עין יעקב - יומא ד-ו | הרב שמעון משה חי רחמים

 

- - - לא מוגה! - - - 

בשם השם נעשה ונצליח, אנחנו ממשיכים בלימוד בעין יעקב,

אנחנו מסכת יומא, פרק ראשון,

דף ה עמוד ב' פוט ד'.

כיצד הלבישן, שואלת הגמרא, כיצד הלבישן,

דהיינו סדר לבישת הבגדים שהיה לאהרון ובניו?

אומרת הגמרא, מהי דהווה הווה?

אלא כיצד מלבישן לעתיד לבוא?

מה היה היה?

הלביש אותם בצורה וחגרתה, התורה הקדושה אומרת, אבל איך מלביש אותן לעתיד לבוא?

אומרת הגמרא, לעתיד לבוא נמי לכשיבוא, אהרון ובנה משה רבנו יבוא עמהם ויאמר,

אלא כיצד הלבישן למספר קראי.

כן,

כי התורה אומרת בשמות כט וחגרת אותה מבנה,

את אהרון ובניו.

משמע שחגירתם, אומר רשי, של אב ובנים בסדר אחד,

ולא הפסיק לבישת בגד אחר בינתיים.

אלא חגורה, כולם חגורה, אבנת, כולם אבנת,

מצנפת, כולם מצנפת.

שנאמר, ויחגור אותו אבנת, בסדר לבישתו.

וגמר והלבישו את כל הלבושים, ואחר כך הקריב בניו והלבישם,

ולא חגר את אהרון ובניו בבת אחת.

אז ישנם, מה שנקרא,

הסברים בדברי התורה.

טניה,

רבי אלעזר אומר משום רבי יוסי, פיגל בדבר הנעשה בחוץ.

אמר רב נחמן אמר רב רב רב רוע,

הלכה כרבי אלעזר, שאמר משום רבי יוסי.

כן, אז אדם שמקריב קורבן,

אנחנו יודעים שכל מחשבתו צריכה להיות בקורבן הזה,

כגון קורבן חטאת,

שם חטאת,

שלמים, עולה,

תודה, וכן על זה הדרך.

אם תהיה איזו מחשבה אחרת בקורבן הזה,

זה נקרא פיגול, וכתוב, פיגול הוא לא ירצה.

כן, הוא לא ראוי מה שנקרא למה שרוצים להקריבו לכאורה,

כי המחשבה לא על אותו דבר שמביאים בו את הקורבן.

ואמר רב יוסף,

הלכתה למשיחה,

ואמר להבא יא אלא מעתה כולה שחיטת קודשים לא ניתנה הלכתה למשיחה,

אלא דרוש וקבל שכר.

אך הנמי דרוש וקבל שכר.

הרי ההלכה קבעה לנו כבר כיצד

אנחנו נקריב את הקורבן בעזרת השם כשיבנה בית המקדש,

ועכשיו לא הוצרכנו לדבר הזה, כיוון שעדיין לא נבנה בית המקדש.

אז בזמנם ידעו כיצד לעשות.

לעתיד לבוא בעזרת השם, צריכים ללמוד, לדעת

כיצד יעשו את המעשה. לכן אמרנו כמה וכמה פעמים שכוהנים

ששומעים אותנו עכשיו,

חייבים לדעת ללמוד את כל ההלכות שקשורות ברמב״ם, הלכות קורבנות,

ובשאר מקומות שמופיעים

הן בהלכה והן בגמרא, מפרשים וכולי.

יש ספר, לפני כמה שנים ראיתי, שנקרא מסעת ישראל.

הוציא אותו אחד מתלמידיו של הרב חיים קניאבסקי,

שם הוא מסביר בדיוק את כל סדר הקורבנות, כיצד עושים וכולי,

ויש עוד הרבה הרבה ספרים בנושא. כדאי מאוד לכהנים לרכוש

את הספרים הללו וללמוד לדעת את המעשה אשר יעשו בעזרת השם.

או-טו-טו ייבנה בית המקדש, יבוא מי שיח צדקנו בגאולה השלמה,

יצטרכו להקריב קורבנות.

עוד מעט יעשו קורס לכהנים.

צריכים לדעת ההלכות מעכשיו, בדיוק,

כיצד לעשות כדי שמייד יוכלו להיות מוכנים לעבוד את אבותת בית המקדש.

אומרת הגמרא,

אחי כאמינא להכיל חטא, למה לי?

כן, עד כאן. יפה מאוד.

זה כמו שאמרנו.

שההלכה

שדרשה התורה,

למה היא דרשה את זה? כדי שאדם יעסוק בה ויקבל על זה שכר.

וההלכה היא הלכה לדורות, להורות את המעשה,

והיות ועכשיו לא נוהגים בדבר, אז לא צריכים,

כמובן,

לעשות כן, אלא לדעת את הדברים.

אמר רבא בר אבהונא, חייב אדם משמש בתפילה וכל שעה ושעה, קל וחומר מציץ,

ומציץ שאין בו אלא אזכרת

שמה שמחעת, אמרה תורה,

על מצחו תמיד,

שלא יסיח דעתו ממנו תפילין, שיש בהם כמה וכמה אזכרות, הרבה,

על אחת כמה וכמה שצריך.

נכון, ואלה לאות על ידך ולטודפות בין עיניך, הן באמירת

הפסוקים של וידבר אחר הנחת תפילין, והן בקריאת שמע, או קודם געל ישראל, וכן על זה הדרך, באשרי שבטיך,

ובשאר מקומות, כדי שאדם ידע שהתפילין הנמצאות עליו, לא רק על המקום,

אלא הוא צריך לנהוג בהם

אי-הסחת הדעת.

אשרי ואשרי חלקו של אדם

שלא מוציא שום דבר מפיו עם התפילין.

סיפרתי לכם פעם ישיבה בירושלים,

שהם כל היום עם תפילין, יושבים ולומדים מאחורי התפילה בנץ עד

השקיעה עם התפילין כל היום בבית המדרש,

ככה ראש שישי ובטוח שלא מדברים שם דברים בטלים ולא מדברים שם כל מיני דברים שאסור לדבר עם התפילין.

כמובן שנכנסים למקומות שאי אפשר, כמו בית הכיסא, או לאכילה וכולי,

הם מסירים את התפילין.

ממשיכה גמרא ואומרת ללשכת פרדאין,

פרדהין,

פרדרין, סליחה.

טניא, חבד, חבד, זה מפריע לי.

טניא רבי יהודה אומר וכי לשכת פרדאין הייתה והלא לשכת

בלבותי הייתה,

אלא

בתחילה היו קוראים אותה לשכת בלבותי,

ומתוך שנותנים עליה ממון לכהונה מחליפין אותה כל 12 חודש כפרדאין.

הללו שמחליפין אותן כל 12 חודש,

ולפיכך היו קוראים אותה לשכת פרדאין.

אומר השיעי הקדוש,

כל ימיו של שמעון הצדיק,

כן, פרדהין קודם כל זה לשון של פקידי המלך,

לשכת פקידי המלך,

מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא,

לשכת בלבותי,

לשון שרים, כך הייתה נקראת לשכת שרים, לשכת בלבותי.

בתחילה היו קוראים אותה לשכת בלבותי.

למה? כי כל ימיו של שמעון הצדיק,

שהיירה כנסת הגדולה, מה שמוזכר בתנא באבות,

שהאריך ימים, היו קוראים אותה בשם הזה.

ומתוך שנותנים עליה ממון לכהונה, אומרת הגמרא, מחליפין אותה כל 12 חודש.

אז מתוך שהכוהנים של בית שני היו קונים מה שנקרא את העבודה בממון,

את הכהונה הגדולה,

למלכי בית חשמונאי, מה שהיה שם,

לכן היו מחליפים אותה כל הזמן, אז גם החליפו את שמה ללשכת

פרהדרין,

דהיינו לשכת פקידי המלך.

כל מה שהם עושים זה כמו עניין של מסחר,

שהיו עושים פקידים, והם היו רשעים?

למה?

כי הכהונה הייתה צריכה להיות להם, מה שנקרא, בהגרלה, ולא בממון, שהיו קונים אותה.

ולא היו,

כלומר, אומר רש״י, שרשעים היו ולא היו מוציאים שנתן,

היו מתים.

ולכן כל פעם היו, זה עומד אחר תחתיו.

וכל כהן המתחדש בה סותר אותה, ובונה בניין נאה מן הראשון,

שתהא קרויה על שמו, ונמצאת מתחלפת כל שנה ושנה.

כל פעם היה שם שיפוצים.

כל כהן אבי מעצב פנים מסדר את זה בפני עצמו.

כפרהדרין הללו, כשרי המלך, כמו שאנחנו רואים עכשיו,

אצל מיסטר בנט,

שם ראשון ימירקב,

ואצל

אל-לפיד שיחבא במהרה,

כן? כפרהדרין הללו, שהמלך מחליפן בכל שנה ושנה, והם

משפצים את הבתים שלהם, ועושים ככה,

ופה, ושם מכינים להם את הבונקרים,

לקראת הטילים, בעזרת השם, שיפלו עליהם,

אז

כך הם היו עושים, ולכן הם נקראו רשעים ולא היו מוצאין את שנתם. כך אומר השיעי,

הקדוש, זכותו תגן עלינו, אמן.

אמר רבא בר בר חנא,

אמר רבי יוחנן, מאי תכתיב יראת ה' תוסיף ימים ושנות רשעים תקצור נא.

יראת השם תוסיף ימים, זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים,

ולא שימשו בו אלא שמונה עשר כהנים גדולים,

שהם היו מקבלים מה שנקרא את הכהונה,

לפי מינוי.

ושנות רשעים תקצור נא זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה,

ושימשו בו יותר משלוש מאות כהנים.

צא מהם ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק כהן גדול,

ושמונים שנה ששימש יוחנן כהן גדול,

ועשר ששימש ישמעאל בן פי אבי,

ואמר אל האחת עשרה ששימש רבי אלעזר בן חרסום,

ומכאן ואילך צא וחשוב כל אחד ואחד להוציא שנתו.

איי איי איי.

דאמר רבי יוחנן בן טורתא,

וכל כך למה לפי שהיו לוקחין אותה בממון, בדמים.

דאמר רבי עשה,

תירקבה דדינארי עליה למרתא בת בייטוס לינאי מלכה,

הדאוקמא ליהושע בן גמלא בכהנא רב רבה.

ואמר רבי יוחנן בן טורתא,

מפני מה חרבה שילה, מפני שהיו שם שני דברים.

גילוי עריות וביזוי קודשים. גילו ראי עריות דכתיב ועלי זקן מאוד,

ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל, ואת אשר ישכבון את הנשים הצובעות פתח אוהל מועד.

שם ישמור ויציב.

ואף על גב דאמר רבי שמואל בר נחמני, אמר רבי יוחנן, כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה,

אלא מתוך ששהו את קיניהם,

מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבו.

וביזוי קודשים דכתיב,

גם בטרם יקטירון את החלב, ובא נער הכהן, ואמר לאיש הזובח וגומר, ויאמר אליו האיש,

כתר יקטירון כיום החלב,

עד כי נייעצו האנשים את מנחת השם.

אז הם היו,

מה זה ששהו את קיניהם? במקרה הראשון,

הם היו מביאים

במלאת ימי לידתן קורבן,

כדי שיוכלו לאכול את הקודשים בטהרה.

והם היו בעלי גאווה, והיו מתרשלים בהקרבת הקורבן, והנשים היו ממתינות עד שיקריבו ומשתאות מלחזור למקומן אצל בעליהן,

ועל ידי זה הם היו מבטלים מהם פרייה וריבייה.

אה, ככה? לכן הענישו אותם, שמה שהם היו מתים.

והדבר הנוסף,

לגבי הקורבן, שמה שהם היו עושים,

אומר הריף בפירושו הנפלא

בדרשתי בספר כסף מזוקק ביארתי פשטה דקרא דכתיב אשר ישכבון את הנשים,

מתייחס לדרשתם זל, שכיוון ששהו את קניהם

שלא להקריבם בו ביום,

היו הנשים עומדות פתח משכן ושוכבות בלילה ההוא עד הבוקר,

שיקריבו קניהם, וזהו אשר ישכבון את הנשים,

שעושים לנשים שישכבו ויעלינו פתח אוהל מועד, מתוך ששהו קניהם שלא הקריבום,

כי עד שלא הקריבו, לא יכול לקבל אישור לחזור הביתה.

ולפירוש זה יהיה, ישכבון את הנשים כפשוטו,

מתוך שישו קניהם,

שאילו לא שיעו אותם והקריבו את קניהם, היו חוזרות לביתן, ולא היו שוכבות בטח אוהל מועד.

לא מתעייפות, נופלות שם על הרצפה לישון.

וגם הדרשה תדרוש עליהם להיענש לבני עלי, על כך שאלה עליהם הקדוש ברוך הוא כאילו שכבו.

בפועל הם לא עשו איתם מעשה.

הם לא שכבו איתם, אז מעלה עליהם הקדוש ברוך הוא כאילו עשו איתם.

מעשה עד כדי כך. וטעם ששיעו את קניהם ולא רצו להקריבם בו ביום, למה?

זה על הציפור, טור וכו'. היות הוא להיותם לאודים אחר גרונם,

או מקורבן קניה עופות, אין להם חלק לאוכלה.

מה היה שם לאכול מהיונה הזאת, מהעוף הזה? כלום.

ובקורבן הבהמה, וואי וואי איזה סטייקים היה להם, אה?

היה להם כמו שצריך, היו אוכלים, ובא נער הכהן ואמר,

תנא בשר לצלות,

תשים איזה מן גלגל לאכול.

ועל כן היו פונים להקריב הבהמות,

ודוחים את קורבן קינים של עופות עד למחר.

שלא יהיה שם קורבן מן הבהמות, ואז יקריבו.

בסדר, תחכו, בינתיים אנחנו אוכלים את העלייה שלנו, אתם בואו תחנקו,

תשכבו פה, נגמר הסיפור. ככה, אתם מזלזלים בהם, מעקבים אותם פירייה וריבייה והכול.

מעלה עליהם הכתוב, איי-איי, כאילו עשו איתם עבירה עד כדי כך.

מפחיד.

כן.

אז היה שם גילוי עריות

וביזיון הקודשים.

זה לא ראוי, עכשיו נאכל את זה, זה יותר ראוי,

זה יחכה למחר.

איי-איי-איי-איי-איי.

אז אם ככה, למה נחרב?

זה היה צריכים להיענש אם, אז למה להחריב את כל הבית?

אומר הבן יהוידע,

זכותו תגן עלינו, אמן.

היות והקדוש ברוך הוא כיבד את המקום של שילה באכילת קודשים יותר משאר המקומות,

ואתם מזלזלים באכילה של הקודשים הללו? אתם דוחים אותם?

אז המקום הזה יהיה חרב. הוא לא ראוי

אפילו עבורכם.

ואיפה המקום הזה של שילה? זה נמצא באזור

של מקום

השבט יוסף.

נראה לומר בסייעתא דשמיא, כך כותב בליקוטים פה,

טעם שסיבבו בית דברים אלו חורבן לשילה,

כי חלקו של יוסף הצדיק, עליו השלום, שהוא צדיק יסוד עולם, וגידר את עצמו מן הערווה ביותר,

ולכן חטא זה של גילוי עריות גרם חורבן למקום ההוא.

גם אותו מקום זכה לאכילת קודשים, מה שלא זכה בשום מקום.

למה?

מפאת חלקו של יוסף.

בזאת אפילו הר המוריה, שהיו אוכלים שם קודשים, כל הרועה.

כן, אבל לא שם.

וזה היה גם כן בזכות יוסף הצדיק, עליו השלום.

ואחר כך, הקדוש ברוך הוא כיבד את המקום של שילה באכילת קודשים יותר משאר המקומות, ולא עשו כן.

זלזלו.

חיללו את הקודשים,

לכן הוא צריך להחריב את המקום הזה.

איי, איי, איי.

ומפני שהיו שם שני דברים, גילוי ערות וביזוי קודשים, גילוי ערות וכתיב עלי זקן מאוד, ושמע את כל אשר יעשו מבניו

לכל ישראל, את אשר ישכבון את האנשים הצורות בתוכו אל מועד.

ואף על גבדה, אמר רבי שמואל ברוך,

מעני, אמר רבי יוחנן, כל אומר בני אלי חתו אינו אלא טועה,

מתוך ששיעו את קניהם, עליה למה כתוב, גילוי שכבו.

ביזוי קודשים, תכתיב גם, בטרם אל קטירון תחלו, בנר ואומר לאיש הזובח, וכו'.

ויאמר אל האיש, כתר הקטירון כיום כחלב, עד כי נייעצו הנשים את מנחת השם.

עד כאן נעבור בסייעתא דשמעי על הפלא, יועץ זכותו תגן עלינו, אמן.

אנחנו בערך הרשעה.

אמרו רבותינו זיכרונם לברכה בגמרא בשבועות ל״א עמוד א׳

ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו,

פסוק ביחזקאל יח יח זה הבא בהרשעה שהוא עובר ומתעבר הריב לו לו.

וכבר יש צדדים להתר כמפורש בפוסקים, אבל האיש השלם,

שהוא אוהב שלום ורודף שלום, לא יהווה להיכנס בתיגר זה על בצע כסף וכדומה, להרחיק ממנו אוהב הרע.

ובפרט תלמידי החכמים צריכים להיזהר מאוד,

כמו שצריכים להיזהר בכל ענייניהם ביותר,

להיזהרו בזה שאם יגרמו להוציא ממון מזה לזה בפסק הלכה, בדינא ודיינא,

לתת טענותיו, האיש שרצח היה בדין לא יוכל להתאפק מלדבר טועה על החכם,

כי אדם הוא הנפש ונמצא עובר עליו ולפני עיוור לא תיתן מכשול.

וגם אסור נלווה עוון חילול השם החמור,

ובפרט אם הרב מורה צדק והתלמיד חכם חותר חתירה ברוב טענות ופלפולים לחייב את הזכאי,

זה הדבר אש אוכלה ובשלב את המחלוקת עולה ונפק חובה רבה.

זאת אומרת, זה לא שהוא לא צריך להוציא פסק, הוא צריך להוציא פסק, אבל לא להמשיך להרחיב בדבר הזה, כדי שלא יהיה חילול השם

או דבר אחר

נגרם על ידו שההוא ידבר עליו לשון הרע, זה שפסקו לרעתו.

ויהי לזאת תלמיד חכם שהוא ירא השם,

איה יבלה כל חלל עלמא לא ייכנס בתיגר זה.

היא ענה לו, אני לא ראוי לדון וכולי וכולי.

ודורשה השם לא יחסרו כל טוב.

אומנם יש אופנים שאי אפשר לומר ונקה מלהיות מורשה,

כגון אם אביו ואחיו הולכים לארץ ישראל והניחו מעותיהם ביד אחרים.

צריך לפקח על עסקיהם ועל נכסיהם, כי מי יחוס עליהם יותר ממנו?

ויהי אפילו אם איש זר הולך לארץ ישראל ואין לו קרובים לסמוך עליהם, ואינו מוצא איש הגון שיפקר על הסכר.

במקום שאין אנשים חיוב ארמיה לעשות חסד גדול כזה לדכות נפש מישראל, שילך לארץ הקדושה, אך אם יוכל,

יתנה שאינו מקבל לצאת ולריב ולדון עם אחרים בדינא ודיינא.

אני רק מטפל בעניינים, מריבים,

מריבות תשאירו לעורכי דינים.

רק שיהיה משתדל לפקח על עסקיו עד מקום שידו מגעת בשלום ובמישור.

וכן להיות אפוטרופוס על נכסי יתומים מצווה רבה,

כעבד לילך בדרך של הקדוש ברוך הוא אבי יתומים מדיין אלמנות.

וליכא למיך שלמידי אם יצא לריב עליהם, כי אפילו מאן דשקלמין מאנה ממוני בדינא ודיינא,

ליזמר ולייזי, שניצל משוד עניים מהענקת יתומים.

וכל באי שער הרו יעללו בשערים מעשיו שהוא מפקח טוב על נכסי יתומים,

כדעת מה לעשות.

ומצווה זו מוטלת ביותר על ראשי ומנהיגי הערים,

שתהיינה עיניהם פקוחות מאוד על נכסי יתומים לבל תכלה קרנה חס ושלום,

וידחקו את האלמנה בנועם שיח שתוציא מתחת ידיה את כל אשר לה.

סוכמי קומבינות כדי לקחת את הנכסים שלה.

ושתסתפק בהוצאה מועטת בתוך הקבוצה כדי שלהם קרן קיים בגודלן. לא, להפך, צריך לתת להם מהקרן הזו.

וירדו לדין עם כל אדם בין בן עיני ישראל בין בערכאות של גויים, ויחופו אותם בכל מיני כפיות, כדי שלא להניח לאבד מנכסיהם

דבר חמדה.

ואפילו לגדול אם אינו בר דעת אשר לא ידע בין מימינו לשמאלו ורוצים לעושקו ולגוזלו,

כגון דם מצווה רבה לכל מי שאדום אגד להציל עשוק מיד עושקו. ועל זה יאמרו פתח פיך לאילם.

ואלו דברים שאין להם שיעור וגבול בין טוב לרע ובל יוסיף ובל יגרר.

ברוך ה' לעולם, אמן ואמן.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת,