חיזוקים לעלות בעבודת השם - חלק נג - יאוש שלא מדעת | הרב אמנון יצחק

נציב יום: אלעזר בן פנינה ימשיך לזכות את הרבים בכל אתר ואתר, ויזכה לכל הטוב, ויזכה לחיי העולם הבא, בזכות הנציבי יום והרצאות אמן ואמן.
ממשיכים להתחזק בעבודת השם. "יאוש שלא מדעת", המונח ההלכתי "יאוש שלא מדעת" מושג שדנה בו הגמרא מושג של השבת אבידה, הפך בפיו של האדמו"ר מקוצק זכר צדיק לברכה: למונח מחייב בדרכי עבודת השם,
וכך הוא אומר: "המתייאש הרי שאין בו דעת". מה הדין הזה של ייאוש שאין בו דעת? זאת אומרת: אם אדם איבד אבידה כן, והוא התייאש מן האבידה - אז מי שמוצא אותה היא שלו. אז המושג הזה "יאוש שלא מדעת", זה אומר שהחפץ הזה הופך להיות הפקר, ומי שזכה בו זכה בו, קנה אותו. עכשיו אומר האדמו"ר מקוצק: "יאוש שלא מדעת", פירושו המתייאש אין בו דעת. היאוש גורם שהאדם אין בו דעת.
וכן זה אומר מרן החזון אי"ש זכר צדיק לברכה: "דרכו של היצר הרע זה שמייאש את האדם וכך קונה אותו בייאוש. כי אם יאוש אדם איבד את האבדה והוא כבר מתיאש ממנה שלא ימצא אותה - אז יהיה הפקר. אז אותו דבר מה עושה היצר הרע? מייאש את הבן אדם, ואז האדם הזה כשהוא מיואש הוא כמו הפקר - והוא קונה אותו, ואז הוא בצד שלו והוא עושה בו מה שהוא רוצה, ואז הוא לוקח אותו לאן שהוא רוצה".
כך היה חוזר ואומר רבי נחמן מברסלב: "אין ייאוש בעולם כלל וכלל! כי צריך לדעת שהשם יתברך מתפאר בקל שבקלים בישראל אפילו פושעי ישראל, כל זמן ששם ישראל נקרא עליו. יש בו התפארות פרטית שהשם יתברך מתפאר עמו, על כן אפילו וקלקל האדם ופגם הרבה מאוד חס ושלום אסור לו לייאש עצמו מהשם יתברך, כי עדיין לא פסקה חביבותו לפני השם יתברך, ועל כן עדיין יכול הוא לשוב להשם יתברך.
הרי הקב"ה לא רוצה שידח ממנו נידח, הוא רוצה שכולם ישיבו אליו, "אינו חפץ במות המת", ולכן הקב"ה בעצמו לא מתייאש מן האדם, אז למה שהאדם יתייאש? והוא כלל ויסוד גדול למי שירצה להתקרב להשם יתברך, לבל יאבד עולמו לגמרה חס ושלום, עי העיקר הוא להרחיק מעצמו עצבות ומרה שחורה, בכל מה דאפשר. כי רוב בני הרחוקים מהשם יתברך, עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות.
ומחמת שנופלים בדעתם - על ידי שרואים את עוצם קלקולם, שרוב מעשיהם מקולקלים כפי מה שיודע כל אחד בנפשו נגעי לבבו ומכאוביו, ומחמת זה הם נופלים מדעתם ורובם ומחמת זה הם מייאשים את עצמם לגמרי רחמנא לצלן. ואינם מתפללים בכוונה כלל, ואינם עושים את עבודת השם אפילו מה שעדיין יכולים לעשות – מהייאוש!".
אתמול ניגש אלי בחור ואומר לי: "אני רוצה להגיד לך שאני הולך להוריד את הזקן".
-    "למה אתה רוצה להוריד את הזקן?"
-    "בגלל שאני מרגיש שאני עדיין לא ראוי לזקן. זאת אומרת: זה בחיצוניות, אני עדיין חיצוני, אני עדיין לא פנימי, כשאני יגיע לפנימיות אז אני אגדל את הזקן".
אמרתי לו: "למה אתה מתנפל על הזקן? זקן לא מורידים",
אז הוא אמר לי: "לא! אבל אני לא מרגיש, מה אני אעשה שאני לא מרגיש אני לא מרגיש שאני ראוי לזקן? כאילו אני צבוע, כאילו אני...".
אמרתי לו: "אתה צודק! אתה יודע מה? תוריד גם את הברית",
-    "למה?"
-    "אתה לא ראוי, עשית ברית בינך לבין השם יתברך, אתה לא עומד בברית - אז תוריד את הברית, מה פירוש להוריד את הזקן? מה התנפלת על הזקן? זליג לקח אותך ככה "בקטנה"? זה נקרא "ייאוש שלא מדעת", אם יש ייאוש - זה נקרא שאין דעת, נישט שייכל, נישט שייכל (אין שכל)".
"על כן אדם צריך מאוד להסכים על דבר זה, כי הרבה נפשות שקעו על זה. כי הייאוש חס ושלום קשה מן הכל. על כן צריכים להתחזק מאוד ללכת עם הדרך הזה, לחפש בעצמו נקודות טובות בכל פעם, כדי להחיות את עצמו ולחזק את עצמו תמיד, ועל ידי זה יוכל להתפלל בחשק, בחיות, בשמחה תמיד, ולשוב את השם אל האמת. אסור לאדם לייאש את עצמו חס ושלום, ואפילו אם נפל למקום שנפל, ומונע משאול תחתיות, אף על פי כן אל יתייאש מעצמו ומהשם יתברך בשום אופן בעולם,
כי גם משם אפשר להתקרב אליו יתברך "מלוא כל הארץ כבודו". והיסוד הזה שאין שום ייאוש בעולם, צריכים אנחנו להיזהר בו ולהכניסו לליבנו, "כטל וכמטר", זו הבחינה שאמר משה רבנו עליו השלום ב"שירת האזינו" שכולה מוסר והתעוררות והתחזקות גדול, לבלי להתייאש מן הצעקה אליו יתברך לעולם, "אפילו חרב מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים כי לא יטוש השם עמו ורחמיו מרובים כי לא כלו רחמיו"
אמרו רבותינו זכרונם לברכה ב"מכות" כד': "והעידה לי עדים נאמנים, את אוריה ואת זכריה, אוריה - הוא סימן לזכריה. כמו שנתקיימה נבואת אוריה שהתנבא על החורבן - כן תתקיים נבואת זכריה שהתנבא על הגאולה ועל בנין בית המקדש". וזה העניין הוא גם כן הוא עניין גאולת הנפש של כל אחד מישראל, ותיקון המעשים, שזה בחינת בית המקדש בפרט באופן פרטי, כי בטבע האדם להאמין בקלקול, הוא מאמין שעל ידי מעשיו שאינם הגונים - הוא קלקל ופגם הרבה, וזה הבחינה שנקראת חורבן בית המקדש, ועל ידי זה נחלשת דעתו מאוד, עד שנדמה שאבדה תקוותו ואי אפשר לו לתקן מעשיו".
-    זה רק בלבולי זליג!
"כי על ידי זה הוא פוגם כל פעם ביותר חס ושלום. ובאמת צריכים להאמין ולידע, כמו שיכולים לקלק - כך יכולים לתקן. להיטיב את המעשים, לשוב בתשובה שלמה, עד שמתקנים את כל מה שפגמו. ואדרבה! מידה טובה מרובה. צריכים אנחנו להתחזק כל פעם בבטחון חזק, וברוב חסדיו ורחמיו יתברך, כי סוף כל סוף ודאי נזכה לשוב את השם באמת, ויבנה את בית המקדש כמו שהבטחנו על ידי הנביאים והצדיקים!".
ועכשיו הסיפור הבא, סיפור ממש לכבוד שבת הוא אחת מתוך רבבות אלפי סיפורי גבורה הרואים על יהודים בני כל הדורות, שלא התייאשו חרף כל הקשיים והתמודדויות, על אף סכויי הצלחה המזעריים אלא נלחמו והצליחו. הסיפור התרחש בתקופת החושך הגדולה ביותר שירדה על האנושות מעולם, מציג בפנינו דמות של יהודי אשר חווה על בשרו אל מאורעות העולם הזה, פגש את מלאך המות דבר יום ביומו, ועל אף הכל ידע לומר בבטחה בלי שום ספק "יהודים אל ייאוש". הסיפור הזה מרטיט לב, וכמו שסיפרו אותו מבעלי המעשה.
כשראיתי פעם הראשונה את המוזולמנים. מוזולמן זה אלה שהיו בשואה רחמנא לצלן, והיו עור עצם - קראו להם מוזולומן. או זה כמו מוסלמים כאלה שהם כורעים ומשתחווים ויש לזה כל מיני הגדרות. בקיצור, כאלה שהגיעו בחרפת רעב, שממש אין בשר רק עור ועצמות, ממש שלד מהלך. כשראיתי פעם ראשונה את המוזולמנים מקרוב נאלמתי דומיה. היו אלו אנשים אשר מרוב עיוניהם נשבר כח התנגדותם,
הם הפכו לאנשים לא... רזים להבהיל, קורט בשר לא נמצא בגופם, משקלם כמשקל עצמותם. הם כבר לא היו יכולים לאכול, גם לא חשו ברעב, וכשהכריחו אותם לבלוע משהו - הם באו לידי התרזה - מהפה מהחוטם מכל המקומות בגוף היה יוצא להם האוכל. היתה נוזלת ליחה משונה, בקיצור שלדים מהלכים מעל פני הארץ. מידי כמה ימים היה בא רופא למחנה לביקור,
שליחי השטן היו מקישים בפעמונים וקוראים: "הסגר בלוק! הסגר בלוק! סוגרים את הבלוק!",
ושם תופסים את מקומם בזעם רצחני, אסירים היו עומדים בשורה, כל אסיר עובר לפני הרופא, מעיף בו מבט קטן וחורץ גורלו - לשבט או לחסד, לחיים או למות רחמנא לצלן את המוזולומנים היה רופא מזהה מיד, נקל היה להבחין כי אף קמצוץ של בשר לא נמצא ולא נראה בגופם. הרופא היה מניח ידו, והלבלרים ידעו לראות כוונתו והיו רושמים את המספרים שעל גבי הידיים של המזולומנים, כעבור זמן באים אוטומובילים של מסע ענקיים, קוראים בקול את המספרים מתוך הרשימה, והם מכל הבלוקים מובלים למשרפות.
יום יום היו באים המוני אנשים חדשים מכל קצות אירופה אל המחנה באושוויץ. ואלפי מוזולומנים מסולקים משם באוטומובילים. יום אחד לפנות ערב, כשחזרתי עם האחרים לבלוק, הכרתי מרחוק פני ידיד ותיק בין האנשים החדשים שנכנסו אלינו, היה זה דוקטור סכרוב שהיה מוכר היטב מעיר מגוריי. הוא נולד בקורנולדיה להורים עשירים, סוחרים הגונים ידועי שם, אבל מתבוללים מעורבים בגויים. אחרי שהוא סיים גמנסיה שלחו אותו לברלין, שם גמר חוק לימודיו במחלקה הרפואית באוניברסיטה,
ועד מהרה עוררו מחקריו המדעיים תשומת לב בחוגי הרופאים. אף שמעולם הוא לא קיבל בביתו שום חינוך דתי - חתר מנעוריו לקראת התפתחות רוחנית עליונה, ובכוחותיו הוא מצא את דרכו המקורית ליהדות וליהודים. התחתן בברלין עם סטודנטית יהודיה ילידת העיר, שסיימה יחד אתו את מחלקת הרפואה באוניברסיטה בברלין, ומאחר שנמשך מאודו למרכז יהודי גדול - קיבל ברצון הצעת אשתו והוריה להתיישב בעירנו שהיתה אז עיר ואם בישראל ולפעול בה כרופא.
בעירנו רכש את השפה האידיש ורכש ידיעות בתורה ובהלכה שעוררו בו התלהבות, לא עברו ימים ובכל הסביבה יצא לו מוניטין רבים כרופא מצוין למחלות פנימיות, ומן הערים הקרובות והרחוקות נהרו המוני חולים לשאול בעצתו. בעת עליית הנאצים יימח שמם לשלטון, לא זכר לו איש את הטיפול המסור שהעניק לכל אדם באשר הוא יהודי כגוי, וכמו כל אחיו גם הוא הגיע עתה אל הגיהינום עלי אדמות לאשוויץ רבתי.
בהתרגשות עצומה ובזהירות, הפניתי לדוקטור מבט של חיבה, וכאילו בדרך אגב עשיתי לו תנועת יד לאות ברכת שלום. והוא לתימהוני לא הגיב אלי כלל, באותו רגע לא יכולתי להתקרב אליו יותר, שכן טורפי הבלוק היו במקום ושיחרו לטרף. אולם משיצאו הללו,
ניגשתי אליו והושטתי לו ידי בהבעת ידידות חמה: "שלום לך יקירי! מאין באת ואיך?".
הדברים נשארו תקועים בגרוני, דוקטור שכרוב בקושי הושיט את קצות אצבעותיו הקרות, פניו הרזים להבהיל נשארו סגורים וסתומים, שפתיו נותרו הדוקות, אומנם ניכר הוא היה מנסה הוא להניע את שפתיו אבל לכלל דיבור הוא לא הגיע, כביכול היה משותק מרוב דיכאון. ליטפתי את ידו עשיתי מאמיצים שונים לעודד ולחזק – ללא הועיל, בחרדה שאלתי את נפשי, האולם ביום בו... הוא הולך ונעשה.... אבל לא הוצאתי הגה,
אחר כמה שעות הצלחתי להימלט בפיו מילים בודות, מהם יכולתי לעמוד על משהו ממה שמתרחש בנפש האיש הנפלא הזה, בעל הנסיבות שגרמו לשקוע בתהומות היגון ולהגיע למצב שבו פגשתיו. מדבריו למדתי כשנכנסו הנאצים לעירנו התחילו הרציחות ומעשה ההפקרות, ניסה סכרוב להיאבק בסבלנות וכישרון נגד הצרות והגזרות. אלא שבמהרה נוכח שהמאבק חסר תועלת, ותוכנית ההשמדה הסופית על כל עומק שחיתותה מתוכננת עד הפרט האחרון.
מטבעו סכרוב היה בעל שכל חריף ונועז, איש הגיון הברזל, אשר היה רואה את הדברים תמיד כמו שהם ללא חת ויהיו הנוראים ביותר, לפיכך הוא לא היה נתון כלל לאותה הונאה עצמית שתפסה אינסטינקטיבית את האנשים שמסביבו - והעניקה להם אשליות ותקוות שווא, ולפיכך כשראה בעליל השחיתות הרצחנית המשתלט ללא מעצור - הוא התמוטט נפשית ושקע בדיכאון. היו תמימים שהגרמנים לא יכולים את זה, אפילו אמרו להם לא רצו להאמין. אבל הוא היה במצב של פיקחון, הוא הבין שהמצב הוא אבוד. להתמוטטות הסופית שלו גרם האסון שהתרגש עליו על הריגת בנו בכורו,
וכך היה הסיפור: "מרוב חרדה למצב, שלח דוקטור סחרוב את בנו הבכור בן 15 שנים, לרופא נוצרי שהיה ידידו המובהק במשך שנים רבות, הרופא קיבל את הנער ברצון, אבל כעבור ימים אחדים נתפס לפחדים מאיומי הנאצים שמי שיחביא אצלו יהודי... לא עמד בניסיון, טלפן לגסטאפו והם באו וירו בנער והרגוהו. האסון הזה בו משום בגידה שפלה, באה לו כמהלומה אחרונה וגרם לו שיתוק נפשי.
מאז הוא היה כאילם, בקושי החליף מילים ספורות עם הסביבה, הקרקע נשמטה לגמרי מתחת רגליו, דעתו חלשה מעליו, מיום ליום פחת אצלו החשק לחיות, תוך זמן קצר כבר לא היה ניתן להכירו, בגדיו היו מלוכלכים, משקלו ירד כל כך, שבגדיו נראו תלויים עליו, קומתו שחה וכאילו הוקטנה, וכך כשהוא הגיע למחנה אושוויץ הוא קרוב לדרגת מוזולומן. צמרמורת אחזה בי בחושבי על כך, שעם בוא רופא המחנה כרגיל לבדיקת האסירים, לבטח ישלח את סכרוב לשריפה ככל שאר המזולומנים.
ואכן אשר יגורתי בא, כעבור ימים אחדים צלצל הפעמון כסימן לבואו של הרופא למחנה, דלתות הבלוק סוגרו, ראש הבלוק תפסו את מקומם בזעם רצחני, הרופא הגיע אך הפעם לא תמיד הוא לא היה לבדו, עמו הגיע איש מכובד בבגדים אזרחיים, גבה קומה היה האיש, זקנקן שחור ומוקצע מעטר את פניו, עיניו השחורות והעמוקות מבהיקות בעד משקפיים רחבים, רופא המחנה וגם ראש הבלוק התייחסו אליו בכבוד,
ומרחוק קלטה אוזני איך שהרופא פונה אליו פעם בפעם בשם: "אדון פרופסור, אדון פרופסור".
כמו תמיד נעמדו אסירים בתור, כל אחד עבר לפני הרופא והאורח, וכשהגיע תורו של דוקטור סכרוב האורח סימן באצבעו עליו והטילו עליו חלוק גדול ורחב, ואחר כמה רגעים יצא האורח עם סחרוב מן הבלוק. דרך הדלת הפתוחה ניתן היה לראות כי האורח הכניס אותו למכונית וישב שם לידו ומיד יצאה המכונית לדרכה, - "מי האורח הזה? לאן הוביל את סכרוב?"
אין איש יודע. נגמרה המלחמה, נסעתי יום אחד ברכבת, למולי התיישב גבר מבוגר פניו מוכרות לי מאי שם, ניסיתי לאמץ מוחי אחר יגיעה הצלחתי לזהותו, זה היה אותו הפרופסור שנלווה אל הרופא של המחנה ולקח את סכרוב, והוא היה זה שבחר בו, כיוון שהייתי סקרן עד מאוד וחרדתי לגורלו של ידיד,
פניתי ישירות ליושב מולי ושאלתי: "סליחה, האם אדוני פרופסור מברלין?"
הלה הרים את פניו מן העיתון, הביט בי בעד משקפיו במבט של הפתעה,
-    "לא אני פרופסור ממקום אחר לא רחוק מברלין, כלום אדוני ראה אותי פעם?"
-    "כן" השבתי, "ראיתי אותך פעם בנסיבות מוזרות",
-    "והיכן היה זה?"
השבתי: "זה היה במחנה המוות באושוויץ, לפני סיום המלחמה באתה עם רופא המחנה בחרת באסיר אחד דוקטור סכרוב שמו, ונסעת עמו אל מחוץ למחנה. סכרוב זה הוא ידידי מובהק ואני רוצה לדעת לאן הוביל אותו אדוני?"
ועכשיו נדהם הפרופסור, ישב לרגע ללא ניע מרוב הפתעה, פניו החווירו, בתנועה מהירה הסיר את משקפיו, הפנה את פניו הצידה, תלה מבט בוהה בחלל, ולפתע הפנה את פניו אלי, התרגשות עמוקה נכרת בהן
ואמר לי: "אני רואה חסד עליון בכך שזכיתי לראות עכשיו ידיד של סכרוב, אז אספר לך את הדברים הנפלאים לפי סדר התרחשותם, ודע מעולם לא סיפרתי לשום אדם בעולם את הסיפור שאני מספר לך. וכך היה המעשה: באותן שנות זוועה בהן פרץ ויצא כל הרוע, ממעמקי נפש האדם כלפי חוץ, ראיתי אני כמו אינטלקטואלים רבי בגרמניה משותק רגשית מפחד הטרור הנאצי, אין בזה כלל שום הצדקה כלשהי, ואין בזה כדי לכפר ולו במשהו על הפשעים אותם ביצעו הנאצים בחסות העם הגרמני,
להיפך, חושבני שהפחדנות של אנשים היא שאפשרה! ואולי אפילו עודדה! את מעשיהם של הרוחצים, והפחדנים! הם שותפים מלאים באשמה. ויש להוסיף עוד פרט אישי אחד, שמי היה פרידריך מילר, שם גרמני מובהק, אבל בסבא שלי היה יהודי מומר, במקרה נשרפו בימי אבי כל הארכיונים הרשמיים בעיר, ולא נשאר זכר לניירות המשפחה, מה שגרם שבדרך נס לא נתגלה מוצאי היהודי, עם זאת הייתי שרוי בפחד גדול במשך כל ימי הזוועה, ובמיוחד רובצת עלי אימה בלילות מפני ביקור מפתיע של הגסטאפו.
והנה באותם ימים התעורר אצלי חשק להציל לכל הפחות נפשות אחדות, "אפילו נפש אחת מישראל!" אמרתי לעצמי: "השלטונות משמידים מיליונים, ואני המסכן הפחדן אציל לפחות בן אדם אחד!", חשבתי רבות איך להגשים את ההחלטה, בסוף מצאתי שיטה. זה לא מכבר שמעתי מעמיתי שהיו רופאים במחנות על המוזולומנים, שמרוב עינויים וחולשה - עמדו כבר על סף המוות, מאחר והנאצים עודדו אותה תקופה אנשי מדע לעשות ניסיונות מחקרים על אסירי המחנות,
פניתי בהשתדלות נמרצת לשלטונות, להעביר לבית חולים האוניברסיטאי שבהנהלתי אחד מן המוזולומנים לשם ניסיון מחקרי חשוב, ומהו? לקבוע בדרך הניסיון האם אפשר להבריא אדם שהוא כמעט מת, ואם כן באיזו מידה ובאלו אמצעים. בתחילה הניסיון הזה נראה לנאצים חשוד, כי אין בזה להביא ייסורים או להחיש את הסוף, אלא להיפך להציל ולהבריא. הם מחפשים: איך לחסל ולענות והוא בא עם רעיון איך להבריא ולהציל?
אך לאחר משא ומתן ארוך השלטונות קיבלו את הצעתי אבל בתנאי אכזרי - אם אצליח להציל את המוזולומן ולהחזירו לאיתנו, עלי למסור אותו שוב לידי השלטונות של המחנה ממנו יצא. זאת אומרת: אחת דינו למות. הואיל וידעתי שיכולתי להמשיך את הניסיון לזמן בלתי מוגבל, בלי לגרום נזק או סיכון לחולה - הסכמתי לתנאי, כך הגעתי למחנה אושוויץ באותו יום בו ראית אותי שם, עמדתי עם רופא המחנה והאסירים שעברו על פניי,
ולפתע נכונה לי הפתעה לא תשוער! בין העוברים הכרתי חבר נעורים שיש איתי יחד בספסל הלימודים בפקולטה הרפואית בברלין, דוקטור סכרוב שמו! כשעמדתי בבלוק לצד מלאך המוות, נאלצתי להתגבר על התרגשותי העצומה, ורק בחרתי בדוקטור סכרוב להיות מועמד לניסוי המעותד, העברתי אותו במכונית לבית חולים שבהנהלתי, מרוב חולשה וטשטוש ההכרה, לא הגיב סכרוב כלל על הנסיעה וגם לא הכיר אותי כלל, פניו היו מחוסרות הבעה, שפתיו כאילו נעו מאליהן, אך לא היה ניתן להבין אפילו מילה מדבריו.
בבית החולים הכנסנו אותו לחדר מיוחד, אחד מעמיתי זריז ומהימן ביותר מונה לטפל בו, לא שיתפתי אף אחד משאר רופאי בית חולים בטיפול, ורק אני ועמיתי עסקנו בו. כשהורדנו מעליו את החלוק שהושלך על כתפיו עם יציאתו מן הבלוק חשכו עיני, לנגד עיני ראיתי שלד ללא סימן בשר, מלוכלך מהתרזה חריפה, וגוף לא גוף זה מכוסה פצעים משונים, מפיו ומחוטמו נוזלת ליחה, בזהירות ניקינו אותו אני ועמיתי, השכבנו אותו במיטה, והתחלנו בתהליך השיקום.
התהליך של הריפוי התהלך בכבדות, ישנם מספר דרגות של מוזולומניות, הוא היה בדרגה הכי חמורה. היו אצלו סיבוכים קשים בלב בכליות, במשך הזמן נתגלו עוד סיבוכים שנתעלמו מעינינו בתחילה, בתקופה הראשונה היתה מתחדשת בכל יום בעיה בלתי צפויה מצדדים שונים, אחרי כמה שבועות החלה להיות ניכרת החלמה ממשית, אבל זו הביאה עמה דאגה חדשה וחמורה, כי ידעתי שסחרוב אם יחזור לאיתנו - אצטרך להחזירו לאושוויץ, כפי שהתנו עמי נציגי הגסטאפו מתחילה.
אז לא היתה לי ברירה הייתי מוכרח להאט את קצב החלמתו כדי למנוע שובו למחנה. והנה באה הישועה הגדולה, התבשרנו!
-    "הנאצים נכנעו ללא תנאי! צבא הברית כבש את גרמניה!"
כעת יכולנו כבר לקדם את תהליך השיקום! ללא עיכובים וחששות והתוצאות לא איחרו לבוא! המאמצים הוכיחו את עצמם, ואט אט החלו חיים שווים ומפעמים בדוקטור סחרוב, ברק של חיים נראה בעיניו, קמעא קמעא עלה גופו במשקל ובכוח, התאושש מיום ליום, החל לרדת מן המיטה, ובתמיכת אחד הרופאים היה יכול לצאת לפרקים לגן של בית החולים ולשבת שם שעה קלה, אחרי תקופה נוספת כבר ניתן היה, כבר ניתן היה לראות חיוך על פניו מפעם לפעם ומבטו קיבל הבעה אנושית,
אלא במידה שהתקדמה החלמתו - התבהרה גם הכרתו, ובלבו נתעוררו יותר ויותר זיכרונות נוגים של עינויים, ואסונות שאין להם נחמה, וכך אירע שבד בבד עם החיוך וארשת הזוהר של החיים המתחדשים, נכרו בפניו סימני דיכאון וכדרות של יגונות בלתי נשכחים מהעבר. יום אחד ניגשתי למיטתו וסחרוב תלה את מבטו המרוכז, התבונן בפניי, ולפתע כאילו נדהם מרוב הפתעה,
והוא קרא לי: "מילר!"
רק עכשיו אחרי תקופה כה ארוכה הכירני כידיד נעוריו והיה זה עבורו רגע נרגש של פגישת רעים לאחר שנות פרידה מלאות יגון, דומן לחצנו איש יד רעיהו בקושי עצרתי את הדמעות, וכך ניצבנו זה מול זה ולפתע ארעה תפנית. לפתע הוציא סחרוב את ידו מתוך ידי, כביכול איזה חרדת אימים באה עליו, והחל לרעוד בכל גופו, היסב פניו אל הכיר, שפתיו נתהדקו כבעווית ועל פניו נפרשה ארשת של תוגה,
לאחר מספר דקות התעשת פתח ואמר חרש: "ברצוני לברר איתך מספר דברים שמעיקים על לבי ללא נשוא. אינני שמח כלל שהחזרתני לחיים, הנה ההחלמה שלי הצליחה אבל לא לטובתי, והיא איננה מעוררת בי אלא לבטים חמורים, כל אבר וכל תא שבגופי מתעוררים ומתחדשים בעוצמה ההולכת וגדלה, מתמלאים יותר ויותר צימאון לחיים, אבל האני שלי בתוך תוכי אינו רוצה לחיות, האני הזה נאבק נואשות על מיליוני מיליוני התאים צמאי החיים שבגופי, מפני שעלי ללכת אחרי אשתי ושני ילדיי שנספו בלא עת בגטו עוד לפני שהועברתי לאושוויץ, ופני שראיתי את העולם במצבו הלזה של תוהו ובוהו!".
ניסיתי לסתור את טענותיו, להשיב לו דברים שמתיישבים על הלב, אך דוקטור סחרוב הרים את ידו כמנסה להסתיר את שתף דיבורי,
-    "אתה ככול האנשים שלא עמדו בניסיון הזה - לא תבין זאת לעולם. אין כל תועלת שנתווכח על הנושא המכאיב הזה, הבה לא נדבר על הנושא המכאיב הזה, אבל שתי בקשות מעשיות יש לי אליך: ראשית: שמעתי מאחד הרופאים כי הוקמו במקומות שונים בגרמניה מחנות וגם בתי חולים לפליטים יהודיים ששרדו ממחנות הנאצים. הייתי רוצה בכל מאודי להיות בין יהודים ואני מבקש שתעבירני לשם.
שנית: בית החולים שבהנהלתך כה גדול, יש בו הרבה מחלקות, אולי נמצא פה בדרך איזה חולה יהודי מבין הפליטים, ואם כן הפגישני נא עם היהודי הזה יהיה מי שיהיה, שכן נפשי חשקה מאוד לראות פני יהודי".
התרשמתי מאוד מדבריו של דוקטור סחרוב ובקשותיו
ואמרתי לו בעליזות: "היה בטוח דוקטור אעשה כל מאמץ למלא בקשותיך. עוד היום אתקשר טלפונית לוועדת העזרה לפליטים היהודים הנמצאת בברלין וסבורני שבעוד זמן קצר תוכל לנסוע לאחד המחנות הפליטים היהודיים. באשר לבקשתך השנייה, ישנם סיכויים שאוכל למלא שכן לפני מספר ימים הוזמנתי להתייעצות במחלקה החירורגית אצלנו ראיתי שם פליט מיהודי בגיל העמידה, שנשלח אלינו מאיזה המחנה לשם ניתוח מסובך.
כשעברתי במחלקה ההיא, התעכב מבטי על אותו היהודי, שהתבלט בדמותו הבלתי רגילה, פניו היו עטורי זקן, עיניו השחורות נוצצות מלאות הבעה, על ראשו כיפה של משי, ברגע שראיתיו הוא היה באמצע התפילה, נושא עיניו למעלה בלי להביט בסובבים בו.
מנהל המחלקה אמר לי: "כי אותו יהודי הוא רב בעיירה פולנית לפני המלחמה, והוא קרא לו "רבינר קוטלר" כמו כן נודע לי מדבריו כי מספר שבועות עבר ניתוח קשה ועכשיו מחלים, וכבר יכול לרדת מהמיטה ולצאת לגן שבחצר, חושבני שלא יהיה קשה להפגיש ביניכם".
לאחר שעות יכולתי כבר לבשר לסחרוב בשורות טובות. התקשרתי טלפונית לוועדת המחנות לפליטים יהודיים בברלין, הנציגים הסכימו לקלוט אותו מיד באחד ממחנות הפליטים, וקיבלו את הצעתי לבוא בעוד מספר ימים לשם לסדר את ההברה בזמן הקרוב. סידרתי לו גם פגישה עם רבינר קוטלר, שמיד כששמע שיש עוד פליט יהודי נוסף הודיע כי יבוא בקרוב לבקרו. למחרת לאחר ארוחת הבוקר, התייצב רבינר קוטלר במחלקה, הובלתיו לדוקטור סחרוב, פגישה מרגשת ושמחה גדולה, בפעם הראשונה צהלו פניו ואורו עיניו.
המפגש הזה היה ראשון בין מפגשים רבים, בהם היה אותו קוטלר יושב ליד המיטה של סחרוב ומרעיף עליו חום רב ודברי עידוד ונחמה. סיכומו של דבר ניתן לומר: שקשר זה שנוצר עד שהועבר סחרוב למחנה הפליטים לאזור ברלין - הוא, הוא שהעניק לו את בריאות הנפש, ואפשר לו להחלים לגמרי ולתפקד ולחיות כאחד האדם. לא את כל השיחות של שתי הרעים הצלחתי להבין, שכן חלקן נערכו בשפת היידיש ושובו במשפטים בעברית, אך סחרוב מצדי הסכים בכל עת לתרגם עבורי את הדברים,
עם הזמן למדתי לדעת כי אותו קוטלר השתייך לכת שקונתה בשם "חסידות" וכן כרבו הוא ראה אדם בשם נחמן. אחד הקטעים שהותירה עלי רושם כביר, היה הקטע הבא שתורגם עבורי לגרמנית על ידי דוקטור סחרוב,
וכה אמר רבינר קוטלר מאותה שיחה: "אנחנו, דוקטור סחרוב אחים לאסון ולהצלה, אתה היית באושוויץ ואני במיידנק, שנינו ניצלנו בדרך נס מן השמים, ברגעים הנואשים ביותר המיידנק, שהייתי יכול לבקש עלי את המוות! שאבתי ננוחם ועידוד - מדברי הקדוש רבי נחמן שמפורסם בין כל היהודים בכל העולם, עליך לדעת, רבי נחמן מברסלב נפטר ממחלת שחפת בגיל 36, הוא היה איש ידוע חולי וייסורים, ואף על פי כן הוא אשר הביא שמחה רבה לעולם בכוח קדושתו והתקשרותו לחיק החיים.
ובהתבוננות בחיק חייב ניתן ללמוד, כי כל הייסורים שבעולם ואפילו המוות עצמו - נמסים כדונג לפני הקדושה העליונה!. ובכן פעם מימי החג, שנאספו בימי נחמן נאספו המוני אנשים מהערים הקרובות והרחוקות לשמוע תורה מפיו, תקפה עליו מחלתו, ושטף דם פרץ מריאותיו דרך פיו, והרבי הקדוש היה חיוור כשלג, והגיע כדי אפיסת כוחות, אך בשארית כוחותיו קם מן המיטה, נשען על תלמידיו, יצא להמונים, להשמיע להם בלחש לוהט את תורתו המשמחת אלוקים ואנשים.
בפיו הקדוש היו שגורים הדברים, אשר היה מפנה אל כל היהודים, ובכוחותיו הדלים הוא רק מלמל: "הוי! הוי! יהודים אל תתייאשו".
"דע לך ידידי דוקטור סחרוב" פנה אליו רבינר קוטלר: "ברגעים המרים ביותר במיידנק, כשהמצב לכאורה היה לאחר ייאוש, תקף עלי הצו העליון של רבי נחמן, "הוי הוי יהודים אל תתייאשו" בכוח המשפט הזה החזקתי מעמד עד הסוף, והוא העניק לי את הכוח והעוצמה לשרוד את כל השנים האיומות והנוראות".
רבינר, הושיט את ידו באהבה לסחרוב, מביט ישר לתוך עיניו, וחזר על הצו העליון, בקול צרוד מהתרגשות: "הוי הוי יהודים אל תתייאשו".
התרשמתי עמוקות מתוכן הנפלא של הדברים, והלהיטות הפנימית הוסיפה להם עוד מימד חדש ועמקות במיוחד. מאז! מהדהד בנשמתי ללא הרף הצו העליון של בורא עולם שיצא מפיו של רבי נחמן: "הוי הוי יהודים אל תתייאשו".
שבת שלום.