן הליט את פניו בכפיו ובכה ארוכות, בכי משחרר!, בכי של שמחה!!, בכי של התרגשות, בכי שלא בכה מעולם. שכן מה אפשר לבקש יותר מעבודה מכובדת, מעביד נערץ וטוב לב, לא יכול להיות טוב יותר! כל הלילה הוא מתהפך על מיטתו, ההתרגשות גאתה בלבו, ולא נתנה לו לעצום עין. למחרת עם שחר השכים זלמן בזריזות, התפלל ותיקין, שתי דקות לשמונה הוא כבר על משמרת מוכן ומזומן להתחיל בספירה.

אבל לפני שהתחיל במלאכה, הגיע אליו שליח מאת רבי יוזל למעסיק וביקש ממנו לסור אליו למשרד, "דבר מה אליו", זלמן התחיל לחשוש, הוא אומר: "אולי הוא התחרט כבר רבי יוזל?, אולי שמש התקוה שזרחה אתמול היתה חזון תעתועים?", ברגליים כושלות ניכנס אל משרדו של רבי יוזל הוא ציפה לגרוע מכל!, אבל הדברים ששמע לא יכול היה להעלות על דעתו אפילו בחלומות הפרועים ביותר.

"תשמע זלמן" פנה אליו ראש הקהל: "שיהיה לך ברור! בידיעה ברורה ומוחלטת שכל המטבעות והשטרות שאני מעביר לידך לספור אותם - שלך הם!"

-        "כלומר?" שאל זלמן, "המוח לא מצליח לעכל את אשר אני שומע, אני לא מבין!",

אז מחייך לו בחיוך של קורת רוח: "כן כן הבנת זלמן הכוונה שלי בדיוק לדברים שאמרתי, אם הצלחת לספור במשך שעה עשרת אלפים רובל - הם שלך!".

זלמן התחיל לראות מעגלים, מסביב החדר השתחרר, הוא נאלץ להיאחז בשולחן הכבד שלצדו שלא יקרוס ויפול ארצה, לזה הוא לא פילל! מיד התעשת הסתער על האוצרות, התחיל לספור את הכסף הזריזות, צורר אותו בחבילות, רושם על כל חבילה את מספר הכסף שמכילה, והמחשבות רצות לו במוח, הוא כבר תיאר לעצמו את התגובה של אנשי העיירה, שייוודע להם פתע פתאום איך התהפך עליו הגלגל והוא נעשה לגביר! בדמיונו הוא כבר את עצמו בונה בית כנסת חדש במרכז העיירה כשהשם שלו זלמן מתנוסס באותיות של קידוש לבנה.

ככה עוברות מספר שעות עבודה קדחתנית, זלמן לא מרגיש בקושי, ככל שהעובדים עזבו את העבודה ויצאו להפסקת צהריים הוא היחיד שנשאר במשמרת רכון על השולחן סופר וסופר וסופר וסופר וסופר וסופר בלי להפסיק רגע אחד, אחרי עשר שעות עבודה הרגיש זלמן שכוחותיו לא עומדים לו עוד, טעויות התרבו, כמה הוא ספר הוא כבר מבולבל, תפוקת העבודה ירדה פלאים, "זה הזמן ללכת הביתה להחליף כוחות". הרהר זלמן בלבו,

מלבד זאת כבר רוצה לבשר לאשתו, מה נפל בחלקם! ושכל התפילות נענו מעל ומעבר למצופה, צרר בתיקו חבילות הכסף שהספיק לספור, לבש מעיל העליון, ניגש אל הפתח, בדרכו לצאת אל ביתו

ואז השיג אותו הקול של רבי יוזל קורא לו: "בא! בא זלמן בא".

חזר בחזרה למשרד,

-        "באיזו שעה התייצבת היום לעבודה? וכמה שעות עבדת היום?"

אוי! חיוורון עז אז פשט על פניו של זלמן, הוא התחיל לגמגם, מפיו יצאו מילים שבורות, קטועות: "אב... אבל! אבל אתה אמרת לי, סיכמנו: שכל מה שאני סו... סו... סופר - זה שלי! מה זה משנה כמה שעות עבדתי?!"

רבי יוזל תומך בזלמן לפני שיפול לרצפה: "תירגע זלמן!, אחת אמרתי, מדבריי לא אשנה, אכן כל מה שספרת - שלך הוא!, רק רציתי לדעת: כמה שעות עבדת? בכדי לדעת כמה לשלם לך!"

זלמן בינתיים נרגע במקצת ועדיין לא מבין, הוא שואל את רבי יוזל, ומרצה בפניו את התמיהה: "היום בבוקר אמרת לי שכל מה שאני סופר שלי הוא, ואם כן על מה בדיוק אתה רוצה לשלם לי כעת?"

 רבי יוזל מאזין לתמיהה של זלמן ומשיב לו בחיוך של טוב לב: "תבין זלמן, הכסף שספרת - שלך הוא!, אולם מלבד זאת אני רוצה לשלם לך על שעות העבודה שעבדת".

מי לא היה רוצה להיות במקום זלמן? לטרוח ולטרוח ולטרוח ועוד ליטול שכר על טרחתו כשהוא אוסף כסף?! זה? לא שמענו דבר כזה!. אבל זה המצב שלנו!!!! בפני כל אחד יש את ההזדמנות הזאת בדיוק, ורבים שומטים אותה מתחת ידיהם. הגמרא אומרת ב"קידושין" לב': "תורה דילי היא"! כתוב: "ובתורתו יהגה יומם ולילה"! רש"י: "כי אם בתורת השם חפצו, בתחילה היא נקראת תורת השם, משלמד וגרס היא נקראת תורתו, בתורתו יהגה",

הרי מי שזוכה ללמוד תורה זוכה לספור באצבעות שלו את היקרה מכל האוצרות של מלך מלכי המלכים, ובשכר זאת זוכה שכל מה שלומד- שלו הוא. בהתחלה זה תורה של השם, כל האוצר הגדול של התורה זה של השם, אומר: "תספור - זה שלך!", זה הופך להיות תורתו. ולכאורה אין לך שכר רב מזה. אבל הקב"ה אבינו שבשמים, חפץ להיטיב לנו, גזר בחוכמתו העליונה, מלבד מה שאנו זוכים שמה שאנו עמלים - אפילו אם ניטול שכר לבית המלך, על כל שעה ושעה של יגיעת התורה!

לא זו בלבד אלא ששכרנו מופקד בינתיים בבנק של הקב"ה, הקרן קיימת לעולם הבא, אחרי 120 שנה ואת הפירות אוכלים בעולם הזה, טוב סחרה מכל סחורה. אתם שומעים? גם כל התורה שלך, על כל מילה שמוציאים זה תרי"ג מצוות, ואתה מתעשר ומתעשר ומתעשר לאין ספור וגם תקבל על הזמן, ועל כל מאמץ, ואם זה בקושי - פי 100, ומה אתה מקבל פה בעולם? את הפירות רק, וכל הקרן לעולם הבא.

כשמזדמנת הזדמנות כזאת נפלאה, לזכות לעצמנו וגם לזכות שכר על עמלינו - איך לא אוחזים בזה בכל כוחנו?! ושומטים את הדבר!. מה המשקל של קושי זה או אחר?! כשאנחנו יודעים שבכל רגע קונים אוצרות לעצמנו, מלבד שכר הפעולה שאנחנו נוטלים בשלמות, הלו מי שמפסיד רגע, שבו יכול לאסוף אוצרות - יחשב לכסיל מופלג.

וכמו שכתב בעל "יסוד ושורש העבודה" ב"שער הניצוץ": "ואיך לא יחם לבבו בקרבו בהתלהבות גדולה על התמדת הלימוד של תורתנו הקדושה, כי בכל רגע ורגע שיש לאדם שהות ללמוד והולך בטל, באותו רגע כמה וכמה טובות כפולות ומכופלות בידיים הוא מאבד, הון עולם שכולו ארוך ושמענו כרמה זה נצח! וכמה עונשים קשים ומרים יסבול בעולם שכולו ארוך, ואיך גורם העדר נחת רוח מיוצרו בוראו יתברך יתעלה שמו שנותן לו, קח את כל האוצרות קח, מה אתה לא רוצה לאסוף?

אם יאמרו לאדם: "תמנה שקלי זהב, כל מה שתמנה ותספור בשעה זו שלך ואין לזרים אתך" - לא ישב בטל אפילו רגע, לא ישוחח שיחה בטלה, שלא יאבד הון בידיים, כמה זהובים הוא יכול לספור ברגע. אז איך לא מעלה האדם על דעתו את "תורה השם תמימה משיבת נפש, הנחמדים מזהב ומפז רב", ובעוונות הרבים כמה רגעים ביום אדם שהוא בן תורה ויודע ספר -יושב בטל?!. {מה עם אלה שבכלל מסכנים לא לומדים לא שומעים לא יודעים},

וכי השיח לו לא ישיח שיחה בטלה. בעת ובעונה שאם היה לו אז פנאי ללמוד בספר התורה באיזה ספר קדוש שיהיה, הוא הולך לשוחח שיחה בטלה, איך לא יחוס על עצמו? על נפשו נשמתו וגופו", ותראו את התיקונים הגדולים והשכר הרב של תלמוד תורה נעשים אפילו מלימוד של זמן קצר, ואפילו של כמה תיבות. כמה אנשים ניצלו ממות, כמה נפקדו עקרות, כמה נתרפאו ממחלות - בשעתיים תלמוד תורה, 90 יום בלבד בתענית דיבור, אז מה זה 4 שעות מה זה 6 שעות, מי שזוכה ללמוד כל כך הרבה.

על כן צריך זריזות גדולה להקדים את הלימוד אפילו ברגע, וכן להמשיך אותו בעוד רגע, ולכן יש הבדל בין מי ששונה 100 ל-101, ואל יתעצל בשום פעם לפתוח ספר, או לדבר עם חברו דברי תורה, בלכתו בדרך או על שולחנו, אפילו דיבור מעט. הוצאנו פעם קונטרס קטן ל-30 יום שאדם שם על השולחן וכשלפני שהוא אומר ברכת המזון - יש לו שם מה להגיד דבר תורה קצר. שימו לכם ספר תמיד על שולחן לפני שאתם מברכים ברכת המזון, "וידבר אלי זה השולחן אשר לפני השם", זכות גדולה.

ובצוואה שלו כתב באות לה: "לכן בודאי האדם שיש לו בתמידות התפארות גדולה מגודל מעלת תורתנו הקדושה - לא ינוח ולא ישקוט מלהגות בה בכל עת שיש לו פנאי אפילו רגע אחד, לא יבלה זמן רגע זה בהבלי העולם אפילו בדברים בטלים רחמנא לצלן, רק יחטוף בידו איזה ספר קדוש, יהיה מי שיהיה, יהגה בו כמה שורות אפילו כמה תיבות באותו רגע מגודל התפארותו בתורה".

אבל צריך לזכור עוד דבר אחד, שבכל רגע ורגע שאדם חי, כל רגע חלק מהנשמה שלו נפרד ממנו, והרגע הזה או שהוא ריק או שהוא מלא, או מלא בתורה או במצווה או בהבל, כל רגע נפרד חלק, כל יום נפרדים חלקי הנשמה של אותו יום, לא חוזרים. ואז כשאתה מגיע למעלה - הופ! אתה רואה בהווה את כל מי שאתה. כמו שנתנו דוגמה, שיש אנשים שיגידו להם, לך תלבש את ה"חלוקא דרבנן" שלך שעשוי מכל התורה והמצוות, יכנסו שמה ולא יוצאים,

שואלים: "למה לא יוצא?", שולחים מלאך: "למה לא יוצא?"

המלאך מתעלף מצחוק!, "למה הוא לא יוצא?" אומר: "יש לו רק גרביים! זה כל מה שהוא עשה...".

שבת שלום.

"רבי חנניא בן עקשיא אומר: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: "השם חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר".