משניות ראש השנה - ג'
תאריך פרסום: 04.10.2011, שעה: 15:54
\n
- - - לא מוגה! - - -
\nשלום, ערב טוב.
אנחנו נמצאים בשיעור במסכת
ראש השנה,
משניות ראש השנה, פרק ג',
משנה א'.
אומרת המשנה, ראו בית דין וכל ישראל.
אם את הלבנה ראו בית דין וכל ישראל. למדנו בפרק הקודם את הנושא של קידוש החודש.
שאיך קידשו את החודש?
אם באו עדים
שראו את הלבנה ביום שלושים לחודש,
ובית דין חקר אותם, כפי שראינו בשיעור הקודם,
והוא באמת נוכח שהחשבון מתאים למה שהם ראו,
ממילא מה שהם ראו זה נכון,
מכיוון שכן, היו מקדשים את החודש ביום שלושים ועושים אותו א' לחודש, לחודש העברי.
אומרת כאן המשנה שאם ראו בית דין וכל ישראל, ראו את הלבנה.
וכיוון שהם ראו את הלבנה,
אז מילא אפשר לקדש את החודש, צריך לקדש את החודש.
כל ישראל, לא הכוונה ממש כל ישראל, אלא הכוונה היא חלק נכבד, חלק גדול.
זה נראה בצורה ברורה.
ומילא יוצא שלכאורה כולם יודעים שהיום,
שזה יום שלושים לחודש,
צריך להיות ראש חודש ולהפוך להיות א' לחודש, והחודש הקודם יהיה חודש חסר,
כט יום.
אז ראו בית דין וכל ישראל,
נחקרו העדים, כבר עשו גם כן את החקירה של העדים כפי שראינו בפרק הקודם,
ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה.
עד שגמרו את החקירות של העדים,
ואב בית דין רצה לומר מקודש, החודש מקודש, לא הספיקו,
והחשיך היום.
הרי זה מעובר.
אומרת המשנה,
שהחודש הזה מעובר, והיום הזה שבאו העדים לא עושים אותו ל' לחודש,
אלא הוא נשאר ל' לחודש הקודם,
ולמחרת, ביום הלמ״א, יהיה א' לחודש.
מה החידוש בדבר הזה?
החידוש כאן, שלמעשה ראו אותו רוב ישראל,
וכאילו כבר התפרסם הדבר שהיום צריך להיות ראש חודש,
ולא רק שראו אותו, אלא הייתה גם כן חקירת העדים.
אז אפילו שלמעשה לא מקדשים את החודש בלילה, היינו אומרים שכיוון
שכבר נחקרו העדים זה ייחשב כתחילת דין,
ומה שאב בית דין אומר מקודש,
זה ייחשב לסוף דין,
וממילא יקדשו את החודש היום,
וגם כן במיוחד אחרי שכולם כבר ראו והתפרסם הדבר שהיום ראו את הלבנה.
בכל זאת, כיוון שלא הספיקו לומר מקודש, וזה תלוי באמירה של אב בית דין,
אז החודש הזה הוא מעובר.
זהו דין אחד שישנו כאן במשנה.
דין נוסף יש כאן.
אומרת המשנה,
כל אחד יכול לעקוב אחרינו,
וזה נמצא גם במחזורים של ראש השנה בדרך כלל על המשניות האלו,
אחרי תפילת ערבית, ואפשר לראות.
פרק ג', משנה א'.
ראו בית דין בלבד,
יעמדו שניים ויעידו בפניהם, ויאמרו מקודש-מקודש.
הדין השני כאן במשנה
מדבר פה שאם הבית דין בעצמו ראה את הלבנה,
הבית דין בעצמו ראה את הלבנה.
ומדובר כאן על בית דין של 23,
זה כבר לא הבית דין הקטן של שלושה אלא בית דין של 23. אז כתוב שיעמדו שניים ויעידו בפניהם. מה הכוונה?
אם הבית דין עצמם רואים את הלבנה לפני ששקעה החמה,
אז הם לא צריכים בכלל עדות. הם בעצמם יכולים לומר מקודש-מקודש, מכיוון שישנו דין שלא תהיה השמיעה שהם שומעים מפי העדים גדולה ממה שהם רואים בעצמם.
לכן, אם הם ראו בעצמם,
אז הם בעצמם יכולים לקדש.
אבל כאן מדובר שכבר שקעה החמה. ראינו כבר בהתחלת המשנה שאפשר לקדש לפני, אי אפשר לקדש את החודש בלילה.
זה כמו דין.
אלא ראו את זה לפני שקיעת החמה.
אבל עד שלא הספיקו לומר נקודה, זה היה ברשת של המשנה. עכשיו מדברים שראו את זה, נאמר אפילו לפני שקיעת החמה, אבל גם כן לא הספיקו, או שראו את זה רק בלילה.
אז מילא צריך שלמחרת שניים מתוך הבית דין של ה-23 יעמדו בפני שאר הדיינים ויעשו להם חקירת עדים,
ואז מילא למחרת
יוכלו לומר מקודש-מקודש.
זאת אומרת, עוד פעם, לסיכום הנקודה הזאת במשנה,
אם הם ראו את זה בעצמם,
אז למעשה הם בעצמם יכולים לקדש את החודש, כיוון שבית דין של 23. אבל זה דווקא אם עדיין לא שקעה החמה.
אם שקעה כבר החמה,
אז כבר מילא אנחנו אמרנו שהרי אין מקדשים את החודש בלילה,
צריך לחכות למחרת.
מחרת זה כבר אי אפשר להסתמך על הראייה של הבית דין בעצמו מאתמול,
וצריכים שניים מתוכם לעמוד ולהעיד בפני שאר הדיינים.
זה הדין השני במשנה.
ישנו כאן דין נוסף,
ראו שלושה ואין בית דין.
ראו אותו בית דין של שלושה,
לא בית דין גדול של 23.
יעמדו השניים ויושיבו מחבריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש.
מקודש שאין היחיד למען ידי עצמו.
הדין השלישי כאן במשנה עוסק
שלא ראו אותו 23 אלא רק שלושה.
אז מילא אם שניים יעמדו לפני אחד,
זה לא ייתכן,
מכיוון שאין היחיד למען ידי עצמו.
אי אפשר שחד יקבל את העדות על ראיית הלבנה
ויקדש את החודש.
לכן צריך
ששניים מתוכם, מתוך השלושה, יעמדו,
ולאחד הזה יצרפו שני דיינים נוספים,
שני דיינים נוספים, ואז ממילא השניים שראו אתמול מתוך השלושה, הם יעידו עכשיו לפני שלושה.
אחד שראה איתם ביחד ועוד שניים שצרפו אליו.
זה הדין הנוסף כאן במשנה,
ובצורה הזאת מקדשים את החודש.
אם כן, לסיכום, היו כאן
שלושה דברים במשנה הזאת.
במשנה הזאת, דין אחד היה לגבי ראו בית דין עם חול ישראל, נחקרו ולא הספיקו לומר, אז מקדשים את החודש,
זה מעובר.
הדין השני שראו אותו בית דין של 23. והדין השלישי שראו אותו רק בית דין של שלושה,
שאז הם צריכים לצרף להם דיינים נוספים.
משנה ב' משנה ב' כבר עוסקת
בעצם הראש השנה,
בתקיעות של ראש השנה.
אומרת המשנה,
כל השופרות כשרים חוץ משל פרה, מפני שהוא קרן.
ישנו דין שמה?
שצריך לתקוע בשופר.
ממילא כל השופרות כשרים חוץ משופר של פרה, מפני שהוא קרן.
ואנחנו צריכים שמה?
שבראש השנה יהיה לנו שופר,
ועברת שופר תרועה.
ואם הוא נקרא קרן, אז זה לא טוב.
יש בגמרא טעמים נוספים
מדוע שופר של פרה אינו כשר.
טעם אחד, נוסף על מה שאומרת המשנה,
זה שידוע שחטא העגל היה בפרה,
וממילא פרה מזכירה את חטא העגל,
ואין קטגור נשא סניגור. וכיוון שאין קטגור נשא סניגור,
אין תוקעים בראש השנה בשופר של פרה.
טעם נוסף ישנו בגמרא,
ששופר של פרה נראה כמו כמה שופרות, מכיוון שכל שנה ניכרת תוספת של גלד, של חלק נוסף בשופר,
וכיוון שכן, הוא נראה כמו כמה שופרות.
וכיוון שהוא נראה כמו כמה שופרות, הוא גם כן לא כשר לתקיעת שופר.
אז זה מה שאומרת כאן המשנה,
שכל השופרות כשירים, חוץ משל פרה מפני שהוא קרן,
זה טעם אחד שהמשנה אומרת,
והוספנו שני טעמים נוספים שמובאים בגמרא.
עומר רבי יוסי, ולא כל השופרות נקראו קרן.
רבי יוסי חולק ואומר שגם שאר השופרות נקראו קרן,
שנאמר במשוך בקרן היובל.
וכיוון שכן,
אז אם כן למה אתה פוסל שופר של פרה מטעם זה?
אפשר להכשיר.
אז אם כן יוצא שיש כאן במשנה מחלוקת בין תניקמה לבין רבי יוסי,
שאת הניקמה פוסל שופר של פרה,
רבי יוסי מכשיר,
מהם הטעמים הנוספים שאין קטגור נשא סניגור וכולי.
אז רבי יוסי בגמרא מיישב את הטעמים האלו,
וממילא יוצא שהוא נשאר בשיטתו,
נשאר בשיטתו, שגם כן שופר של פרה, לפי דבריו,
יוצא שזה כשר.
ישנם עוד שופרות פסולים,
יש שופר של ראם,
יש שופר של צבי,
אבל למעשה המשנה לא מעטה אלא את אותם השופרות שהם חלולים.
השופרות האלה שלא חלולים,
דהיינו שהשופר,
שהקרן היא מלאה,
אותם לא צריך למעט, כי ממילא אי אפשר לתקוע בהם. שופר זה מלשון שפופרית,
הוא צריך להיות חלול בפנים.
ישנם שופרות שאפשר להוציא את החלק הפנימי, ישנם שופרות שאי אפשר.
השאלה אם זה נחשב בכלל, העצם של השופר או לא נחשב.
על כל פנים,
אנחנו רק,
זה תוספתא למשנה, אנחנו אמרנו ששופר של פרה זה מחלוקת, הנקמא ורבי יוסי, תנקמא פוסל,
רבי יוסי מכשיר,
ומה שלא טרחו למעט במשנה שופרות נוספים, זה מכיוון שהם מלאים בפנים,
וממילא אותם לא היה צריך להתייחס לגביהם.
מה על גבי תקיעות שופר בבית המקדש?
בזה עוסקת משנה ג'.
אומרת המשנה, שופר של ראש השנה של יעל פשוט.
שופר של ראש השנה הוא של יעל פשוט.
יעל זה מביא כאן, יקרת תוספות יום טוב, שזה חיה שהיו קוראים לה שטיינבאק.
יש מישהו שמפרש שזה קסבה נקבה,
שגם כן השופר שלה הוא בצורה פשוטה.
ובראש השנה יש עניין של פשוט.
זה באמת עצה לפני יום הדין, לדעת כמה שאדם מכופף את עצמו,
דהיינו כלפי הבורא עולם, הוא מרוצה יותר מהגזרות שלו, הוא לא מתנשא, לא מרים ראש.
כאדם פשוט, שהוא מכופף את הראש שלו, ממילא זה יותר טוב לדין.
כיוון שכן,
אומרת כאן המשנה, שופר של שונה של יעל פשוט.
פשוט הכוונה היא מלשון ישר.
מה שפחות מכופף, מה שיותר פשוט,
זה מראה כאילו שאדם מכופף את עצמו כלפי הקדוש ברוך הוא,
הוא מרוצה בכל הגזרות שלו.
אז בבית המקדש, שופר של ראש השנה של יעל פשוט, ופיו מצופה זהב.
עשו על הפה שלו, ציפו אותו בזהב.
מה זה זהב? אין לי כאן שופר להדגים לכם,
אבל אם נאמר כאן לגבי העט הזה,
יש כאן בסוף
טיפה כסף,
אז הצבע הזה זה לא טוב,
מכיוון שצריך מקום להניח את הפה.
זאת אומרת, צריך להיות שהציפוי,
מה שאומרת כאן המשנה, מצופה של זהב, זה יותר בהמשך.
אם נאמר את החלק הזה ומכניס לפה,
החלק הזה לא היה מזהב,
מכיוון שאז היה חוצץ בינו לבין השופר.
כמו כן, גם כן לא החלק הפנימי של השופר הוא מצופה זהב,
כי אז שומעים קול זהב ולא קול שופר.
אלא הכוונה היא כאן, מצופה זהב, זה בהמשך, מעבר למקום שמניחים את הפה,
אז הפה של השופר בבית המקדש בלבד היה מצופה זהב.
ושתי חצצרות מן הצדדים.
היו שם עומדים ליד התוקע עוד שתי חצוצרות נוספות משני הצדדים,
שופר מאריך,
שופר, אחרי שהחצוצרות היו מסיימים לתקוע,
אז הוא היה מאריך,
וחצוצרות היו מקצרות. מדוע?
שמצוות היום בשופר,
וכיוון שמצוות היום בשופר,
ממילא השופר היה מאריך,
בחצוצרות היו מקצרות.
למעשה,
זה היה כאילו בדרך של כבוד כזאת.
שהשלושה שמהלכים, הגדול הולך באמצע, יש כזה,
יש כזה או גמרא,
כיוון שכן, השופר שבו תקעו, הוא היה באמצע, ומצדיו היו החצוצרות.
זו המשנה לגבי תקיעות השופר שהיו בבית המקדש.
מה היה בזמן שהיה תענית?
בזה עוסקת משנה ד'.
אומרת המשנה בתעניות בשל זכרים כפופים.
היה עוד זמנים בשנה שבהם תקעו בשופרות
בבית המקדש.
זה היה אחד הדברים בתעניות. איזה תעניות הכוונה כאן?
זה צרות ציבור.
מובא כאן במשניות האלו, שכבר ראינו אותן בהערה 54. אז מובא כאן מהרמב״ם שהיה צרות של ציבור שמטענים ומתריעים עליהן.
צרה של שונאי ישראל,
שהיראו לעם ישראל אם היה חרב,
מלחמה, היה מכת דבר,
היה חיה רעה שהסתובבה שם,
שסיכנה את האנשים. היה הרבה חסיל, שידפון, גם כן סוגים של הרבה.
היה מפולת,
היה סוג מחלות,
חולאים,
היה חוסר במזונות, לא היה מטר.
כל מיני דברים כאלה שעליהם היו הבית דין גוזרים תעניות בזמנם,
כך מביא הרמב״ם.
אז בהם גם כן בבית המקדש
היו תוקעים בשופר.
שם השופר היה בשל זכרים כפופים. שם היו לוקחים
שופר אחר, שופר כפוף.
שם רצו לרמז שאדם נכלם ונחפר על מעשיו, לכן הגיעה ההצהרה הזאת.
ולכן היה עדיף שם שאדם יתכופף ויכניע נפשו. קודם זו הייתה הנהגה של פשוט בראש השנה. פה זו הנהגה של כפוף, של להכניע את עצמו. למעשה, בשני הדברים, זה פה ההכנעה,
שאלה בצורת ההכנעה.
בראש השנה אנחנו רוצים להראות שאנחנו מרוצים מהגזירות,
מה שהקדוש ברוך הוא גזר עלינו.
זה גם כן, ברגע שמרוצים,
זה מקל עלינו את הדין.
בתעניות אנחנו, אדרבה, רוצים להראות שאנחנו מכניעים את עצמנו גם כן בצורה כזאת, לכן הבאו שם שופר של זכר כפוף.
ושם היה פה מצופה כסף. קודם הראינו פה על העת הזה שהשופר היה בראש השנה בבית המקדש מצופה זהב.
בתעניות בבית המקדש זה היה מצופה כסף.
עוד פעם, לא במקום שתקעו, בהמשך.
זה היה בשל כסף.
מדוע בשל כסף?
אז מובא כאן טעם מעניין
שהגמרא אומרת שהתורה חסה על ממונם של ישראל.
וכיוון שהתורה חסה על ממונם של ישראל, אז ציפו את השופר כאן בכסף ולא בזהב.
מדוע בראש השנה, אם כן, כן עשו בשל זהב?
זה היה מצד כבוד יום טוב. כיוון שראש השנה הוא יום טוב, אז השופר של ראש השנה היה מצופה כאן בזהב.
אבל בתעניות
הוא היה מצופה בשל כסף.
ואז היה שופרות ושתי חצוצרות באמצע.
פה היה חצוצרות באמצע, והשופרות היו מהצד. שופר מקצר וחצוצרות מאריכות
שמצוות היום בחצוצרות.
אז בבית המקדש אסור,
כתוב, הרעייתם בחצוצרות,
על הצער הצורר אתכם, ככה כתוב בתורה.
מכיוון שכן, מיעוט רבים, שתיים,
הרעייתם בחצוצרות, הכוונה היה צריך שתי חצוצרות.
וכיוון שמצוות היום בחצוצרות,
אז החצוצרות היו באמצע, ולא כמו בראש השנה שהיה שופר באמצע.
וכדי שהם יהיו באמצע, היו שמים להם גם כן שופר משתי הצדים.
כמו שכתוב בפסוק, בחצוצרות וכל שופר הרי הוא לפני המלך השם.
דווקא לפני מלך השם, לפני מלך השם הכוונה היא בבית המקדש.
לפני מלך השם היו גם שופרות
וגם חצוצרות.
חצוצרות וקול שופר.
ושם היה השופר מקצר והחצוצרות מאריחות, מכיוון שמצוות היום היה בית העניות בחצוצרות
ולא בשופר.
עד כאן
לגבי התקיעה בבית המקדש בתעניות.
אז עוד פעם, לפני השם, הכוונה היא בבית המקדש,
שם היו תוקעים גם בשופרות וגם בחצוצרות.
מה שאין כן מחוץ לבית המקדש,
לא היה בכלל ביחד, לא היו תוקעים ביחד, בחצוצרות ובשופרות.
משנה ה',
אומרת המשנה לגבי תקיעת שופר ששווה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות.
יש מצוות עשה מן התורה לתקוע בשנת היובל, ביום הכיפורים של שנת היובל.
שנת היובל
זה היה שנת החמישים,
אחרי שנת השמיטה של שנת ה-49,
והיו עבדים משתחררים,
והתקיעת השופר היה סימן לשילוח עבדים, עבד,
וגם כן להחזיר את השדות לבעלים.
אנחנו יודעים שבשנת היובל היו כל השדות חוזרים לבעליהן.
אומרת המשנה ששווה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות. היו שתי דברים שבהם היובל היה שווה, זאת אומרת, יותר נכון, היו שני שיטות פה בברטנורה,
במה היה יובל שווה לראש השנה.
ישנו דבר אחד
שהוא היה שווה לגבי התקיעה, דהיינו שכמו בראש השנה תוקעים משופר פשוט
ולא כפוף, כמו שראינו בתעניות, אותו דבר היה גם כן ביום הכיפורים של שנת היובל,
זה פירוש אחד.
ישנו פירוש נוסף שמניין התקיעות ביום הכיפורים של שנת היובל היה שווה למניין התקיעות של ראש השנה.
ולומדים את זה בגמרא גזירה שווה, שכל התקיעות של החודש השביעי, דהיינו חודש תשרי,
יהיו תקיעות שוות.
רבי עידה אומר, בראש השנה תוקים בשל זכרים,
וביובל בשל יעלים.
אם כי אנחנו ראינו ברשת של המשנה שהיובל היה שווה לראש השנה למניין התקיעות,
והיה שווה גם כן, אנחנו אומרים פה לגבי,
לפי תנא קמא, לפי פירוש אחד,
בשופר,
שתקעו בשופר פשוט, אבל רבי עידה חולק וסובר שהיה הבדל בשופרות, בראש השנה היו תוקים בשופר של זכרים,
וביובל בשל יעלים.
דהיינו בראש השנה זה היה כבש זכר,
וביובל בשל יעלים, דהיינו של יעל.
עכשיו נראה במשנה ו'
כמה הלכות לגבי השופר עצמו. אמנם זה,
אנחנו אומרים הלכות,
אבל זה שיעור משניות ולא פוסקים כאן הלכה למעשה. על כל פנים צריך לדעת מהו דין המשנה.
שופר שנסדק ודבקו פסול.
המשנה מדברת על שופר שנסדק לאורכו.
אין לי עוד פעם שופר להדגים לכם, אבל לא הוא נסדק לרוחבו.
נסדק לרוחבו זה דין שמובא בברטנורא, כאן הכוונה היא נסדק לאורכו.
עכשיו בזה גם כן ישנם פה כמה הסברים עד כמה הוא נסדק לאורכו,
האם הוא נסדק רק בצד אחד,
או שהוא נסדק בשני הצדדים.
על כל פנים,
ישנה שיטה שחוששת שאם הוא נסדק מעט,
אפילו רק לאורכו,
אחרי כן מכוח התקיעות הסדק יימשך.
אז אם הוא נסדק לאורכו בדבקו,
הוא דבק את ה... הוא הדביק את זה,
אפשר לקחת חומר מהשופר עצמו.
אפילו להתיך את זה ולהדביק, פסול, כך דין המשנה.
דיבק שברי שופרות, פסול. יש כאן עוד דין,
שאם היה לו שופר שנשבר לכמה חלקים, והוא דיבק אותו,
גם כן פסול.
אם נהיה רק נקב בשופר,
ניקב וסתמו,
הוא סתם את הנקב, אם מעכב את התקיעה, פסול.
אם לאו, כשר.
לגבי הדבר הזה, אם זה מעכב את התקיעה,
כמובן שהוא סתם אותו, הכוונה שהוא סותם אותו דווקא במין השופר ולא בדבר אחר.
ואם נאמר הוא לקח מין של שופר, הוא התיך את זה, הוא חימם את זה,
והוא מילא את הנקב,
אז אנחנו אומרים כאן במשנה שאם זה מעכב את התקיעה, זה פסול, ואם לאו, זה כשר.
מה הכוונה שזה מעכב את התקיעה?
אז בזה גם כן ישנם שתי הסברים.
אם מעכב את התקיעה, הכוונה היא שלפני שהוא הדביק
והיה את החור, אז זה עיכב את התקיעה.
ומילא יוצא שעכשיו זה כבר בסדר,
אז יוצא שהשופר פסול מהטעם הזה שעכשיו,
על סמך מה הוא תוקע? קודם עם החור אי אפשר היה לתקוע.
יוצא שעכשיו הסתימה הזו שהיא זו שמביאה את השופר לידי כך שאפשר לתקוע בו.
יוצא שהוא תוקע מחמת הסתימה,
אז לכן הוא פסול, כך ישנו הסבר של המאירי.
ישנו הסבר גם כן שלא,
שלפני שהוא, דהיינו שאחרי שהוא סתם, אז זה עיכב.
אם זה אחרי שהוא סותם, זה מעכב. אז בוודאי שזה לא טוב,
מכיוון שאז מוכח שהסתימה היא מולידה פה גם כן איזשהו עיכוב בתקיעה.
אז לכן כתוב כאן במשנה שאם זה מעכב את התקיעה,
אמרנו פירוש שעיכב את התקיעה לפני כן,
ועכשיו זה טוב,
אמרנו פירוש גם כן, אם מעכב את התקיעה אחרי הסתימה.
על כל פנים, אם מעכב את התקיעה,
השופר הזה פסול, ומלאו, השופר כשר.
משנה זין,
התוקע לתוך הבור, אם ישנו חפירה, בור באדמה,
הוא תוקע לתוך הבור,
או לתוך הדות, אם יש מבנה
והוא מכניס את השופר לתוך המבנה עם הראש שלו והוא תוקע,
או לתוך הפיתס.
תוך הפיתס זה שהוא כלי גדול מעין מה שנקרא לזה היום כלי של חרסינה, משהו דומה לזה. זה נקרא פיתס.
אז אם האנשים עומדים
מחוץ למקום שהוא תוקע,
והוא תוקע,
אז הם לא יצאו ידי חובה. מדוע?
לכאורה הם לא שומעים את השופר.
אם באמת הם ישמעו את השופר,
אם כל שופר שמע, ברור להם שהם שומעים היטב, כל שופר ולא איזשהו הד,
אז הוא יצא.
אבל עם כל הבהרה שמה, עדיין הם מרגישים שזה לא כל השופר האמיתי שיוצא מתוך החפירה,
או מתוך הבור, או מתוך הבניין הזה,
או מתוך הפיתס, שאמרנו זה מעין חרסינה,
שזה נקרא בזמנם כלי חרס.
עם כל הבהרה שמה, לא יצא.
עכשיו, למה?
כיוון שהוא שומע כל הבהרה.
כל זה לגבי העומדים מחוץ למקום.
אם האנשים עומדים בתוך המקום,
ויש כאן הדגשה פה במפרשים שהכוונה היא רק לגבי בור ודות,
לא לגבי פיתס.
אם הם עומדים בתוך הבור
ובתוך הדות,
ויש מישהו שמכניס את הראש לשם עם שופר ותוקע, אז הם כן יוצאים.
כל מה שאנחנו מדברים כאן במשנה,
שהם עומדים מחוץ למקום. אם עומדים מחוץ למקום,
אז ישנו חשש שזה תלוי.
אם שמעו כל הבהרה, אז הם לא יצאו.
לגבי פיתס,
מדייקים כאן שלא אמור הדין הזה, שאם נמצאים בתוך הכלי חרס הגדול הזה,
אז הם יוצאים. מכיוון שבפיתס אנחנו תמיד חוששים שהם לא שומעים באמת את קול השופר.
בכלי כזה שהוא עשוי מפיתס,
מחרסינה, חרס, דברים מהסוג הזה,
אנחנו חוששים שהוא לא שומע.
לא שומע באמת את קול השופר.
לגבי מה הדברים היום שייכים?
לגבי בתי כנסת שיש בהם אקוסטיקה מאוד חזקה.
אז גם כן ישנו מקום מפורסם שישנו בעיה בזה,
כיוון שלמעשה הוא לא שומע את השופר, הוא שומע איזשהו קול שנזרק
מכוח האקוסטיקה אליו חזרה.
וכיוון שכן, זה נקרא שהוא שומע כאילו הוא נמצא בתוך פיתס,
ואם הוא לא שומע את קול השופר בעצמו, הוא לא יוצא.
באמת באותו מקום מקפידים לפתוח את החלונות
כדי שהאקוסטיקה תתפרק, נקרא לזה, ככה,
וישמעו את השופר עצמו.
אנחנו לא מדברים על הלכה למעשה,
אבל כל בית כנסת שיש לו את הבעיה הזאת, צריך לשאול שאלת חכם מה הוא יעשה.
כי אם זה באמת באופן מאוד חזק,
שזה בנוי בצורה כזאת, אז למעשה יוצא שהאדם ששומע, הוא שומע קול למעשה שלא בא מהשופר ישירות.
זה בא והלך בתקרה של בית הכנסת מצד לצד, עד שזה ירד אצלו.
אז צריך לעשות באותו מקום שאלת חכם,
אולי יעזור להם גם כן לפתוח את החלונות, כל מקום לפי האקוסטיקה שעשו את אותו מקום.
על כל פנים, זה יוצא מתוך הדין של פיתס,
שאם הוא נמצא בפנים,
זה לא טוב,
ומה שאין כן בבור ודוט, אם הוא נמצא בפנים,
זה כן טוב.
לגבי העומד בחוץ, אז זה תמיד תלוי.
אם הוא שמע קול הברה, הוא לא יצא,
אם הוא שמע את השופר,
ברור לו שהוא שומע את קול השופר עצמו,
אז הוא כן יצא.
דין נוסף יש כאן במשנה ז',
וכן מי שהיה עובר
אחורי בית הכנסת,
או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת,
ושמע קול שופר
או קול מגילה, הדין הזה שווה בין לשופר, בין למגילה,
ושמע קול שופר או קול מגילה,
אם כיוון ליבו, יצא,
ואם לאו, לא יצא.
אף על פי שזה שמע וזה שמע,
זה כיוון ליבו וזה לא כיוון ליבו.
ישנו כאן דין
שאם אחד שומע תקיעות בבית הכנסת,
אז אם הוא שומע תקיעות בבית הכנסת,
אז אנחנו יודעים שהשליח ציבור שם תוקע.
והשליח ציבור, דהיינו במקרה הזה לא שליח ציבור של תפילה, אלא שליח ציבור של תקיעה, דהיינו מה שנקרא הבעל תוקע,
הוא תוקע והוא מתכוון להוציא את כל מי ששומע.
לאו דווקא את האנשים שנמצאים בתוך בית הכנסת.
אז ממילא יוצא שהוא מתכוון להוציא את כולם,
והוא, אם הוא עובר מאחורי בית הכנסת,
הוא שומע את התקיעות של בית הכנסת בשעת התפילה,
לא אם אחרי כן בעל תוקע, עשה איזה טובה למישהו ותקע לו אחרי התפילה,
אלא הוא באמת יוצא שהוא פה חזן בית הכנסת, שהוא מוציא את האחרים. כיוון שהוא מתכוון להוציא,
אז אם הוא מתכוון לצאת, הוא יוצא ידי חובה,
מכיוון שהוא באמת מתכוון להוציא.
אותו הדין אמור גם כן לגבי מגילה, כגון מגילת אסתר.
אבל מה יהיה אם אחד תוקע להוציא את היחיד?
אמרנו, לדוגמה, אחרי התפילה,
אחד בא שהוא איחר את התקיעות, היה לו איזה אונס,
הוא מבקש מהבעל תוקע שיוציא אותו.
במקרה הזה,
בדרך הנורמלית, בדרך כלל, הוא מתכוון רק להוציא את אותו האדם שנמצא שם.
וכיוון שכן, אז מי ששומע ממנו,
הוא לא יצא,
אלא אם כן הוא יגיד לו שהוא מתכוון גם להוציא אותו.
או שאחד תוקע לאיזה חולה בבית שלו או בבית חולים.
בבית חולים יכול להיות שהוא כבר בא גם לשאר האנשים,
צריך לדעת מי הבעל תוקע.
כלומר, בבית פרטי,
והוא שומע מבעד החלון את התקיעות.
אז זה לא יעזור, זה לא יהיה טוב, מכיוון שבדרך כלל,
זה שבעל יתקוע לחולה בבית, הוא תוקע רק כדי להוציא אותו ידי חובה.
אלא אם כן, שוב פעם, הוא יתכוון להוציא.
אם הוא יתכוון להוציא,
אז מילא הוא יתכוון והוא יתכוון, אז זה בסדר.
אבל בבית הכנסת אנחנו אומרים שבעל תוקע מתכוון,
או זה שקורה במגילה מתכוון להוציא את כל מי ששומע,
ממילא הוא יצא ידי חובה.
כיוון שהמשנה הזאת
עוסקת בנושא של כוונה,
אז משנה ח' ממשיכה בנושא הזה גם כן של כוונה לצאת ידי חובת שופר או מגילה.
ולכן התנא הסמיך את המשנה, את הנושא הזה של משנה ח' למשנה ז'.
ופה הכוונה לכוונה אחרת.
הכוונה שעם ישראל מכוונים את ליבם לאביהם שבשמיים.
אומרת המשנה,
והיה כאשר הרים משה ידו וגבר ישראל.
המשנה הזאת עוסקת בהתחלה במלחמת עמלק.
כל אחד יודע שבמלחמת עמלק
היה צריך חיזוק.
עם ישראל לא יכלו לעמוד במלחמה.
ומשה רבנו הרים את הידיים שלו כלפי מעלה.
ועם ישראל הסתכלו על הידיים, ומכוח זה הם ניצחו במלחמה. מה היה הסוד?
מה היה הפטנט של הדבר?
אומרת כאן המשנה.
והיה כאשר הרים משה ידו וגבר ישראל.
שואלת המשנה בעצמה, וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?
אחרי הידיים שהוא הרים,
זה מה שעושה את המלחמה, זה מה שמנצח או זה מה ששובר את המלחמה?
אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה
ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים, היו מתגברים.
בזמן שהם הסתכלו כלפי מעלה,
אז זו הייתה הסיבה שהם שעבדו את הלב שלהם לאבינו שבשמיים.
וכיוון שכן הם היו מתגברים.
וזו הסיבה למעשה שמשה רבינו רואים את הידיים שלו באמת, כדי שיראו
עם ישראל שהוא בעצמו מתפלל,
וגם הם ישעבדו את הלב שלהם לאבינו שבשמיים,
וממילא מכוח זה הם ניצחו במלחמה.
אז זה עוד פעם,
מה שהמשנה שואלת וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?
לא הידיים עשו, אלא לומר לך,
כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה.
ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמיים,
היו מתגברים.
זה דבר שבזה שהם הסתכלו למעלה, הם שיפדו את ליבם לאביהם שבשמיים,
ובזה הם היו מתגברים. ואם לאו,
היו נופלים.
אם לא היו משעבדים את ליבם,
אם משה רבנו לא הרים את הידיים, אז הם הפסידו במלחמה באותו זמן. דהיינו, העליות המורדות של המלחמה היו תלויים בכוונה שלהם להשתעבד לקדוש ברוך הוא, להתפלל שהקדוש ברוך הוא יציל אותם ויעזור להם
להיות מה שאנחנו למעשה באמת בראש השנה גם כן צריכים,
לשעבד את ליבנו, לאבינו שבשמיים.
מכיוון שעסקנו בדוגמה כזאת, מביאה המשנה עוד דוגמה.
נוסיף רק פרט אחד נוסף בנושא הזה,
שהלב והעיניים הם למעשה שני סרסורי החטא.
ובזה שהסתכלו כלפי מעלה,
אז מילא זה היה התיקון לנושא הזה של העיניים,
העיניים שלהם עכשיו, היו משעובדים למעלה ולא למטה,
וגם כן היה תיקון ללב.
בזה שהוא מסתכל כלפי מעלה, הוא מתכוון שהוא מחכה לעזרה מהשמיים,
מבורא עולם.
וזו הייתה הסיבה שניצחו במלחמה.
כיוצא בדבר היה עוד דבר כזה שמובא בתורה. איפה זה היה?
בנושא של הנחשים.
כשעם ישראל התלוננו שלמה העליתנו ממצרים
למות במדבר כי אין לחם ואין מים,
אז הקדוש ברוך הוא שלח להם את הנחשים והשרפים ומתו עם רב מישראל.
ובני ישראל באו למשה רבנו והם הודו שחטאו,
וביקשו ממנו שיתפלל לקדוש ברוך הוא.
והקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו, עשה לך שרף, דהיינו נחש נחושת,
ושים אותו על נס.
אדרבה, שמירו את הנחש,
אבל שים אותו למעלה, על נס להתנוסס, גבוה.
וכל מי שהקיש אותו נחש יסתכל ויתרפא.
זה דבר ידוע מהתורה.
אותו דבר כאן, שואלת המשנה, אותו דבר, כיוצא בדבר אתה אומר, עשה לך שרף, ושים אותו על נס.
והיה כל הנשוך, וראה אותו וחי.
וכי נחש ממית הוא נחש מחיה?
ומסתכלים על נחש שנמצא על העמוד למעלה,
אז זה מה שמחיה וזה מה שמרפא מנגישת הנחש?
וזה מה שממית,
אם הוא לא מסתכל,
מה זה נותן?
מה נותן את ההסתכלות כלפי מעלה?
אלא, בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה
ומשעבדים את ליבם
לאביהם שבשמיים,
היו מתרפרים.
בזה היו מתרפים, ועם לאו היו נימוקים.
כמו שראינו אותו רעיון, שראינו מה שהיה במלחמת עמלק, היה גם כן כאן.
אם הסתכלו כלפי מעלה, ממילא הם שיבדו את ליבם לאביהם שבשמיים,
וזה עצמו היה נותן להם את הרפואה.
הקדוש ברוך הוא לא צריך איזושהי רפואה שאדם יעשה לעצמו, אלא עצם העובדה שהוא שיבד את עצמו לאבינו שבשמיים, אז כבר בזה עצמו, שהוא יסתכל על הנחש,
הוא יסתכל כלפי מעלה על העמוד, הוא כבר שיבד את עצמו כלפי הקדוש ברוך הוא,
אז מילא כבר לא חל עליו, הנחש כבר לא המית אותו.
אז זה גם כן מובא,
אגב זה שדיברנו פה על כוונה, הכוונה לצאת ידי שופר,
אז יש פה כוונה לשעבד את ליבנו לאבינו שבשמיים,
שעה במלחמת עמלק, והיה פה גם כן במכה של הנחשים שהקדוש ברוך הוא שלח על זה שעם ישראל יתלוננו.
נסיים את הפרק
בדין נוסף לגבי תקיעת שופר.
אומרת המשנה, חירש,
שותה וקטן,
אין מוציאים את הרבים ידי חובתן.
מי שהוא חירש
או שותה או קטן,
הוא לא יכול להוציא את הרבים ידי חובתן,
הוא לא יכול לתקוע בשופר ולהוציא את הרבים.
זה הכלל, כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.
מה זה חירש, שותה וקטן?
חירש,
זה מובא גם כן משניות אחרות,
ישנו פירוש שאחד שנולד והוא לא שמע מימיו, אז הוא חירש שילם,
שהוא לא שומע ולא מדבר.
אז הוא ודאי שלא יכול להוציא את הרבים ידי חובתם, הוא נחשב כשוטה,
ושוטה גם כן זה אחד מדיני המשנה פה,
חירש שוטה וקטן, שלא מוציא.
אז עליו לא מדברים, חירש כזה פשוט שלא מוציא.
כאן אפילו החידוש הוא בחירש שמדבר ואינו שומע. מה הכוונה? איך הוא מדבר?
היום יודעים ללמד לדבר אולי,
אבל בזמנו זה החירש המדבר היה שהוא היה בחייו,
הוא שמע, ואחרי כן התחרש יותר מאוחר.
מילא יוצא שהדיבור נשאר לו, הוא מדבר והוא אינו שומע.
אז אם כן, חירש כזה הוא בר דעת.
איך הוא מדבר?
יש לו דעת.
אם כן, אם יש לו דעת, היה צריך להיות שמה שהוא יוציא את האחרים מידי חובה.
בכל זאת, יש כאן דין מיוחד בשופר שהוא לא מוציא.
מדוע הוא לא מוציא?
מכיוון שהברכה על שופר היא לשמוע קול שופר. ישנו דין בשופר לשמוע את השופר.
וכיוון שהוא לא בר חיוב, הוא לא שומע את השופר,
הוא לא יכול להוציא את האחרים מידי חובה.
זהו חידוש של כאלה שמפרשים פה במשנה,
שהחידוש של המשנה לא סתם בחירש.
סתם חירש הוא כשותה,
ושותה ידוע שלא מוציא, אלא פה מדובר בחירש כזה שהוא מדבר ואינו שומע,
מכיוון שישנו דין מיוחד בשופר שהוא צריך לשמוע,
אז המילא לא יכול להוציא את האחרים מידי חובה.
שותה זה אחד הסימנים של שותה זה שמקרע את הכסות, קורע את הבגדים שלו בדרך שטות,
או שמאבד מה שנותנים לו תמיד.
זה סימנים של שותה קטן, פשוט מכיוון שהוא לא בר-חיוב,
הוא פחות מגיל בר-מצווה, אז הוא לא יכול להוציא את הרבים מידי חובתן. כאן מעירים שהכוונה היא לאו דווקא רבים,
אלא הכוונה היא אפילו ליחיד. המשנה נקטה לשון רבים,
כיוון שישנם עוד דברים נוספים בדבר הזה, אבל למעשה האנשים הללו, החירש, שותה וקטן, לא מוציאים גם את היחיד לידי חובה.
באים כאן להגיד שרבים זה מלשון שלא מוציא גם כן נשים וקטנים שהגיעו לגיל חינוך.
על כל פנים, זה הדין מחירש, שותה וקטן, שלא מוציא את הרבים מידי חובתן,
וזה כלל בכל הדברים, ובזה מסיימת המשנה, גם כן לדוגמה בברכות הנהנין.
כל שלא מחויב בדבר לא יכול להוציא.
אם אחד בירך,
לדוגמה שהכול,
עכשיו עוד מישהו רוצה להוציא אותו ידי חובה, הוא לא יכול להוציא.
למה? כיוון שהוא כבר לא חייב, הוא כבר ברך, או ברך המוציא לדוגמה,
הוא לא חייב, הוא לא יכול להוציא את האחרים מידי חובה.
ישנם דברים אחרים לגבי קידוש, הבדלה,
שזה דין ערבות, לא ניכנס לזה.
על כל פנים, עד כאן
הדין של המשנה של פרק ג'.
לא הצלחנו השנה, לצערנו, לסיים את המשניות לפני ראש השנה.
צריך לדעת שיש כזה מנהג
ללמוד את המשניות ראש השנה בראש השנה עצמו.
לפני ברכת המזון יש כאלה שלומדים.
אז שלושה פרקים למדנו, פרק אחד לא סיימנו,
אז כל אחד יסיים את זה בראש השנה לבד,
יחזור על כל המשניות.
זה גם כן סגולה ליום הדין,
ושכולם ייכתבו ויחתמו לשנה טובה ומתוקה,
שנה של נחת ובריאות.
כל טוב שלו.
תודה רבה, אדוני.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת,
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת,
חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת
תודה רבה.
תודה רבה.
תודה רבה.
תודה רבה.
תודה רבה.
תודה רבה.
הבהרה קטנטנה, תודה על הזכות להאזין לנציב יום של היום בשופר קול, בשידור החוזר. ערב טוב אנו מבקשים למסור תודות מעומק הלב בראש ובראשונה - לכבוד הרב, על הזכות להאזין לנציב היום של היום 🙂. אשמח להעביר תודותינו לכל העוסקים במלאכת הקודש... על ההענות, היחס, המסירות והסבלנות... לא ברור מאליו. תהיה משכורתכם שלימה מן השמים. אמן. תודה ושבת שלום💐 משפחת ...
רבנו הטהור והקדוש! אני בהלם. ב"ה בהריון חודש 9 ואחרי 3 חודשים רצופים שבהם השתעלתי ללא הפסקה (ל"ע) עם שיעולים שההרגשה שנקרע הבטן בכל שיעול. לא היה לי יום ולא לילה. יום רביעי ביקשתי מרבנו שיברך: שיעלמו לי השיעולים והכאבים. ותודה רבה לבורא עולם שהעתיר לברכת הצדיק וגם עשיתי כעצת רבנו ושתיתי תה עם דבש והשיעולים פחתו באופן פלאי ממש!!! וגם אם יש שיעול אחת ל... זה לא כואב כפי שכאב. - אין מילים בפי. לא ברור לי איך לא פניתי לפני לרבנו שיברך. אני מודה לבורא עולם ולך רבנו היקר!! תודה על הברכה היקרה מפז! שתהיה שבת שלום ומבורכת לרבנו ולכל משפחתו💐💐 (אמן).
כבוד הרב היקר ב"ה אני באמצע בישולים לשבת קודש שומעת שו״ת ביוטיוב ועצרתי להקליט את הקטע הזה שריגש עד דמעות, כמה הרב איש חסד ועזרה לזולת, איך אכפת לו מכל יהודי. ושמחת את הבחור שלא היתה ידו משגת לתפילין והוא ממש הודה שמעו את השמחה שלו! איך הרב מתקתק את הענינים בכיתי מהשמחה של הבחור, והנדיבות של הרב והאכפתיות שיהודי יניח תפילין וגם הגדיל ודאג לו לתיק!! יה"ר שנזכה לדבוק בך ובאורחותיך תמיד לנצח! ישר כוח לרבנו הצדיק והיקר שהשי"ת ישמרהו אמן התרגשתי ממש!! זכינו בזכות גדולה שקשורים לכבוד הרב!!🌹
כבוד הרב היקר שליט"א שלום וברכה! רציתי לשתף לתועלת הציבור, היה לנו מקרה שהבת שלנו בכיתה ב' חזרה מצוברחת ושיתפה אותנו שיש ילדה שמציקה לה ואף שוברת לה את חפציה האישיים ועוד... (ל"ע) ב"ה בזכות כבוד הרב היקר שליט"א שלימד אותנו 'וקנה לך חבר...' - החלטנו לקנות מתנה קטנה בצירוף שוקולד קטן עטוף יפה באריזת מתנה עם פתק שהבת כתבה: "לחברה הכי טובה שלי" והיום מסרה את המתנה לילדה ה "מציקה"... - הילדה הייתה בהלם מוחלט וב"ה מאותו רגע השתנה בהתנהגות כלפי הבת שלי 360°, במקום שנאה מצאנו דרך להרבות אהבה! תודה רבה לכבוד הרב היקר שליט"א שמלמד אותנו חכמת התורה, הדבר הכי יקר בעולם!!!!!
כבוד הרב, יישר כוח על המסירות וההשקעה בהדרכת הציבור. כל מי שמבין את הדרך האמיתית של התורה והערכים שלה, יודע שכבוד הרב הוא חלק בלתי נפרד מכבוד התורה וזיכוי הרבים. לעיתים מופיעים כותבים או פעולות מתוך עין צרה, אך המסר החשוב נשאר – ב"ה הרב מוביל בדרך נכונה, חכמה ומחנכת, ומאיר את הדרך לכלל הציבור (ילד של 20 אלף shofar.tv/videos/18475).
פששש, רבנו הטהור והקדוש! ב"ה מהרגע הראשון הרב ידע כיצד להתמודד עם השאלה המאתגרת מצד הבחורים, ומצליח להאיר את החכמה הגדולה שלו לכל הנוכחים. בזכות הרב, גם כאשר מופיעה עזות פנים או חוסר הבנה, ניתן ללמוד כיצד להבחין ולכוון את הלבבות בדרך התורה. גאווה גדולה להיות חלק מהדרך שהרב מתווה לנו, וללכת בעקבות חכמתו והדרכתו (ילד של 20 אלף shofar.tv/videos/18475).
תודה לרבנו היקר על מסירותו הבלתי נלאית למען הציבור ולמען התורה. ב"ה הרב מקדיש מזמנו הפרטי והאישי כדי ללמד, לעודד, לחלק ספרי קודש ולחנך – לעיתים כמעט 20 שעות ביממה למען כולם. הסיפור עם הבחורים שמתקשים להבין את המסירות הגדולה שלו ממחיש עד כמה רב ההבדל בין העשייה הגדולה של הרב לבין התנהגות חסרת ניסיון או חוסר הבנה של צעירים. הרב ממשיך להוות דוגמה חיה של מסירות, השקעה ונחישות למען התורה והציבור (ילד של 20 אלף shofar.tv/videos/18475).
שלום וברכה, יישר כוח לכבוד הרב על המסירות וההשקעה בהדרכת תלמידי הדור. גם כאשר מופיעות שאלות או התנהגויות לא מכבדות מצד צעירים, ב"ה הרב ממשיך להאיר את הדרך בחכמה ובסבלנות. מי ייתן ונראה עוד רבים לומדים להעריך את כבוד הרב ולשאוף בעקבותיו בדרך התורה והיראת שמים (ילד של 20 אלף shofar.tv/videos/18475).
שלום וברכה לכבוד הרב שליט"א, תודה על ההדרכה וההרצאה המרתקת (פתח תקוה 8.12.25) גם כאשר הופיעה קנאה או חוסר הבנה מצד צעירים, ב"ה הרב ממשיך במסירות ובחכמה לקרב יהודים רחוקים לאביהם שבשמים. נאחל לרב שכל מה שעבר יהיה לתועלת ולכפרה. ויה"ר שימשיך בכל הכוח ובבריאות איתנה, ושהקב"ה ישפיע עליו שפע וברכה, כפי שהיה לרבי יהודה הנשיא זצוק"ל ואף יותר (אמן) תודה על המסירות, החכמה וההשקעה בחינוך ובהדרכה (ילד של 20 אלף shofar.tv/videos/18475).
תודה לרבנו על ההדרכה הנבונה ועל היכולת לענות גם לשאלות שמקורן בחוסר בשלות ובהשפעות חיצוניות. במקום שבו צעירים מושפעים ממראית העין ומתפיסות חיצוניות, ב"ה הרב מצליח להאיר את הדרך ולהעמיד את הדברים על דיוקם. אשרינו שזכינו לרב שמכוון, מחנך ומיישר את הלבבות בדרך טובה ובהירה (ילד של 20 אלף shofar.tv/videos/18475).